.

נטע פתע

נולי עומר

.

היא התנהלה כמו רובוט על ספידים. לקחה את שני הספרים שלו, התחתונים, החולצות, כלי הרחצה ואת הבונבוניירה שהביא פעם כשהוזמן לארוחת ערב (מה פתאום בונבוניירה?), תחבה הכול לשקית וחיכתה. כששמעה דפיקה פתחה את הדלת. הוא הביט בה במבט מזוגג, היא דחפה לו את השקית ליד וכשהסתובב נתנה לו צ'פחה על הגב. זה לא היה מתוכנן והיא לא ידעה שיצא ממנה כוח כזה. הוא נפל, התגלגל במדרגות, צעק, נאנק ואז נהיה שקט.

הבטן התהפכה לה. הרגתי אותו? לא, בטח רק התעלף. מנשה! סליחה, לא התכוונתי, אבל הוא היה ללא הכרה. מים. מים! ולהתקשר לאמבולנס. הגיעו פרמדיקים, שאלו מה קרה, נטע גמגמה שהייתה לו כנראה נפילת סוכר, יש לו סוכרת, הוא מעד והתגלגל במדרגות. היא לא הצטרפה לנסיעה המהבהבת לבית החולים. לא, נכנסה להתקלח למרות שהתקלחה שעה לפני זה.

בבוקר קיבלה טלפון: ״נטע ירושלמי?״

״מדברת,״ ענתה ברעד.

״מדברים כאן מאיכילוב, רוצים לדבר איתך מהמשטרה. אני מעבירה אותך.״

 ״שלום, את מכירה אחד מנשה דינר?״

״כן.״

״הוא טוען שדחפת אותו במדרגות.״

הקלה ופחד הזדקרו בה. הוא ער. ״מה???״ ענתה נרעשת, ״לא דחפתי… הוא איבד שיווי משקל… הייתה לו נפילת סוכר! יש לו סוכרת…״

״נשברו לו חוליות בעמוד השדרה. זה לא נראה טוב, תגיעי היום למשטרה לתת עדות, מציע לך לבוא עם עורך דין.״

נטע הרימה את הזרוע שלה, הריחה את בית השחי ונחרדה. זה לא היה סירחון של זיעה או של גוף לא נקי. לא, ריח חומצתי ודמוני בקע ממנה והבעית אותה, כמו בסרט "תמונתו של דוריאן גריי" שצפתה בו עם הוריה כשהייתה ילדה. איך צרחה ברגע שהתמונה נחשפה (הוריה צחקו?). אבל נטע, שלא כמו דוריאן, שהבהיק ביופיו החיצוני, מעולם לא הייתה יפיפייה עוצרת נשימה ומפעימה לבבות. לא, היא נחמדה, סימפטית, אפשר תמיד לסמוך עליה והיא מורה מוערכת לפילאטיס. זהו. היא טסה למקלחת, קרצפה את עצמה, שטפה, התנגבה ומרחה על עצמה קרם גוף בריח לימון. אבל הריח הרע המשיך לבקוע מתאי גופה כמו מיליוני ראשי מפלצת קטנים הפורחים מצחקקים וצורחים בין עצי לימון בפרדס.

היא חיטטה בכרטיסי ביקור במגירה ונתקלה ב"אורית דינר, עורכת דין, מגשרת ובוררת." אשתו לשעבר, שהתאמנה אצלה פעם.

לפני ארבעה חודשים נטע רצתה לעשות שיפוץ קטן במטבח. היא חיפשה שיפוצניק אמין, והוא, מבין אלה שפגשה כדי לקבל הצעת מחיר, עשה את הרושם הטוב ביותר וגם, טוב, הוא נראה טוב. היא לא העלתה על דעתה לפלרטט איתו, אבל מצאה את עצמה עושה את זה, ואמרה לעצמה שהיא כמו עקרת בית בסרט פורנו שאוטוטו תעשה סקס עם השרברב. אבל אחרי רועי שמת (לאחר עשר שנים שבהן עשה לה את המוות) וכל השנים שבאו לאחר מכן, של מפגשי סרק, ואחרי הדובדבן שבקצפת החמוצה – נמרוד, שריסק את ליבה ברעידת אדמה שהרסה את כל חדריו – היא הייתה תלושה מרעב.

מנשה סיפר שלמד אדריכלות בפריז אבל בחר שלא לעסוק בזה, שהוא מעדיף לעבוד עם הידיים בשיפוצים, ובזמן ששהה בפריז, סיפר בעליזות, בחופשות מהלימודים, למרות הסוכרת (תראי מה זה כוח רצון) הוא נדד עם קרקס בכל צרפת. הליכה על חבל, סלטות מהמקפצה, מה לא. אלזה, מי שהייתה הפרטנרית שלו נפלה פעם אבל הוא תפס אותה בשנייה האחרונה. הוא שלף מהארנק תמונה והראה לה צילום של שוודית יפיפייה. היא הייתה לסבית, אלזה, הוא המשיך, אבל אחרי המקרה הם נהיו זוג. הם הוזמנו למסיבות וארוחות ערב בטירות וארמונות, כל שועי עולם היו שם, שחקנים, זמרים, אמנים, דוגמניות ופוליטיקאים. זו הייתה תקופה קסומה, עד שאלזה תפסה אותו על חם עם ביונסה כשהתארחו בשאטו בליון… פדיחה. סיכם בצחקוק שובה לב.

נטע התפעלה והתפעמה. איזה טיפוס מרהיב, גדול מהחיים! היא בת מזל מאין כמוה שאחד כמוהו, שראה עולם בכל צבעיו המרהיבים, חושק בה, בנטע ירושלמי מגבעתיים.

הוא שיפץ את חדרי ליבה במקצועיות וייצב אותו למקום בטוח ונעים. היה רק עניין אחד, קטן, שהטריד כמו זבוב: המבט שלו. כשהייתה מספרת לו משהו, כללי או אישי, היה מקשיב בנחת, מהנהן, אבל משהו בהבעה היה חלול ומזוגג.

אחרי חודשיים הלך הרוח המקצועי שלו התרופף: הפסיק להחמיא לה, לא אחת הבריז ולאחר מכן ניסח התנצלויות מפוארות שפורטו באירועים לא צפויים שקרו, וגם, התחמק מלתכנן או לקבוע משהו עתידי גם אם קרוב. ערב אחד שאלה אותו למה ויתר על עיסוק נאור ויצירתי כמו אדריכלות, הרי עשה תואר בחו"ל, למה בחר בשיפוצים. העיניים המזוגגות בהו בה וקול סמכותי ענה שלא רק באדריכלות יש לו תואר אלא גם בפילוסופיה ומנהל עסקים. טוב, חשבה נטע מבולבלת, מוזר, אבל כל אחד בוחר מה שמתאים לו. מי אני שֶ.

לקראת יום ההולדת שלה החליטה לעשות מעשה והזמינה להם צימר בצפון. פיו חייך ואמר "אחלה". היא חיכתה עם תיק ארוז ומסודר ולב פרוץ ומבולגן. הוא לא ענה לטלפון או להודעות ורק בערב התקשר להתנצל. הוא לא יכול היה ליצור קשר כי היה בבית החולים כל היום עם אמו שנפלה ושברה את האגן. ״מה?״ התפלאה. ״אבל אמרת לי שאמא שלך מתה״. הוא שתק שנייה, חייך מעבר לקו והסביר בנחת שזו לא האמא הביולוגית שלו אלא הדודה שגידלה אותו, הוא קורא לה אמא.

שבוע לפני כן, במקרה, ראתה נטע בבית קפה את אורית דינר יושבת ומתקתקת על הלפטופ. אחרי מספר שניות של התלבטות היא ניגשה אליה, התנצלה על ההפרעה ובקשה כמה דקות מזמנה. היא סיפרה לה שהיא בקשר עם האקס שלה ושהיא לא מבינה את ההתנהגות שלו. ״מה את לא מבינה?״ ענתה לה אורית מופתעת וסימנה לה לשבת. ״מנשה שקרן פתולוגי, המשיכה. הוא מיתומן. ממציא סיפורי מעשיות על עצמו. נזק האיש הזה. נ־זק! תיזהרי. אל תגידי לי שנתת לו כסף.״ ״לא,״ ענתה נטע חיוורת. ״יש לך מזל,״ המשיכה. ״אם משהו יקרה אל תהססי להתקשר אליי,״ הושיטה לנטע כרטיס ביקור.

נטע התקשרה אליה וסיפרה לה מה קרה. אחרי שעתיים נכנסה למאזדה הכסופה שלה וישבה מכווצת עד כמה שיכלה כדי לא להסריח את הרכב. היה לאשתו לשעבר, עורכת הדין, לק אדום נוצץ על ציפורניים ארוכות שנחו על ההגה, סיגריה ביד השנייה וחיוך קטן, ממוסגר. היא הייתה מטופחת. אודם, מסקרה, שׂער דבש, הכול טיפ טופ. מתוקתקת. תיק תוק תיק תוק. נטע העריכה אותה מאוד על הטקט שלה, על כך שפניה לא מסגירות שום רתיעה, עווית פה או תימהון נחיריים מהסירחון הברוטלי שהתפרץ לה למרחב הפרטי. שום דבר. אף לא מילה. היא אמרה לה רק שתהיה רגועה ותשאיר לה את הדיבורים. נסעו לתחנה. נטע ישבה שם צפופה, הצמידה ידיים ורגליים עד כמה שיכלה שלא ינדוף מאיבריה הריח. ישב מולן שוטר שמן מבוגר ועייף שהרים והוריד את הגבות שלו לאורך כל הפגישה. נטע הייתה אסירת תודה גם לו שלא אמר לה, ״גיברת לא הייתה מזיקה לך מקלחת.״ הוא רק אמר לה שזאת המילה שלה מול שלו, של מנשה דינר. הבן אדם נכה, רוב הסיכויים שיהיה על כיסא גלגלים כל החיים. אורית אמרה שהמילה שלו לא שווה כלום, כי הוא שקרן פתולוגי ושיש לה הוכחות מכאן ועד להודעה חדשה. היא ליוותה את נטע מפה לשם במהלך החקירה והדהימה אותה בכך שכמו בפעם הראשונה אצלה ברכב, היא לא הסגירה ולו בניואנס את העובדה שמרשתה מסריחה. נוסף לזה, אורית לא הייתה מוכנה לקחת ממנה כסף ובזכותה יצאה נטע מהפרשה זכה ונקייה מכל פשע.

כדי לא להרעיל את הוריה בנוכחותה הרת הריח היא התחמקה מהביקור השבועי אצלם. בטלפון השתמשה בתירוצים המצוינים ששמעה ממנשה כדי לא לפגוע בהם, אבל אמה נעלבה ואביה נזף בה: ״מה את מבלבלת לנו את המוח? אמא בוכה כאן בגללך, מה קורה לך?״

נטע, נכלמת, חשה כמו אז, בכיתה ה' – זחל בגולם. היו שתי ילדות בכיתה שלה, עדי ודניאלה. עדי הייתה פרא אדם עם פרצוף חמוד, דרוך לצחוקים ואדיש ללימודים. לדניאלה היו עיניים כחולות ענקיות והיא הייתה ההפך הגמור מעדי: תלמידה טובה, איטית משהו ורכה, משיית משהו. נטע, שלמדה אז פסנתר (אצל אירנה הרוסייה שלא חייכה אף פעם), כינתה אותן בינה לבינה אלגרו ואדג'יו. הן היו דבוקות זו לזו וצחקו המון. בעיקר עליה, על נטע, כי הייתה בוקית, חננה, תלמידה מצטיינת, וכשהמורה הייתה אומרת "היום בוחן פתע" היה מתפלק לה כל פעם "יש!". רובי קדם, ילד נמוך ומנומש שישב בכיסא האחרון היה אומר "קקה יבש", כולם צחקו ואז נולד לה הכינוי "נטע פתע".

נטע עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת ולא רואה. כלפי חוץ לא זז רטט, ורק בפְנים – זחל בגולם. היא הייתה מביאה להוריה פעם אחר פעם מנחת ציונים מצטיינים כדי שישמחו ויתגאו בה ולא סיפרה להם דבר ממה שמתרחש בבית הספר, כי למה שתאכזב אותם? הרי היו כל כך מרוצים ממנה. היא הלכה לצופים, לא התמרדה בגיל ההתבגרות, בצבא עשתה חיל ועזבה את הבית רק כשהחלה לעבוד כמורה להתעמלות, כשהייתה בת עשרים ושתיים.

הבעיה הכי אקוטית הייתה העבודה. כבר התקשרה וביקשה חופשת מחלה. אבל אם מחלת הצחנה תמשיך היא תפוטר מהסטודיו. היא לא מצאה תשובות באינטרנט לבעיה שלה. מדי פעם, כשהיה עליה לצאת מהבית, ללכת למכולת או להוריד את הזבל, השתוממה לגלות שכמו אורית דינר ושאר האנשים שנאלצו לפגוש אותה סביב ה"תאונה", איש אינו מנכיח לה את הריח המטריד שבוקע ממנה. בהתחלה חלפה בה מחשבה שכולם נהיו תתרנים, אך היא ביטלה את המחשבה ההזויה, ואז, יום אחד, הבינה משהו אחר גדול ונפלא מכל מה שניתן להעלות על הדעת: שכנראה, באופן לא מוסבר, מוזר מאוד – יש קונספירציה בעדה. מיום ליום הוכיחה לעצמה שאכן זה כך, כי לא היה כל הסבר אחר. רשת של אנשים, מוכרים יותר ומוכרים פחות, מתעלים על עצמם בתעצומות נפש רק בשבילה, בשביל נטע ירושלמי, כדי שלא תרגיש דחויה. זה הדהים אותה. הרי מדובר באקט שהוא מעבר לעדינות, טוב לב והתחשבות! היא חזרה לעבודה, העבירה שיעורים בנחת הפילאטית השגורה, וגם שם – שום תגובה. אז החליטה לבדוק את העניין לעומקו על בשרה, תרתי משמע. היא תצא בערב לבר, תדוג גבר ותשכב איתו. היא תהיה עירומה, חשופה, נראה את הגבר שלא יידחה ממנה. אבל ירון, הניצוד, דווקא התפעל מגופה, נישק, הסניף וליקק אותה בתאבון רב. אחרי המבחן הזה חשה נטע מנצחת עד לאולימפוס. היא חשה נשגבת, נעלה וחשובה. מה יש לדבר, היא מקבלת יחס־על, כמו אלוהית!

בהדרגה למדה לחיות עם הריח שלה. להתעלם ממנו. כמו לעטות שריון על ליבת כאב וכך להתנתק מרחשיו. היא חזרה לבקר את הוריה בשמחה, וערב אחד החליטה לחגוג, מה יש? הזמינה חברות, קנתה כיבוד ואלכוהול, גם נר ריחני, כולן אכלו, שתו ודברו עד רגע אחד שבו קרן (רופאת הילדים הנשואה למלח הארץ פלוס שלושה ילדים) רחרחה את האוויר ושאלה ״מה זה הריח הזה?״ נטע קפאה  עד שהשאר ענו: ״זה מהנר, ריח מדהים.״ נעמי כגן, חברה של נטע מהצבא, סיפרה שישבה בבר עם חברה איזה ערב ולידן ישב אחד על כיסא גלגלים, פנים נאות, גברי כזה, שחייך אליהן, פתח בשיחה, סיפר שהוא צלם, תהיה לו תערוכה, יש כמה גלריות שמעוניינות, הוא עוד לא בחר סופית איפה, וכשהן ששאלו אותו מה סיבת הנכות סיפר שנפצע כשקפץ מבניין בוער בדרום אמריקה עם ילדה בת שלוש על הידיים. היא ניצלה, לא קרה לה כלום תודה לאל, אבל הוא, נו טוב, יושב… אוי איזה גבר מקסים, נאנחה נעמי והגבות שלה רטטו.

ברגע הראשון נטע חשה כמו גרגור בבטן שעולה במהירות מוגברת לפניה. מפיה נפלט צחקוק. האורחות לא הבינו מה מצחיק בסיפור ההרואי של הנכה הגיבור, ״לא יפה נטע, מה קורה לך?״ והיא ניסתה לבלום את עצמה : ״סליחה… לא… לא קשור… פשוט… נזכרתי ב… ב… משהו נורא… נורא… מצחי…״, אבל הצחוק התפרץ ממנה כמו מטרייה צהובה ענקית שנפתחה בבת אחת.

״מה, מה?״ ניסו להבין החברות המבולבלות.

נטע, אחוזת שד הצחוק, כבר דומעת, ניסתה לדבר, לתרץ, וניסיונות העיוועים שלה, המלועלעים, הנואשים, ההברות המפוררות – הצחיקו את הנוכחות בחדר, וסופת צחוק השתחררה כמו להקת פרפרים, ומשק כנפיהם שטף כל כאב.

למחרת נטע קמה, הלכה לחדר האמבטיה לצחצח שיניים ולא הריחה כלום. היא חשה הקלה מהולה במעט אכזבה. ״הה,״ חשבה, ״חזרתי להיות אנושית.״

.

נולי עומר היא שחקנית, קומיקאית, מוזיקאית ואמנית. שיחקה בין השאר ב״סיפורי תל אביב״, ״חיי אהבה״ ו״מתיר עגונות״. ההצגה פרי עטה ״אבירות מתעלפות״ הועלתה בתיאטרון קרוב. כתבה כמה ספרי ילדים, את המילון הקומי ״הקפריזה והזוגוש״ (הקיבוץ המאוחד, 2009) ואת רומן הרשת ״יקירנט״ (עם יעל ישראל).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מה עשיתם לעדן", סיפור מאת גליה ברס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן