מי קיבלה "אלף נשיקות" מאבשלום פיינברג?

מייסד מחתרת ניל"י היה רק בן 27 במותו, אבל עד אז הספיק לחוות אהבת אמת או שתיים. או חמש. הכירו את שלל הטוענות לכתר "נמענת מכתב האהבה הרומנטי ביותר בשפה העברית"

בתמונה הגדולה: אבשלום פיינברג, 1915. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. בתמונות הקטנות: ראיסה מריטן (מימין) באדיבות מוזיאון בית פיינברג ומרים כבשנה (משמאל) באדיבות המשפחה.

זהו סיפורה של אהבה לא ממומשת.

זאת כנראה הכותרת המתאימה ביותר למכתב שכתב בשנת 1910 אבשלום פיינברג לאהובה עלומה. הכותרת המקורית הייתה "בלדת אלף הנשיקות" והיא משאירה אותנו עם מעט מאד מידע על אודות האישה או הנערה שחורת התלתל ולבנת העור המוזכרת בה.

האם אכן כתב אבשלום את הבלדה הזו עבור האחת, אהובתו האמיתית והיחידה? האם הייתה בכלל מישהי כזו?
ואם הייתה כזו – מיהי?

על השאלה האחרונה היו לא מעט נשים שענו בגוף ראשון. העובדה שכולן הצליחו להוכיח קשר כלשהו לאבשלום או לפחות לספר סיפור מתקבל על הדעת, מציירת דיוקן עגול יותר של האידיאליסט הציוני הצעיר, אביר המילים ושובר הלבבות.

העובדות הידועות שאין עליהן עוררין הן אלה: הבלדה הפיוטית, מלאת התשוקה והדמיון, נכתבה באוקטובר 1910. אבשלום חזר לא מכבר מפריז, רגע לפני שהגיע לתחנת המחקר בעתלית והצטרף למפעלו החקלאי של אהרון אהרונסון.

אם נרשה לעצמנו לשחק בשרלוק הולמס, נוכל להשתמש בתיאורים המופיעים בעמוד השני של המכתב (זה שהקוראים לא מגיעים אליו בדרך כלל) כדי לנסות להניח ממנו לגבי אופי הקשר ועומק האינטימיות ששררו בין אבשלום לבין האישה לה כתב.

"את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב."

 

העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י
העמוד השני מתוך המכתב המקורי הנמצא היום בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י

אבל מי הייתה אותה אישה אשר תלתליה וגופה עמדו מול עיניו של פיינברג כשהרהורי התשוקה שלו הפכו למילים על הדף? ניסינו לגלות תשובה לשאלה המסקרנת, ובחכתנו עלו מספר גרסאות. כל אחת נטועה בזמן ובמקום מעט שונים, אך לכולן מכנה משותף אחד העומד במרכזן: אישה צעירה ויפה שברגע כלשהו בהיסטוריה הרומנטית שלה הייתה בטוחה שליבו של אבשלום נתון בידיה. האם אי פעם נדע את התשובה לחידה?

 

משולש האהבה לבית אהרונסון

הטוענת הראשונה לכתר היא רבקה אהרונסון – מי שרשמית נחשבה לארוסתו. רבקה הייתה אחותו הצעירה של אהרון אהרונסון ובינה לבין אבשלום נרקמו יחסים קרובים. אליה מצטרפת אחותה המפורסמת שרה, שככל הנראה הייתה הדבר הקרוב ביותר לחברת נפש שהיה לאבשלום.

מכתביו לשרה ולרבקה מלאי רגש ותיאורים מליציים. לפעמים הוא כתב לשתיהן יחד, כשהוא משתמש בכינויי ידידות כמו נערותיי ויקירותיי, אבל הוא גם ניהל התכתבות נפרדת, אינטימית הרבה יותר, עם כל אחת מהן.
לשרתי. לרבקתי. מאבשלום.

"אה! לו יכולתי אתמול לעוף לפניך ולרפד את כל הדרך בפרחים יפות, ולשים על כל פרח נשיקה בתקווה שפעמייך יואילו לנגוע בהן, מה מאושר הייתי".

מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.
מכתב אהבה מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, יולי 1911. מתוך אוסף אברהם שבדרון, אוטוגרפים, הספרייה הלאומית.

אבל למרות שאבשלום לא חסך בנשיקות במכתבים שכתב להן, ולמרות הדמיון שלפעמים מבצבץ בין השורות, אלף נשיקות לא יכול היה להיכתב עבורן או בהשראתן.

האחיות לבית אהרונסון נפסלו מפאת אי התאמה בתאריכים. תוכלו לקרוא על כך בפירוט כאן בכתבה העוסקת בשאלה הזו.

מקור הטעות היא כנראה העובדה שהמכתב אכן נמצא בין מסמכיה של משפחת אהרנסון, ומופקד היום בבית אהרנסון – מוזיאון ניל"י.

האם אבשלום, לאחר שכתבו לאחרת, הקדיש את המכתב מחדש בכל זאת לרבקה הג'ינג'ית או לשרה בהירת השיער? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

הרומן הפריזאי

קרוב לחמש שנים מחייו בילה אבשלום בבירה הצרפתית (1904-1909, עם הפסקות קצרות בשוויץ ובארץ ישראל). בזמן לימודיו בפריז הוא הכיר באמצעות דודתו הנערצת סוניה בלקינד את הזוג מאריטן, קשר עמם יחסי חברות אמיצים ונעשה בן בית בביתם.

ז'ק מאריטן היה פילוסוף והוגה דעות צרפתי קתולי. ראיסה מאריטן הייתה בת למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לצרפת בשלהי המאה הקודמת בעקבות רדיפות היהודים המקומיות. היא פגשה את ז'ק בסורבון, התאהבה בצעיר בעל הפנים העדינות ונישאה לו בטקס נוצרי למגינת לב משפחתה.

בין בני הזוג שררו יחסי אהבה והערכה חזקים. ראיסה העידה ביומניה כי כל מה שעשתה בחייה וכל עושרה הרוחני הגיעו לה בזכות בעלה. ז'ק, בתורו, כתב לימים כי היא הייתה מקור ההשראה שלו, וכל שעלה בידו להגשים בדרך יצירתו בזכותה בא לו.

ובכל זאת, כשהגיע אבשלום לביתם והתאהב בצעירה החולמנית והיפה, היא התאהבה בו גם. רגשנותה מצאה הד בלבו של הצעיר האידיאליסט שהיה שונה כל כך מבעלה הרציני. ולמרות ניסיונותיה הכושלים למושכו לנצרות, כשהם נפרדו בסופו של דבר, זה היה בכאב של אוהבים שיודעים שרבים הסיכויים שלא יפגשו שנית.

עם שובו של אבשלום לארץ, ירדו לחוף יחד איתו השמועות והרכילות על אהובתו הצרפתיה שנשארה מאחור, בפריז.

מהמושבות הצעירות בחדרה, זכרון יעקב ועתלית הוא המשיך לנהל מערכת יחסים כתובה עם ז'ק. חלק מהמכתבים, בצרפתית רהוטה וביידיש, ניתן למצוא בארכיונו של הפילוסוף אנדרה נהר המופקד בספריה הלאומית, אבל ככל שידוע לנו לא נמצאים שם מכתבים אישיים לראיסה.

האם הוא כתב את הבלדה עבורה, אבל התחרט והשאיר אותה אצלו?

התאריכים מתאימים, כמו גם ההקשר: אהבתם הלא ממומשת והמרחק הרב שהפריד ביניהם ומנע מנשיקותיו המטאפוריות של אבשלום להגיע ממש עד אליה.

ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג
ראיסה מריטן, באדיבות מוזיאון בית פיינברג

 

האחות היפה מיפו

מרים כבשנה הייתה נערה צעירה וציונית מאד כשהגיעה לארץ ישראל, יחד עם אחיה הגדול, מפלונסק שבפולין. בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם בהמשך, אבל בינתיים עבדה מרים כאחות רחמניה בבית החולים ביפו.

שם, כך היא סיפרה לבני משפחתה, היא פגשה את אבשלום. הוא היה המטופל הצעיר והכריזמטי, היא המטפלת המסורה והיפהפייה, מה כבר יכול לקרות?

אמנם לא מצאנו תיעוד על אשפוז של אבשלום באותה תקופה, אבל מעטים רישומי החולים שנשמרו מאותן שנים.

בני המשפחה מחזיקים בשיר שנמצא בין ניירותיה של סבתם. השיר נכתב על ידי אבשלום ושמה של הנערה אליה הוא פונה הוא מרים.

השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית
השיר למרים, כפי שפורסם בעיתון הארץ ביום 29 נובמבר 1996⁩, מתוך ארכיון העיתונות של הספריה הלאומית.

אבל כבר בשנת 1911, ככל הנראה, עברה מרים להתגורר ביבנאל ביחד עם חיים יפה, שמהר מאוד יהיה בעלה החוקי.

האם אכן אבשלום היה מאוהב בה? האם אלף נשיקות נכתב עבורה, דווקא אחרי שכבר לא הייתה שלו? אחרי שחיים לקח אותה צפונה?

מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה
מרים כבשנה בצעירותה, באדיבות המשפחה

אם כן, נותר רק לתהות מה היו תחושותיה של האישה הנשואה באושר אם וכאשר קראה את המילים הללו, שאולי היו מיועדות עבורה.

הבחורה של צילה

צילה, אחותו הקטנה והאהובה של אבשלום, העלתה בשיחות משפחתיות שם אחר: סגולה בקמן רזילי. בארכיון החאן בחדרה קיים מכתב אחר שאבשלום כתב לסגולה, וכן מעטפה הממוענת אליה בכתב ידו.

האם הכילה המעטפה אי אז את אלף נשיקות? היא ריקה עכשיו, והכיתוב המופיע על גבה לא רומז על תכולתה.

איננו יודעים הרבה על חייה של סגולה, למעט העובדה שב-1918 נישאה לחיים רזניק (לימים רזילי).

צילה הייתה קרובה מאד לאבשלום. גם כאשר הם לא היו באותו מקום באותו זמן, הם ניהלו התכתבות ענפה (בה הנשים מתוארות באופן שונה מאד מהמטאפורות הרומנטיות שמילאו את מכתבי האהבה ששלח לנשים שלא היו אחותו). היא הכירה אותו כנראה יותר ממרבית חבריו, והגיוני לחשוב שהוא שיתף אותה בנטיות ליבו.

בעיה אחת יש בתיאוריה הזו: לפי מקורות משפחתיים, סגולה נולדה בשנת 1896. חשבון פשוט מוביל למסקנה שבשנת 1910 היא הייתה בת 14 בלבד. מי שיטרח לקרוא את כל המכתב, מעבר לפתיחה המפורסמת עד מאוד, ימצא עובדה זו מטרידה למדי.

אז למי בכל זאת הגיעו אלף הנשיקות?

האם זה משנה מי מכל נערותיו הייתה זו שעבורה נכתבה הבלדה?

התמונה העולה מהצלבת הסיפורים הללו עם הביוגרפיה הציונית של אבשלום היא של גבר יהודי צעיר שליבו עולה על גדותיו מרגשות אהבה. אהבה לעמו. לארצו. למשפחתו. וכן, גם לנערות ונשים שפגש בחייו.

בזכות יכולות הביטוי המופלאות ועושרו הלשוני המדהים, אנחנו יכולים כמעט לגעת, גם היום במרחק עשרות שנים – באותם רגשות חמים שנגדעו מוקדם כל כך מן הראוי.

מי שלקחו את הטקסט הזה וקרבו אותו בצעד נוסף אלינו, הם מירית שם אור שארגנה מחדש את מילותיו של אבשלום  לשיר שהולחן על ידי צביקה פיק והושר בפיו של יהורם גאון.

מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים? מסע בעקבות ימי בנימינה של אהוד מנור

"כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה", אמר פעם אהוד מנור כשנשאל על מילות שיריו שלדבריו עוסקות תמיד תמיד רק במקום אחד - במושבת הולדתו, מול כתף הכרמל. הגעגועים של מנור הגיעו לשיאם בשיר שמסמל אותו יותר מכל - ימי בנימינה. אז למה ביקש הפזמונאי לחזור שוב ושוב אל אותם ימים יחפים? וכיצד שיריו משתלבים בהיסטוריה של המושבה?

הילד אהוד מנוד, ברקע המושבה בנימינה

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,
שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת
עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,
שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ
וּבַחוֹל נִרְדַּם,
מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד
שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר
אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,
הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה
כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,
אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,
חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר
הַבֵּט בַּלְּבָנָה.
אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים
הַשָּׁנָה?
הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,
יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,
וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ
כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,
אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,
אֵין לִי רֶגַע זְמַן
לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.
לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט
מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,
כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם
וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,
שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,
קָם וְנֶעֱלַם?

 

במאי 2003 התארח אהוד מנור בפורום מוזיקה ישראלית באתר "וואלה". אחד הגולשים בפורום שאל אותו מדוע הוא נוהג בפזמוניו לתאר את עצמו כילד חולמני ותמים. "בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב", ענה לו מנור.

מנור מעולם לא נרתע מן הנוסטלגיה. בשירים רבים כמו "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים" או "בשנה הבאה", הוא שב את ילדותו, אל הגעגועים שלו לנוף ילדותו: שכונת גבעת הפועל בבנימינה.

ילדותו הייתה אמנם קסומה אך לא חפה מקשיים ומטרגדיות. מנור נולד כאהוד ויינר בקיץ 1941 במושבה הקטנה, שני מבין שלושה בנים. את הוריו הוא תיאר כאוהבים שעשו למענו הכל, למרות שהיה שונה מאוד מאנשי המושבה המחוספסים. מנור היה באמת ילד חולמני, הוא באמת דיבר אל הכוכבים, והוא התעניין בנושאים שלא העסיקו במיוחד את חבריו: ספרות, מוזיקה אמריקנית וקולנוע. חבריו תיארו אותו כילד רגיש מאוד, שאמנם זכה להצקות על היותו מנומש ואדמוני, אבל גם זכה להערכה גדולה ולחברים רבים. האידיליה היחסית הזו באה אל סיומה בסוף שנות החמישים, כאשר אביו האהוב של מנור נפטר. הטרגדיה הוכפלה כאשר אחיו הצעיר, יהודה, נפל במלחמת ההתשה.

ולכן "ימי בנימינה" אינו רק שיר נוסטלגיה סטנדרטי. אמנם יש בו מן הגעגוע הנפוץ לאווירה פשוטה ולבבית, להתנהלות איטית וחברית, לתות מהגינה ולריבה תוצרת בית, אבל גם געגוע אל ילדות חסרת דאגות שלא ניתן לשחזר.

תות מהגינה, וריבה תוצרת בית. צעירים בבנימינה בשנות החמישים. מתוך אוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

הגעגוע הזה לדבר שלא יחזור הוא חלק מהחידוש של מנור, בהשוואה לנוף הפזמונאי שמנור פעל בו בתחילת דרכו, שהיה נוף של שירים על אנחנו וכולנו. מנור, בשיר נפלא זה, כמו ברבים אחרים שנכתבו לפניו ועוד ייכתבו אחריו השמיע קול של יחיד שאין לו מקום אחר ("אין לי ארץ אחרת" משנת 1986) – הדגש הוא עליו, ולא עלינו. יחיד המספיד את אחיו הצעיר יהודה וינר שנפל במלחמת ההתשה ("אחי הצעיר יהודה", משנת 1969).

כמו לאה גולדברג לפניו, הקול האישי והמובחן הזה הפך לקול של כולנו. גולדברג בזמנו זכתה לביקורת חריפה על שירה "האמנם עוד יבואו ימים". מנור שפעל כמה עשורים אחריה, זכה לאהדת הקהל המיידית.

אך אם הזהות של היוצר אהוד מנור עוברת היטב בשיריו ומוכרת לכל אוהביהם, ראוי שנשאל מהי בנימינה עבורו? כבר התחלנו לרמוז על כך. אך זה לא מספיק.

בספרו "אין לי ארץ אחרת" סיפר מנור שנכון – אמנם בנימינה איננה מוזכרת בכל שיריו מפורשות, אך כל שיריו עוסקים בה וכל מילה בהם חוזרת אל בנימינה של ילדותו ונעוריו. כי "כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

אדם המתגעגע לנעוריו בלהט שכזה יגלה שוב ושוב שהם אבדו ואין עוד להשיבם. מכאן לא פלא שמושא "הטענות" של מנור הוא עצמו המבוגר. מנור מבטא את התסכול שלו אל מול כשלונו לחזור להיות אותו ילד תמים. הבית השלישי ב"ימי בנימינה" מדבר בדיוק על כך: כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא". כל ימיו יחזור אהוד מנור לעיר ילדותו וימצא שהוא כבר אינו הנער ההוא, ושהעיר התפתחה והשתנתה לה. ממש כמו תושבי תל-אביב הקטנה המתגעגעים לעיר הלבנה שמזמן נבלעה בידי המטרופולין. הגעגוע הוא לא רק לעיר שהייתה ואיננה, אלא ויותר מכך – לאנשים שכבר אינם.

"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה".

אהוד מנור בריאיון משנת 2000.

"ימי בנימינה" הוקלט לראשונה על ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, והופיע באלבומה "כמו צמח בר". הימים, ימי עצב וחשבון נפש לאחר מלחמת יום הכיפורים המדממת, התאימו מאוד לאווירת השיר.

מתי כספי, שותפו הנאמן של מנור במשך שנים, אחראי ללחן החד פעמי של השיר. על גבי על אלבום אוסף משירי כספי שהוציאה חברת "מדיה דיירקט" בשנת 1999, תיאר מנור את השפעת לחניו של כספי עליו: "הצלילים הראשונים שהשמיע באוזניי פעלו עליי כשיקוי קסמים, ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית".

"פסימיות אופטימית ואופטימיות פסימית". מתי כספי ואהוד מנור על עטיפת האוסף "השירים הגדולים", 1994. NMC

ואכן הלחן המופתי של כספי, השירה העמוקה של אלברשטיין ובעיקר המילים הרגישות של מנור הפכו את "ימי בנימינה" לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. החוויה המתוארת בשיר גדולה יותר מחוויתו הספציפית של מנור, היא נוגעת לכל ישראלי מבוגר, גם אם לא נולד בשנות הארבעים, וגם אם מעולם לא היה בבנימינה. היא נוגעות לכל אדם מבוגר שעוצר לרגע ממרוץ העכברים של חיי היומיום, ותוהה לאן נעלם הילד שבו שדיבר פעם עם כוכבים.

בהכנת הכתבה נעזרנו ברשימה היפה של רוביק רוזנטל באתרו "הזירה הלשונית".

מיהם היהודים שמונצחים בדיוקנאות האלו מתקופת השואה?

"אלו היו מראות עוצמתיים שחזיתי בהם - לתת צורה לכל הסבל הזה - ולהראות אותו לעולם - זה מה שתמיד התכוונתי לעשות". האומן דיוויד פרידמן צייר מאות דיוקנאות בפראג הכבושה על ידי הנאצים. מתוכם שרדו רק 94 פורטרטים של חברי הקהילה היהודית בעיר מהשנים 1940-1941. רבים מהאנשים שצייר פרידמן עדיין אינם מזוהים, גם 80 שנים מאוחר יותר. האם תוכלו לסייע לנו לפתור את התעלומה?

דיוקן מצויר בפחם של אישה לא ידועה, מתוך האלבום של דיוויד פרידמן שנתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

נולדתי בישראל בשנת 1950, ונקראתי על שם בתו הראשונה של אבי.

ב-1954 היגרה משפחתנו לארצות הברית והשתקעה בסנט לואיס, מיזורי. גדלתי מוקפת בעולם האומנות והתרבות. יום אחד נטל אבי אלבום מכוננית הספרים ושם, על שולחן האוכל, למדתי על האומנות שלו ועל האובדן העצום שחווה בחייו.

אבי, דיוויד פרידמן, נולד ב-20 בדצמבר 1893 במהריש אוסטראו, אז באוסטריה-הונגריה (כיום אוסטרבה, צ'כיה). ב-1911 יצא לברלין ולמד שם תחריט אצל הרמן שטרוק וציור אצל לוביס קורינת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בחזית כצייר של שדה הקרב עבור הצבא האוסטרו-הונגרי, ולאחריה חזר אל הסטודיו שלו בברלין. הוא זכה לתשבוחות על הציורים שיצר מהמראות החיים שעמדו לפניו והפך לצייר בולט בעיתונות של שנות העשרים של המאה ה-20. הוא צייר מאות דיוקנאות של גיבורי תרבות כדוגמת אלברט איינשטיין ומקס ברוד.

דיוויד פרידמן בדירתו ברחוב פאדרבורנר מספר 9, ברלין-וילמרסדורף, גרמניה, בשנת 1936

הקריירה הפורחת הזו שינתה כיוון בעקבות עליית המשטר הנאצי ב-1933. פרידמן נמלט לפראג בשנת 1938 יחד עם אשתו מתילד ובתו הפעוטה מרים הלנה. כדי להתפרנס יכול היה להישען רק על כשרון הציור שלו. כל יצירות האומנות שלו שנשארו בברלין נבזזו על ידי הנאצים. בפראג חזר אבי לעבוד כאומן, וחשף את משאלתו להנפיק אלבום מיצירותיו. הוא הוזמן לצייר פורטרטים ורשם את דיוקנותיהם של מנהיגי הקהילה היהודית בפראג ועובדים במשרד הארצישראלי בעיר, רבים מהם מנהיגים ציוניים בולטים שנרצחו לאחר מכן באושוויץ.

ב-1941 גורש דיוויד פרידמן עם משפחתו לגטו לודז'. שוב בזזו השלטונות הנאציים את עבודותיו שנותרו מאחור. הוא המשיך לתאר בציוריו את הגורל האנושי, גם כאסיר בגטו לודז' וגם במחנה העבודה גלייביץ I, אחד ממחנות הלווין של אושוויץ. אשתו ובתו הקטנה נרצחו.

בגיל 51 שוחרר פרידמן. הוא האמין ששרד למטרה מסוימת, כפי שכתב ביומנו (בגרמנית) לאחר המלחמה:

"אלו היו מראות עוצמתיים שחזיתי בהם – לתת צורה לכל הסבל הזה – ולהראות אותו לעולם – זה מה שתמיד התכוונתי לעשות"

פרידמן קרא לסדרת הדיוקנאות שצייר "בגלל שהיו יהודים!". ב-1948, בפראג, התחתן בשנית עם הילדגארד טאוסיג (1921-1989), ניצולת טרזינשטאט, אושוויץ ומחנה העבודה כריסטיאנשטאט. קציני צבא בכירים ביקשו ממנו להפקיד את עבודותיו במוזיאון המלחמה של פראג. תוך המריית איסור על ייצוא מהמדינה, נמלטו בני הזוג מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית לישראל בשנת 1949, ויחד איתם הצילו את עבודות האומנות של פרידמן, האלבומים והמסמכים ההיסטוריים.

ניסים של הישרדות

האלבום שהראה לי אבי לפני שנים כה רבות מכיל 50 הדפסים של דיוקנאות בגודל גלויה, תצלומים ועבודות נוספות שיצר אבי לאורך חייו. בין האישים שהוא צייר מזוהים יעקב אדלשטיין, ד"ר פרנץ ויידמן ופרדי הירש, אך רבים מהם אנונימיים עד היום. ההבעות הרציניות שעל פניהם מבטאות את המתח של החיים תחת רדיפה ואת אי הוודאות בנוגע לעתיד. הייתי מהופנטת לפנים האלה. לבקשתי נתן לי אבי את האוצר הזה כשהייתי בת 22. תהיתי כיצד הצליח להיפרד מהאלבום הזה, שאצר בתוכו חלק משמעותי מעברו, שהנציח את האנשים שהיו חבריו והוא צייר את פניהם.

פרדי הירש, הדפס דיוקן מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

אבי הוסיף כיתובים ושמות לחלק מהדיוקנאות – רמזים רבי ערך למלאכה שעמדה לפניי – זיהוי המצויירים והתחקות אחר גורלם. בעזרתם פתחתי בפרויקט בן עשרות שנים – עוד מ-1994. הפצתי את הדיוקנאות ברחבי העולם ומספר דיוקנאות זוהו על ידי ניצולים.

דיוקנאות מתוך הסדרה נתגלו במוזיאון הלאומי ובמוזיאון היהודי של פראג, בבית טרזין בישראל ובאוספים פרטיים. במחלקת התיאטרון של המוזיאון הלאומי הצ'כי גיליתי שלושה דיוקנאות זהים דמויי גלויה של פרנטישק זלנקה, אדריכל צ'כי-יהודי שהיה גם גרפיקאי ומעצב תלבושות ותפאורה בתיאטרון. העותק הרביעי שמור באלבום של אבי לצד העתקים מהדיוקנאות של אישים בשם ויקטור פופר וד"ר ליאו קראוס. תהיתי מה חשיבותם של ההעתקים הזהים הללו. הסיפור המשיך להתגלות לעיניי.

36 דיוקנאות נמצאו בבית טרזין. בין אלו שמופיעים בתמונות האלו אפשר למנות את שמותיהם של פרנץ קאהן, ליאו יאנוביץ ואוטו צוקר. שבעה מתוכם היו זהים לדיוקנאות שנמצאו באלבומו של אבי: האנס לב, סטפן פולאק, רודולף לייפן, וואלי בלוך, ארנסט ילינק, ויקטור פופר וחנה שטיינר. עם זאת, התגלית הגדולה הגיעה עם דיוקנה של אלי אייזינגר. המוזיאון היהודי מחזיק בציור דיו מקורי שצויר על נייר העתקה מעל נייר של דיוקנה. אבי השתמש בציורים המקוריים הגדולים כדי לייצר את ההדפסים הקטנים יותר.

דיוקנה של אלי אייזינגר, 1940. היא שרדה את השואה. ציור בדיו על נייר העתקה מעל נייר, אוסף האומנות החזותית של המוזיאון היהודי בפראג

על חלק מהדיוקנאות מבית טרזין מופיעות בצד האחורי הקדשות בכתב יד עבור ד"ר ליאו קראוס, שהיה ראש המחלקה המשפטית של המשרד הארצישראלי בפראג. עם זאת, באוסף המוזיאון לא היה את הדיוקן של קראוס עצמו או איזושהי ראיה שהוא תרם את הציורים לאוסף. אנשי בית טרזין ריאיינו את קראוס כשהיה בן 98. הוא לא זכר את סדרת הפורטרטים- אבל זכר את דיוויד פרידמן. התעלומה כיצד שרד אוסף הציורים הזה עדיין לא נפתרה, כמו גם השאלה מי תרם אותם לבית טרזינשטאט?

ד"ר ליאו קראוס, הדפס דיוקן שצייר דיוויד פרידמן, באדיבות דורית גן-מור

פניתי אל דורית גן-מור, בתו של קראוס, שמצאה בין חפציו של אביה את הדיוקן שלו בגודל גלויה, כמו גם את הפורטרטים של ד"ר קורט הלר וד"ר רות הופה. רצה הגורל ואחרי התגלית הזאת נתגלה דיוקנה של הופה בגרסת עיפרון פחם במוזיאון היהודי של פראג. ההעתק נוצר אחרי השלמתו של דיוקן גדול יותר. לסיכום: הציורים של הופה, ויידמן ואייזינגר מלמדים שהגרסאות הגדולות שימשו לייצור ההדפסים בגודל גלויה יחד עם חתימת האומן והדמות המצוירת שהיו חלק מההדפס. הדיוקנאות הוזמנו במספר עותקים שהוחלפו לאחר מכן בין חברים ועמיתים, פעמים רבות עם הקדשה מיוחדת מן הצד האחורי.

ד"ר רות הופה, ציור בעיפרון פחם מאת דיוויד פרידמן, אוסף האומנות החזותית של המוזיאון היהודי בפראג

עזרו לנו לזהות את נושאי הדיוקנאות – האם תצליחו לפענח את החתימות?

אחת מהטראומות הניכרות של תקופת השואה היא שאנשים לא רק איבדו את חייהם – אלא לעיתים גם כל זכר לקיומם. דיוקן כזה יכול לפעמים להיות התמונה היחידה של הקורבן שנותרה.

מכשול אחד בדרך לזיהוי מוצלח של המצוירים היה כאלו שחתמו רק את שם משפחתם כדוגמת באצ'ה ואדלר, או כאלו עם שמות נפוצים מאוד כמו אוטו לוי, כך שאפילו אם החתימה קריאה אי אפשר תמיד לאמת את זהותם. בשני הציורים שמופיעים למטה החתימות של הקורבנות כלל אינן קריאות. "קלרה" היא המצוירת היחידה שמחייכת באמת בתמונתה, אבל רק שמה הפרטי ניתן לזיהוי. החתימה על הציור השני אומרת ד. או ד"ר הרמן. ישנם כאלו שחתמו בשמם המלא ואף על פי כן לא זוהו: האנס קמינסקי ופריץ לוונשטיין. בסופו של דבר, בסך הכל, ידועים 94 דיוקנאות שצוירו בקפדנות על ידי דיוויד פרידמן ושרדו את השואה.

קלרה? הדפס דיוקן של אישה לא ידועה, באדיבות בית טרזין, ישראל
האם תוכלו לפענח את החתימה על הדיוקן שלעיל?

מי היה ד"ר הרמן? הדפס דיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל
צילום תקריב של החתימה שעל הדיוקן שלעיל

הדיוקנאות האלו הם עדות לאובדן העצום של חיים, פוטנציאל יצירתי והישגים של הקורבנות היהודים. ההבעות שבחר פרידמן, יכולתו ללכוד רגשות, הגישה אל הקווים, כולם חושפים בפנינו את מחשבותיו. הדיוקנאות נותנים פנים למספר רב של קורבנות ידועים – ושאינם ידועים. הם עדות היסטורית לחייה של קהילה יהודית תוססת שהושמדה כולה בידי הנאצים. ייתכן שעוד דיוקנאות מהסדרה הזאת יתגלו בעתיד באוספים פרטיים.

על פי החתימה שבדיוקן זהו "הנס קמינסקי", אולם עד עתה לא אותר מידע נוסף אודותיו. הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל
בחתימה מופיע השם "פריץ לוונשטיין", אבל עד עתה לא אותר מידע אודותיו. הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל
השם אינו ידוע, האם תצליחו לזהות את המצויר? הדפס דיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל
1
האם תוכלו לפענח את החתימה שעל הדיוקן שלעיל?
שם המצויר אינו ידוע, האם תצליחו לזהותו? הדפס הדיוקן באדיבות בית טרזין, ישראל
1
צילום תקריב של החתימה שעל הדיוקן שלעיל. האם תצליחו לפענח את הכתוב?

הדיוקנאות שמופיעים מטה צוירו בפחם ואינם חתומים על ידי המצוירים משום שלא נועדו להדפסי גלויות. האם תוכלו לסייע בזיהויים?

 

 

שמה של המצוירת לא ידוע, דיוקן פחם מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם
שמה של המצוירת לא ידוע, דיוקן פחם מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם
שמה של המצוירת לא ידוע, דיוקן פחם מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם
שמה של המצוירת לא ידוע, דיוקן פחם מתוך האלבום של דיוויד פרידמן, נתרם למוזיאון האומנות של יד ושם

את אלבומו של אבי תרמתי למוזיאון האומנות של יד ושם בירושלים. התמורה למסע הארוך שיצאתי אליו בעקבות הדיוקנאות היא ההכרה בעבודתו של אבי כמקור משמעותי לתיעוד השואה, כמו גם שימור הדיוקנאות לטובת הדורות הבאים.

דיוויד פרידמן נפטר ב-27 בפברואר 1980 בסנט לואיס, מיזורי שבארצות הברית.

אם יש ברשותכם וברשותכן מידע אודות זהותם של נושאי הדיוקנאות שהופיעו בכתבה זו, אנא צרו קשר (באנגלית) עם הכתובת: [email protected]. למידע נוסף אודות דיוויד פרידמן היכנסו לאתר: www.davidfriedmann.org או לעמוד הפייסבוק David Friedmann—Artist As Witness.

כתבה זו מבוססת על הכתבה שכותרתה David Friedman Portraits of the Prague Jewish Community 1940-1941: A Timestamp in History During the Nazi Occupation והופיעה במקור ב"דפי קשר", עיתון בית טרזין.

סרט דוקומנטרי חדש בשם "Dear Miriam – The Art and Survival of David Friedmann" מאת זוכה פרס האמי ג'ון רוקוסני נמצא בהפקה בימים אלה.

"תתברך אם הילד בעבד ומשרתת": שירי הלידה של נשות יהדות תימן

"אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה": בשירים ששרו נשים יהודיות בתימן הן החזירו לעצמן את קולן המושתק והישירו מבט אל קשיי הלידה והחיים בחברה פטריארכלית

נערות עולות. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עליית תימן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במהלך התחקיר שלנו על הולדת עזרת הנשים בבתי הכנסת למדנו כי בקהילות יהודי תימן לא היו עזרות נשים. יותר מזה, נשים בתימן הודרו באופן גורף למדי משותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה.

אורח החיים הזה עורר בנו סקרנות, וכך קראנו בעבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר כי דרכן של נשים בתימן להחזיר לעצמן את קולן המושתק והממושטר הייתה בשירים שחיברו ושוררו. בכתבה נתמקד בשירים ליולדת, אך הנשים בתימן שרו שירים בכל מיני נסיבות ואירועים. בשירה הן הביעו את עצמן, את עולמן הפרטי ואת רחשי ליבן בהקשרים מגוונים. הן עשו זאת גם בחברת הנשים – בחיק המשפחה או בהתכנסויות חברתיות בטקסי מחזור החיים – וגם לבדן, למשל כשעמלו מדי יום על טחינת הקמח טרם עלות השחר.

לפני שנצלול לשירה עצמה, נספר מעט על חיי הנשים בתימן. בקהילות תימן נהגו להסתיר את ההיריון כל עוד היה אפשר, אפילו מהמשפחה הקרובה. האישה שיתפה רק את הנשים הקרובות לה ביותר: אימה, חמותה, חברותיה-שכנותיה, והן שימשו לה יועצות, ובהמשך סועדות. הבושה מהוצאת המעשה המיני אל הגלוי והפחד ממזיקים ושדים חברו יחדיו וגרמו להסתרה. השמלות הרחבות עזרו לנשים להסתיר את הבטן ההולכת ותופחת. ממילא לא היו בגדי היריון מיוחדים. מה גם שנשים הרות יצאו לעבוד בדרך כלל ממש עד הלידה.

צעירה שעלתה לישראל. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם הלידה עצמה התקיימה בחשאי ובניסיון משותף של היולדת, המיילדת ובני המשפחה לשמור את הלידה בסתר. בהתחשב בחוסר ההכנה של היולדת לקראת הלידה ובגיל הצעיר מאוד שבו חיתנו נשים בתימן, הלידה הראשונה נזכרה לרוב כחוויה מבלבלת הכרוכה בחוסר אונים רב. הנשים שהתקבצו סביב היולדת העבירו לה מסר ברור שעליה להתאמץ שלא לצעוק ולהשמיע קול. לפי האמונה העממית בקהילות תימן, אם בעת צירי הלידה יישמע קול היולדת באוזני עוברי אורח, יתארכו כאביה והלידה תסתיים רק כאשר ישובו השומעים לביתם.

נוסף לציפייה להימנע מצעקות, המיילדת נמנעה מלגעת פיזית ביולדת או בעובר המפלס את דרכו בתעלת הלידה "שמא יישברו עצמותיו הרכות". בהיעדר ידע רפואי מתקדם, הוצעו לאישה המתקשה ללדת תרופות מגוונות. בהן היו מאכלים כגון אתרוג שנטלו בסוכות; משקאות כמו יין מיושן שנתפס כמועיל לחימום הגוף ולשיפור זרימת הדם; וגם שלל קמעות וסגולות דוגמת אבנים טובות, תליית מרור של ליל הסדר על צוואר היולדת, הנחת מטפחת ספר תורה על ראשה או קשירת נייר ובו שמות ארבעים קדושים על ירכה.

מזל טוב: יצאה בידיים מלאות

בסופה של לידה מוצלחת, אם לרך הנולד ולאימו שלום, החלו הטקסים לכבודם של היולדת והנולד. מרגע זה ההסתרה והבושה שבהיריון ובלידה הוחלפו בחגיגות. כבר בשעת חיתוך חבל הטבור, היו הנוכחות מצהללות ושרות. לצהלולים, חַגַּר בתימנית, הייתה מטרה כפולה: לעדכן את הסביבה במתרחש ולהרחיק את השדים האורבים ליולדת ולתינוק. אך הייתה גם מטרה נוספת ולא מוצהרת: להטביע כל רגש או תחושה קשה של היולדת.

החודש שלאחר הלידה נודע כחודש היולדת, ובו הרעיפה עליה הסביבה מזון מחזק ומענג, תכשירים, מנוחה ופינוק כדי שתשוב לקהילה לאחר בידודה – חזקה, בריאה וחביבה על בעלה. בשירי הלידה של הנשים חוזרת שוב ושוב האמונה שבמשך החודש הראשון קברה של היולדת פתוח. מאמצי הקהילה נתונים להרחיק אותה ממנו. לכן, בין היתר, משגיחים שלא תצא את ביתה שלא צורך, ואף פעם לא לבד.

בתום החודש מצוין "יום אלְוַפֵא" – יום הסיום. זהו היום שבו תופסות המשוררות עם שירי הלידה שלהן את מקומן. הכינוי המודרני "משוררות" (בשונה מזמרות או מבצעות) הוענק לנשים הללו משום שהיצירה המיוחדת שלהן לעולם אינה חוזרת על עצמה. השירים ששוררו הנשים בטקס יום הסיום הורכבו מחרוזים ששזרו לפי ראות עיניהן. לעתים יצרה המשוררת את החרוזים בו במקום, אך במקרים רבים שילבה שורות ששמעה ושוררה בעבר ויצרה גרסה חדשה לחלוטין. כך יצא שלשירים הללו, שהושרו בעל פה ולא הוקלטו או הועלו על הכתב, מעולם לא התקבע נוסח אחד.

השמועה נפוצה בעיר

בשיר היולדת שהקליט הזמר המנוח שלום צברי הוא מבצע את השיר יא-ואלדה, יא-ואלד! (הו יולדת! הו לידה!). השיר מברך את היולדת בבריאות ומספר כי "השמועה נפוצה בעיר – כבר נולד לאדוני בן". לאחר מכן מונה השיר את כל התפנוקים שראויה להם אם הילד: עבד ומשרתת ("המשרתת לטחינה והעבד לביקור"), דייסה משובחת מדי יום, חמאת בקר מדי בוקר, עופות מן הכפרים, נתח כבש מדי לילה, דבש מתוק, קפה משובח, קומה עליונה וספה לשכב עליה, מצעים מאירופה, כריות גבוהות ועוד ועוד…

אפשר שהמאכלים המיוחדים ושאר התפנוקים שלפי השיר מגיעים ליולדת קשורים ישירות לתקופת ההיריון, שבמהלכה כונו רבות מהנשים ההרות "וָאחִמֵה" – אישה הרה המשתוקקת לדבר מאכל מסוים. את הבקשה הזאת צריך הבעל למלא כמעט בכל מחיר, כדברי הפתגם התימני העממי: "תן לי משהו לאכול כדי שהילד לא ייוולד שתום עין". הזכות והצורך למנוחה והתפנקות נשמרים גם אחרי הלידה למען בריאותם והתחזקותם של היולדת והיילוד.

לשיר שהקליט צברי יש גרסאות רבות. גרסתו התברכה בפירוט רב של התפנוקים ליולדת ובטון אופטימי וחיובי, אך גם היא מספקת הצצה מרומזת לחיי הנשים בתימן: מצד אחד הן עמלו שעות רבות ביום במלאכות פיזיות קשות כמו טחינת הקמח, שאיבת מים מהבאר וכביסה במקור מים קרים, ולכן נחשב חודש היולדת לזמן של מנוחה והתפנקות. ומצד אחר, בשיר חוזרת שוב ושוב ברכה לבריאות היולדת. בגרסאות נוספות לשיר ההתעקשות על בריאות היולדת מוארת באור אחר, טרגי יותר.

בגרסה אחרת, ששרה יונה עוזרי עבור מחקרה של מדר, מתבוננת המשוררת ישירות בקשיי ההיריון. לפנינו פתיחת השיר בתימנית, ובצד כל שורה התרגום לעברית:

 

יא-ואלדה, יא-ולאד! אלא יא חוק ממלי זבאד!

הו יולדת, הו לידה! הו קופסה ממולאת "זאבד" (בושם ריחני מאוד המיועד לנשים בלבד, ח"מ)

 

לא תפרחי באלקמיץ, אלא ולא בלבס אלערס

אל תשמחי בגלימה ולא במלבוש החתונה

 

יא-פארחה באלחיבאל, אלא חיל אלוילאד, איחמדי!

הוי השמחה בהיריון בעת הלידה, שבחי (לאל)!

 

עאד בוה חיבאל ווילאד, אלא הו ימחל אלסאעידין

עוד יהיו היריון ולידה הוא מחליש את שתי הזרועות

 

הו ימחל אלסאעידין, אלא ויכלי אלצדר דוף

הוא מחליש את שתי הזרועות והוא מותיר את החזה כמו תוף

 

יצלח ליאום אלולד, אלא אלעבד ואלגאריה

תתברך אם הילד בעבד ומשרתת

 

מעמד זמני של מלכה

נחזור לטקס "יום אלְוַפֵא", יום הסיום של חודש היולדת.

מתוך האירועים המגוונים במעגל החיים שלכבודם נשות יהדות תימן שרו שירים, במחקרה התמקדה מדר בשירי המוות והלידה. לכאורה אלו שתי נקודות הזמן המרוחקות ביותר זו מזו, אך בשירת הנשים בתימן הן מופיעות זו לצד זו.

בין שבועיים לחודש אחרי הלידה עורכות נשות הקהילה מסיבה לכבוד היולדת. האם הטרייה לובשת בגדי כלה, מכסה את אצבעותיה בטבעות ועונדת את כל תכשיטיה. חברותיה ושכנותיה צובעות את ידה בצבע שחור המסתיים בציור רקמה בשורש כף היד, ועל מצחה הן מדביקות מטבע זהב נגד עין הרע. עכשיו, משעברו השבועות הראשונים הנחשבים למסוכנים במיוחד ליולדת ולתינוק, היולדת נשענת על כיסא מרופד כרים וזוכה למעמד זמני של מלכה. גם ביתה מקושט בצורה מיוחדת. בחדר המסיבה מציבים על מדף בקבוקי בשמים מיוחדים, שלהם סגולה לגירוש שדים ורוחות רעות.

הפחד מפגיעה של יצורים על־טבעיים ביולדת ובתינוק אינו ייחודי לנשות תימן. מי מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה של הקמעות היהודיים נזכרים בוודאי בקמע הנפוץ ביותר בעולם היהודי – הקמע לשמירה על היולדת והוולד מפני פגעיה של לילית, אשת האדם הראשון.

קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסבוביץ

אז מה מייחד את טקס הסיום של חודש היולדת בקהילות תימן? נוסף להיותו חגיגה "רגילה", מדובר בטקס לגירוש שדים, ובמיוחד שדה מסוימת בשם "קַרִינִיֵה". השדה הזו מתוארת כמעין תאומה של היולדת, שילדה בעצמה, נדבקת אל גוף היולדת וניזונה מהאוכל שלה. טקס הסיום נועד לסלק אותה למשך שלוש שנים בערך, הזמן האידיאלי בעיני הקהילה בתימן להבאת ילד נוסף לעולם.

בתום החגיגה בבית היולדת, יוצאת האם לרחוב והתינוק בידיה. היא פוסעת עם הילד מספר פסיעות וזורקת מאחוריה את הבושם שהובא לביתה במטרה להרחיק את קַרִינִיֵה.

לכל אורך הטקס משוררות הנשים את שירי הלידה. בשיריהן מתוארת הלידה כסכנת מוות ליולדת כמו גם לעובר. השירים של נשות תימן מישירים מבט אל קשיי החיים של נשים בחברה פטריארכלית. בטקסט אין אידיאליזציה של חוויות הגוף הנשי, לא בנישואים ולא בלידה. הנשים המשוררות היו ערות לפגמי הגוף לאחר הלידה ולסכנת המוות המרחפת מעל היולדת והוולד. לצד השתיקה שגזרה החברה על הקול הנשי בעת הלידה, כמו גם על חוויות הגוף הנשי המדמם (הווסת, ליל הכלולות, הלידה), השירה שימשה כלי תרפויטי, וסביבה התכנסה קהילת הנשים ויצרה מרחב מכיל לחוויות מושתקות. המשוררות מילאו תפקיד חברתי רב עוצמה וחשיבות, וקולן הוא שסימן את גבולות המיכל המרפא עבורן.

 

הכתבה מבוססת רובה ככולה על עבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר, "שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול". הכתבה נכתבה בעזרתה של מדר.

 

לסיום נביא הקלטה של השיר נבדע באסם אלאלאה, אלא בצירוף מילות השיר בתימנית ובעברית:

 

נבדע באסם אלאלה, אלא אלחי בעד אלממאת

נתחיל בשם האלוה החי לאחר המיתה

 

לו דובצורין, יא-כאות, אלא מא-רית חיל אלוילאד

אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלמות מיני דפר

חשתי רפיון בעצמותיי והמוות הסתער עליי

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלגמארה תיכתסיר

חשתי רפיון בעצמותיי […] מתמעטת.

 

קד כאן קובירי פתח, אלא וארתגית אלמוחצורה

קברי כבר היה פתוח והמיילדת נשאה קולה

 

עאוד קובירי סרור, אלא הנאץ' ביאלעפיה!

הוי המצהללת ליולדת יבורך פיך בבריאות!

 

יצלח לאום אלולד! אלא סבעה גוצון ואפיה.

תתברכי, אם הילד! בשבעה בדים שלמים.