.
פרק מתוך "שרב ראשון: כרוניקה של התבגרות" / דורי מנור
.
הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לניו יורק, בגיל 22, היה לגשת לחנות ספרים ולרכוש את ספר כל שיריו של אלן גינזברג. את יצירתו של משורר הביט הניו-יורקי הגדול הכיר לי חברִי ערן בשיטוטינו הליליים לאורך חוף תל אביב כשהיינו בני 18. היינו פוסעים יחד מחוף שרתון-מציצים בצפון ועד יפו, לאזור הנמל הישן שעדיין לא שופץ, ומשם בחזרה צפונה לאורך הטיילת. לפעמים, בשעות הלילה המאוחרות, היינו מטפסים במדרגות לגן העצמאות ומתיישבים על אנדרטת הטייסים המשקיפה אל הים. שנינו עדיין היינו בארון, גם זה כלפי זה. את בחירת המקום תירצנו בנוף היפה ובבריזה. ערן היה מצטט קטעים שלמים מ"קדיש" בתרגום העברי, ואני אמנם נדבקתי בדבקותו, אבל לא הצלחתי להתאהב במשורר המוזר הזה: יצירתו נראתה לי עמוסה ומרבת להג מדי, והמבנה שלה נדמה לי אקראי ורופף מדי.
ובכל זאת חשבתי שאם אני כבר בניו יורק, כדאי לי לקרוא גינזברג: מתוך אינטואיציה הרגשתי שהמשורר הזה – יהודי (כמוני), הומו (כמוני), בן לאם שמוצא משפחתה מהעיר ויטֶבְּסְק (כמוני), דור שני למהגרים (כמוני) – יוכל להורות לי את הדרך. צדקתי.
נטלתי איתי לחדר המלון את הספר ועד מהרה התמסרתי לקריאה. קראתי ונרעשתי. שורה אחר שורה ושיר אחר שיר נחשפה לעיניי עוצמתו הנועזת של המשורר, עוצמה דתית ממש, רחבוּת נפשית וסגנונית שלא נתקלתי בכמותה מאז הקריאה בספרי הנביאים מהתנ"ך. "קדיש" ו-Howl נדמו לי לא כשירים בלבד, אלא כפרקי נבואה ממש. במקום טורי-שיר היו בהם פסוקים ארוכים-ארוכים, ובמקום משקל קבוע קלאסי או חרוז חופשי, היה בהם משהו אחר לגמרי: סינקופות רתמיות שהזכירו לי ג'ז, פעמות שתדירותן המוזיקלית המשתנה נובעת מכוחו הפנימי של הווידוי, מבעירתה ההכרחית של הנבואה. דרך שיריו, אלן גינזברג כמו נשא את סבלו של הזולת. כמו ישוע, כמו סוקרטס, כמו הבודהה. מעת שהתייצבו האנשים האלה והכריזו את נוכחותם המתריסה ואדירת החסד, לא נותרה לָעולם ברירה: הוא היה אנוס להאזין להם ולפתוח את ליבו.
חירוף הנפש של המשורר הזה הסתער עליי מבין הסינקופות הפועמות של שיריו. הוא פקח את עיניי והִכלים אותי: שיר אחרי שיר נוכחתי לדעת עד כמה אני רחוק מהאומץ שאני מייחל לו, כמה חירוף נפש עליי עוד לאזור כדי שאוכל לשנות את עצמי ואת כתיבתי ולחולל תמורה בחיי. למקרא יצירותיו של גינזברג נזכרתי על כורחי בשורה שכתב המשורר הצרפתי בְּלֶז סַנְדְרָאר בשירו "פרוזה של הטרנס-סיבירית": "כבר הייתי אז משורר גרוע עד כדי כך, שלא ידעתי ללכת עד הסוף".
אחרי כמה שעות רצופות של קריאה הנחתי את הספר ליד המיטה. נכנסתי לאמבטיה. מרוב תשישות נרדמתי לקול זרימת המים. כשהתעוררתי גיליתי שחדר המלון הזעיר מוצף, ושהכרך עב הכרס של שירי גינזברג שוחה בתוך אגם. עד היום אני שומר אצלי את הספר האדום, הכרסתני, ספוג סימני מים.
רק מחשש סמליות יתר אמנע מלכתוב על הרגשת הייעוד שאחזה בי כשראיתי את הספר הרטוב. שאבתי את המים כמיטב יכולתי, סחטתי אותם בחזרה אל האמבטיה בסמרטוט רצפה ומיהרתי לצאת העירה. השעה הייתה תשע בערב. רגליי שבו ונשאו אותי אל חנות הספרים באיסט-וילג' שבה קניתי בצהרי אותו היום את ספרו של גינזברג. ידעתי שהיא פתוחה עד חצות. התהלכתי בין מדפי השירה בחנות, ובעודי שולף ספר אחרי ספר התגלה פתאום לעיניי חזיון תעתועים: מימיני ראיתי את דמותו של אלן גינזברג עצמו – איקונה על-זמנית של דור הביט, התגלמות בשר-ודם של רוח השירה, שלבשה מולי ממשות ממושקפת. גינזברג רכן שם אל אחד המדפים ועיין בשתיקה בספר.
לא דמיינתי: הוא היה שם, על משקפיו ועל זקנו. מובן שלא העזתי לגשת ולדבר איתו. עזבתי את החנות כל עוד נפשי בי, כמי שראה רוח רפאים קשישה. אחרי עצירה קצרה באחד המזנונים האוקראיניים באיסט-וילג' וגמיעה של בורשט אדמדם חזרתי לחדר המלון, נשכבתי על המיטה, ולפני שנרדמתי, הבנתי: היום השתנו חיי.
במרוצת השבועות הבאים כתבתי שירים כאחוז דיבוק. התנודדתי מבר לבר, מחדר חושך לחדר חושך, מתוודע אט-אט לסצנה ההומואית של ניו-יורק, ולא פחות מכך – לחדרי החושך של עצמי. בגריניץ' וילג' ראיתי בפעם הראשונה דגלי גאווה מתנופפים ברחובות ונכנסתי בפעם הראשונה לחנות ספרים להט"בית. משא כבד של הסתרה ירד ממני: בעיר הענקית הזאת לא חששתי שמישהו מוכר יראה אותי. אפילו מעצמי חששתי פחות. נכנסתי כאוות נפשי לחנויות סקס ולברים תת-קרקעיים, שוטטתי באזורי הקרוזינג של רציפי ההדסון ובסנטרל פארק, מצאתי פרטנרים לשעה או ללילה, וכתבתי וכתבתי וכתבתי.
בניו-יורק העזתי בראשונה, בזכות אלן גינזברג, לנקוב במילת ה-H, שעד אז לא הרהבתי עוז להגות לא בחיים ולא בשירה. בזכות גינזברג החלטתי שבשובי לישראל אצא מהארון. אספר לחברַי שאני הומו. אחדל לשקר לעצמי ולסובבים אותי.
מקץ שהות של כמה שבועות בעירו של גינזברג עליתי על טיסת אל על בדרך מזרחה. במטוס הרכבתי אוזניות והתחלתי להקשיב בווקמן לאחת מארבע הקַלטות של Holy Soul Jelly Roll, אוסף הקריאות הפומביות וביצועי השירה של גינזברג, שקניתי לקראת הטיסה. כשהתחיל המשורר לקרוא את "קדיש" אצרתי בקושי רב את דמעותיי. כשהגעתי לחלק שבו פונה גינזברג לאמו המתה ושואל אותה אם הוא שכח להזכיר משהו בשירו, נפרץ הסכר והדמעות התחילו לזלוג. וכשהגעתי לחלק הקרוי Hymnn, ובו החזרה העיקשת, ההיפנוטית, עלBlessed be He in Homosexuality – ברוך הוא (ב-H גדולה!) בהומוסקסואליות – הפכו הדמעות לבכי של ממש.
ישבתי במושב הצר של המטוס הישראלי והאזנתי לקדיש הניו-יורקי הזה, היהודי עד אחרונת הברותיו – יהודי בעבורי יותר מכל מילה ישראלית-צברית ששמעתי אי-פעם. וכשהקשבתי אחר כך לשיר "אנא, אדון", שיר שהוא תיאור פורנוגרפי ופלסטי של סשן סדו-מזוכיסטי בין שני גברים, אך בה בעת גם שיר תפילה יהודי שכולו הכנעה בפני אדון עולם, התייפחתי בבכי תמרורים לא מרוסן ולא הצלחתי להירגע. דיילת אל על ניגשה אליי בבהלה ושאלה אותי אם קרה משהו. עניתי שהכל בסדר. עד הנחיתה בפאתי מזרח המשכתי להקשיב לגינזברג והתייפחתי מקצה האוקיינוס ועד קצהו. "עליך לשנות את חייך!" הורה רילקה לעצמו בשיר שכתב ב-1908 בפריז על הטורסו הארכאי של אפולו, פסל שאחרי שמתבוננים ביופיו הקטום אי אפשר להמשיך ולחיות כאילו דבר לא קרה. הטורסו הארכאי הפרטי שלי היה שירתו של גינזברג: אחרי הקריאה לא יכולתי להמשיך במסלול חיי כרגיל. צו קטגורי עתיק רדף אותי: הֱיה אמן, הֱיה איש אמת, שנה את חייך! Du mußt dein Leben ändern.
כשנתיים אחר כך, כשכבר התגוררתי בפריז, שוב נתקלתי בגינזברג, אבל הפעם לא באקראי. אלן גינזברג התארח ביריד הספרים הפריזאי וערך שם קריאה פומבית של שיריו. הוא כבר לא היה במיטבו: זה היה ב-1996, כשנה לפני מותו. הוא היה גרום ומסורבל דיבור, וסימני המחלה ניכרו בו מאוד. רוב שיריו המאוחרים הרשימו אותי הרבה פחות מאשר קודמיהם משנות החמישים והשישים, אבל כאשר הוא שר בליווי גיטרה את Father Death Blues, שיר ההספד שלו לאביו, אחזה בי צמרמורת. בשירו הוא מתאר את עצמו טס מזרחה, אל הלווייתו של אביו, ושר לו בלוז של אבל מתוך בכי לא פוסק.
קריאת שירה בקול רם מפיהם של משוררים, יש בה משהו מתעתע. כששחקן (או קריין) קורא שירים הוא אמן מבצע: אם הוא עושה את מלאכתו בכישרון הוא נותן לשיר פרשנות משלו, מדגיש או מבליע מילים על פי הבנתו, מטעים הגאים מסוימים, מאיץ או מאט את קצב קריאתו, מתעלם מפסיחות ומדגיש את ההיגיון התחבירי והסמנטי של השיר, או להפך: מעמיק את הפסיחות ומכפיף את ההיגיון התחבירי והסמנטי להיגיון הרתמי של היצירה. הוא דומה בזה לזמר אינטליגנטי, שמהרהר במילות הפזמונים שהוא שר ומקפיד לצבוע אותן בצבע מובחן משלו.
לעומת זאת, כאשר משורר קורא שיר של עצמו בפומבי, מובן שאין הוא אמן מבצע בלבד. עם זאת, מול המיקרופון הוא גם אינו אמן יוצר בלבד, ולו משום שהשיר נכתב קודם לכן, ולא תוך כדי ביצועו. משורר שקורא שיר של עצמו בפומבי הוא בראש ובראשונה דמות, פרסונה שלמה המבקשת להתגשם בְּקול. לפעמים מגלמת הפרסונה הזאת את האופן שבו היה המשורר רוצה ששירתו תיתפס בעיני קוראיו, ולפעמים – במודע או שלא במודע – היא מבטאת את אישיותו יותר מאשר את מילות השיר המסוים.
קריאתו של ת"ס אליוט, למשל, אינה קרובה לליבי: הפרסונה הקוראת שלו מטעימה את הממד הרטורי והמושחז שביצירתו, ומכסה על העומק המטפיזי שלה במעטפת אירונית מדי, כמו מתנצלת, שאני משתדל לשכוח כשאני שב אחר כך וקורא את שירתו הנהדרת מן הדף. הקלטותיו המעטות של גיום אפולינר, שנעשו זמן קצר לפני מותו ב-1918, הנחילו לי אכזבה מסוג שונה: את הקלילות המלנכולית הנהדרת של "גשר מיראבו" או של "מארי" הוא מטביע בקריאתו בפתוס מהדהד ושמנוני. למזלי, לא הכרתי את ההקלטות הללו לפני שהתוודעתי לשיריו של אפולינר והתאהבתי בהם.
גם אצל דילן תומס, שרבים רואים בו רב-אמן של קריאת שירה, ניכר מאוד הניסיון לבטא פתוס. אלא שאצלו הנימה הזאת, המהולה במבטא וולשי כבד ובמשקעי אלכוהול, מתיישבת היטב עם אופי השירים עצמם: אין דין האהבה הפריזאית הנכזבת של אפולינר כדין המאבק המטפיזי המהדהד של Do not go gentle into that good night. הפרידה שהוא כותב עליה היא תמיד פרידה עולמית, והפתוס בקריאתו, כך אני תמיד מרגיש, הוא במקומו.
ויש מקרים אחרים לגמרי. קריאתה של סילביה פלאת, למשל, תמיד מעלה דמעות לעיניי בעדינותה המופלגת ובאיזה גרעין תהומי ונשי בקולה. היא נשמעת הרבה יותר בוגרת מעשרים ומשהו שנותיה בזמן ההקלטה, אבל יש בקולה גם משהו ילדי, שברירי עד כדי בהלה. הפרסונה הקוראת שלה דומה מאוד לאישיותה. בקריאתה היא מזכירה קצת את דליה רביקוביץ: אותו צירוף מפתיע של שבריריות ושל נחישות, אותו השילוב הייחודי של ילדותיות ושל בשלוּת. מדהים להיווכח כמה רב הדמיון בין האופן שבו קוראת רביקוביץ את סוף השיר "הבגד" ("הרי זאת אני הבוערת"), ובין סילביה פלאת הקוראת את סוף השיר Lady Lazarus (Out of the ash I rise with my red hair / And I eat men like air).
אלן גינזברג נותר בעינַיי קורא השירה הפומבי האידאלי. במיטבו כקורא, גינזברג הוא אמן מבצע מופתי, אך המקצוענות והרהיטות של ביצועיו אינן מאפילות על האותנטיות העמוקה של הפרסונה הקוראת שלו. המוזיקליות שלו כובשת, חוש הקצב שלו הוא שיעור ברתמוס פואטי, והעוצמה הפנימית האדירה שבוקעת ברגעים מסוימים מגרונו ולובשת צורה של גלי קול פיזיקליים, היא קולו המהדהד, העל-זמני, של משורר-נביא. כשקוראים את שיריו של גינזברג אחרי האזנה לקריאתו תמיד מרגישים שגינזברג עצמו קורא לנו אותם בקולו.
לאותה הקריאה הפומבית בפריז, ב-1996, הגעתי עם שני חברים ישראלים. כשהסתיימה ההופעה אזרנו אומץ וניגשנו אליו. נשבעתי לעצמי שלא אחמיץ בשנית את ההזדמנות לשוחח איתו. הצגתי את עצמי כמשורר וכמתרגם ישראלי תושב פריז ושאלתי אם הוא יסכים שנקיים איתו ראיון קצר. גינזברג נענה ברצון וחייך אלינו חיוך בודהיסטי רחב.
מכיוון שלא התכוננתי מראש לקיים עם גינזברג ריאיון לא הבאתי איתי מכשיר הקלטה, ובלית ברירה כתבתי את תשובותיו בכתב יד בפנקס השירים שלי. עד מהרה הבנתי שאין שום סיכוי שאצליח להדביק את קצב דיבורו הקדחתני, וכפתרון-דחק רשמתי את תשובותיו בעברית אחרי שתרגמתי אותן לעצמי בראש מאנגלית. גינזברג השיב לשאלותיי בחביבות ובהרחבה. אני זוכר את עיניו המאירות ואת עורו הצהבהב והצמוק. שום דבר בו לא הזכיר את העלם היהודי היפה ועב השפתיים שדהר באוטו ירוק בכבישי ארצות הברית והקהיל ליגיון של משוררים ומאהבים. רק זיק קטן מן הכריזמה הקורנת שלו עוד נשאר בזוויות עיניו, דחוק מתחת לכאב המחלה ולמשקפי הקרן העבים.
גינזברג ישב על כיסא ליד אחד הדוכנים. אני התיישבתי על רצפת בניין הירידים ונשאתי אליו עיניים. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שנשאתי עיניים מעריצות למשורר חי. שאלתי אותו שאלות מתבקשות למדי: על יחסו לישראל וליהדות, ועל פוליטיקה, ועל "קדיש", ועל דור הביט. מסוג השאלות שהוא ודאי נשאל כבר אינספור פעמים. לא קל להישיר מבט אל המשורר ולהפנות אליו שאלות שיאפשרו לו להרהר. ייתכן שאילו היינו מנהלים שיחה אינטימית, ולא ריאיון כמו-עיתונאי מאולתר, היו נאמרים דברים הרבה יותר משמעותיים. ואולי בעצם לא: פער השנים היה גדול מדי, פער הלשונות היה רחב מדי, ופתיל הזמן של המשורר היה קרוב מדי אל קִצו.
לפני שנפרדנו הקדיש לי גינזברג את "קדיש" במהדורה צרפתית שקניתי ביריד הספרים. להקדשה הוא צירף עיטור קטן ומנטרה בודהיסטית, והגיש לי את הספר בחיוך מאיר. כשחזרתי לדירתי הקלדתי את הריאיון על מחשב ישן. כמה ימים אחר כך התקלקל המחשב ולא שוקם מעולם. גם הפנקס שבו רשמתיאת הריאיון נעלם, כמוהו כרוב פנקסי השירים שלי, שרק כעבור שנים גברתי על היצר שגרם לי לאבד אותם בזה אחר זה והתחלתי לשמור עליהם בחמלה רבה יותר. כך או כך, הריאיון נקבר במעמקי זיכרוני ובמעמקי מחשב לא שמיש.
כשנה אחרי המפגש ביריד הספרים, כמטחווי אוקיינוס מעירי החדשה, הלך אלן גינזברג לעולמו. אני זוכר את עצמי מתהלך באותו הערב ברחובות המארֶה – הרובע ההומואי של פריז שהוא גם הרובע היהודי שלה – ומפזם לעצמי את Father Death Blues. בעצם, התייתמתי מאב.
» האזינו: אלן גינזברג קורא את שירו "קדיש" ואת שירו "Howl"
.
דורי מנור, "שרב ראשון: כרוניקה של התבגרות", תשע נשמות, 2022
.
.
» במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "המועדים", ממואר מאת בני מר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
