מי (באמת) גילה את אמריקה?

את השם כריסטופר קולומבוס כולנו מכירים, אבל האם מי שבאמת גילה את אמריקה הוא בכלל אמריגו וספוצ'י בן פירנצה?

המפה העתיקה ביותר של יבשת אמריקה. המפה נוצרה על ידי סבסטיאן מונסטר ופורסמה בסביבות 1550. נמצאת באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית

​האם ניתן לגלות משהו שאתה כבר יודע?

שילוב של מזל ונחישות אינסופית הובילו את הכתר הספרדי בשנת 1492 להיענות בתום שנים לא מעטות של חיזור לבקשתו של הספן ומשרטט המפות מגנואה, כריסטופר קולומבוס, ולאפשר לו לבחון סוף סוף את השערתו הגדולה: מציאת הדרך לארצות הודו (השם הכולל של בני התקופה למזרח הרחוק), לא באמצעות חציית יבשת אפריקה מדרום או דרך נתיבי הסחר הנשלטים על ידי העות'מאנים, אלא על ידי חציית "הים הבלתי עביר" – האוקיינוס האטלנטי.

השליטה של קולומבוס בידע הגיאוגרפי ובספרות המסע הנרחבת לאסיה שהיו בידי בני תקופתו הייתה ללא רבב. הוא בלע עשרות רבות של ספרי גיאוגרפיה, עליהם היה משרבט את הערותיו וחישוביו. ספרים אלו קיבעו בראשו את עובדת היות העולם כדור עגול המכוסה על ידי שלוש יבשות אדירות מימדים: אסיה, אפריקה ואירופה. מספרות המסעות של תקופתו שאב את הדימויים הפנטסטיים של תושבי אסיה כפראים עירומים החיים בשיתופיות מוחלטת. אולם, היה זה העירוב של הידע המדעי והספרותי שרכש יחד עם התיאולוגיה הנוצרית אשר סנוור אותו מלהכיר בתגלית הגדולה המונחת לפניו.

כשנחת על חופי איי הבאהמה כעבור 34 ימי הפלגה רצופים, החל דמיונו הקודח לעצב את מה שראו עיניו לפי התבניות המנטליות שסחב עימו מאירופה: הוא האמין שהאל בכבודו ובעצמו הוא שכיוון והדריך אותו במסע אל יבשת אסיה. האיטי נתגלתה לו כיפן, קובה הייתה לחלק מיבשת אסיה עצמה – והיבשת בקרבת מקום הפכה ללא אחרת מסין הקיסרית. אין פלא לכן, שאחת ההוראות הראשונות שנתן עם נחיתתו הייתה למהר ולשגר אגרת ברכה לחאן הגדול של סין.

היה זה רק כששבר הכתר הספרדי את המונופול שכרת עם קולומבוס והחל לחלק רישיונות לספנים נוספים לחצות את האטלנטי שהחל להיחשף גודל הגילוי. בין השנים 1502-1501, הפליג איטלקי נוסף, אמריגו וספוצ'י בן פירנצה, למסעו הראשון לדרום אמריקה. במהלך המסע, הבחין וספוצ'י שהיבשת הדרומית משתרעת למרחק עצום הסותר כל ידע מוקדם שהיה בנמצא על אסיה. מכאן הסיק וספוצ'י שמדובר ביבשת חדשה. במכתב ששלח לפטרונו שבאיטליה, לורנצו דה מדיצ'י, טבע את המונח 'עולם חדש'. המכתב עורר סערה אדירה ב'עולם הישן' והתפרסם במהלך המאה ה-16 ביותר מארבעים מהדורות שונות.

מן החישובים שסיפק וספוצ'י הרכיב מרטין ולדזֵמילר, קרטוגרף גרמני, מפה של 'העולם החדש' והעניק לשתי היבשות שהתגלו את שמן הנוכחי. בספר שהוציא בשנה לאחר מכן כתב בהתייחסו לשלוש היבשות המוכרות ש"החלקים הללו של העולם נחקרו חקירה מקיפה". עתה, הוסיף הקרטוגרף, "החלק הרביעי התגלה על ידי אמריגו וספוצ'י." הוא הסביר את השם החדש שהעניק לשתי היבשות כך, "הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמן מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע הארץ של אמריגו, או אמריקה, על שם אמריגו, המגלה שלה, שהוא אדם מוכשר מאוד."

אם כך, מי באמת גילה את אמריקה?

כדורגל בחסות הוד מלכותו

כדורגל שיחקו בארץ ישראל עוד בימי הטורקים, אך כשהבריטים הגיעו לפה הענף פרח באופן חסר תקדים

גדוד המלך א' נגד הפועל תל אביב, 21.11.31 – הפועל

אוצרים: יורם א. שמיר ורתם כסלו

בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1917) נוספו ליהודים ולערבים תושבי הארץ גם אלפי בריטים: אנשי ממשל, משטרה וצבא, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף חיילים זרים ממדינות אחרות. אמנם כדורגל שוחק במרחב הגיאוגרפי של פלשתינה-א"י עוד לפני הגעת הבריטים, אך הוא קיבל דחיפה משמעותית תחת שלטון האומה הנחשבת למולדת המשחק, וכל שלושת מרכיבי האוכלוסייה העיקריים בפלשתינה-א"י השתתפו בו. בכל אחד מהסקטורים הללו קמו קבוצות כדורגל (רק לטעימה נזכיר את הקבוצות Paymasters, שבאב אל ערב ומכבי תל אביב), שקיימו ביניהן משחקי גביע.

בשנת 1928 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל (בהמלצה מצרית), ואחד התנאים להכרה של פיפ"א בה היה שיתוף כל קבוצות האוכלוסייה במדינה. משום כך, בליגה של ההתאחדות נערכו משחקים בין קבוצות ערביות, יהודיות ובריטיות, ובאופן עקרוני – אם כי לא תמיד מעשי – שחקני שלושת המגזרים אף שותפו בנבחרת ארץ ישראל, כשהיא התמודדה מול קבוצות זרות.

 

מגרש משותף

לרוב, בחשבנו על היחסים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ, מצטיירת תמונה דואלית, כאילו שרר מאז ומתמיד מצב של עימות בין היהודים לערבים. תמונה דואלית מצטיירת גם בעימות בין היהודים לבריטים, בעיקר אם מביאים בחשבון את מאבק האצ"ל והלח"י בהם או את יחסם למעפילים. אולם הקשרים הספורטיביים בין יהודים, ערבים ובריטים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכדורגל, עשויים להעיד כי בניגוד לתמונה הזו, ברמת הארגונים של החברה האזרחית, לא היה מדובר בשלוש קהילות נפרדות, אלא במציאות מורכבת שבה התקיים שיתוף פעולה בין הקהילות. כך, על אף שההשתייכות הלאומית הייתה המאפיין המרכזי של הספורט בפלשתינה-א"י, אירועי הספורט – ובמקרה זה משחקי הכדורגל – היו זירת מפגש בין הקהילות.

אין פירוש הדבר שהמתח לא השפיע על היחסים הספורטיביים: למשל, בשל המחאות שהתעוררו בקרב היישוב היהודי עקב פרסום הספר הלבן בשנת 1930, הופסקו המשחקים בין קבוצות בריטיות לקבוצות יהודיות; ובשנת 1934, במחאה על היחס שזכו לו, פרשו הקבוצות הערביות מההתאחדות הארצישראלית והקימו התאחדות משלהן, מהלך שלא האריך ימים. מצד אחר, הקהל קיבל יפה קבוצות מעדות אחרות. למשל, על המשחק בין מוסלם קלוב מיפו למכבי רחובות, שנערך על המגרש ברחובות ב-1941, נכתב בעיתונות העברית: "הקבוצה הערבית נתקבלה ברחשי אהדה מצד חובבי הכדורגל ברחובות"; והכרעות ההתאחדות נפסקו באופן ספורטיבי, ללא הטיה ניכרת לטובת קבוצות יהודיות, לאורך רוב שנות המנדט.

 

מן העיתונות:

​מזרח תיכון חדש

כדורגל שוחק לא רק בתוך גבולות פלשתינה-א"י, אלא גם בזירה הבינלאומית. החל בשנת 1927, הקשרים הספורטיביים העיקריים של הקבוצות היהודיות היו עם מדינות ערב – מצרים, לבנון וסוריה, ובדיווחי העיתונות על המשחקים הללו לא מתוארים עימותים, עד ראשית שנות ה-40.

מן העיתונות:

 

בועטים בימי מלחמה​

אם כך, בהתחשב בקשרי הכדורגל בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינה המנדטורית, נדמה כי יש להסיר את משקפי העימות שדרכם אנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המקום הזה. העימות לא היה שם תמיד, אלא התפתח עם השנים, כפי שאפשר לראות היטב במגרש הכדורגל. עם הזמן ניכר בזירת הכדורגל תהליך של היפרדות בין המוסדות היהודיים והקבוצות היהודיות לבין אלה הערביות והבריטיות. הדבר התרחש בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה; אז החריפו העימותים הן עם הקבוצות הערביות, הן עם הקבוצות הבריטיות (והקבוצות הצבאיות האחרות).

בעוד הפסקת המשחקים עם הקבוצות ה"זרות" הייתה תהליך טבעי, בשל עזיבת רוב הכוחות ואנשי הממשל את האזור עם סוף המלחמה, הפסקת המשחקים בין יהודים לערבים הייתה פרי הכרעות לא-ספורטיביות של ההתאחדות.

 

 

מן העיתונות

 

​כרטיס אדום

במשחקי הגביע של 1942 הייתה אמורה מכבי חיפה להתמודד עם הקבוצה היוונית Royal Hellenic Army Team בשלב רבע הגמר, אך היוונים עזבו את הארץ, ומכבי חיפה עלתה אוטומטית לשלב הבא. אחד משלושת המשחקים הנותרים ברבע הגמר, בין מכבי תל אביב לשבאב אל ערב, הסתיים בניצחונה של הקבוצה היהודית, אך היא שיתפה בשורותיה שני שחקנים חייבי גיוס, דבר שהיה אסור על פי חוקי ההתאחדות. לכן הורחקה מכבי תל אביב מהמשך המשחקים. אולם לא הקבוצה הערבית היא שנהנתה מפסילת מכבי תל אביב, אלא מכבי חיפה, שכבר עלתה אוטומטית לחצי הגמר, וכעת עלתה אוטומטית גם לגמר. ערעור שבאב אל ערב על ההחלטה לא התקבל בהתאחדות.

בעקבות החלטה זו פרץ סכסוך בין הקבוצות הערביות להתאחדות, שהביא בסופו של דבר לפרישתן בשנת 1943 ולהקמת התאחדות ספורט ערבית במאי 1944.

הסיפור של הכדורגל בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית מדגים היטב כיצד ברמה האישית, לא התקיימו תמיד יחסי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיישוב היהודי ובין שניהם והשליטים הבריטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפגשים הספורטיביים. גם בשנות ה-30 וה-40 נמשכו המפגשים בין יהודים, ערבים, בריטים ואחרים על מגרשי הכדורגל, כמעט עד סיום המנדט. יחד עם זאת, בשנים אלו אפשר לראות כיצד, בהדרגה, הכדורגל משמש במידה גוברת כלי במאבקים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות בארץ ישראל.

 

 

מן העיתונות

 

לקריאה נוספת:

בן פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל אביב: רסלינג.

חריף, חגי (2011). ציונות של שרירים: תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל 1960-1898. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

כסלו, רתם (2013). משחקים בשירות הוד מלכותו: הוולונטריזם הכפוי בכדורגל בשנות מלחמת העולם השנייה.
עבודה לתואר מוסמך בהנחיית פרופ' רונן שמיר. אוניברסיטת תל אביב.

קאופמן, חיים (2007). "הספורט היהודי, הארץ-ישראלי והישראלי – בין לאומיות לבין פוליטיות". עמ' 130-113 בתוך גור זאב א', לידור ר' (עורכים), ספורט, ערכים ופוליטיקה. חולון: דוד רכגולד.

קאופמן, חיים וחריף חגי (עורכים) (2003). תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.

שוחט, אלישע (2006). 100 שנות כדורגל. הוצאת אלישע שוחט

שורק, תמיר (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה

איך קרה שדווקא הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד הציונות הדתית, תמך בתכנית אוגנדה?

הרב יצחק יעקב ריינס. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המולה מילאה את האולם הגדול בעיר באזל השווייצרית. צעקות, קריאות ומחוות דרמטיות היו מנת חלקם של הצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903, הקונגרס שנודע בדיעבד בכינוי "קונגרס אוגנדה". קשה להמעיט בעוצמת הדרמה שהתחוללה בכינוס ההיסטורי שבו נקרע קרע לא מבוטל בתנועה הצעירה. אומנם הצעתו של בנימין זאב הרצל להקים מקלט (זמני!) ליהודים באפריקה התקבלה, אך בעקבות אותה הצבעה נטשו את האולם קבוצת צירים מציוני רוסיה והסתגרו בחדר אחר ובו נהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים. על פי אחד התיאורים, כשהרצל ביקש להיכנס לחדרם ולשוחח איתם, המתבצרים סירבו, ואחד הנוכחים אף קרא לעברו "בוגד". את הקונגרס נעל הרצל בהבטחה כי מדובר בפתרון זמני ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

1
בנימין זאב הרצל בנאום פתיחה של אחד הקונגרסים הציוניים. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ראוי להזכיר את הרקע להחלטתו של הרצל למהר ולקדם את הרעיון המפוקפק של יישוב יהודים בלב המאפליה. בחג הפסחא 1903 פשטו המונים מתושבי קישינב, באימפריה הרוסית דאז, על בתי היהודים בעיר, ומבלי שרוסנו על ידי כוחות הצבא והמשטרה שבעיר. אלפי חנויות נבזזו או נהרסו, בתים הועלו באש, ועל תיאורי הזוועה עדיף שלא לחזור. כ-50 יהודים נרצחו, וכ-600 נפצעו פציעות אכזריות. המאורע הותיר רושם בל ימחה על האוכלוסיה היהודית ברחבי העולם – וגם על הרצל, שהחליט להאיץ את ניסיונותיו להשיג אישור מעצמתי ליישוב יהודים במקום כלשהו על פני הגלובוס. בראייתו, היה זה שלב ביניים שבו יוקמו כמה מושבות יהודיות בעולם ובהן יוכשרו היהודים להקמת מדינתם בארץ ישראל.

1
ידיעה בעיתון "חבצלת", 8 במאי 1903

תוכנית אוגנדה עברה באותו קונגרס ציוני הרבה בזכות תמיכת אחת הסיעות הגדולות בו: סיעת "המזרחי", הציונים הדתיים. מנהיג התנועה ומאבות הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס היה ממקורביו של הרצל ותמך בתקיפות בתוכניתו. רבים ההיסטוריונים שתהו על פשר תמיכה זו, שנראית כחורגת מן השורה כאשר עוסקים בציונות הדתית. אך למעשה, וכך סבור למשל ההיסטוריון ד"ר משה ברנט, עמדתו של ריינס תאמה את עקרונות הציונות הדתית המוקדמת. אותם ציונים דתיים של ראשית התנועה הציונית פתרו את הסתירה לכאורה של מטרות הציונות עם האיסור הדתי "לדחוק את הקץ", בטענה שמטרת הציונות לספר גאולה מיידית, חומרית ומדינית בלבד. לתפיסתם של אנשי "המזרחי", אין בין הציונות לבין הגאולה הרוחנית של העם היהודי דבר וחצי דבר. הגאולה הרוחנית שבוא תבוא בארץ ישראל תתרחש רק ברצותו של האל ולא במעשי אדם.

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ריינס סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי בקרב היהודים – ואחת היא היכן תקום אותה אוטונומיה. בניגוד לטענה המתחרה שהיהדות תינצל רק אם הבית הלאומי היהודי יוקם בארץ ישראל, ריינס טען שעל מנת שתהיה יהדות צריכים להיות גם יהודים – ועל כן צריך לדאוג בראש ובראשונה להצלתם. ריינס האמין בפתרון דחוף לבעיית היהודים באירופה, כי המצוקה החומרית מונעת עיסוק ב"רוחניות". לא זאת אף זו, בוודאי שאם המצוקה נגרמת בשל יהדותו של אדם הוא יתפתה להשליך אותה. כך מנומקת עמדתו של ריינס דווקא כמלחמה בהתבוללות.

אין בכך כדי לרמוז שריינס לא שאף לתקומה יהודית בארץ ישראל כאידאל. אך הוא הדגיש את מניעיו המעשיים ואמר: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ".

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאמור, באותו "קונגרס אוגנדה" נתקבלה ההצעה הבריטית לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה. אולם כפי שאתם ודאי יודעים, היא לא יצאה לפועל. קבלת ההחלטה והדרמה שהתחוללה בבאזל רק פתחה חודשים ארוכים של פולמוס סוער בתנועה הציונית. בעקבות הצעת פשרה נשלחה למזרח אפריקה משלחת חקר שתבחן את האזור ואת התאמתו להקמת מושבה יהודית. הדו"ח שהציגה לקונגרס הציוני השביעי היה שלילי ובעקבותיה החליט הקונגרס לדחות את ההצעה. גם בקרב הבריטים פחתה ההתלהבות מההצעה לאחר שהוחלף שר המושבות.

פחות משנה לאחר משבר "קונגרס אוגנדה" נפטר הרצל בדמי ימיו. הרב ריינס המשיך להנהיג את תנועת "המזרחי" עד מותו ב-1915.

 

בונוס לסיום:

המתנגדים הידועים ביותר לתוכנית אוגנדה היו קבוצת "ציוני ציון", שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן. לצידו של הרצל התייצבו ידידו מקס נורדאו, הפעיל הציוני הבריטי ישראל זנגוויל, וכפי שהוזכר לעיל גם מנהיגי תנועת "המזרחי". אולם בכך לא נסתיימה רשימת התומכים המפתיעים ב"תוכנית האפריקנית" כפי שהיא כונתה. אחד ממחויביה הקולניים ביותר היה פעיל ציוני בולט אחד שישב כבר זמן רב בירושלים ושמו אליעזר בן־יהודה. לצד מאמרים נלהבים בעד התוכנית שהתפרסמו בעיתונו "הצבי", בן־יהודה הגדיל לעשות ופרסם חוברת בשם "המדינה היהודית" ובה פירט את הנימוקים שעמדו עימו לצדד ברעיון. כך הוא כתב בפרק הראשון: "האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שינינו אנו קהות מהבוסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד ליבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שיני בנינו אחרינו מהבוסר שנאכל אנו הפעם?".

 

לקריאה נוספת:

ד"ר ברנט משה, "עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת", עמ' 196-234, הוצאת כרמל, תשע"ט 2019

אילון עמוס, "הרצל", עמ' 410-427, הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977

 

כתבות נוספות

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

שמים, בקשו רחמים עליו

"האנדל ערליך" – מונופול אליבא דסאטמר

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות

הם אף פעם לא האמינו בך באמת. תייגו אותך מההתחלה כסתם עוד ילדה ששקועה בהזיות על אימפריות נוצצות, מנסה לצוף באוקיינוס מלא כרישי נדל"ן. אז את עושה מה שמוטל עלייך, מוכנה לסכן הכול עם כל זריקת קובייה. מתפללת לא לגמור את הלילה בתא מעופש בלי זכות לעבור בדרך צלחה.

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות.

​כשרשמה מגי ליזי בשנת 1903 פטנט על משחק הקופסה שהמציאה, משאת נפשה הייתה ללמד ילדים רכים בשנים על זוועות הקפיטליזם. בתור תומכת נלהבת של הכלכלן והפוליטיקאי הפרוגרסיבי הנרי ג'ורג', ניצלה מגי כל דקה שלא הוקדשה לעבודה או לשינה כדי לייצר את המשחק. מי ששיחקו בו גילו במהרה שממציאת המשחק כלל לא ניסתה להחביא את דעותיה. היו שתי דרכים אפשריות לשחק: האחת – חתירה להקמת מונופול שיחסל את כל המתחרים, והשנייה – יצירת שיתופי פעולה כך שכל השחקנים ירוויחו.

בשנת 1935 קנו האחים פרקר את הפטנט על המשחק ובתוך שנה השתנה המשחק מן הקצה אל הקצה וה"מונופול" המוכר והאהוב יצא לאור. מעתה הייתה רק דרך אחרת לנצח במשחק: הקמת מונופול מצליח שיביא את המתחרים האחרים לפשיטת רגל. המשחק הישן באריזה החדשה הפך לסנסציה אדירה: בתקופת "השפל הגדול" שבה נפגעה פרנסתם של מיליוני אמריקנים, האפשרות להפוך לבעל קרקעות אמיד ולו על גבי לוח המשחק, קסמה כנראה לשחקנים רבים. המשחק האנטי-קפיטלסטי נעשה עתה לסמל הקפטיליזם האמריקני.

שלל גרסאות ומהדורות של מונפול ראו אור במהלך השנים, אך את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר למשחק, העניקו לנו חסידי סאטמר בארה"ב כשיצרו את הגרסה שלהם למשחק הקלאסי וקראו לו "האנדל ערליך", או בעברית – "סחור בהגינות!"

משחק קופסה למספידי היידיש

באמצע שנות התשעים זכה המונופול לתרגום מספר 27 והפעם ליידיש! היה זה הרבה יותר מתרגום משפה לשפה: ב"האנדל ערליך" החליף עולם הערכים של קהילת סאטמר את שיר ההלל לקפיטליזם. את הכיף שבדחיפת המתחרים אל סף פשיטת רגל (ואולי עם קצת מזל ותכנון נכון, גם הרבה מעבר לשם) החליפה הדבקות בחוקים ובמנהגים של חסידות סאטמר.

הגרסה הסאטמרית למונופול: האנדל ערליך

קהל היעד של המונופול של סאטמר היו ילדות מגיל שמונה ומעלה. המטרה הייתה לחנך ולהדריך את האמהות לעתיד לאור הערכים, האיסורים והמנהגים של החסידות. המשחק כוון אל הילדות ולא אל הילדים כי אלה היו פטורים ממשחקי קופסה והוטל עליהם לעסוק בלימוד תורה.

דוברי עברית מודרנית לגי-הנם!

נדל"ן בקרקוב, קופת צדקה וטיול לגהנום

כבר ממבט ראשון ניכרים ההבדלים בין המונופול המוכר והאהוב לגרסתו הסאטמרית: אם בגרסה הישראלית יזכו השחקניות והשחקנים לרכוש נדל"ן מובחר באזורים כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, המקומות הניתנים להשכרה ולקנייה ב"האנדל ערליך" הם מעוזי העבר של חסידות סאטמר – קרקוב ולובלין – הקהילות שחרבו בזמן השואה, או אנטוורפן, לונדון ומונטריאול – מקיבוצי החסידות הגדולים ביותר בזמן הזה. בת המזל שתנחת על המשבצת הנכונה תוכל לרכוש אפילו את השטריימל היחיד במשחק – חנות לממכר כובעי השטריימל הייחודים של הגברים בקהילה.

קרקוב, לובלין, הכנסת אורחים, חשבון נפש וצדקה

את הרכישות המסחררות שלהן תבצענה הנערות באמצעות שטרות כסף ייחודיים: כל שטר מכיל משפט ביידיש המלמד את השחקנית אחד מערכי הקהילה. בתרגום לעברית: "חיי חיים של אדיקות ותצליחי", "עם אמון באל כל הדאגות נעלמות" או "אל תדאגי, תאמיני ותהיי שמחה".

במשחק יש הרבה צדדים חיוביים כמו "עשיית צדקה" – המשחק חוזר ומורה לנערות לתרום חלק מהכנסתן לעזרה לנזקקים: 200 דולר מהאלפיים שמקבלות השחקניות מועברים אוטומטית ל"קופת הצדקה". כך גם לגבי כל מעבר ב"דרך צלחה" – 25 דולר מתוך ה-250 שמקבלת כל שחקנית הם קודש לעניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמשחק נועד לנערות החברות בקהילה הנסמכת רבות על עזרה הדדית.

אך לא הכל חיובי ב"האנדל ערליך": התיאולוגיה והמסורת הסאטמרית משתקפת בצורה הטובה ביותר במיקום מרכזי על הלוח: "הגי-הנם". אם בגרסה המוכרת יישלח השחקן לכלא בלי הזכות לעבור בדרך צלחה, בגלל שדרך על משבצת הכלא או כי הרים כרטיס המורה לו על כך, השחקנית חסרת המזל של "האנדל ערליך" תשלח לגיהינום, שבו תאלץ לחכות שני תורות בזמן שהיא מתבשלת בלהבות בגלל שהפרה (לפי הכרטיס שאיתרע מזלה והרימה) שלל איסורים בתקנון החסידי: לא הקפידה על הכשר מחמיר בארוחת השבת שבישלה, דיברה אנגלית או עברית מודרנית – שפתם השנואה של הציונים – ועוד כהנה וכהנה איסורים.

לך לגי-הנם בלי זכות לעבור בדרך צלחה

מה קורה למשל, אם שחקנית מוצאת את עצמה חסרה במזומנים? ב"האנדל ערליך" היא יכולה ללוות 300 דולר מקופת הגמ"ח שהוקמה לשם כך. זה אולי ההבדל הבולט והמרתק ביותר בין ה"מונופול" המוכר לבין "האנדל ערליך" – משחק שבו עשיית כסף היא מטרה משנית לחלוטין.