.

מרב מדינה קרניאל

המשמר עובר

לפאול צלאן

.

רְקִיעִים נֻפְּצוּ

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

שִׁלְטֵי חוּצוֹת יְשָׁנִים מְפַרְסְמִים אֶת קְרִיאוֹת הָאֲנָשִׁים

הַתּוֹבְעִים עֶלְבּוֹנָם בַּחֹשֶׁךְ,

זוֹרְקִים מַפְתְּחוֹת שָׁמַיִם.

בִּרְשִׁימַת הַנֶּעֱדָרִים הַמִּתְאָרֶכֶת נִתָּן לִמְצֹא אֶת אֱלֹהִים.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

פְּלִיטֵי הַחֲשֵׁכָה מְחַפְּשִׂים סְדָקִים לְהִתְגַּנֵּב בָּהֶם.

תֻּפִּים הוֹלְמִים.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר. כַּדִּים נִשְׁפָּכִים חָלָב

כֶּלֶב שֶׁנָּבַח אֶתְמוֹל מְלַקֵּק הַיּוֹם פְּצָעָיו בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

הַמִּשְׁמָר עוֹבֵר.

.

אֲנַחְנוּ בַּחֲדָרִים, מְכַסִּים עַל פְּצָעֵינוּ,

עוֹטְפִים בְּתַחְבּוֹשׁוֹת בּוּשַׁת נִצּוֹלִים.

.

צליינים

חֹרֶף, וְאִמֵּךְ מוֹרִידָה אֶת הַתְּרִיסִים בַּסָּלוֹן.

אִמֵּךְ וְאָבִיךְ רְחוֹקִים. מְחַכִּים.

.

כְּמוֹ צַלְיָן

בָּאת לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה בְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

עַל הָעֵץ,

לֹא פָּחַדְתְּ לִכְאֹב.

עַפְתְּ

.

חֲיֵה, אָמַרְתִּי לַגּוּף הַמְּבַקֵּשׁ שֶׁקֶט.

חֲיֵה, אָמְנָם הַסּוּפָה

בַּחוּץ.

.

אַתָּה כָּאן

פּוֹעֵם בַּיָּדַיִם

שְׁתֵּי צִפּוֹרִים.

אַל תְּבַקֵּשׁ לְךָ שֶׁקֶט.

.

אִמֵּךְ מוֹרִידָה אֶת הַתְּרִיסִים בַּסָּלוֹן.

אִמֵּךְ וְאָבִיךְ רְחוֹקִים. מְחַכִּים.

אַל תָּלִינוּ אֶת הַמֵּת. הָעִירוּ אוֹתוֹ

בְּבַקָּשָׁה

סַפְּרוּ לוֹ סִפּוּר אַהֲבָה.

הַבְטִיחוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְבַד

הַבְטִיחוּ לוֹ

שְׂדֵה חַרְצִיּוֹת.

.

אַתְּ שׁוֹמַעַת?

זוֹ אַתְּ בֶּהָרִים.

שׁוֹמַעַת?

בָּרוּחַ, צְעָקָה הוֹפֶכֶת לְשִׁיר

אַל תֵּלְכִי עֲדַיִן, חַכִּי

אַל תְּבַקְּשִׁי לָךְ שֶׁקֶט.

.

אָנָּא,

אָמְנָם הַסּוּפָה.

.

מרב מדינה קרניאל, כותבת שירה, מורה, לומדת וחוקרת את ספרות המדרש והזוהר. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 של המוסך.

.

.

גלית ארז

חסד נעורים

רָצוֹן אַחֵר, חַד כַּתַּעַר,

חֲתָךְ בִּבְשַׂר הָאֲדָמָה שֶׁלָּנוּ.

מֵאָז הַכֹּל זוֹרֵם בָּעִיר הַזּוֹ

בְּכִוּוּן אֶחָד.

רַק אַתָּה עוֹד מַצְלִיחַ

לַעֲלוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם,

נֶאֱחָז בְּשׁוּלֵי נַפְשִׁי

.

התעוררות

בִּנְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה בִּזְרוֹעוֹתֵינוּ

אָנוּ הָעוֹצְמִים אֶת עֵינֵי מֵתֵינוּ

אַךְ בְּמוֹתָם

הֵם הַפּוֹקְחִים אֶת עֵינֵינוּ

לִשְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

.

גלית ארז, משוררת ומחזאית ישראלית־צרפתייה, מטפלת, מורה ומנחת סדנאות כתיבה בבתי ספר. בוגרת לימודי תיאטרון ופסיכולוגיה בגישה פסיכואנליטית מאוניברסיטת סורבון, פריז 13. שוקדת בימים אלה על כתיבת ספר פרוזה ומחזה. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים, העתיד לראות אור בעברית ובצרפתית.

.

.

איה סומך

קטעים מתוך "רשימות קטועות על זיכרונות מרצח וריאיון עם זוכה פרס נובל; שירים על גנבה אמנותית (אופוס 365)"

תִּרְאוּ אֵיךְ מָעַדְתִּי לְתוֹךְ חֲלוֹם אֵימִים, כָּתַבְתִּי.

תִּרְאוּ אֵיךְ הֶחְלַקְתִּי לְתוֹךְ חֲלוֹם בַּלָּהָה, הוּא כָּתַב.

.

תִּרְאוּ אֵיךְ הַיְּלָדִים לֹא יָשְׁנוּ בַּלַּיְלָה, וְגַם אֲנִי

שׁוֹקַעַת לְתוֹךְ אֵין שֵׁנָה שֶׁל פַּחַד, כָּתַבְתִּי.

תִּרְאוּ אֵיךְ הַיְּלָדִים עֵרִים הוּא כָּתַב. אֲנִי נוֹפֵל,

צוֹלֵל, לְתוֹךְ הָרִיק, לֹא מְסֻגָּל לְהֵרָדֵם.

.

תִּרְאִי מָה קָרָה לִי, כָּתַבְתִּי. תִּרְאִי כַּמָּה

אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, הוּא כָּתַב, וְאֵיךְ הַכֹּל

נִכְשַׁל, כָּתַב. הוּא כְּבָר הִכִּיר אוֹתִי הֵיטֵב.

נָגְסוּ בִּי, כָּתַבְתִּי. נָגְשׂוּ בִּי, הוּא כָּתַב.

.

לִפְעָמִים, כָּתַבְתִּי, כְּשֶׁהוֹלֵךְ לִי טוֹב מִדַּי, אֲנִי

מַרְגִּישָׁה פִּתְאוֹם שֶׁכּוֹחִי אוֹזֵל, מֵהַיָּדַיִם מֵהַגּוּף.

זוֹהִי תְּבוּסְתָנוּת, נִחַשְׁתִּי. חֲוָיָה חֲדָשָׁה שֶׁל

תְּבוּסְתָנוּת, שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי קַלְגַסִּיּוֹת. תִּרְאִי

כַּמָּה הָיִיתִי רוֹצֶה אוֹתָךְ, הוּא כָּתַב, כַּמָּה גּוּפִי

חַלָּשׁ כְּשֶׁאֲנִי בָּא לָקַחַת, תִּרְאִי אֵיךְ עֵינָם צָרָה

בִּי, מִסָּבִיב.

.

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת, כָּתַבְתִּי, סֵדֶר יוֹם רָגִיל. חֲוָיוֹת

חַפּוֹת מֵהָרִשְׁעוּת הַזּוֹ, שֶׁמִּסָּבִיב, כָּתַבְתִּי.

הַכֹּל נִפְלָא, הוּא כָּתַב. בּוֹאִי אֵלַי. אֵין פֹּה

כְּלוּם, בִּלְעָדַיִךְ. אֲנִי מִתְכּוֹנֵן אֵלַיִךְ שָׁנִים.

אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֶבְכֶּה, הוּא כָּתַב.

.

(אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַיְּלָדוֹת בּוֹכוֹת? כָּתַבְתִּי.

הַיֶּלֶד שֶׁבִּי מְאֻשָּׁר, הוּא כָּתַב.)

.

אַל תְּבַקְּרִי אוֹתִי עַל הַדְּמָעוֹת. עַל הַשְּׂנָאוֹת, כָּתַבְתִּי.

הַפְּחָדִים. הוּא זָכָה בְּנוֹבֵּל, כָּתַבְתִּי.

אֲנִי מַבִּיט בָּךְ, הוּא כָּתַב, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא

אֶרְצֶה אַף פַּעַם, לַעֲזֹב. תֵּדְעִי שֶׁאֶפְשָׁר

לָדַעַת דְּבָרִים כָּאֵלֶּה מֵרֹאשׁ.

.

הוּא הִנִּיחַ אֶת הָעֵט, בְּלִבּוֹ לֹא הָיוּ פְּחָדִים.

בְּעֵינָיו עָמְדוּ דְּמָעוֹת.

.

איה דבורה סומך, משוררת, כותבת סיפורים קצרים ומסות, תסריטאית ובמאית. הייתה ממקימי כתב העת לשירה "משיב הרוח", ערכה וביימה סרטים וסדרות לטלוויזיה. סרטה הקצר "שאלות של פועל מת" זכה בפרס השלישי בתחרות ה־Cinéfondation במסגרת פסטיבל קאן, וסרטה הקצר "אווה עוזבת" זכה בפרס הראשון בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל Cinemed במונפלייה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מיום 10.2.22.

.

 »במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גיא פרל, נדיה אייזנר, שחר־מריו מרדכי ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" / מיה ולנטיין (עורכת)

.

רצח העם הארמני

חזיונות נוספים / קֵיית׳ גָרֶבִּיאַן (Կեիտ Գարեբյան)

מאנגלית: מיה ולנטיין

.

חיזיון ראשון

הֵם הָיוּ רְאוּיִים לִקְבוּרָה בַּקֶּרַח אוֹ בַּכָּבוּל:

הָרוּחַ הָיְתָה זוֹכֶרֶת אֶת הַגּוּף בִּשְׁלֵמוּת –

.

אֵיךְ קָרְאָה הָאִשָּׁה לִבְנָהּ בַּפַּעַם הַהִיא

כְּשֶׁמִּלְּאָה עֲלֵי גֶּפֶן בְּאֹרֶז וֶאֱגוֹזִים –

.

אֵיךְ לָטְשָׁה הַנַּעֲרָה עֵינַיִם בַּנַּעַר

(צַוָּארָהּ נֶחְתַּךְ, זְרוֹעוֹ הַיְמָנִית בֻּתְּרָה) –

.

אֵיךְ נָשָׂא תְּפִלָּתוֹ הָאִישׁ הַזָּקֵן

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת אוֹכְלוֹת אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמִשְׂרֶפֶת הַכְּנֵסִיָּה –

.

אֵיךְ אֵם זוֹ, וּבְתוֹכָהּ הַפִּגְיוֹן,

הָיְתָה אוֹהֶבֶת אֶת הַתִּינוֹק בְּבִטְנָהּ

.

קוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ לַכּוֹכָבִים

רוֹקֶדֶת בִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה –

.

אֵיךְ הַיֶּלֶד הַזֶּה, רַךְ בַּשָּׁנִים, מֹחוֹ מְעַטֵּר סֶלַע,

הָיָה אוֹהֵב אֶת בֶּטְהוֹבֶן, מַעֲלֶה בְּרוּחוֹ סוֹנָטַת אוֹר־יָרֵחַ.

.

זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם הָיוּ הוֹפְכִים הִתְגַּלֻּיּוֹת,

תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם הָיוּ נוֹתְנוֹת תֹּקֶף לְדִמְיוֹנָם.

.

רְצִיחָתָם הִיא סְטָטִיסְטִיקָה, וְלֹא מֶטָאפוֹרָה בְּשִׁיר.

נִשְׁמוֹתֵיהֶם מֻצְפָּנוֹת בְּזִרְמֵי אֲוִיר וּבְמִשְׁקְעֵי נָהָר.

.

חיזיון שני

שְׁקוּעִים עַד בִּרְכֵּיהֶם בַּמָּוֶת, הָרוֹצְחִים מַמְשִׁיכִים

לַהֲרֹג בִּשְׁאִיפָה עִקֶּשֶׁת לִשְׁלֵמוּת.

.

לְכָל טֶבַח קוֹדֶמֶת תְּפִלָּה –

קַנָּאוּת הִיא דָּת קְדוּמָה.

.

הֵם רוֹאִים אֶת הַדָּם הַמָּתוֹק־מָלוּחַ

זוֹרֵם כָּל הַדֶּרֶךְ לְדַמֶּשֶׂק

.

וְהֵם צוֹחֲקִים בְּשִׁגָּעוֹן

לְנֹכַח תִּלֵּי בָּשָׂר

עַל בּוֹרוֹת מְלֵאִים עֲצָמוֹת.

תַּכְשִׁיטֵיהֶם הָעֲצוּבִים שֶׁל הַמֵּתִים.

.

חיזיון שלישי

בְּמַעֲמַקֵּי נְהַר הַפְּרַת

צְרִיחֵי מִסְגָּד עֲשׂוּיִים גֻּלְגּוֹלוֹת

מְעֻטָּרוֹת בְּמַחְשָׁבוֹת אַחֲרוֹנוֹת

שֶׁדָּגִים מַחֲלִיקִים לְתוֹכָן.

.

מֵאַנְקָרָה וְעַד תְּקוּמַת זֵיתוּן,

א' עַד ת' שֶׁל הִיסְטוֹרְיָה פִּתְאוֹמִית,

דּוֹרוֹת אוֹבְדִים בַּשְּׁמָמָה

מִתְעַוְּרִים מִכַּנְפֵי אַרְבֶּה.

.

לְאֵלֶּה שֶׁשָּׂרְדוּ

זֶהוּ הַסּוֹף לַיְקוּם

גִּבּוֹרִים מְגֻחָכִים שֶׁנִּצְּלוּ

וּשְׂכָרָם סִיּוּטֵי פַּלָּצוּת

.

עַל הַקַּלּוּת שֶׁבָּהּ נֻצַּחְנוּ,

וְהַפִּקְּחוֹת שֶׁבָּהּ הִשְׁמִידוּ אוֹתָנוּ.

.

אנקרה – עיר מרכזית ברמת אנטוליה, שבה חיו ארמנים אלפי שנים עד לרצח העם. כיום בירתה של טורקיה.

תקומת זייתון – מתייחסת להגנה העצמית של הקהילה הארמנית בזייתון בחורף 1895–1896, בזמן טבח חמידיאן. הארמנים הדפו את הכוחות העות׳מאניים וזכו לשקט יחסי עד לרצח העם.

.

.

רצח העם הרומי (הצוענים)

חיזיון מאושוויץ / רַיְקוֹ ג'וּרִיץ' (Rajko Ðurić)

מצרפתית: צביקה שטרנפלד

.

הַצְּעָקָה־שׁוֹר גָּרְרָה אֶת הָאֶבֶן־פַּחַד

מִבַּעַד לִשְׂדֵה אוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם.

כָּאן הַמָּוֶת הֻגְלָה.

הַזְּמַן חִדֵּד אֶת הַחֶרֶב.

הָאֵינְסוֹף מְיֻשָּׁב, וְכָךְ אֲפִלּוּ לָרוּחַ

יֵשׁ מִסְפָּר מִשֶּׁלּוֹ, הוּא מַמְתִּין, מַעֲלֶה מֻגְלָה,

מְחַכֶּה לְתוֹרוֹ בַּמִּפְקָד.

צִלְלֵי נַעְלַיִם קְטַנּוֹת,

שֶׁהַדְּמָעוֹת הִרְקִיבוּ,

מְדַלְּגִים מֵעַל בּוֹרוֹת הָאֵפֶר.

הֶעָלִים הִתְעוֹפְפוּ

כִּי כָּאן לְמַטָּה אֵין לָהֶם מָקוֹם.

הָאוֹר נִגְרָר עַל בִּטְנוֹ

מִבַּעַד לְאוֹשְׁוִיץ.

כָּאן הָאֲדָמָה אֵינָהּ אֲדָמָה,

אֲפִלּוּ שְׁמֵי הָאֱלֹהִים אֵינָם שָׁמַיִם

.

.

רצח העם הבנגלי

הדם הזה / אָלִי סארְדאר גַ׳עפְרִי (علی سردار جعفری)

מאנגלית: ירדן בן־צור

.

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה?

הַדָּם הַזֶּה:

חַם כִּנְשִׁיקוֹת, אָדֹם כַּוֶּרֶד,

הַחִיּוּךְ עַל פְּנֵי יֶלֶד זַךְ,

תְּפִלָּה עַל שִׂפְתֵי זָקֵן,

כָּחֹל בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, חִינָה עַל יָדַיִם רַכּוֹת,

הַבִּיט שֶׁל הַמְתוֹפֵף, שִׁירוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר

שְׁבוּעַת הַדְּבֵקוּת, הָאַהֲבָה בְּטָהֳרָהּ

הַדָּם הַזֶּה אֵינוֹ בִּלְתִּי אָדוּק, לֹא אָתֵיאִיסְט

גַּם מֻסְלְמִי אֵינוֹ: הוּא הַמּוּזִיקָה

שֶׁל הַוֶּדָה וְהַגִּיטָה, גְּוִיל מֵהַסְּפָרִים הַשְּׁמֵימִיִּים,

שִׁירָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּקָה,

שִׁירוֹ שֶׁל הַתָּנָ"ךְ הַקָּדוֹשׁ,

רוּחָם שֶׁל הַתּוֹרָה וּתְהִלִּים,

צִמְאוֹן הַחֶרֶב לֹא יִרְוֶה בַּלֶּהָבָה הַזּוֹ.

.

מַה תַּעֲשֶׂה בַּדָּם הַזֶּה

הַדָּם הַזֶּה

חַם, אָדֹם, נַעֲרִי,

אִם יִטֹּף עַל הָאָרֶץ,

יִצְרֹב אֶת רַחְמָהּ.

הַחֶסֶד לֹא יִפֹּל שֵׁנִית מֵהַשָּׁמַיִם!

וְלֹא יִצְמַח כָּאן שׁוּב וְלוּ גַּרְגֵּר אֶחָד!

לְעוֹלָם לֹא יְחַיֵּךְ פֹּה אַף נִצָּן!

רֵיחַ הַפְּרָחִים לֹא יִנָּשֵׂא עוֹד!

.

הַדָּם הַזֶּה:

רֵיחַ הַחַיִּים, מְאוֹר עֵינַיִם.

הַדָּם הַזֶּה:

צֶבַע הַפָּנִים, חֶדְוַת הַלֵּב,

שִׁמְשׁוֹ שֶׁל הַר פָּארָן, הַהוֹד הַשְּׁמֵימִי שֶׁל סִינַי,

לַהֶבֶת עוֹלַם אֱמֶת, מִכְוַת לֵב חֲסַר־מָנוֹחַ,

אוֹר מִלַּת הָאֵל, בָּבוּאָתוֹ

שֶׁל אוֹר נִצְחִי:

הַדָּם הַזֶּה

דָּמִי שֶׁלִּי, דָּמְךָ שֶׁלְּךָ, דָּמֵנוּ כֻּלָּנוּ.

.

.

רצח העם בגואטמלה

איך זה יהיה לעוף בכנפיים שאולות / מַריוֹ אָווילה (Mario Avila)

מספרדית: טל ניצן

.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָעוּף בִּכְנָפַיִם שְׁאוּלוֹת

בְּעֵינַיִם לֹא־רוֹאוֹת, בְּאָזְנַיִם

לֹא־שׁוֹמְעוֹת.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לָדוּג בְּאֵין נְהָרוֹת

לִזְרֹעַ בְּאֵין אֲדָמָה.

לָרוּץ בְּאֵין דְּרָכִים, לֶאֱהֹב

בְּאֵין אַהֲבָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק יֶלֶד שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לִשְׁבֹּר אֶת הַקֶּרַח הֶעָשׂוּי מִפְּלָדָה.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ, אַרְצִי, שֶׁכָּעֵת אַתְּ גְּוִיָּה

שֶׁזֶּה עַתָּה הֵחֵל שׁוּב לְצַמֵּחַ

עוֹרֵךְ וְטַעֲמוֹ רֶצַח עַם.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לַחְלֹם עָלַיִךְ מָחָר, לְבוּשָׁה בְּנַהֲרוֹתַיִךְ הַכְּחֻלִּים

וְרַגלְיַךְ הָרִים.

אֵיךְ זֶה יִהְיֶה לְנַשֵּׁק וּלַחֲבֹק שׁוּב

אֶת עוֹרֵךְ וְהוּא עָשׂוּי מִבֹּץ.

.

.

רצח העם בדארפור

נערך בידי מיה ולנטיין מתוך עדותו של אידריס איסמעיל (ɨdrɨ̂s Ismaîl)

.

"מִשְׁפַּחְתִּי הָלְכָה.

הֵם רָצְחוּ אֶת כֻּלָּם"

אוֹ

"הַתִּינוֹק הַזֶּה

שָׁם

הַיָּחִיד שֶׁשָּׂרַד בַּכְּפָר"

אוֹ

"חֲבֵרִי הַטּוֹב,

הָיָה לִי חָבֵר טוֹב

הוּא מֵת"

זֶה כָּל מַה

שֶּׁהָיהָ לךְ לְהַגִּיד

כְּשֶׁרָאִיתָ אָדָם שׁוֹכֵב

לֹא יַדַעְתָּ

הוּא יָשֵׁן?

.

.

רצח העם היזידי

נכתוב / מַהבּאד ח׳ליל (רוּדי ג׳אן) (مهباد خليل [رودي جان])

מערבית: עידן בריר

.

כָּל עוֹד מְבִינִים אָנוּ אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל הַכְּתִיבָה

נִכְתֹּב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים עַל תְּבוּסָתָם וּבְגִידָתָם.

נִכְתֹּב

בְּקֻלְמוּסֵינוּ הַפְּצוּעִים

נִכְתֹּב בְּדַם חֲֲלָלֵינוּ וּבְדִמְעוֹת הַשְּׁכוֹל.

דְּיוֹ קֻלְמוּסֵינוּ לֹא יִיבַשׁ

כָּל עוֹד אָנוּ חַלָּשִׁים

וְאֵין בְּעֶזְרֵנוּ זוּלַת אֱלֹהִים.

נִשְׁבֹּר אֶת כַּבְלֵי דִּכּוּיֵנוּ

נִכְתֹּב

בִּבְתוּלָיו שֶׁל הָהָר

עַל הָאָסוֹן שֶׁל שִׁינְגַאל

עַל הָעוֹלָל הַיּוֹנֵק

הַמִּזְדַּכֶּה עַל פִּקְדוֹן חַיָּיו

מִתְעַטֵּף בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵץ

בְּצִלּוֹ שֶׁל עָנָן הַמְפַלֵּחַ אֶת שָׁמָיו הַנִּרְחָבִים שֶׁל הָאֵל

אָנֶה וָאָנָה

וּנְסַפֵּר לִילָדֵינוּ

אֶת סִפּוּרָהּ שֶׁל מוֹלֶדֶת

שֶׁבָּנֶיהָ מְכָרוּנוּ

וֶאֱלֹהִים עֵדֵנוּ.

.

.

שואת העם היהודי

הַשִּׁיר עַל הָעָם הַיְּהוּדִי שֶׁנֶּהֱרַג / יצחק קצנלסון

מיידיש: מנחם זלמן ווֹלְפוֹבְסקי

.

ב. ואנגן

מְנַגֵּן אֲנִי, יָרַדְתִּי, יָשַׁבְתִּי עַל עָפָר,

וָאֲנַגֵּן, וּבְשִׁיר נוּגֶה: אֲהָהּ, עַמִּי, הָעָם!

מִילְיוֹנִים יְהוּדִים עָמְדוּ סְבִיבִי, הִקְשִׁיבוּ אֶל הַשָּׁר,

מִילְיוֹנִים הֲרוּגִים – מַחֲנֶה גָּדוֹל! – עָמְדוּ, הִטּוּ אָזְנָם.

.

מַחֲנֶה גָּדוֹל, עַם רָב הוֹי, הוֹי, מָה רָב! אוֹתָהּ בִּקְעָה, בִּקְעַת הָעֲצָמוֹת

שֶׁל יְחֶזְקֵאל בִּקְצֵה־פִּנָּה יָכְלָה פֹּה הִתְכַּנֵּס –

וְהוּא, יְחֶזְקֵאל עַצְמוֹ, לֹא עוֹד הָיָה מַרְהִיב בּוֹטֵחַ לַעֲמֹד

בְּדַבְּרוֹ אֶל הֲרוּגִים, כָּמוֹנִי אֶת יָדָיו הָיָה פּוֹרֵשׂ.

.

קְצַר־יָד כָּמוֹנִי יַעֲמֹד, כָּמוֹנִי רֹאשׁ יַפְשִׁיל, מַכְבִּיד,

יַבִּיט נָבוֹךְ בִּשְׁמֵי הָאֵפֶר, סָבִיב הַרְחֵק, שְׁמָמָה…

וּמַטָּה יוֹרִידֵהוּ שׁוּב כָּבֵד, יוֹרִיד, יוֹרִיד,

וְשַׁח אִלֵּם, עָמֹק, לָאָרֶץ, כְּאֶבֶן דְּמוּמָה.

.

הוֹי בֶּן בּוּזִי, הוֹי, יְהוּדִי, בְּבִקְעַת כַּשְׂדִּים,

רָאֹה רָאִיתָ אֶת עַצְמוֹת עַמְּךָ, אֶת הַיְבֵשׁוֹת, וַתְּהִי

כְּאִישׁ נִדְהָם… וְהָמוּם, כְּפֶסֶל־עֵץ נִתַּתָּ בְּיַד הָאֱלֹהִים,

אֵלְךָ זֶה, כִּי יַעֲבִיר אוֹתְךָ סָבִיב־סָבִיב שָׁם בַּבִּקְעָה הַהִיא.

.

וְנָתַתָּ אֹזֶן כִּי יִשְׁאַל עוֹד: "הֲתִחְיֶינָה?" הַעוֹד חֲזוֹן

חַיִּים לָעֲצָמוֹת? אֲהָהּ, לֹא הֵן אִם לָאו תֵּדַע –

אִם כֵּן, אֲנִי, מָה עוֹד אֲנִי אַגִּידָה? אוֹי לִי, אוֹיָה לָאָסוֹן!

כִּי מֵעַמִּי, מִן הֶהָרוּג, אַף עֶצֶם לֹא שָׂרְדָה!…

.

אֵין עֶצֶם כִּי יַעֲלֶה בָּשָׂר עָלֶיהָ, כִּי עוֹר יִקְרֹם,

וְאֵין דָּבָר לָפַחַת רוּחַ בּוֹ, כִּי עוֹד יָשׁוּב לִחְיוֹת,

רְאֵה, רְאֵה, פֹּה עָם הָרוּג כֻּלּוֹ, הָעָם, מוּמָת, עוֹמֵד פֹּה דֹּם,

מֶבָּט קָרוּשׁ יִלְטֹש אֵלֵינוּ, צוֹפֶה בָּנוּ בְּעֵינַיִם קְפוּאוֹת.

.

רְאֵה רָאשִׁים פּוֹנִים אֵלֵינוּ, מִילְיוֹנִים, יָדַיִם סְפֹר, הַאִם תּוּכַל!

רְאֵה שְׂפָתַיִם וּפָנִים, הַאִם תְּפִלָּה קָפְאָה בָּהֶם אוֹ זוֹ הִיא זַעֲקָתָם?

גְּשָׁה וְגַע בָּהֶם… אֵין מַשֶּׁהוּ לָגַעַת בּוֹ – חָלָל!

מִלֵּב בָּדִיתִי יְהוּדִים! מִלֵּב בָּדִיתִי עָם!

.

אֵינָם עוֹד! וְלֹא יוֹסִיפוּ פֹּה בָּאָרֶץ עוֹד לִהְיוֹת!

אֲנִי בְּדִמְיוֹנִי צַרְתִּים! וְכֹה יוֹשֵׁב אֲנִי, בּוֹדֶה אוֹתָם, בַּדַּאי! –

וְרַק יִסּוּרֵיהֶם אֱמֶת הֵם, הָעִנּוּיִים אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פֹּה רוֹאוֹת,

זֶה הָעִנּוּי שֶׁל הֵרָצְחָם אָמְנָם גָּדוֹל הוּא וּוַדַּאי…

.

רְאֵה, רְאֵה הָעָם סְבִיבִי, הַרְחֵק, לֹא יִסָּפֵר וְלֹא יִמַּד,

וּרְאֵה כֻּלָּם – בְּשָׂרִי יִסְמֹר וְחִיל בָּעֲצָמוֹת –

בְּעֵינֵי בֶּנְצִיּוֹן'קֶה יַבִּיטוּ, בְּעֵינָיו שֶׁל יוֹמֶק הַנֶּחֱרָד,

הִנֵּה הֵם מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּעֵינֵי אִשְׁתִּי הָעֲגוּמוֹת.

.

בְּעֵינֵי בֶּרְל, זֶה אָחִי, עֵינָיו הֵן, גְּדוֹלוֹת־כְּחֻלּוֹת – אָכֵן:

מִנַּיִן מֶבָּטוֹ לָהֶם? הִנֵּהוּ! הוּא עַצְמוֹ, הֲלֹא!

אֶת יְלָדָיו הוּא מְבַקֵּשׁ וְלֹא יֵדַע כִּי הֵם

בֵּין הַמִּילְיוֹנִים פֹּה… אַךְ לֹא אַגִּיד לוֹ, לֹא…

.

חַנָּה שֶׁלִּי וּשְׁנֵי בָּנֵינוּ – הֵן עִמָּם הִיא נִלְקְחָה!

חַנָּה שֶׁלִּי יוֹדַעַת: יַחַד נִלְכְּדוּ עִמָּהּ בָּנַי –

רַק לֹא תֵּדַע, הֵיכָן הוּא צְבִי? וַאֲנִי הֵיכָן, וְאֵיכָה

אֶת אֲסוֹנִי אֶשָּׂא, הָאָסוֹן אֲשֶׁר עוֹדֶנִּי חַי…

.

וְכֹה תָּרִים אֵלַי עֵינֶיהָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא עֵינַיִם דֹּם

הָעָם כֻּלּוֹ אֵלַי… וּכְמוֹ תַּבִּיט וְאֵינָהּ רוֹאָה –

הוֹי, בּוֹאִי, אַתְּ הַחֲרִישִׁית וְהַדּוֹבֶבֶת כֹּה, קִרְבִי, חַנָּה, הֲלוֹם,

הִתְבּוֹנְנִי, הַטִּי אָזְנֵךְ אֱלֵי קוֹלִי וְהַכִּירִינִי־נָא!

.

שְׁמַע, בֶּנְצִיקְ'ל, הָרַךְ גָּאוֹן שֶׁלִּי, הֲלֹא תָּבִין־תִּשְׁמַע

שְׂפַת יְהוּדִי אַחֲרוֹן־אַחֲרוֹן, קִינַת־אֵיכָה הָאַחֲרוֹנָה –

וְאַתָּה, נְיוֹמֶלֶה שֶׁלִּי, הָאוֹר הַצַּח שֶׁלִּי, הַנֶּחָמָה,

הוֹי, נְיוֹם, הֵיכָן בַּת־צְחוֹק שֶׁלְּךָ? הַסְתֵּר, הַסְתֵּר הַשְּׂחוֹק,

                                                          הוֹי, הַסְתִּירֵהוּ־נָא…

.

יָרֵאתִי, נְיוֹמֶלֶה, אֶת בַּת־הַצְּחוֹק הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר לִפְחֹד צָרִיךְ

מִפְּנֵי חִיּוּךְ שֶׁלִּי גַּם אָנִי… וְעַתָּה לַשִּׁיר הַקְשֵׁב –

הִנֵּה יָדִי כַּלֵּב עֲלֵי נִבְלִי אֶשָּׂא־אַשְׁלִיךְ,

לִסְפּוֹת מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבֵנוּ… כִּי יֶעְצַם וְגַם יֵמַר הַכְּאֵב!…

.

יְחֶזְקֵאל? לֹא הוּא; יִרְמְיָהוּ… לָאו, גַּם הוּא לִי לְמוֹתָר!

אֲנִי שִׁוַּעְתִּי אֲלֵיהֶם: עִזְרוּנִי־נָא, תְּנוּ יָד!

אַךְ לֹא אוֹסִיף חַכּוֹת לָהֶם בְּשִׁירִי, הָאַחֲרוֹן לַשָּׁר –

כִּי הֵם בִּנְבוּאָתָם, וַאֲנִי בְּמַכְאוֹבַי גְּדוֹלִים אֵחַד.

.

15.10.1943

.

מיה ולנטיין (עורכת), "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם", דרור לנפש, 2022.

.

 

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דמיונות שווא / לורנס סנדרוביץ'

מצרפתית: דורית שילה

לנעדרים

.

עמודות על עמודות. בעמודה הראשונה רשומים שמות המשפחה, אחריה השמות הפרטיים, שם הנעורים של הנשים הנשואות, מספר המשלוח, תאריך היציאה.

הספר עבה. כבד. בן יותר מאלף עמודים.

באמצע הספר, במרכז העמוד, במרכז העמודה, מופיע שמי, פעמיים. על פני שתי שורות.

רק השם הפרטי שונה.

משלוח מספר XI, יצא ממחנה המעבר מֵכֵלן ב־26 בספטמבר 1942.

הדף הזה הוא הקבר שלהם, הדפיסו אותו יותר מחמישים שנה אחרי מותם.

ההורים של אבי נקברו בתוך נייר.

מוריס, לעומת זאת, זכה להיקבר בבור באדמה.

.

חשבתי שהכול ידוע לי ובתוך שעה נסגור עניינים. אני אשאל כמה שאלות, הוא יענה צ'יק צ'ק וגמרנו.

"כן ילדה שלי, מה את רוצה לדעת?"

מהנימה שבקולו הבנתי מיד שטעיתי. הישרתי אליו מבט: לא צריך שתיקח אותי ברצינות, אבא, ממש לא. אבל לא אמרתי כלום, ועכשיו אני כבר לא יכולה לסגת.

כמה זמן הוא ממתין לי כך עטוף בשתיקתו? שתיקה רווית הפרעות. אבא שלי אמנם מדבר בלי הפסקה, אבל האם ייתכן שהוא מעולם לא סיפר לנו את הדבר עצמו?

הם היו שני אחים. הארי האח הגדול, ומוריס הצעיר ממנו בשלוש שנים. בזמן המלחמה החביאו אותם בבית יתומים, ואז בעוד בית יתומים ואז בעוד אחד. המלחמה נגמרה, אבל לא בתי היתומים. אחר כך מוריס התחתן, הארי התחתן, בסדר הזה. למוריס נולדו שני ילדים, בן ובת, להארי נולדו שני ילדים, שתי בנות. בסדר הזה. לבנות של הארי נולדו שני ילדים, גם לבנו של מוריס, אבל לא לבתו.

וזה הכול, סיכום של חצי עמוד. מה לא ברור? מה אני לא יודעת?

מוריס התחתן ראשון ומת ראשון.

מה שאומר שאין שום דבר בטוח בחיים האלה.

ואיך הארי הרגיש?

הוא לא סיפר. אבא אף פעם לא מדבר כשכואב לו. הוא מתייסר בשקט ולא הולך לרופא שיניים. הכאב שיש לו בירך הולך וגובר ומעלה עווית על פניו – מראה קורע לב. אבל זה הלב שלנו שנקרע, לא שלו.

אבא! מוריס הוא לא חור בשן ולא מפרק ירך, מוריס הוא אחיך הקטן… אבל בבית הקברות הוא לא אמר דבר. זיגי דיבר בשם המשפחה. במבטא יידי כבד שמתאים יותר לבדיחות מלהספדים הוא סיפר עד כמה הוא אהב את הילדון הקטן, למרות התרגיל הזה שהוא עשה לנו עכשיו, כשמת ככה. התעלול האחרון שלו.

זיגי הירש אהב כמובן את כולם, את כל הילדים שאסף אל בית היתומים שניהל בתום המלחמה, אבל את מוריס הוא אהב יותר מכולם כי מוריס היה מוריס.

ולראיה, הקהל הרב שהתאסף סביב קברו. חברים רבים באו, ואנחנו, החמישה, עמדנו במרכז. חמישה סנדרוביצ'ים: אבא, בנו ובתו של מוריס, אחותי ואני. דור ההמשך היה צעיר מדי למעמד עצוב שכזה. החלטנו לגונן עליהם והפקדנו אותם בידי בייבי־סיטר.

אם כן, חמישה סנדרוביצ'ים. זה מעט? מעל למה שאפשר לצפות? תלוי את מי שואלים.

בנו של מוריס אמר קדיש. הנה, עכשיו אנחנו משפחה נורמלית, בן אומר קדיש על קבר אביו. קולו נסדק ונדמה לי שבאותו הרגע בדיוק הבחנתי בארון: הקברנים טמנו אותו בבור. ארון מעץ בהיר, לא גדול במיוחד, לוחית נחושת ממוסמרת אליו ועליה, באותיות גדולות ויפות, חרוט השם:

מ ו ר י ס  ס נ ד ר ו ב י ץ'

מה פתאום?

אסור למסמר דברים לארונות קבורה. ואולי מותר, מה אני מבינה בקבורות? לוחית נחושת שמזכירה שלט של רופא בכניסה לבניין. אני רואה אותה בעיני רוחי כל הזמן, חלקה ונוצצת, ושמו של דודי חרוט עליה. כאילו ביקש המוות להעניק לתלמיד הגרוע מוריס, ברגע האחרון, איזה ברק או תואר אקדמי.

אבא לא אמר דבר כשהקהל התפזר. התחלנו להתקדם לעבר היציאה, הוא ואני, ולצידנו כמה אנשים שלא הכרתי. לפתע הוא נעצר מול פסל גבוה של איש צבא ופצח בנאום על בּוּלַנזֶ'ה, הגנרל הידוע. גדוד שלם הוא היה צריך לגייס כדי לגרש מראות שוודאי צפו ועלו… איך יכולת? אתה הקטן, איך יכולת להשאיר אותו ככה לבד? למה לערער את סדר הדברים הטבעי?

מה אבא מבקש להרחיק מעליו, מה הוא רוצה לטאטא מתחת לשטיח? אילו רגשות הזדחלו החוצה מהתהום שהייתה חייהם – יחד עד גיל עשרים ואז פרידה לשלושה עשורים. משונה שדווקא כאשר הקימו משפחות הם כמעט לא התראו, עד לאיחוד הגדול שנמשך עשור, העשור האחרון, ובמהלכו לא התאפשר לאיש להציץ פנימה ולהבין מה באמת קורה שם ביניהם. בכל פעם שנפגשו זה היה אותו הדבר; אנחנו נשארנו לעמוד ולצפות בהם ממפתן הדלת, מחוץ לתמונה, אבל היינו מאושרים לראות אותם יחד. הם היו משוחחים שעות על גבי שעות על פילוסופיה או על המצב בעולם, כי בין כה וכה למילים עצמן לא הייתה חשיבות. הם היו מתרווחים על הספה, זה לצד זה, האחד מתקשה להיחלץ ממנה והשני מזנק כמו מתאגרף במשקל נוצה. שני אחים, שונים כל כך ודומים כל כך.

כאבו לי הכתפיים והזרועות. לאורך כל טקס הלוויה עמדתי מתוחה מאחורי אבי, מעל הקבר הפתוח, עיניי נעוצות בגבו, מוכנה בכל רגע לתפוס את מאה הקילוגרמים שלו אם יתמוטט.

הוא לא התמוטט. הוא אפילו לא בכה. גם אני לא, ממחטות הנייר סתם ניפחו את כיסי מעילי. כשהכול נגמר הוא הסתובב אליי וראיתי שעיניו יבשות. חששותיי התבדו: האבל הטרי לא עורר את האבל הישן, את האבל המקורי, את האבל המכונן שעיצב את מי שאנחנו היום ואת מי שאנחנו לא. האדמה לא פערה את פיה תחת רגלינו, שום סופת הוריקן לא החריבה את כדור הארץ. כל זה לא קרה.

המשכנו לצעוד אט־אט בשביל האספלט, תחת שמיים קודרים שכוסו אפור, ולצידנו צעדו מכרים רחוקים לבושי שחורים. אבי חנך את החליפה הכחולה הכהה היפה שלו, שנראית כמעט כמו חליפת ערב. מוריס קנה לו אותה כמה שנים קודם לכן כדי שיהיה לו מה ללבוש לאירועים שלא התקיימו מעולם. לא הקשבתי למה שאבא סיפר על גנרל בולנז'ה, אבל שמעתי היטב את האיש שהסתובב אלינו פתאום וקרא בקול, בנימת תנחומים: "טוב שקברתם את מוריס. כי למרות שזה אופנתי עכשיו, העם שלנו לא יכול להרשות לעצמו משרפות. כבר סיפקנו די והותר אפר לעולם. רק קבורה באדמה תוכיח שהיטלר הפסיד באמת."

"זהו, שאני דווקא לא רוצָה קבר," ענה לו קול נמוך אך נשי, "אני רוצה שישרפו אותי אחרי מותי כמו ששרפו את ההורים שלי, כמו את כל המיליונים."

ואני לא הצלחתי להתאפק ועניתי בליבי, "בשביל מה? בשביל לדעת מה ההרגשה?"

אחרי כמה דקות של שתיקה אבא כחכח בגרונו וחזר להרצאה שלו על ההיסטוריה של הרפובליקה השלישית והבולנז'ה הזה. ללא ספק נאום חוצב להבות הוא הרביץ שם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. השארנו את מוריס מאחורינו בבית הקברות והלכנו.

הארי המשיך בחייו. השנים חלפו, הוא אמנם הזדקן, אבל הוא יושב פה איתי עכשיו ולמרבה הפלא הוא גם צלול וזמין. לקח לו שבריר שנייה להבין את השאלה שלי.

למה אני מעלה את זה עכשיו?

ככה.

"אבא, ספר לי."

.

לורנס סנדרוביץ' היא מחזאית, שחקנית ומתרגמת. תרגמה לצרפתית מיצירותיהם של צרויה שלו, יורם קניוק, דרור משעני ורבים אחרים, ותרמה רבות להתקבלותו של חנוך לוין בצרפת, בזכות תרגומיה למחזותיו. זוכת פרס התרגום מטעם אגודת הסופרים הצרפתית לשנת 2012 ופרס ברנהיים לספרות יפה לשנת 2018. ספרה "דמיונות שווא" (Ils n'ont pas eu les gosses) מציג סיפור אלטרנטיבי לסיפורו של אביהּ, שמעולם לא סופר לה, על מקום מחבואו בבריסל, בילדותו בשנות המלחמה. הספר עתיד לראות אור בצרפת.

.

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת. קובץ סיפוריה "אחרי הספירה" (פרדס, 2020) זכה בפרס קרן גולדברג לספרי ביכורים לשנת 2021. מעורכות המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך ספר בכתובים מאת דינה עזריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן