פרוזה | לכווץ את השקט

"בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר." סיפור קצר מאת תום יוגב

רונן סימן טוב, מפריח הבלונים, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2011

.

לכווץ את השקט

תום יוגב

.

שוב התעורר, קצר נשימה, מזיע. ההתרחשות בחלום הייתה שונה הפעם: כל הנגנים ישבו סביב שולחן פוקר וכיוונו את הכלים, אבל מחדר אחר נשמע חליל צד – למה דווקא חליל צד, לעזאזל – והמנגינה הייתה שמימית. גל חטף את הנייד מהשידה, האפליקציה של ההקלטות הייתה על המסך הראשי בדיוק למקרים כאלה, וזמזם בקול נמוך את מנגינת החליל. אבל כל צליל שיצא מפיו רק פרם עוד את הרשת העדינה של המנגינה, ולא נותרו ממנה אלא נצנוצים וריצודים שנעלמו בחלל האוויר. "כוס אמק," מלמל וצנח אל הכר הלח. זו כבר הפעם השלישית השבוע.

"יש אפליקציה שמקליטה את כל הזמן שאתה ישן ואת כל הקולות שאתה עושה, ואז היא בעצמה כאילו מכווצת, כאילו מוחקת מה שלא צריך, ואז אתה יכול בשנייה לשמוע כל מה שעשית. אתה רוצה שאני יוריד לך אותה?"

"אוריד, רומי, או–ריד, אלף עתיד."

"אתה רוצה או לא?" היא הושיטה את ידה קדימה בתנועה המוכרת של "תביא לי את הפלאפון". תוך חצי דקה היצור הדעתן שיצא מאשתו לפני עשור הוריד את האפליקציה. הוא לקח ממנה את הנייד בחיוך מתוח. הוא לא איזה בּוּמר, והקטע הזה, שהילדה שלו כבר חמישה צעדים לפניו מבחינה טכנולוגית, די מביש. הוא היה כנראה מגיע בעצמו לאפליקציה, אבל אחרי התייעצויות בוואטסאפ של המשרד, סקר שוק… הוא נאנח; הקטנה, אַרְיה, היא עדיין ילדה. עדיין אוהבת לשחק איתו "ז'ול וורן", משחק שהוא ורומי המציאו באיזו נסיעה משפחתית כשהם שכחו לקחת את הצעצועים של אריה, ושלושתם נהגו לשחק יחד: מסתובבים בתורות במקום, בעיניים עצומות, וכשפוקחים אותן נמצאים בחיים אחרים: קולעים צמות ברעמות של אריות בטנזניה, או מנצחים על קונצרט של ציפורים טרופיות בברזיל. מאז הם שיחקו במשחק הזה בכל יום כמעט. אבל בזמן האחרון הוא ואריה משחקים לבד, נדמה שרומי פשוט מיצתה את הקטע של הילדוּת ומשום מה לא שלחו לו מייל בנושא. הוא כבר לא ידע איך לגשת אליה, איך להתקרב.

גל עשה טסט על דפנה אחרי שהיא נרדמה – הקליט את הנחירות שלה באפליקציה. לא נחירות דרמטיות, פשוט סוג כזה שקורה כשמצוננים ונשואים שתים עשרה שנה. האפליקציה באמת כיווצה את השקט והותירה את הנחירות, והוא מחק, מגחך, את הראיות המפלילות. הוא חשב שהאפליקציה תיתן לו ביטחון שיאפשר לו לישון לילה רצוף, אבל התעורר כרגיל, מזיע ומזמזם – והמנגינה, כדרכה, ברחה לו.

בסלון הוא תחב את האוזניות, וכמעט זינק מהספה כששמע את עצמו בהקלטה מזמזם מתוך שינה, אבל –

"שיט! כוס אמק…" הוסיף יותר בשקט, מביט לכיוון דלתות חדרי השינה הפתוחות. זו לא הייתה המנגינה מהחלום, אין מצב, זה היה סתם גיבוב זיופים בלי חוט מקשר. דמות קטנה ונוזפת התמצקה לנגד עיניו.

"אסור לקלל."

"לא קיללתי, רומי. את חלמת. למה את מחוץ למיטה?"

"יש לי פיפי, אני תכף י–ח–זור לחדר. ראית את החלילית שלי?"

"את לא יכולה להתאמן באמצע הלילה." הוא דווקא היה סבלני כלפי החפירות של הילדה עם החלילית, אבל יש גבול.

"רק רציתי לשים בתיק של בצפר." חוג חלילית, אולי זה מה שגם אני הייתי צריך לעשות, חשב במרירות. הוא היסס לרגע. "בואי," פשט אליה את ידיו וכמעט התחרט מחשש הדחייה המיידית שבטוח תבוא. אבל רומי זינקה והתכרבלה לידו, ניחוח מוכר של מרכך כביסה ושמפו נגד קשרים.

"איזה שיר אתם לומדים עכשיו?"

"שיר־עם."

"אבל של איזה עם?" צחק.

"שודדי ים נורדים."

"ופרעוניות מסופוטמיות?"

"ונזירים יפנים."

הם המשיכו ככה עוד זמן מה, עד ש"אבּוּש, יש לי פיפי" קטע את הרצף. גל שנא את ה"אבּוּש" האינסטגרמי הזה, או שתקרא לו אבא או שתמצא שם חיבה שלא נמצא בשימוש בכל בית בישראל. אבל לא התחשק לו להעיר הפעם. רומי חזרה והתיישבה לצידו, למרות ניסיונות השכנוע הרפים לשלוח אותה חזרה למיטה. לבסוף התרצה ואימץ אותה אליו, עטף אותה בשמיכה. הרגעים האלה הפכו נדירים כל כך.

"מה אתה לומד בבצפר שלך עכשיו?"

"כל מיני דברים מעניינים, איך מוזיקה מתנהגת, איך כותבים אותה. אבל יש הרבה שיעורי בית". ההגשה התקרבה במהירות מבהילה והוא עדיין לא הצליח לקשור שלושה צלילים זה לזה. מה יהיה אם לא..?

הכישלון של הלילה המשיך להעיב על יום המחרת. במשרד הוא לא הצליח להתרכז, ועל ההגשה לא היה על מה לדבר. אם הוא לא היה כזה פאקינג זייפן… זאת אנומליה שאף מורה למוזיקה לא הצליח לפתור; הוא היה גיטריסט מוכשר, עוד מילדות, אבל לשיר – לא ידע. היה פער בלתי נסבל בין מה שהתרחש אצלו בראש ובין המציאות. במשרד תמיד התנדב לנגן בטקסים – חגים, ימי זיכרון, אבל בגלל הזייפנות תמיד מישהו אחר היה צריך לשיר, וזה אף פעם לא נשמע בדיוק כמו שהוא רצה. ניבה־אייץ'־אר שרה איתו בדרך כלל. היא שרה לא רע, אבל הם קצת התכסחו בפעם האחרונה; הם היו אמורים להכין שירים ליום הזיכרון והיא לא הגיעה מוכנה עם הטקסטים. וזה אחרי שהוא השקיע שעות בעיבודים ואימונים כדי שהכול יהיה מושלם. "גל, תרגיע זה כולה טקס של המשרד, נראה לך שאם אני אחרטט קצת מילים המשקיעים יברחו?" כשהוא חזר הביתה באותו יום ולא הלך כהרגלו ישר לחדר של הבנות, דפנה באה לבדוק מה קורה. היא הוציאה את זה ממנו בסוף. אמרה לו שהגישות שלו ושל ניבה להופעה שונות; ניבה מתייחסת לזה בתור דרך נחמדה להעביר את הזמן בעבודה, והוא מתייחס ברצינות אפילו לתפקידים של הגיטרה שהוא מכין למסיבות של הבנות בחנוכה. גל ידע שהיא צודקת וקצת התבייש בדיעבד שהוא עשה כזו סצנה מול ניבה: "היא הרי לא טועה," אמר, "זה באמת רק טקס של המשרד, אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך." הוא חשב שכבר התרגל להיות הווירדו של המשרד בדברים האלה. "נו, קלפטון, אווררת את האוהל?" הייתה השאלה הקבועה במשרד בכל שנה בסביבות החגים, כשהאחרים הזמינו וילות הכול־כלול בקפריסין או רומניה והוא לקח את דפנה והבנות לשלושה ימי אוהל באינדינגב.

.

בבוקר יום ההולדת הארבעים ושניים שלו, דפנה הושיבה אותו מול הלפטופ ואמרה לו שהוא לא קם עד שהוא לא מסיים להירשם. זה היה עמוד ההרשמה ל"רימון". "ויש לי גם טלפונים של כמה מורים שממליצים עליהם להכנה למבחנים." הוא בהה בה.

"דחית את זה עשרים שנה. מספיק. תירשם."

"והעבודה? והכסף?"

"תפחית במשרה, כבר עשית את זה כשהבנות נולדו. או שתצא לחל"ת. נסתדר." גל עוד ניסה למחות אבל דפנה הגיעה מוכנה: "ואל תגיד לי שאתה זייפן. אתה לא חייב לשיר. בדקתי." הוא חייך. זה באמת מה שהוא התכוון להגיד, עוד אחד מהתירוצים שהוא נתן לעצמו לפני עשרים שנה. הוא היה שפן ואכל את עצמו מאז, עכשיו כבר היה מוכן להודות בזה. בזמנו טפח לעצמו על השכם על הבגרות שגילה, זה אפילו לא היה לחץ מההורים שלו. הוא זה שהכריז שמוזיקה היא תחביב ומדעי המחשב זה בשביל הכסף, ככה הוא יקנה לעצמו את הגיטרות שתמיד חלם עליהן. והוא באמת קנה אותן. אבל ככל שעבר הזמן הוא נעשה יותר ויותר משוכנע ש"תחביב" זה השם שאתה נותן לדברים שאין לך ביצים לעשות עד הסוף.

בלילה הוא התהפך במיטה עד שדפנה ביקשה ממנו ללכת לסלון ולהפסיק להעיר אותה. אבל כשהזדקף, רחשושים מתחת למיטה – היו שם קולות, זה בטוח – גרמו לו לקפוא במקומו. הוא התהפך עם הראש למטה ומצמץ. ישר זיהה אותן, הן הרי היו שלו: המנגינות שלו התרוצצו מתחת למיטה, קטנות וזוהרות, צחקקו אליו, דילגו בין שלבי העץ. הוא מתח יד וניסה לאחוז באחת מהן אבל היא חמקה, התמוססה תחת ידו והתגבשה שוב מאחור – והאחרות צחקו עליו. הוא משך עצמו עוד כלפי מטה עד שרק כפות רגליו שהתחפרו במזרן עצרו אותו מליפול ונופף בידיו ואגרף אבל לשווא. "גל, מה קורה?" דפנה מלמלה.

מרוב הפתעה הוא התגלגל אל הרצפה, הראש למטה. המנגינות התפקעו מצחוק. הוא הביט בהן הפוך, המום.

"את חייבת לראות–"

"אם זה ג'וק פשוט תיפטר ממנו."

"זה לא ג'וק." הוא התהפך וניסה לתפוס אחת מהן עוד פעם אחת –

"גל."

הוא נכנע והלך לסלון וישב שם על הספה ודמיין את כל הילדים בני העשרים מגיעים מוכנים עם הקטעים שהם הלחינו בערב אחד על ג'וינט בדירת השותפים שלהם, ואת עצמו יושב ושותק כשהמרצה מבקשת ממנו להשמיע את הקטע שלו, וכולם מגלגלים עיניים. וזה קורה פעם ופעמיים ושלוש, עד שהוא מבין שהוא עשה טעות, שזה באמת מאוחר מדי. והוא מפסיק את הלימודים והחבר'ה מהמשרד, שגם ככה משוכנעים שזה פשוט משבר גיל הארבעים בדיליי, טופחים לו על השכם ומזמינים אותו לטיול הג'יפים הבא שלהם.

כל היום שלפני ההגשה הוא היה על קוצים. יצא מהמשרד באמצע היום, צעק על הבנות כשהן חזרו הביתה, ואז התנצל, נעל את עצמו בחדר עם הגיטרה וחרק שיניים – וכלום לא קרה. הוא לא היה מסוגל לאכול כלום, ככה עד החשכה, עד שדפנה והבנות הלכו לישון. הוא המתין במיטה. זה היה הצ'אנס האחרון שלו.

בחצות המנגינות התחילו לצוץ. הן היו חצופות יותר הפעם – כבר לא התחבאו מתחת למיטה אלא התרוצצו בכל החדר, נתלו על הווילונות, קפצו מראש הארון, מילאו את החדר בקולות ובזוהר. הן התגלגלו על השמיכה שלו, והוא כמעט הצליח לתפוס אחת – והיא חמקה, וכך שוב ושוב. וכל הזמן הזה דפנה ישנה עם הגב אליו, קווי המתאר של רגשות האשם שלו. היא עובדת יותר שעות כדי שהוא יוכל ללמוד, וכבר בהגשה הראשונה הוא דופק הכול…

דמות קטנה הופיעה על מפתן הדלת. "רומי, מה עכשיו? תחזרי למיטה." אבל הילדה רק התקדמה צעד אחד אל תוך החדר. עיניה עקבו אחר המנגינות – גם היא ראתה אותן! הם החליפו מבטים. "אני לא תופס אותן," לחש.

"יש לי רעיון." היא רצה החוצה וחזרה עם החלילית.

"מה את עושה? זה יעיר את אימא." אבל רומי לא שעתה לו וקירבה את החלילית לפיה. בקעה ממנה מנגינה עקומה, חרישית. הוא הביט לכיוון דפנה, היא לא זעה. אבל המנגינות – המנגינות החלו לצאת אט אט מתחת למיטה ומתוך הארון ומהשמיכה והתקרבו אל רומי, מכושפות. היא המשיכה, לא הפסיקה לנגן לרגע, עד שיצאו כולן, ואז קמה לאיטה וצעדה לכיוון הסלון, ממשיכה לחלל והן בעקבותיה. לבסוף התיישבה על השטיח וכל המנגינות הצטופפו סביבה. רומי הורידה יד אחת מהחליל והושיטה אותה קדימה. גל הביא את הנייד מהחדר. היא פתחה את האפליקציה של ההקלטה, והמנגינות זינקו לתוכה אחת אחת, עד שלא נותרה בחוץ אף אחת מהן.

היא אפשרה למנגינת החליל לדעוך והשיבה לו את הנייד. "חוזרים לישון?" שאלה.

"כמה דקות," הוא הרים את הגיטרה שלו, "קודם אני ישמיע לך משהו."

.

תום יוגב היא עורכת מגזין המוזיקה העצמאי "קולומבוס", בוגרת תואר שני בספרות עברית בתוכנית לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן ראשון פרי עטה עתיד לצאת לאור השנה בהוצאת "קתרזיס". סיפור פרי עטה התפרסם בגיליון המוסך מיום 24.06.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הבית הישן", סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | פרידה מעיר המתכסה שלג

"שירתה של קירש היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת". גיא פרל על "ארץ־עֶרֶב" מאת שרה קירש

נעמי טנהאוזר, פולה בשלג, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1986

.

שפת הכלבים השחורים – על ארץ־עֶרֶב מאת שרה קירש

גיא פרל

.

שלג שחור מכסה את עירי

שֶׁלֶג שָׁחֹר מְכַסֶּה אֶת עִירִי

הַכְּלָבִים מְבוֹסְסִים בְּבֹץ וְעָשָׁן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנָשִׁים

שְׂרוּעִים עַל סַפּוֹת רְחָבוֹת

וְאוֹכְלִים לֶחֶם חַם

.

רַק יוֹנִים צוֹרְחוֹת עַל הַגַּג

מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה בְּמִסְבְּאוֹת

חוֹשְׁבוֹת כְּבָר עַל הַקֵּן הַבָּא

מוֹרְטוֹת לְעַצְמָן נוֹצָה

וּמְנִיחוֹת בֵּין קִפְלֵי־רְעָפִים

.

אֲנִי יוֹצֵאת בְּפַרְוָה שְׁחֹרָה

מְדַבֶּרֶת אֶל הַכְּלָבִים בִּידִידוּת

הֵם בּוֹכִים וּמְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם קַלּוֹת

וּמַרְאִים לִי שֶׁלֶג לָבָן

הַמְּכַסֶּה אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי

.

אולי אי אפשר לכתוב על השיר הזה. אני מנסה. כותב ומוחק. כותב, לוקח עוד לגימה מכוס הקפה, מוחק. כמעט הכול נמחק, נמחק בשקט, מתכסה בשלג רך, בוץ, עשן, שלג שחור או שלג לבן. מה נותר? שפת הכלבים השחורים. שחורים כמו שלג, כמו בוץ ועשן, שחורים כמונו, אבל הם בוכים.

למרות הרושם העולה משמה, שרה קירש לא הייתה יהודייה. היא נולדה במזרח גרמניה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא שינתה את שמה לשרה, כתגובה לשואת יהודי אירופה. אחרי המלחמה יש מי שחזרו לסבוא בבתיהם הנוחים, אך קירש, כמו היונים, אינה יכולה עוד – חלק ממנה נקבר תחת השלג השחור, חלק תחת השלג הלבן, ומה שנותר חי, מרגיש ומדבר – יוצא את הבית, מצטרף אל הכלבים השחורים, ומיישיר מבט אל עוולות העבר.

בפתח הדבר שהקדימה המתרגמת דינה פון שוורצה לספר ארץ־עֶרֶב (קשב לשירה, 2022), היא מגוללת את קורות חייה של הסופרת והמשוררת הייחודית הזו. שבע־עשרה שנים אחרי שנפרדה משם הולדתה נפרדה קירש גם ממולדתה – היא עזבה את גרמניה המזרחית, בתגובה על אופיו הטוטליטרי של המשטר הקומוניסטי, וּויתרה על אזרחותה. לאחר תקופת נדודים בין כמה ארצות היא חזרה לכפר קטן ומבודד בצפון גרמניה, ליד הים הצפוני, שם חיה ויצרה שלושים שנה, עד מותה בשנת 2013.

שירים רבים בקובץ אני קורא כפרידתה המתמשכת של קירש מעירהּ המתכסה בשלג. כמו היונים בשיר הפותח את הרשימה, היא בתנועת עזיבה מתמדת – כבר אינה נמנית על המעוולים או צאצאי המעוולים סובאי הלחם, חלק ממנה אומנם קבור עימם ועם קורבנותיהם, אולם חלק אחר המשיך הלאה; המשוררת יוצאת את ביתה עטויה פרווה שחורה, מצטרפת אל להקת הכלבים השחורים, והיא דוברת את שפתם וכותבת בה.

.

זה השיר הראשון שכתבה במערב ברלין, אחרי עזיבתה את מזרח העיר וּויתורה על אזרחותה המזרח־גרמנית:

.

קצה החוט

לְהָעִיף עֲפִיפוֹן מִשְׂחָק

לְמֶרְחָבִים רֵיקִים מֵעֵץ אוֹ מַיִם. בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים

עוֹלֶה כּוֹכַב נְיָר, מְשֻׁחְרָר

קָרוּעַ אֶל הָאוֹר, גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, הַרְחֵק מֵהָעַיִן

וָהָלְאָה, הָלְאָה

.

לָנוּ נוֹתָר רַק קְצֵה הַחוּט, וְהַיְּדִיעָה שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתְךָ.

.

זה שיר פרידה נוסף ויציאה לגלות במרחב ביניים – בין החיים למוות, בין הקיים לנעדר – אחד מרבים בקובץ. לכאורה, שיר של שחרור וחופש, אולם שורתו האחרונה הופכת אותו באחת לשיר אובדן ואבל. שחרור מלא איננו אפשרי, משום שבמרחב הביניים יישארו תמיד שזורים זה בזה החי, שהצלחנו למלטו, והמת, שהולך איתנו. לטענתי, משמעותה של שירת קירש משתרעת גם אל מעבר לביוגרפיה יוצאת הדופן שלה. שירתה היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת, ועוד ועוד צורות של גלויות, בגינן נותרות הפשטות והשלמות הראשונית כרוכות בצל המוות וההיעדר. שירת קירש היא שירתם של אלה החיים וקצה חוט העפיפון בידיהן וידיהם.

עדות לצמידות מורכבת זו בין השלם לשברו ובין החיים למוות שהיא מרכזית בחוויית הגלות, נמצאת כמעט בכל אחד ואחד משירי הקובץ. אביא כדוגמה נוספת את השיר "מכתב", המתייחס לשהותה של הדוברת בעיר סוואנסי – עיר בדרום ויילס, אנגליה, שהייתה מוקד להפצצות חיל האוויר של גרמניה, ארץ מולדתה של קירש:

.

כָּל כָּךְ יָפֶה כָּעֵת

כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ. אֲנִי יְשֵׁנָה כְּשֶׁרַגְלַי

אֶל הַיָּם וּמֵאֲחוֹרַי הֶהָרִים. בְּדִיּוּק מוּלִי מֻנַּחַת אָמֶרִיקָה.

בְּכִכַּר־הַשּׁוּק עֲדַיִן נִכָּרִים אוֹתוֹת

הַהַפְצָצוֹת שֶׁלָּנוּ עַל סְוַואנְסִי.

.

כאשר החיים כרוכים כך במוות פנימי, יש והמוות הממשי מסמן את קצה גבולו של מצב הביניים, את קץ הנדודים בין המולדת הבלתי אפשרית לבין שמיים פתוחים ובלתי מושגים, את שחרור אחיזת כף היד בקצה החוט: "הָלַכְתִּי בְּשָׂדוֹת מְדֻשָּׁנִים כְּמוֹ הָיָה זֶה / גַּן־עֵדֶן כִּמְעַט אָבוּד. / בְּחָדְשֵׁי מֶרְץ הָאִכָּר הֵכִין סוּסָיו / תָּלָה עַצְמוֹ בַּסְּתָו" ("אפיטף") או "נָעָה בֵּין נֶחָמָה לְיֵאוּשׁ / עַל הַכַּדּוּר הַנָּבוּל הַזֶּה, יָכֹלְתִּי / לְהַעֲנִיק לְעַצְמִי כַּדּוּר אֶקְדָּח טָעוּן / כְּבִרְכַּת פְּרִידָה (סיומו של השיר "יום ראשון"). אולם, בבסיסה, שירת קירש לא קורסת אל המוות, כי אם נותרת במרחב הביניים, ומשמרת את המתח שבינו לבין החיים. בולט במיוחד תפקידו של הטבע, אשר כמו הכלבים השחורים והבוכים, מייצג את מה ששרד, חי ומרגיש. בשני השירים שבהם אסיים את הרשימה, לא זו בלבד שהטבע שורד – דווקא באזורים המתים הוא מתגבר ופורץ בחיות נפלאה. השיר הראשון שבאמצעותו אדגים זאת הוא "פרח לב הארי", שיר ארוך המתאר סיור של קירש במחנה ארטסברג, המוכר לנו בשמו המאוחר בוכנוואלד. כך מסתיים השיר:

.

מְאֻחָר יוֹתֵר הָאֵטֶרְסְבֶּרְג מָלֵא בְּפִרְחֵי שֵׁן הָאֲרִי / הִתְרוֹמְמוּת רוּחַ אִידְיוֹטִית / מִסָּבִיב / בֵּין שְׂרִידִים שֶׁל צְרִיפֵי אֲסִירִים מַתִּיז כְּתָמִים צְהֻבִּים / אַזְהָרָה מִפְּנֵי גַּז, מַדְרֵגוֹת מוֹבִילוֹת לִקְרֶמָטוֹרְיוּם, / מַרְבַדֵּי פְּרָחִים // יְלָדִים – / פְּרָחִים צְהֻבִּים יָפִים, צֶבַע הַקַּיִץ, / פֶּרַח הַמַּגִּיעַ עַד לְקַו הָרֹחַב הַשִּׁבְעָה־עָשָׂר שָׂם / צוֹמְחִים פִּרְחֵי יַעַר־קֶדֶם, פִּרְחֵי עֲנָק.

.

השיר השני הוא "העולם האחר", ואני חושב עליו כעל איחוד נפשי עם כל מה שמייצג העפיפון:

.

אֲנִי הַשּׁוֹר שֶׁל שִׁבְעַת הַקְּרָבוֹת

בִּמְדִינָה מֻשְׁחֶתֶת, מוֹלַדְתִּי

הָיִיתִי חֲזִיר־בַּר בָּאֹמֶץ שֶׁלִּי,

כָּעֵת אֲנִי מִלְמוּל נְחָלִים רַכִּים

וְחָפְשִׁיָּה.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

שרה קירש, "ארץ־עֶרֶב", קשב לשירה, 2022. מגרמנית: דינה פון שוורצה

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על ספרו החדש של שמעון אדף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | אני ואישה־אמא

"בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן, ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו." דפנה לוי משוחחת עם הסופרת ניצולת השואה חוה ניסימוב

ענת בצר, ללא כותרת, מתוך הסדרה אנקת גבהים, שמן על בד, 150X130 ס"מ, 2005

חוה ניסימוב הייתה בת שש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשאישה־אמא, כפי שהיא מכנה אותה, באה לאסוף אותה מבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. את חוויותיה היא כתבה גם בספרים לילדים. "עידנתי הכול," היא אומרת, "אבל היה לי חשוב לספר, גם את הדברים שמעולם לא יכולתי לספר לילדיי."

.

אני ואישה־אמא – ריאיון עם חוה ניסימוב

דפנה לוי

.

"אני מביטה בתוך הקלידוסקופ: אמא ברוניסלבה מופיעה בין העננים הצמריריים. היא נוסעת בכרכרות זהב וברכבות. היא ממהרת אלי.

"אני ואישה־אמא נוסעות איתה לכפר בכרכרה רתומה לסוסים לבנים, לצווארם פעמונים קטנים. בחוץ קר, אבל לנו חמים וטוב. עכשיו יש לי שתי אימהות שמחבקות אותי. אני מחבקת אותן בחזרה."

.

כך מתארת חוה ניסימוב את החלום של אחרי המלחמה, חלומה של גיבורת ספר הילדים קלידוסקופ (טל־מאי, 2015) – בת דמותה – שהובאה לילה אחד, בתוך שק, למשפחה פולנית והוחבאה בביתם במשך שנות מלחמת העולם השנייה, עד ליום שבו נלקחה משם והושבה למשפחתה. בספר זיכרונותיה ילדה משם (מקטרת, 2007), היא מתארת חלום אחר: המלחמה הסתיימה, והגיע זמנה לעזוב את המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. בני המשפחה ההיא, מלווים באיכרי הכפר האוחזים בידיהם קילשונים, נעמדו מצידו האחד של החבל, ומצידו האחר ניצבו האישה הטוענת שהיא אִמה יחד עם ששת מיליוני היהודים שמתו בשואה. כולם מושכים ומושכים, כולם רוצים את הילדה אֶווּניָה שהם אוהבים כל כך. המציאות הייתה אחרת: נוקשה, קרה. ממש כפי שהובאה לכפר בלי שנאמר לה דבר, יום אחד הגיעה דודתה ולקחה אותה משם. איש לא נלחם עליה, ויותר מזה, כשפגשה את האם שלא ראתה במשך שנים, הן נשכבו לישון זו לצד זו, בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לומר מילה, בלי לבכות.

.

ניסימוב, בת 83, היא היום משוררת וסופרת עטורת פרסים. את העיבוד הספרותי לזיכרונותיה היא החלה לעשות רק אחרי גיל שישים, בממואר המורכב מקטעים קצרים, סיפורי זיכרונות מקוטעים שמדי פעם נארגים לתוכם סיפורים שספק היו ספק נבדו. "הזיכרון," היא אומרת, "הוא עניין מתעתע מאוד." ומאחר שהייתה ילדה קטנה, ומאחר שבילתה את שנות המלחמה במחבוא – והיו גם זמנים שבהם נאלצה להתחבא במשך ימים שלמים בין הארון לקיר – הזיכרונות שלה עזים מאוד בתחושה ובצבע, אבל גם דלים בפרטים. בספר ילדה משם היא הניחה לאיורים של עפרה עמית להשלים את החלקים שחסרו לה בסיפור – למשל, את דיוקנו של אביה, שמת עוד לפני שנשלחה אל המשפחה הפולנית, והיא לא הורשתה לשמור תמונה שלו, מחשש שתתגלה. עמית ציירה לה את אבא, והיא מוכנה להישבע שבאורח קסם הציור דומה מאוד לאביה האמיתי.

.

ניסימוב היא מאותן כותבות יוצאות דופן המצליחות לכתוב על השואה גם לילדים, בלי להישמע דידקטית וגם בלי ללכת על קצות האצבעות. "בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן," היא מסבירה. "ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו. לא כתבתי שיהודים נלקחו למחנות ריכוז ונרצחו שם, אבל סיפרתי ששכנים וקרובים נעלמו בזה אחר זה; כתבתי על המחסור ועל הרעב באמצעות חלום על ג׳ירפה שקוטפת עבור הילדה אגסים או הסיפור על הילדה שרגילה לאכול עוגות ומקבלת רק שלוש קוביות שוקולד… הילדה גיבורת קלידוסקופ לא מבינה מה זאת מלחמה, היא לא יודעת למה אנשים עצובים, היא רואה את הטלאי הצהוב וחושבת שאלה כוכבים צהובים יפהפיים, וכשאבא שלה נעלם היא לא מבינה שהוא מת, וכועסת כשאומרים לה שהוא כבר לא יכול לענות לה."

את שני ספרי הילדים העוסקים בשואה, ״קלידוסקופ״ ו״הסוד של פלוריאן״ כתבת שנים רבות מאוד אחרי, כשהיית כבר בת יותר משבעים. איך שימרת את נקודת המבט של הילדה שהיית אז?

״במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על השואה, לא הסכמתי לראות סרטים על השואה וגם לא קראתי ספרים. ואז, אחרי משבר נפשי עמוק ואחרי ביקור בפולין, שהתרחש שנים רבות אחרי שעליתי ארצה, ידעתי שאני רוצה וחייבת לספר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהפחד ותחושת האין אונים שהיו לי כילדה עדיין נמצאים שם. יכולתי להתחבר מייד ובעוצמה גדולה למצב שבו את לא מבינה מה קורה סביבך, את מרגישה שזה משהו נורא אבל לא מספרים לך ולא מסבירים לך, אז את ממציאה הסברים ומדמיינת כל מיני דברים כדי להתנחם. אני חושבת שבתוכי אני עדיין ילדה, וכמוני הרבה מאוד אנשים שבגלל המלחמה לא הייתה להם ילדות נורמלית. כולנו כאילו נולדנו זקנים, ועם השנים חזרנו לאחור, להיות שוב ילדים. אני לא מתכוונת לומר שאני מתפקדת כילדה – שירתּי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל חיי, גידלתי ילדים… אבל בפנים אני עדיין רוצה שאמא ואבא שלי יחבקו אותי ויגידו לי שיהיה בסדר, שהם אוהבים אותי.״

בספר ״הסוד של פלוריאן״ את כותבת מנקודת המבט של הילד הפולני, שבביתו מחביאים ילדה יהודייה קטנה, אווה בת החמש. איך ידעת להיכנס לעורו של פלוריאן? כל השנים הללו שמרת איתו על קשר?

״לא. בגלל שבמשך שנים רבות רק ניסיתי לשכוח, לא שמרתי על קשר עם המשפחה, ובסופו של דבר אחרי שנים התחדש הקשר עם אחד הנכדים. חשבתי הרבה על הילד הזה בן האחת עשרה, שחיכה בחג המולד למתנה נפלאה, ובמקום זה אביו הגיע הביתה עם שק, ובתוכו הייתה ילדה. זאת בטח הייתה עבורו אכזבה נוראה, וגם החיים שלו השתנו. פתאום היה סוד שהוא היה חייב לשמור. הוא היה ילד עם קוצים בתחת, שובב, ומרגע שהגעתי הוא כבר לא היה יכול לשחק עם החברים שלו, מחשש שהסוד הגדול יתגלה… במהלך המלחמה הוא נחשף לסיפורים קשים, ומחוץ לבית היה צריך להעמיד פנים שהוא אנטישמי אבל בתוך הבית לשמור על ילדה יהודייה, להעמיד פנים. חלק מהרגשות האלה הכרתי בעצמי, כי גם אני נאלצתי להחליף את זהותי פתאום, להיות למשך המלחמה ילדה פולנייה. זה היה מבלבל ושאלתי את עצמי, איך אותו ילד נוצרי התמודד עם זה.״

בשני הספרים את מציירת דמויות מאוד מורכבות של מבוגרים. הם לא תמיד מקור לנחמה אינסופית כפי שמקובל בספרות ילדים.

״זאת האמת, וכאלה היו המבוגרים סביבי. אבל אני לא שופטת אותם, כי גם הם עברו דברים איומים בשנות המלחמה. אבא שלי מת ואחרי שאימי מסרה אותי למשפחה הפולנית, היא עצמה הסתתרה בזהות בדויה. אנחנו הילדים הרגשנו אבודים, אבל כך בדיוק הרגישו גם המבוגרים. אני שאלתי את עצמי איפה הם, האם הם יחזרו אי פעם, ופלוריאן, כפי שכתבתי, חי אומנם עם הוריו אבל ברקע ריחפו כל הזמן סכנה ואלימות. לא במקרה כתבתי על אמא שלי בשם ״אישה־אמא״. כשהיא חזרה לחיי בעצם כמעט לא הכרתי אותה. הייתה בינינו זרות גדולה, ולא התרחש איחוד חם וקרוב. במשך שנים לא ידעתי אם הזיכרון הזה, שבו אנחנו שוכבות גב אל גב בלי לגעת זו בזו, הוא זיכרון אמיתי, וכששאלתי את אמא שלי קיוויתי שהיא תגיד שאני טועה, אבל היא רק הסבירה שגם היא עברה דברים קשים, ושהיא לא ידעה להביע רגשות. אחרי המלחמה עליתי ארצה לבדי וגדלתי במוסדות, והיא הגיעה שנים אחר כך. היה בינינו קשר רופף וכל השנים נשאתי את הכאב הזה, על כך שמגיל שלוש לא היו לי הורים בעצם. בספרים בכל זאת שיפצתי את הדברים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לכתוב אידיליה שאין לה קשר למציאות, אבל הרגשתי שאני חייבת לרכך מעט, להכניס לסיפור גם רגעים יפים, זיכרונות קטנים וטובים שלי.״

האיורים בספרייך גם מרככים, במידה רבה, את המציאות הקשה.

״כן ולא. מצד אחד הם נותנים תחושה שמדובר באיזו אגדה שלא תמיד מחוברת למציאות, ומצד שני מופיעים בהם דברים, כמו הטלאי הצהוב, שלא דיברתי עליהם באופן מפורש בטקסט.״

את סיפורי השואה שכתבת לילדים סיפרת קודם לילדייך?

״אף פעם לא סיפרתי להם דבר. כשהם היו קטנים שתקתי והם קיבלו אמא שסבלה לא מעט מדיכאונות. בעצם כתבתי כפי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם, בכנות, כדי שיבינו למה אני כפי שאני, דור ראשון (כי חוויתי את השואה) ודור שני (כי אני בת לאם ניצולת שואה) גם יחד.״

.

ספריה של ניסימוב, "קלידוסקופ" (עם איוריה של כנרת גילדר) ו"הסוד של פלוריאן" (עם איוריה של מראינה רסקין) ראו אור שניהם בהוצאת טל־מאי. הראשון זכה בפרס "דף דף" לספרות ילדים (2015) והשני זכה בפרס "דבורה עומר" לספר נוער מצטיין (2017). הממואר שקדם לאלה, "ילדה משם", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מקטרת (עם איורים של עפרה עמית).

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת. חברת מערכת "אלכסון". עורכת ומגישה את הפודקאסט "על החיים ועל המוות". מעורכות "המוסך".

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | ליבי איבד את יגונו

"זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל?". פרק מתוך "אף אחד מאיתנו לא יחזור" מאת שרלוט דלבו, בתרגום רמה איילון

דורית פיגוביץ גודארד, טכניקה מעורבת, 25X22 ס"מ. מתוך התערוכה "פצועים קל", גלריה בסיס, 2017 (אוצרת: שלומית ברויר)

.

"השיבה", פרק מתוך הספר "אף אחד מאיתנו לא יחזור" / שרלוט דלבו

מצרפתית: רמה איילון

.

את הדרך הביתה עשיתי עם חברותיי, הניצולות מבין חברותיי. הן ישבו לידי במטוס, וככל שהזמן צבר מהירות הן נעשו שקופות, יותר ויותר שקופות, איבדו צבע וצורה. כל החוטים והקנוקנות שקשרו אותנו זו לזו התרופפו. רק קולותיהן השתמרו, וגם הם התרחקו ככל שפריז קרבה. הסתכלתי בהן כשהשתנו לנגד עיניי, כשהיטשטשו ונהיו קלושות כרוחות רפאים. עדיין יכולתי לשמוע אותן, אך לא להבין מה הן אומרות. כשהגענו כבר לא הכרתי אותן. הן חמקו, נבלעו בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, ואז הבליחו להרף עין אך היו כה אווריריות, כה חסרות ממשות וחמקמקות, שהתחלתי לפקפק בקיומי שלי. הן שיחקו במשחק הזה של אור תעתועים במשך כל הזמן שכיתתנו רגליים ממשרד אחד למשנהו, נעלמות ונמצאות חליפות, מוצאות אותי, מבטאות מילים שחרגו מתפיסתי, נמוגות שוב ולבסוף מתמוססות בתוך קהל האנשים שחיכה לנו, נטמעות לעד בהמון. כל כך הפליאו לאבד את ממשותן בזמן המסע, שלאורכו צפיתי איך הן משנות את צורתן מדקה לדקה — נמחקות באיטיות, בחשאיות, בנחרצות, הופכות לרוחות רפאים — עד כי לא מיד הבחנתי בהיעלמותן. קרוב לוודאי מפני שנעשיתי בעצמי שקופה, חסרת ממשות ונוזלית כמותן. צפתי בתוך ההמון שהחליק סביבי, ובבת אחת הרגשתי לבד, לבד בתוך רִיק חלול בלי חמצן, רִיק שבתוכו אני מנסה לנשום אך נחנקת. היכן הן היו? נוכחתי בהיעלמותן כשכבר היה מאוחר מדי לקרוא להן, מאוחר מדי לרוץ אחריהן — ואיך אפשר לרוץ בתוך המון חמקמק? יתרה מזאת, קולי בגד בי ורגליי התאבנו בשיתוק. היכן הן היו? היכן אתן, לולו, ססיל, ויווה?

ויווה, למה לקרוא לה עכשיו? ויווה, היכן את? לא, לא היית איתנו במטוס. אם אני מתבלבלת בין המתות לחיות, עם מי מהן אני נמצאת? היה עליי להכיר בכך — וזו הייתה מסקנה שנמתחה עוד ועוד עד שנוסחה, והיא הטביעה אותי באימה שבה יכולתי רק לתעות, להחליק, לצוף — היה עליי להכיר בכך שאיבדתי אותן ושמעתה אני לבד. מאין תבוא העזרה? שום עזרה לא תבוא. לצעוק לא היה טעם, לקרוא לעזרה לא היה טעם. כולם, בהמון שהקיף אותי, היו נכונים לעזור לי, הרי היו כאן בשביל לעזור, אך הם הציעו את עצמם באמצעים שעמדו לרשותם, שידעתי כי אין בהם תועלת. הנפשות היחידות שהיה בכוחן לעזור לי היו מחוץ לטווח השגה. איש לא היה יכול למלא את מקומן. בקושי רב, במאמץ עליון של הזיכרון — אבל למה להגיד "מאמץ של הזיכרון" אם לא נשאר לי זיכרון? — במאמץ שאין לי מושג איך לקרוא לו ניסיתי להיזכר בתנועות שצריך לעשות כדי ללבוש שוב צורה של יצור חי המתקיים בחיים האלה. לצעוד, לדבר, לענות על שאלות, להגיד לאן אני רוצה ללכת, ללכת לשם. שכחתי. האם אי־פעם ידעתי? לא היה לי מושג מה לעשות או מאיפה להתחיל. המשימה הזאת הייתה מעל לכוחותיי. לא היה מנוס אלא לוותר. לוותר או לדחות. קודם כול היה עליי לחשוב. צפתי בתוך ההמון, שנשא אותי מבלי משים שכן הייתי חסרת משקל וראשי היה ריק ממחשבות. לחשוב? איך לחשוב כשאין במוח ולו מילה אחת, אחרי שכל המילים פרחו ממנו? הייתי נעדרת מכדי ליפול לייאוש. הייתי שם… איך? איני יודעת. אך האומנם הייתי שם? הֶהייתה זו אני? ההייתה זו… הייתי שם וזה יהיה שקר לומר שלא ידעתי מה לעשות, לא חשבתי ולא שאלתי את עצמי אם יש משהו שאפשר לעשות. לדעת, לשאול, לחשוב, אלה מילים שבהן אני משתמשת עכשיו.

כמה זמן המשכתי לשבת על הספסל ההוא, שאנשים יכלו לחשוב שאני מהרהרת או נחה עליו? כמה זמן ישבתי כך בלי לחשוב ובלי להרהר, מנסה להיזכר מה עליי לעשות כדי להיזכר? להגיד שרעדתי מקור כמו שרועדים כשקודחים מחום, שהייתי שרויה באפיסת כוחות, אלה דברים שקל להגיד היום במקום לספק הסבר. אבל האמת היא שאז לא הרגשתי כלום, לא הרגשתי שאני קיימת, לא הייתי קיימת. כמה זמן נשארתי כך, תלויה על בלימת הקיום? (המילים חזרו אליי מאז, כפי שאתם רואים.) זמן רב, זמן רב מאוד. מהזמן הזה זכורות לי תמונות מעורפלות, שבהן אין ולו כתם בהיר אחד המאפשר להבחין בין שינה לערוּת. זמן רב מאוד.

אם אני מאמצת מאוד את זיכרוני, נדמה לי ששכבתי, ושאנשים באו לבקר אותי. הם נישקו אותי, דיברו אליי, סיפרו לי דברים, שאלו אותי שאלות. עם השאלות הם הפסיקו די מהר, כי לא עניתי על אף אחת. הקולות שלהם הגיעו אליי ממרחק עצום. כשהם נכנסו לחדרי המבט שלי הזדגג. נוכחותם הדחוסה חסמה את האור. מבעד למסך הזה ראיתי שהם מחייכים חיוך מעודד שהיה לי סתום לגמרי, כמו ההתנהגות שלהם, כמו החביבות שלהם — בדיעבד פירשתי זאת כחביבות. כמעט אי אפשר, בדיעבד, להסביר במילים דברים שקרו בתקופה ההיא, שלא היו בה מילים. למה הם באים לבקר אותי? למה הם מדברים? מה הם רוצים לדעת? למה הם רוצים שאדע דברים מסוימים שהם מוכנים להגיד לי, שהם באו במיוחד כדי להגיד לי אותם? הכול היה סתום, ולא היה אכפת לי. שום סקרנות, שום חשק לדעת משהו לא קיננו בי. הם הביאו לי פרחים וספרים. האם דאגו פן אשתעמם? להשתעמם… כל הרעיונות שלהם השתייכו ליקום אחר. הם דואגים פן אשתעמם ולכן מביאים לי ספרים… הם הניחו את הספרים על השידה שליד המיטה שלי, והספרים נשארו שם בלי שאפילו תצוץ במוחי המחשבה להרים אחד מהם. הספרים נשארו שם זמן רב, בהישג ידי, מחוץ להישג ידי. זמן רב. בסופו של דבר נאמר לי שהיעדרי מהעולם נמשך זמן רב מספיק. גופי היה חסר משקל, ראשי היה חסר משקל. ימים על ימים בלי לחשוב על כלום, בלי להתקיים, ובתוך כך לדעת — אף על פי שהיום איני זוכרת איך ידעתי — ובתוך כך להרגיש באופן עמום מן העמום שאני קיימת. לא הצלחתי להתרגל לעצמי מחדש. כיצד להתרגל מחדש לאני שהתנתק מעצמו כל כך, עד כי לא הייתי משוכנעת שהתקיים אי־פעם? חיי הקודמים? האם היו לי חיים קודם? החיים שהיו לי אחרי? האם חייתי בכלל כדי שיהיה לי "אחרי", כדי לדעת מה זה "אחרי"? צפתי בתוך הווה חסר ממשות.

חברים המשיכו לבקר אותי, הביאו לי ספרים חדשים והם נערמו על הספרים שכבר קיבלתי. מזמן לזמן הייתי מתרוממת מעל הכרים ומסתכלת בספרים האלה, בלי לקשור בינם לבין פעולת הקריאה. הם היו חפצים חסרי תועלת. מה עושים בחפצים האלה? אחר כך הייתי שוכחת מהם וחוזרת אל היעדרי.

אט־אט, מבלי משים, לבשה המציאות צורה סביבי. מבלי משים, שכן לא עשיתי שום מאמץ כדי לצוף בחזרה אל פני השטח של המציאות. כוחי לא עמד לי לעשות ולו את הקלוש במאמצים. בכוחה שלה, בכובד משקלה, המציאות החזירה לעצמה את קווי המתאר, את הצבעים ואת המשמעויות שלה. אך כמה איטי זה היה… אחת לפרק זמן ממושך הייתי מגלה תו חדש, פשר חדש. אט־אט רכשתי מחדש את חושי הראייה והשמיעה. אט־אט יכולתי לזהות שוב צבעים, צלילים, ריחות. הטעמים חזרו הרבה יותר מאוחר. יום אחד ראיתי — כן, ראיתי — את הספרים על השידה ועל הכיסא שליד המיטה. כולם היו בהישג ידי, אך ידי לא הושטה אליהם. הסתכלתי בהם זמן רב ולא עלה על דעתי לגעת בהם, להרים אותם. וכשלבסוף הושטתי את היד ונטלתי אחד מהם, כשפתחתי אותו והבטתי בו, הוא היה כה עלוב, כה תלוש, שהחזרתי אותו לערמה. תלוש. כן, הכול היה תלוש. על מה היה הספר? איני יודעת. כל שאני יודעת הוא שהיה תלוש. תלוש מהדברים, תלוש מהחיים, תלוש מעיקרי הדברים, תלוש מהאמת.

מה אינו תלוש? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ולמרבה הייאוש לא הייתי מסוגלת להשיב עליה. אני אומרת ייאוש בהיעדר מילה אחרת שתצביע על כוונתי. לא הייתי מיואשת משום דבר, הייתי נעדרת.

זמן רב חיכיתי עד שניסיתי להתוודע שנית לספר. הפעם השנייה הייתה מערערת לא פחות מהראשונה, ואני הייתי מיואשת עוד יותר, או ליתר דיוק התחפרתי עמוק עוד יותר בהיעדר שלי.

מה אינו תלוש? האם לעולם לא אמצא עוד עניין בספרים? האם אינם אלא חזרה אחת תפלה, תיאורים יפים וכוזבים, רצף של מילים נטולות כל חשיבות?

מפח הנפש שלי מהספרים נמשך הרבה מאוד זמן. שנים. לא הייתי מסוגלת לקרוא כי היה נדמה לי שאני יודעת מראש מה כתוב בספר, ושאני יודעת זאת באופן אחר, בידיעה בטוחה ועמוקה יותר, חד־משמעית ובלתי ניתנת להפרכה.

בדיוק כפי שהשפלתי מבט כדי לא לפגוש את פני האנשים, שכן הפנים התערטלו לנגד עיניי וראיתי את האנשים לתוככי נשמתם מבעד לפניהם ברגע שמבטי התעכב עליהם, וזה הביך אותי עד שנאלצתי להשפיל את המבט, כך התרחקתי מהספרים, שכן ראיתי מבעד למילים. ראיתי את השגרתי, את המקובל, את הריקוּת. כן, הבחנתי בַּמיומנות, אך מה יודע האיש הזה, שברצונו לומר לי? ומדוע הוא לא אומר זאת?

הכול היה כוזב, הפנים כמו הספרים, הכול הראה לי את כזבו והייתי נואשת כי איבדתי כל יכולת להיענות לאשליה ולחלום, כל יכולת להיעתר לדמיון, להסבר. זה החלק שמת בי, באושוויץ. זה מה שהפך אותי לרוח רפאים. איך לגלות עניין כאשר את מזהה את הכזב בכל דבר, כשאין עוד משחק בין אור לצל, כשלא נשאר כלום לעמוד על סודו, לא בעיני האנשים ולא בספרים? איך לחיות בעולם שאין בו מסתורין? איך לחיות בעולם שבו השקר נצבע בצבעים מעוורים ומפריד את עצמו מהאמת, כמו באותן תרכובות שמתפרקות, כשכל יסוד חוזר אל צבעו ואל דחיסותו הראשוניים?

זמן רב תהיתי על השאלות האלה ולא מצאתי תשובה. מדוע לחיות אם שום דבר לא אמיתי? מדוע להצטער על אובדן התמימות אם זה נוח כל כך? התחבטתי בדילמה שאין לה פתרון. הסתכלתי בספרים שאין בהם תועלת. הכול היה חסר טעם עבורי. אבל מה הטעם בידיעה אם אינך יודעת עוד איך לחיות?

איך זה קרה? אני לא יודעת. יום אחד לקחתי ספר ליד וקראתי אותו. הלוואי שיכולתי להגיד איך זה קרה. איני זוכרת מאומה. גם שם הספר נשתכח ממני. היה טוב אילו יכולתי לציין איזו יצירת מופת. לא. זה היה ספר אחד מבין אחרים, הספר שהחזיר לי את כל האחרים. עליי לנסות להיזכר. זה קשה כל כך, שלעת עתה אוותר. מי יעלה על דעתו לסמן את הנתיב התת־קרקעי שתעה בו שנים רבות כל כך לפני שראה את האור בקצהו? הרי ידוע לו כי לעולם לא ישוב לאותו מעבר תת־קרקעי, אז למה שיחפש אותו?

.

.

נאבקתי בָּאי־צדק

הוא לפת אותי

ומסר אותי שוב לידי המוות

נאבקתי במוות

בעוצמה כזאת

שלא היה בכוחו ליטול ממני את החיים

אך המוות

המבקש נקמה

נטל ממני את הרצון לחיות

והנפיק לי אישור

חתום בצלב

כדי לעשות בו שימוש

בפעם הבאה.

.

     *

ליבי איבד את יגונו

הוא איבד את תכלית פעימתו

חיי ניתנו לי בחזרה

ואני עומדת לפני החיים

כמו לפני שמלה

שאיני יכולה ללבוש עוד.

.

     *

ילד נתן לי פרח

בוקר אחד

פרח שקטף

בשבילי

.

הוא נישק את הפרח

לפני שהושיטוֹ לי

וביקש שאנשק אותו גם

ילד בצבע ליקריץ'

הוא חייך אליי

בסיציליה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעיתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת.

.

.

שרלוט דלבו, "אף אחד מאיתנו לא יחזור", עם עובד, 2023. מצרפתית: רמה איילון

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך הקובץ "גן ליד הים", מאת פורסט ריד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן