הפתרון שמצאו שילב בין מסורת אבותיהם הנשכחת ובין התרבות הנוצרית אליה נולדו.

עם צו הגירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בחרו לא מעט יהודים להישאר בממלכה הספרדית המחודשת ולחיות בה כנוצרים או, להיענות להזמנת מלך פורטוגל מנואל הראשון, להגר לממלכה השכנה ולחיות בה כיהודים בגלוי. בעקבות חתונת המלך עם בתם של שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה – הכריז המלך על התנצרות כפויה של כל היהודים אשר בפורטוגל שהיגרו שנים ספורות קודם לכן.

רק לקראת סוף המאה השש-עשרה ועוד יותר מכך במאה השבע-עשרה ניצלו אלפים מאותם "נוצרים חדשים" הקלות חדשות בחופש התנועה מתוך חצי האי האיברי ומחוצה לו ומיהרו להגר אל מחוץ לאי האיברי. בפזורותיהם החדשות בחרו רבים מהם לחזור בגלוי אל דת אבותיהם הנשכחת, היהדות. הם נאלצו להתמודד עם שאלות רבות בדרכם אל היהדות: כיצד מעוררים לתחייה את תרבות אבותיך המוחרמת? איך לומדים מחדש את מנהגי הדת העברית אם שפת הקודש נשכחה מזה עשורים רבים?

מתוך הבנת מצבם הייחודי צמח הצורך לתרגם לשפת החוזרים ליהדות את מה שעד אז לא היה צריך תרגום: ספרי הלכה ומוסר, תרבות ומסורת ואפילו "ספר הספרים" תורגמו לספרדית ופורטוגלית במרוצת המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. אחד מאותם מפעלי תרגום היה התרגום המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553 בפרארה.

 

"ספר הספרים" בתרגום יהודי ראשון לספרדית

"התנ"ך בשפה הספרדית. מתורגם מילה במילה מהעברית האמתית על ידי אנשי ספר מצוינים ביותר (…) עם אישורו של הדוכס הנכבד ביותר הלורד דוכס של פרארה".

(כותרת המשנה של תנ"ך פרארה, התרגום היהודי המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553)

ממקום מושבם שבדוכסות פרארה אשר במגף האיטלקי, הרחק מהישג ידה של האינקוויזיציה הספרדית, עמלו שני היהודים האנוסים שנמלטו בעצמם מספרד ופורטוגל – המתרגם אברהם בן שלמה אוסקווה והטיפוגרף יום-טוב בן לוי אטיאס – והדפיסו עשרים ושבעה כותרים של ספרים יהודים שונים בספרדית ופורטגזית. תנ"ך פרארה הייתה היצירה החשובה ביותר שלהם: תרגום ועיבוד מחודש של גרסאות מוקדמות של תרגום התנ"ך לספרדית.

התנ"ך שעיבדו ותרגמו השניים מחדש הפך לטקסט חשוב בעולם היהודי-ספרדי במערב אירופה וב"עולם החדש": הוא הודפס והופץ לראשונה בפרארה – אשר שימשה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה תחנה חשובה בהגירתם של יהודים אנוסים מחוץ לאי האיברי. ולאחר מכן, הודפס במהדורות חוזרות ונשנות באמסטרדם – משזו הפכה למקום המקלט המועדף על אנוסים החוזרים ליהדותם במהלך המאה השבע-עשרה.

פרק א' בספר בראשית, מתוך תנ"ך פרארה בהדפסה באמסטרדם. לפריט בקטלוג לחצו תנ"ך פרארה ענה ככל הנראה על צורך מרכזי גם בעולם הספרדי-קתולי: חוקרים מעריכים שהתרגום החדש השפיע על הגות-נוצרית קתולית ומחברים נוצרים רבים ציטטו ישירות מתוך הטקסט המתורגם. ובכל זאת, מי שנתפס על ידי האינקוויזיציה הספרדית ובאמתחתו עותק של תנ"ך פרארה העמיד את עצמו בסכנה ממשית.

 

תנ"ך פרארה: גשר בין-דורי

קטעים שלמים בתנ"ך שהדפיסו שני "אנשי ספר מצוינים ביותר" אלה מקורם כנראה בגרסאות שהסתובבו ביהדות ספרד שלפני הגירוש. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהתנ"ך שהנפיקו שימש את צאצאי אנוסי ומגורשי ספרד ופורטוגל והודפס שוב ושוב לאורך המאות, מדובר בספר שהצליח להוות גשר בין תרבותם המפוארת של יהודי ספרד ופורטוגל שלפני הגירוש ובין צאצאיהם שהתעקשו – מאות שנים אחרי שנקרעו מארצם – לשמר את אותה תרבות יקרה בפזורותיהם החדשות.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר עליזה מורנו, ספרנית יעץ יהדות בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה, ראש(ת) הממשלה, הרב הראשי ושופטי בית המשפט העליון – כולם באו להיפרד מהסופר שמואל יוסף עגנון בהלוויה שנערכה לו ב-18 בפברואר 1970.

מי שבא לכבד בנוכחותו את עגנון המנוח היה גם ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון. אך בשונה משאר הנוכחים בהלוויה, ובניגוד לנהוג בהלוויות, בן גוריון החליט שלא לכסות את ראשו.

מי שהבחין בכך היה הרב מנחם פרוש, שגם הוא הגיע להלוויה. פרוש, מראשי המפלגה החרדית אגודת ישראל, החליט לעשות מעשה וניגש אל דוד בן גוריון. הוא שיער שגילוי הראש של בן גוריון היה בסך הכול בהיסח הדעת, והציע לו כיסוי ראש. ועם זאת, פרוש גילה לתדהמתו כי לא הייתה זו יד המקרה שהותירה את בן גוריון חשוף ראש – היה זה בכוונת מכוון. "יש עמי כובע", גילה בן גוריון, "אך לא אחבוש אותו, משום החלטת הממשלה אשר כפתה את הדת בשאלה מיהו יהודי".

בן גוריון התכוון לתיקון חוק השבות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ימים ספורים קודם לכן – שקבע לראשונה בספר החוקים של מדינת ישראל תשובה לשאלה הניצחת "מיהו יהודי". לאחר אין ספור דיונים, ויכוחים, הפגנות ומאבקים, הכנסת אישרה את תיקון החוק ל"חוק השבות" שקבע כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". בן גוריון דחה מכל וכל את העירוב בין דת למדינה שמאמץ את הקביעה ההלכתית לשאלת יהדותו של אדם.

אך הרב פרוש לא ויתר. "האם אינך חושב שעגנון הדתי היה מצפה ממלוויו לחבוש כובע על ראשם?". גם לשאלה זו הייתה לבן גוריון תשובה: "ביקרתי אצל עגנון לפני זמן קצר, והוא לא אמר דבר כאשר ראה אותי גלוי ראש".

ואם אנו כבר עוסקים בבן גוריון ועגנון, עגנון היה אחד משורה של אנשי דת ורוח שנדרשו על ידי בן גוריון עצמו עוד בשנת 1958 לענות על שאלת השאלות: "מיהו יהודי". עגנון ענה כי התשובה לשאלה כבר נמצאת ב"שולחן ערוך" אבל גם דאג להוסיף: "דת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו. ואתה ששלום המדינה וטובת המדינה תלויים בכך כדאי שתמשוך ידך מלדון בענייני דת בין טוב בין למוטב, כדי שתהא דעתך פנויה לענייני המדינה".

אבל זה לא סוף הסיפור; חדי העין הבחינו כי בשלב מסוים בהלוויה בן גוריון אכן חבש כובע גרב על ראשו. האם שינה את דעתו והחליט לכבד את הרב פרוש ואת המעמד? אז זהו, שלא – הקור בהר המנוחות היה הסיבה היחידה לכך.

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

כשהחזון איש פגש את בן גוריון

מכירים את שירי הילדים של ביאליק? ודאי שכן, ורובכם גם התחלתם מן הסתם לזמזם את אחד משיריו הרבים של המשורר הלאומי שגם זכו ללחן נאה: "קן לציפור", "נדנדה", "פרש (רוץ בן סוסי)" ועוד. אבל כידוע, להצלחה אבות רבים, וגם משורר לאומי שהולחן בלי סוף לא זוכה להגיע למעמדו ללא סיוע. כפי שלמדנו, כל כוכב גדול צריך קצת עזרה מחברים, וגם ביאליק קיבל אותה בראשית דרכו.

באביב 1900 התיישב ביאליק הצעיר בן ה-27 ישיבת קבע באודסה, עיר הנמל הגדולה שלחופו האוקראיני של הים השחור. אודסה הייתה מרכז לסופרים עבריים ולתרבות עברית עוד לפני בואו של ביאליק לעיר לראשונה, כ-8 שנים מוקדם יותר. בעיר חיו מחשובי הסופרים העבריים שנודעו לימים כ"אסכולה האודסאית": מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, אחד העם, טשרניחובסקי, ועוד. ביאליק השתלב בטבעיות בסצינה הספרותית־יהודית שהתפתחה בעיר.

באודסה, למשל, קרם עור וגידים מפעלם המונומנטלי של ביאליק ושל י.ח. רבניצקי שקיבצו יחד מדרשים ב"ספר האגדה". שם ייסד ביאליק את הוצאת הספרים "מוריה", ושם פרסם את ספר שיריו הראשון. לצד זאת, התיידד ביאליק באודסה גם עם שני מוזיקאים: החזן פנחס מינקובסקי, והמנצח דוד נובקובסקי.

פנחס מינקובסקי היה חזן ושליח ציבור בבית הכנסת ברודי באודסה, לשם חזר בערך באותו זמן שבו הגיע לעיר ביאליק בפעם הראשונה. מינקובסקי, שארכיונו שמור היום בספרייה הלאומית, לא הסתפק בפעילות בבית הכנסת: הוא כתב מאמרים על מוזיקה, הלחין עשרות מנגינות לבית הכנסת ועבור שירי ילדים, והיה פעיל בקרב החוגים הציוניים בעיר. מינקובסקי ניסה להגדיר מוזיקה יהודית כאמצעי לכינון לאום יהודי. בין השאר, אחד מלחניו הידועים הוא הלחן ל"שיר המעלות" המככב בברכת המזון ("שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים").

יחד עימו עבד בבית הכנסת גם דוד נובקובסקי, מלחין ומנצח שניהל את המקהלה של בית הכנסת הברודי, בית כנסת מתוקן שפעל במתכונת דומה לבתי הכנסת של תנועת ההשכלה בגרמניה. הוא הלחין בעיקר מוזיקה ליטורגית בבית הכנסת, לחנים שבוצעו על ידי החזן מינקובסקי. גם נובקובסקי לקח חלק בפעילות הציונית־תרבותית בעיר: לקראת הקונגרס הציוני החמישי, הלחין נובקובסקי חלק מבתי השיר "תקוותנו", השיר שחיבר נפתלי הרץ אימבר, שהפך ברבות השנים – בלחן אחר – להמנון הלאומי "התקווה".

לצד פעילותם המשותפת של מינקובסקי ונובקובסקי בבית הכנסת, שיתפו השניים פעולה גם לקידום מטרותיהם המוזיקליות־חינוכיות־לאומיות. בשנת 1903 יצא לאור באודסה קובץ השירים "הזמיר" שערך נח פינס. מטרת הקובץ הייתה לאסוף שירים עבריים – וציוניים – שיתאימו לחינוך ילדי הגן הרכים. "הזמיר" יצא בהוצאה לאור "מוריה" – שאותה הקים כביאליק – והופיעו בו שירים של שאול טשרניחובסקי, נפתלי הרץ אימבר, יהודה לייב גורדון, וכמובן – ביאליק. אולי לא תופתעו לגלות שמינקובסקי ונובקובסקי, ידידיו של ביאליק ובני בית באגודות הספרות העבריות באודסה, הופקדו שניהם על הלחנת השירים שהופיעו בקובץ.

כך חבריו של ביאליק סיפקו כמה מהלחנים המוקדמים ביותר לשירי הילדים שלו, 30 שנים לפני צאתו לאור של ״שירים ופזמונות לילדים״, אוסף שירי הילדים הגדול של ביאליק. אחד הלחנים המוכרים מתוך "הזמיר" הוא לחנו של מינקובסקי לשיר "שבת המלכה" של ביאליק ("החמה מראש האילנות נסתלקה…"). עם זאת, חלק גדול מהלחנים הללו לא הצליחו להיקלט בקאנון והם אינם מוכרים לקהל הרחב. חלקם אף לא הוקלט מעולם. כך למשל, גילתה ד"ר ענת רובינשטיין לחן לא מוכר של פנחס מינקובסקי לשיר "לכבוד החנוכה" ("אבי קנה סביבון לי…"). הלחן שאנו שרים כיום מבוסס על מזמור חב"די. ואין כמו הדוגמה הזו כדי להדגיש את שיתוף הפעולה הציוני־חינוכי של השניים.

תוכלו לשמוע עוד על חברותם של השלושה, ואף לשמוע כמה מן הלחנים הלא מוכרים, בהרצאתה של ד"ר רובינשטיין, המפגש האחרון במסגרת סדרת "חוקר בצהריים", שתיערך ביום חמישי, ל' במרחשוון תש"פ, 28.11.2019, בשעה 13:30.

 

כתבות נוספות:

״לכבוד החנוכה״: נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

מה זאת אהבה?