פרוזה | נטע פתע

"הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות." סיפור קצר מאת נולי עומר

ברכה גיא, תרועת ניצחון, טכניקה מעורבת, 30X30 ס"מ, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

נטע פתע

נולי עומר

.

היא התנהלה כמו רובוט על ספידים. לקחה את שני הספרים שלו, התחתונים, החולצות, כלי הרחצה ואת הבונבוניירה שהביא פעם כשהוזמן לארוחת ערב (מה פתאום בונבוניירה?), תחבה הכול לשקית וחיכתה. כששמעה דפיקה פתחה את הדלת. הוא הביט בה במבט מזוגג, היא דחפה לו את השקית ליד וכשהסתובב נתנה לו צ'פחה על הגב. זה לא היה מתוכנן והיא לא ידעה שיצא ממנה כוח כזה. הוא נפל, התגלגל במדרגות, צעק, נאנק ואז נהיה שקט.

הבטן התהפכה לה. הרגתי אותו? לא, בטח רק התעלף. מנשה! סליחה, לא התכוונתי, אבל הוא היה ללא הכרה. מים. מים! ולהתקשר לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות. היא לא הצטרפה לנסיעה המהבהבת לבית החולים. לא, נכנסה להתקלח למרות שהתקלחה שעה לפני זה.

בבוקר קיבלה טלפון: ״נטע ירושלמי?״

״מדברת,״ ענתה ברעד.

״מדברים כאן מאיכילוב, רוצים לדבר איתך מהמשטרה. אני מעבירה אותך.״

 ״שלום, את מכירה אחד מנשה דינר?״

״כן.״

״הוא טוען שדחפת אותו במדרגות.״

הקלה ופחד הזדקרו בה. הוא ער. ״מה???״ ענתה נרעשת, ״לא דחפתי… הוא איבד שיווי משקל… הייתה לו נפילת סוכר! יש לו סוכרת…״

״נשברו לו חוליות בעמוד השדרה. זה לא נראה טוב, תגיעי היום למשטרה לתת עדות, מציע לך לבוא עם עורך דין.״

נטע הרימה את הזרוע שלה, הריחה את בית השחי ונחרדה. זה לא היה סירחון של זיעה או של גוף לא נקי. לא, ריח חומצתי ודמוני בקע ממנה והבעית אותה, כמו בסרט "תמונתו של דוריאן גריי" שצפתה בו עם הוריה כשהייתה ילדה. איך צרחה ברגע שהתמונה נחשפה (הוריה צחקו?). אבל נטע, שלא כמו דוריאן, שהבהיק ביופיו החיצוני, מעולם לא הייתה יפיפייה עוצרת נשימה ומפעימה לבבות. לא, היא נחמדה, סימפטית, אפשר תמיד לסמוך עליה והיא מורה מוערכת לפילאטיס. זהו. היא טסה למקלחת, קרצפה את עצמה, שטפה, התנגבה ומרחה על עצמה קרם גוף בריח לימון. אבל הריח הרע המשיך לבקוע מתאי גופה כמו מיליוני ראשי מפלצת קטנים הפורחים מצחקקים וצורחים בין עצי לימון בפרדס.

היא חיטטה בכרטיסי ביקור במגירה ונתקלה ב"אורית דינר, עורכת דין, מגשרת ובוררת." אשתו לשעבר, שהתאמנה אצלה פעם.

לפני ארבעה חודשים נטע רצתה לעשות שיפוץ קטן במטבח. היא חיפשה שיפוצניק אמין, והוא, מבין אלה שפגשה כדי לקבל הצעת מחיר, עשה את הרושם הטוב ביותר וגם, טוב, הוא נראה טוב. היא לא העלתה על דעתה לפלרטט איתו, אבל מצאה את עצמה עושה את זה, ואמרה לעצמה שהיא כמו עקרת בית בסרט פורנו שאוטוטו תעשה סקס עם השרברב. אבל אחרי רועי שמת (לאחר עשר שנים שבהן עשה לה את המוות) וכל השנים שבאו לאחר מכן, של מפגשי סרק, ואחרי הדובדבן שבקצפת החמוצה – נמרוד, שריסק את ליבה ברעידת אדמה שהרסה את כל חדריו – היא הייתה תלושה מרעב.

מנשה סיפר שלמד אדריכלות בפריז אבל בחר שלא לעסוק בזה, שהוא מעדיף לעבוד עם הידיים בשיפוצים, ובזמן ששהה בפריז, סיפר בעליזות, בחופשות מהלימודים, למרות הסוכרת (תראי מה זה כוח רצון) הוא נדד עם קרקס בכל צרפת. הליכה על חבל, סלטות מהמקפצה, מה לא. אלזה, מי שהייתה הפרטנרית שלו נפלה פעם אבל הוא תפס אותה בשנייה האחרונה. הוא שלף מהארנק תמונה והראה לה צילום של שוודית יפיפייה. היא הייתה לסבית, אלזה, הוא המשיך, אבל אחרי המקרה הם נהיו זוג. הם הוזמנו למסיבות וארוחות ערב בטירות וארמונות, כל שועי עולם היו שם, שחקנים, זמרים, אמנים, דוגמניות ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה קסומה, עד שאלזה תפסה אותו על חם עם ביונסה כשהתארחו בשאטו בליון… פדיחה. סיכם בצחקוק שובה לב.

נטע התפעלה והתפעמה. איזה טיפוס מרהיב, גדול מהחיים! היא בת מזל מאין כמוה שאחד כמוהו, שראה עולם בכל צבעיו המרהיבים, חושק בה, בנטע ירושלמי מגבעתיים.

הוא שיפץ את חדרי ליבה במקצועיות וייצב אותו למקום בטוח ונעים. היה רק עניין אחד, קטן, שהטריד כמו זבוב: המבט שלו. כשהייתה מספרת לו משהו, כללי או אישי, היה מקשיב בנחת, מהנהן, אבל משהו בהבעה היה חלול ומזוגג.

אחרי חודשיים הלך הרוח המקצועי שלו התרופף: הפסיק להחמיא לה, לא אחת הבריז ולאחר מכן ניסח התנצלויות מפוארות שפורטו באירועים לא צפויים שקרו, וגם, התחמק מלתכנן או לקבוע משהו עתידי גם אם קרוב. ערב אחד שאלה אותו למה ויתר על עיסוק נאור ויצירתי כמו אדריכלות, הרי עשה תואר בחו"ל, למה בחר בשיפוצים. העיניים המזוגגות בהו בה וקול סמכותי ענה שלא רק באדריכלות יש לו תואר אלא גם בפילוסופיה ומנהל עסקים. טוב, חשבה נטע מבולבלת, מוזר, אבל כל אחד בוחר מה שמתאים לו. מי אני שֶ.

לקראת יום ההולדת שלה החליטה לעשות מעשה והזמינה להם צימר בצפון. פיו חייך ואמר "אחלה". היא חיכתה עם תיק ארוז ומסודר ולב פרוץ ומבולגן. הוא לא ענה לטלפון או להודעות ורק בערב התקשר להתנצל. הוא לא יכול היה ליצור קשר כי היה בבית החולים כל היום עם אמו שנפלה ושברה את האגן. ״מה?״ התפלאה. ״אבל אמרת לי שאמא שלך מתה״. הוא שתק שנייה, חייך מעבר לקו והסביר בנחת שזו לא האמא הביולוגית שלו אלא הדודה שגידלה אותו, הוא קורא לה אמא.

שבוע לפני כן, במקרה, ראתה נטע בבית קפה את אורית דינר יושבת ומתקתקת על הלפטופ. אחרי מספר שניות של התלבטות היא ניגשה אליה, התנצלה על ההפרעה ובקשה כמה דקות מזמנה. היא סיפרה לה שהיא בקשר עם האקס שלה ושהיא לא מבינה את ההתנהגות שלו. ״מה את לא מבינה?״ ענתה לה אורית מופתעת וסימנה לה לשבת. ״מנשה שקרן פתולוגי, המשיכה. הוא מיתומן. ממציא סיפורי מעשיות על עצמו. נזק האיש הזה. נ־זק! תיזהרי. אל תגידי לי שנתת לו כסף.״ ״לא,״ ענתה נטע חיוורת. ״יש לך מזל,״ המשיכה. ״אם משהו יקרה אל תהססי להתקשר אליי,״ הושיטה לנטע כרטיס ביקור.

נטע התקשרה אליה וסיפרה לה מה קרה. אחרי שעתיים נכנסה למאזדה הכסופה שלה וישבה מכווצת עד כמה שיכלה כדי לא להסריח את הרכב. היה לאשתו לשעבר, עורכת הדין, לק אדום נוצץ על ציפורניים ארוכות שנחו על ההגה, סיגריה ביד השנייה וחיוך קטן, ממוסגר. היא הייתה מטופחת. אודם, מסקרה, שׂער דבש, הכול טיפ טופ. מתוקתקת. תיק תוק תיק תוק. נטע העריכה אותה מאוד על הטקט שלה, על כך שפניה לא מסגירות שום רתיעה, עווית פה או תימהון נחיריים מהסירחון הברוטלי שהתפרץ לה למרחב הפרטי. שום דבר. אף לא מילה. היא אמרה לה רק שתהיה רגועה ותשאיר לה את הדיבורים. נסעו לתחנה. נטע ישבה שם צפופה, הצמידה ידיים ורגליים עד כמה שיכלה שלא ינדוף מאיבריה הריח. ישב מולן שוטר שמן מבוגר ועייף שהרים והוריד את הגבות שלו לאורך כל הפגישה. נטע הייתה אסירת תודה גם לו שלא אמר לה, ״גיברת לא הייתה מזיקה לך מקלחת.״ הוא רק אמר לה שזאת המילה שלה מול שלו, של מנשה דינר. הבן אדם נכה, רוב הסיכויים שיהיה על כיסא גלגלים כל החיים. אורית אמרה שהמילה שלו לא שווה כלום, כי הוא שקרן פתולוגי ושיש לה הוכחות מכאן ועד להודעה חדשה. היא ליוותה את נטע מפה לשם במהלך החקירה והדהימה אותה בכך שכמו בפעם הראשונה אצלה ברכב, היא לא הסגירה ולו בניואנס את העובדה שמרשתה מסריחה. נוסף לזה, אורית לא הייתה מוכנה לקחת ממנה כסף ובזכותה יצאה נטע מהפרשה זכה ונקייה מכל פשע.

כדי לא להרעיל את הוריה בנוכחותה הרת הריח היא התחמקה מהביקור השבועי אצלם. בטלפון השתמשה בתירוצים המצוינים ששמעה ממנשה כדי לא לפגוע בהם, אבל אמה נעלבה ואביה נזף בה: ״מה את מבלבלת לנו את המוח? אמא בוכה כאן בגללך, מה קורה לך?״

נטע, נכלמת, חשה כמו אז, בכיתה ה' – זחל בגולם. היו שתי ילדות בכיתה שלה, עדי ודניאלה. עדי הייתה פרא אדם עם פרצוף חמוד, דרוך לצחוקים ואדיש ללימודים. לדניאלה היו עיניים כחולות ענקיות והיא הייתה ההפך הגמור מעדי: תלמידה טובה, איטית משהו ורכה, משיית משהו. נטע, שלמדה אז פסנתר (אצל אירנה הרוסייה שלא חייכה אף פעם), כינתה אותן בינה לבינה אלגרו ואדג'יו. הן היו דבוקות זו לזו וצחקו המון. בעיקר עליה, על נטע, כי הייתה בוקית, חננה, תלמידה מצטיינת, וכשהמורה הייתה אומרת "היום בוחן פתע" היה מתפלק לה כל פעם "יש!". רובי קדם, ילד נמוך ומנומש שישב בכיסא האחרון היה אומר "קקה יבש", כולם צחקו ואז נולד לה הכינוי "נטע פתע".

נטע עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת ולא רואה. כלפי חוץ לא זז רטט, ורק בפְנים – זחל בגולם. היא הייתה מביאה להוריה פעם אחר פעם מנחת ציונים מצטיינים כדי שישמחו ויתגאו בה ולא סיפרה להם דבר ממה שמתרחש בבית הספר, כי למה שתאכזב אותם? הרי היו כל כך מרוצים ממנה. היא הלכה לצופים, לא התמרדה בגיל ההתבגרות, בצבא עשתה חיל ועזבה את הבית רק כשהחלה לעבוד כמורה להתעמלות, כשהייתה בת עשרים ושתיים.

הבעיה הכי אקוטית הייתה העבודה. כבר התקשרה וביקשה חופשת מחלה. אבל אם מחלת הצחנה תמשיך היא תפוטר מהסטודיו. היא לא מצאה תשובות באינטרנט לבעיה שלה. מדי פעם, כשהיה עליה לצאת מהבית, ללכת למכולת או להוריד את הזבל, השתוממה לגלות שכמו אורית דינר ושאר האנשים שנאלצו לפגוש אותה סביב ה"תאונה", איש אינו מנכיח לה את הריח המטריד שבוקע ממנה. בהתחלה חלפה בה מחשבה שכולם נהיו תתרנים, אך היא ביטלה את המחשבה ההזויה, ואז, יום אחד, הבינה משהו אחר גדול ונפלא מכל מה שניתן להעלות על הדעת: שכנראה, באופן לא מוסבר, מוזר מאוד – יש קונספירציה בעדה. מיום ליום הוכיחה לעצמה שאכן זה כך, כי לא היה כל הסבר אחר. רשת של אנשים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מתעלים על עצמם בתעצומות נפש רק בשבילה, בשביל נטע ירושלמי, כדי שלא תרגיש דחויה. זה הדהים אותה. הרי מדובר באקט שהוא מעבר לעדינות, טוב לב והתחשבות! היא חזרה לעבודה, העבירה שיעורים בנחת הפילאטית השגורה, וגם שם – שום תגובה. אז החליטה לבדוק את העניין לעומקו על בשרה, תרתי משמע. היא תצא בערב לבר, תדוג גבר ותשכב איתו. היא תהיה עירומה, חשופה, נראה את הגבר שלא יידחה ממנה. אבל ירון, הניצוד, דווקא התפעל מגופה, נישק, הסניף וליקק אותה בתאבון רב. אחרי המבחן הזה חשה נטע מנצחת עד לאולימפוס. היא חשה נשגבת, נעלה וחשובה. מה יש לדבר, היא מקבלת יחס־על, כמו אלוהית!

בהדרגה למדה לחיות עם הריח שלה. להתעלם ממנו. כמו לעטות שריון על ליבת כאב וכך להתנתק מרחשיו. היא חזרה לבקר את הוריה בשמחה, וערב אחד החליטה לחגוג, מה יש? הזמינה חברות, קנתה כיבוד ואלכוהול, גם נר ריחני, כולן אכלו, שתו ודברו עד רגע אחד שבו קרן (רופאת הילדים הנשואה למלח הארץ פלוס שלושה ילדים) רחרחה את האוויר ושאלה ״מה זה הריח הזה?״ נטע קפאה  עד שהשאר ענו: ״זה מהנר, ריח מדהים.״ נעמי כגן, חברה של נטע מהצבא, סיפרה שישבה בבר עם חברה איזה ערב ולידן ישב אחד על כיסא גלגלים, פנים נאות, גברי כזה, שחייך אליהן, פתח בשיחה, סיפר שהוא צלם, תהיה לו תערוכה, יש כמה גלריות שמעוניינות, הוא עוד לא בחר סופית איפה, וכשהן ששאלו אותו מה סיבת הנכות סיפר שנפצע כשקפץ מבניין בוער בדרום אמריקה עם ילדה בת שלוש על הידיים. היא ניצלה, לא קרה לה כלום תודה לאל, אבל הוא, נו טוב, יושב… אוי איזה גבר מקסים, נאנחה נעמי והגבות שלה רטטו.

ברגע הראשון נטע חשה כמו גרגור בבטן שעולה במהירות מוגברת לפניה. מפיה נפלט צחקוק. האורחות לא הבינו מה מצחיק בסיפור ההרואי של הנכה הגיבור, ״לא יפה נטע, מה קורה לך?״ והיא ניסתה לבלום את עצמה : ״סליחה… לא… לא קשור… פשוט… נזכרתי ב… ב… משהו נורא… נורא… מצחי…״, אבל הצחוק התפרץ ממנה כמו מטרייה צהובה ענקית שנפתחה בבת אחת.

״מה, מה?״ ניסו להבין החברות המבולבלות.

נטע, אחוזת שד הצחוק, כבר דומעת, ניסתה לדבר, לתרץ, וניסיונות העיוועים שלה, המלועלעים, הנואשים, ההברות המפוררות – הצחיקו את הנוכחות בחדר, וסופת צחוק השתחררה כמו להקת פרפרים, ומשק כנפיהם שטף כל כאב.

למחרת נטע קמה, הלכה לחדר האמבטיה לצחצח שיניים ולא הריחה כלום. היא חשה הקלה מהולה במעט אכזבה. ״הה,״ חשבה, ״חזרתי להיות אנושית.״

.

נולי עומר היא שחקנית, קומיקאית, מוזיקאית ואמנית. שיחקה בין השאר ב״סיפורי תל אביב״, ״חיי אהבה״ ו״מתיר עגונות״. ההצגה פרי עטה ״אבירות מתעלפות״ הועלתה בתיאטרון קרוב. כתבה כמה ספרי ילדים, את המילון הקומי ״הקפריזה והזוגוש״ (הקיבוץ המאוחד, 2009) ואת רומן הרשת ״יקירנט״ (עם יעל ישראל).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מה עשיתם לעדן", סיפור מאת גליה ברס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"תעשה עם השפתיים": כשבלהקת הנח"ל אמרו ליוסי בנאי לא לשיר

בלהקת הנח"ל אסרו עליו לשיר. המורה המיתולוגית לתיאטרון אמרה שכדאי שיוותר על החלום לשחק. חזרנו לימיו הראשונים של יוסי בנאי, בדרן בלהקת הנח"ל, לפני שהפך לבכיר שושלת האומנים המוכשרת במדינה

יוסי בנאי החייל, שנות ה-50 המוקדמות

בשנת 1998 קיבל יוסי בנאי את פרס ישראל. נימוקי השופטים פירטו את תרומתו של בנאי לתרבות הישראלית וניסו לסכם את פועלו של השחקן והיוצר שכל כך אהבנו לאהוב: "יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו ובעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי וכותב ואיש הבימה הקלה…". בארכיון יוסי בנאי שנמסר לספרייה הלאומית נמצא תיק ארכיון המוקדש לאותה זכייה, יחד עם המלצות כמה ממוקיריו של בנאי. אולם בכתבה זאת נתמקד בתיק אחר המייצג תקופה קדומה בהרבה – ההתחלה של יוסי בנאי בעולם התרבות והבידור הישראלי. השנים הראשונות בלהקת הנח"ל שהוקמה לא מכבר.

את החלום הברור והמוגדר להיות שחקן פיתח הנער הירושלמי יוסי בנאי בהשפעת הסביבה שבה נולד וגדל כבן למשפחה ענייה ומרובת ילדים ברחוב האגס 1. הייתה זו משפחה שבה, כפי שהעיד לימים, אמא מגדלת את הילדים בין כביסה לכביסה ואבא עובד כירקן בשוק מחנה יהודה. יוסי בינתיים מתפלח עם כמה חברים להצגות תיאטרון באזור, אבל בעיקר מושפע ומוקסם מאחיו הגדול, השחקן יעקב בנאי, שהצטרף לתאטרון המטאטא המיתולוגי כבר בשנת 1942.

בשנת 1951 התגייס בנאי אל צה"ל, שהתקשה אז להחליט כיצד תיראה המשך הפעילות הבידורית שיפיק לחיילים, או אפילו על שם הקצין שיהיה אחראי לפעילות הזאת. עד אוקטובר 1950 סיימו כל הלהקות הצבאיות מתקופת מלחמת העצמאות את פעילותן. צה"ל ניסה שני כיוונים אפשריים להמשך פעילות הבידור הצה"לית: תחילה הפיק צה"ל מופעים שבוצעו בידי אמנים אזרחים, רבים מהם הופיעו כסוג של שירות מילואים אלטרנטיבי. אך אלו היו מופעים לא קבועים, והצמא של החיילים לבידור קבוע הוא שהוליד את הדור הבא של הלהקות הצבאיות ואיתן את הידועה שבהן – להקת הנח"ל.

בסוף שנת 1950 התקבצו במחנה האימונים של הנח"ל בפרדס חנה (שכונה "מחנה 80" על שם המחנה הבריטי ששהה שם קודם) מספר הכשרות של גרעיני נח"ל. בין המקובצים היה טוראי יוסי בנאי, חייל טרי וסטנדרטי למדי. במקרה היה שייך להכשרת חצרים. כל שידע בנאי היה שהוא – כמו כל חבריו וחברותיו – עתיד לעבור הכשרה בת שלושה חודשים המורכבת מאימונים ומסעות, ובסופה יועבר לאחד הקיבוצים. שם יעבוד בשדות הקיבוץ וימשיך באימונים הצבאיים ובפעילות המבצעית המתבקשת. מה שבנאי לא ידע הוא שמסלול חייו השתנה במסיבת הסיום של ההכשרה.

מסיבת הסיום נערכה באולם של מחנה 80. בנאי הציג מערכון קצר שלמד מאחיו השחקן, המתאר "חדר" בנוסח יהודי ספרד בו המלמד משנן עם התלמידים כשהשוט בידו. ההופעה המאולתרת של בנאי הייתה כה מוצלחת עד שבתום ההופעה ניגש אליו – ואל חבריו להכשרה גאולה גיל, דובי זלצר ושמואל שי – סמל צבאי שהציג את עצמו כגיורא מנור, איש משמר העמק עם ניסיון משחק בקאמרי. לארבעה סיפר מנור שהוא מתכוון להקים להקה צבאית בסגנון הצי'זבטרון עליה השלום ושכבר הספיק לגייס כמה כשרונות מבטיחים. האם יסכימו להצטרף אליו?

לא רק שהסכימו. הם, החברים החדשים, יחד עם אותם כשרונות מבטיחים שגויסו זה מכבר, עזרו לעצב את מי שתהיה הלהקה הצבאית היוקרתית והמצליחה ביותר של צה"ל.

כל התמונות מתוך ארכיון יוסי בנאי בספרייה הלאומית

בלהקה קיבל בנאי הוראה מפורשת. הוא הרי התקבל כבדרן, ולכן נאמר לו שבקטעי השירה "אתה תעמוד בשורה השלישית ורק תעשה תנועות עם הפה". מנור, בימאי ומפקד הלהקה בשנותיה הראשונות, דחף להעלאת הצגות של ממש. התוכנית הראשונה של הלהקה הייתה "מיריק מסתדרת". בהצגה השנייה, "האגדה על המ"כ הרע", כבר שיחק בנאי תפקיד משמעותי יותר – את העט הנובע של המ"כ (את המ"כ הרע שיחק שמואל שי). העט של המ"כ הלך על הבמה וביטא את מחשבותיו הכמוסות של הגיבור. אבל שחקני הלהקה, וביניהם בנאי, הרגישו שהקו המנחה שהכתיב מנור לא עונה על צורכי החיילים, וכבר במהלך שתי התוכניות הראשונות התארגנו לחוליית בידור. ההצלחה האדירה של מסיבת הסיום במחנה 80 הייתה עוד טרייה בזיכרונם. וחוץ מזה, אם השילוב של שירים וקטעי מערכונים עבד לצ'יזבטרון – המודל שלהם ללהקה צבאית אחרי הכל – מדוע שלא יעבוד גם להם?

עט נובע ושמו יוסף עפרוני/ יוסי בנאי

וכך נכתבה ונהגתה תוכנית ג' – תכנית מצומצמת יותר, אך כזאת ששמה את להקת הנח"ל על מפת הבידור הישראלי. יונה עטרי הייתה הסולנית, דובי זלצר המלחין, ובנאי שלנו – הוא חזר אל מערכון "החדר", שאותו שכלל ופיתח.

התפקיד הראשי הראשון שזכה לו, ומה שיהיה גם תפקידו האחרון בלהקה לפני השחרור, הגיע בתוכנית הרביעית של להקת הנח"ל, גם היא מחזה ראשי פרי עטו של הבמאי מנור. היה זה המחזה "טעות לעולם חוזרת" המספר את סיפור אהבתם של חייל וחיילת – יוסי בנאי ויונה עטרי. מה שמפתיע במיוחד בבחירה בבנאי לתפקיד לא היה האיסור לשיר בזמן ההופעות. אומנם ההוראה הזאת הדהדה שנים בראשו, ומאז ומעולם לא התווכח או התנגד לטענות על זיופים.

יוסי בנאי ויונה עטרי בהצגה 'טעות לעולם חוזרת'

הבחירה בו מפתיעה מכיוון אחר לגמרי. במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה. היה זה בהצעת גיורא מנור, שדחף את חברי הלהקה ללמוד משחק כדי להתמקצע. אך למרות השקעתו, והעובדה שכבר זכה לתפקידים הולכים וגדלים בלהקה, לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". מזל, מזל גדול שלא הקשיב למורתו. ואולי בכלל לא יכול היה אחרת? הרי כבר נדבק בחיידק הבמה ללא שום סיכוי או יכולת להחלים.

היו שכינו את היצירה של כל הלהקות הצבאיות ולהקת הנח"ל בפרט בכינוי הלא מחמיא "אומנות מגויסת". אך העובדה שצורפו ללהקה בדרנים דוגמת יוסי בנאי, שתמיד דאגו לשמור על נימה של הומור ושעשוע, ולא פעם אפילו לפזר על ההופעות קמצוץ של סאטירה, היא שמרחיקה את להקת הנח"ל הרחק הרחק מסגנון האומנות המגויסת של הגוש הסובייטי. האם בברית המועצות יעזו להעלות הצגה צבאית בשם "האגדה על המ"כ הרע"?

האגדה על המ"כ הרע מתוך "במחנה הנח"ל"

למרות הדברים הקשים של מורתו, בנאי גמר אומר בלבו להיות שחקן תיאטרון. לאחר שירותו הצבאי התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים. בו בעת הוכיח שכוחו וכישרונו אינם רק במשחק. בשנות החמישים והשישים חזר בנאי לעבוד עם להקת הנח"ל וביים גם מספר תוכניות עבורה. בהמשך עבר בנאי גם על האיסור לשיר, וביצועיו לשירים שתורגמו מצרפתית או נכתבו עבורו או על ידו הפכו לחלק מהפסקול הישראלי. "אני לא זמר, אני מגיש פזמונים", נהג לומר על עצמו. מביני דבר הבינו היטב שאומנם לא מדובר בזמר, אלא – כמו שקוראים לזה בצרפתית – שנסונייר.

בשנת 2022, תרמה אביבה בנאי, אלמנתו של יוסי בנאי, את ארכיונו לספרייה הלאומית.

 

לקריאה נוספת

שמואל שי גולדברג: סיפור אישי מתוך אתר הלהקות הצבאיות

שמואליק טסלר, שירים במדים: סיפורן של הלהקות הצבאיות (הוצאת יד בן-צבי, 2007)

הצצה ל"מציצים": תמונות נדירות מאחורי הקלעים

היום כמעט כל סרט יוצא יחד עם סרטון של שעה על "מאחורי הקלעים" או "גרסת הבמאי". אבל לא תמיד זה היה כך, ובטח לא בישראל הקטנה. בזכות כמה צירופי מקרים ומעט זמן פנוי של עוזר צלם על הסט, התגלגל לספרייה הלאומית סרט צילום אחד שמתעד את יצירתה של אחת הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות שלנו: הסרט "מציצים"

1

אריק איינשטיין על הסט של "מציצים". מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

אין כמעט סרט קולנוע שיוצא היום ולא מלווה בסרטון "מאחורי הקלעים": קצת צילומים של צילומים, איך נראה הסט, ובין לבין מושיבים את השחקנים לספר על החוויות שלהם מימי הצילומים המתישים. אבל מעטים הסרטים שבאמת גורמים לך לתהות איך היה שם באמת. הסרט "מציצים" (אורי זוהר, 1972) הוא בוודאי כזה. כיכבו בו גיבורי התרבות הצעירה של אותה שעה, ובראשם אריק איינשטיין – כוכב על מקומי ואליל נוער.

בתקופה שחלפה מאז שיצא לאקרנים קיבל הסרט – שנכשל בהתחלה – מעמד מיתי כמעט בעולם הקולנוע הישראלי. וכמו כל מיתוס, הספקנו גם לנסות לשבור אותו. יש מי שרואים בו ייצוג נוסטלגי חמים של חבורה אהודה, של אווירה חופשית ומשוחררת ושל ישראליות חצופה ונועזת שמתגעגעים אליה; ויש מי שסבורים שמדובר בסרט שאסור להקרין יותר, שמנציח תרבות שוביניסטית, מיזוגינית ומטרידה, שטוב שחלפה מן העולם (או שאנחנו לפחות בדרך לשם).

1
מצלמים בשפך הירקון. מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

ומתוקף הוויכוח הנוקב סביב הסרט האיקוני, גולת הכותרת של חבורת "לול", נכתבו כבר הררי מילים ופרשנויות על הסרט ועל אורח החיים שהוא מתאר. אנחנו מבקשים לתת זווית קצת אחרת. לגמרי במקרה, נחשף כעת סרט צילום עם תצלומים מאחורי הקלעים של הפקת הסרט "מציצים". אם נזכור שתמונה שווה אלף מילים, נוכל אולי לראות איך הסרט מנציח את ההווי ואת החיים של גיבוריו גם מאחורי המצלמה.

1
מונה זילברשטיין על הסט של "מציצים". מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

כל התמונות שמופיעות בכתבה זו צולמו על ידי הצלם גבי לרון שאחרי כ-30 שנות צילום עבור המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, פרש לגמלאות והפקיד את ארכיון התצלומים שלו בספרייה הלאומית. והנה, מתברר שלפני הקריירה הארוכה בשירות המדע, לרון עבד גם כצלם קולנוע יחד עם כמה מחשובי הקולנוענים בארץ. הוא עבד עם משה מזרחי על הסט של "אני אוהב אותך רוזה" (1972), שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר; הוא עבד על עוד תוכנית של חבורת "לול" וגם על מספר פרויקטים עם צבי שיסל, יוצא החבורה ששיחק גם הוא ב"מציצים"; ובתווך הוא גם שימש כעוזר צלם שני בסרט שעליו אנחנו מספרים היום.

1
צבי שיסל על הסט. מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

"זה היה סרט של החבר'ה, שדיבר בשפה של החבר'ה", סיפר לנו לרון כששאלנו אותו מה לדעתו רצה אורי זוהר להעביר כשיצר את הסרט. "הם ניסו לעשות משהו שידבר לאנשים הצעירים באותה תקופה", הוא אומר.

1
אורי זוהר יושב על החוף. מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

התיעוד הנדיר מאחורי הקלעים של אחת הקלאסיקות הקולנועיות הגדולות נוצר כמעט במקרה. את "מציצים" צילם הצלם הישראלי-אמריקני אדם גרינברג במקומו של דוד גורפינקל, צלם הקולנוע שאיתו נהג לעבוד אורי זוהר עד אז. "כנראה שגורפינקל היה עסוק במשהו אחר", משער לרון. אחרי סיום לימודיו במגמת הקולנוע בבית הספר "בית צבי", עבד לרון בחברת הצילום של גרינברג, וכך התגלגל לסט של "מציצים".

1
מצלמים בתוך המים. מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

"הייתי עוזר צלם שני באותה תקופה", משחזר לרון. "התפקיד הזה כולל למלא את הסרטים ולדאוג שהציוד יהיה תמיד נקי. עמדתי ליד המצלמה וכתבתי בקלסר אם להדפיס במעבדה את הסצינה הזאת וזאת והמספר הזה וזה, כמו פקיד". הוא זוכר שהאווירה על הסט הייתה חברית ונעימה. "לפעמים אורי זוהר התעצבן על כל מיני דברים, אבל לא עליי", הוא צוחק.

1
אורי זוהר נח במהלך הצילומים. מתוך ארכיון גבי לרון, הספרייה הלאומית

גם התמונות שאנחנו רואים כאן צולמו כמעט במקרה, מתוך יוזמה עצמאית של לרון ולא במסגרת מהלך קידום של הסרט. "הבאתי איתי את המצלמה שלי. בזמן שלא היו לחוצים והיה לי פנאי צילמתי. בסצינה בשפך ירקון יכולתי לצלם את זה כי יום לפני זה נפצעתי על הסט וככה נשארתי על החוף".

לא נוכל להכריע כאן בוויכוח ארוך השנים על מורשתו של הסרט הזה, שרק כמה שנים אחרי שיצא החל יוצרו בתהליך חזרה בתשובה והפך לרב. אם כך ואם כך, "מציצים" חרוט בדברי ימי הקולנוע הישראלי, וכעת אנחנו זוכים להצצה אל התמונות שמנציחות אותו.

"יש לבטל לדעתי את הופעות האמנים הרעשניות": חגיגה אלטרנטיבית ליום העצמאות

המשורר והמחנך יצחק שלו משרטט את האופן הנכון, לדעתו, לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות וקורא גם להפריד את שני הימים: "אסור למעבר להיות חד כל כך"

יצחק שלו וזיקוקי עצמאות צילומים: יואל הורוביץ ולע"מ

יום הזיכרון הוא אחד הימים העושים אותנו יותר מימים אחרים עם אחד. הארץ כולה דומה למשפחה אחת גדולה המבכה את מתיה. אינני רוצה לומר שצערם של כל בני המשפחה באמת שווה. אינו דומה זה שנר זיכרון דולק בביתו ותמונת בן נופל תלויה על קירו למי שבנו חי קיים סביב שולחנו. אבל העם כולו מרגיש שנופלים אלה – אינם רק עניינם של משפחתם, והשתתפותם בצער המשפחות – היא השתתפות אמת.

(יצחק שלו)

בארכיונו של יצחק שלו המופקד בספריה הלאומית, יש תיק דק המכיל טיוטות להרצאות שנשא, ובהן מתוארת הדרך הנכונה, לדעתו, לציין את יום הזיכרון ויום העצמאות במערכת החינוך בישראל.

וכך הוא כותב על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון במערכת החינוך:

יום הזיכרון:

לא רק יום של נאומים, אזכרות וביקורים בבית הקברות. אלא גם ביקור במקומות שבהם נלחמו. לראות את העמדות, את המשלטים ואת המוצב שבהם נלחמו. את ההרים ואת שדות הקרב – ושם להזכיר את הנופלים (ההדגשות במקור).

טיוטה להרצאתו של יצחק שלו בכתב ידו

דבריו של שלו על הדרך המתאימה לציון יום הזיכרון נראים תמוהים לקורא בן זמננו – מדוע ראה צורך לכתוב את המובן מאליו? והרי סיורים של "מורשת קרב" והליכה "בעקבות הנופלים" הם חלק מובנה במערכת החינוך בתקופה שבין יום השואה ליום העצמאות. אלא שלדבריו ולפעילותו של יצחק שלו, בשנים של ראשית המדינה, היה חלק חשוב בעיצוב אופיים של יום הזיכרון ויום העצמאות, עד ימינו.

יצחק שלו היה משורר, סופר, מסאי ואיש לשון – אך מעל לכל היה מורה ומחנך. כמי שלחם בעצמו ושָׁכַל תלמידים וחברים, היה חשוב לו הצביון של ימי הזיכרון והתקומה. בטיוטות כמו גם בחוברת "מקראי חג" ניתן לראות את הניסיונות ליצור במדינה הצעירה מסגרת ומסורת ליום הזיכרון וליום העצמאות (הטיוטות הן משנות השבעים של המאה הקודמת, והחוברת יצאה בתשט"ו / 1956).

שלו היה רגיש לתחושותיו האישיות של הפרט, אבל ראה חשיבות בהיבט הלאומי:

וכרגיל מתעורר הרצון לנחם. לנחם את ההורים השכולים. את הבנים המיותמים. את הנשים שנתאלמנו. וכרגיל נוכחים באזלת ידן של מילות הנחמה. אף נשקפת הסכנה להיווצרותה של נחמה שגרתית סטראוטיפית. וביחד עם זאת – רואים שאם מבחינה אישית – אין לנחם, הרי מבחינה היסטורית-לאומית קיימות כמה נחמות שאין לבטלן….

חללינו אינם חללי חינם, ואנו יודעים למה מתו ועל מי ועל מה מתו. אנחנו יודעים מה היה קורה לעם בישראל אלמלא יצאו לקרב והכו באויביהם.

במקרה של יום הזיכרון אומצה למעשה המסורת היהודית של העלייה לבתי הקברות ביום השנה לפטירה – בשילוב אלמנטים מהדרך שבה נוהגים לציין ימי זיכרון בעמים ובצבאות אחרים.

ליום העצמאות לעומת זאת לא הייתה מסורת יהודית להתבסס עליה. שלו אינו מרוצה מהדרך שבה הולכת ומתגבשת בזמנו מסורת של במות בידור, הרקדות ומצעד צבאי. וכך הוא כתב בטיוטה:

על חג העצמאות

בניגוד לחגים אחרים בישראל:

1. זה הוא חג לא מופנם. יותר מדי עושים בחוץ פחות מדי בבית. הופעות המוניות דחקו ישיבה סביב שולחן.

2. יותר מדי מאורגן. פחות מדי ספונטני.

3. יותר מדי עניינו של ציבור ופחות מדי עניינו של היחיד ושל המשפחה.

4. יש בו מיסוד הטכס יותר מאשר מיסוד החג. יותר מופע מאשר שמחה פנימית.

5. על מצעד אפשר וצריך לפקד ולצוות, אבל אין מפקדים על חג.

6. היום הפך לבילויים בחיק הטבע של קבוצת משפחות – וזה רצוי יותר לדעתי מאשר צפייה במצעד.

7. אם כי כל כמה שנים יש לערוך מצעד – כדי להרים את המורל.

8. יש לבטל לדעתי את הופעות האומנים הרעשניות. וההרקדות – שימי לב לשמחת תורה גם שם רוקדים אבל לא לפי צו של כוח חיצון" (ההדגשות במקור).

טיוטה להרצאתו של יצחק שלו בכתב ידו

הערת הסיום בחוברת "מקראי חג" מסכמת למעשה את האופי הרצוי לחגיגות יום העצמאות, לשיטתו של יצחק שלו:

מכאן ואילך שרים המסובים משירי העם והמולדת, מסיימים בשירת "התקווה" ויוצאים לרחוב לשמוח בשמחת הרבים.

היום כבר כמעט אין קולות הקוראים להפריד את יום הזיכרון מיום העצמאות. אולם בתחילת ימיה של מדינת ישראל התנהל ויכוח ער סביב שאלה זו. יצחק שלו היה בעד הפרדת הימים זה מזה, וכך הוא מסביר את גישתו:

המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות

1. צריכים להיות שני ימים נפרדים. אי אפשר לחוג מצפירה לצפירה. בצפירה אחת מתחילים להיות עצובים, בצפירה שנייה – מותר כבר לשמוח. והרקטות מתחילות לעוף לפני שהדמעות התייבשו.

2. אסור למעבר להיות חד כל כך. הנפש אינה נוטה לזה. כל מעבר חד מאבל לשמחה מצנן.

3. אסורה להבנתי ההתמשכנות (= ההמשכיות) הזאת. כל יום הזיכרון – שידורים עצובים וכו'. המצב לא צריך להיות כזה שהנפש לא יכולה לעמוד בו. הנפש לא נוטה להיות במצבים קיצוניים הרבה זמן.

בשנה בה יצאה לאור החוברת "מקראי חג" התפרסם בעיתון "הארץ" שירו של יצחק שלו "קול ינשופים עתיקים". שנה לאחר מכן השיר נכלל גם בספר השירים "א-לוהי הנושק ללוחמים". ואולי שיר זה מסייע להבין את הרקע האישי לפעילותו הרבה של יצחק שלו – בראשית ימי המדינה – לצקת תוכן חינוכי ביום הזיכרון וביום העצמאות.

קול ינשופים עתיקים
עולה מעמק המצלבה
שלושה שם ישבנו בליל,
בתווך יקדה להבה.

האחד – כבר טבע במים
ומשנהו נפל משחקים
ושלישי, – לו הותיר א-לוהים
לספוד לרעיו השותקים…