פרוזה | אבא וג'ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

"אהבת נפש, אהבת נימים ודם, אהבת אתן לך ריאה, אתן לך גם שתיים." צמד סיפורים מאת ג'וליה פרמנטו־צייזלר

מיכל בלייר, פרימוורה, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

ג'וליה פרמנטו־צייזלר

במלאת שלוש שנים של צער ודאבה ללכתו של אבי היקר והטוב, יוסי צייזלר

.

הסיפור של שם המשפחה החדש

באביב של שנת 2000, נסערת מאוד, ג'ולי הפקידה בידי קופסת עץ שהכילה שש מחברות. היא אמרה שהיא כבר לא יכולה לשמור אותן בחדר שלה, שהיא חוששת שאמא או אבא שלה יקראו בהן. לקחתי את הקופסה מבלי לומר מילה, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לכך שהיא מכריחה אותי תמיד להיות בתוך הראש שלה, שאני קורס מזה כבר. בשלב ההוא היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי ככה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף פעם לא נפלטה לה שום מילה עוינת. היא מיד השביעה אותי שלא אפתח את הקופסה. ״לעולמי עולמים, לנצח נצחים,״ היא הדגישה. שנינו ידענו שברגע שאסתלק משם עם הקופסה אני אקרא הכול. מיד, לעומק העומקים. חיכיתי בתחנת האוטובוס ברחוב ויצמן כמעט שעה, בדרך כלל הקו למושב מגיע כל רבע שעה. יכול להיות שפיספסתי אחד? אולי אפילו שני אוטובוסים? ישבתי לבד בתחנה, סופג את הרוח הקרה של חילופי העונות שכל כך אהבתי, מעשן את הסיגריות שלי בהנאה, צולל לחייה. לא כמו צוללן, יותר כמו טובע. אלו היו שישה יומנים שהיא כתבה מגיל עשר ועד גיל שש־עשרה. הכתב שלה היה קטן ומסודר, נדמה היה שהיא הצליחה לשמור על אותו עט כל השנים האלו, מילה שלא מצאה חן בעיניה נמחקה באגרסיביות, בקווים שחורים שנחרטו על הדף. הרמתי את הדף לכיוון השמש וניסיתי לגלות את המילים הנסתרות אך ללא הצלחה. מה היא מסתירה שם? היא בטח ידעה שאחפש את המילים האבודות שלה, מחקה אותן בכוונה כדי לעורר בי את התסכול הזה. ברובה הכתיבה שלה לא הייתה טובה, היא תיארה לפרטי פרטים אירועים שקרו לה, התמקדה בשפת הגוף של הדוברים, בלבוש שלהם, בזוויות הפה. נדמה היה שהיא מנסה לתפוס את הסצנות הגדולות והקטנות של חייה, להעמיד את עצמה במרכז ולפרוש מהן בו זמנית. את הכול תיארה באכזריות מדויקת, כל בני משפחתה עמדו על המזבח. אבא שלה, אמא שלה, אחותה, סבה וסבתה, הדודות האיומות. אפילו אני עמדתי שם כמתבונן מן הצד, פסיבי להחליא. היא קיבעה בכוחניות את האירועים החשובים בחייה כמי שהייתה לה כבר פרספקטיבה של עשרים או שלושים שנה, אבל היא טעתה בהכול, בשיטתיות כמעט מופתית. תמיד הופתעתי מהחוכמה שלה שהשתלב בה עיוורון כזה גדול. עם ג'ולי זה תמיד היה ככה – הטקסט היה מרהיב והסאבטקסט מערער, מחליא, רקוב כל כך. ככל שהיה רקוב יותר ככה היא המעיטה להבחין בו. ידעתי שבגלל זה היא בחרה בי, רצתה שהמחברות יהיו ברשותי. גם אם אשרוף אותן מחר, או אקבור את קופסת העץ בבית הקברות של ירקונה, היא תמיד תדע שלפחות היה אדם אחד על פני כדור הארץ שהבין את הסאבטקסט של חייה.

 

*

 

לא הצלחתי להאמין שדווקא הוא, האדיב כל כך, האהוב על כולם, זה שהרעיף עלינו ארוחות צהריים ממקדונלדס ומגשי פיצה, שנתן לנו לשכב במיטה הזוגית הגדולה שלו ולראות טלוויזיה כאוות נפשנו, דווקא הוא החליט פתאום להפסיק לדבר איתה ובמקביל התחיל לשפוך עליה נהרות של מתנות. היא מונה שם את המתנות באדיקות גדולה, הכול ממוספר אצלה. היה שם צמיד זהב עם תליון לב אטום, הייתה קופסת קרטון גדולה מחנות יוקרה שאהבה עם כל הבגדים שהיא חלמה עליהם, היה זוג נעליים שעלו המון כסף – היא אפילו ציינה את המחיר במחברת, ״טיפש, שכח להוריד את המדבקה, 699 ש״ח.״ אני עצמי לא העליתי אז על דעתי שיש בעולם נעליים בסכומים כאלו, גם היא לא. מעולם לא ראיתי את הנעליים האלו, היא לא נעלה אותן, גם לא את צמיד הזהב עם תליון הלב האטום. היא כתבה שלקחה כל מתנה שהוא העביר לה דרך הגדר וקברה את כולן בחצר הבית שלהם, ליד עץ התפוזים שאבא שלה שתל כשנולדה. היא כתבה בהערת שוליים, ״אם אי פעם יהיה חסר לך כסף תתגנב לבית שלנו ותתחיל לחפור ליד העץ תפוזים. אם תמכור הכול אני מאמינה שתוכל לגרד עשרת אלפים, אולי אפילו עשרים אלף שקל.״ אחרי רשימת המתנות המפורטת היא עברה לערוך רשימה אחרת, רשימה של כל הדברים שתיעבה בו בסדר יורד. במקום הראשון – הטעם של הסיגריות. במקום השני – העיניים הירוקות שלו. היא כתבה, ״לפעמים נדמה לי שהן עשויות זכוכית ובא לי לראות איך הזכוכית מתנפצת לו בתוך גלגלי העיניים.״ במקום האחרון היו המתנות שהוא העביר לה דרך הגדר. ״אני קוברת כל מתנה ומתנה עם הקופסה המקורית שלה, ככה זה יישמר כמו מאובן ויום אחד מישהו יוכל לחקור את זה במעבדה ולהבין מה קרה בעולם, בעבר.״ ניסיתי לחשב מתי היא כתבה את זה, בת עשר? זה לא היה הגיוני בשום צורה. לא הבנתי איך יכולתי להיות כל כך טיפש, איך לא הבנתי מיד שהיא כתבה את הכול בבת אחת, עכשיו, אולי אפילו מהבוקר, מאתמול בלילה. צחקתי על עצמי והרמתי את הראש מהדפים. רחוב ויצמן האפיר לי מול העיניים, הקשתות הלבנות של הפסאז׳ים ממול נדמו לי כסוף העולם, מנהרות שמובילות לשום מקום. המשכתי לטבוע בחיים שלה גם במושב הקדמי של האוטובוס, בשלב הזה כבר לא ידעתי אם היא כותבת שקרים גמורים או את האמת לאמיתה.

היא כתבה, ״אני יודעת שמעולם לא הייתי תמימה. אז מה היה לו לגזול? בכל אופן, הייתי כזאת. ילדה יפה עם צמה שחורה, חריפה וחכמה והוא לקח את כף היד שלי. שכבנו במיטה כמו זוג.״ מה שהכי נחרט לי בזכרון היו התיאורים של הנשיקות שלהם, שנים אחר כך כל פעם שהתנשקתי עם מישהו אמדתי את גודל הפה שלו – אם הפיות שלנו לא היו שווים בגודלם הייתי נתקף צורך להקיא. הוא בלע אותה כמו שהלוויתן בלע את יונה. היא שקעה שם בתחתית הלוע האדומה והפעורה שלו וחיכתה שאלוהים ישחרר אותה. היא לא כעסה בכלל, היא הייתה מאוד סבלנית. הייתה לה משמעת עצמית של קצין נאצי, אלו מילים שלה לא שלי, והיא התגאתה בזה. אחר כך הוא פלט אותה חזרה אל החוף והיא נשמה לרווחה. ״היא קוראת לך,״ הוא אמר לה, היא הסתכלה עליו ואמרה, ״לא היא לא.״ ואז קמה והלכה משם. ובמחברת שלה היא כותבת, חזרתי הביתה בריצה (למה היא רצה? הוא הרי גר קרוב אליהם), דילגתי במדרגות לחדר שלי בקומה השנייה, קטעים מ״פטר והזאב״ התנגנו לי בראש, הסתגרתי בחדר האמבטיה וצחצחתי שיניים עם טונות של אלמקס עד שכל הפה שלי היה מצוחצח וטהור והחניכיים בערו לי מרוב השפשוף. אחר כך אבא שלה קרא לה מהמטבח שתרד, הוא סחט לה מיץ תפוזים טרי מהעץ. למעלה בחדר שלה יש רדיו דיסק קטן שאבא שלה קנה לה במתנה, היא כותבת שם כמה ההורים שלה אוהבים אותה, קונים לה מתנות, מרעיפים עליה תרבות, נוטעים בה שיגעון גדלות. היא שמה את הדיסק של ״פטר והזאב״, נשכבת במיטה ובוהה שעות על גבי שעות בתקרה.

סבו של פטר נוזף בו על שיצא לאחו לבדו ושואל "מה יקרה אם הזאב הרע יצא מהיער?". פטר משיב לו כי "בנים כמוני לא פוחדים מזאבים". למרות זאת, הסבא מחזיר אותו לתוך הבית ונועל את השער.

הייתי מהופנט ממנה, מהדברים שכתבה. האם באמת לא היה לה שום רגש בלב? פחד? אימה? רחמים עצמיים? אני עצמי בכיתי עליה, כל הדרך המפותלת מתחנת האוטובוס בכניסה למושב ועד לבית הוריי. הכביש היה ריק, הלכתי בין הבתים הגדולים והמבודדים, בין העצים הקרים. שנים אחר כך לא יכולתי להסתכל על הווילות הגדולות האלו של אזור השרון ולא לחשוב מה מתרחש בתוכן. הן נראו לי כמו בתים דמיוניים באגדה של האחים גרים. איך לכולם היה שער כניסה מאיים מברזל, כאילו מי מאיים לפרוץ פנימה. ומאחורי השער הציצו צמרות העצים המטופחים, ברושים שהזדקרו לשמיים ודקרו את העננים עד בכי. וגגות אדומים שהביאו מאירופה, ואיזו גלויה מרהיבה זאת הייתה – הבתים האלו אחד לצד השני. הייתי עוקב באדיקות אחר שמות המשפחה על שלטי הכניסה – חיו שם יחד הכול מהכול, מפרידמן ועד דהן, אבל הכי מגעילים היו המעוברתים – ארבל, ארגמן, ארד, משי, זהב. מה הם ניסו להסתיר המעוברתים האלו? איכס, הם דחו אותי כל כך.

ג׳ולי רצתה להיות בלתי מנוצחת, זה היה חשוב לה יותר מהכול. הייתה מוכנה להקריב גם את כל החיים שלה רק שאף אחד לא ינצח אותה. בפעם האחרונה שישבנו בקניון אמרתי לה שהיא חייבת לדעת להפסיד לפעמים, והיא התעצבנה, חטפה עליי את אחת הקריזות שלה, העיפה את המאפרה המלאה מהשולחן, אמרה לי שאני אפס, שהיא לא רוצה לחיות בקרבת אפסים בחיים שלה, והתחפפה משם. ואני ידעתי, לא יודע איך ידעתי, הייתי סך הכול בן שש־עשרה, אבל ידעתי שאם היא לא הולכת להפסיד אף פעם אז יהיו לה חיים רעים, רעים מאוד.

 

*

 

אני הייתי זה שליווה אותה למשרד הפנים. היא התקשרה אחרי חודשים ארוכים שלא דיברנו ואמרה לי, ״בוא, אני צריכה שתעזור לי במשהו.״ עזבתי את כל מה שעשיתי באותו רגע ויצאתי לפגוש אותה. זה לא היה הרבה, אבל אני זוכר בבירור את תחושת ההתייצבות שחשתי באותו רגע, כאילו אני הולך לעשות משהו חשוב, שהיא זקוקה לי.

מצאתי אותה יושבת על המדרגות של קניון ערים ומעשנת את הפרלמנט לייט של אמא שלה. היא הציתה לי סיגריה ויחד התחלנו לרדת במורד רחוב ויצמן, חוצים את הפסאז׳ים שמובילים לשום מקום. לא שאלתי מה היא צריכה, או לאן אנחנו הולכים. נעצרנו ליד משרד הפנים, היא זרקה את הסיגריה על המדרכה ולא טרחה לכבות אותה. ״אפשר לחשוב, מקסימום יישרף פה הכול.״ היא צחקה. ״תקשיב, אני נכנסת פה לרגע. יש לי איזה סידור לעשות. תחכה לי? אחר כך נלך למקדונלדס לאכול, עליי. אני כבר אהיה אז אדם חדש!״ היא קפצה, חיבקה ונישקה אותי.

הכול היה לה מוכן בתיק, כל המסמכים, תעודות הזהות של ההורים שלה, אישורי ההורים שהיא זייפה. כשהפקידה שאלה אותה למה היא עושה את זה היא ענתה, ״אלף, זה לא עניינך. ובית, זה שנולדתי בעיר זו וזו בשנת כך וכך לא אומר שאין לי זכות להיוולד מחדש.״ הפקידה חייכה אליה, מבוהלת מהתוקפנות של הנערה הכחושה. ג׳ולי סימנה לה בעיניים להמשיך לעבוד, לשנות את האותיות במקלדת. וככה היא יצאה החוצה אחרי עשרים דקות, העיניים נצצו לה. ״תם ונשלם! תם ונשלם!״ היא קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות. שמחתי בשבילה, קינאתי בה. היה לה הכול בחיים – סודות אפלים, שקרים, אומץ, שמחת חיים מטורפת, ועכשיו גם את היכולת להמציא את עצמה מחדש. הרגשתי באותו רגע כל כך קטן לידה, כל כך בנאלי. אני נולדתי וחייתי, בין לבין קצת פעלתי. לא היה לי במי להחליף את עצמי ולשם מה. באותו רגע עלתה לי לראש מחשבה רעה, אכזרית – אולי היא המציאה את כל זה? את כל מה שכתבה במחברות, את מה שעבר עליה? אולי גם בזמן שחיכיתי לה היא הסתתרה בחניון שמאחורי משרד הפנים, עישנה כמה סיגריות ואז יצאה ועשתה כאילו היא זכתה בחיים חדשים? כל הדבר הזה בשביל לא להיות בנאלית, בשביל לא להיות כמו כולם. הרי הכרתי אותה, ידעתי שהיא מוכנה להקריב הרבה, שהגבולות שלה מטושטשים. כל הדרך ממשרד הפנים למקדונלדס היא שמחה וצהלה, קיפצה ודילגה כמו ילדה. ״ממש חזרה לך התמימות.״ אמרתי. לא יכולתי להתאפק מלנעוץ סיכה בבלון שהתנפח לה בין הצלעות. אבל היא לא הבינה למה התכוונתי, או שעשתה את עצמה. ״וואי, לגמרי.״

כשקיבלנו את ההמבורגרים שלנו התיישבנו ליד החלון שפנה לרחוב, היא הרימה שני צ׳יפסים והתחילה לשיר שיר שהמציאה עם איזה לחן מצחיק שהיא אלתרה על המקום – ״אני ילדה חופשייה, כל כך חופשייה, עושה מה שבא לי ולא צריכה מטרייה!״ נקרענו מצחוק.

״תספרי למישהו?״ שאלתי.

״לא, לא נראה לי. לא כרגע בכל אופן. זה כיף לשמור סוד. כדאי לך גם לנסות פעם.״ היא אמרה. היא ידעה שאף פעם לא יהיה לי סוד, שאני לא בן אדם מהסוג הזה. היא ראתה שאני מת מקנאה על הסוד האפל שלה והיא לא היססה להכניס לי.

.

.

אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות

״איך קראו לטמבל ההוא מהשיקום? נו, ההוא, הארגנטינאי.״ ג׳ולי יושבת רגל על רגל, גוללת דימויים על המסך. ״נו אבא אתה לא זוכר? החופר ההוא.״

על הפנים של אבא מתוח החיוך הרחב שלו. מהגרון בוקעות כמה נשיפות חלושות אבל הריאות שלו צוחקות, צוחקות בגדול.

״זוכר, בטח. רק תאוריות קונספירציה היו לו בראש. לכלום הוא לא האמין. לא למדע, לא לפוליטיקה. איך קראו לו? ואללה לא זוכר.״ אומר אבא, מכווץ את השפתיים בתהייה.

״בקושי באו לבקר אותו, רק אשתו מדי פעם בערבים. לא כמוך אבא! שאפילו דקה אחת של מנוחה ופרטיות אין לך.״ ג׳ולי צוחקת, לוקחת את ידו של אבא בידה, מקרבת עצמותיו אל עצמה, גיד מתחבר לגיד, בשר לבשר, העור נרקם ומתאחה.

״אני אוהב אותך בטירוף.״ אומר אבא ועוצם את העיניים לרגע של מנוחה.

ג׳ולי חוזרת לבהות במסך הפלאפון – עוגות מזוגגות בצבעים פסטליים, תינוקות מתגלגלים על המיטה, אבא אומר לג׳ולי שהוא אוהב אותה מדי יום, ג׳ולי גם אומרת לאבא שהיא אוהבת אותו מדי יום. נעלי בובה אדומות מקטיפה זקורות באוויר, דוגמנית מגולחת ראש צועדת ברחוב פריזאי, מסיתה את פניה בסלואו מושן. ג׳ולי נותנת לאבא לישון קצת, כמה אפשר להפריע את מנוחתו. אדם בא לכאן להתרפא. היא מסרבת ללכת הביתה כשהוא אומר לה ללכת לנוח. מה היא צריכה לנוח? לפניה חיים שלמים של מנוחה איומה.

מאז שהיו צעירים, אבא בן ארבעים וג׳ולי בת ארבע, אבא וג׳ולי אוהבים להוציא עיניים לאנשים. איך, אתם שואלים? קודם כול הם יפים. אבא גבוה, משתרע עד לשמיים ורזה. לאבא וג׳ולי אותו שיער, שיער כהה, מלא, מבריק ורך כמו זנב סוס שהוברש היטב. לא רק בשיער הם דומים, גם בחיוך – מותחים שפתיים מאוזן לאוזן וחושפים שורת שיניים צחה, ממיסים לבבות. איזו חזות נהדרת. שנית זאת האהבה. אתם מדמיינים אב ובתו, בת ואביה, משהו חמוד, מטוס באוויר ורכיבה על אופניים. ברור, ברור שכל זה גם היה. אבל האהבה של אבא וג׳ולי זה משהו אחר לגמרי, כזה עוד לא ראיתם. באמת שמדובר באגדה. אהבת נפש, אהבת נימים ודם, אהבת אתן לך ריאה, אתן לך גם שתיים. אהבת בזכותך אני חי. אנשים רואים את זה, מקילומטרים, לא צריך להשוויץ. למרות שהשוויצו, נהנו להשוויץ. היו יהירים לא פעם, קימצו בחלוקת אהבה לאחרים, למי שאינם אבא או ג׳ולי. לא נעים לראות אנשים משוויצים ככה.

כשאבא התאשפז בבית החולים השיקומי ג׳ולי באה לבקרו מדי יום ביומו. מה זה לבקרו, לא נכון לקרוא לזה ״לבקרו״. היא באה ״לטפלו״, ״להצילו״, ״לשומרו״, ״להעלותו״, ״להחיותו״. קודם כול, לא נתנה שיגעו בו בלי רשותה, שום מחט לא דקרה את ורידיו מבלי שעברה את אישורה. מנהלת המחלקה הייתה מתקשרת לקבל ממנה אישור טלפוני על כל עירוי. אם הייתה מגלה שנדקר בוורידיו ללא ידיעתה הייתה הופכת את כל המחלקה, צועקת, מאיימת, הופכת שולחנות, ולא רצו להתעסק איתה. גם אבא לא נתן לאף להתעסק איתו, אמר, ״דברו עם ג׳ולי״. לג׳ולי הוא אמר, ״אל תעזבי אותי״, ״אל תזוזי ממני״, וגם ״סומך רק עליך״.

לילה אחד אבא נפל מהמיטה. הוא עבר לשם אחרי חודשים של אשפוז ארוך שבמהלכו שכח איך הולכים ואיך אוכלים, לא שלט בגוף. אבל המוח נשאר חד וחריף, המוח נשאר בעבר, סירב להסתגל למציאות, להווה. אז הוא שכב שם במיטת היחיד המתכווננת, לצד החלונות הנעולים המוגפים בווילונות אטומים. שכב בהווה וחי בעבר. בלילה חלם שהוא רץ בשדה חיטה. ומתוך שינה קם והתרסק על הרצפה הקרה. באמצע הלילה מתקשרים לג׳ולי, היא ישנה לצד הפלאפון כמו ילדה שמחובקת עם הדובי שלה. תוך עשרים דקות היא שם, טורפת את צוות הרופאים התורן. מה זה טורפת? היא מאיימת עליהם שתזמין משטרה, שתכה אותם במו ידיה, שתקרע את תעודות הדוקטורט שלהם עם השיניים שלה. הרופאה התורנית, אישה גוצה ופחוסה, מאדימה מאימה מפני הבת האפלה. אבא צופה במחזה ואז מתערב ומרגיע את הרוחות, ״אני בסדר, אני שוכב מוגן במיטה. זה קורה, לא נורא, זה לא אשמתו של אף אחד, בואו נירגע כולנו.״ הוא משחרר את הצוות הרפואי ורק ג׳ולי נשארת בחדר.

ג׳ולי מסתכלת על אבא, ״כמה יפה אבא שלי.״ עכשיו שמשך לעצמו את הזונדה מהאף, הוא ממש נראה כמו עצמו. על אף הרזון המצמרר והעצמות היבשות שבולטות דרך העור הדק, הוא נקי ויפה. ג׳ולי לא אומרת לו את זה, רק חושבת לעצמה, אבל אבא רואה את זה בעיניים שלה. כשהצוות הרפואי מסתלק מהחדר ומשאיר אותם לבד אבא אומר לג׳ולי, ״אני נותן לך סמכות מלאה לנהל את המצב.״ ג׳ולי מחייכת אליו, מלטפת את היד הגרומה שהיא כל כך אוהבת וחושבת בליבה – אני אהרוג מישהו אם יהיה צורך, אני אחנוק אם צריך, אשסף גרונות, אמשוך בשערות, אני אמסור נפשות למלאך המוות כדי להרחיק אותו ממך.

כל הדרך חזרה במכונית ג׳ולי בוכה ובוכה, הדמעות זולגות, נאספות לג׳ריקן דמיוני. ג׳ריקן הדמעות הצהוב הזה כבר כבד מנשוא, חמישה ליטרים של דמעות צער מתנדנדות מצד לצד, מאיימות להישפך ולהטביע אותה בתוך האוטו.

למחרת בבוקר, כמדי בוקר, ג׳ולי מתייצבת במחלקה. היא לבושה יפה, עוטה את מיטב מחלצותיה. בדרך אספה עוגת שמרים מהמאפייה, אבא אוהב עוגות שמרים אבל זה לא בשבילו. הוא אוכל כרגע דרך האף, נוזל שומני ומזין שיורד ישר לקיבה שלו. העוגה הזאת בשביל הצוות הרפואי, כדי להשכיח ממשמרת הבוקר את השמועות שפשו על הבת האפלה. מי ישמיץ אותה? מי יכול להאמין לרכילות מרושעת כזאת? ג׳ולי היא מלאך, כולם אומרים. היא נכנסת למסדרון המחלקה עם החולצה הלבנה, מגוהצת למשעי, חצאית ג׳ינס ורודה, וסניקרס לבנות, צחה כמו שחקנית טניס.

"בוקר טוב סבטלנה, בוקר טוב מאיה.״ היא מחייכת אליהן את החיוך של אבא וג׳ולי. האחיות נמסות קצת מבפנים. הן חושבות מחשבות נוראיות – למה לא כל קרובי המשפחה כמו הבת המתוקה הזו של צייזלר? אתם יודעים עם מה אנחנו מתמודדים פה? אבל, היא באמת מקסימה. ומנומסת. אבא שלה אומר שהיא דוקטור. שהיא חזרה מאמריקה במיוחד בשבילו.

״עברתי במאפייה הזו בדרך לכאן. העוגות שמרים שלהן מדהימות, עוגת שמרים כזאת טעימה לא טעמתן בחיים.״ ג׳ולי צוחקת ומוציאה את העוגה מהשקית. ״תאכלו מהר לפני שהרופאים יצאו מישיבת בוקר ויחטפו לכן הכול.״ האחיות צוחקות, הן מרגישות שהיא מבינה אותן, את הרוטינה שלהן, את יחסי הכוחות הפנימיים של המחלקה. לאחר מכן היא מבקשת להציץ בנתונים של הלילה, רק להציץ. היא רוצה לראות מדדי לחץ דם, חום, מתן שתן, החלפת תנוחה. רק להציץ, רק לראות מה עבר על אבא בלילה. כעיקרון הן לא חולקות את הנתונים האלו עם אף אחד, קרובי משפחה גם אף פעם לא מבקשים. אבל ג׳ולי נחמדה כל כך, אבא אומר שהיא דוקטור, אולי היא רופאה בכלל. סבטלנה מסובבת את מסך המחשב לכיוונה וג׳ולי רושמת במחברת שלה:

לחץ דם: 117/75
חום: 36.8
שתן: פעמיים במהלך הלילה

״תודה סבט.״ היא שולחת לה נשיקה באוויר והולכת לאבא.

ברגע שאבא רואה את ג׳ולי הוא מחמיץ פנים, הזונדה הוחזרה לאפו, והוא שוב נראה כחולה באשפוז, מוזלמן, העור אפור כבטון שנשפך לתוך האדמה.

הוא יושב על הכורסה בפינת החדר כחלק משגרת התרגילים של החזרה לחיים במחלקה. הוא נראה נינוח ועייף בו זמנית, הפיג׳מה הדקה של בית החולים נראית רופפת כעלה על הגוף הדק שלו. הם מחכים ליוני המלווה הרוחני שלו שיגיע לפגישת היכרות ראשונה. אבא לא סובל את הבולשיט הזה, את הזיוני מוח האלו על רוחניות, אבל הוא הסכים לקיים פגישה אחת לראות במה מדובר. בשעה 10:02 יוני נכנס לחדר, הוא בחור גבוה בשנות הארבעים לחייו. עורו שזוף וזוהר, יש לו עיניים ירוקות בוהקות ושיער לבן מגולח שבקצהו מסתתרת צמת הארי קרישנה דקה. ״אין, אבא ישחט אותו. זה לא בשבילו,״ חושבת ג׳ולי. אבל אבא מנומס תמיד, מחייך אליו באדיבות, מסמן לו לשבת. יוני מתיישב לצידם, מחייך מאוזן לאוזן. לא, לא, זה לא החיוך ממיס הלבבות של אבא וג׳ולי, אין בכלל מה להשוות, אל תיתנו למילים להטעות אתכם. זה חיוך רוחני, מעושה, חיוך שבא לפתוח לך את הלב בעדינות, ברגישות, בקצב שלך, מה שנוח לך, אני פה איתך. חיוך שעושה חשק להוריד עם סטירה.

יוני שואל את אבא איך הוא מרגיש ואבא עונה שהוא מרגיש חולשה אך מתנהג כרגיל. אחר כך הוא פונה אל ג׳ולי ושואל מי היא ומה היא.

״אני הבת שלו,״ היא עונה.

״היא דוקטור,״ מוסיף אבא.

יוני שואל דוקטור למה ואבא נראה מאושר כל כך. הוא הצליח להוריד את הארי קרישנה מהגב שלו לפני שההוא התחיל במסע הרוחני. ג׳ולי מסבירה על ספרות יהודית, על יידיש, על הבשר, ועל השואה.

פתאום אבא פונה ליוני, ״הצד הדיכאוני שלי, הצד האי־לגאלי שלי מחובר לשואה, להשמדת העם היהודי, זה הכאב שלי.״

יוני מהנהן, אי אפשר לומר שזה הנהון של הבנה עמוקה. ג׳ולי מסתכלת עליו מכף רגל ועד ראש, גם לה זה נראה כמו הנהון שטחי, כזה שרוכשים בסדנה לרוחניות. ״כן, אני יודע. סבא שלי מווילנה.״ זוהי תגובתו של יוני לאמירה של אבא. ג׳ולי ואבא מבינים שכאן זה נגמר ביניהם, אין צורך להכביר במילים. ג׳ולי מגלגלת עיניים. אבא מבקש לחזור למיטה, ג׳ולי מלווה את יוני לדלת ובזה מסתיים הליווי הרוחני.

אבא שוכב על הגב, המבט שלו נעוץ בתקרה. ״הקלפים, הג׳וקרים, אני רוצה להחליף בילוי בבילוי ותביאי את השחמט.״ הוא מסתכל על המציאות שקיימת בעולם המקביל ומנסה לגעת בה. הוא מבקש מג׳ולי שתקרב אליו את הווילון. הוא רואה דברים שג׳ולי לא מסוגלת לראות.

״237 דולר, ועוד 700 דולר, אני רוצה שתביאי לי 237 דולר לכאן.״ ג׳ולי מהנהנת בהבנה, היא לא אומרת לו – אבא אני לא מבינה. כי היא כן מבינה, מבינה היטב את חוסר הפשר הזה.

״מתי הולכים? מה הלאה? כבר למעלה מחודש אני פה ולא התקדמתי לא פיזית ולא מבחינת המצב רוח.״ הוא מתיישב במיטה וקם ללכת.

״אבא אתה לא יכול ללכת, בוא תישכב פה רגע לנוח. זה תכף יעבור.״ היא מרימה את המשענת של המיטה המתכווננת ודוחפת אותו בעדינות חזרה למזרן. כל גרם בגוף שלו עדין כמו קליפת ביצה. ג׳ולי לוקחת את כפות הידיים שלו, מרססת באלכוהול לחיטוי ומנגבת במגבת הלבנה שאחסנה בשידה שלו.

״מתי אני משתחרר מפה? מה אני אשאר פה פור גוד?״

״אבא, המצב הרפואי שלך לא מאפשר שישחררו אותך עכשיו,״ היא עונה.

״קיבינימט,״ אבא פולט בעצבים, ״תעופי מפה.״

ג׳ולי יורדת למטה לחצר בית החולים, בעודה יורדת במדרגות היא משננת לעצמה, ״הוא לא התכוון לזה, הוא לא התכוון לזה. זה סתם, זה סתם. הוא לא במצב טוב, הוא לא במצב טוב.״ היא מדברת לעצמה בקול הבוטח, האימהי, המורתי. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. תפקידה של זו לנסוך ביטחון. צרתה של זו שהיא מייצרת מחשבות קצרות שחוזרות על עצמן שוב, ושוב, ושוב, ושוב. עם כל מדרגה יורדת מחשבה – זה סתם, שתי מדרגות, הוא לא במצב טוב, שלוש מדרגות – הוא לא במצב טוב, זה סתם.

בקומת הכניסה של בית החולים השיקומי מזנון קטן עם כמה שולחנות שאליהם יושבים קרובי המשפחה המדוכאים של המאושפזים, והמאושפזים שהם בריאים מספיק כדי לצאת את פתח חדרם.

״את מי אהרוג, את נפשו של איזה איש אמסור למלאך המוות?״ חושבת ג׳ולי בעודה מזמינה קפה הפוך.

״אנחנו לא מקבלים אשראי,״ אומר המוכר.

"אה, נכון. סליחה שכחתי. אין לי.״ ג׳ולי מפשפשת בארנק, מנסה לגרד כמה שקלים. ״אני אלך להוציא מהכספומט, אני תכף אחזור, בסדר?״

״אל תדאגי נשמה. תביאי מחר. אני רואה אותך כל יום פה,״ הוא מצחקק ומסדר את הקרואסונים המעוכים בוויטרינה.

״מה באמת?״ ג׳ולי שואלת בפליאה, לוגמת מהקפה הרותח.

״נו מה? כולם רואים אותך פה נשמה, שאת באה לאבא שלך. את ילדה טובה. קחי, רוצה קרואסון? עליי.״

״לא, לא תודה. אני אשלם לך על הקפה מחר.״ היא נותנת לו חיוך מהיר של אבא וג׳ולי ויוצאת.

בחצר היא יושבת על הספסל בין שני עצי הפיקוס הגבוהים, מסתכלת על חולי הנשימה מתגלגלים על כיסאות הגלגלים שלהם. חרחוריהם הרטובים מתמזגים עם ציוץ הציפורים.

ג׳ולי מדליקה לעצמה סיגריה, היא חזרה לעשן מאז שאבא התאשפז. רצתה לשחוט לעצמה את הגרון, להשחיר את הריאות. כל כמה שאתם רואים אותה בלוק של שחקנית טניס, מדיפה ריח של טיסת דלתא ישירה לניו יורק – ככה זולות הסיגריות שלה. מסריחות עוד לפני שהציתו אותן. חורכות חניכיים מהשאכטה הראשונה, הורסות כל מה שצריך להרוס. לא אכפת לה לנשוף את עשן הסיגריות הזולות והמסריחות על כל המחרחרים עם הסטורציה הנמוכה, עם החמצן שבקושי עולה להם למוח. שימותו כולם, מה זה עניינה?

היא יושבת שם במשך שעה, מעשנת בשרשרת וחושבת מחשבות פטאליסטיות. פתאום היא נזכרת בשיחה שניהלה עם מנהל בית החולים השיקומי לפני שאבא עבר לכאן. זה מכה בה כמו דקירה של מחט בזרוע – ״רוב החולים שלנו כשהם מתעוררים פה הם סובלים מדיליריום.״ ככה הוא אמר לה במבטא רוסי כבד, דיליריום.

״סבטלנוש, מה נשמע? נו, איך הייתה העוגת שמרים?״ היא נשענת על דלפק הקבלה, מפתה את האחות כבדת המשקל.

״וואי, משהו. באמת. תודה מתוקה שלנו.״ סבטלנה מחייכת אליה וחוזרת לדפדף בערמת הדפים שלה.

״סבטלנוש, את יודעת, אני חושבת שאבא סובל מדיליריום. זה מה שד״ר פפר אמר לי, שהוא סובל מדיליריום והוא צריך סרקוואל, 50 מיליגרם. אני ראיתי שהוא לא קיבל בלילה ואני לא רוצה שיעבור עליו עוד יום מסויט. אני יכולה לתת לו עכשיו?״ מבקשת ג׳ולי, עושה כאילו היא לא משקרת, כאילו הכול פה מתנהל על מי מנוחות. סבטלנה בודקת במחשב ורואה שאין מרשם לסרקאוול על שמו.

״הוא אולי אמר, אבל מרשם לא שם במחשב. בלי מרשם אני לא יכולה לתת והוא לא נמצא פה היום. מחר.״ עונה סבטלנה.

״לא סבטלנוש, אני חייבת עכשיו. אבא ממש סובל. תביאי לי רק 50 מיליגרם, מחר ברגע שד״ר פפר מגיע, אני מבטיחה לך שדבר ראשון שהוא עושה זה לתת לי מרשם. פליז יקירתי.״ ג׳ולי שולחת לה נשיקה באוויר. האחות מסתכלת עליה, כל כך מעוררת אמון, כזאת נחמדה, איזו טעימה הייתה העוגה. באמת. ובאמת מצבו מצריך סרקוואל, את זה היא יודעת מניסיונה המקצועי.

״רק כדור אחד. ומחר את משיגה לי מרשם.״ אומרת סבטלנה בתקיפות.

ג׳ולי עוזבת את דלפק הקבלה עם כדור סרקוואל בידה, הוא מונח בשורש כף ידה והיא משתדלת לא להמיס אותו עם זיעת ההתרגשות שלה.

״הו אבא! השגתי לך תרופה שתגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב מיד. בוא אני אחתוך לך את הכדור לחצי.״ הוא שמח לראותה, העיניים שלו נוצצות, כבר שכח את מאורעות הבוקר. ג׳ולי מתיישבת על הכיסא שלה שעומד דרך קבע ליד המיטה שלו, גם כוחות העזר במחלקה לא מעיזים להוציא אותו החוצה.

״אמא הייתה כל כך גאה בך.״ אומר אבא בזמן שג׳ולי חוצה את הכדור לשניים.

״על מה?״

״על מה שאת עושה בשבילי.״

ואז הוא מספר משהו וג׳ולי מבינה רק שברירי דברים, אוניברסיטה, סיר כזה של מרק.

״לא יספיקו גם שנים של חיים שלמים כדי שאני אודה לך,״ הוא אומר.

״אבאל׳ה שלי.״

״אני זוכר שפעם ראיתי אותך מעשנת בקניון,״ נזכר אבא. ״לא אמרתי לך כלום, מה יכולתי לעשות? ואת מיד כיבית את הסיגריה, עשית כאילו לא קרה כלום.״ הוא צוחק.

״הנה קח את זה. זה אולי ירדים אותך בהתחלה, אבל אחר כך זה ירגיע אותך.״ אבא לוקח את הכדור מכף ידה של ג׳ולי, לוגם אותו עם שלוק מים שהוא בקושי מצליח לבלוע.

״אל תעזבי אותי,״ הוא מבקש, אוחז בידה ומשעין את ראשו אחורה. ג׳ולי מסדרת לו את הכריות, שמה להם את ״מתאוס פסיון״ ביוטיוב ומלטפת את ראשו של אבא עד שהוא נרדם.

חזרה במדרגות המחשבות חוזרות לרדוף, מחשבות רודפניות, מטרידות, מטרידניות, מחשבות אנסיות. זה באשמתה, זאת היא שמאמינה שבכוח המילים לשנות את המציאות. רפואה שלמה לאבי, יוסף בן ג'וליה צייזלר, רפואת הגוף והנפש. רפואת הגוף והנפש לאבי, שלמה רפואה, יוסף בן ג'וליה צייזלר, שלמה הרפואה לג׳וליה צייזלר בת יוסף. וככה עד שנטחנים גם המעברים הצרים ביותר בחדרי המוח.

היא עוברת שוב ליד מזנון הדיכאון שבלובי ומהרדיו בוקעים שברירי פסנתר —

Change your heart, look around you
Change your heart

היא בולעת בלי מים את חצי כדור הסרקוואל שבידה ונשבעת לעולם לא לשנות את ליבה.

פתאום עולה בה הפחד שהיא עלולה להיחנק ככה לצד כיסאות הפלסטיק ולאבד את חייה. טוב שתאבד את חייה, ממילא איבדה טעם לחיים.

היא מבקשת מהמוכר כוס מים, היא מרגישה שהיא עוד שנייה מתעלפת, עוד שנייה מאבדת שליטה ונמרחת פה על הרצפה המטונפת, מאבדת שליטה על הסוגרים ואז המוכר יתקשר למחלקה וכולם יצחקו עליה. סבטלנה ומאיה, וד״ר פפר. והם יגידו איך האמנו לאבא שלה שהיא דוקטור, זה אדם שסובל מדיליריום והבת שלו שבעצמה סובלת מדילריום בעצמה וזקוקה לתרופות אנטי־פסיכוטיות. חה חה חה, מרוחה בשתן וצואה. מי היה מאמין, ועוד לקחנו ממנה עוגה.

ג׳ולי לוגמת מהמים הקרים ויוצאת אל החצר של בית החולים השיקומי, אך החצר כבר לא שם, היא נפלטה לרחובות בני ברק האפורים. היא ממצמצת חזק בעיניים, רואה שחור בעיניים, הצבעים נאבדים. היא מפחדת שהיא מאבדת את הראייה. אולי איבדה את הראייה? אולי זאת אחת מתופעות הלוואי של הסרקוואל? איבוד ראייה? והיא לא קראה בדף האזהרות שצורף לבקבוקון, היא תמיד מקפידה לקרוא אותו בקפידה מההתחלה ועד הסוף. טיפשה, סבלטנה נתנה לך את הכדור. זה כדור בשביל אבא, ועכשיו ניקרת את עינייך והתעוורת ולא תוכלי לעזור לאבא יותר. חה חה חה. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. לזו אין תפקיד, רק צרות היא מביאה. מעמיקה את השסע, הקרע, גוף אחד בעל נשמות רבות שכל אחת מושכת לכיוון אחר. ג׳ולי מתקדמת במעלה הרחוב, מגששת את דרכה באיטיות של כבדת ראייה, חבל שאין לה מקל הליכה, או כלב נחייה.

״יש פה מישהו?״ היא קוראת אל תוך החלל השחור. ״תעזרו לי, תעזרו לי לחצות את הכביש.״ פתאום היא מרגישה שמישהו אוחז בידה, משחיל את זרועו בזרועה. הדמות העלומה מחזיקה אותה קרוב אליה ומעבירה אותה את הכביש, היא שומעת מכוניות מייללות, שועטות מכאן ומכאן.

״עכשיו את ברבי עקיבא ושם בפינה זה הבעל שם טוב,״ אומר הקול ונעלם, משחרר את זרועו מזרועה. ואז פתאום חוזרת לה הראייה, בני ברק מתגלה בפניה, עמוסה וצלולה. והיא בקרבת מקום מוכר, ריח מוכר עולה באפה, היא מכירה את התבשילים האלו. הנה זאת המסעדה של אבא וג׳ולי! שנהגו ללכת לאכול שם בקומה העליונה מאכלים רכים לחך. ״נו, אבא איך קראו לו לחרדי ההוא? קרופניק? קרוטניק? שואלת ג׳ולי. ״ואללה, לא זוכר.״ היא תוהה אם הוא זוכר שנהגו ללכת לשם, שהיה להם קטע כזה. זוכר, בטח שזוכר, יש זיכרונות שלא שוכחים לעולם ג׳ולי, חוויות שנהפכות לתאים בגוף שלך, זה לא בראש שלך בכלל, זה דנ"א.

 

*

 

היא מחנה את האוטו בחניון הריק. מי בא לפרדס החיים ביום שני בבוקר? לאנשים יש עבודה, ילדים, חיים. לג׳ולי אין חיים, אבא הוא החיים שלה. היא מוציאה מהבגאז׳ קרטון עם כמה עציצים, בקבוק מים להשקיה, מספריים לגיזום ואת הרמקול הקטן. בית הקברות ריק כמעט לחלוטין, ריק מאדם זאת אומרת, אבל מלא באנשים. כולם רואים אותה, הבת של צייזלר, כל שני וחמישי היא באה לבקר אותו. יש פה אנשים שמתפוצצים מקנאה, אפילו באזכרות בקושי באים אליהם, הנה זאתי, איך קוראים לה, שרה רוזנצוויג 1933–2009, שנים שלא באו אליה והיא מאבדת פה את השפיות מרוב בדידות. גם עזרא לוי 1948–2014 רואה אותה מדי שבוע באה עם הקרטון הזה שלה, מה היא מביאה לו לאבא שלה? זה אוכל? ורק הוא רעב וצמא ובודד מאוד. שנים שלא ראה פרצוף של קרוב משפחה, טמנו ונעלמו. והבת של צייזלר? איזו מסירות, איזו התמדה. עוברת ככה בין החלקות, גבוהה ותמירה, מחייכת את החיוך הכי יפה בעולם. זאת ילדה שאוהבת את אבא שלה.

״ימותו הקנאים,״ היא חושבת בליבה כשהיא עוברת ככה בין המצבות, חשה בצריבה של מבטיהם היוקדים בגבה. ״הנה אבא!״ היא רואה אותו מרחוק, כרית המצבה גבוהה וצחה כמוהו אבל הקבר פתוח. לא הסכימה שיכסו את אבא שלה בשיש, ביקשה לשים שם אדמה, אמרה שתשתול צמחים, שייתנו לאבא לפרוח קצת, קצת אוויר לנשימה. הוא אוהב צמחים, צמחים ומוזיקה.

ג׳ולי זכרה היטב את מה שאמר הרב, ״הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם,״ והיא חשבה מיד, ״אם כך, אז למה להקשות? שלא יפתח ולא כלום ולא יתאמץ להרים אבנים כבדות. אצל אבא זה יישאר פתוח, כשיגיע הרגע הוא פשוט יקום וילך משם.״

היא מתיישבת על השרפרף הקטן שלה ליד אבא, גם עובדי בית הקברות לא מעיזים להזיז אותו משם.

״למה בא לך להקשיב אבא?״ שואלת ג׳ולי.

״שימי את ונגליס,״ מבקש אבא.

Conquest of paradise

.

ג׳וליה פרמנטו־צייזלר היא סופרת, זוכת פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2016. ד״ר לספרות יהודית־אמריקאית, והמנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים.ות במשכנות שאננים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "להרטיב את הרגליים", סיפור מאת שרית גורן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | עצרו את השיר, את השמש

שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו

אורית ישי, Sparkles Under the Sun, צילום, 2011

.

חמישה שירים מאת מרלנה בראשטר

מתוך הספר "סיגליות מאירות" (2018)

מצרפתית: מאיה בז'רנו

.

31.

חָנַקְתָּ אֶת הַמִּלָּה הַזּוֹ

כְּשֶׁסָּגַרְתָּ מַהֵר מִדַּי אֶת הַסֵּפֶר

מֵאוֹת שָׁנִים הִיא נֶעֶלְמָה

יוֹם אֶחָד תִּמְצָא אוֹתָהּ

בֵּין חֶלְקִיקִים זְעִירִים

אֵצֶל סוֹחֵר אַבְנֵי יַרְקָן

בְּמִדְבַּר סַנְוֵרִים

.

אֲנִי הוּא סוֹחֵר הַשְּׂמָחוֹת

הַשְּׂמֵחוֹת שֶׁלְּךָ

בְּחֶלְקִיקִים זְעִירִים

הוּא צוֹעֵק

וְהַחֲלוֹם הַיָּרֹק  מֵעִיר אוֹתְךָ

.

32.

חִלָּזוֹן שָׁקוּף

נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ

אֹפֶק מְכֻוָּּץ

סְפִּירָלָה נַעֲלָמָה

אַתָּה בְּתוֹכָהּ

וְשִׁדְרַת חֲלוֹמְךָ לוֹחֶצֶת

בַּגִּלְגּוּל הָאִלֵּם

אַתָּה מִתְקַדֵּם בַּחוּץ

וּבִפְנִים אִטִּית זְחִילָתְךָ

עֲקֵבוֹת קְטַנּוֹת

שֶׁל פְּנִים אֵינְסוֹפִי

אוֹמְרִים

.

33.

הַשִּׁיר הָאָרֹךְ

שֶׁל יוּנִי  בִּרְגָעִים שֶׁל קוֹל

מִקְצָבִים אֲדֻמִּים  וּגְבוֹהִים

עִצְרוּ   אֶת הַשִּׁיר    אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וְאֶת הָרְאִיָּה – עֲדַיִן לֹא

הַגּוּף הָעִוֵּר צוֹעֵק

אַתָּה הוֹלֵךְ      לְצִדּוֹ שֶׁל

הַקּוֹל

צְעָקוֹת בְּקִרְבְּךָ מְכַסּוֹת אֶת הָאוֹר

מָה נִשָּׂא הוּא הַשִּׁיר

.

34.

בְּלוּחַ הַצִּפְחָה רְשִׁימַת מוּנָחִים

מַשְׁמָעוּיוֹת נִדְחוֹת      נִמְחָקוֹת

.

צְעָדֶיךָ שׁוֹקְעִים

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּבִצַּת סִימָנִים

אַתָּה נִתְקָע בַּהֲבָרוֹת שֶׁל מַשְׁמָעוּת

מַגְמַת הַטֶּקְסְט בּוֹרַחַת

וְהַטִּיט     מִלִּים שֶׁל אַף אֶחָד

.

35.

שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁקִיעוֹת בְּיוֹם

מַטְבִּיעוֹת אוֹתְךָ

וְהִשְׁתַּקְּפוּת אַחַת שֶׁל יָרֵחַ עוֹטֶפֶת אוֹתְךָ

–      הֵד  שֶׁמֶשׁ –

יַבֶּשֶׁת  צִפִּיָּה  חוֹבֶקֶת אוֹתְךָ

הָעוֹר מִתְכַּוֵּץ מִתַּחַת לְחִבּוּק הַקּוֹל

הַמִּתְקָרֵב וּבָא

הַהֵד נַעֲשָׂה דָּחוּס יוֹתֵר

חֲסַר רַחֲמִים     הָאָדֹם

חוֹזֵר וְשָׁב    חוֹזֵר וְשָׁב

אֲדֹם כָּל הַנְּשִׁיכוֹת

.

מרלנה בראשטר היא משוררת, מתרגמת ועורכת חוקרת, בעלת תואר דוקטור לבלשנות מאוניברסיטת פריז. פרסמה עד כה שנים־עשר ספרי שירה. ילידת רומניה (1953), בראשטר עלתה לישראל ב־1980 והיא מכהנת כיו"ר אגודת הסופרים הישראלים כותבי צרפתית ועורכת ראשית של "קונטינואום", כתב העת של האגודה. בשנת 2009 יצא לאור ספרה "לשכוח את מה שיקרה" (אבן חושן), בתרגום רוני סומק. השירים המתורגמים כאן מתייחסים לנופי המדבר של ישראל, ולקוחים מספרה "סיגליות מאירות" שיצא לאור בצרפת ב־2018. 

.

מאיה בז'רנו היא משוררת, סופרת ומתרגמת. פרסמה יותר מעשרה ספרי שירה, שני ספרי פרוזה ורומן, "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). זכתה בפרס ביאליק, פרס ניומן, פרס עמיחי, ולאחרונה בפרס על שם דליה רביקוביץ  מטעם אקו"ם. קטעים מתוך יומניה של בז'רנו, "פרפרי החול", התפרסמו בגיליונות 41 ,85 ובגיליון מיום 07.10.21.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אקיקו יוסאנו, בתרגומה של אירית ויינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הזמן הוא האמן

"'בעקבות הזמן האבוד' אינו ספר. הוא עולם... האם ליצור עולם מקביל? יותר מזה, איך להשמיע צרפתית בעברית? לחסות בצילו של המקור אך בה בעת לשחק עם הצל." הלית ישורון על עבודת התרגום של סדרת הרומנים מאת מרסל פרוסט

טלי אסא, ארכיטקטורה של הרס, פחם על נייר, 110X72 ס"מ, 2019

.

הזמן הוא האמן

הלית ישורון

.

האִם פרוסט יכול היה להיוולד לעברית? אין לי תשובה אלא שרשרת שאלות נלוות. האם ייתכן ששפה מולידה ספרות או שמא הספרות היא שלשה לשון, שבוראת שפה. מי הורֶה את מי? באיזו מידה לשון קובעת את רדיוס ההתבוננות של דובריה. מה השפעתה של השפה על המבט, או שהמבט הוא שמוליד את הגוונים ואת הדקויות, על פי תנאי החושך והאור, על משקל המשפט התלמודי: "מי שנתון בחושך רואה מה שבאור, ומי שהוא נתון באור אינו רואה מה שבחושך". והאם יש בכלל טעם בשאלה כזאת. אולי זו איוולת גמורה אבל היא עולה בי לפעמים תוך כדי עבודה.

כשניגשתי לפני שלושים שנה לתרגום פרוסט ונתקלתי במשפט הארוך שלו, חיפשתי באופן טבעי על מי להישען. הראשון שעלה בדעתי – ס. יזהר, שהיה אליל נעורי. מי שבעיניי, כקוראת בת שבע־עשרה, הפר את המרחק המקובל בין סיפור לשיר, ותרגם את נופי המדבר למוזיקה. ימי צקלג על שני כרכיו עצר את נשימתי. אבל העברית, גם כשהיא לוקחת אוויר, שומרת על סטקטו, ולחיפוש שלי אחר מודל עברי זה לא התאים. חשבתי על זכרון דברים של יעקב שבתאי, גם ממנו לא נושעתי. הייתי זקוקה לתנועה רחבה, לתחביר שינסה להעביר את תנועת הזמן.

המשפט הארוך של פרוסט מבקש להכיל בתוכו את ההווה ההולך ומתקצר.

אבל, כאשר מֵעָבר רחוק דבר לא משתמר, במות האנשים, בהימוט הדוממים, הם לבדם, יותר שבריריים אבל יותר עזים, יותר על־חומריים, יותר עקשנים, יותר נאמנים, הם לבדם, הריח והטעם, נשארים עוד זמן רב, כמו נשמות, זוכרים, מחכים, מקווים, על תילי כל היתר, נושאים בלא רתע, על נטף אוורירי כמעט, את המבנה האדיר של הזיכרון.

(בעקבות הזמן האבוד, "קומברה", עמ' 50)

חוויית הזמן הזאת על השאלות שהיא מעלה הוליכה אותי לשריר המתוח בין שתי שפות שהוא תרגום. הקושי הגדול שלי הוא לראות מאחורי המילים הכתובות את התכולה שלהן, מה הן מחזיקות. כמו כל קורא, אני מקבלת מילים. הדברים ידועים לכם. השפה לא שלי ואת האסוציאציות עליי לגלם ברמזים שמאפשרת לי העברית. באיזו דרך סימביוטית עליי למלל את העדות הנמסרת בשפה זרה, ולהעיד מכלי שני. איך אעמיד טקסט נושם וזורם שיוכל להוות עורק חי מן הצרפתית, שהיא שפה מופשטת בהרבה מן העברית שכולה מוחשת ושורשית. המפתח הוא המקצב, הריתמוס, הטון. פרוסט מתאר את אופן קריאתה של אמו באוזניו בשבתה איתו בלילה בלתי נשכח ליד מיטתו, לאחר שלא עלתה לחדרו לתת לו נשיקת לילה טוב. היא קוראת באוזניו את פרנסואה האסופי של ז'ורז' סאנד ובסוגריים אזכיר כי כעבור שנים, כשהמספר נמצא באולם הספרייה של הנסיך דה גרמאנט, הוא מוצא שם את אותו ספר שקראה לו אמו בילדות, והספר הזה קורא לו עכשיו לקום ולכתוב. לחיות או לכתוב זוהי השאלה המנסרת בזמן האבוד. אני סוגרת סוגריים. תיאור קולה של האם שימש לי כהוראת תרגום:

כדי להגיש אותם [את המשפטים] בטון הנכון מצאה את הקול הלבבי שקדם להם ואף הכתיב אותם, אם כי אין במלים כדי לרמז עליו; הודות לזאת, ריככה עם הקריאה את הנוקשות בזמני הפועל, החדירה לעבר המתמשך ולעבר המוגמר את העדינות שבנדיבות, את המלנכוליה שברכות, הוליכה את המשפט הקרב לסיומו לקראת המשפט העומד להתחיל, עתים מאיצה, עתים מאיטה את קצב ההברות כדי להביא אותן, אף שמספרן היה שונה, למקצב אחיד, היא הפיחה בפרוזה הבנאלית הזאת מעין חיים רגשיים וזורמים.

("קומברה", עמ' 46)

 

מוזיקה מכשפת

כשם שאין במקור פער בין משמעות לצליל, כך בתרגום, המקצב הוא זה שמנסה לבטל, או לפחות מסייע בביטול הפער בין צליל למשמעות. פירושו של דבר יחס ללשון שאינו נעצר בלשון, יחס שאיננו פילולוגי אלא תרבותי רחב.

כשהתחלתי בתרגום "קומברה", החלק הראשון של בעקבות הזמן האבוד, הייתי כולי מכושפת מהמוזיקה של המשפט הפותח: Longtemps je me suis couché de bonne-heure.

הנטייה הטבעית לי הייתה ועודנה לתרגם צלילים ולא מילים. לשמר בעברית את ה־L וה־ch וה־b. את צלילי הפַּתח והחולם. מכאן נתרגמו כמאליהן – "שנים שכבתי לישון בשעה מוקדמת". שנים. לא "זמן רב" ולא "הרבה זמן". כשאדם מספר על עצמו הוא מדובב את עצמו וכשהוא מדבר עם עצמו הוא לא ישתמש בביטויים רשמיים כמו זמן רב. הוא יאמר: שנים. ה"שנים" מעביר את השינה. את הששששש שבו מיישנים ילד. בשינה נפתח סיפור השנים, השינה מתבררת בזמן האבוד כנקודת מבט, שמרווחת את הזמן בינה להשכמה. השינה, החשֵכה היא לא רק תאורת הספר, אלא מבט. (אגב, הספר האחרון בכרך הראשון, "שמות מקומות השם", מסתיים אף הוא במילה שנים, פשוט להניח את דעתם של כל אלה שצעקו שפרוסט חותם את ספרו במילה temps [זמן בצרפתית] ואילו אני חטאתי להרמוניה הזאת).

באמצעות הריתמוס יכול המתרגם להתקרב אל דרך המלך של המקור. אני לא מתכוונת לומר שערך התרגום כערך המקור. מובן שלא. עיקר הקושי הוא שעל הטקסט המתורגם ליצור או לבדות שורשי אוויר, נוסף ליונקות שלו. המקור יכול ליצור אינטימיות כי יש בו מלוא ההבל החם שבין המילים, כל המלמולים. ואילו התרגום נידון למלל את כל אותן געיות המשתמעות בבלי משים מן המקור. בלשון אחרת פירושו לתרגם סבטקסט. מקור ניזון ממראות, מדברים. זו יד ראשונה. בין שזו עדות ראשונה ובין בדיה ראשונה. אבל התרגום, החי בראש ובראשונה ממילים, נידון לרדוף כמו צל אחרי המקור שחומק ממנו בלי הרף, כדי לשקף אותו נאמנה. לפעמים הוא צל ארוך, כשמקור האור רחוק, ולפעמים צל חד וחזק.

נשאלת השאלה כמה בשר חי מעז המתרגם להשאיר ועד כמה הוא מנסה לאחות את כל הפתחים והחתכים שנפערים בהכרח במעבר משפה לשפה. השאלה הזאת העסיקה אותי במיוחד בכל הנוגע ללשון הדיבור של הדמויות, ללשון החיבה כמו ללשון הגידוף. פרנסואז למשל, שעל הצרפתית הטהורה שלה אומר פרוסט כי בהשפעת בתה הלכה והתקלקלה: "הבחורה הזאת תעשה לך רק כאב לב". האם דף מתורגם הוא פנים ששמרו על הקמטים, או פנים שעברו גיהוץ? האם הוא מחפש לשון תרגום שתהיה מקבילה תקופתית למקור? האם בכלל תיתכן התאמה גילית? כמובן, כשמדובר ביפהפייה הנרדמת שלנו, העברית, השאלה מנסרת במלוא חריפותה והתשובה עליה מגוחכת כשם שהיא לגיטימית. די לחשוב על תרגום קלאסיקות, ועל דרכם של מתרגמים מסוימים להגביה את השפה ולנפח לה את החזה במטרה להצליב אותה עם אותו זמן היסטורי כשל המקור, ומרוב הערצה ויראה ישתמשו גם במילים מכוסות אבק. מילים בלויות הופכות חיש למליצות נבובות וחונקות את הטקסט. טיפשי לא פחות בעיניי הוא השימוש בסלנג מקומי ועכשווי, שהוא הראשון להגחיך את הכתוב. יש להבחין בין לשון דיבור, גבוהה או נמוכה, לבין עגה. דיבורה של אלברטין, למשל, מנוגד לגמרי לסגנונו של המספר. היא מתקשה לעמוד במורכבות דיבורו המפותל אבל היא השתנתה לעומת הנערה שהייתה בבלבק לפני שנים ספורות ומשתבחת במהלך הספר הזה כמעט עד כדי חוסר אמינות. ובכל זאת העברית שלה תכיל שגיאות כמו "אצלהם", כמו "להוקיר לך תודה", שגם אצלנו שומעים על ימין ועל שמאל ועוד רגע האקדמיה תכשיר גם אותן.

אשר למילים לועזיות בתרגום. איך להטמיע אותן במשפט. למשל בפתיחת "הכלואה" המספר אומר "בקבינט המטופט של אבי". גם קבינט וגם טפט. המילה היוונית השתרשה בעברית עוד בימי חז"ל. היא גם קיבלה ארומה ארמית, טפיטין. אז אין איתה בעיה. הקבינט מכוסה הטפיט. נשמע בדיחה. יכולתי "חדר העבודה מחופה הטפט". ארוך. לעומת זאת צורת פּוּעַל בהווה משמשת בנקל כשם תואר, וצלילית הטי"ת של הקבינט והטפט עוזרת לשתי המילים לנגן יחד.

שאלה אחרת שעלתה ב"כלואה" ואני מתמודדת אתה עכשיו ב"סדום ועמורה", היא איך להעביר לעברית מושגים או ביטויים מן הלקסיקון ההומוסקסואלי, כשכל מה שהצלחתי לדעת הוא מישמש וולגרי ולא ראוי של ערבית ועברית. פרוסט היסס תמיד לכתוב את ההומוסקסואליות כסטייה ואם עשה זאת פנה מיד אל מושג האינוורסיה, ההופכות, שנשמע פחות בלתי מוסרי. בימיו כונתה ההומוסקסואליות בשם "הסטייה הגרמנית" (בגלל שרי ממשלה שהועמדו לדין על כך). אגב, כשפול מוראן הביא בשנת 1921 לפרוסט מחקר של פרופ' מגנוס הירשפלד ובו התייחסות אל האינוורסיה הגיב פרוסט: "זה בלתי נסבל, כל הפיוט שבקללה נעלם… הסטייה נעשתה מדע מדויק." אני מנועה מלהשתמש במונח גיי כיוון שלא היה קיים לפני שנות השישים, וודאי שלא היה נכון לעולם הצרפתי האירופי. ניסיתי ב"כלואה" ליצור שפה אינטימית, מצד אחד נגיעות של בוטות ומצד אחר ביטויי חיבה של ילד ואם. "לדפוק ת'פות" שפולטת אלברטין ולשונו של שרלוס בשיחתו עם ברישו ("הכלואה", עמ' 301).

בצד זה עליי לומר כי אחד התענוגות הגדולים בעבודה עם שפה מזדמן כשמעלים איזו מילה נידחת מקצווי העברית, ומחזירים אותה לשימוש. למשל: במקום מעט שבמעט – לכתוב כַּזית. "לא נהנינו כזית בחברתו של אחד כוונטיי". מפעם לפעם זה מתרחש ואז, לא רק שהמילה קמה לתחייה אלא, אגב פרוסט, היא משחזרת בשפה את נס המדלן.

בספר הזה, "הכלואה", מופיעים כמה ציטוטים של ראסין, המשמשים את המספר ואת אלברטין במשחקם. אלברטין כתלמידת פנימייה הכירה את המחזה שמרבים ללמד בפנימיות לבנות. תרגום ראסין, על האלכסנדרינים שלו, סגנון המאה ה־17, לא היה לפי כוחי. מה שמחתי למצוא את תרגומו של שי"ר, הוא שלום יהודה רפפורט, משנת 1827 למחזה אסתר אשר קרא שמו בעברית "תפארת יהודה". המרחק שבין טורי המחזה המתורגם על השפה המשכילית שלו לעברית שנתתי בפי גיבורי "הכלואה" ודאי אינו זהה ואינו חייב להיות זהה למרחק שבין ראסין לדמויותיו של פרוסט. תרגום אינו משוואה מתמטית. אך הייתי מאושרת לגלות שורות כמו: "מי זה יהין לקרוב למלכנו בלי היקרא / מָוֶת משפטו בלי חמלה למען יוורא" בתרגומו של שי"ר, ומבחינתי גם זה שייך לנס תחיית השפה.

.

פואטיקה של שירה

בעקבות הזמן האבוד אינו ספר. הוא עולם. והקושי הוא לתרגם עולם. האם ליצור עולם מקביל? יותר מזה, איך להשמיע צרפתית בעברית? לחסות בצילו של המקור אך בה בעת לשחק עם הצל. איך ליצור צללים ארוכים בתוך המילים עצמן. אמצעי אחד שמצאתי הוא הכפלת צלילים. למשל, בתיאור הנימפאות שבוויוון, בקומברה, או בתיאורם של נופים ושל מצבי נפש השתמשתי בצלילים רפים של f, v כמעבירי שקיפות: "פה ושם האדימה כתות על המים פריחת הנימפאה, ליבתה ארגמן, לבנה בשוליה. במרחק מה היו הפרחים מרובים יותר וחוורוורים יותר, פחות חלקלקים, יותר מגובששים, יותר מקופלים וערוכים באקראי בליפופים כה חינניים, שנדמה לך כי ראית, כמו לאחר השלה מלנכולית בסיום נשפיית גן, שושני קצף סתורות מקלעות הצפות לנפשן." ("קומברה", עמ' 171).

המקוריות הגדולה של פרוסט אינה רק בתחביר המשפט שבנה לפי תפיסת הזמן שלו אלא בתִבנוּת של המכלול, בתחביר הגדול של היצירה. בהגות החושנית ובשרשרת הצלילית שהוא יוצר.

הפואטיקה שלו היא פואטיקה של שירה ולא של פרוזה. התנועה בין קטעי הגות לפואמות בפרוזה ומהם לשיטוטים וחיטוטים חדים ואכזריים באישיותם של גיבוריו, וכלה באותם דפי נפש, שמכיר כל קורא, בעמודיו המצמררים של הזמן האבוד, בכל אלה אין חיץ בין צליל למשמעות. הם מקשה אחת. תיאורי האור והמים הופכים לחומרים, תיאורי הצוואר והלחיים, למשל, מוסרים את האיברים האלה למישוש, לליטוף, להרחה. לא פחות מהזיכרון שהוא חומר, שהופך לרוח וחוזר לחומר.

המשפט הפרוסטיאני בנוי לסירוגין מתח והרפיה. שנים לפני תחילת כתיבת הזמן האבוד כתב במכתב: "אני חייב לטוות את חוטי המשי הארוכים האלה תוך כדי פרימתם. יותר מכל אני אוהב סגנון בעל מוטת כנפיים רחבה המרוכך בנוצות פלומתיות". "יריעות משי", הוא קרא לזה. כלומר המשפט הארוך חייב להיתמך במקצבים, בהפסקים, אך גם בדימויים. לתרגם פירושו לפרוש את מוטת הכנפיים של הלשון שלך בד בבד עם קבלת המגבלות שהטלת. כך יכולים להפוך מרחק לקרבה.

למשל, ראיתי כי אותם אלמנטים מוזיקליים שתיאר בפראזה הקטנה של ונטיי, בסונטה כמו בשביעייה, נמצאים גם במשפטים הארוכים שלו: הכפלה, ניתוק, חזרה, ניגוד, הקבלה, סוגריים, השוואה. ניסיתי להעתיק את זה לעברית:

בעוד הסונטה נפתחה על שחר שושן צחור, וחילקה את תומתה הקלילה כדי לתלותה במקלעת קלה אך עבותה בערש כפרי של יערות דבש וגרניום לבן, נפתחה היצירה החדשה בבוקר סערה על פני מישורים אחידים ושעיעים כמישורי הים, בלב דממה חומצית, ריק אינסופי, ובתוך ורדות של שחר נחלץ אותו יקום לא נודע מן הדממה והחשכה כדי להיבנות למולי בהדרגה. ("הכלואה", עמ' 246).

לא פעם נכנסו לתרגום הדי שורות מן השירה העברית, ביאליק של "ספיח" ושל "זוהר" ב"קומברה", זלדה עם "ולכל שמלה יש שם" ב"הכלואה". ביקשתי למַרחֵב את המשפט העברי, כדרך שעשה פרוסט עם הזמן. בספר הזה בייחוד, בשל ריבוי הדיאלוגים, ביקשתי לצרפֵת אותו. בכל השנים הקפדתי לא להשתמש בעברית יהודית. נזהרתי להשאיר את הכתוב נקי מפרקי אבות ומפרקי תהילים. לא קל. העברית יודעת לפתות את אוהביה בשלל ארמזים. הפעם היחידה שסטיתי ביודעין מהכלל הזה הייתה דווקא ב"הכלואה", כשהמקור הציע לי תרגום שלא יכולתי לסרב לו: "אנו לא חיים אלא עם מה שאנו לא אוהבים, שלא החיֵינו ולא קייַמנו בתוכנו אלא כדי להרוג את האהבה הבלתי נסבלת…", החיינו וקיימנו כמימוש לפועל faire vivre.

כך גם התחביר, כך סדר המילים במשפט, נקבע לא לפי חוקי הלשון התקנית המקובלת אלא לפי חשיבותן של התופעות או העניינים שתודעת המספר מעלה ראשונה. בדומה לכך, הצייר לא מצייר את מה שהמוח מבין אלא את מה שנקלט ראשון. כשמתואר ציור של אלסטיר, מתואר מה שהצייר רואה ולא מה שהוא מבין שהוא רואה. לכן שמיים וארץ יתהפכו. זכור לי משפט אחד בפתיחת החלק הראשון של "בצל עלמות מלבלבות". המקור אומר כך:

אמי, משעלתה לראשונה שאלת הזמנתו של מר דה נורפואה לארוחת ערב, לאחר שהביעה צער על כי הפרופסור קוטאר בנסיעה ואילו היא מצדה חדלה להתראות עם סוואן, שהלוא שניים אלה עשויים היו לעניין את השגריר בדימוס – השיב לה אבי כי אורח משכמו ומעלה, איש מדע דגול כמו קוטאר, אף פעם לא מזיק, אך סוואן והראוותנות שלו, ומנהגיו להכריז על כל קשריו עד לקלושים שבהם, אינו אלא רברבן ווּלגארי, שהמרקיז דה נורפואה ודאי יראה בו, כלשונו, "נאד נפוח."

בעברית, כמו בצרפתית, מקומה התחבירי של המלה אמי תמוה או, למצער, תקוע. ומובן שמבחינת קנאי התחביר המקובל מן הראוי היה להזיח אותה, שלא תיתקע בראש המשפט, ובעיקר לא במשפט הפותח את הספר. אך זו בדיוק הנקודה. האֵם, פה ובכל מקום, היא הסלע שאליו מתנפצים כל הגלים. הפער המילולי בין "אמי" ל־"השיב לה אבי" הוא בדיוק מה שבין האם לאב, בין האינטימי לרשמי. בין העיקר לצדדי. לכן, כל כמה שהתלבטתי בהסדרת המשפט הארוך והמסועף הזה, היה לי ברור שאסור לשנות ולהסיט את האם ממקומה בראש המשפט. זו רק דוגמה אחת הממחישה עד כמה התחביר של פרוסט, מיקום של מילה במשפט משקלו מכריע, ואינו יכול להיות כפוף לחוקיה של העברית המארחת. התחביר הוא נושא משמעות, כמו הריתמוס של המשפט.

.

חדר חושך פנימי

הקומפוזיציה של הספר אינה ליניארית או כרונולוגית. העבר המתחייה נהפך להווה. מרבית האירועים התרחשו בעבר מתמשך, או בפעולות קודמות לו בזמן, ומכאן השימוש הנהוג אצל פרוסט ב־imparfait וב־plus que parfait. בעברית זה לא קיים, והתוספת המשנאית, על משקל "היה הולך", צובעת את הטקסט בנוסח ילדותי־אגדי־משנאי־עגנוני ולחלופין, דיבורי ועילג. עניין העבר הדקדוקי לא היווה בעיניי בעיה כי לא את הדקדוק יש לתרגם.

כשמתארים מהלך פרוסטיאני אופייני אנחנו משתמשים בבלי משים במונחים מתחום הצילום. כי הצילום הוא המקבילה המכאנית של הטכניקה הפרוסטיאנית ביכולת לעצור ולאצור את הזמן, לקבע את "הרגעי אשר מתמשך אצל האדם". פרוסט כותב: "קורה עם התענוגות כמו עם התצלומים. מה שמצלמים בנוכחות היצור האהוב אינו אלא נגטיב, אתה מפתח אותו אחר כך, כשאתה בבית, כשעומד לרשותך חדר חושך פנימי אשר הכניסה אליו חסומה כל עוד יש אנשים." הזיכרון הוא אותו חדר חושך, הממיר את המראות לאמנות, בחדר הסגור מצופה השעם, שבו "פיתח" את הנגטיבים של חייו. העולם נדפס לראשונה על הלוח הרגיש ששמו מרסל פרוסט בטרם יתעשר בטעמים, ריחות וצבעים. השהייה בחדר החושך מאפשרת להם להתפתח אט אט ולהתקיים. כשמדברים על מקור ותרגום אפשר לומר שהמקור נכנס לקמרה אובסקורה ויוצא כפוזיטיב. הנגטיב יודפס כפוזיטיב. מטבע הדברים התרגום מאיר אזורים אפלים.

כשבוחנים את הטיוטות ואת הווריאנטים שכתב פרוסט ל"פרקים" רבים אשר כלולים במהדורה המדעית של הזמן האבוד משנת 1987, מתבהרת טכניקה של מונטאז' קולנועי. מושגים כמו זום, קלוז אפ, פייד אין ופייד אאוט יש בהם לתאר שורות המורות על זיכרון בוקע, שוהה ונמוג. דמות נראית תחילה מבעד למשהו, ממרחק, ובהילוך איטי – לעיתים מהיר – משתלטת על כל הפריים ושוהה בו חיים שלמים. הקלוז־אפ המתעכב על רגע בודד, על איבר בודד, נובע מן התפיסה שפעולת הזמן לא נמדדת בלוח השנים אלא בלוח התודעה. למשל, רגע שבו ז'ילברט, מי שהייתה בעבר אהבתו של המספר הנער, מתקרבת אליו כשהיא מלווה בבתה שהיא גם בתו של רובר דה סן לו, במהלך קבלת הפנים כששניהם כבר על סף זקנה.

ראיתי את ז'ילברט מתקרבת. אני, שלדידי נישואיו של סן־לו כאילו אירעו רק אתמול, ממש כמו המחשבות שהעסיקו אותי בזמנו והיו אותן מחשבות הבוקר, הופתעתי לראות לצידה נערה כבת שש־עשרה, שגזרתה התמירה מדדה את המרחק שלא רציתי לראות. הזמן, חסר־צבע ולא מוחש, התגלם בה כך שיכולתי כביכול לראותו ולחוש בו, הוא עיצב אותה כעבודת מופת, בשעה שעלי, במקביל, אללי, רק עשה את עבודתו. בתוך כך ניצבה העלמה דה סן־לו לפנַי. עיניה היו שקועות ונוקבות ואפה המקסים בלט כמקור מעוקל, אולי לא כאפו של סוואן אלא כזה של סן־לו. נשמתו של בן גרמאנט זה פרחה לה; אך הראש המקסים בעל העיניים החודרות של ציפור במעופה, נח על כתפיה של העלמה דה סן־לו ועורר הדי חלומות אצל מי שהכירו את אביה. נדהמתי מן האופן שבו האף שלה, העשוי בתבנית האף של אמהּ וסבתהּ, נקטע בדיוק באותו קו אופקי מושלם מתחתיו, באורח נהדר אם כי לא די קצר. תו כה ייחודי, אפילו היו רואים רק אותו, היה מאפשר לזהות פֶּסֶל אחד מיני אלף, ונמלאתי פליאה על הטבע שחזר במועד לכבוד הנכדה, כמו לכבוד אמהּ, כמו לכבוד סבתהּ, כפַסָּל גדול ומקורי, כדי להנחית מכת אזמל חזקה והחלטית. מצאתי אותה יפה בתכלית: עודנה מלאת תקוות, צוחקת, חטובה מאותן שנים עצמן שאני איבדתי, היא דמתה לנעוּרַי.

("הזמן שנמצא", עמ' 325)

בסופו של דבר, אחרי שנות קריאה וכתיבה של פרוסט בעברית, נראה לי כי הזמן הופך במהלך הספר לדמות הראשית ברומן. הזמן הוא האמן. הוא חושף הפנים, הוא המעצב, חומר ורוח. הוא הפַּסָּל הכול יכול, המשלב לסירוגין בנייה והרס, והוא הנותן בשר לזיכרון.

.

תרגומה האחרון של הלית ישורון לספר "הכלואה", הכרך החמישי של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, ראה אור בסוף 2022 בסדרת הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עמרי לבנת בולש אחר שני נוסחים לשיר אחד של אבן גבירול

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | משורר התשובה לא נולד

"זהו ספר של משיח דה לה שמאטע, חבוט ומוכה, משיח בעל כורחו – כזה שאינו מצליח להימלט מן המשימה המשיחית שלו אף שרוקנה מזמן ממשמעות." טפת הכהן־ביק על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון

מזל כרמון, על בלימה, חוטי תפירה, צבע שמן וגבס על נייר שעווה, 60×107 ס"מ, 2014. מתוך התערוכה "מעשה רוקמת", גלריה אורייתא (אוצרת: ליאורה לוי)

.

משיח דה לה שמאטע: על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון

טפת הכהן־ביק

.

ספר השירים החדש של עמיחי חסון, שירים על סף (מוסד ביאליק, 2022), יצא בעיתוי דרמטי בעבור הציונות הדתית במידה שמקנה לו מעמד כמעט נבואי. בחלקו הראשון של הספר יש מחזור שירים ארוך על חייו של בחור דתי מן המרכז, אולם אין זה ממואר אישי, אלא ממואר של חברה שלמה הנמסר "בגוף ראשון רבים". זו אחת הסיבות לכך שהספר הזה מרתק לקריאה: אף על פי שמרבית השירים עומדים בפני עצמם, הם מצטרפים יחד לכדי סיפור מלא ועשיר על סובייקט, שהוא בחלקו מאוהב בחברה שבה גדל ובחלקו הלום מן האופן שבו הוטמעו בגופו תביעותיה ומחוותיה, על מחיריהן; בחלקו מוקסם, ובחלקו נרתע ומתבדל. זוהי אהבה בלתי נשלטת, ממש כמו הנשיקה לשטריימל של הרב קוק הנפלטת לדובר כמו בניגוד לרצונו: "לֹא הָיָה אִישׁ עִמָּדִי / שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי אֶל כּוֹבַע הַפַּרְוָה / וּנְשַׁקְתִּיו" (עמ' 18). זוהי נשיקה המועמדת אל מול הנשיקה לאצבעות אביו של הכותב בברכת כוהנים בבית הכנסת הטריפולטאי (עמ' 19); ובה בעת זוהי גם רתיעה פיזית של ממש. הדובר נרתע מכל אותן מחוות, המוכרות כל כך למי שגדלו בחברה הזו: "הָרַב חִכָּה לָנוּ, חָקַר הֵיכָן הָיִינוּ, דָּרַשׁ לָדַעַת מָה עָשִׂינוּ בִּזְמַן / סֵדֶר בֹּקֶר בִּגְמָרָא. בָּחַן צִיצִיּוֹת בְּלִטּוּף הַגַּב" (עמ' 16).

אולם כיצד מספרים סיפור של חברה שלמה? כיצד חומקים מן ההיקסמות הנוסטלגית מחד גיסא, וממסחר בסיפורים סוציולוגיים צהבהבים מאידך גיסא? נדמה לי שזו המשימה שעמיחי חסון קיבל על עצמו: לספר ביוגרפיה אישית ודורית שתסכם תקופה בלי לספר סיפור בנאלי. לקבל על עצמו גוף ראשון רבים, אבל להשאיר את הגוף ואת השירה. ממש כשם שגינצבורג באביעזר ופייארברג בלאן סיפרו לפניו.

הבחירה לספר סיפור בגוף ראשון רבים מתוארת כדיבוק, ומכאן ואילך הספר כולו נקרא כמעין עוויתות של הדובר, המדבר כמי שכפאו שד: "כְּחֹם הַיּוֹם הַכִּתָּה הִשְׁתַּתְּקָה. / יָדִי הוּנְפָה. הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר בְּגוּף / רִאשׁוֹן רַבִּים." (11). מהרגע הזה בספר הדובר עובר לגוף ראשון רבים, כמו נשלח לדבר בשם הדור שלו, ולא מבחירה. נוסף על כך, אין זה רק "גוף" במובן הלשוני, משום שהדובר מתבטא כאילו ישנו גוף פיזיולוגי משותף שהוא חולק עם אחרים: "וְלֹא יָדַעְנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת בַּגּוּף / וּבַשְּׂעָרוֹת שֶׁהִתְרַבּוּ בַּמִּפְשָׂעוֹת. / לַשָּׁוְא הִסְתַּרְנוּ אֶת הַזִּקְפּוֹת" (עמ' 13). וכך, למרות שמיניות מקושרת לרוב לסובייקטיביות ולגוף הפרטי, חסון מצליח לעסוק במעין "מיניות משותפת". ליאת קפלן, שהיא גם עורכת הספר שירים על סף, כתבה בהקשר אחר על השיר "רגע אחד" של נתן זך את הדברים הבאים: "המילה 'אֲנִי' מפציעה בסיום הטור הראשון כמין נגזרת של התחינה לשקט ומכוננת את שדה ההתחוללות של השיר: האינטימי. 'רגע אחד' מבצע, בפועל ממש, את הפעולה הפואטית הפשוטה, היסודית וההכרחית של שירה: לעצור. מישהו רוצה לומר דבר. הוא זקוק להשתהוּת, לשקט, לרגע רגוע בזמן ולגוף ראשון יחיד כדי להתחיל לדבר" (המוסך, גיליון 37). כאן מתרחש התהליך ההפוך, שירת הרבים מפקיעה את גרון הדובר ומדברת בקולו.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הזה הוא עושר ההתרחשות. זו אינה שפה רזה, לא אוניברסלית ולא מינימליסטית, והיא כמעט מתפקעת מגודש האירועים המתוארים בפרוטרוט. כפי שכתבה נועה שקרג'י על ספרו הקודם של חסון: "ויש מידע רב, מידע בלתי נגמר ממש בבלי מה" (אודות, גיליון 11), כך גם בספר הזה – מידע על הטקסטים השגורים על לשונם של "בני היכלא" ומידע סוציולוגי וגאוגרפי; הלשון הפואטית פועלת בלי להפנות את גבה למציאות. כלומר, המציאות על כל פרטיה היא החומר השירי, וחסון קורא בחברה הציונית־דתית בזכוכית מגדלת כאילו הייתה טקסט פואטי ומפרש אותה "פרשנות יתר". חסון הקורא במציאות כבשירה הוא קורא רציני, הלוקח ברצינות את המילים רוויות המשיחיות שהחברה הדתית עושה בהן שימוש חול כאילו היו עדשים הנסחרות בשוק. כך, הוא כמו מבקש להמחיז את דבריו של ביאליק במאמרו האלמותי "גילוי וכיסוי בלשון" כי, "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן". חסון מבקש לחזור ולחשוף את ימי גבורתן של המילים הללו שהפכו לא מכבר לשגרת לשון, ואינו מניח להן לחמוק.

הדובר של שירים על סף אינו דובר שהשלים מהלך וכעת הוא מביא בשורה קוהרנטית. זהו ספר של משיח דה לה שמאטע, חבוט ומוכה, משיח בעל כורחו – כזה שאינו מצליח להימלט מן המשימה המשיחית שלו אף שרוקנה מזמן ממשמעות: "הַיָּד נִשְׁלַחַת אֶל מַדַּף סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ / אֲנִי נֶאֱחָז בָּהֶם כְּבִתְרוּפוֹת שֶׁפָּג תָּקְפָּן" (10) – היד נשלחת אוטומטית, כבעלת חיים משלה. אף שלדובר ברור שתוקפן של התרופות פג, הוא נאחז בהן בכל זאת כדי להקל את הקדחת האוחזת בו. הוא מעין יעקב הנלחם במלאך, אולם בעוד יעקב יכול למלאך, מקבל ממנו את שמו, 'ישראל', ומוליד עם – הדובר כושל, אינו שומר על טהרת עיניו, נופל במדרגות ואינו עומד במאבק.

.

בְּתֹם הַתְּפִלָּה נְעָרוֹת מְבֻיָּשׁוֹת יָרְדוּ

מֵעֶזְרַת הַנָּשִׁים, הִתְעוּ אֶת עֵינַי,

שִׁבְּשׁוּ אֶת צְעָדַי. נִכְשַׁלְתִּי,

נָפַלְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת.

צוֹלֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

חִפַּשְׂתִּי מַלְאָךְ. בְּפִנַּת רְחוֹב

הָרֹאֶ"ה נֶאֱבַקְתִּי עַל שְׁמִירַת עֵינַיִם:

וִידֵאוֹמַט הֶרְאָה הֲמוֹן שָׁדַיִם

פְּטָמוֹת כֻּסּוּ כּוֹכָבִים צְהֻבִּים.

.

 (עמ' 35)

.

כישלון שמירת העיניים הוא הכישלון לראות ולשאת את תפקיד הנביא – הרואה (שמואל א ט 9). ו־'הרוא"ה' – אותם ראשי תיבות של שמו של הרב קוק (הרב אברהם הכהן), הוא גם שמו של שבט חניכי בני עקיבא בכיתה ח'. ושוב, חסון חושף עד כמה טעונים הם החיים השגרתיים כביכול של חניכי התנועה, כמה הועמס על הכתפיים מבלי דעת. ואם תרצו, בלשונו המצוטטת חדשים לבקרים של גרשם שלום לפרנץ רוזנצווייג, כמה מיסטיקה הוטענה בחיי היום־יום ועד כמה היא עלולה להתפוצץ.

המאבק של הדובר – המשיח החבוט – מתכתב עם שירו של אורי צבי גרינברג "עם אלי הנפח". בשני השירים הדובר מוכה מכות פיזיות, ובשניהם הוא אינו יכול לברוח. אולם חסון אינו נאבק לרוב עם האל עצמו, אלא עם גברים – רבנים טוטאליים מאוד, המתעמתים עם חייהם של מתבגרים בעלי גוף. יש הרבה גברים בספר, והניסיון לעמוד בשליחות המשיחית הוא גם מבחן גבריות שהגיבור כושל בו:  "אֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁעַר. / אַתָּה עוֹמֵד לִבְעֹט. // לִפְנֵי שֶׁתִּסְתַּעֵר – / עֵינֵינוּ נִפְגָּשׁוֹת. // מַהֵר / הַכַּדּוּר / מִשְׁתַּחְרֵר. // אֲנִי מְוַתֵּר" (40). דרישותיהם המופרכות של הרבנים, המצפים מן הדובר לחיות במתח רוחני גבוה, מהדהדים את דרישתו של ר' נחמן: "נכון שאתם אנשים כשרים, אבל לא לזאת היתה כוונתי. אני רציתי שתהיו כחיות היער שנוהמות כל הלילה". אכן, הדובר השיכור והאחוז תאווה רוחנית נוהם כל הלילה – שירים, אך מנסה בה בעת לחיות חיים כשרים ובנאליים הרחוקים מאותם שיאים רוחניים: "אֲנַחְנוּ, דַּי לָנוּ בִּסְפָּגֶטִי בּוֹלוֹנֶז מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת" (74). ברצון שלו לחיות חיי משפחה, מתנתק הכותב לא רק מן המסורת הנבואית ולא רק מהחיים הרוחניים של החברה הציונית־דתית, אלא גם מן המסורת הרומנטית של דמות המשורר הגאון והבודד. בשירו היפה על זך הוא כותב: "בְּסִפְרֵי שִׁירָיו סִמַּנְתִּי: "לְבַד, / בָּדָד, בּוֹדֵד, לְבַדִּי, בְּדִידוּתִי, בְּדִידוּת, לְבַדּוֹ, / עֲרִירִי. הִבְטַחְתִּי לְעַצְמִי: לֹא כָּךְ. … הָאוֹהֲבִים הַנְּבוֹנִים, הָיָה לוֹעֵג לָנוּ" (עמ' 70). בספר השירה הזה נולדת ילדה וישנם ילדים ההולכים לגן; כשהמוזה דופקת על דלת ביתו של המשורר, יש להתחשב בשאר הישנים בבית. כלומר, הדובר מיטלטל בין האופציה המשיחית הדתית ובין סערת היצירה, ומבקש במקום אלו חיי שגרה בורגנית, חיי אדם פשוט.

כאמור, זה ספר על מאבק בין יעקב למלאך, ולכן השיר "דין וחשבון על המערכה האחרונה" אמור לסכם ולהכריע מאבק זה. אולם דווקא בשיר מסכם זה, שאהבתי במיוחד, חסון עושה שימוש בהתקה מטאפורית, המאפשרת להשאיר את ההכרעה עמומה, לא ברורה ומטרידה. השיר מתאר כיצד חדקונית הדקל מחסלת עץ אחר עץ ברחוב ברקאי (יש כמה יהלומים של טבע בספר השירה הזה):

.

דין וחשבון על המערכה האחרונה

עֵץ אַחַר עֵץ חִסְּלָה חִדְקוֹנִית הַדֶּקֶל אֶת רְחוֹב בַּרְקָאי

וּפָלְשָׁה לִרְחוֹבוֹת סְמוּכִים. הִשְׁמִידָה צַמָּרוֹת, הִצְהִיבָה כַּפּוֹת תְּמָרִים.

חִפּוּשִׁיּוֹת נָבְרוּ בְּלֵב הַגֶּזַע הַנָּגוּעַ, אָכְלוּ אוֹתוֹ מִבִּפְנִים, הִשְׁרִיצוּ

בֵּיצִים, זוֹחֲלִים פָּקְעוּ, לִסְתוֹתֵיהֶם הִתְחַזְּקוּ עַד הָפְכוּ גְּלָמִים.

צַחֲנָה פָּשְׁטָה בָּרְחוֹב כְּרֵיחַ פִּגְרֵי חֲתוּלִים. בְּצַד הַכְּבִישׁ

נוֹתְרוּ הַדְּקָלִים, כְּרוּתֵי רָאשִׁים כְּפִסְלֵי מַצְבִּיאִים מוּבָסִים.

עִירִיַּת רָמַת גַּן נִלְחֲמָה בַּמַּזִּיקִים, רִסְּסָה,

גָּזְמָה עֲנָפִים. הֶחֱלִיפָה אֶת שְׁמוֹת הָרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים:

"רְחוֹב כּוֹבְשֵׁי עַזָּה" הוּא כָּעֵת "רְחוֹב אַלּוּף נְחֶמְיָה תָּמָרִי".

אַךְ הַמְחַבְּלִים פָּרוּ וְשָׁרְצוּ, רַבּוּ וְנֶעֶצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד,

לֹא הִתְרַשְּׁמוּ מִשֵּׁם מְפַקֵּד סַיְרוֹת מַטְכָּ"ל וְצַנְחָנִים.

בְּתֹם הַמַּאֲבָק אֲנִי אוֹחֵז בְּגוּף הָאוֹיֵב:

חֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים אֲדֻמִּים. כְּתָמִים שְׁחֹרִים

מְנַקְּדִים אֶת פָּנָיו, זִקְפַּת חֵדֶק דַּק מִתַּמֶּרֶת מֵרֹאשׁוֹ,

מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין קַוֵּי כַּף יָדִי, בּוֹחֶנֶת

יַבֶּשֶׁת חֲדָשָׁה לְהִתְנַחֵל בָּהּ.

.

(עמ' 37)

.

שוב מאבק, ושוב כישלון: גם אם תגורש החדקונית מאזור מסוים, היא תמצא יבשת חדשה להתנחל בה. מיהו האויב? מיהו העץ? האם הכותב מגלה בשיר הזה כי מי שנאבק בו הוא קטן מאוד וזניח אך עקשן? השיר הזה מסכסך את ההבנה שנבנתה מן השירים הברורים יותר, הממואריים באופיים, ומה שיפה כל כך הוא האופן שבו הוא מחזיק בעדינות, זה לצד זה, הן את ריבוי הפרטים הריאליים הן את המשמעות המטאפורית.

מחזור השירים הארוך העוסק בציונות הדתית בכלל, ובדמות של הראי"ה קוק בפרט, נפתח בסערה ובחוסר נחת ובתקווה שהספר אורות ייתן מענה: "אֲנִי מִתְעוֹרֵר / קוֹדֵחַ וְלֹא מֵחֹם. שׁוּב רוֹדְפוֹת אוֹתִי חַיּוֹת / הַקֹּדֶשׁ, מְעוֹרְרוֹת בַּלֵּילוֹת … אֶקְרָא אֶל הָרְאָיָ"ה וְיַעֲנֵנִי" (10). במבנה כיאסטי, שמאפיין את המחזור הזה, הוא נסגר בהתעוררות נוספת לפנות בוקר. הדובר כושל במילוי ייעודו הרוחני – להוליד אמן המשלב היטב בין אמנות ודת ולהמשיך את כתיבת השירה של הרב קוק כפי שהיא מתבטאת בשאלתו: "מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה, / הֲנוֹלַדְתָּ כְּבָר?" (נפשי תקשיב שירו, עמ' 58). לשורות הללו של הרב קוק, שורות שהפכו מזמן סמל למקומה של האמנות בחברה הדתית, עונה חסון: "צַר לִי לְאַכְזֵב, לְהִתְאַכְזֵב. / מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה לֹא נוֹלַד / בְּגוּפִי" (28); למרות זאת הוא חווה איזו התגלות שקטה, רגע של אינטימיות עם הרב קוק אשר מעניק לו אפשרות למנוחה – אותה המנוחה שחמקה ממנו בתחילה. ברגע הזה הוא נפרד באופן סופי מהאופן שבו הובן הרב קוק, ואולי נפרד ממנו ככלל: " עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ: / לֹא עָמַדְנוּ עַל טִיבוֹ / וְנִשְׁבַּעְנוּ לָרִיק בִּשְׁמוֹ. / וַאֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ / רַק רָחוֹק / רַק עַכְשָׁו / כַּעֲבֹר שָׁנִים" (עמ' 28). זהו רגע שבו חסון כמשורר יוצא ממעגל של אמירות פושרות. זו פרידה עצובה וחותכת מכל מה שידע לפני כן. הוא נכשל בהולדת עצמו כמשורר תשובה – אך נולד באופן אחר.

הספר של חסון אמנם יצא בעיתוי דרמטי, אך הוא אינו היחיד: הוא מצטרף לממוארים של חיים וייס, ספרים מחוקים, ושל בני מר, המועדים, שיצאו השנה, המנסים גם הם לספר את סיפורה של החברה הזו (אף שבין השלושה קיימים הבדלים דוריים וגאוגרפיים). חרף המראה הנוקבת שמועמדת בספר, זו טעות לקרוא את ספר השירים הזה כספר של דתי לשעבר, דתל"ש, שהשלים עם החלטתו וכעת הוא מוציא את דיבת הציונות הדתית ומכבס את הכביסה המלוכלכת בחגיגה פולקלוריסטית – אלו הם הרגעים החלשים יותר בספר ("זָרַקְנוּ אֶת הַכִּפּוֹת בָּאֲוִיר / כְּכֻמְתּוֹת. אֶת שֶׁלִּי לֹא מָצָאתִי", עמ' 21). דימויים של כביסה מלוכלכת אינם מתאימים לספר השירים של חסון, אלא בעיקר מאבקים, פציעות וצליעות. כאמור, זהו משיח דה לה שמאטע, משיח כאוב – מאכזב ומאוכזב. מתוך כך, חסון מצליח לעסוק בדת באופן מעניין ולא דוגמטי, לדבר מבפנים, אך לא לפחד לחצות גבולות.

לפני סיום אוסיף כי בספר יש גם הומור רב, והוא יצחיק את כל מי שניסתה לנדור נדרים חסרי סיכוי או לגזור על עצמה תעניות בלתי אפשריות. בעזרת הזרות רבות הוא חושף עד כמה בלתי רגילים הם החיים הללו, שאולי קיבלנו כמובנים מאליהם בלי משים: "נָדַרְנוּ לִשְׁמֹר נְגִיעָה עַד סוֹף / הַשָּׁנָה. הֶחֱזַקְתִּי מַעֲמָד אַרְבָּעָה / יָמִים. תַּחַת פֶּסֶל אַבְרָהָם לִינְקוֹלְן / לְיַד הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית בְּרָמַת גַּן / שֻׁחְרַר הָעֶבֶד מִכְּבָלָיו הַתַּחְתּוֹנִים" (20).

.

* רשימת הביקורת הזו מוקדשת לחברתי אורטל: האם את זוכרת כיצד רצנו בכל הקניון בחיפוש קדחתני אחרי חולצות עם שרוולים ארוכים יותר? מה נשאר מן החולצות ההן?

 

טפת הכהן־ביק היא פוסט־דוקטורנטית במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פן בפילדלפיה. חוקרת ספרות עברית ועוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. 

.

עמיחי חסון, "שירים על סף", מוסד ביאליק, 2022

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מעין הראל על קובץ השירים "בצל מחלה" מאת מאיה בז'רנו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן