מאת: סטפן ליט וחזי עמיאור
ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס הסופר שטפן צווייג לצבא אוסטרו-הונגריה. בניגוד לדבריו שנים אחר כך, בספרו "העולם של אתמול", בחודשי המלחמה הראשונים הוא דווקא נסחף בזרם ההתלהמות והיהירות מול האויבים: סרביה, רוסיה וצרפת. מסות שפרסם בעיתונות האוסטרית והגרמנית ומכתבים לידידיו מעידים על כך. כמה חודשים לאחר גיוסו לשירות צבאי ב"קבוצת הסופרים" שנכללה במערך התעמולה הצבאית, ונוכח החדשות הקשות מהחזית, השתנו השקפותיו של צווייג. בחזית המזרחית באזור גליציה שאליה נשלח, הוא התוודע לסבלם של אלפים מיהודי גליציה שברחו, לעיתים עד וינה, מהקרבות ומהדיכוי של הצבא הרוסי. סבלם של הפליטים, יחד עם הסלידה הגוברת מהתעמולה השקרית של כל המעורבים במלחמה, הביאו את צווייג לכתיבת המחזה "ירמיהו".
באביב 1915 עלה בראשו של צווייג הרעיון הראשוני למחזה גדול בעל עלילה תנ"כית, שייתן ביטוי לעמדותיו הפציפיסטיות. שנתיים ארכה עבודתו של צווייג על המחזה, המתבסס על דמותו של הנביא ירמיהו. הוא מתמקד במצור שהטיל על ירושלים נבוכדנצר השני, מלך בבל, והחורבן שהגיע בעקבותיו, בשנת 586 לפנה"ס. בספר ירמיהו מזהיר הנביא מפני הברית עם מצרים נגד בבל. ירמיהו של צווייג הוא איש שלום המייעץ למלך צדקיהו להיכנע בפני נבוכדנצר בכדי לא לסכן את ירושלים ותושביה. לאחר החורבן הוא הופך למנהיג שמוביל את עם ישראל לגלות בבל בראש מורם ובגאווה.
במהלך כתיבת המחזה שיתף מחברו את תחושותיו עם ידידיו ומכריו. במאי 1916 הוא כתב למרטין בובר (מכתב זה ואחרים של צווייג שמורים בספרייה הלאומית): "בשעות המעטות שמשאיר לי השירות הצבאי אני עובד על טרגדיה יהודית גדולה, על-זמנית, דרמה על ירמיהו, המציגה את דרכו הטרגית של האדם שאין לו אלא המילה, האזהרה והתבונה לנוכח המציאות – כל זה על רקע מלחמה מכרעת. זוהי הטרגדיה ושיר ההלל של העם היהודי כעם נבחר – לא במובן של רווחת החיים, אלא של הסבל האין-סופי, של הנפילה והתקומה הנצחית ושל החוזק שנולד מתוך גורל זה. הסוף, בשעת היציאה מירושלים, מכיל את הבשורה על ירושלים שנבנית מחדש לנצח".
בובר לא היה שלם עם מגמתו ההיסטורית של צווייג ולא הסכים לפרסום כל המחזה בכתב העת הציוני שערך: Der Jude. עם זאת, הוא הסכים לפרסם מאמר ביקורת המשבח את המחזה, מאת הסופר הצרפתי רומן רולן.
הצגת הבכורה של המחזה הועלתה על במת התיאטרון העירוני בציריך בינואר 1918, אך הוא לא זכה להצלחה בתיאטראות באירופה. כיצירה ספרותית, לעומת זאת, המחזה זכה לפרסום רב וקלע לטעמם של קוראים לא מעטים: הוא פורסם בשבע מהדורות בגרמנית, וכן בלשונות אירופיות נוספות, ביניהן גם יידיש.
בשנת 1929 הגיעה שעתו של "ירמיהו" לעלות על במה עברית ארץ-ישראלית, בתרגום אביגדור המאירי. היתה זו ההפקה הגדולה ביותר בארבע שנותיו של תיאטרון הפועלים "אהל", שחרת על דגלו את החזרה לסיפורי התנ"ך.
משה הלוי, מייסד "אהל", היה במאי ההצגה והוא שעיבד את המחזה של צווייג. לעומת צווייג שהתעניין בטרגדיה האישית של הנביא נוכח המלחמה חסרת הפשר, הלוי הציוני התעניין בעיקר בטרגדיה הלאומית של העם שטעה טעות מדינית מרה, ובשסע החברתי שהביא לכך. לקראת הבכורה הוא סיכם: "נתתי לו כיוון לאומי ארץ ישראלי, בניגוד לטנדנציה של סטפן צווייג, שהיא בעיקרה פציפיסטית-אינדיבידואלית".
הלוי יכול היה להצהיר כך מאחר שהצעד הראשון שהוא עשה היה נסיעה אל צווייג לזלצבורג, כדי לקבל את הסכמתו לעיבוד הציוני של המחזה. צווייג נעתר מיד ואף הביע כוונה להגיע להצגת הבכורה. שנה וחצי של היערכות וחזרות כללו למידה משותפת בספרי ירמיהו ואיכה ובאגדות החורבן, והרצאות של מומחים על התקופה. גולת הכותרת היתה סיור מודרך ארוך ומפורט של הבמאי והשחקנים בירושלים ובענתות, במטרה לגרות את הדמיון האמנותי ולהמחיש להם את החיים בירושלים בימי המצור.
ממדי ההפקה חייבו את התיאטרון להקים אגודת ידידים שגייסה כספים למימון ההפקה (שחקני "אהל" היו חובבים ולא קיבלו שכר). אחד מהתורמים הנדיבים היה צווייג עצמו, שגם ויתר על שכר הסופרים שלו.
בכורת "ירמיהו" עלתה בתל אביב ימים אחדים לפני תשעה באב תרפ"ט, והתקבלה באהבה. זלמן שז"ר בירך את הלוי ואת השחקנים על המסר הלאומי והסוציאליסטי החדש, לעומת המקור כפי שכתב אותו צווייג: "הם קיימו: "ואת קליפתו זרק", ועל הפרישה מהמיותר יקבלו שכר מיוחד".
מאורעות תרפ"ט שפרצו מיד לאחר הבכורה שיבשו את התוכניות של "אהל". המשבר אילץ את השחקנים, שהיו פועלים פשוטים, להתפזר ברחבי הארץ לעבודה ולשמירה. בעיות התנועה בדרכים גם שיבשו את מסע ההופעות המתוכנן בהתיישבות העובדת. ההצגה המשיכה לעלות גם בעשורים הבאים, והתיאטרון נהג להעלות אותה בכל שנה ערב תשעה באב ובמוצאי היום. בשנת 1934 יצא "אהל" לסיבוב הופעות ארוך באירופה, ו"ירמיהו", שהתכבדה בנוכחותו של צווייג הנפעם, כבשה את הקהל בלונדון.
סיפורו של "ירמיהו" בתיאטרון "אהל" הוא משל לפער בין תפיסת אליטת התרבות היהודית במרכז אירופה ובמערבה את לקחי החורבן, לבין זו של הציונות. הראשונים הסיקו ממנו אנטי לאומיות ופרידה מארץ ישראל ומרעיון הריבונות היהודית, ואילו בארץ ישראל הוא נתפס כאסון היסטורי שהגיעה שעת תיקונו. תעיד על כך תוכניתו של משה הלוי, ש"ירמיהו" יהיה הצגה ראשונה ב"טרילוגיה לאומית" שהשנייה בה תעסוק בשבתי צבי, והשלישית תהיה עכשווית: "מחזה ארץ ישראלי על תקופת הבניין והתקומה".
