אין כמעט סרט קולנוע שיוצא היום ולא מלווה בסרטון "מאחורי הקלעים": קצת צילומים של צילומים, איך נראה הסט, ובין לבין מושיבים את השחקנים לספר על החוויות שלהם מימי הצילומים המתישים. אבל מעטים הסרטים שבאמת גורמים לך לתהות איך היה שם באמת. הסרט "מציצים" (אורי זוהר, 1972) הוא בוודאי כזה. כיכבו בו גיבורי התרבות הצעירה של אותה שעה, ובראשם אריק איינשטיין – כוכב על מקומי ואליל נוער.
בתקופה שחלפה מאז שיצא לאקרנים קיבל הסרט – שנכשל בהתחלה – מעמד מיתי כמעט בעולם הקולנוע הישראלי. וכמו כל מיתוס, הספקנו גם לנסות לשבור אותו. יש מי שרואים בו ייצוג נוסטלגי חמים של חבורה אהודה, של אווירה חופשית ומשוחררת ושל ישראליות חצופה ונועזת שמתגעגעים אליה; ויש מי שסבורים שמדובר בסרט שאסור להקרין יותר, שמנציח תרבות שוביניסטית, מיזוגינית ומטרידה, שטוב שחלפה מן העולם (או שאנחנו לפחות בדרך לשם).
ומתוקף הוויכוח הנוקב סביב הסרט האיקוני, גולת הכותרת של חבורת "לול", נכתבו כבר הררי מילים ופרשנויות על הסרט ועל אורח החיים שהוא מתאר. אנחנו מבקשים לתת זווית קצת אחרת. לגמרי במקרה, נחשף כעת סרט צילום עם תצלומים מאחורי הקלעים של הפקת הסרט "מציצים". אם נזכור שתמונה שווה אלף מילים, נוכל אולי לראות איך הסרט מנציח את ההווי ואת החיים של גיבוריו גם מאחורי המצלמה.
כל התמונות שמופיעות בכתבה זו צולמו על ידי הצלם גבי לרון שאחרי כ-30 שנות צילום עבור המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, פרש לגמלאות והפקיד את ארכיון התצלומים שלו בספרייה הלאומית. והנה, מתברר שלפני הקריירה הארוכה בשירות המדע, לרון עבד גם כצלם קולנוע יחד עם כמה מחשובי הקולנוענים בארץ. הוא עבד עם משה מזרחי על הסט של "אני אוהב אותך רוזה" (1972), שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר; הוא עבד על עוד תוכנית של חבורת "לול" וגם על מספר פרויקטים עם צבי שיסל, יוצא החבורה ששיחק גם הוא ב"מציצים"; ובתווך הוא גם שימש כעוזר צלם שני בסרט שעליו אנחנו מספרים היום.
"זה היה סרט של החבר'ה, שדיבר בשפה של החבר'ה", סיפר לנו לרון כששאלנו אותו מה לדעתו רצה אורי זוהר להעביר כשיצר את הסרט. "הם ניסו לעשות משהו שידבר לאנשים הצעירים באותה תקופה", הוא אומר.
התיעוד הנדיר מאחורי הקלעים של אחת הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות נוצר כמעט במקרה. את "מציצים" צילם הצלם הישראלי-אמריקני אדם גרינברג במקומו של דוד גורפינקל, צלם הקולנוע שאיתו נהג לעבוד אורי זוהר עד אז. "כנראה שגורפינקל היה עסוק במשהו אחר", משער לרון. אחרי סיום לימודיו במגמת הקולנוע בבית הספר "בית צבי", עבד לרון בחברת הצילום של גרינברג, וכך התגלגל לסט של "מציצים".
"הייתי עוזר צלם שני באותה תקופה", משחזר לרון. "התפקיד הזה כולל למלא את הסרטים ולדאוג שהציוד יהיה תמיד נקי. עמדתי ליד המצלמה וכתבתי בקלסר אם להדפיס במעבדה את הסצינה הזאת וזאת והמספר הזה וזה, כמו פקיד". הוא זוכר שהאווירה על הסט הייתה חברית ונעימה. "לפעמים אורי זוהר התעצבן על כל מיני דברים, אבל לא עליי", הוא צוחק.
גם התמונות שאנחנו רואים כאן צולמו כמעט במקרה, מתוך יוזמה עצמאית של לרון ולא במסגרת מהלך קידום של הסרט. "הבאתי איתי את המצלמה שלי. בזמן שלא היו לחוצים והיה לי פנאי צילמתי. בסצינה בשפך ירקון יכולתי לצלם את זה כי יום לפני זה נפצעתי על הסט וככה נשארתי על החוף".
לא נוכל להכריע כאן בוויכוח ארוך השנים על מורשתו של הסרט הזה, שרק כמה שנים אחרי שיצא החל יוצרו בתהליך חזרה בתשובה והפך לרב. אם כך ואם כך, "מציצים" חרוט בדברי ימי הקולנוע הישראלי, וכעת אנחנו זוכים להצצה אל התמונות שמנציחות אותו.
