.
לכווץ את השקט
תום יוגב
.
שוב התעורר, קצר נשימה, מזיע. ההתרחשות בחלום הייתה שונה הפעם: כל הנגנים ישבו סביב שולחן פוקר וכיוונו את הכלים, אבל מחדר אחר נשמע חליל צד – למה דווקא חליל צד, לעזאזל – והמנגינה הייתה שמימית. גל חטף את הנייד מהשידה, האפליקציה של ההקלטות הייתה על המסך הראשי בדיוק למקרים כאלה, וזמזם בקול נמוך את מנגינת החליל. אבל כל צליל שיצא מפיו רק פרם עוד את הרשת העדינה של המנגינה, ולא נותרו ממנה אלא נצנוצים וריצודים שנעלמו בחלל האוויר. "כוס אמק," מלמל וצנח אל הכר הלח. זו כבר הפעם השלישית השבוע.
"יש אפליקציה שמקליטה את כל הזמן שאתה ישן ואת כל הקולות שאתה עושה, ואז היא בעצמה כאילו מכווצת, כאילו מוחקת מה שלא צריך, ואז אתה יכול בשנייה לשמוע כל מה שעשית. אתה רוצה שאני יוריד לך אותה?"
"אוריד, רומי, או–ריד, אלף עתיד."
"אתה רוצה או לא?" היא הושיטה את ידה קדימה בתנועה המוכרת של "תביא לי את הפלאפון". תוך חצי דקה היצור הדעתן שיצא מאשתו לפני עשור הוריד את האפליקציה. הוא לקח ממנה את הנייד בחיוך מתוח. הוא לא איזה בּוּמר, והקטע הזה, שהילדה שלו כבר חמישה צעדים לפניו מבחינה טכנולוגית, די מביש. הוא היה כנראה מגיע בעצמו לאפליקציה, אבל אחרי התייעצויות בוואטסאפ של המשרד, סקר שוק… הוא נאנח; הקטנה, אַרְיה, היא עדיין ילדה. עדיין אוהבת לשחק איתו "ז'ול וורן", משחק שהוא ורומי המציאו באיזו נסיעה משפחתית כשהם שכחו לקחת את הצעצועים של אריה, ושלושתם נהגו לשחק יחד: מסתובבים בתורות במקום, בעיניים עצומות, וכשפוקחים אותן נמצאים בחיים אחרים: קולעים צמות ברעמות של אריות בטנזניה, או מנצחים על קונצרט של ציפורים טרופיות בברזיל. מאז הם שיחקו במשחק הזה בכל יום כמעט. אבל בזמן האחרון הוא ואריה משחקים לבד, נדמה שרומי פשוט מיצתה את הקטע של הילדוּת ומשום מה לא שלחו לו מייל בנושא. הוא כבר לא ידע איך לגשת אליה, איך להתקרב.
גל עשה טסט על דפנה אחרי שהיא נרדמה – הקליט את הנחירות שלה באפליקציה. לא נחירות דרמטיות, פשוט סוג כזה שקורה כשמצוננים ונשואים שתים עשרה שנה. האפליקציה באמת כיווצה את השקט והותירה את הנחירות, והוא מחק, מגחך, את הראיות המפלילות. הוא חשב שהאפליקציה תיתן לו ביטחון שיאפשר לו לישון לילה רצוף, אבל התעורר כרגיל, מזיע ומזמזם – והמנגינה, כדרכה, ברחה לו.
בסלון הוא תחב את האוזניות, וכמעט זינק מהספה כששמע את עצמו בהקלטה מזמזם מתוך שינה, אבל –
"שיט! כוס אמק…" הוסיף יותר בשקט, מביט לכיוון דלתות חדרי השינה הפתוחות. זו לא הייתה המנגינה מהחלום, אין מצב, זה היה סתם גיבוב זיופים בלי חוט מקשר. דמות קטנה ונוזפת התמצקה לנגד עיניו.
"אסור לקלל."
"לא קיללתי, רומי. את חלמת. למה את מחוץ למיטה?"
"יש לי פיפי, אני תכף י–ח–זור לחדר. ראית את החלילית שלי?"
"את לא יכולה להתאמן באמצע הלילה." הוא דווקא היה סבלני כלפי החפירות של הילדה עם החלילית, אבל יש גבול.
"רק רציתי לשים בתיק של בצפר." חוג חלילית, אולי זה מה שגם אני הייתי צריך לעשות, חשב במרירות. הוא היסס לרגע. "בואי," פשט אליה את ידיו וכמעט התחרט מחשש הדחייה המיידית שבטוח תבוא. אבל רומי זינקה והתכרבלה לידו, ניחוח מוכר של מרכך כביסה ושמפו נגד קשרים.
"איזה שיר אתם לומדים עכשיו?"
"שיר־עם."
"אבל של איזה עם?" צחק.
"שודדי ים נורדים."
"ופרעוניות מסופוטמיות?"
"ונזירים יפנים."
הם המשיכו ככה עוד זמן מה, עד ש"אבּוּש, יש לי פיפי" קטע את הרצף. גל שנא את ה"אבּוּש" האינסטגרמי הזה, או שתקרא לו אבא או שתמצא שם חיבה שלא נמצא בשימוש בכל בית בישראל. אבל לא התחשק לו להעיר הפעם. רומי חזרה והתיישבה לצידו, למרות ניסיונות השכנוע הרפים לשלוח אותה חזרה למיטה. לבסוף התרצה ואימץ אותה אליו, עטף אותה בשמיכה. הרגעים האלה הפכו נדירים כל כך.
"מה אתה לומד בבצפר שלך עכשיו?"
"כל מיני דברים מעניינים, איך מוזיקה מתנהגת, איך כותבים אותה. אבל יש הרבה שיעורי בית". ההגשה התקרבה במהירות מבהילה והוא עדיין לא הצליח לקשור שלושה צלילים זה לזה. מה יהיה אם לא..?
הכישלון של הלילה המשיך להעיב על יום המחרת. במשרד הוא לא הצליח להתרכז, ועל ההגשה לא היה על מה לדבר. אם הוא לא היה כזה פאקינג זייפן… זאת אנומליה שאף מורה למוזיקה לא הצליח לפתור; הוא היה גיטריסט מוכשר, עוד מילדות, אבל לשיר – לא ידע. היה פער בלתי נסבל בין מה שהתרחש אצלו בראש ובין המציאות. במשרד תמיד התנדב לנגן בטקסים – חגים, ימי זיכרון, אבל בגלל הזייפנות תמיד מישהו אחר היה צריך לשיר, וזה אף פעם לא נשמע בדיוק כמו שהוא רצה. ניבה־אייץ'־אר שרה איתו בדרך כלל. היא שרה לא רע, אבל הם קצת התכסחו בפעם האחרונה; הם היו אמורים להכין שירים ליום הזיכרון והיא לא הגיעה מוכנה עם הטקסטים. וזה אחרי שהוא השקיע שעות בעיבודים ואימונים כדי שהכול יהיה מושלם. "גל, תרגיע זה כולה טקס של המשרד, נראה לך שאם אני אחרטט קצת מילים המשקיעים יברחו?" כשהוא חזר הביתה באותו יום ולא הלך כהרגלו ישר לחדר של הבנות, דפנה באה לבדוק מה קורה. היא הוציאה את זה ממנו בסוף. אמרה לו שהגישות שלו ושל ניבה להופעה שונות; ניבה מתייחסת לזה בתור דרך נחמדה להעביר את הזמן בעבודה, והוא מתייחס ברצינות אפילו לתפקידים של הגיטרה שהוא מכין למסיבות של הבנות בחנוכה. גל ידע שהיא צודקת וקצת התבייש בדיעבד שהוא עשה כזו סצנה מול ניבה: "היא הרי לא טועה," אמר, "זה באמת רק טקס של המשרד, אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך." הוא חשב שכבר התרגל להיות הווירדו של המשרד בדברים האלה. "נו, קלפטון, אווררת את האוהל?" הייתה השאלה הקבועה במשרד בכל שנה בסביבות החגים, כשהאחרים הזמינו וילות הכול־כלול בקפריסין או רומניה והוא לקח את דפנה והבנות לשלושה ימי אוהל באינדינגב.
.
בבוקר יום ההולדת הארבעים ושניים שלו, דפנה הושיבה אותו מול הלפטופ ואמרה לו שהוא לא קם עד שהוא לא מסיים להירשם. זה היה עמוד ההרשמה ל"רימון". "ויש לי גם טלפונים של כמה מורים שממליצים עליהם להכנה למבחנים." הוא בהה בה.
"דחית את זה עשרים שנה. מספיק. תירשם."
"והעבודה? והכסף?"
"תפחית במשרה, כבר עשית את זה כשהבנות נולדו. או שתצא לחל"ת. נסתדר." גל עוד ניסה למחות אבל דפנה הגיעה מוכנה: "ואל תגיד לי שאתה זייפן. אתה לא חייב לשיר. בדקתי." הוא חייך. זה באמת מה שהוא התכוון להגיד, עוד אחד מהתירוצים שהוא נתן לעצמו לפני עשרים שנה. הוא היה שפן ואכל את עצמו מאז, עכשיו כבר היה מוכן להודות בזה. בזמנו טפח לעצמו על השכם על הבגרות שגילה, זה אפילו לא היה לחץ מההורים שלו. הוא זה שהכריז שמוזיקה היא תחביב ומדעי המחשב זה בשביל הכסף, ככה הוא יקנה לעצמו את הגיטרות שתמיד חלם עליהן. והוא באמת קנה אותן. אבל ככל שעבר הזמן הוא נעשה יותר ויותר משוכנע ש"תחביב" זה השם שאתה נותן לדברים שאין לך ביצים לעשות עד הסוף.
בלילה הוא התהפך במיטה עד שדפנה ביקשה ממנו ללכת לסלון ולהפסיק להעיר אותה. אבל כשהזדקף, רחשושים מתחת למיטה – היו שם קולות, זה בטוח – גרמו לו לקפוא במקומו. הוא התהפך עם הראש למטה ומצמץ. ישר זיהה אותן, הן הרי היו שלו: המנגינות שלו התרוצצו מתחת למיטה, קטנות וזוהרות, צחקקו אליו, דילגו בין שלבי העץ. הוא מתח יד וניסה לאחוז באחת מהן אבל היא חמקה, התמוססה תחת ידו והתגבשה שוב מאחור – והאחרות צחקו עליו. הוא משך עצמו עוד כלפי מטה עד שרק כפות רגליו שהתחפרו במזרן עצרו אותו מליפול ונופף בידיו ואגרף אבל לשווא. "גל, מה קורה?" דפנה מלמלה.
מרוב הפתעה הוא התגלגל אל הרצפה, הראש למטה. המנגינות התפקעו מצחוק. הוא הביט בהן הפוך, המום.
"את חייבת לראות–"
"אם זה ג'וק פשוט תיפטר ממנו."
"זה לא ג'וק." הוא התהפך וניסה לתפוס אחת מהן עוד פעם אחת –
"גל."
הוא נכנע והלך לסלון וישב שם על הספה ודמיין את כל הילדים בני העשרים מגיעים מוכנים עם הקטעים שהם הלחינו בערב אחד על ג'וינט בדירת השותפים שלהם, ואת עצמו יושב ושותק כשהמרצה מבקשת ממנו להשמיע את הקטע שלו, וכולם מגלגלים עיניים. וזה קורה פעם ופעמיים ושלוש, עד שהוא מבין שהוא עשה טעות, שזה באמת מאוחר מדי. והוא מפסיק את הלימודים והחבר'ה מהמשרד, שגם ככה משוכנעים שזה פשוט משבר גיל הארבעים בדיליי, טופחים לו על השכם ומזמינים אותו לטיול הג'יפים הבא שלהם.
כל היום שלפני ההגשה הוא היה על קוצים. יצא מהמשרד באמצע היום, צעק על הבנות כשהן חזרו הביתה, ואז התנצל, נעל את עצמו בחדר עם הגיטרה וחרק שיניים – וכלום לא קרה. הוא לא היה מסוגל לאכול כלום, ככה עד החשכה, עד שדפנה והבנות הלכו לישון. הוא המתין במיטה. זה היה הצ'אנס האחרון שלו.
בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר. הן התגלגלו על השמיכה שלו, והוא כמעט הצליח לתפוס אחת – והיא חמקה, וכך שוב ושוב. וכל הזמן הזה דפנה ישנה עם הגב אליו, קווי המתאר של רגשות האשם שלו. היא עובדת יותר שעות כדי שהוא יוכל ללמוד, וכבר בהגשה הראשונה הוא דופק הכול…
דמות קטנה הופיעה על מפתן הדלת. "רומי, מה עכשיו? תחזרי למיטה." אבל הילדה רק התקדמה צעד אחד אל תוך החדר. עיניה עקבו אחר המנגינות – גם היא ראתה אותן! הם החליפו מבטים. "אני לא תופס אותן," לחש.
"יש לי רעיון." היא רצה החוצה וחזרה עם החלילית.
"מה את עושה? זה יעיר את אימא." אבל רומי לא שעתה לו וקירבה את החלילית לפיה. בקעה ממנה מנגינה עקומה, חרישית. הוא הביט לכיוון דפנה, היא לא זעה. אבל המנגינות – המנגינות החלו לצאת אט אט מתחת למיטה ומתוך הארון ומהשמיכה והתקרבו אל רומי, מכושפות. היא המשיכה, לא הפסיקה לנגן לרגע, עד שיצאו כולן, ואז קמה לאיטה וצעדה לכיוון הסלון, ממשיכה לחלל והן בעקבותיה. לבסוף התיישבה על השטיח וכל המנגינות הצטופפו סביבה. רומי הורידה יד אחת מהחליל והושיטה אותה קדימה. גל הביא את הנייד מהחדר. היא פתחה את האפליקציה של ההקלטה, והמנגינות זינקו לתוכה אחת אחת, עד שלא נותרה בחוץ אף אחת מהן.
היא אפשרה למנגינת החליל לדעוך והשיבה לו את הנייד. "חוזרים לישון?" שאלה.
"כמה דקות," הוא הרים את הגיטרה שלו, "קודם אני ישמיע לך משהו."
.
תום יוגב היא עורכת מגזין המוזיקה העצמאי "קולומבוס", בוגרת תואר שני בספרות עברית בתוכנית לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן ראשון פרי עטה עתיד לצאת לאור השנה בהוצאת "קתרזיס". סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון המוסך מיום 24.06.21.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הבית הישן", סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
