כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

מה גילו בעלות הברית כשהשתלטו על אחד ממחנות הריכוז החשובים של הנאצים?

The watchtower at the Buchenwald memorial site. Photo: The German Federal Archives.

אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.

מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.

הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.

טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.

אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.

נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.

 

Tom Driberg
: טום דרייברג, מחבר הדוח הרשמי של הפרלמנט הבריטי על בוכנוואלד. קתולי אדוק, קומוניסט והומו מוצהר בתקופה שבה ההומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק. אישיותו הגדולה מהחיים עתידה היתה לקנות לו פרסום רב, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה

 

מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.

עותק נדיר מהדוח נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

The cover of the British parliamentary report, on Buchenwald discovered in the archives of the National Library of Israel
עמוד השער של דוח הפלרמנט הבריטי על בוכנוואלד, שנתגלה בארכיון הספרייה הלאומית

 

General Dwight D. Eisenhower
הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש מווינסטון צ'רצ'יל לשגר לבוכנוואלד קבוצה של חברי הפרלמנט הבריטי

 

המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.

כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."

 

Buchenwald barracks
צריפים במחנה הריכוז בוכנוואלד

 

על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.

דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."

בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945,  או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.

 

Slave laboreres in the Buchenwald concentration camp
עובדי פרך במחנה הריכוז בוכנוואלד. בשורה השנייה, שביעי משמאל נראה אלי ויזל. את התמונה צילם טוראי ה' מילר מצבא ארצות הברית

 

המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.

באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."

דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."

הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."

 

A liberated Russian survivor identifies a Nazi guard, who had participated in the beating of prisoners at Buchenwald.
ניצול רוסי ששוחרר מזהה שומר נאצי, שהשתתף בהכאת אסירים בבוכנוואלד

 

אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.

 

Buchenwald crematorium
המשרפה בבוכנוואלד. התמונה צולמה בידי טוראי ראשון ו' צ'יצ'רסקי, צבא ארצות הברית

 

מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."

כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.

"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"



כך הפך יהודי – כנגד כל הסיכויים – לראש העיר של לונדון

בשביל דיוויד סלומונס, ביטול המגבלות הדתיות שהוטלו על היהודים באנגליה ואשר אסרו עליהם להשתתף בחיים הפוליטיים והאזרחיים היה למשימת חיים

ראש העיר של לונדון

Anti-Semitic cartoon published when David Salomons ran for public office. From "Life of Sir David Salomons from Newspaper Cuttings 1831-1869", the National Library of Israel collections

מבחינתם של יהודי אנגליה באמצע המאה התשע-עשרה, הרעיון שיחזיקו במשרה ציבורית לא היה רק מוזר אלא כמעט בלתי-אפשרי, בשל מגבלות שנודעו בשם "ההגבלות הדתיות", שהוטלו על הקהילה היהודית והדירו את חבריה מהשתתפות בחיים הפוליטיים, העירוניים והאזרחיים במדינה.

אדם בשם דיוויד סלומונס הפך את האמנסיפציה של יהודי אנגליה למשימת חייו. סלומונס נולד בלונדון בשנת 1797 ללוי סלומונס, חבר מצליח בבורסה של לונדון, ובהמשך אף הצטרף סלומונס הבן לעסק המשפחתי ובהדרכת אביו היה לאיש בורסה מצליח בעצמו.

דיוויד חש שאמונתו הדתית של אדם נועדה להיות דבר פרטי ולא אמורה להיות עניינו של הציבור – בהנחה שעיקרי אותה אמונה הם מוסריים ואינם עומדים בסתירה לעמדותיה של המדינה – וכי אמונותיו ודתו לא צריכות בשום אופן להגביל את זכויות הפרט שלו או את יכולתו לשרת את הציבור.

 

דיוויד סלומונס. אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

 

בלהיטותו להסיר את ההגבלות הדתיות שהוטלו על הקהילה היהודית, החליט דיוויד שבשלה העת לפרוץ את החסמים והכריז בתעוזה על מועמדותו למשרת השריף של לונדון. אף שבתחילה נתקלה מועמדותו בהתנגדות, ביום 24 ביוני 1835 היה דיוויד סלומונס ליהודי הראשון שאי פעם נבחר למשרת השריף בעיר. לא היה ביכולתו לנחש, שזוהי רק תחילתו של המאבק הקשה שעימו ייאלץ להתמודד לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו.

על מנת שיוכל להיכנס רשמית לתפקיד השריף נדרש דיוויד להישבע למשרה – שבועה שכללה את המשפט "אני מצהיר כך לפי אמונת האמת של הנוצרי". אף יהודי מאמין לא יכול היה לשאת שבועה כזאת. למרבה המזל, ממש כשנדמה היה שדיוויד ייאלץ לוותר על המשרה, התערבה הממשלה בעניין ומיהרה לחוקק את "חוק הצהרת השריף", שהתיר לדיוויד להיכנס לתפקיד מבלי להצהיר כאמור. ההצהרה נחגגה כניצחון על הדעות הקדומות וכהתקדמות בתחום הזכויות וזכויות היתר האזרחיות.

למרבה הצער, כשנבחר דיוויד בדצמבר 1835 לכהונה כחבר מועצת העירייה של לונדון – לא עמד החוק לצידו. דיוויד לא נשא את השבועה, בחירתו בוטלה ובחירות חדשות נערכו.

 

כרזת מסע בחירות, מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית
כרזת מסע בחירות, מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

בעזרתם של יהודים נודעים אחרים, עתר דיוויד לבית המשפט ודרש לשנות את החוק – אך ללא הועיל. הוא החליט להמר, ורץ פעם נוספת לתפקיד חבר מועצת העירייה – הפעם מטעם אזור הבחירה פּוֹרְטְסוֹקֶן (Portsoken), שנכלל ברובע "הסיטי" של לונדון. המירוץ הפוליטי עורר גל חדש של רטוריקה אנטישמית שזקפה את ראשה המכוער בכתבות ובקריקטורות בעיתונות המקומית. אף שהצליח להיבחר למשרה, פעם נוספת נאסר על סלומונס לכהן בה בפועל, מאחר ושוב סירב לשאת את השבועה כלשונה.

 

קריקטורה שפורסמה בעיתון מקומי במהלך מסע הבחירות של דיוויד סלומונס לתפקיד חבר העירייה מטעם אזור הבחירה פורסטוסקן. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

לבסוף, אחרי שנים של עתירות ופעולות משפטיות אחרות נחקק בשנת 1845 חוק הסרת ההגבלות הדתיות היהודיות ולטובת היהודים הנבחרים למשרה ציבורית נוסחה הצהרה שונה. במקום להצהיר על אמונה בדת הנוצרית יכלו כעת היהודים להישבע שלא לפעול בשום דרך שתחתור תחת סמכותה של הכנסייה:

"בהיותי אדם המאמין בדת היהודית ולפיכך מנוע מטעמי מצפון להצהיר ככתוב בחוק… מצהיר בזאת חגיגית, בכנות ובתום לב, שבשום אופן לא אשתמש בכוח, בסמכות או בהשפעה שיעמדו לרשותי… על מנת לפגוע בכנסייה הפרוטסטנטית או להחליש אותה, כהוראת החוק באנגליה."

 

נוסח השבועה ליהודים הנבחרים למשרה ציבורית. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית
נוסח השבועה ליהודים הנבחרים למשרה ציבורית. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

כאשר רץ שוב סלומונס בשנת 1847 לתפקיד חבר מועצת העירייה הותר לו לכהן בתפקידו אחרי שדקלם את השבועה בנוסחהּ החדש. הדבר לא מנע מהאנטישמים להוסיף ולהטיף לו מוסר מעל דפי העיתונים, כאשר עיתונאים התייחסו לסלומונס כ"רק חצי חבר מועצה".

 

הלורד ראש העיר, דיוויד סלומונס. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון שברשות הספרייה הלאומית

 

כעבור שנים, אחרי שכיהן גם כשריף וגם כחבר מועצת העירייה, והפעם ללא כל מכשולים דתיים בדרכו, נבחר דיוויד למשרה הבכירה של הלורד ראש העיר של לונדון. בתשעה בנובמבר 1855, הושבע הלורד ראש העיר הנבחר, חבר מועצת העירייה דיוויד סלומונס, לתפקיד לורד ראש העיר, ונשא שבועה שלא עמדה בסתירה לאמונתו הדתית.

 

תוכניית "מופע הלורד ראש העיר" בתשעה בנובמבר 1855. מתוך "חייו של סר דיוויד סלומונס כפי שהם משתקפים בקטעי עיתונות בין השנים 1831–1869" שבאוסף הספרייה הלאומית

 

על פי המסורת נערך "מופע הלורד ראש העיר" – חגיגה מפוארת שכללה תהלוכה ומשתה לכבוד ראש העיר החדש. ראש העיר היהודי הטרי סבב ברחובות העיר בלוויית דגלנים, חיילים, מתופפים וחצוצרנים שצעדו לפני הכרכרה שלו בדרכו אל המשתה הגדול, שכלל למעלה מאלף בקבוקי יין וארוחה נהנתנית. עלות החגיגות הסתכמה ב – 2,813 פאונד, שהם שווי ערך לכ- 100,000 דולר כיום.

 

: דו"ח העלויות עבור "מופע הלורד ראש העיר". מתוך אוסף האפמרה האירופית של הספרייה הלאומית

 

ליהודי לונדון היתה זו חגיגה לא רק של מינויו של ראש עיר חדש; היתה זו חגיגה של זכויות חדשות ושל הזדמנות חדשה.

 

תמונה מתוך מזכרת ובה ציורים מהתהלוכה שכלל "מופע הלורד ראש העיר" בתשעה בנובמבר 1855. מתוך אוסף האפמרה האירופית של הספרייה הלאומית

 

חרף ההתנגדות העצומה והרטוריקה האנטישמית המדהימה שמולן ניצב, דיוויד סלומונס מעולם לא שכח את מטרתו העליונה: להביא לשיוויון של הקהילה היהודית באנגליה ולרחשי כבוד כלפיה. התמדתו והלהט שלו דחפו אותו לשרת בפרלמנט הבריטי – כהונה שהצריכה שינויים נוספים בחוק, כדי לאפשר ליהודים לשרת בתפקידי ממשל ברמה הלאומית. מסירותו של סלומונס ונחישותו לשנות את החוקים המפלים סייעו לסלול את דרכם של מנהיגים ופוליטיקאים יהודים בריטיים עתידיים להטבעת חותמם בהיסטוריה.

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

 

כתבות נוספות

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

על גבורה והקרבה: הספר שחיבר הרב הראשי של האימפריה הבריטית

כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

סיפורו של הסוחר (האמיתי) מוונציה




הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

במהלך השואה היא הסתתרה מהנאצים באמצעות מסמכים מזויפים. כעבור עשור היא כבר הייתה אחת המתעמלות האולימפיות הגדולות של כל הזמנים. סיפורה המדהים של אגנס קלטי.

אגנס קלטי

למדינת ישראל כולה אולי יש מדליית זהב אחת באולימפיאדה, אך בהרצליה מתגוררת לה אגנס קלטי שבאמתחתה 5 מדליות זהב, ו-10 מדליות אולימפיות בסך הכל.

קלטי נולדה ב-9 בינואר 1921 בבודפשט למשפחה יהודית מבוססת. בגיל 4 החלה קלטי לשחות בזכות אביה שהיה זורק אותה לאגם במהלך חופשות משפחתיות, ולצד השחייה החלה ללמוד גם התעמלות. למרות כשרונה הרב, עד גיל 16 היא לא התאמנה ברצינות, ואת רוב זמנה הקדישה לנגינה על צ'לו.

בניגוד לספורטאים רבים אחרים, שיצר התחרותיות הוא שדירבן אותם להקדיש את חייהם לספורט, קלטי מצהירה שמה שגרם לה לעסוק בספורט הוא לאו דווקא הרצון לזכות במירב המדליות האפשריות. "מדליות זה יפה אבל לא עסקתי בספורט רק בשביל המדליות, אלא כדי ליהנות מהעיסוק ולראות עולם. המשטר הקומוניסטי בהונגריה היה נוקשה מאוד. לא אהבתי אותו. אנשים פשוטים לא יצאו בזמן ההוא מהונגריה. אני החלטתי להיות טובה בספורט, כדי לראות עולם. הגעתי להרבה מקומות שאנשים לא חולמים להגיע אליהם", היא סיפרה בראיון שנערך עמה לפני מספר שנים.

ארכיון המכביה
ארכיון המכביה

קלטי שרדה את השואה בזכות מסמכים מזויפים שניתנו לה ושהעניקו לה זהות בדויה. במשך שנות המלחמה אימצה את השם 'יוהאס פירושקה', דמותה של משרתת בכפר, ואחר כך פועלת בבית חרושת לתחמושת. אמה ואחותה ניצלו בזכות הדיפלומט השוודי חסיד אומות העולם ראול ולנברג, אך המזל לא שפר על כל בני משפחתה, ואביה ודודיה נספו באושוויץ.

עם תום המלחמה חזרה קלטי להתאמן בהתעמלות, וכבר בשנת 1946 זכתה בתואר 'אלופת הונגריה' בהתעמלות, תואר שבו החזיקה עד 1956 אז ברחה מהונגריה. הפריצה המטאורית שלה הגיעה באולימפיאדת הלסינקי ב-1952, כשהיתה כבר בגיל המופלג (למתעמלות לפחות) של 31. אז זכתה קלטי בארבע מדליות: מדליית זהב בתרגיל קרקע, מדליית כסף בתחרות הקרב-רב הקבוצתי ושתי מדליות ארד בתרגיל המקבילים המדורגים ובתרגיל עם מכשירים קבוצתי.

אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט 23.2.1962, צילום: לע"מ
אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט
23.2.1962, צילום: לע"מ

באולימפיאדת מלבורן שנערכה בשנת 1956, בהיותה בת 35, וכשגילה כפול משל רוב המתעמלות מולן היא מתחרה, זכתה קלטי בשש מדליות. ארבע מדליות זהב, שלוש אישיות (מקבילים מדורגים, קורה וקרקע – האחרונה במשותף עם לאריסה לטינינה), ומכשירים קבוצתי, ובשתי מדליות כסף, בתחרות קרב-רב אישי ובתחרות קרב-רב קבוצתי.

בסך הכל זכתה קלטי במהלך הקריירה שלה ב-10 מדליות, מה שמציב אותה במקום ה-7 מבחינת זוכי המדליות בהיסטוריה של האולימפיאדה. לשם השוואה, גם לקרל לואיס האצן המיתולוגי 10 מדליות ואילו למארק שפיץ 11 מדליות סה"כ. למעשה, לאגנס קלטי יש יותר מדליות מלאגדות ספורטיביות כמו נדיה קומנצ'י או יוסיין בולט. אבל אולי מרשימה מכל היא העובדה שהיא זכתה בתשע מתוך עשר המדליות האולימפיות שלה אחרי שחצתה את גיל 30, גיל שבו רוב הספורטאים כבר פורשים לפנסיה.

 

הבריחה מהונגריה והעלייה לארץ ישראל

בזמן שקלטי התחרתה באולימפיאדת מלבורן וקטפה את המדליות, מעבר לים, בהונגריה מולדתה, פרץ המרד ההונגרי שדוכא באכזריות על ידי המשטר הסובייטי. עם פרוץ המרד, החליטה קלטי שלא לשוב להונגריה מולדתה. יחד עם ספורטאים הונגרים אחרים, היא פנתה לממשלת אוסטרליה וביקשה (וקיבלה) מקלט מדיני.

 

עיתון "דבר" 5.11.1972
עיתון "דבר" 5.11.1972

למעשה, קלטי החליטה לברוח מהונגריה בטרם יצאה לאולימפיאדה במלבורן: "הספיק לי מהמשטר המחורבן הזה. יום אחד הייתי בבריכה המחוממת של הנבחרת, וניגש אלי בחור והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם הוא יכול להסיע אותי הביתה. הסכמתי אבל ראיתי שהוא לא נוסע לכיוון של הבית שלי, אלא למקום אחר. הגענו לבית המפלגה ושם הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה המלשינה שלהם על החברים שלי בנבחרת. באותו רגע הבנתי שאין לי מה לעשות שם," היא סיפרה.

למרות שהיתה כוכבת אולימפית, קלטי לא הצליחה למצוא עבודה טובה ומכניסה באוסטרליה. יום אחד קיבלה מברק מפרופ' גיפשטיין, המורה שלה לחינוך גופני מהגימנסיה היהודית בבודפשט בו הוא סיפר לה שהחליט לעלות לישראל.

עיתון "דבר" 25.8.1957
עיתון "דבר" 25.8.1957

 

גיפשטיין הזמין אותה לעלות גם לישראל ולהמשיך להתעמל כאן בארץ, אך הזהיר אותה ש"אין פה כלום. תביאי איתך מכשירים." קלטי החליטה לקבל את עצתו, ונסעה לארץ ישראל להשתתף במכביה החמישית שהתקיימה ב-1957.

אוסף עיריית תל אביב
אוסף עיריית תל אביב

העיתונות בישראל התרגשה מאוד מבואה של קלטי לארץ. בגלל הצלחתה באולימפיאדות הקודמות, היא היתה לאחת מהכוכבות הגדולות של המכביה החמישית, והאולמות במופעי הראווה שאורגנו לה היו מלאים מפה לפה.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

הכירו את האמא של אלפוני

 

"אתמול נהרגו בדרך לעציון השלושים וחמישה"

מה חושפים יומני התקופה על החללים הנשכחים של שיירת הל"ה? ואיך הם נקשרים לקבוצת תאטרון ירושלמית בשם "הסטודיה הדרמטית"?

חברי הסטודיה ובהם החללים יעקב כספי ואליהו מזרחי ז"ל

חברי הסטודיה הדרמטית בירושלים

"כל הקבוצה הזאת, המחלקה הזאת, לולא היתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת, רמטכ"ל… והכול בקבוצה של 35 איש שרובם היו סטודנטים… אבידה נוראה".

במילים אלה מבכה הנשיא לשעבר יצחק נבון את מותם של אנשי מחלקת ההר, בינם גם בן דודו, ונזכר בכאב ברגעי קבלת הבשורה במטה הש"י בירושלים.

השמועה על מותם הטראגי של 35 הלוחמים שיצאו להביא מזון ותגבורת לגוש עציון הנצור חלחלה באיטיות זוחלת ללב הישוב. משלא הופיעו בכפר עציון בבוקרו של יום שישי, ה' בשבט, 16 בינואר 1948, יצאו כוחות סיור של הפלמ"ח לחפשם בהרים, ללא קצה חוט, ממאמנים לקבל הדין. הדאגה התחלפה בהדרגה בהכרה שהנורא מכל קרה, אך רק כעבור שתי יממות הובאו הגופות לקבורה בחסות הבריטים.

ההלם והזעזוע ניכרים מתוך עיתוני התקופה ומתוך שלל העדויות הכתובות והמסופרות. לעיתים רחוקות מזדמנת לך בארכיון עדות חדשה, רישום חי ואותנטי שנכתב מתוך טלטלת הנפש, ומאפשר הצצה להלך הרוח של הנוגעים בפרשה. כזה הוא מכתבה של המשוררת זלדה אל חברתה שושנה גולינסקי, שצילום שלו נמצא בארכיון עזה צבי בספרייה הלאומית.

לאחרונה פורסמה כאן רשימה פרי עטה של ד"ר יהושבע סמט-שיינברג, בה הוזכר בדרך אגב יחסה של זלדה לכפר עציון. יהושבע עזרה לי למצוא מכתב נוסף מאת זלדה אל שושנה גולינסקי, מכתב שנכתב בסערת רגשות גדולה סמוך לידיעה על אובדן שיירת הל"ה, וראוי להביא אותו כאן במלואו:

שלום שושנה יקירה!
האומנם לא קיבלת את מכתבי?
כותבת אני לך ויריות ופצצות נשמעות בלי הרף. מי יודע איזה חיים נפסקים ברגע זה – יריות קרובות קרובות – נדמה הנה יחדרו הכדורים לביתי.
אתמול…
אתמול נהרגו בדרך לעציון בין השלושים וחמשה – שנים מחברי הסטודיה של צבי –
אחד מהם היה אצלי לפני שבועיים, וסיפר הרבה על עצמו ותוכניותיו – הוא היה צריך להיות הגיבור הראשי בהצגה שאני מתרגמת אותה –
ואני רואה את בת-צחוקו –
על עצמי מה אכתוב – מי אני ומה אני – מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף, מסוגל לזה – ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם –
היי שלום וישמרך אלהים וכל משפחתך בתוך כלל ישראל –
שלך באהבה זלדה
כתבי לי אהובה –
אלהים יודע מתי נתראה

 

זלדה כותבת אל חברתה שושנה גולינסקי
זלדה כותבת אל חברתה שושנה גולינסקי

 

ניכר שזלדה כותבת את הדברים מתוך סערת נפש גדולה. יעידו על כך השורות הקטועות, כאילו מטחי הכדורים הנשמעים בחוץ קטעו אותן, והשמועה הטרייה על אובדן שיירת הל"ה – הן רק אתמול נהרגו בדרך לגוש עציון שלושים וחמישה בחורים, ומי יודע אילו חיים נפסקים ברגע זה. המכתב אינו מתוארך, אבל מתוכנו מסתבר שנכתב ביום ראשון ה-18 בינואר 1948 עם בואה של השמועה.

זלדה כותבת מתוך זעזוע, אך גם מתוך השתאות אל מול תעצומות נפש האדם – "מי אני ומה אני, מה חלקי בתפארת קדוש השם האיומה הזאת, שרק האדם, האל, בן החלוף מסוגל לזה, ללכת ברגל בלילה לעזרת אנשים אחים שלא ראית פניהם מעולם". אבל יש כאן יותר מזה. זלדה מעידה על עצמה שהיא מכירה אישית לפחות אחד מהנופלים, ששבועיים קודם לכן סיפר לה על עצמו ועל תוכניותיו, והיה צריך להיות הגיבור בהצגה בתרגומה.

מיהם אותם שני נופלים ומהי הסטודיה של צבי המוזכרת במכתב? כדי לענות על שאלות אלה עלינו לצאת למסע קצר בארכיון האישי של רפאל צבי.

רפאל צבי וחיה אלפרוביץ'
רפאל צבי וחיה אלפרוביץ'

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד


הסטודיה הדרמטית בירושלים

הסטודיה הדרמטית הירושלמית נוסדה ע"י רפאל צבי (1984-1898), איש תיאטרון ארץ-ישראלי, "במאי-משורר ומורה" כפי שהספידה אותו בתו, עזה צבי.

בהיותו בן 20 הצטרף רפאל צבי (אז גרישה רבינוביץ') לתיאטרון "הבימה" ברוסיה, ולאחר עלייתו ארצה היה שותף בהקמת כמה קבוצות תיאטרון, שהמתמידה ביותר מבינם הייתה "הסטודיה הדרמטית" שפעלה בירושלים בשנים 1948-1940, תחילה כמעין חוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, ובהמשך באופן עצמאי, עם תמיכה חלקית ומסוייגת של ההסתדרות הכללית.

רפאל צבי, "צבי" בקיצור, עסק בתיאטרון ובהוראת התיאטרון בארץ למעלה מיובל שנים, כשלצדו אשתו, הציירת, המאפרת ומעצבת התלבושת – חיה אלפרוביץ'. השניים קיימו כעין מפעל משפחתי קטן, שהצלע השלישית בו הייתה בתם היחידה עזה צבי, שעסקה בתרגום ובכתיבה.

כשהופקד הארכיון האישי של עזה צבי בספרייה הלאומית, הופקדו איתו עזבונותיהם של אביה – רפאל צבי, של אמה – חיה אלפרוביץ'-צבי, וגם של ידידת נפשה הקרובה – המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי. מיותר לציין שהקשר בין ארבע דמויות אלה היה הדוק ונשמר כך עד סוף ימיהם.

ובחזרה לסטודיה הדרמטית.

בארכיון רפאל צבי שמורים יומנים המתעדים בעקיבות ובתדירות גבוהה במיוחד את שנותיה האחרונות של הסטודיה, מנובמבר 1946 ועד מאי 1948. הקריאה ביומנים מרתקת ושובת לב; התמונה העולה מהם היא של קבוצה מאורגנת וממושמעת מאוד, בעלת סדר יום קשוח שכלל לימודי תיאוריה, דיקציה, ריתמיקה, הקפדה גדולה על העברית (נושא שהיה חשוב מאוד לרפאל צבי), משטר תשלומים קשוח, שוויון סוציאלסטי ברוח הימים ("אין 'כוכבים' בסטודיה, כל חבר מופעל בתפקידים שונים"), עבודה על רפרטואר רחב של מעל ל-20 הצגות, והופעות רבות בירושלים ובכל חלקי הארץ, מכפר מסריק ועד ים המלח.

היומנים כתובים בכתב יד יפהפה ומוקפד, בעברית קולחת וכמעט ללא מחיקות, והקול קול יעקב – זהו כתב ידו של יעקב כספי, מזכיר הסטודיה, שהצטרף אליה בדיוק אז, בראשית החורף של 1946, והפך עד מהרה לאחת הדמויות המובילות בה.

 

תחילת היומן, נובמבר 1946, הרישום נתון בידיו של יעקב
תחילת היומן, נובמבר 1946, "הרישום נתון בידיו של יעקב"

 

סטטיסטיקת ההופעות, מתוך יומן הסטודיה
סטטיסטיקת ההופעות, מתוך יומן הסטודיה

יעקב כספי נולד בוורשה בשנת 1922, בגיל 4 עלה ארצה עם משפחתו שנמנתה עם מייסדי כפר חסידים למרגלות הכרמל. עם תום לימודיו חזר כספי לכפר חסידים, ובמשך תקופה לא קצרה חיפש את דרכו האישית והמקצועית. במכתב ששלח אל חיים ויצמן בפברואר 1945 הוא פורש בפני הנשיא את לבטיו המקצועיים ואת הדחף שלו למשחק:

השנים חלפו, מלאו לי 23 שנים, והגיעו מים עד נפש, איני יכול יותר, אני מוכרח לשחק, לשחק ושוב הפעם לשחק, בלי זאת חיי אינם חיים, בלי משחק איני מסוגל לעשות מאומה – אני עובד כמי שכפאהו שד […] באתי לכלל דעה, שאם כך הוא המצב, הרי כנראה שמשהו יסודי מניע אותי לשחק…

 

מכתבו של יעקב כספי אל ויצמן, באדיבות יד חיים ויצמן, גנזך ויצמן, רחובות, ישראל.
מכתבו של יעקב כספי אל ויצמן, באדיבות יד חיים ויצמן, גנזך ויצמן, רחובות, ישראל.

קרוב לוודאי שכספי המתלבט והמתחבט, הוא שישב אצל זלדה שבועיים לפני מותו "וסיפר הרבה על עצמו ותכניותיו", והוא שהיה מיועד לתפקיד הראשי בהצגה "זויה הפרטיזנית" מאת מרגריטה אליגר, בתרגומה של זלדה.

 

יעקב כספי בהופעותיו בסטודיה הדרמטית בירושלים
יעקב כספי בהופעותיו בסטודיה הדרמטית בירושלים

 

יעקב כספי בהופעותיו בסטודיה הדרמטית בירושלים
יעקב כספי (מימין) בהופעותיו בסטודיה הדרמטית בירושלים

כשנה לאחר כתיבת המכתב לוויצמן הגיע כספי אל הסטודיה הדרמטית בירושלים, והכניס לתוכה רוח רעננה שלא הייתה בה קודם. עד מהרה התמנה למזכיר הקבוצה, החל לנהל בעצמו יומן מסודר של פעילות הסטודיה, והיה לדובר מרכזי בישיבות הוועד ובמסיבות החברתיות.

 

מסיבת חלוקת פנקסי חבר, פברואר 1947, יעקב פותח.
מסיבת חלוקת פנקסי חבר, פברואר 1947, יעקב פותח.

בסטודיה הדרמטית פגש כספי את אליהו מזרחי, יליד ירושלים שבא מרקע אחר לחלוטין, אך השניים התחברו במהרה. אליהו מזרחי נולד למשפחת פועלים, בימים עבד בסנדרליה, בערבים למד, ובין לבין שיקע את זמנו ומרצו בסטודיה הדרמטית. מזרחי התאמץ במיוחד לבנות ו"להכיר" את הדמויות אותן שיחק, דבר שהעסיק אותו כל שעות היום.

 

אליהו מזרחי משחק ב'אמין וסוהילה' ליעקב חורגין
אליהו מזרחי משחק ב'אמין וסוהילה' ליעקב חורגין

 

ביומנו הוא כותב את הדברים הבאים (מתוך ספר הל"ה):

'ירוק' אני במשחק על במה, אך כוח הרצון אינו יודע מכשולים. פחד עבר בכל גופי בבואי לחזרה הראשונה. אמנם חשבתי הרבה מה עלי לעשות – אך רגש האחריות כלפי השם הנורא 'אמנות' הפחידני מאז ומתמיד […] לילות קשים היו אלה. אחרי יום של עבודה בבית המלאכה, עלי להופיע לשיעורים ולחזרות הנמשכות כמעט עד חצות הלילה. ואם העבודה בסטודיה בערב זה או אחר נתנה פרי, הריני בא הביתה אמנם עייף ורצוץ, אך שבע-רצון, ושנתי ערבה בחציו השני של הלילה.

נוסף על תפקידיו הדרמטיים שימש אליהו כגזבר הסטודיה. כשנקרא להתגייס ביקש לשרת יחד עם חברו יעקב. הוא נשלח להרטוב ויצא עם שיירת הל"ה לדרכו האחרונה.

 

יעקב כספי מימין ואליהו מזרחי משמאל
יעקב כספי מימין ואליהו מזרחי משמאל

הרבה ניתן ללמוד מיומני הסטודיה הדרמטית בירושלים על הלך הרוח של הקבוצה.

קריאה רציפה ביומנים לא משאירה מקום לספק – מה שעמד לנגד עיניהם של חברי הסטודיה היו המקצועיות וההופעות. הארץ נתונה במלחמה מתמדת, ירושלים מותקפת ומופגזת, אך יעקב כספי שמנהל את היומן לא נותן לרעשי רקע שכאלה להפריע לפעילות השוטפת.

"דובר על כך שהמשמעת ירדה קצת לרגל העוצר והמצב המיוחד בו נמצאת תמיד ירושלים, אולם החברים נדרשים למתח מתמיד" (רישום מה-19 באפריל 1947).

הדי המלחמה ודאי שניכרים ביומנים, שוב ושוב מוזכר ה"עוצר", אך לעולם לא כחוויה בפני עצמה, אלא תמיד כגורם משבש-חזרות או מבטל-הופעות, תמיד באגביות, וכמעט תמיד הוא מושם בתוך סוגריים, מבלי שתינתן לו הזכות "לגנוב את ההצגה", להסיט את תשומת הלב מן העיקר – החזרות והפעילות הדרמטית.

 

"הוטל עוצר בערבים", וחוץ מזה עסקים כרגיל
"הוטל עוצר בערבים", וחוץ מזה עסקים כרגיל

כל זה נפסק באחת בסוף 1947 בעקבות הגיוסים. כבר אי אפשר להתעלם ולהחביא את המלחמה, היא נוכחת במלוא עוזה בין דפי היומן. ב-27 בדצמבר גויס יעקב כספי, ואחריו ב-31 גויס אליהו מזרחי.

 

27 בדצמבר גויס יעקב כספי, ואחריו ב-31 גויס אליהו מזרחי
ב-27 בדצמבר גויס יעקב כספי, ואחריו ב-31 גויס אליהו מזרחי

 

מיד עם גיוסם של השניים משתנה כתב היד ביומן. בהיעדרו של כספי נעשה רפאל צבי בעצמו מתעד הפעילות ביומן, ומי שקורא בו בחלוף השנים לא יכול שלא לחוש בשינוי מבשר הרעות. כבר בעמוד הבא מתגמד משבר הגיוסים אל מול האסון הנורא שפקד את הקבוצה, יעקב המזכיר ואליהו הגזבר נפלו בהרי חברון בשיירת הל"ה. "תמיד נראו יחד, המזכיר והגזבר שלנו, יחד הלכו ויחד נפלו" ספד להם רפאל צבי, וביומן הסטודיה מסגר את שמותיהם בתוך מסגרת שחורה.

 

יחד הלכו ויחד נפלו
"יחד הלכו ויחד נפלו"

 

הבוקר נודע לנו על נפילת 35 אנשי הגנה וביניהם שניים מטובי חברינו בהרי חברון… בערב התאספנו לאזכרה בביתה של רחל והעלינו את דמותם. אבל כבד השתרר בין החברים. כל החדר היה רווחי דמעות. העדרם זעזע את הקולקטיב המלוכד שלנו.

נדמה שגם כתב ידו של רפאל צבי רועד ומבולבל. הוא לא ידע שבתוך זמן קצר תגווע סופית הפעילות של הסטודיה שנפרשה על פני שמונה שנים.

קשה שלא לקשור בין מותם של השניים לסגירתה של הסטודיה הדרמטית. בדפים האחדים שנותרו מיומן הסטודיה ניכרים ניסיונות כנים של הקבוצה להתאושש, להמשיך את החזרות וההופעות כרגיל, שכן ההצגה חייבת להימשך. והיא אכן נמשכה, אפילו המחזה "זויה הפרטינזית" עלה בסופו של דבר, באיחור של כמה שבועות.

 

מודעה על הצגת "זויה הפרטיזנית" בתרגום זלדה שניאורסון, 21 בפברואר 1948.
מודעה על הצגת "זויה הפרטיזנית" בתרגום זלדה שניאורסון, 21 בפברואר 1948.

 

אולם נתח גדול משארית היומן מוקדש להספדים על יעקב ואליהו (שחלקם נכנסו לספר הל"ה), ולתיעוד השבעה, השלושים והאזכרות הרבות שנערכו להם.

 

האזכרה לשני החללים
האזכרה לשני החללים

בקיץ 1948 עזבו חיה ורפאל צבי את ירושלים ויצאו לדרך חדשה. עוד קודם לכן הולכת הכתיבה ביומן ומדלדלת, מחליפה ידיים, וב-2 במאי נרשמות בו המילים האחרונות: "אחר כך בגלל הפצצת התותחים הפסקנו את השיעור".

 

המילים האחרונות של היומן
המילים האחרונות של היומן

 

רבות כבר נכתב על מחלקת הל"ה, שהתקבצו בה כמה וכמה עילויים מבטיחים בתחום המדעים והחקלאות, החלוציות והחברה, הרוח והאומנות – גם אומנות הבמה, מסתבר. סיפורם של יעקב כספי ואליהו מזרחי המובא כאן בקצרה, יותר משהוא מאיר את דמותם הנשכחת, יש בו כדי ללמד על קבוצה מיוחדת ועיקשת בשם "הסטודיה הדרמטית בירושלים", על ניסיונותיה לייצר שגרה תרבותית בימי מלחמה, ולא פחות מכך, על ההלם שהותיר מותם של השניים על הקבוצה, ועל התחושות שאחזו ביישוב כולו עם היוודע מותם של הל"ה.

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן