בית הערבה – כשגעגוע הופך לשיר

הקלאסיקה "בית הערבה" היא פיסת זכרון מעברם של שמוליק קראוס ועמוס קינן שהפכה לשיר. אבל לשיר הזה היה סיכוי גדול לעבור לתהום הנשיה, אלמלא נחישותו של אחד, אריק איינשטיין, שהתעקש לפרסם אותו

בתמונה: חיים חפר, עמוס קינן ואריק איינשטיין. צילמו בוריס כרמי ויוסי רוט, מתוך אוסף מיתר וארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לכאורה לשיר היפהפה הזה לא היה סיכוי להגיע לאוזנינו. רק נחישותו של אריק איינשטיין, שזיהה את הפוטנציאל שבשיר, גרמה לכך שהוא יעלה על גבי תקליטון ויהפוך לקלאסיקה ישראלית.

זהו סיפורו המפותל של "בית הערבה" – שיר שיש בו געגוע עז לאב שאיננו, שיתוף פעולה בין שני כותבים ענקיים אך יריבים, שחברו יחד מבלי דעת, מנגינה מרהיבה ביופיה וביצוע נפלא של אחד מגדול זמרי ישראל.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת בֵּית הָעֲרָבָה,
פִּסַּת מִדְבָּר צְרוּבָה בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
יַרְדֵּן זוֹרֵם שֶׁקֶט כְּמוֹ חֲלוֹם
וְיָם הַמֶּלַח מֵת,
מִכָּאן וְעַד לִסְדוֹם.

הַמִּדְבָּר כִּסָּה אוֹתָהּ,
בְּאָבָק לָבָן וְרַךְ
עֵץ יָרֹק בְּאֶרֶץ חֲרֵבָה,
אֵיךְ נִשְׁכַּח אֶת בֵּית הָעֲרָבָה.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת יָם הַמֶּלַח שָׁם,
הַמַּיִם הַכְּבֵדִים, גַּלִּים בְּלַחֲשָׁם.
אַסְדַּת אַשְׁלָג לוֹהֶטֶת מִן הַחֹם
וְכָל הַנְּצוּרִים –
עוֹבְרִים אֶת יַם הַמָּוֶת לִסְדוֹם.

נתחיל בשם השיר ולמה נכתב מלכתחילה: בית הערבה היה קיבוץ שהוקם בסוף שנות השלושים בצפון ים המלח וסיפק ידיים עובדות למפעל האשלג שהקים משה נובומייסקי. בארץ ישראל של לפני קום המדינה המקום נחשב ל"סוף העולם שמאלה". מרוחק מכל ישוב, בחבל ארץ הסובל מחום אימים. אבל הרפתקנות והחלום הציוני הניעו את יושביו להשתקע בו.

אבא של שמוליק קראוס היה אחד מעובדיו של מפעל האשלג בבית הערבה. קראוס ומשפחתו היו נוהגים לנסוע לבקרו בבית הערבה בסופי שבוע. "זה היה כמו בית שני בשבילי" סיפר לעיתונאי יוסי חרסונסקי.

שנה לפני שנכתב השיר, ב-1966, נפטר אביו של שמוליק קראוס. קראוס כתב לזכרו מנגינה נוגה ויפה, לזכרו ולזכר ביקוריו של קראוס הילד במקום שנושק לים המוות.

שמוליק קראוס, 1983. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אבל מי כתב את מילות השיר, אלו שמשלימות את המנגינה בטקסט עמוס זכרונות? על הטקסט חתומים חיים חפר ועמוס קינן. אבל השניים מעולם לא עבדו יחד. איך ייתכן שהם חתומים יחדיו על שיר?

שמוליק קראוס מסר את המנגינה היפה שכתב לעמוס קינן, וביקש ממנו שיכתוב לה מילים. למה קינן דווקא? שוחחתי עם עמוס קינן כדי להבין והוא שסיפר שגם לו היו עוד חברים בבית הערבה. קינן אמר לי שהרגיש חיבור למנגינה של קראוס ולסיפור שמאחוריה. הוא כתב מילים ללחן ושלח אותן לקראוס. כששאלתי את עמוס קינן איך זה שהוא חתום על השיר יחד עם חיים חפר, הוא התנפל עלי: "אני לא זוכר שעשיתי משהו עם חפר", רגז. הרכנתי ראשי והלכתי הלאה, למי? לחיים חפר.

הסיבה שקינן לא זכר דבר הייתה שאף אחד לא סיפר לו. חיים חפר הסביר לי את השתלשלות העניינים שהובילה לקרדיט המשותף על השיר:

באותה עת שמוליק קראוס עבד על אלבום לשלישיית "החלונות הגבוהים", כאשר חיים חפר כתב איתו חלק מהשירים לאלבום: יחד כבר כתבו את "יחזקאל", "איפה הם כל אבותינו" ו"הורסקופ". במהלך העבודה הביא שמוליק קראוס לחפר את השיר שכתב עמוס קינן למנגינתו. קראוס רצה לכלול אותו באלבום של "החלונות הגבוהים", אבל הטקסט של קינן היה קצר מדי. חפר סיפר: "אז הוספתי בית חוזר, וגם שורה פה, שורה שם וזהו". מאז חתומים שניים על השיר ובהחלט יתכן שקינן בכלל לא ידע על הדבר עד שהשיר יצא לאור.

אבל "בית הערבה", על אף היותו שיר נהדר, ועל אף שחיים חפר השלים את הטקסט כדי שאפשר יהיה להקליטו, לא נכלל באלבומם המופתי של "החלונות הגבוהים". אחרי שהלהקה התפרקה, שמוליק קראוס הקליט לבד את השיר בלונדון, וגנז את ההקלטה. במקביל, החליט גם אריק איינשטיין להקליט את השיר בארץ. אלברט פיאמנטה שעיבד לו את השיר סיפר לגביש ש"בית הערבה" היה אמור להיכלל באלבום "מזל גדי" של איינשטיין.

אבל גם ל"מזל גדי", השיר לא נכנס, שכן כל הלחנים שם היו של שלום חנוך.

איינשטיין לא ויתר. הוא ידע שיש לו ביד שיר נפלא, והחליט לפרסם אותו בנפרד כצד ב' של תקליטו עם שני שירים בלבד. השיר בצד הראשון היה "אובלדי אובלדה" גרסה עברית לשירם של החיפושיות. הגירסה הזו של איינשטיין קיבלה מזמן מעמד של קוריוז, אבל "בית הערבה" נשאר חלק מהפסקול הישראלי עד היום. קראוס עצמו הקליט אותו בשנית כמעט 30 שנה אחר כך, בשנת 1994, באלבום "ידידותי לסביבה".

כך קיבלנו שיר נהדר שנכתב על ידי שניים, הוקלט לראשונה פעמיים, ונדחה משני אלבומים, אבל שרד ועוד איך, עם קצת עזרה מידידיו של ג'ון לנון.

****
עוד סיפורים מרתקים מאחורי אוצר הזמר העברי, נמצאים באתרו של עפר גביש, חוקר זמר ומנחה אירועי שירה וטיולים מזמרים בארץ ובעולם.

פרוזה | לכווץ את השקט

"בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר." סיפור קצר מאת תום יוגב

רונן סימן טוב, מפריח הבלונים, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2011

.

לכווץ את השקט

תום יוגב

.

שוב התעורר, קצר נשימה, מזיע. ההתרחשות בחלום הייתה שונה הפעם: כל הנגנים ישבו סביב שולחן פוקר וכיוונו את הכלים, אבל מחדר אחר נשמע חליל צד – למה דווקא חליל צד, לעזאזל – והמנגינה הייתה שמימית. גל חטף את הנייד מהשידה, האפליקציה של ההקלטות הייתה על המסך הראשי בדיוק למקרים כאלה, וזמזם בקול נמוך את מנגינת החליל. אבל כל צליל שיצא מפיו רק פרם עוד את הרשת העדינה של המנגינה, ולא נותרו ממנה אלא נצנוצים וריצודים שנעלמו בחלל האוויר. "כוס אמק," מלמל וצנח אל הכר הלח. זו כבר הפעם השלישית השבוע.

"יש אפליקציה שמקליטה את כל הזמן שאתה ישן ואת כל הקולות שאתה עושה, ואז היא בעצמה כאילו מכווצת, כאילו מוחקת מה שלא צריך, ואז אתה יכול בשנייה לשמוע כל מה שעשית. אתה רוצה שאני יוריד לך אותה?"

"אוריד, רומי, או–ריד, אלף עתיד."

"אתה רוצה או לא?" היא הושיטה את ידה קדימה בתנועה המוכרת של "תביא לי את הפלאפון". תוך חצי דקה היצור הדעתן שיצא מאשתו לפני עשור הוריד את האפליקציה. הוא לקח ממנה את הנייד בחיוך מתוח. הוא לא איזה בּוּמר, והקטע הזה, שהילדה שלו כבר חמישה צעדים לפניו מבחינה טכנולוגית, די מביש. הוא היה כנראה מגיע בעצמו לאפליקציה, אבל אחרי התייעצויות בוואטסאפ של המשרד, סקר שוק… הוא נאנח; הקטנה, אַרְיה, היא עדיין ילדה. עדיין אוהבת לשחק איתו "ז'ול וורן", משחק שהוא ורומי המציאו באיזו נסיעה משפחתית כשהם שכחו לקחת את הצעצועים של אריה, ושלושתם נהגו לשחק יחד: מסתובבים בתורות במקום, בעיניים עצומות, וכשפוקחים אותן נמצאים בחיים אחרים: קולעים צמות ברעמות של אריות בטנזניה, או מנצחים על קונצרט של ציפורים טרופיות בברזיל. מאז הם שיחקו במשחק הזה בכל יום כמעט. אבל בזמן האחרון הוא ואריה משחקים לבד, נדמה שרומי פשוט מיצתה את הקטע של הילדוּת ומשום מה לא שלחו לו מייל בנושא. הוא כבר לא ידע איך לגשת אליה, איך להתקרב.

גל עשה טסט על דפנה אחרי שהיא נרדמה – הקליט את הנחירות שלה באפליקציה. לא נחירות דרמטיות, פשוט סוג כזה שקורה כשמצוננים ונשואים שתים עשרה שנה. האפליקציה באמת כיווצה את השקט והותירה את הנחירות, והוא מחק, מגחך, את הראיות המפלילות. הוא חשב שהאפליקציה תיתן לו ביטחון שיאפשר לו לישון לילה רצוף, אבל התעורר כרגיל, מזיע ומזמזם – והמנגינה, כדרכה, ברחה לו.

בסלון הוא תחב את האוזניות, וכמעט זינק מהספה כששמע את עצמו בהקלטה מזמזם מתוך שינה, אבל –

"שיט! כוס אמק…" הוסיף יותר בשקט, מביט לכיוון דלתות חדרי השינה הפתוחות. זו לא הייתה המנגינה מהחלום, אין מצב, זה היה סתם גיבוב זיופים בלי חוט מקשר. דמות קטנה ונוזפת התמצקה לנגד עיניו.

"אסור לקלל."

"לא קיללתי, רומי. את חלמת. למה את מחוץ למיטה?"

"יש לי פיפי, אני תכף י–ח–זור לחדר. ראית את החלילית שלי?"

"את לא יכולה להתאמן באמצע הלילה." הוא דווקא היה סבלני כלפי החפירות של הילדה עם החלילית, אבל יש גבול.

"רק רציתי לשים בתיק של בצפר." חוג חלילית, אולי זה מה שגם אני הייתי צריך לעשות, חשב במרירות. הוא היסס לרגע. "בואי," פשט אליה את ידיו וכמעט התחרט מחשש הדחייה המיידית שבטוח תבוא. אבל רומי זינקה והתכרבלה לידו, ניחוח מוכר של מרכך כביסה ושמפו נגד קשרים.

"איזה שיר אתם לומדים עכשיו?"

"שיר־עם."

"אבל של איזה עם?" צחק.

"שודדי ים נורדים."

"ופרעוניות מסופוטמיות?"

"ונזירים יפנים."

הם המשיכו ככה עוד זמן מה, עד ש"אבּוּש, יש לי פיפי" קטע את הרצף. גל שנא את ה"אבּוּש" האינסטגרמי הזה, או שתקרא לו אבא או שתמצא שם חיבה שלא נמצא בשימוש בכל בית בישראל. אבל לא התחשק לו להעיר הפעם. רומי חזרה והתיישבה לצידו, למרות ניסיונות השכנוע הרפים לשלוח אותה חזרה למיטה. לבסוף התרצה ואימץ אותה אליו, עטף אותה בשמיכה. הרגעים האלה הפכו נדירים כל כך.

"מה אתה לומד בבצפר שלך עכשיו?"

"כל מיני דברים מעניינים, איך מוזיקה מתנהגת, איך כותבים אותה. אבל יש הרבה שיעורי בית". ההגשה התקרבה במהירות מבהילה והוא עדיין לא הצליח לקשור שלושה צלילים זה לזה. מה יהיה אם לא..?

הכישלון של הלילה המשיך להעיב על יום המחרת. במשרד הוא לא הצליח להתרכז, ועל ההגשה לא היה על מה לדבר. אם הוא לא היה כזה פאקינג זייפן… זאת אנומליה שאף מורה למוזיקה לא הצליח לפתור; הוא היה גיטריסט מוכשר, עוד מילדות, אבל לשיר – לא ידע. היה פער בלתי נסבל בין מה שהתרחש אצלו בראש ובין המציאות. במשרד תמיד התנדב לנגן בטקסים – חגים, ימי זיכרון, אבל בגלל הזייפנות תמיד מישהו אחר היה צריך לשיר, וזה אף פעם לא נשמע בדיוק כמו שהוא רצה. ניבה־אייץ'־אר שרה איתו בדרך כלל. היא שרה לא רע, אבל הם קצת התכסחו בפעם האחרונה; הם היו אמורים להכין שירים ליום הזיכרון והיא לא הגיעה מוכנה עם הטקסטים. וזה אחרי שהוא השקיע שעות בעיבודים ואימונים כדי שהכול יהיה מושלם. "גל, תרגיע זה כולה טקס של המשרד, נראה לך שאם אני אחרטט קצת מילים המשקיעים יברחו?" כשהוא חזר הביתה באותו יום ולא הלך כהרגלו ישר לחדר של הבנות, דפנה באה לבדוק מה קורה. היא הוציאה את זה ממנו בסוף. אמרה לו שהגישות שלו ושל ניבה להופעה שונות; ניבה מתייחסת לזה בתור דרך נחמדה להעביר את הזמן בעבודה, והוא מתייחס ברצינות אפילו לתפקידים של הגיטרה שהוא מכין למסיבות של הבנות בחנוכה. גל ידע שהיא צודקת וקצת התבייש בדיעבד שהוא עשה כזו סצנה מול ניבה: "היא הרי לא טועה," אמר, "זה באמת רק טקס של המשרד, אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך." הוא חשב שכבר התרגל להיות הווירדו של המשרד בדברים האלה. "נו, קלפטון, אווררת את האוהל?" הייתה השאלה הקבועה במשרד בכל שנה בסביבות החגים, כשהאחרים הזמינו וילות הכול־כלול בקפריסין או רומניה והוא לקח את דפנה והבנות לשלושה ימי אוהל באינדינגב.

.

בבוקר יום ההולדת הארבעים ושניים שלו, דפנה הושיבה אותו מול הלפטופ ואמרה לו שהוא לא קם עד שהוא לא מסיים להירשם. זה היה עמוד ההרשמה ל"רימון". "ויש לי גם טלפונים של כמה מורים שממליצים עליהם להכנה למבחנים." הוא בהה בה.

"דחית את זה עשרים שנה. מספיק. תירשם."

"והעבודה? והכסף?"

"תפחית במשרה, כבר עשית את זה כשהבנות נולדו. או שתצא לחל"ת. נסתדר." גל עוד ניסה למחות אבל דפנה הגיעה מוכנה: "ואל תגיד לי שאתה זייפן. אתה לא חייב לשיר. בדקתי." הוא חייך. זה באמת מה שהוא התכוון להגיד, עוד אחד מהתירוצים שהוא נתן לעצמו לפני עשרים שנה. הוא היה שפן ואכל את עצמו מאז, עכשיו כבר היה מוכן להודות בזה. בזמנו טפח לעצמו על השכם על הבגרות שגילה, זה אפילו לא היה לחץ מההורים שלו. הוא זה שהכריז שמוזיקה היא תחביב ומדעי המחשב זה בשביל הכסף, ככה הוא יקנה לעצמו את הגיטרות שתמיד חלם עליהן. והוא באמת קנה אותן. אבל ככל שעבר הזמן הוא נעשה יותר ויותר משוכנע ש"תחביב" זה השם שאתה נותן לדברים שאין לך ביצים לעשות עד הסוף.

בלילה הוא התהפך במיטה עד שדפנה ביקשה ממנו ללכת לסלון ולהפסיק להעיר אותה. אבל כשהזדקף, רחשושים מתחת למיטה – היו שם קולות, זה בטוח – גרמו לו לקפוא במקומו. הוא התהפך עם הראש למטה ומצמץ. ישר זיהה אותן, הן הרי היו שלו: המנגינות שלו התרוצצו מתחת למיטה, קטנות וזוהרות, צחקקו אליו, דילגו בין שלבי העץ. הוא מתח יד וניסה לאחוז באחת מהן אבל היא חמקה, התמוססה תחת ידו והתגבשה שוב מאחור – והאחרות צחקו עליו. הוא משך עצמו עוד כלפי מטה עד שרק כפות רגליו שהתחפרו במזרן עצרו אותו מליפול ונופף בידיו ואגרף אבל לשווא. "גל, מה קורה?" דפנה מלמלה.

מרוב הפתעה הוא התגלגל אל הרצפה, הראש למטה. המנגינות התפקעו מצחוק. הוא הביט בהן הפוך, המום.

"את חייבת לראות–"

"אם זה ג'וק פשוט תיפטר ממנו."

"זה לא ג'וק." הוא התהפך וניסה לתפוס אחת מהן עוד פעם אחת –

"גל."

הוא נכנע והלך לסלון וישב שם על הספה ודמיין את כל הילדים בני העשרים מגיעים מוכנים עם הקטעים שהם הלחינו בערב אחד על ג'וינט בדירת השותפים שלהם, ואת עצמו יושב ושותק כשהמרצה מבקשת ממנו להשמיע את הקטע שלו, וכולם מגלגלים עיניים. וזה קורה פעם ופעמיים ושלוש, עד שהוא מבין שהוא עשה טעות, שזה באמת מאוחר מדי. והוא מפסיק את הלימודים והחבר'ה מהמשרד, שגם ככה משוכנעים שזה פשוט משבר גיל הארבעים בדיליי, טופחים לו על השכם ומזמינים אותו לטיול הג'יפים הבא שלהם.

כל היום שלפני ההגשה הוא היה על קוצים. יצא מהמשרד באמצע היום, צעק על הבנות כשהן חזרו הביתה, ואז התנצל, נעל את עצמו בחדר עם הגיטרה וחרק שיניים – וכלום לא קרה. הוא לא היה מסוגל לאכול כלום, ככה עד החשכה, עד שדפנה והבנות הלכו לישון. הוא המתין במיטה. זה היה הצ'אנס האחרון שלו.

בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר. הן התגלגלו על השמיכה שלו, והוא כמעט הצליח לתפוס אחת – והיא חמקה, וכך שוב ושוב. וכל הזמן הזה דפנה ישנה עם הגב אליו, קווי המתאר של רגשות האשם שלו. היא עובדת יותר שעות כדי שהוא יוכל ללמוד, וכבר בהגשה הראשונה הוא דופק הכול…

דמות קטנה הופיעה על מפתן הדלת. "רומי, מה עכשיו? תחזרי למיטה." אבל הילדה רק התקדמה צעד אחד אל תוך החדר. עיניה עקבו אחר המנגינות – גם היא ראתה אותן! הם החליפו מבטים. "אני לא תופס אותן," לחש.

"יש לי רעיון." היא רצה החוצה וחזרה עם החלילית.

"מה את עושה? זה יעיר את אימא." אבל רומי לא שעתה לו וקירבה את החלילית לפיה. בקעה ממנה מנגינה עקומה, חרישית. הוא הביט לכיוון דפנה, היא לא זעה. אבל המנגינות – המנגינות החלו לצאת אט אט מתחת למיטה ומתוך הארון ומהשמיכה והתקרבו אל רומי, מכושפות. היא המשיכה, לא הפסיקה לנגן לרגע, עד שיצאו כולן, ואז קמה לאיטה וצעדה לכיוון הסלון, ממשיכה לחלל והן בעקבותיה. לבסוף התיישבה על השטיח וכל המנגינות הצטופפו סביבה. רומי הורידה יד אחת מהחליל והושיטה אותה קדימה. גל הביא את הנייד מהחדר. היא פתחה את האפליקציה של ההקלטה, והמנגינות זינקו לתוכה אחת אחת, עד שלא נותרה בחוץ אף אחת מהן.

היא אפשרה למנגינת החליל לדעוך והשיבה לו את הנייד. "חוזרים לישון?" שאלה.

"כמה דקות," הוא הרים את הגיטרה שלו, "קודם אני ישמיע לך משהו."

.

תום יוגב היא עורכת מגזין המוזיקה העצמאי "קולומבוס", בוגרת תואר שני בספרות עברית בתוכנית לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן ראשון פרי עטה עתיד לצאת לאור השנה בהוצאת "קתרזיס". סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון המוסך מיום 24.06.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הבית הישן", סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עצמות שבורות נברשת קולות רוחות

שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 35X25 ס"מ, 2019

.

שלושה שירים מאת ויקטור נבוראק

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

.

אחת ההגדרות

אוּקְרָאִינָה הִיא מֻבְלַעַת בַּזְּמַן,

מֶרְחָב מְעֻוָּת, תְּסִיסַת הַטֵּרוּף,

מוֹלֶדֶת הַהֲזָיוֹת, אֲדָמָה שְׁחֹרָה חַיָּה,

אִמָּא גָּאיָה הַצְּמֵאָה לְדַם הַקָּרְבָּנוֹת.

.

כָּאן מִתְגַּנְּבִים לַנֶּפֶשׁ הַצִּמְחִי וְהַחַיָּתִי.

מִתְחַפֵּר בַּקַּרְקַע אִישׁ־שֹׁרֶשׁ

וְאִישׁ־זְאֵב עָף מֵעַל הַתְּהוֹם

בְּפִיו חֲתִיכַת בָּשָׂר חַי שֶׁל אָדָם.

.

מְמַדִּים שׁוֹנִים. מְהִירוּיוֹת זֶרֶם שׁוֹנוֹת.

אֵין חֹק שֶׁמְּסֻגָּל לָקַחַת הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן.

בְּעוֹד שֶׁאִכָּרִים בְּהַכְנָעָה מַעֲלִים מַס,

הֲמוֹנֵי פָּרָשִׁים מַשִּׂיגִים אֶת הָאֹפֶק.

.

כָּל שִׁלְטוֹנוֹת הָאָדָם כָּאן קִצְרֵי מוֹעֵד –

הַטֶּבַע נָדִיב מִדַּי, הָאַצּוֹת נוֹטְפוֹת שֻׁמָּן.

כָּאן הַוִּיקִינְגִים בְּהִירֵי הַשֵּׂעָר הוֹפְכִים לְצֶ'רְקֵסִים

בְּתוֹךְ שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת.

.

פנטזיית מטרו. השתקפות

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ מוּלוֹ

הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ שָׁקוּף,

הוּא רוֹאֶה צֵל צָבוּעַ שָׁקוּף

צֵל נָע בָּאֲוִיר

צֵל אוֹמֵר מְבַטֵּא מִלִּים בּוֹ־זְמַנִּית שׁוֹתֵק

                                             מְבַטֵּא מִלִּים

הוּא צוֹעֵד צַעַד וְהַצֵּל לִקְרָאתוֹ

פָּנִים אֶל פָּנִים עֵינַיִם

מַקְבִּילוֹת זוֹ מוּל זוֹ חוֹדְרוֹת

מַרְאַת הַזְּכוּכִית מִתְעַבָּה

הָרִימוּ אֶת עַפְעַפַּי

הִנֵּה הוּא

הַצֵּל שֶׁלִּי בְּתוֹכִי

.

צוֹמְחוֹת כַּנְפֵי עֲטַלֵּף

גְּדֵלִים נִיבִים וְאֶצְבָּעוֹת

צֵל צוֹמֵחַ דֶּרֶךְ הַגּוּף

הָעֹקֶץ מְרַחְרֵחַ דָּם

.

פנטזיית מטרו

צֶבַע עֲדַיִן אֵינוֹ חָלָל נַסֵּה לַחְצֹב דֶּרֶךְ

הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר הַזֶּה קְצוֹת הָאוֹר מַבְזִיקִים וְהַכָּפִיל

יוֹשֵׁב בַּחַלּוֹן מוּלוֹ בֻּבָּה מְצֻיֶּרֶת עֲמוּמָה

מְנַסֶּרֶת אֶת צַוָּארוֹ קַו הַתְּנוּעָה נִמְרָץ

נָהָר תַּת־קַרְקָעִי הִתְיַבֵּשׁ דִּינוֹזָאוּרִים

                                                       רְמוּסִים אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

חַטִּים עֲצָמוֹת שְׁבוּרוֹת נִבְרֶשֶׁת קוֹלוֹת רוּחוֹת רְפָאִים –

כָּל אֵלּוּ הֵם רֶקַע לִתְמוּנָה צַוָּארְךָ מְדַמֵּם

וְהָרֹאשׁ בַּחַלּוֹן מְזַנֵּק וְהָרֹאשׁ עָף

דֶּרֶךְ שִׁכְבַת יַם הָאֶבֶן דֶּרֶךְ דְּגֵי נְהַר הַדְּנִיפְּרוֹ

                                                               וְהַקֶּרַח

דֶּרֶךְ מַחְסְנֵי הַסִּפְרִיּוֹת שׂוֹרֵף אֶת דַּרְכּוֹ

עָף חֲגִיגִית רֶגַע עַד לַפִּיצוּץ הַקַּרְנָבָלִי

שְׂפָתָיו נָעוֹת בִּכְבֵדוּת: אֲ–נִי–רֹא–שׁ–מְ–עוֹ–פֵ–ף

.

ויקטור נבוראק (1961) הוא משורר, סופר, חוקר ספרות, מתרגם ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה וכן ספרי מחקר, קבצי מאמרים ומסות. ממייסדיה של הקבוצה הספרותית "בו־בה־בו", אשר התבססה על רעיון הספרות הבורלסקית, ההומוריסטית והקרנבלית נוכח התפוררותה ההדרגתית של ברית המועצות והיווסדה של אוקראינה העצמאית בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 של המאה העשרים.

.

אלכס אוורבוך (1985) הוא משורר, מתרגם וחוקר ספרות. פרסם שלושה ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים מעברית, אוקראינית, רוסית ואנגלית ואליהן. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בינלאומיים, וכן בגליונות המוסך מיום 24.6.21, מיום 10.3.22 ומיום 9.6.22. ספרו האחרון, "המלך היהודי", היה בין המועמדים הסופיים לשנת 2023 לפרס אוקראינה ע"ש טאראס שבצ'נקו, הפרס הממלכתי הגבוה ביותר לאומנויות ולספרות באוקראינה.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת ניל גיימן בתרגומה של רוית ליכטנברג יקותיאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | פרידה מעיר המתכסה שלג

"שירתה של קירש היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת". גיא פרל על "ארץ־עֶרֶב" מאת שרה קירש

נעמי טנהאוזר, פולה בשלג, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1986

.

שפת הכלבים השחורים – על ארץ־עֶרֶב מאת שרה קירש

גיא פרל

.

שלג שחור מכסה את עירי

שֶׁלֶג שָׁחֹר מְכַסֶּה אֶת עִירִי

הַכְּלָבִים מְבוֹסְסִים בְּבֹץ וְעָשָׁן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנָשִׁים

שְׂרוּעִים עַל סַפּוֹת רְחָבוֹת

וְאוֹכְלִים לֶחֶם חַם

.

רַק יוֹנִים צוֹרְחוֹת עַל הַגַּג

מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה בְּמִסְבְּאוֹת

חוֹשְׁבוֹת כְּבָר עַל הַקֵּן הַבָּא

מוֹרְטוֹת לְעַצְמָן נוֹצָה

וּמְנִיחוֹת בֵּין קִפְלֵי־רְעָפִים

.

אֲנִי יוֹצֵאת בְּפַרְוָה שְׁחֹרָה

מְדַבֶּרֶת אֶל הַכְּלָבִים בִּידִידוּת

הֵם בּוֹכִים וּמְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם קַלּוֹת

וּמַרְאִים לִי שֶׁלֶג לָבָן

הַמְּכַסֶּה אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי

.

אולי אי אפשר לכתוב על השיר הזה. אני מנסה. כותב ומוחק. כותב, לוקח עוד לגימה מכוס הקפה, מוחק. כמעט הכול נמחק, נמחק בשקט, מתכסה בשלג רך, בוץ, עשן, שלג שחור או שלג לבן. מה נותר? שפת הכלבים השחורים. שחורים כמו שלג, כמו בוץ ועשן, שחורים כמונו, אבל הם בוכים.

למרות הרושם העולה משמה, שרה קירש לא הייתה יהודייה. היא נולדה במזרח גרמניה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא שינתה את שמה לשרה, כתגובה לשואת יהודי אירופה. אחרי המלחמה יש מי שחזרו לסבוא בבתיהם הנוחים, אך קירש, כמו היונים, אינה יכולה עוד – חלק ממנה נקבר תחת השלג השחור, חלק תחת השלג הלבן, ומה שנותר חי, מרגיש ומדבר – יוצא את הבית, מצטרף אל הכלבים השחורים, ומיישיר מבט אל עוולות העבר.

בפתח הדבר שהקדימה המתרגמת דינה פון שוורצה לספר ארץ־עֶרֶב (קשב לשירה, 2022), היא מגוללת את קורות חייה של הסופרת והמשוררת הייחודית הזו. שבע־עשרה שנים אחרי שנפרדה משם הולדתה נפרדה קירש גם ממולדתה – היא עזבה את גרמניה המזרחית, בתגובה על אופיו הטוטליטרי של המשטר הקומוניסטי, וּויתרה על אזרחותה. לאחר תקופת נדודים בין כמה ארצות היא חזרה לכפר קטן ומבודד בצפון גרמניה, ליד הים הצפוני, שם חיה ויצרה שלושים שנה, עד מותה בשנת 2013.

שירים רבים בקובץ אני קורא כפרידתה המתמשכת של קירש מעירהּ המתכסה בשלג. כמו היונים בשיר הפותח את הרשימה, היא בתנועת עזיבה מתמדת – כבר אינה נמנית על המעוולים או צאצאי המעוולים סובאי הלחם, חלק ממנה אומנם קבור עימם ועם קורבנותיהם, אולם חלק אחר המשיך הלאה; המשוררת יוצאת את ביתה עטויה פרווה שחורה, מצטרפת אל להקת הכלבים השחורים, והיא דוברת את שפתם וכותבת בה.

.

זה השיר הראשון שכתבה במערב ברלין, אחרי עזיבתה את מזרח העיר וּויתורה על אזרחותה המזרח־גרמנית:

.

קצה החוט

לְהָעִיף עֲפִיפוֹן מִשְׂחָק

לְמֶרְחָבִים רֵיקִים מֵעֵץ אוֹ מַיִם. בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים

עוֹלֶה כּוֹכַב נְיָר, מְשֻׁחְרָר

קָרוּעַ אֶל הָאוֹר, גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, הַרְחֵק מֵהָעַיִן

וָהָלְאָה, הָלְאָה

.

לָנוּ נוֹתָר רַק קְצֵה הַחוּט, וְהַיְּדִיעָה שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתְךָ.

.

זה שיר פרידה נוסף ויציאה לגלות במרחב ביניים – בין החיים למוות, בין הקיים לנעדר – אחד מרבים בקובץ. לכאורה, שיר של שחרור וחופש, אולם שורתו האחרונה הופכת אותו באחת לשיר אובדן ואבל. שחרור מלא איננו אפשרי, משום שבמרחב הביניים יישארו תמיד שזורים זה בזה החי, שהצלחנו למלטו, והמת, שהולך איתנו. לטענתי, משמעותה של שירת קירש משתרעת גם אל מעבר לביוגרפיה יוצאת הדופן שלה. שירתה היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת, ועוד ועוד צורות של גלויות, בגינן נותרות הפשטות והשלמות הראשונית כרוכות בצל המוות וההיעדר. שירת קירש היא שירתם של אלה החיים וקצה חוט העפיפון בידיהן וידיהם.

עדות לצמידות מורכבת זו בין השלם לשברו ובין החיים למוות שהיא מרכזית בחוויית הגלות, נמצאת כמעט בכל אחד ואחד משירי הקובץ. אביא כדוגמה נוספת את השיר "מכתב", המתייחס לשהותה של הדוברת בעיר סוואנסי – עיר בדרום ויילס, אנגליה, שהייתה מוקד להפצצות חיל האוויר של גרמניה, ארץ מולדתה של קירש:

.

כָּל כָּךְ יָפֶה כָּעֵת

כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ. אֲנִי יְשֵׁנָה כְּשֶׁרַגְלַי

אֶל הַיָּם וּמֵאֲחוֹרַי הֶהָרִים. בְּדִיּוּק מוּלִי מֻנַּחַת אָמֶרִיקָה.

בְּכִכַּר־הַשּׁוּק עֲדַיִן נִכָּרִים אוֹתוֹת

הַהַפְצָצוֹת שֶׁלָּנוּ עַל סְוַואנְסִי.

.

כאשר החיים כרוכים כך במוות פנימי, יש והמוות הממשי מסמן את קצה גבולו של מצב הביניים, את קץ הנדודים בין המולדת הבלתי אפשרית לבין שמיים פתוחים ובלתי מושגים, את שחרור אחיזת כף היד בקצה החוט: "הָלַכְתִּי בְּשָׂדוֹת מְדֻשָּׁנִים כְּמוֹ הָיָה זֶה / גַּן־עֵדֶן כִּמְעַט אָבוּד. / בְּחָדְשֵׁי מֶרְץ הָאִכָּר הֵכִין סוּסָיו / תָּלָה עַצְמוֹ בַּסְּתָו" ("אפיטף") או "נָעָה בֵּין נֶחָמָה לְיֵאוּשׁ / עַל הַכַּדּוּר הַנָּבוּל הַזֶּה, יָכֹלְתִּי / לְהַעֲנִיק לְעַצְמִי כַּדּוּר אֶקְדָּח טָעוּן / כְּבִרְכַּת פְּרִידָה (סיומו של השיר "יום ראשון"). אולם, בבסיסה, שירת קירש לא קורסת אל המוות, כי אם נותרת במרחב הביניים, ומשמרת את המתח שבינו לבין החיים. בולט במיוחד תפקידו של הטבע, אשר כמו הכלבים השחורים והבוכים, מייצג את מה ששרד, חי ומרגיש. בשני השירים שבהם אסיים את הרשימה, לא זו בלבד שהטבע שורד – דווקא באזורים המתים הוא מתגבר ופורץ בחיות נפלאה. השיר הראשון שבאמצעותו אדגים זאת הוא "פרח לב הארי", שיר ארוך המתאר סיור של קירש במחנה ארטסברג, המוכר לנו בשמו המאוחר בוכנוואלד. כך מסתיים השיר:

.

מְאֻחָר יוֹתֵר הָאֵטֶרְסְבֶּרְג מָלֵא בְּפִרְחֵי שֵׁן הָאֲרִי / הִתְרוֹמְמוּת רוּחַ אִידְיוֹטִית / מִסָּבִיב / בֵּין שְׂרִידִים שֶׁל צְרִיפֵי אֲסִירִים מַתִּיז כְּתָמִים צְהֻבִּים / אַזְהָרָה מִפְּנֵי גַּז, מַדְרֵגוֹת מוֹבִילוֹת לִקְרֶמָטוֹרְיוּם, / מַרְבַדֵּי פְּרָחִים // יְלָדִים – / פְּרָחִים צְהֻבִּים יָפִים, צֶבַע הַקַּיִץ, / פֶּרַח הַמַּגִּיעַ עַד לְקַו הָרֹחַב הַשִּׁבְעָה־עָשָׂר שָׂם / צוֹמְחִים פִּרְחֵי יַעַר־קֶדֶם, פִּרְחֵי עֲנָק.

.

השיר השני הוא "העולם האחר", ואני חושב עליו כעל איחוד נפשי עם כל מה שמייצג העפיפון:

.

אֲנִי הַשּׁוֹר שֶׁל שִׁבְעַת הַקְּרָבוֹת

בִּמְדִינָה מֻשְׁחֶתֶת, מוֹלַדְתִּי

הָיִיתִי חֲזִיר־בַּר בָּאֹמֶץ שֶׁלִּי,

כָּעֵת אֲנִי מִלְמוּל נְחָלִים רַכִּים

וְחָפְשִׁיָּה.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

שרה קירש, "ארץ־עֶרֶב", קשב לשירה, 2022. מגרמנית: דינה פון שוורצה

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על ספרו החדש של שמעון אדף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן