את כל השירים תוכלו למצוא בעמודו של יורם טהרלב בבית לזמר העברי
לשבור את הקרח: חידון השלג הישראלי
חידון הכפור הספרותי שיקרר לכם את הקיץ
איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו
סמדר דרור ואורי גלר בפרסומת לחברת "קינגסמן". צילום: איתמר צוקרמן, 1969
קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
"אורי גלר המוכר לציבור הישראלי כדוגמן-אופנה, החל באחרונה להפגין בציבור כוחות טלפאתיים וטלקינטיים, מנבא עתידות וצופה אסונות. פרופסורים חלוקים בדעותיהם על מהות כוחו הנעלם אך בינתיים גורף גלר מהופעותיו סכומים יפים…"
(מתוך כתבה בעיתון "דבר", 18 במרץ 1970)
אנחנו יכולים להתווכח האם לאורי גלר יש באמת כוחות מאגיים. אנחנו יכולים גם לספר על איך הצליח לכבוש את העולם ולהפוך לישראלי המפורסם ביותר, אבל בחרנו להציץ דווקא בשנים לפני שהפך למכופף הכפיות המפורסם בתבל – מיד אחרי שירותו הצבאי, בסוף שנת 1968.
האמת היא שהסיפור מתחיל קצת לפני כן. אורי גלר נפצע במהלך מלחמת ששת הימים מאש ירדנית. במשך שלושה חודשים עבר תהליכי שיקום והחלמה. בשלב מסוים, ידידה של גלר הציעה לו להצטרף אליה להדרכה בקייטנת "עלומים" לא רחוק מתל אביב. כמדריך בקייטנה פגש נער בשם שיפי, ויחד עם הנער הזה (שלימים יהפוך למנהלו של גלר במשך שנים רבות) התאמן גלר על כוחותיו. כמה חודשים אחר כך, כשגלר היה עדיין חייל בתפקיד עורפי, שיפי אירגן לו את ההופעה הראשונה שלו: הופעה מול ילדים בבית-ספר. 36 לירות – זה הסכום שהרוויח גלר מההופעה הראשונה שלו אי פעם. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שאי פעם עמדתי לפני קהל. ומצאתי שאני נהנה מזה".
כמה חודשים אחר כך גלר השתחרר וגילה, כמו הרבה חיילים משוחררים, שצריך להתפרנס. הוא מצא עבודה בטיפול הזמנות של בית חרושת לטקסטיל, בשכר די עלוב. פה ושם הוא עוד קיבל הזמנות למופעים בעבור פרוטות, אבל פרנסה של ממש – זה לא היה.
ממש בסוף שנת 1968 נפתחת בפניו דלת חדשה – דלת הדוגמנות. מי שפותחת לו את הדלת היא בחורה צעירה בשם איריס דוידסקו:
"איריס זכתה בכמה תחרויות יופי ושימשה כדוגמנית בסוכנות פרסומת. יום אחד היא שאלה אם אני מוכן להדגים יחד איתה באחת ממודעות הפרסומת שלה. אוכל לעשות עוד קצת כסף נוסף על 500 הלירות לחודש שהשתכרתי כמשכורת התחלתית בחברת היצוא, שבאמת לא היו יותר מדי.
הצטלמתי עם איריס למודעת פרסומת של בירה והייתי ממש מסוחרר כשהמודעה פורסמה. אין שום ספק בעניין, יש לי אגו בריא ביותר. הדבר הזה החיה אותי, למרות שזאת רק מודעת פרסומת למשהו שלא שתיתי מימי".
עד שיהפוך בתחילת 1970 למכופף הכפיות המפורסם ביותר בתבל, שימש גלר כדוגמן, אפילו דוגמן די מצליח.
עשרות פעמים ראינו את התמונה הזו באוספי ברכות שנה טובה בספרייה, ולא שמנו לב שהצנחן הזה הוא לא אחר מאשר אורי גלר:
ואם חפצתם בשוקולד אגוזים, אז לאורי גלר יש המלצה:
אם אתם בענייני אופנה, אז אולי כדאי לכם לבדוק את הבגדים של מפעל הבגדים "אתא":
ואולי בכלל מתחשק לכם תענוג אמיתי (לגבר):
תחילת שנת 1970 היא כבר התקופה הבאה בחייו של גלר. מה שהחל כמופעים קטנים שארגן לו חברו שיפי, הפך לאירועים יותר ויותר גדולים, ותוך זמן קצר גלר הפך לסלב בקנה מידה בינלאומי. הוא כבר לא יצטרך יותר לדגמן בשביל כמה גרושים.
***
חלק מהציטוטים והפרטים לקוחים מתוך ספרו האוטוביוגרפי של אורי גלר "האמת על חיי" (ספרי עדין בשיתוף עם ידיעות אחרנות, 1975)
חלק מהפרסומות לקוחות מאתר "עיתונות יהודית היסטורית", וחלק מהן לקוחות מתוך האתר הרשמי של אורי גלר
כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי
חזרנו אל הרגע הקסום בשנת 1970, שבו הפך החייל שלמה ארצי לכוכב
כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"
קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
האניה רוסלאן עוגנת בנמל איסטנבול (קושטא) בדרכה מהעיר אודסה לארץ-ישראל. מקור: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל
קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
שובו של עם ישראל לארצו, עליות, אניות מעפילים – מילים טעונות משמעות המעלות באוב תקופה אחרת, הירואית בהרבה, כשהחלוצים היו חלוצים, המאבקים היו על מהות והבריטים היו בעיקר מכשול לעקוף, או – גורם שיש להערים עליו בדרך להגשמת חלום המדינה היהודית. בתוך הנרטיב חמור הסבר הזה שמור מקום של כבוד לעלילותיה של האנייה רוסלאן. הייתה זו האנייה הראשונה, וגם היחידה, שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר, הנקרעת עתה במלחמת אזרחים בין הכוחות הלבנים והאדומים, מנמל אודסה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה.
הידיעות על אנייה רשמית שתחזיר את משפחות הפליטים שגירשה האימפריה העות'מאנית מארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, שכנעו משפחות יהודיות רבות מרחבי האימפריה הרוסית לנהור לאודסה בתקווה להצטרף למסע.
כדי לזכות במקום על הסיפון הצטרכו הבאים מרחוק להתחזות לפליטים ארץ-ישראליים. 'ועד פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה' שהוקם באודסה תדרך את מאות המתחזים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, על נבכי העסקנות הציונית בארץ וגם על פרטים שונים ומשונים שאמור הפליט להכיר ברחובות תל אביב, יפו, חיפה והמושבות. כל פליט – אמתי או מתחזה – צויד ע"י הוועד בתעודה הכתובה רוסית, עברית וצרפתית, המכירה בו כפליט ומאשרת לו להיכנס לארץ ישראל. בזכות תחבולות אלו תפח מספרם של הפליטים מכ-150 פליטים מקוריים לכ-670 איש בסך הכל.
בנובמבר 1919 יצאה האנייה רוסלאן את נמל אודסה בחיפזון, שמא התפתחויות מלחמת האזרחים יגרמו לעיכובים נוספים או לביטול המסע. על סיפונה התקבצה קבוצת אישים שלא הייתה מביישת שום קונגרס ציוני או ערב הוקרה מעונב בתאטרון "הבימה". ד"ר יוסף קלוזנר, הסופר אביגדור המאירי, עורך עיתון הארץ לעתיד משה יוסף גליקסון, המשורר לעתיד יונתן רטוש יחד עם אמו, הפסל משה ציפר, רחל המשוררת ועוד רבים.
על חשיבותה ההיסטורית של ההפלגה או על משמעותה לתנועה הציונית נוכל לקרוא בעיתונות התקופה, בזיכרונותיהם של הנוסעים ובשורה ארוכה של מאמרים היסטוריים מאוחרים. עבור דיווח מבטן האנייה בזמן ההתרחשויות נצטרך לפנות לעיתון מרתק בן 13 עמודים שחיבר העיתונאי ההומוריסט והפעיל הציוני חיים כצנלסון בזמן הפלגתה, דיווח, שלו העניק כצנלסון את השם- תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן".
עיתון האנייה שחובר בזמן ההפלגה מוקדש רובו ככולו להפגת המתח העצום של הנוסעים. לאחר עמוד התודות לוועד האנייה, אותו ועד שדאג להנעים את הצפיפות ולבער את המחסור, פנה כצנלסון למלאכה שלשמה הוזעק: גם בלב ים, כשהאנייה מיטלטלת בין גלים גבוהים ונמלים שלא מעוניינים לאשר את עגינתה הזמנית בהם, סירב ועד האנייה לקטוע את צינור החמצן החדשותי והורה על הוצאת "עתון בתוך הספינה. כדי שידעו הפליטים מה שנעשה בעולמנו", וגם, לא פחות חשוב מכך עבור אנייה עמוסה בנוסעים קולניים, "וכדי שידע ישראל מה פעל הועד לטובתו".
הוצאת הקיטור מתכתבת היטב עם הכיוון שהגדיר כצנלסון לעיתון: "העתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם. הכל כפי רצונו של רב החובל." מה שלא היה תלוי ברצון רב החובל הוא דווקא העיכוב ביציאת האנייה מנמל אודסה. בזה יש להאשים את ראש ועד הספינה, "שרוצה שיתם כל אותו 'דור המדבר' המדבר ביידיש."
הקבלת האנייה עם תיבת נוח, כמו עם מאורעות מקראיים אחרים דוגמת יציאת מצרים, מספקת לכצנלסון קרש קפיצה לדיון קצר וממצה בקורות העלייה השלישית – שאליה, בין שידעו זאת הנוסעים ובין שלאו – הם משתייכים. היות שהעיתון נכתב בעברית לקהל מוגדר ומצומצם (=נוסעי האנייה), מרשה לעצמו כצנלסון להתיר במעט את הרסן שהחזיק את ההצגה כולה יחדיו. הוא מציין בכתב עובדה שלא היה מעז להשמיע באוזני זרים, כי "בין העולים", המצטופפים על הסיפון, "היו כמאתים איש פליטים מצפת שבימי-המלחמה הביאה אותם אוניה אוסטרית מא"י לאודסה". בהמשך מדווח כצנלסון על "ידיעה מפתיעה" ומשעשעת. ממחקר שביצע ליקורמן, שהיה ככל הנראה אחד מחברי ועד האנייה המושמץ, התברר "שבין הנוסעים נמצאים אחדים שהיו באמת פעם בארץ ישראל. הדבר עשה רושם גדול על חברי הועד של הפליטים".
מה שהופך את העיתון למהנה כל כך לקריאה גם בימינו הוא המשחק העדין שמשחק כצנלסון בין דאגה לכבודם של חברי ועד האנייה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים לבין סאטירה פרועה על החלטותיהם השרירותיות משעה שיצאה הספינה לדרכה. בעמוד התשיעי של העיתון, לדוגמה, מספר כצנלסון על תגובת הוועד לקנאת הסופרים שהתעוררה אצל אחת המשוררות העבריות על הסיפון. הכבוד "היותר גדול" שמפגין קהל הנוסעים לד"ר יוסף קלוזנר כמעט שהעביר אותה על דעתה, עד ש"אמרה לרדת מן האניה באתונה ולהתעסק מעתה רק בספרות יוָנית". חברי הועד לא נרתעו ושלחו למשוררת חיש מהר שליחים "לבקש אותה שתשאר, לטובת הנוסעים, משום שכובד משקלה מעכב את האניה מטלטלה יתרה".
היו לוועד גם עניינים רציניים יותר לטפל בהם, עניינים שהצריכו שימוש בנשק יום הדין של העסקן הציוני – תליית כרוזים. אחד מהכרוזים הללו הופנה "לנשים ההרות אשר באנייה". העילה: הבטחת הוועד לממשלה האנגלית "להביא לא"י את המספר המדויק שעלו לאניה באודיסה". ההבטחה הזאת כמעט שהופרה בגלל נוסעים פוחזים שירדו מהאנייה טרם הגעתה לנמל יפו, "ועל ידי כך העמידו בסכנה את כל הנוסעים". בתגובה "החליט הועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוָלדו באניה מספר ילדים שיוכלו למלא את מספר האנשים שירדו מהאניה." וכמו כדי להנהיר את המסובך, סיים הכרוז, "הועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות, שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה".
החלק האחרון של העיתון מוקדש ל"פרק שירה", בו שוטחים מצטופפי האנייה וחברי הוועד את דעותיהם המנומקות ביותר בנוגע למצב העניינים אליו נקלעו יחדיו. מחסור בלחם, צפיפות, לכלוך או שעמום – כל נוסע ותלונתו הוא. גם כאן דבריו של ליקורמן הם מאירי העיניים ביותר: "ליקורמן מה הוא אומר? פתי יאמין לכל דבר שאומר הועד".
העותק של עיתון אניית רוסלאן השמור בספרייה הלאומית כתוב כולו בכתב ידו של חיים כצנלסון. לא ברור כיצד נצרך העיתון באנייה עצמה, אך ההשערה שלנו (שאין לנו שום יכולת לבססה) היא שהוא נקרא בקול, אולי בידיי כצנלסון עצמו, על סיפון האנייה. אפשר גם שהועבר מיד ליד בין הנוסעים או שהועתק והופץ ביניהם. במילים אחרות, אין לנו מושג.
כך או כך, כתב יד מרתק זה הוא דוגמה משעשעת מאין כמותה ליכולת הבלתי נלאית של התנועה הציונית להערים לא רק על כל המעצמות הגדולות בדרך להשגת מטרותיה, אלא גם לעודד את רוחם של מאות הפליטים שאינם פליטים (וגם אלה שכן) המיטלטלים בלב ים.
קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?
כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"
שער הספר "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)" מאת חיים אריה זוטא, אוסף אדלשטיין שבספרייה הלאומית
והזהרו, איפוא, ילדים באברי ההולדה, באברים היותר מועילים ליקום ולכל החי. השמרו בהם אל תלכלכום, אל תגרו אותם, אל תמעכום בידים ובכל דבר, פן יחלשו. אל תעירו את התאוה, אל תעוררו את הדמיון עד בוא עת התפתחותכם בגופכם ובנפשכם – פן תזיקו לכל עתידותיכם ומטרת חייכם
חיים תרבותיים מלאים בעברית, זאת היתה המטרה שעמדה לנגד עיניהם של בני ובנות היישוב העברי כמעט מרגע הקמתו אי שם בערפילי העלייה הראשונה. לצד הסיבות הרבות לאופטימיות – הכוללות את הולדת הילד העברי הראשון בשנת 1882 בבית משפחת בן-יהודה ואת הקמת גני הילדים העבריים הראשונים כ-16 שנה אחרי כן – הבינו כמעט כל העוסקים במלאכה שאם לא ימהרו לקבוע עובדות בשטח ולבסס, בארץ ישראל ובעברית, תרבות חדשה – בהחלט אפשר שהדור הראשון והשני לתחיית העברית יהיו גם האחרונים.
אחת הדרכים הבטוחות להפיץ ולפתח חיי תרבות בעברית, הבינו אותם מבינים, היא יצירתה של ספרות ענפה בעברית. לשם כך חייב ארון הספרים העברי להתרחב משמעותית. אם עד אז הכיל ארון זה בעיקר, אך בשום פנים ואופן לא רק, ספרות קודש, מעתה עליו לכלול גם יצירה עברית בכל תחומי החיים. ספרי מדע והגות, שירה ופרוזה, החלו נכתבים, מתורגמים ונדפסים בקצב מסחרר. בין שלל היצירות הללו נכתב ונדפס בירושלים של שנת 1909 גם ספר החינוך המיני העברי הראשון בשם "הזרע למינהו! (שיחה מדעית לבני הנעורים)", שחיבר והוציא לאור המחנך והסופר חיים אריה זוטא. ספר זה עורר בשעתו זעקה אדירה, וסופו היה שנעלם לחלוטין ממדפי חנויות הספרים בארץ ישראל.
בטרם מלאו לו 30, הספיק חיים אריה זוטא לנצח על שורת יוזמות חינוכיות חדשניות בעברית, ולזכות בשל כך להערכת ראשי התנועה הציונית המתגבשת. בשנת 1903 נענה להצעתו של מנחם אוסשקין, אותו הכיר עשור קודם לכן ברוסיה, ועלה לארץ ישראל כדי לסייע בהקמת מערכת החינוך העברי.
ההחלטה לעלות ארצה באחת מתקופות השפל של ארץ ישראל התאימה היטב למשנתו החינוכית של זוטא. הוא ראה במקצוע ההוראה משימה לאומית ממדרגה ראשונה, שאינה כוללת רק את כיתות הלימוד. תפקיד המחנך העברי בתקופה של מחסור היה, מבחינתו, למלא ככל יכולתו את החללים הריקים בתרבות שבה הוא פועל, בין השאר באמצעות ליקוט, עריכה ולא פעם גם חיבור של יצירות ספרותיות ופדגוגיות עבור דובריה הצעירים של העברית. בשנת 1909, לאחר שזיהה מחסור חמור במקצוע החינוך המיני בארץ, חיבר והוציא לאור ספרון קצר בעל השם הרמזני – "הזרע למינהו!".
מדובר ביצירה בת 16 עמודים המתקדמת בצורה שיטתית מעיסוק בדרכי הרבייה של עולם הצומח אל אלו של עולם החי, ומגיעה לבסוף אל האדם. הדרך בה מבצע זוטא את המעבר ההדרגתי שמאפיין את ספרו היא כזו של השוואה והקבלה: כמו שגרגיר החיטה הפשוט המופיע בעמוד הראשון של הספרון אוצר בתוכו "כח המוליד כדמותו כצלמו", כך גם הזרע של הגבר, בשילוב עם הביצית של האישה, "מולידים – ככל הצמחים והעופות והבהמות והחיות – כדמותם כצלמם בשכלם ובמדותיהם, בטבעם ובמזגם".
משעה שפרסם את ספרו פורץ הדרך, פנה זוטא לנסות ולקבל את המלצת מרכז המורים הארץ-ישראלי. את ההמלצה הזו לא קיבל מעולם. למעשה, הורַה מרכז המורים להחרים את עותקי הספר, והם אכן הוחרמו בשעתם. לימים, סיפר אליעזר שמאלי, מחנך וסופר עברי דגול אחר, כיצד עבר הספר בסתר בין תלמידיו של זוטא במדרשה למורים: "כשנכנסתי בשנת 1920 ללמוד בבית-המדרש למורים בירושלים, עבר בינינו, הסמינריסטים, מיד ליד וב'מחתרת' ספרון בלתי-רגיל. שמו היה 'הזרע למינהו', ומחברו – מורנו חיים אריה זוטא – ניסה להסביר בו לילדים בשפה קלה ובצורה חינוכית את הנושא המסקרן אותם כל-כך: 'מאין באתי ואיך נולדתי פתאום?' אינני יודע בפקודת מי הוחרם הספרון ונגנז עם הופעתו, אך כשהעזנו לשאול את מורנו המחבר לפשר החרם, היה משתמט ומשיב: לא איכשר דרא', כלומר: עדיין לא הוכשר הדור לספרון כזה…" (מתוך כתבתו של אוריאל אופק בעיתון מעריב, הכתבה התפרסמה ב-26 באוקטובר 1984).
הקוראת או הקורא המודרניים שיעיינו ב"זרע למינהו" יתקשו להסביר, או אפילו להבין, את גודל הזעקה שנשמעה נגד הספרון של זוטא. את ההסבר לא נמצא ככל הנראה בדיון הקצרצר והמתחמק של זוטא ברבייה ובהולדה האנושית (דיון שעוקף לחלוטין את עניין יחסי המין), אלא דווקא בפירוט בו עוסק המחנך במיניות החיות – עיסוק המכיל תיאור גרפי של יחסי המין ביניהן. ואולי לזעקה אחראי דווקא הקטע האחרון בספרון, המוקדש לאזהרה ידידותית וכנה באופן יוצא דופן בספרות התקופה.
מתנה גדולה, מתנה אין ערך לה העניקנו היוצר כל – להמשיך את ישותנו בדורות הבאים אחרינו – ועלינו להזהר בה, להוקיר אותה, לבלתי האביד את הטוב היקר הזה. כי כמו שזרע פרי האדמה ופרי העץ בעודם בסר אינם מצמיחים ונרקבים, ככה הוצאת זרע האדם בטרם הגיעו להתפתחותו רק מחלישה את הגוף ועוכרת את נפש האיש – תחת אשר בשנות בגרותו מזריע האדם זרע קים ובריא בחמר וברוח.
