מה קרה לילד שדיבר עם כוכבים? מסע בעקבות ימי בנימינה של אהוד מנור

"כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה", אמר פעם אהוד מנור כשנשאל על מילות שיריו שלדבריו עוסקות תמיד תמיד רק במקום אחד - במושבת הולדתו, מול כתף הכרמל. הגעגועים של מנור הגיעו לשיאם בשיר שמסמל אותו יותר מכל - ימי בנימינה. אז למה ביקש הפזמונאי לחזור שוב ושוב אל אותם ימים יחפים? וכיצד שיריו משתלבים בהיסטוריה של המושבה?

הילד אהוד מנוד, ברקע המושבה בנימינה

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,
שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת
עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,
שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ
וּבַחוֹל נִרְדַּם,
מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד
שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר
אֶל הַיָּמִים הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,
הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה
כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,
אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,
חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר
הַבֵּט בַּלְּבָנָה.
אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים
הַשָּׁנָה?
הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,
יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,
וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ
כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,
אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,
אֵין לִי רֶגַע זְמַן
לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב.
לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט
מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,
כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם
וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד
שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,
שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,
קָם וְנֶעֱלַם?

 

במאי 2003 התארח אהוד מנור בפורום מוזיקה ישראלית באתר "וואלה". אחד הגולשים בפורום שאל אותו מדוע הוא נוהג בפזמוניו לתאר את עצמו כילד חולמני ותמים. "בני אדם אינם במיטבם בדרך כלל לאחר שהם מתבגרים. את רוב התכונות האנושיות היפות, אני מייחס לאנשים בגיל התבגרות ועל הזכרונות האלה אני בונה לא מעט מהשירים העכשויים שאני כותב", ענה לו מנור.

מנור מעולם לא נרתע מן הנוסטלגיה. בשירים רבים כמו "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים" או "בשנה הבאה", הוא שב את ילדותו, אל הגעגועים שלו לנוף ילדותו: שכונת גבעת הפועל בבנימינה.

ילדותו הייתה אמנם קסומה אך לא חפה מקשיים ומטרגדיות. מנור נולד כאהוד ויינר בקיץ 1941 במושבה הקטנה, שני מבין שלושה בנים. את הוריו הוא תיאר כאוהבים שעשו למענו הכל, למרות שהיה שונה מאוד מאנשי המושבה המחוספסים. מנור היה באמת ילד חולמני, הוא באמת דיבר אל הכוכבים, והוא התעניין בנושאים שלא העסיקו במיוחד את חבריו: ספרות, מוזיקה אמריקנית וקולנוע. חבריו תיארו אותו כילד רגיש מאוד, שאמנם זכה להצקות על היותו מנומש ואדמוני, אבל גם זכה להערכה גדולה ולחברים רבים. האידיליה היחסית הזו באה אל סיומה בסוף שנות החמישים, כאשר אביו האהוב של מנור נפטר. הטרגדיה הוכפלה כאשר אחיו הצעיר, יהודה, נפל במלחמת ההתשה.

ולכן "ימי בנימינה" אינו רק שיר נוסטלגיה סטנדרטי. אמנם יש בו מן הגעגוע הנפוץ לאווירה פשוטה ולבבית, להתנהלות איטית וחברית, לתות מהגינה ולריבה תוצרת בית, אבל גם געגוע אל ילדות חסרת דאגות שלא ניתן לשחזר.

תות מהגינה, וריבה תוצרת בית. צעירים בבנימינה בשנות החמישים. מתוך אוסף יד יצחק בן צבי. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

 

הגעגוע הזה לדבר שלא יחזור הוא חלק מהחידוש של מנור, בהשוואה לנוף הפזמונאי שמנור פעל בו בתחילת דרכו, שהיה נוף של שירים על אנחנו וכולנו. מנור, בשיר נפלא זה, כמו ברבים אחרים שנכתבו לפניו ועוד ייכתבו אחריו השמיע קול של יחיד שאין לו מקום אחר ("אין לי ארץ אחרת" משנת 1986) – הדגש הוא עליו, ולא עלינו. יחיד המספיד את אחיו הצעיר יהודה וינר שנפל במלחמת ההתשה ("אחי הצעיר יהודה", משנת 1969).

כמו לאה גולדברג לפניו, הקול האישי והמובחן הזה הפך לקול של כולנו. גולדברג בזמנו זכתה לביקורת חריפה על שירה "האמנם עוד יבואו ימים". מנור שפעל כמה עשורים אחריה, זכה לאהדת הקהל המיידית.

אך אם הזהות של היוצר אהוד מנור עוברת היטב בשיריו ומוכרת לכל אוהביהם, ראוי שנשאל מהי בנימינה עבורו? כבר התחלנו לרמוז על כך. אך זה לא מספיק.

בספרו "אין לי ארץ אחרת" סיפר מנור שנכון – אמנם בנימינה איננה מוזכרת בכל שיריו מפורשות, אך כל שיריו עוסקים בה וכל מילה בהם חוזרת אל בנימינה של ילדותו ונעוריו. כי "כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

אדם המתגעגע לנעוריו בלהט שכזה יגלה שוב ושוב שהם אבדו ואין עוד להשיבם. מכאן לא פלא שמושא "הטענות" של מנור הוא עצמו המבוגר. מנור מבטא את התסכול שלו אל מול כשלונו לחזור להיות אותו ילד תמים. הבית השלישי ב"ימי בנימינה" מדבר בדיוק על כך: כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא". כל ימיו יחזור אהוד מנור לעיר ילדותו וימצא שהוא כבר אינו הנער ההוא, ושהעיר התפתחה והשתנתה לה. ממש כמו תושבי תל-אביב הקטנה המתגעגעים לעיר הלבנה שמזמן נבלעה בידי המטרופולין. הגעגוע הוא לא רק לעיר שהייתה ואיננה, אלא ויותר מכך – לאנשים שכבר אינם.

"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה".

אהוד מנור בריאיון משנת 2000.

"ימי בנימינה" הוקלט לראשונה על ידי חוה אלברשטיין בשנת 1975, והופיע באלבומה "כמו צמח בר". הימים, ימי עצב וחשבון נפש לאחר מלחמת יום הכיפורים המדממת, התאימו מאוד לאווירת השיר.

מתי כספי, שותפו הנאמן של מנור במשך שנים, אחראי ללחן החד פעמי של השיר. על גבי על אלבום אוסף משירי כספי שהוציאה חברת "מדיה דיירקט" בשנת 1999, תיאר מנור את השפעת לחניו של כספי עליו: "הצלילים הראשונים שהשמיע באוזניי פעלו עליי כשיקוי קסמים, ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית".

"פסימיות אופטימית ואופטימיות פסימית". מתי כספי ואהוד מנור על עטיפת האוסף "השירים הגדולים", 1994. NMC

ואכן הלחן המופתי של כספי, השירה העמוקה של אלברשטיין ובעיקר המילים הרגישות של מנור הפכו את "ימי בנימינה" לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. החוויה המתוארת בשיר גדולה יותר מחוויתו הספציפית של מנור, היא נוגעת לכל ישראלי מבוגר, גם אם לא נולד בשנות הארבעים, וגם אם מעולם לא היה בבנימינה. היא נוגעות לכל אדם מבוגר שעוצר לרגע ממרוץ העכברים של חיי היומיום, ותוהה לאן נעלם הילד שבו שדיבר פעם עם כוכבים.

בהכנת הכתבה נעזרנו ברשימה היפה של רוביק רוזנטל באתרו "הזירה הלשונית".

"תתברך אם הילד בעבד ומשרתת": שירי הלידה של נשות יהדות תימן

"אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה": בשירים ששרו נשים יהודיות בתימן הן החזירו לעצמן את קולן המושתק והישירו מבט אל קשיי הלידה והחיים בחברה פטריארכלית

נערות עולות. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עליית תימן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במהלך התחקיר שלנו על הולדת עזרת הנשים בבתי הכנסת למדנו כי בקהילות יהודי תימן לא היו עזרות נשים. יותר מזה, נשים בתימן הודרו באופן גורף למדי משותפות בחיי הדעת ומעולם לימוד התורה.

אורח החיים הזה עורר בנו סקרנות, וכך קראנו בעבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר כי דרכן של נשים בתימן להחזיר לעצמן את קולן המושתק והממושטר הייתה בשירים שחיברו ושוררו. בכתבה נתמקד בשירים ליולדת, אך הנשים בתימן שרו שירים בכל מיני נסיבות ואירועים. בשירה הן הביעו את עצמן, את עולמן הפרטי ואת רחשי ליבן בהקשרים מגוונים. הן עשו זאת גם בחברת הנשים – בחיק המשפחה או בהתכנסויות חברתיות בטקסי מחזור החיים – וגם לבדן, למשל כשעמלו מדי יום על טחינת הקמח טרם עלות השחר.

לפני שנצלול לשירה עצמה, נספר מעט על חיי הנשים בתימן. בקהילות תימן נהגו להסתיר את ההיריון כל עוד היה אפשר, אפילו מהמשפחה הקרובה. האישה שיתפה רק את הנשים הקרובות לה ביותר: אימה, חמותה, חברותיה-שכנותיה, והן שימשו לה יועצות, ובהמשך סועדות. הבושה מהוצאת המעשה המיני אל הגלוי והפחד ממזיקים ושדים חברו יחדיו וגרמו להסתרה. השמלות הרחבות עזרו לנשים להסתיר את הבטן ההולכת ותופחת. ממילא לא היו בגדי היריון מיוחדים. מה גם שנשים הרות יצאו לעבוד בדרך כלל ממש עד הלידה.

צעירה שעלתה לישראל. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם הלידה עצמה התקיימה בחשאי ובניסיון משותף של היולדת, המיילדת ובני המשפחה לשמור את הלידה בסתר. בהתחשב בחוסר ההכנה של היולדת לקראת הלידה ובגיל הצעיר מאוד שבו חיתנו נשים בתימן, הלידה הראשונה נזכרה לרוב כחוויה מבלבלת הכרוכה בחוסר אונים רב. הנשים שהתקבצו סביב היולדת העבירו לה מסר ברור שעליה להתאמץ שלא לצעוק ולהשמיע קול. לפי האמונה העממית בקהילות תימן, אם בעת צירי הלידה יישמע קול היולדת באוזני עוברי אורח, יתארכו כאביה והלידה תסתיים רק כאשר ישובו השומעים לביתם.

נוסף לציפייה להימנע מצעקות, המיילדת נמנעה מלגעת פיזית ביולדת או בעובר המפלס את דרכו בתעלת הלידה "שמא יישברו עצמותיו הרכות". בהיעדר ידע רפואי מתקדם, הוצעו לאישה המתקשה ללדת תרופות מגוונות. בהן היו מאכלים כגון אתרוג שנטלו בסוכות; משקאות כמו יין מיושן שנתפס כמועיל לחימום הגוף ולשיפור זרימת הדם; וגם שלל קמעות וסגולות דוגמת אבנים טובות, תליית מרור של ליל הסדר על צוואר היולדת, הנחת מטפחת ספר תורה על ראשה או קשירת נייר ובו שמות ארבעים קדושים על ירכה.

מזל טוב: יצאה בידיים מלאות

בסופה של לידה מוצלחת, אם לרך הנולד ולאימו שלום, החלו הטקסים לכבודם של היולדת והנולד. מרגע זה ההסתרה והבושה שבהיריון ובלידה הוחלפו בחגיגות. כבר בשעת חיתוך חבל הטבור, היו הנוכחות מצהללות ושרות. לצהלולים, חַגַּר בתימנית, הייתה מטרה כפולה: לעדכן את הסביבה במתרחש ולהרחיק את השדים האורבים ליולדת ולתינוק. אך הייתה גם מטרה נוספת ולא מוצהרת: להטביע כל רגש או תחושה קשה של היולדת.

החודש שלאחר הלידה נודע כחודש היולדת, ובו הרעיפה עליה הסביבה מזון מחזק ומענג, תכשירים, מנוחה ופינוק כדי שתשוב לקהילה לאחר בידודה – חזקה, בריאה וחביבה על בעלה. בשירי הלידה של הנשים חוזרת שוב ושוב האמונה שבמשך החודש הראשון קברה של היולדת פתוח. מאמצי הקהילה נתונים להרחיק אותה ממנו. לכן, בין היתר, משגיחים שלא תצא את ביתה שלא צורך, ואף פעם לא לבד.

בתום החודש מצוין "יום אלְוַפֵא" – יום הסיום. זהו היום שבו תופסות המשוררות עם שירי הלידה שלהן את מקומן. הכינוי המודרני "משוררות" (בשונה מזמרות או מבצעות) הוענק לנשים הללו משום שהיצירה המיוחדת שלהן לעולם אינה חוזרת על עצמה. השירים ששוררו הנשים בטקס יום הסיום הורכבו מחרוזים ששזרו לפי ראות עיניהן. לעתים יצרה המשוררת את החרוזים בו במקום, אך במקרים רבים שילבה שורות ששמעה ושוררה בעבר ויצרה גרסה חדשה לחלוטין. כך יצא שלשירים הללו, שהושרו בעל פה ולא הוקלטו או הועלו על הכתב, מעולם לא התקבע נוסח אחד.

השמועה נפוצה בעיר

בשיר היולדת שהקליט הזמר המנוח שלום צברי הוא מבצע את השיר יא-ואלדה, יא-ואלד! (הו יולדת! הו לידה!). השיר מברך את היולדת בבריאות ומספר כי "השמועה נפוצה בעיר – כבר נולד לאדוני בן". לאחר מכן מונה השיר את כל התפנוקים שראויה להם אם הילד: עבד ומשרתת ("המשרתת לטחינה והעבד לביקור"), דייסה משובחת מדי יום, חמאת בקר מדי בוקר, עופות מן הכפרים, נתח כבש מדי לילה, דבש מתוק, קפה משובח, קומה עליונה וספה לשכב עליה, מצעים מאירופה, כריות גבוהות ועוד ועוד…

אפשר שהמאכלים המיוחדים ושאר התפנוקים שלפי השיר מגיעים ליולדת קשורים ישירות לתקופת ההיריון, שבמהלכה כונו רבות מהנשים ההרות "וָאחִמֵה" – אישה הרה המשתוקקת לדבר מאכל מסוים. את הבקשה הזאת צריך הבעל למלא כמעט בכל מחיר, כדברי הפתגם התימני העממי: "תן לי משהו לאכול כדי שהילד לא ייוולד שתום עין". הזכות והצורך למנוחה והתפנקות נשמרים גם אחרי הלידה למען בריאותם והתחזקותם של היולדת והיילוד.

לשיר שהקליט צברי יש גרסאות רבות. גרסתו התברכה בפירוט רב של התפנוקים ליולדת ובטון אופטימי וחיובי, אך גם היא מספקת הצצה מרומזת לחיי הנשים בתימן: מצד אחד הן עמלו שעות רבות ביום במלאכות פיזיות קשות כמו טחינת הקמח, שאיבת מים מהבאר וכביסה במקור מים קרים, ולכן נחשב חודש היולדת לזמן של מנוחה והתפנקות. ומצד אחר, בשיר חוזרת שוב ושוב ברכה לבריאות היולדת. בגרסאות נוספות לשיר ההתעקשות על בריאות היולדת מוארת באור אחר, טרגי יותר.

בגרסה אחרת, ששרה יונה עוזרי עבור מחקרה של מדר, מתבוננת המשוררת ישירות בקשיי ההיריון. לפנינו פתיחת השיר בתימנית, ובצד כל שורה התרגום לעברית:

 

יא-ואלדה, יא-ולאד! אלא יא חוק ממלי זבאד!

הו יולדת, הו לידה! הו קופסה ממולאת "זאבד" (בושם ריחני מאוד המיועד לנשים בלבד, ח"מ)

 

לא תפרחי באלקמיץ, אלא ולא בלבס אלערס

אל תשמחי בגלימה ולא במלבוש החתונה

 

יא-פארחה באלחיבאל, אלא חיל אלוילאד, איחמדי!

הוי השמחה בהיריון בעת הלידה, שבחי (לאל)!

 

עאד בוה חיבאל ווילאד, אלא הו ימחל אלסאעידין

עוד יהיו היריון ולידה הוא מחליש את שתי הזרועות

 

הו ימחל אלסאעידין, אלא ויכלי אלצדר דוף

הוא מחליש את שתי הזרועות והוא מותיר את החזה כמו תוף

 

יצלח ליאום אלולד, אלא אלעבד ואלגאריה

תתברך אם הילד בעבד ומשרתת

 

מעמד זמני של מלכה

נחזור לטקס "יום אלְוַפֵא", יום הסיום של חודש היולדת.

מתוך האירועים המגוונים במעגל החיים שלכבודם נשות יהדות תימן שרו שירים, במחקרה התמקדה מדר בשירי המוות והלידה. לכאורה אלו שתי נקודות הזמן המרוחקות ביותר זו מזו, אך בשירת הנשים בתימן הן מופיעות זו לצד זו.

בין שבועיים לחודש אחרי הלידה עורכות נשות הקהילה מסיבה לכבוד היולדת. האם הטרייה לובשת בגדי כלה, מכסה את אצבעותיה בטבעות ועונדת את כל תכשיטיה. חברותיה ושכנותיה צובעות את ידה בצבע שחור המסתיים בציור רקמה בשורש כף היד, ועל מצחה הן מדביקות מטבע זהב נגד עין הרע. עכשיו, משעברו השבועות הראשונים הנחשבים למסוכנים במיוחד ליולדת ולתינוק, היולדת נשענת על כיסא מרופד כרים וזוכה למעמד זמני של מלכה. גם ביתה מקושט בצורה מיוחדת. בחדר המסיבה מציבים על מדף בקבוקי בשמים מיוחדים, שלהם סגולה לגירוש שדים ורוחות רעות.

הפחד מפגיעה של יצורים על־טבעיים ביולדת ובתינוק אינו ייחודי לנשות תימן. מי מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה של הקמעות היהודיים נזכרים בוודאי בקמע הנפוץ ביותר בעולם היהודי – הקמע לשמירה על היולדת והוולד מפני פגעיה של לילית, אשת האדם הראשון.

קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסבוביץ

אז מה מייחד את טקס הסיום של חודש היולדת בקהילות תימן? נוסף להיותו חגיגה "רגילה", מדובר בטקס לגירוש שדים, ובמיוחד שדה מסוימת בשם "קַרִינִיֵה". השדה הזו מתוארת כמעין תאומה של היולדת, שילדה בעצמה, נדבקת אל גוף היולדת וניזונה מהאוכל שלה. טקס הסיום נועד לסלק אותה למשך שלוש שנים בערך, הזמן האידיאלי בעיני הקהילה בתימן להבאת ילד נוסף לעולם.

בתום החגיגה בבית היולדת, יוצאת האם לרחוב והתינוק בידיה. היא פוסעת עם הילד מספר פסיעות וזורקת מאחוריה את הבושם שהובא לביתה במטרה להרחיק את קַרִינִיֵה.

לכל אורך הטקס משוררות הנשים את שירי הלידה. בשיריהן מתוארת הלידה כסכנת מוות ליולדת כמו גם לעובר. השירים של נשות תימן מישירים מבט אל קשיי החיים של נשים בחברה פטריארכלית. בטקסט אין אידיאליזציה של חוויות הגוף הנשי, לא בנישואים ולא בלידה. הנשים המשוררות היו ערות לפגמי הגוף לאחר הלידה ולסכנת המוות המרחפת מעל היולדת והוולד. לצד השתיקה שגזרה החברה על הקול הנשי בעת הלידה, כמו גם על חוויות הגוף הנשי המדמם (הווסת, ליל הכלולות, הלידה), השירה שימשה כלי תרפויטי, וסביבה התכנסה קהילת הנשים ויצרה מרחב מכיל לחוויות מושתקות. המשוררות מילאו תפקיד חברתי רב עוצמה וחשיבות, וקולן הוא שסימן את גבולות המיכל המרפא עבורן.

 

הכתבה מבוססת רובה ככולה על עבודת הדוקטורט של ד"ר ורד מדר, "שירי נשים מתימן ליולדות וקינותיהן על מתים: טקסט, גוף וקול". הכתבה נכתבה בעזרתה של מדר.

 

לסיום נביא הקלטה של השיר נבדע באסם אלאלאה, אלא בצירוף מילות השיר בתימנית ובעברית:

 

נבדע באסם אלאלה, אלא אלחי בעד אלממאת

נתחיל בשם האלוה החי לאחר המיתה

 

לו דובצורין, יא-כאות, אלא מא-רית חיל אלוילאד

אילו ראיתן, הוי אחיותיי! מה שחוויתי בעת הלידה

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלמות מיני דפר

חשתי רפיון בעצמותיי והמוות הסתער עליי

 

אוחית עצמי פלת, אלא ואלגמארה תיכתסיר

חשתי רפיון בעצמותיי […] מתמעטת.

 

קד כאן קובירי פתח, אלא וארתגית אלמוחצורה

קברי כבר היה פתוח והמיילדת נשאה קולה

 

עאוד קובירי סרור, אלא הנאץ' ביאלעפיה!

הוי המצהללת ליולדת יבורך פיך בבריאות!

 

יצלח לאום אלולד! אלא סבעה גוצון ואפיה.

תתברכי, אם הילד! בשבעה בדים שלמים.

הברווזון המכוער יוצא לחופשי

מסע בעקבותיו של לוחם פלמ"ח, אסיר המחתרות, שהצליח להיות גם, בזמנו הלא-חופשי בבית הסוהר המרכזי בירושלים, מתרגם ומאייר מוכשר

טוביה הדני לצד איור מתוך תרגומו ל"ברווזון המכוער"

אני מחזיקה בידי את הספרון הקטנטן העטוף בכריכת קרטון כתומה, פשוטה, וקוראת את המילים הכתובות בכתב יד עגול ומוקפד בפינה הימנית של עמוד השער: "על סף בית הספר, חגית נחמדה! קבלי ממרחקים מתנה צנועה". מתחת, הכותרת היא: "הברווזון המכוער, לפי אנדרסן. ב"ס ירושלים, ט"ו אלול, תש"ד."

 

 

מיהי חגית? מי היה המתרגם העלום של היצירה הכתובה ביד הזו? מה זה "ב"ס ירושלים"? ומהם אותם "מרחקים" מהם נשלח הספרון?

שורשי הסיפור הזה מגיעים שמונים שנה אחורה, ליום שבו בית הדין הצבאי הבריטי גזר על טוביה הדני חמש שנות מאסר בעוון החזקת נשק לא חוקי.

 

כתבה על משפטו של טוביה הדני בו נגזרו עליו חמש שנות מאסר, עיתון "הארץ" מיום 6 בספטמבר 1942.

ביום שבו הכותרות הראשיות בכל העיתונים בישרו על כך שהבריטים מצליחים סוף סוף לעצור את הגרמנים באפריקה, קל היה לפספס את הכותרת הצנועה בעמוד שלפני האחרון: "מאסר עולם בעוון החזקת כדורים".

הידיעה סיפרה על פסק הדין במשפטם של כמה מחברי ההגנה שנתפסו "בקרבת השביל המוביל לגבעת ברנר", ובחזקתם נשק שלא היה אמור להיות מחוץ לבסיסי או מחסני הצבא הבריטי. אחד מהם, כפי שצוין בכותרת, נידון למאסר עולם. שאר הנאשמים נידונו לעונשי מאסר "מופחתים" של חמש עד שבע שנים.

כשטוביה הודנסקי, אחד מאותם נאשמים, הרים את ידיו מול החיילים הבריטים שעצרו אותו ואת חבריו הוא לא חשב על ברבורים או על אגדות ילדים אירופיות. הוא כנראה חשב על גזר הדין שמצפה לו ועל המשפחה שהשאיר בבית. לא היה יופי או מעוף בעובדה שחייו, כפי שהכיר אותם עד אז, נעצרו.

טוביה (או טדי, כפי שכינו אותו חבריו ומשפחתו) נולד בלייפציג שבגרמניה, שנים ספורות לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר ש"נדבק" ב"חיידק הציוני" הוא הצטרף לאחת מתנועות הנוער הציוניות, עזב את משפחתו ועלה לארץ.

השנה הייתה 1932, רגע לפני 1933 השערורייתית והמפחידה. יחד עם חבריו לעלייה מגרמניה – ה"יקים" – הוא הצטרף כחבר קיבוץ גבעת ברנר, שהיה בשעתו קיבוץ עני עם מעט מידי אדמות מכדי לפרנס את כל חבריו. מאחר וטדי שימש בגרמניה כשוליית נגרים והתמחה במקצוע, הוא הקים יחד עם חברים נוספים את הנגרייה שבעתיד תהפוך למפעל שיפרסם את שמו של הקיבוץ ברחבי הארץ.

טוביה הדני בטקס ביכורים בקיבוץ גבעת ברנר. מתוך אוסף חנן בהיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

פעולותיו בבניית הארץ ומפעליה נקטעו כעשור אחר כך. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הוא התגייס בהתנדבות לפלמ"ח, יחד עם רבים מצעירי הקיבוצים וההתיישבות. עוד לפני שהספיק לצבור ניסיון או מוניטין בארגון הוא נתפס יחד עם חברים נוספים תוך כדי מבצע הברחת נשק. מישהו הדליף את פרטי הפעולה לחיילי הצבא הבריטי, ואלה חיכו להם במקום ובשעה הייעודיים.

בבית הכלא אליו הגיע לאחר שנקצב עונשו הוא חלק חדר, מזרן מעופש ודלי-צרכים עם אסירי מחתרות נוספים.

חדר הכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים כפי שצייר אותו טוביה הדני

שקט לא היה שם. גם לא שולחן כתיבה, שלוות נפש או מקורות השראה יצירתיים. ובכל זאת, הוא ישב ועמל בשקידה, בשעות בהן לא הועסק בעבודות שירות עבור הנהלת הכלא, על מלאכת תרגום עדינה ויסודית של אגדת הילדים מלאת המשמעות האירונית במצבו – "הברווזון המכוער".

האם ראה את עצמו, את תולדות חייו שלו, כשכתב על סבלו ותלישותו של הברווזון?

הוּא קָם וְהָלַךְ לוֹ. הוּא עָזַב אֶת הָאֲגָם הַגָדוֹל הֶרְחֵק אֲחַרָיו וְבָּא אֶל אֲגָם קָטָן. בַּחַשֵׁכָה הִתְחַבֵּא בֵּין הָעֵצִים שֶׁעַל הָחוֹף וְחִיכָּה שָׁם לֶעֲלוֹת הַשָׁחַר.

למילים העבריות הכתובות בכתב יד יפהפה ומוקפד הוא צירף איורים ילדותיים, מלאי רוך וחן.

את היצירה הוא הקדיש לחגית, ביתו של אורי שטיינברג, שנאסר יחד אתו אבל נקצב לו מראש עונש קצר יותר.

 

העמודים הראשונים בכתב היד המאוייר

 

התוצר הסופי אינו התרגום המקצועי או המהוקצע ביותר בשפה העברית, והוא אפילו כולל שגיאות לשון שהיו נפוצות בזמן ההוא ביישוב הישראלי. כשקראתי אותו, כמעט יכולתי לשמוע את קולה של סבתי מקריאה אותו בהיגוי שכילדים היינו צוחקים עליו: משתמשת בשורוק במקום בחולם, או בש' במקום בס'.

כָּל הַבָּרְוַזוֹת הַאִמָהוֹת הַאֲחֵרוֹת שָׁמְעוּ עַל הַמִשְׁפָּחָה הָחֲדָשָׁה וְגַם אוֹדוֹת הַבָּרְוָזוֹן הַחוּם. הַבָּרְוַזָה הַאֵם הִזְמִינָה אוֹתָן לִרְאוֹת אֶת אֶפְרֹחֶיהָ. הֵן בָּאוּ וְרָאוּ. "אֵלֶה חֲמֵשֶת הַאֶפְרֹחִים הַקְטַנִים הֵם נֶחְמַדִים לְהַפְלִיא", הֵן אָמְרוּ, "אֲבָל הַבָּחוּר הָחוּם הוּא הַבָּחוּר הַמְכוּעָר בְּיוֹתֵר אֲשֶׁר רָאִינוּ פַּעַם".

האם בגלל חוסר המקצועיות התרגום לא יצא לאור בצורה מסחרית, או שהיו אלה המלחמה והמאבק בבריטים שלא אפשרו לחבר פלמ"ח חסר משאבים לקדם את יצירתו?

כך או אחרת, ילדי היישוב העברי והמדינה הצעירה לא נהנו מהיצירה הזו. הם נאלצו לחכות עד לשלהי שנות החמישים כדי לקרוא את "הברווזון המכוער" בעברית (בתרגום מלכה פישקין עבור הוצאת יזרעאל).

 

עם שחרורו מהכלא, חזר טדי לקיבוץ, שם ניהל את נגריית גבעת ברנר המפורסמת. בהמשך, בהיותו איש רוח לפני הכל, הוא שב לספסל הלימודים על מנת להשלים את השכלתו הפורמלית, ואף היה פעיל בתחום העלייה.

אבל רק לאחר מותו, ולזכרו, הוציאו חברי הקיבוץ לאור את "הספרון" (כפי שעמוס רודנר, שערך חלק מכתביה של נעמי שמר והביא גם את היצירה הזו לדפוס, מכנה אותו).

בחשבון פשוט – חגית כבר הייתה אז אישה מבוגרת, אולי אפילו אמא לילדים בוגרים, אז עכשיו היצירה הוקדשה על ידי המדפיסים לכל ילדי גבעת ברנר.

טוביה לא זכה לראות את האותיות אותן צייר בתנאים לא הגיוניים על הרצפה החשופה והקרה של בית הסוהר, מודפסות שחור על גבי נייר. או את ציוריו העדינים מקבלים צבע ומעטרים את אותם דפים.

הוא כן זכה לראות את הארץ, עליה חלם עוד בגרמניה הרחוקה ועבורה נלחם מרגע שהגיע לכאן, מתבגרת והופכת מברווזון צעיר נטול כוח או הדר לברבור יפהפה ומרשים המתהלך בגאווה ובחן בין שאר ברבורי העולם, לא פחות מהם במאומה.

אבל כשנעיין בספרון, כשנקרא בו, או כשהורינו יקראו בו באזנינו, נראה לנגד עינינו אסיר עברי גאה המתרגם, כותב ומצייר לנו על רצפת הכלא את סיפורו של אנדרסן על הברווזון המכוער, כשהוא בטוח שכל חבריו, אסירי היישוב וההגנה אינם אלא ברבורים שהולבשו בגדי ברווזונים מכוערים ונכלאו במכלאת ברווזונים, אך הם עוד ישוטו וימריאו כברבורים

(עמוס רודנר, בהקדמה לתרגום).

"בקיץ הזה תלבשי לבן": נעמי שמר בוחרת באהבה

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה. "בקיץ הזה תלבשי לבן" הוא שיר אחר על בחירות – הבחירה בבחירי ליבנו

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

המוזיקה הישראלית הנפיקה כמה וכמה שירים פוליטיים במהלך השנים, כאלו שבאופן ישיר, או עקיף, מתחו ביקורת על הנעשה בארץ ועל נבחריה, אבל שיר הבחירות הזה מפזם מנגינה שונה לגמרי.

כשנעמי שמר כתבה את הפזמון של "בקיץ הזה תלבשי לבן" היא לא חשבה על ימין ועל שמאל, אלא על כך שגם בחירות יכולות להיות מעשה רומנטי ומלא אהבה.

למרות מילותיו, השיר הזה לא קשור לבחירות פוליטיות, ובכלל נכתב לאחר שנעמי שמר ז"ל קיבלה השראה מכתבת אופנה(!) החוזה טרנדים לקיץ הקרוב. בתה של שמר, הללי (ללי) שמר, סיפרה לנו על מה שהצית במוחה של נעמי שמר את הרעיון לשיר יפה ומלא תקווה: "ההשראה לשיר היתה כתבת עיתון בתחום האופנה שבישרה 'בקיץ הזה תלבשי לבן'". הטרנד האופנתי שנפרש בכתבה הזכיר לנעמי שמר את החולצות הלבנות מילדותה ונעוריה "שהיו סימן לחגיגיות ואופטימיות והישרו אווירה של חג: הבנים לבשו חולצה לבנה מחוץ למכנסיים, ואילו הבנות התקשטו בחולצה לבנה רקומה", אומרת ללי.

השיר בכתב ידה של נעמי שמר

"מתוך התחזית האופנתית, אמא שלי הפליגה לשיר מאוד רומנטי", סיפרה ללי שמר. כאן המילה "בחירות" שימשה כמשחק מילים שמדגיש את ההדדיות הזוגית. "גם משפטים כמו 'נצא מן הדעת בקיץ הזה ואח"כ נדע שלווה', מקפלים סיפור אהבה שלם שמתחיל בסערה עד להגעה אל הנחלה, ואולי אל החתונה".

השיר "בקיץ הזה תלבשי לבן" התפרסם בביצועם המופלא והמשותף של "הדודאים" ו"הפרברים". יוסי חורי, מצמד ה"פרברים", מספר שבאחת ההפעות המשותפות לשני הצמדים, הוא מצא את השיר בתיק הגיטרה של ישראל גוריון, שם ישב כמה חודשים. חורי התלהב מיופיו של השיר: "היה לי ברור שאנחנו שרים את זה ביחד, בגלל שהופענו ביחד באותה תקופה."

השיר יצא אל גלי האתר בשנת 1985, אבל נכתב לפני כן, כנראה ב-1984, שהייתה שנת בחירות. "הן התקיימו בקיץ, למרבה הפלא, בחודש יולי, עיתוי שהיום נמנעים ממנו בכל מחיר מחמת חופשות ופגרות הקיץ." אומרת ללי שמר, "סביר שהבחירות היו באופק בזמן כתיבת השיר אבל בשיר עצמו הן מגויסות מהעולם הכללי לתחום האישי, לחתונה. הזוג בוחר זו את זה ונהיה לרוב."

אבל הביצוע המוכר של הפרברים והדודאים לא היה הביצוע הראשון של השיר. נעמי שמר נתנה את השיר במקור ליוסי בנאי, שאף הקליט לו ביצוע מקסים, שלא כל-כך הצליח.

"נראה לי שהביצוע של בנאי הופיע רק בתקליט שדרים ב-1984 – שנת הבחירות – ולא זכה לתהודה. בכל אופן, אמא נעמי לא הניחה לשירים מוצלחים להישכח", אמרה ללי. "סמוך לכך שני הצמדים המשובחים – הדודאים והפרברים – חברו לרביעייה קולית, והזמינו מאימא שיר. כמו בהרבה מקרים אחרים, 'ההזמנה החיצונית פגשה הזמנה פנימית' כלשונה, ונוצר השיר הזה שמושר בחתונות ובחג השבועות בגלל הלבוש הלבן".

לנעמי שמר עצמה היו כמה שמלות לבנות שהיא אהבה במיוחד, ואפשר לראות אותה לבושה לבן בכמה הזדמנויות.

נעמי שמר לובשת לבן בירושלים, 1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שיהיו לנו רק בחירות טובות, אמן.

המילים המלאות של השיר:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
תַּחְשְׁבִי מַחְשְׁבוֹת בְּהִירוֹת
אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה
אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְכָכָה תֵּצְאִי לְבַלּוֹת
בַּקַּיִץ הַזֶּה נַעֲשֶׂה חֲתֻנָּה
וַיְהִי חֶלְקֵךְ עִם הַכַּלּוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

נֵצֵא מִן הַדַּעַת בַּקַּיִץ הַזֶּה
וְאַחַר כָּךְ נֵדַע שַׁלְוָה
יִקְרֶה לָנוּ נֵס בַּקַּיִץ הַזֶּה
אִם רַק תִּלְבְּשִׁי לָבָן.
אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאֶת בִּי תִּבְחֲרִי
וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב
כִּי בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן
וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.