יש משהו אירוני ונפלא בספר המוכר לנו ביותר בשם "יהושע הפרוע" – המחבר היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט שעסק בפסיכיאטריית ילדים, אחראי לאחד מספרי הילדים היותר אקסצנטריים, שלא לומר מוטרפים, שידעה הסוגה כולה. לכבוד יום ההולדת ה-30 של הספר צירף ד"ר הופמן את סיפור תולדות החיבור.
בשבוע שלפני חג המולד של 1841 תר הופמן את חנויות עירו פרנקפורט בחיפוש אחר מתנה לבנו בן השלוש. הוא רצה לקנות לו ספר תמונות יפה, שיעניק לו הנאה ויפתח את דמיונו. כל שפגש היו ספרים דידקטיים ומשעממים מלאי מוסר השכל הכוללים משפטים כמו "הילד הטוב חייב לדבר אמת". באמת? חייב? עדיף להראות לו מה יקרה אם לא, חשב הד"ר לעצמו.
הספר שהביא לבסוף הביתה הפתיע את אשתו. "והרי הדפים כולם ריקים!", קראה. "נכון מאוד", ענה הבעל, "אבל אנחנו נמלא אותם". הופמן, שעבודה עם ילדים כאמור לא הייתה זרה לו, נזכר בהתנסות עם ילדים הסובלים ממחלות נפש. אותם יכול היה לעניין רק עם סיפור יפה, ציור מושך, ולעולם לא עם הוראה יבשה ופסקנית. "הספר נכתב, צויר ונצבע – הונח מתחת לעץ חג-המולד, והשפעתו על הבן הקטן היתה בדיוק כפי שחזיתי מראש: הוא התאהב בחרוזים ובציורים."
חבריו של הסופר היו נלהבים לא פחות, והפצירו בו להראות את הספר למוציא לאור. בבית ידידים הוצג הסופר בפני "המול הצעיר ד"ר לנינג", שקיבל על עצמו את הדפסת הספר. "לא זו בלבד שהספר נשלח לדפוס", כתב הופמן בחגיגות יום ההולדת ה-30 להדפסת ספרו שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר (= פטר הפרוע), "אלא שאני עצמי פקחתי באופן אישי על הדפסת התמונות הצבעוניות. וכי יכולתי לנהוג אחרת?"
יהושע, יפתח או שוע?
התרגום העברי הראשון של יצירת המופת הלא-חינוכית של הופמן, מה שמכנה הסופר יהודה אטלס בשם "סיפורי נוּ-נוּ-נוּ", ראה אור בשנת ת"ש/ 1940 בהוצאת יואכים גולדשטיין בתל אביב. שנה לאחר מכן יצאה מהדורה נוספת, מוכרת ומצליחה בהרבה, בהוצאת ראובן מס בירושלים. על גילוי ההוצאה הראשונה, שאיננה שמורה בספרייה, אנו חבים תודה לארכיאולוג אוהב הספר, ד״ר דוד עמית שנפטר שלא בעיתו.
במבט לאחור אנחנו (לא) מוצאים בספרים ישנים פרטים שהיינו שמחים לגלות, כמו העוסקים במלאכת הוצאת הספר המסוים לאור. בדרך כלל נשמט שם העורך, לעיתים המאייר, אבל נדיר למצוא – כמו במקרה שלפנינו – ששם המתרגם נעדר מהספר בגרסת ראובן מס, בעוד שבגרסה של גולדשטיין נכתב רק תרגום: ל"ץ.
שמה של המתרגמת, כך גילה המוציא לאור איתמר לוי בתום כעשר שנים של "מרדף בלשי", הוא לילי צדק – מתרגמת אלמונית כמעט שאחראית, מלבד התרגום הראשון של יהושע פרוע – גם על עיצוב הגופן של עיתון "דבר", ואף אותיות קברה של רחל המשוררת.
בשנת 2002 הוציא לאור איתמר הוצאה מחודשת של התרגום, אז עדיין לא היה ידוע שם המתרגמת (השם נודע לו רק ב-2011), ולכן לא הופיע בשום מקום בספר המחודש.
בספרייה הלאומית שמורה רק גרסת ראובן מס (גרסת גולדשטיין חסרה), כך שעליה נוכל להרחיב. כותרת המשנה של התרגום מכילה בתוכה הזמנה "מַעֲשִׂיּוּת בַּחֲרוּזִים וְשִׁרְטוּטִים לְצִבּוּעַ", ואכן הציורים כולם צבועים באופן בסיסי ביותר בצבעי תכלת או ורוד ומאפשרים לילד או לילדה לצבוע בעצמם ("ואיני יכול להיזכר אפילו בילד שאכן ראה בו ספר-לְצִבּוּעַ", מעיד יהודה אטלס).
צדק היא שהתחילה את מנהג גיור שמות הדמויות, מנהג ששוחזר בשאר תרגומי היצירה. בתרגומה היה פטר ליהושע, פרדריק האכזר לאליעזר, פאולינכן לרחל ועוד.
גם בתרגום ראשון זה, וגם בתרגום הבא של הספר, שנעשה בידי אורי סלע ("יפתח המלוכלך", הוצאת מודן, 1975), נעדר מהספר סיפור אחד, אכזרי במיוחד – הסיפור על הקץ שבא לאצבע (רמז: זה קשור במספריים). הסיפור היה כה חריף, כך שגם כשכבר תורגם, הוא נזכר רק כחלום.
מספיק להציב זה מול זה את השיר הפותח של הספר בתרגום צדק ובתרגום סלע כדי לעמוד על הבדלי הגישה: היכן שסלע מרחיב, צדק דווקא מקצצת. אם בשיר הפתיחה של סלע "האזנים כבר שנתים לא ראו טיפה של מים", כך הדין בציפורניים של יפתח המלוכלך שגדלו, בחוסר צחצוח השיניים (שלא לדבר על השיער המפוזר והגרביים שלא הוחלפו כבר חודשים), אצל צדק יהושע מסתפק בלא ליטול ידיים ולשטוף ציפורניים. מה שייפתר בביקור קצר במספרה אצל צדק ("לך והסתפר, פרוע!"), מצריך טיפול מקיף יותר אצל סלע: "רוץ מהר, הסתפר, הסתרק והסתדר. שב מעט באמבט ותהיה אדם אחר!".
שלושה תרגומים לעברית נעשו עד היום לספרו של הופמן, המאוחר שבהם הוא "שׁוּעַ הַפָּרוּעַ". על תרגום זה ("נוסח עברי" כפי שנכתב על הכריכה) חתום החוקר וסופר הילדים אוריאל אופק (הוצאת זמורה-ביתן, 1991). אופק, שהכיר את שני התרגומים הקודמים, הסתמך בעיקר על התרגום של צדק – שאת זהותה לא ידע – ושמר לפחות בסיפורים הראשונים על קירבה לשמות שהעניקה צדק לדמויות הגרמניות במקורן. וכך "יהושע הפרוע" של צדק הוא "שוע הפרוע" אצל אופק, ו"אלעזר האכזר" שומר על שמו. בסיפור השלישי, על הילדה המשחקת בגפרורים, נקראת הילדה אצל צדק בשם רחל, והגר אצל אופק. סלע בחר להתרחק משמות תנ"כיים וקראה לה "דורית הגפרורית".
לאורך המאה העשרים, היו שבחרו לראות בספר הזה וב"מקס ומוריץ" של וילהלם בוש את מבשרי הנאציזם. תרגום ראשון אנגלי לספר של הופמן נעשה בידי לא אחר ממארק טווין. בשנת 1941 או 1942 מופיע בלונדון ספרון בשם "Struwwelhitler: A Nazi Story Book – היטלר הפרוע: סיפור נאצי". על הסיפור חתום ד"ר בהלות (Doctor Schrecklichkeit). מדובר בגרסה פרודית באנגלית שחיברו האחים רוברט ופיליפ ספנס (Spence) והגישו במתנה ל-Daily Sketch War Relief Fund, האחראית בין השאר על סיפוק מוצרי בידור ללוחמים האנגלים בנאצים.
ושוב מספיק להתרשם משיר הפתיחה כדי לחוש את נימת הספר. האיור הוא איור דמותו של אדולף היטלר פרוע שיער. במקום ציפורניים לא גזורות נוטפות טיפות דם מאצבעותיו. בסיפור השני, מחליף את תפקיד אלעזר האכזר (או יובל המנוול), אדולף האכזר.
עוד מככבים בספר קומראד ג'וזף המטביל את הנאצים בדיו סובייטית אדומה ומוסוליני הצייד. אפילו סיפורו הביזארי של סגנו של היטלר רודולף הס שנחת על דעת עצמו בממלכה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה בניסיון נואש לכרות שלום בין שתי המעצמות הלוחמות מוזכר בספר, בסיפור החותם.
חשוב להגיד לסיום שלמרות הזיהוי (המאוחר כמובן) של הספר עם הנאצים, זכה כבר התרגום הראשון של ספרו של ד"ר הופמן להצלחה אדירה דווקא בשנים שהייתה גרמניה לאויבת העם היהודי, והביטוי יהושע פרוע הפך שגור בשפה העברית עד ימינו ממש.
