הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן: על "משא ניסן" מאת שמעון אדף
רינה ז׳אן ברוך
.
״הבלשים האבודים בעיר האפלה, שמעתי את אנחותיהם.״
(רוברטו בולניו. תרגום שלי, מתוך Sleeping Detectives, The Unknown University, Pan Macmillan 2015)
.
ספר השירה החדש של שמעון אדף, משא ניסן, עוסק בתעלומה: נערה בת שש־עשרה נעלמת יום אחד אל תוך שיר. בעודה קוראת בחצר ביתה, היא ״נִשְׁמְטָה אֶל הַסֵּפֶר / דְּיוֹ הַמְּצוּלָה״ (עמ׳ 8), ״נָשָׁא אוֹתָהּ הַשִּׁיר / מִבַּעַד לַזְּמַן״ (עמ׳ 7). היעלמותה של הנערה אינה החידה היחידה בספר – גם דמותו של הבלש המחפש אחריה, כמסתבר בשער השני, היא חידתית ומזמינה חקירה נוספת: ״אבל הבלש אינו בלש / כי אם מועל – קורבן המגפה אשר / קיבל מן הבלש עֵרוּי / פלזמטי / ואיתו הסכים לרשת / את זהותו של הבלש / את זיכרונו / תחת תולדותיו שלו / שהסתממו״ (37). התעלומה, הבלש, העדים והחקירה המופיעים בשירים מציבים את היצירה בגבולות סוגת הבלש, שהטרילוגיה הבלשית של אדף חוללה בה מהפכה של ממש בשנים האחרונות (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, 2004, קובלנה של בלש, 2015 , קום קרא, 2018). בטרילוגיה אדף שבר את הנוסחאיות של הז׳אנר והפך אותו לחקירה קיומית מולטי־ז׳אנרית ומטאפיזית.
בספרו החדש אדף מעתיק את יסודות הז׳אנר אל הזירה השירית. זו הופכת לזירת פשע ממשית ומטאפורית: הנערה נבלעת בתוך ״הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן / שֶׁהִיא מֶשֶׁךְ הַשִּׁיר״ (עמ׳ 13). בניגוד לספרות הבלשית, שבה הטקסט עוסק בזירות פשע המבקשות להיראות ממשיות, כאן לטקסט השירי יש תפקיד כפול – הוא בה בעת מקום ההיעלמות והזירה שבה מתבצעת חקירת ההיעלמות.
בניגוד לסיפור קצר או רומן, שירה עשויה להיראות כאמנות המנוגדת לספרות הבלשית: מה לסוגה מבוססת העלילה, התבניתית, ולשירה האסתטית, הגבוהה שבאמנויות המילה? תקדים אחד לשירה הבלשית של אדף מצוי אצל רוברטו בולניו, שעושה שימוש יצירתי בסוגת הבלש, מפגיש אותה עם השירה ברומן בלשי הפרא, ואף כותב שירה בלשית בספרו La universidad desconocida (האוניברסיטה הלא־ידועה).
בספריו הבלשיים אדף מוכיח שוב ושוב שספרות בלשית לא חייבת להתבסס רק על סט של מרכיבים ידועים, ובוודאי שאינה חייבת להיות קלילה ואסקפיסטית, אלא יכולה לבטא גם מצב של חקירת הקיים, של עמידה על סוד או תעלומה העומדים בבסיס הקיום האנושי והעולם. הספרות הבלשית של אדף נוטה לעסוק בשאלות מטאפיזיות, ומעמידה את דמות הבלש ואת מודוס החקירה בבסיסה, ולא רק את החתירה לעבר תשובה לשאלה ״מי עשה את זה?״. אצל אדף, הספרות הבלשית הופכת לדרך לערער על המציאות ולתהות על הנחותיה, לא להשיב את הסדר על כנו על ידי מציאת פתרון פשוט ויחיד לתעלומה. כך למשל, בקילומטר ויומיים לפני השקיעה, אליש, הבלש, מסביר איך דומים זה לזה הרצח הסדרתי ומעשה השירה: ״גם שירה וגם רצח סדרתי שואפים ליצירה, כן, יצירה, אין מילה אחרת לתאר את התוצאה של המאמץ של שתי האמנויות. […] יצירה שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם יעמוד ברשות עצמו, יהיה הדבר עצמו, אתה מבין? שיר, טקס הרצח, הוא גם מעשה בפני עצמו, גם חפץ בעולם, מערכת סגורה לגמרי שיש לה משמעות נפרדת וגם שחזור עמוק של חוויה, של דפוס שנטמע בנפש של היוצר״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, כנרת זמורה ביתן 2015 [כתר, 2004], עמ׳ 39).
ואילו משא ניסן מראה עד כמה קרובה השירה אל החקירה הבלשית. ההיעלמות הבלתי מוסברת של הנערה, שלא ברור לאורך הספר אם נעשתה מבחירה או מכורח, מלאכת הפענוח וההתחקות אחריה בתוך השירים, מעמידים את התעלומה, הסוד והתשוקה לפענח אותו, כבסיס של שני סוגי יצירה: הספרות הבלשית והשירה. השיר הוא החדר הנעול שבו נעלמת הנערה, אחד מהטרוֹפִּים הידועים של הספרות הבלשית: ״מַהוּ רֶצַח בְּחֶדֶר נָעוּל אִם לֹא מָשָׁל לִתְשׁוּקָה״ (עמ׳ 20), שואל השיר, ומהו שיר אם לא תשוקה לפענח, לגלות, לדעת? השיר הוא חידת החדר הנעול – המקום שבו נעלמת הנערה – ותשוקת פתרונה גם יחד, שכן חקירת התעלומה והניסיון לפתור אותה מתרחשים בתוך השירים עצמם. והשירה הבלשית של אדף מאפשרת את ההשתהות, את השהייה באי־הידיעה ובתעלומה, שווקטור הפרוזה אינו מאפשר תמיד.
משא ניסן אף מוסיף נדבך נוסף בתהליך הפשטת הסיפור הבלשי וזיקוקו, שהתחיל בטרילוגיה הבלשית של אדף. את קום קרא הגדיר אדף כ״רומן בלשי, רומן מטא־בלשי ורומן אנטי־בלשי״ (קום קרא, כנרת זמורה ביתן, 2017, עמ׳ 608). במשא ניסן השירה מקלפת שכבה נוספת מהסיפור הבלשי, מפשטת אותו אף יותר, עד שהוא הופך לתמצית מזוקקת של עצמו. במעבר מהפרוזה אל השירה, נותרים רק מאפייניו הסגוליים ביותר של הסיפור הבלשי. רכיבי העלילה של הסיפור עוברים הפשטה עד למעט ההכרחי שלהם: אין צורך באליש או בדמות בלש מסוימת אחרת, מספיק רק ״הבלש״; אין צורך בקורבן שנעשה לה פשע נורא, מספיקה רק ״הנערה״. אין צורך ברצח אכזרי, מספיק רק ההיעלמות מהעולם. ״אֶלֶף הַחְלָפוֹת סְדִינִים / הָיוּ סָדִין / בּודֵד, זָמִיר / תְּמִידִי שֶל הַשֵּׁנָה״ (עמ׳ 78). תהליך ההפשטה עובר מהריבוי (״אלף סדינים״), אל האיחוד (בדמות הסדין האחד) ולבסוף אל המטאפורה השירית שלו (״זמיר תמידי של השנה״). וכך, במשא ניסן, הדמויות הארכיטיפיות והתעלומה מקבלות ממשות לא מתוקף המלאוּת הריאליסטית של דמויותיהן ושל הפשע שבוצע, אלא מתוקף הנצחיות של מצבן כדמויות ארכיטיפיות ושל השאלות שהן שואלות על העולם ועל עצמן.
הבלש נטול השם של משא ניסן, כמו בלשים מטאפיזיים רבים שאדף מתאר, אף הוא מושא לחקירה בספר. הבלש אינו עצמו, אלא בן דמותו, אדם שלא ידוע לנו עליו רבות, שירש את תודעתו, זיכרונותיו ומטרותיו של הבלש על ידי עירוי פלזמה שמחק את זהותו שלו. כך מוכפלת החקירה ומשולשת: האדם שיורש את דמות הבלש חוקר לא רק את היעלמותה של הנערה, אלא גם את היעדרותו שלו עצמו ואת הדמות שאותה ירש. הריבוי הזה, המערער את אחידותו של ה״אני״, מזכיר במהותו את דמותו של ״האני, כלומר, אני״ שהוא הדובר בקום קרא: מספר המתערב בסיפור, שהכפילות בהתייחסותו לעצמו מצביעה על חוסר היכולת לומר ״אני״, על ערעור ההנחה בדבר אחדותה של הזהות. דרך ההכפלה הזו, של בלש שאינו עצמו, אדף מתנער מה״אני״ היחיד. לאורך הספר הזיכרון עצמו ניתק מה״אני״ הזוכר. הבלש מעלה זיכרונות, אך מציין שהם ״לא של[ו]״. וכדאי לציין שדמות הבלש היא רק אחת מהדמויות המעניינות בספר הזה. חפשו את האיצטגנין/ה, את בעלת טור החברה, את המשורר.
משא ניסן הוא ספר חשוב בנוף השירה המקומי והעכשווי. נדמה שאחד מהתפקידים המרכזיים שהשירה ורוב המשוררים לקחו על עצמם בעשורים האחרונים הוא להעיד על האני הקיים, להוכיח את קיומו. ואילו שירתו של אדף מבקשת להצביע על הפירוק, על התעלומה – של השירה, של המציאות ושל האני החווה אותה. כוחה של השירה כאן הוא בהצבעה על הפירוק ועל אי־הממשות של המציאות (כולל של השירה עצמה ושל הדמות כותבת אותה). וכך המציאות הופכת בעצמה לטקסט, לשירה, נטולת ממשות, ״שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם [עומד] ברשות עצמו״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, עמ׳ 39). גם המגפה מופיעה בספר בשמה הכללי, כדימוי:
.
אַתָּה רוֹצֶה לְדַבֵּר עַל דִּמּוּיִים.
מָה הָיָה דִּמּוּי הַחֹלִי שֶׁלְּךָ?
יְעָרוֹת מִתְלַקְּחִים, מְרַק עֲטַלֵּף, נַעֲרָה
מְקוֹנֶנֶת עַל קְטָבִים נְמַסִים
.
בשירתו של אדף גם מגפות ממשיות וסממניהן נעשות לדימוי. משא ניסן מתכתב עם מגפות עכשוויות וספרותיות: הקורונה בימינו והמגפה שתוקפת את העיר תבי במחזה אדיפוס המלך, שנחשב על ידי רבים לחקירה הבלשית הספרותית הראשונה. באדיפוס המלך החקירה הבלשית, חקירת העצמי והתגלמות האשמה והפשע במגפה המכה את העיר כולן קשורות זו בזו. אצל אדף, נקשרת גם מגפת הקורונה במעשה הספרותי, במגפה וחולי ארכיטיפיים.
השירה היא החידה האמיתית, הסכנה הגלויה, דבר־מה שאפשר להיבלע בו ולעולם לא לחזור, או אולי היא דווקא המזור, הפתרון לכל הצער שמציב בפנינו העולם. ההיעלמות בשירה היא הפשע אך גם ההינצלות, ההימלטות:
.
וְהַשִׁיר, מָה הָיָה? כְּלוּב
שֶׁנַּעֲרָה נִכְלְאָה חַיִּים בּוֹ
נִטּוֹחָה בַּשּׁוּרוֹת
בְּמַאֲמָץ לְהִמָּלֵט –
(עמ׳ 79)
.
השיר הוא הכלוב הכולא אבל גם המקום שבו מתקיימים בכל זאת חיים, שכן הוא גם המקום ש״חיים בו״, גם בתוך המאמץ להימלט. ובכל זאת, מבעד לחקירה ולתעלומה, מבצבצים תמיד הקינה על ההיעלמות והגעגועים, על חוסר האפשרות לפתור או להסביר, על כך שהזמן לא מרפא, כמו בשיר ״יותר משרֶטֶת, קינה״ (עמ׳ 23–24) או בשיר ״הגוף יודע מה שאינו אומר״ (עמ׳ 28–29). ההיעלמות המטאפיזית של הנערה מכילה בתוכה גם אובדן הממשי, געגועים שאין להם סוף: ״גַּעְגּוּעֵי הָאֵם לְבִתָּהּ אֵין לָם פֶּצַע חָמְרִי – / רַק צְוָחָה מְחֻפָּה בְּפַרְוָה, בְּגִבְעוֹל, בְּצִפְחָה / לַהַט עִוֵּר, נָחוּשׁ, הָעוֹלָם.״ (עמ׳ 12) אחרי הערעור על כל סוגי הממשויות בספר, נדמה שהגעגוע הוא המקום האחרון שאותו לא ניתן להתמיר, לפשט, לפרק. ואולי כל המשתבר והנכפל, משתבר ממנו, הוא האבן החותכת, הוא הפריזמה. לכן משא ניסן מתקשר לא רק לטרילוגיה הבלשית של אדף, אלא גם לספרו אביבה־לא, ספר השירה־קינה שלו משנת 2009. גם נוכחותו של האביב במשא ניסן קשורה לאובדן: ״אֶפְשָׁר לְאַבֵּד אֶת הַדַּעַת בָּאָבִיב הַזֶּה״ (עמ׳ 11).
במשא ניסן אדף מצליח ליצור את תחושת התעלומה ואת הצורך לפענח המופיעים בסיפור הבלשי, ולשלב אותם בשפת השירה. הוא מצליח להצביע על המסתורין שאופף את ההיעלמות מבלי לפתור או לפוגג אותו. ועם זאת, החיפוש, השאלה, החקירה – בקשת הפשר והמשמעות, גם אם הם לא מקבלים את מבוקשם, הם מהותו של הספר.
.
ד"ר רינה ז'אן ברוך היא חוקרת ספרות, כותבת, עורכת ומתרגמת. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיו של שמעון אדף. מייסדת ועורכת ראשית של כתב העת לספרות ספקולטיבית, ספקולציה. ספרהּ, "כשמתּי, חשבתי עלייך", עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס וזכה למענק לספרי ביכורים מטעם קרן רבינוביץ'. ביקורת פרי עטה הופיעה בגיליון 70 של המוסך.
.
שמעון אדף, "משא ניסן", פרדס, 2022
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מימס וילמה על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", מאת שחר־מריו מרדכי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
