זהו סיפורה של אהבה לא ממומשת.
זאת כנראה הכותרת המתאימה ביותר למכתב שכתב בשנת 1910 אבשלום פיינברג לאהובה עלומה. הכותרת המקורית הייתה "בלדת אלף הנשיקות" והיא משאירה אותנו עם מעט מאד מידע על אודות האישה או הנערה שחורת התלתל ולבנת העור המוזכרת בה.
האם אכן כתב אבשלום את הבלדה הזו עבור האחת, אהובתו האמיתית והיחידה? האם הייתה בכלל מישהי כזו?
ואם הייתה כזו – מיהי?
על השאלה האחרונה היו לא מעט נשים שענו בגוף ראשון. העובדה שכולן הצליחו להוכיח קשר כלשהו לאבשלום או לפחות לספר סיפור מתקבל על הדעת, מציירת דיוקן עגול יותר של האידיאליסט הציוני הצעיר, אביר המילים ושובר הלבבות.
העובדות הידועות שאין עליהן עוררין הן אלה: הבלדה הפיוטית, מלאת התשוקה והדמיון, נכתבה באוקטובר 1910. אבשלום חזר לא מכבר מפריז, רגע לפני שהגיע לתחנת המחקר בעתלית והצטרף למפעלו החקלאי של אהרון אהרונסון.
אם נרשה לעצמנו לשחק בשרלוק הולמס, נוכל להשתמש בתיאורים המופיעים בעמוד השני של המכתב (זה שהקוראים לא מגיעים אליו בדרך כלל) כדי לנסות להניח ממנו לגבי אופי הקשר ועומק האינטימיות ששררו בין אבשלום לבין האישה לה כתב.
"את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב."
אבל מי הייתה אותה אישה אשר תלתליה וגופה עמדו מול עיניו של פיינברג כשהרהורי התשוקה שלו הפכו למילים על הדף? ניסינו לגלות תשובה לשאלה המסקרנת, ובחכתנו עלו מספר גרסאות. כל אחת נטועה בזמן ובמקום מעט שונים, אך לכולן מכנה משותף אחד העומד במרכזן: אישה צעירה ויפה שברגע כלשהו בהיסטוריה הרומנטית שלה הייתה בטוחה שליבו של אבשלום נתון בידיה. האם אי פעם נדע את התשובה לחידה?
משולש האהבה לבית אהרונסון
הטוענת הראשונה לכתר היא רבקה אהרונסון – מי שרשמית נחשבה לארוסתו. רבקה הייתה אחותו הצעירה של אהרון אהרונסון ובינה לבין אבשלום נרקמו יחסים קרובים. אליה מצטרפת אחותה המפורסמת שרה, שככל הנראה הייתה הדבר הקרוב ביותר לחברת נפש שהיה לאבשלום.
מכתביו לשרה ולרבקה מלאי רגש ותיאורים מליציים. לפעמים הוא כתב לשתיהן יחד, כשהוא משתמש בכינויי ידידות כמו נערותיי ויקירותיי, אבל הוא גם ניהל התכתבות נפרדת, אינטימית הרבה יותר, עם כל אחת מהן.
לשרתי. לרבקתי. מאבשלום.
"אה! לו יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשים על כל פרח נשיקה בתקווה שפעמייך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי".
אבל למרות שאבשלום לא חסך בנשיקות במכתבים שכתב להן, ולמרות הדמיון שלפעמים מבצבץ בין השורות, אלף נשיקות לא יכול היה להיכתב עבורן או בהשראתן.
האחיות לבית אהרונסון נפסלו מפאת אי התאמה בתאריכים. תוכלו לקרוא על כך בפירוט כאן בכתבה העוסקת בשאלה הזו.
מקור הטעות היא כנראה העובדה שהמכתב אכן נמצא בין מסמכיה של משפחת אהרנסון, ומופקד היום בבית אהרנסון – מוזיאון ניל"י.
האם אבשלום, לאחר שכתבו לאחרת, הקדיש את המכתב מחדש בכל זאת לרבקה הג'ינג'ית או לשרה בהירת השיער? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.
הרומן הפריזאי
קרוב לחמש שנים מחייו בילה אבשלום בבירה הצרפתית (1904-1909, עם הפסקות קצרות בשוויץ ובארץ ישראל). בזמן לימודיו בפריז הוא הכיר באמצעות דודתו הנערצת סוניה בלקינד את הזוג מאריטן, קשר עמם יחסי חברות אמיצים ונעשה בן בית בביתם.
ז'ק מאריטן היה פילוסוף והוגה דעות צרפתי קתולי. ראיסה מאריטן הייתה בת למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לצרפת בשלהי המאה הקודמת בעקבות רדיפות היהודים המקומיות. היא פגשה את ז'ק בסורבון, התאהבה בצעיר בעל הפנים העדינות ונישאה לו בטקס נוצרי למגינת לב משפחתה.
בין בני הזוג שררו יחסי אהבה והערכה חזקים. ראיסה העידה ביומניה כי כל מה שעשתה בחייה וכל עושרה הרוחני הגיעו לה בזכות בעלה. ז'ק, בתורו, כתב לימים כי היא הייתה מקור ההשראה שלו, וכל שעלה בידו להגשים בדרך יצירתו בזכותה בא לו.
ובכל זאת, כשהגיע אבשלום לביתם והתאהב בצעירה החולמנית והיפה, היא התאהבה בו גם. רגשנותה מצאה הד בלבו של הצעיר האידיאליסט שהיה שונה כל כך מבעלה הרציני. ולמרות ניסיונותיה הכושלים למושכו לנצרות, כשהם נפרדו בסופו של דבר, זה היה בכאב של אוהבים שיודעים שרבים הסיכויים שלא יפגשו שנית.
עם שובו של אבשלום לארץ, ירדו לחוף יחד איתו השמועות והרכילות על אהובתו הצרפתיה שנשארה מאחור, בפריז.
מהמושבות הצעירות בחדרה, זכרון יעקב ועתלית הוא המשיך לנהל מערכת יחסים כתובה עם ז'ק. חלק מהמכתבים, בצרפתית רהוטה וביידיש, ניתן למצוא בארכיונו של הפילוסוף אנדרה נהר המופקד בספריה הלאומית, אבל ככל שידוע לנו לא נמצאים שם מכתבים אישיים לראיסה.
האם הוא כתב את הבלדה עבורה, אבל התחרט והשאיר אותה אצלו?
התאריכים מתאימים, כמו גם ההקשר: אהבתם הלא ממומשת והמרחק הרב שהפריד ביניהם ומנע מנשיקותיו המטאפוריות של אבשלום להגיע ממש עד אליה.
האחות היפה מיפו
מרים כבשנה הייתה נערה צעירה וציונית מאד כשהגיעה לארץ ישראל, יחד עם אחיה הגדול, מפלונסק שבפולין. בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם בהמשך, אבל בינתיים עבדה מרים כאחות רחמניה בבית החולים ביפו.
שם, כך היא סיפרה לבני משפחתה, היא פגשה את אבשלום. הוא היה המטופל הצעיר והכריזמטי, היא המטפלת המסורה והיפהפייה, מה כבר יכול לקרות?
אמנם לא מצאנו תיעוד על אשפוז של אבשלום באותה תקופה, אבל מעטים רישומי החולים שנשמרו מאותן שנים.
בני המשפחה מחזיקים בשיר שנמצא בין ניירותיה של סבתם. השיר נכתב על ידי אבשלום ושמה של הנערה אליה הוא פונה הוא מרים.
אבל כבר בשנת 1911, ככל הנראה, עברה מרים להתגורר ביבנאל ביחד עם חיים יפה, שמהר מאוד יהיה בעלה החוקי.
האם אכן אבשלום היה מאוהב בה? האם אלף נשיקות נכתב עבורה, דווקא אחרי שכבר לא הייתה שלו? אחרי שחיים לקח אותה צפונה?
אם כן, נותר רק לתהות מה היו תחושותיה של האישה הנשואה באושר אם וכאשר קראה את המילים הללו, שאולי היו מיועדות עבורה.
הבחורה של צילה
צילה, אחותו הקטנה והאהובה של אבשלום, העלתה בשיחות משפחתיות שם אחר: סגולה בקמן רזילי. בארכיון החאן בחדרה קיים מכתב אחר שאבשלום כתב לסגולה, וכן מעטפה הממוענת אליה בכתב ידו.
האם הכילה המעטפה אי אז את אלף נשיקות? היא ריקה עכשיו, והכיתוב המופיע על גבה לא רומז על תכולתה.
איננו יודעים הרבה על חייה של סגולה, למעט העובדה שב-1918 נישאה לחיים רזניק (לימים רזילי).
צילה הייתה קרובה מאד לאבשלום. גם כאשר הם לא היו באותו מקום באותו זמן, הם ניהלו התכתבות ענפה (בה הנשים מתוארות באופן שונה מאד מהמטאפורות הרומנטיות שמילאו את מכתבי האהבה ששלח לנשים שלא היו אחותו). היא הכירה אותו כנראה יותר ממרבית חבריו, והגיוני לחשוב שהוא שיתף אותה בנטיות ליבו.
בעיה אחת יש בתיאוריה הזו: לפי מקורות משפחתיים, סגולה נולדה בשנת 1896. חשבון פשוט מוביל למסקנה שבשנת 1910 היא הייתה בת 14 בלבד. מי שיטרח לקרוא את כל המכתב, מעבר לפתיחה המפורסמת עד מאוד, ימצא עובדה זו מטרידה למדי.
אז למי בכל זאת הגיעו אלף הנשיקות?
האם זה משנה מי מכל נערותיו הייתה זו שעבורה נכתבה הבלדה?
התמונה העולה מהצלבת הסיפורים הללו עם הביוגרפיה הציונית של אבשלום היא של גבר יהודי צעיר שליבו עולה על גדותיו מרגשות אהבה. אהבה לעמו. לארצו. למשפחתו. וכן, גם לנערות ונשים שפגש בחייו.
בזכות יכולות הביטוי המופלאות ועושרו הלשוני המדהים, אנחנו יכולים כמעט לגעת, גם היום במרחק עשרות שנים – באותם רגשות חמים שנגדעו מוקדם כל כך מן הראוי.
מי שלקחו את הטקסט הזה וקרבו אותו בצעד נוסף אלינו, הם מירית שם אור שארגנה מחדש את מילותיו של אבשלום לשיר שהולחן על ידי צביקה פיק והושר בפיו של יהורם גאון.
