פרוזה | הבית הישן

"דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי." סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

ג'וזיאן ונונו, עקבות של בלונים שהתרוקנו, אקריליק על נייר, 40X30 ס"מ, 1995

.

הבית הישן

אילנה ברנשטיין

.

1

בשבת אחר הצהריים צצו לפתע בחדר המגורים הבן, אשתו של הבן ושני ילדיהם. בעלי ישב אל שולחן האוכל וקרא עיתון. אני הקשבתי לשלישי של רחמנינוב. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. ראש המטוטלת של בעלי העיד על המצב. עיניי נחו על כיסא הנדנדה של הבן ושל אשתו. לא זכרתי מתי העבירו אותו לכאן. ולמה. את כבר לא זוכרת כלום אמר הבן. היתה לי ההרגשה המשונה הזו של דז'ה וו ומרגע אחד לשני הבנתי שמשהו עומד לקרות. בעלי אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן, ולשטח אותם בכף ידו. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. הכותרות על המחתרת היהודית מילאו אותו בעצבות.

דלת ביתנו היתה פתוחה לרוב, הבן ואשתו של הבן היו נכנסים ויוצאים ככל שרצו. כשנעלנו נכנסו עם המפתח שהיה ברשותם. אצלם היתה הדלת מוברחת מבפנים יום ולילה. כל הזמן יש כאן גניבות, אמרו וממילא לא היה לנו מה לחפש בביתם. הנכדים מגיעים אלינו אחרי בית הספר ונשארים עד שהבן ואשתו של הבן חוזרים מהעבודה.

שבת הוא יום המנוחה שלנו. הבן ואשתו של הבן הבינו שבלי מנוחה לא נוכל להחזיק מעמד במשך השבוע. לא נוכל להתמסר למשימות שהם עצמם הטילו עלינו. משימות שהתחילו להכביד עלינו אבל לא יכולנו לסרב להן. היינו עייפים. התעוררנו עייפים, התנהלנו עייפים במשך היום ודווקא כשהגיע הזמן ללכת לישון לא הצלחנו להירדם.

הנכדים התיישבו מיד על השטיח וצפו בטלוויזיה הלבנונית ששידרה קרב היאבקות בסגנון חופשי. כל אחד מהם החזיק בידו צלוחית קטנה עם תפוח עץ מקולף חתוך לרבעים. בלי ממתקים היום, אמרה אשתו של הבן בשעה שנתנה בידיהם את הצלוחיות. הדברים נאמרו לנכדים אבל המסר הופנה אליי. סבתא אומרת שאצל סבתא מותר, אמרו במקהלה. אם אצל סבתא מותר אז שסבתא תשלם לרופא השיניים הוסיפה ואמרה, והניחה את המפתחות על שידה קטנה שעד לפני ימים ספורים היתה בביתו של הבן והועברה אלינו בגלל חוסר שימוש או חוסר מקום. כנראה יחד עם כיסא הנדנדה.

הבן התחיל מספר בזעם על הביזיון הגדול. עסקת מכירה שעשה אחד מתושבי הכפר. דבר כזה עוד לא קרה כאן. מכר את נשמתו לשטן. לא רק את נשמתו אמרה אשתו של הבן. מכר את כולנו. ומה קיבלנו? אמר הבן, זין, זה מה שקיבלנו. שָֹפָה, אמר בעלי. שמור על הפה שלך. פעם אחת בחיים תעשה טובה ותצא מהראש שלך, אמר הבן. תבחין בין עיקר לטפל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר בעלי שלא הצליח גם הפעם לצאת מהראש שלו. זה מקרה של חיים ומוות, המשיך ואמר הבן, איך אתה לא רואה את זה. חיים ומוות, חזר בעלי על דבריו. יש לו מין הרגל לחזור על הנאמר. מקרה חירום, אמר הבן. תבין, אמרה אשתו של הבן. אחר כך אמרה, מה כל כך קשה להבין. ולבסוף אמרה שלא צריך להתלהם, כולנו כאן בני אדם מבוגרים. להתלהם? אמר בעלי. לא רק שלא קיבלנו כלום אמרה, אנחנו מפסידים. מה הייתם צריכים לקבל? שאל בעלי. הערך של כל המשקים יֵרד עכשיו.

לבן ולאשתו לא היה משק בבעלותם. הבן ואשתו התגוררו בבית הישן שלנו, הבית שבו נולדו הבנים וגדלו. רעידת אדמה, אמר הבן. חורבן הבית. אנשים לא תופסים את המשמעות של מה שקורה פה. בעלי ואני לא הבנו מילה. מי עשה עסקה עם השטן, מי הרוויח ומי הפסיד.

הבן רצה לדעת איפה אנחנו חיים. כל הכפר מדבר על זה. עכשיו כולם ילכו בעקבותיהם. יחרבנו את החיים של כולנו. שפה, אמר בעלי. קולו נבלע בביזיון הגדול שהסעיר מאוד את הבן ואת אשתו של הבן. לזקנים לא אכפת, אמרה אשתו של הבן. הם כבר חיו את החיים שלהם. בהבל פה סיכמה את חיינו. קברה אותנו, חשבתי. בלי שנשים לב יחפרו לנו בור ויזרקו אותנו לתוכו. עכשיו הם גם רוצים לאכול את הירושות, אמר הבן. לאכול את הירושות, אמר בעלי. הנוהג שלו לחזור על הנאמר החמיר מאוד.

אבא ואני עוד כאן, אמרתי. אנחנו עוד חיים. הבן לא הבין איך זה קשור. לא שומע את המילים שיוצאות מפיו. לא מבין את עוצמת דבריו. כבר אין בושה, המשיך ואמר הבן. תפס כיוון אחר. ציונות נהייתה מילה גסה. בא לי לזיין את האמאמא שלו, הוסיף ואמר. ובעלי שוב משך בפעמון השפה שלו. דרך ארץ, אמר. אתה לא מבין, אמר הבן. תסביר את עצמך, אמר בעלי. תמיד אותו דבר איתו. מבלבל את המוח עד שאי־אפשר להבין מה הוא אומר.

ספגתי בגופי את ההערה האחרונה. הבן גילה אדישות לדברי אביו או העמיד פנים. כך או כך לא התייחס לדבריו אלה. היה רגיל בהערותיו הפוגעניות שהחריפו עם השנים ונאמרו לעתים קרובות יותר.

דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי. אתה יודע למי? שאל בעלי. אנחנו בטח מכירים אותו. מה זה משנה למי. עוד פעם הטפל.

הגיע הזמן, אמרתי. סוף כל סוף מישהו עשה את המעשה הנכון. הנה מחְלקת המוסר מסבירה לנו מה נכון ומה לא נכון, אמר הבן. זאת לא פעם ראשונה שפלסטיני רוצה לקנות נחלה אצלנו. כבר מזמן היינו צריכים לפתוח את השערים. שכל אחד יגור איפה שהוא רוצה. על מה את מדברת? אמר הבן. מאיפה הבאת פלסטיני עכשיו? לא מספיק לך ערבי, את רוצה פלסטיני. ערבי ישראלי אומרים לךְ.

דבר יפה לאמא שלך, אמר בעלי. מעשה נבלה, אמר הבן. כסף כסף כסף. זה כל מה שמעניין אותו. ומה מעניין אותך? שאל בעלי. אתה לא רוצה כסף? לא הלכת לעבוד מחוץ לכפר בשביל בצע כסף? היה לו קונה יהודי, אמרה אשתו של הבן. יותר מאחד. והוא העדיף את הערבי, אמר הבן. ולמה הוא העדיף את הערבי? כי הערבי שילם לו יותר כסף. הכפיל את סכום העסקה, אמרה אשתו של הבן. הכפיל את סכום העסקה? אמר בעלי. אתה זה שלא יודע איפה הוא חי. פתי מאמין לכל דבר. זה מה שאמרו על היהודים, אמרתי. שהם קנו את כל העולם בכסף. בלי היהודים עכשיו אמר בעלי, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא ישלם כפליים. בקושי מצליחים למכור. האדמה לא שווה שום דבר. אל תבלע כל מה שמאכילים אותך.

הם מלאים בכסף, אמר הבן. מפוצצים. שולחים להם מחוץ לארץ. מי מלא בכסף? שאלתי. הפלסטינים שלךְ. קונים את כל המדינה. והכול במזומן. נו, נו, אמר בעלי. אף אחד לא קונה את כל המדינה. כל מי שברח מפה בארבעים ושמונה יחזור עכשיו עם בוכטות של כסף ויקנה אותנו. בלי חשבוניות ובלי קבלות. כסף לכיס. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אמרתי. לכל אחד מותר למכור ולקנות. בינתיים, אמר בעלי. הדגלים הצהובים הונפו גם מחוץ לקינים החשוכים. הבריון כבר נבחר לכנסת. כולנו דיברנו בסיסמאות באותה שיחה. אתה לא רוצה למכור לערבי אל תמכור. אתה לא רוצה לקנות מערבי אל תקנה. איזה לקנות… אתה באמת חושב שאפשר לקנות נחלה בכפר ערבי? זיבּי. שפה, אמר בעלי. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. ואני גם מציע לך לא להתערב בעסקים של אנשים אחרים.

מכירה של משק לערבי, בכפר שלי, זה העסק שלי. וזה צריך להיות גם העסק שלך, אמר הבן. למה זה מפריע לך כל כך? שאלתי. מה מפחיד אותך? תני לי לדבר עם אבא, טוב? אמר הבן. מי עובד בשדות, אתה, אח שלך? הלוואי שהיו לנו שדות, אמר הבן. כי אני ללולים המחוריינים לא מכניס את כף הרגל שלי. כל הבנים עוזרים, אמר בעלי, אבל לא הבנים שלי.

אתם לא מבינים מה הולך פה, אמר הבן. יום אחד תתעוררו ויהיה מאוחר מדי. תמצאו את עצמכם עובדים אצל איזה אבו חסן. משפחת אבו אל־חסן קנתה את המשק? שאל בעלי. עיניו אורו. אני משחק שחמט עם עלי פעם בשבועיים. מעניין, לא אמר מילה. גם אתה מכיר אותו.

משפחת דאוד קנתה, אמר הבן. גם אותם אני מכיר, שני אחים ושלוש אחיות. גם אמא שלך מכירה. מִשפחה טובה. הסבא היה חבר טוב של סבא שלך, ידעת? באמת משפחה טובה. טובה לְמה? אמר הבן. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה. אחר כך הסתכלנו על יוצא חלצינו.

זה מה שאתה מאחל לנכדים שלך, לחיות בכפר ערבי? אתה יודע כמו שאני יודע שהנכדים שלי לא יגורו כאן. ברגע שאמא שלך ואני… המשיך ואמר בעלי אבל לא סיים את דבריו. תחת זאת אמר, למה לא? אני מאחל לנכדים שלי לחיות עם אנשים טובים. עם אנשים הגונים. יהודים, ערבים, מה זה משנה. פלסטינים, הוספתי ואמרתי. הבן הרים את קולו ואמר די עם הפלסטינים שלךְ. אחר כך הפנה את מבטו אל אשתו ואמר, מתאימה כאן בול והצביע בסנטרו על המנורה העומדת. אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. מכאן היא גם תאיר הכי טוב. ניסיתי להיזכר מתי העבירו לכאן את המנורה. הבן צודק. אני כבר לא זוכרת כלום.

כולנו גרים כאן יחד, אמר בעלי. ככה זה, נגזר עלינו לחלוק את האדמה הזאת. זאת לא בדיוק גזירה משמים אמרתי, כולנו מכירים את ההיסטוריה. איזה היסטוריה? שאלה אשתו של הבן. את ההיסטוריה של המקום הזה. את הנכבה. נכבה, אמר הבן כאילו ירק חרצן מהפה. אנחנו צריכים לזכור שהם היו כאן לפנינו, אמרתי. זה הכול. הם קונים את מה שהיה שייך להם.

הרבה ערבים משלנו… אמרה אשתו של הבן וסימנה מירכאות באצבעותיה, הם משתפי פעולה. אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם. משפחות טובות כאלה שמשחקות איתך שחמט. כן, כן. גרים כאן בינינו, נהנים מחינוך טוב מבריאות מתשתיות ומסייעים לטרור.

עד כאן, אמר בעלי. אני לא מוכן לשמוע יותר. אחר כך רצה לדעת מאיפה שואב הבן את המידע הזה. מאשתו של הבן התעלם לגמרי. מי ממלא לו את הראש בכל הזבל הזה. מי מרעיל אותך? שאל בעלי. אף אחד לא מרעיל אותי. אני קורא עיתונים. שומע, מסתובב. הם יעשו הכול בשביל להשתלט על כל מה שהקמנו פה. חשבתי שאצלנו בכפר דוידוב במיעוט. עכשיו אני מבין הכול, אמר הבן. גַּיס חמישי בתוך המשפחה. גיס חמישי, אמר בעלי.

הבן עובד מחוץ לכפר וגם אשתו של הבן עובדת מחוץ לכפר. שתי המשכורות אינן מספיקות לקיום אורח החיים שהבן ואשתו של הבן שואפים אליו. המצב של כולם השתפר, רק אנחנו דורכים במקום, אמר הבן. בלי עזרה מההורים אין עתיד. אמא שלך ואני עושים את המירב, אמר בעלי. עם נחלה כמו של דוידוב הייתי הופך את העולם, אמר הבן. הייתי בונה כאן ברכת שחייה. בית הבראה הייתי בונה כאן.

בית הבראה? אמר בעלי. כסף לבית אין לך.

לא אכפת לכם, אמר הבן. אתם כבר לא תהיו כאן. איפה? שאל בעלי. אתם כבר לא תחיו כשלכפר יקראו כפר דאוד. תשאירו לנו לטפל בכל החרא. כמו כל דבר שעשיתם. מי עשה? שאל בעלי. הדור שלכם. חייתם כמו מלכים והשארתם לנו את כל החרא. מי חי כמו מלך? רצה בעלי לדעת. הוא לא הבין את דברי הבן. החלוצים חיו כמו מלכים? או שאולי אתה מתכוון לניצולי השואה או לתושבי המעברות, אולי הם חיו כמו מלכים. הקמנו את המדינה הזאת מאפס כדי שאתה והמשפחה שלך תוכלו לחיות בשקט. לא מאפס, אמרתי.

כדאי שאני אשתוק, אמרה אשתו של הבן. כי גם לי יש מה להגיד. כדאי בהחלט, חשבתי. זה יום המנוחה שלנו, אמר בעלי. אמא שלך ואני עייפים. אבל הבן לא יכול היה להפסיק. אם אתה רוצה לספר לנו משהו יפה, בבקשה. אם באת למלא לנו את הראש בזבל של הבריון מברוקלין, קח את המשפחה שלך ותחזרו הביתה. איזה בריון? שאל הבן. היתמם. זה עם האגרוף, אמר בעלי. לא מסוגל לנקוב בשמו. קיוויתי שילכו. ראיתי כבר חצבים וסתווניות, אמרתי. לכו לטייל. הילדים אוהבים חצבים.

אני מבין מה אתם עושים אמר הבן, שלא תחשבו שאני לא מבין. גם אני מבינה, אמרה אשתו של הבן. רק שתדעו, מחר תהיה הפגנה גדולה. רוב הכפר משתתף. לא רוב, אמרה אשתו של הבן, כול. כול הכפר משתתף. רק הזקנים לא משתתפים, הוסיפה ואמרה. במקום להפגין הם מדמיינים איך הם מוכרים את הירושות למרבה במחיר. אבא שלך ואני לא נשתתף בהפגנה, אמרתי. אנחנו בעד המכירה, כמו הזקנים. לא כמו, מלמלה אשתו של הבן. כן ירבו, אמרתי. כדי להרגיז אמרתי. כדי לרסן את החוצפה, את האדנות, את הבעלבָּתיות.

אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. ההורים שלך הם הבאים בתור. באים בתור למה? שאל בעלי. בחיים לא תהיה יורש, הוסיפה ואמרה. יש לנו שני יורשים, אמרתי. שני בנים. ואיפה הבן השני שלך? שאל הבן. נפולת של נמושות, זה מה שהוא. דבר יפה על אח שלך, אמר בעלי. אתם בוגדים בילדים שלכם, אמרה אשתו של הבן. ובנכדים שלכם, הוסיף ואמר הבן.

למחרת ההרשעה של חברי חוליית המחתרת היהודית בעלי לא הרגיש טוב ומרגע אחד לשני צנח על רצפת המטבח. יכולתי לראות בכך את האיתות הראשון של הסוף. אבל לא ראיתי. החדשות הרעות השפיעו על כולם.

.

2

חלף שבוע מאז הביקור. הקיץ התמוטט וקרס אל תוך הסתיו בבת אחת, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל. בן לילה קפצה זקנה על הכפר והחצרות התכסו בשלכת אפורה. בין הבתים זקפו חצבים את ראשיהם, אבל בשבילים הלכו הגווים והשתוחחו. גם הפנים נפלו. איש לא שעה לציפורי השיר שהנמיכו טוס מעל ראשינו. אנשים ברכו זה את זה לכתיבה וחתימה טובה בקול רפה, חסר תקווה. אם היתה שמחה קטנה בלב היתה זאת שמחה על השנה שעמדה להסתלק מחיינו. שנה שהשאירה מאחוריה חובות כבדים וגם כמה משפחות הרוסות. בזה אחר זה הוגפו החלונות והתריסים ומוות התחיל מטפס במעלה ההר.

הבן ואשתו צצו שוב בחדר המגורים. הבאנו כמה ארגזים עם צעצועים ישנים ובגדים של הילדים, אמר הבן. אין לנו מקום בבית. בעלי אמר שאין בעיה. נמצא להם מקום. הילדים רצו קקאו ועוגיות ריבה. הבן רצה קפה, אבל מהקפה הטוב שאת מחביאה, אמר. הוא תמיד מעיר הערות עוקצניות כאלה. בעלי אמר, מתי תלמד להגיד תודה. הבן היה בן ארבעים כמעט ובעלי המשיך לחנך אותו. לא התייאש. מה תעשה? אמר הבן. תחטיף לי מכות? גם אשתו של הבן רצתה מהקפה הטוב.

בקושי התיישבו ובעלי כבר היה על סף התפרצות. אשתו של הבן נראתה נפוחה וחמה. שאלתי לשלומה. הנכדים התיישבו בפינת הטלוויזיה. לבן ולאשתו שני ילדים והשלישי בדרך. תאונה, הם אומרים ומצטחקקים על ההיריון המתקרב לסיומו. התינוק עוד לא נולד וכבר מודבק לו כינוי. ועוד איזה כינוי. אירוע פתאומי שנגמר באסון.

צפוף לי, אמרה אשתו של הבן אחרי שתיקה ממושכת. חששתי שלא שמעתי טוב. כבר שכחתי על מה היא מדברת. בתגובה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת. אולי הבגדים קטנים עליה. בטן ההיריון מצטופפת בשמלה הקטנה ממידותיה. התחלת כבר את השמיני? שאלתי, רציתי למקד שוב את השיחה. היא באמצע, אמר הבן וכמו ששמעת צפוף לה בבית. הצעתי קפה נמס במקום קפה הפילטר שנגמר. ויש גם קפה טורקי למי שרוצה. למרות מזג האוויר הנאה לעונה בבית היה כבר קר. הקירות היו ספוגים בצינת הלילה. נס קפה יש לנו בבית, אמר הבן. וגם בוץ, אמרה אשתו של הבן. בשבילי כוס מים.

אם היית ממשיך עם הלולים היית גר עכשיו בווילה עם חמישה חדרים, אמר בעלי. הבין את פשר הצפיפות שדיברה עליה אשתו של הבן הרבה לפניי. כן, בטח, אמר הבן. כולם מיליונרים פה. רק החקלאות תציל אותנו. גמרת? שאל בעלי. והבן השתתק, אבל לא לזמן רב.

על זה בדיוק באנו לדבר, אמר אחרי שבחן היטב את פניו של בעלי. נס קפה עם אייריש קרים זה מה שאני רוצה, אמר בעלי. עם הרבה חלב. יש לנו רעיון, אמר הבן. דבר, אמר בעלי. חשבנו על זה ו… דבר, חזר בעלי ואמר. שנאתי אותו ברגעים האלה. עוד לפני שידע מה רוצה הבן התבצר בסירובו. נעשה החלפות, אמר הבן. את המילה החלפות הטעים במלעיל. אנחנו נעבור לבית שלכם ואתם תעברו לבית שלנו. החלפות, אמר בעלי, גם הוא בהטעמת מלעיל. כן אמר הבן, קורא בשגגה את מפת ההיתכנות. אתם כבר לא צריכים בית גדול כל כך. אפילו אמא אומרת שאין לה כוח לנקות. אפילו אמא אומרת, אמר בעלי. זה מפני שאין לי עזרה, מיהרתי להגיב. ואני כבר לא צעירה כמו שהייתי. לא ידעתי לצד מי להיעמד. לא התכוננתי להצעה המהפכנית הזאת. יש לכם שני חדרים סגורים. אני מלמדת פסנתר באחד מהחדרים הסגורים. הכנסה יפה שעזרה לנו במצבים קשים. אתה יודע שאני מלמדת פסנתר בחדר הקטן, אמרתי. הבן שנא את הפסנתר. שנא את התרגול. שנא את הקונצרטים החגיגיים במעמד ההורים פעמיים בשנה. והחדר השני הוא של הנכדים. כשאתם נוסעים לחופשה הם ישנים בו. מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה? שאל. הרגשתי כאילו היתה זאת אשמתי. כאילו מוטל עליי לאפשר לבן ולאשתו של הבן לצאת לחופשה. כאילו מצופה ממני להמשיך ולדאוג לרווחתו של הבן, להצלחתו ולשגשוגו עד יומי האחרון. אילו מילאתי את תפקידי טוב יותר היו הבן ואשתו בחופשה עכשיו. אילו בעלי ואני היינו אמידים יכולנו לממן לבן ולאשתו חופשת חלומות, וגם לשמור על הנכדים בהיעדרם. כל המשחקים שלהם שם, אמרתי. איפה אתה חושב שהם מכינים שיעורי בית? עכשיו נוסף לכול, מילאתם את החדר בארגזים.

בדרך כלל נראים הבן ואשתו משועממים מאוד, אבל בשבת הזאת הם נראו תשושים. ואולי בכל הפעמים שפירשתי את אדישותם כשעמום היו הבן ואשתו של הבן עייפים למעשה. עייפים ממנהלת החיים שיש בהם שני ילדים והשלישי בדרך. עייפים מעבודתם, בעיקר הבן ששנא את עבודתו וציפה לקידום ולגמול הולם שיפצה על השעמום, עייפים מהמאבק המתמיד על שכרם, עייפים מילדיהם, עייפים מחבריהם, עייפים מאיתנו, ובעיקר עייפים מעצמם.

גם הבית שלכם, אמר בעלי אחרי השתהות ממושכת והרים מעט את קולו, הוא הבית שלנו. מפעם לפעם נהנה בעלי להזכיר לבן מי הבוס הגדול כאן. כך עוברת מסורת מאב לבן. האב, כלומר בעלי, ממשיך את אביו בכל המובנים והשוט מונף תמיד, נכון להצליף. בהשוואה לילדותו הבן גדל בגן עדן, יציין תמיד. הבית שאתה ואשתך והילדים שלך גרים בו, המשיך ואמר בעלי, הוא הבית שלנו. למתקפה הזאת הבן לא היה מוכן. תגיד תודה שאנחנו מאפשרים לך ולמשפחה שלך לגור בו. על מה תודה? זה הבית שלי. נולדתי פה. גדלתי פה. תחשוב לבד, אמר בעלי. אם אתה כזה חכם. מנהל גדול. אתה עושה טעות, אמר הבן. טעות? אמר בעלי. אני לא יכול לראות איזו טעות אני עושה. במקום הבן שלך וכלתך והנכדים שלך, יגורו לך ערבים פה. ערבים, אמר בעלי. כי אנחנו נעזוב. שיהיה ברור. מה שלא יהיה אנחנו עוברים לבית גדול יותר. אני לא מתכוון להשכיר את הבית אחרי שתעזבו, אמר בעלי. הבית הזה שלנו. של אמא שלך ושלי, ואנחנו נחליט מה לעשות איתו.

פני כולם נפלו, ורק בעלי קם ונפנה אל המזנון וחזר ובידו בקבוק אייריש קרים. ואמר לחיים, כמו להכעיס. ואחר כך שאל אם אני מכינה קפה. בנינו על זה, אמר הבן. זה היה הרעיון השני. פְּלֵאן בִּי אמרה אשתו של הבן. הרגישה שנחוץ תרגום לאנגלית. הבן אמר שגם הוא מת כבר לקפה. אמרתי לך שאין סיכוי שאמא שלך תסכים לגור בחורבה הזאת, אמרה אשתו של הבן. ואת צודקת, הזדרז להגיד בעלי. לא רק אמא שלו לא תסכים. גם אבא שלו לא יסכים. בגלל זה חשבנו על עוד אפשרות, אמר הבן. פלאן בי, חזרה ואמרה אשתו של הבן.

החורבה היתה הבית הישן שהבן ואשתו של הבן וילדיהם התגוררו בו. הבית שבו נולד הבן, שני הבנים למעשה. גם הבן שהיגר מכאן. הבן היורד. הנמושה. זה שקם יום בהיר אחד והסתלק לבלי שוב. החורבה היתה הבית שנישאנו בו ושגרנו בו עד שהילדים גדלו והיו לנערים.

השתדלתי לא להתערב בשיחות האלה שהובילו למבוי סתום על פי רוב. אלא אם כן הבן או אשתו של הבן פנו אליי במישרין. שיחות שבהן הבן חושב שמגיע לו ואילו האב חושב שמגיע לו. הבן לא מבין מהו כבוד אב והאב לא מבין מהם צרכי הבן.

למחרת נתקלתי בשני ארגזים של כלי מטבח ביציאה למרפסת השירות. הבן לא אמר דבר על ארגז של כלי מטבח. בעלי לא ידע על מה אני מדברת. סידרנו את הארגזים בחדר של הנכדים, אמר.

.

3

הם סופרים את הימים, אמר בעלי בכל פעם שהבן ואשתו של הבן היו אוספים את ילדיהם וחוזרים לביתם. מחכים לרגע שבו נסתלק מעל פני האדמה הזאת וכל זה יהיה שלהם. כל זה הוא לא הרבה, אמרתי. לא מספיק בשביל לרצות במותנו. הדיבורים האלה היו לפני שש שנים, שבע אולי. חשבתי שאין שחר לדבריו. תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך, אמר. בעלי המשיך לעבוד בלולים. עבודה קשה ומלוכלכת שאינה מפרנסת את בעליה. ואני המשכתי ללמד פסנתר, ילדים שלא רוצים ללמוד, בחדר הסגור שלא נעשה בו שימוש לכאורה. הנכדים הגיעו אחרי בית הספר כמו בכל יום ראשון, כאילו לא אירע דבר. והבן ואשתו של הבן אספו אותם לעת ערב. הבן התיישב ואמר שהוא מת לקפה. הפעם לא ביקש מהקפה הטוב. אשתו התחילה מזרזת את הילדים, אך הבן סימן לה בידו לשבת. בעלי לעומת זאת נעמד ואמר שהוא הולך לחדר השינה לקרוא עיתון.

יש עוד משהו אמר הבן, לפני שאתה הולך. עוד משהו, אמר בעלי. הגיע הזמן להכיר בעובדות, אמר הבן. כל יום שבו אנחנו לא מכירים בעובדות הוא יום של הפסד כלכלי אדיר. אתה יכול לשבת, אמר הבן. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום, אמר בעלי והמשיך לעמוד. חשבנו על זה והגיע הזמן שתתחיל לחסל את המשק. אין מי שימשיך אותך. והמשק צובר חובות. מי אתה חושב ישלם את החובות האלה? בעלי הביט בבן כלא מאמין. עד הנה בעלי ואני עוזרים לבן ולאשתו. מעולם לא לווינו כספים מהבן, ולא ביקשנו את עזרתו. נהפוך הוא. הבן לווה מאיתנו יותר מפעם ולא פרע את חובותיו עד עצם היום הזה. כשאני אומר בית הבראה אני מתכוון להסבת ייעוד אמר הבן, כאילו שדי בשיחה בטלה כדי להסב ייעוד. זה יכול להיות כל דבר, אמרה אשתו של הבן. אפילו חקלאות, אבל שמתאימה לזמנים שלנו. לזמנים שלנו, אמר בעלי. אל תתפוס אותי במילה, אמר הבן. אפשר להתחיל עם שתיים שלוש בקתות נופש. זה עסק מתפתח, אמר. השקעה קטנה לא יותר. צריף שוודי? שאל בעלי. משהו כזה, אמר הבן. אתה יודע מה קרה לצריפים השוודיים? אני לא יודע, אמר הבן. הצריפים האלה לא מתאימים לאקלים בארץ. אני מדבר איתך על העיקרון, אמר הבן. למה אתה לא מסוגל להקשיב. למה הכול שלילי אצלך. גם אני יודע דבר או שניים. אני כבר לא ילד, אמר. והכסף? שאל בעלי. מי יממן את השניים שלושה צריפים שוודיים? בקתות נופש, אמר הבן. אני לא מבין למה אתה מקשה עליי. בקתות נופש, שיהיה בקתות נופש, אמר בעלי. ממילא הכול דיבורים, כמו כל דבר אצלך. ומי ישלם על הקמת הבקתות? ניקח הלוואה, אמר הבן. הבנק מעודד השקעות לפיתוח. הבנק מעודד השקעות לפיתוח, חזר בעלי על דברי הבן. העירוניים האלה ממילא לא מבינים שום דבר. הם רוצים קצת טבע, תן להם קצת טבע. אתה מחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר. בעלי רצה לדעת אם הבן נסמך על נתונים כלשהם, אם הוא בדק את הנושא, עשה תחקיר, אבל הבן חשב שהוא מערים קשיים בכוונה. והוא לא טעה.

למה אתה ממשיך לעמוד שאל הבן, ואמר שאפשר לסדר פינת חי בשביל הילדים. מתעלם משאלתו של אביו. פינת ליטוף תיקנה אשתו של הבן. גם הנכדים שלך יגידו תודה. העיקר אל תמכור לערבי, אמר הבן. זה העיקר, אמרה אשתו של הבן. אתה לא רוצה לתת לבן שלך אל תיתן. אני לא מתחנן כאן. אבל אם הילדים שלך והנכדים שלך חשובים לך, אל תמכור לערבי.

ומי יטפל באורחים שיבואו לנופש, שאל בעלי. אף כי לא היתה לו כל כוונה לחסל את הלולים. הבן לא הבין את השאלה. מה יש לטפל? אמר. לאיזה טיפול אתה חושב שהם מצפים? מי יחליף סדינים, מי ירחץ כלים, מי ישטוף את הרצפות, שאל בעלי. מה פירוש מי ישטוף את הרצפות? נביא מישהי. נביא מישהי, אמר בעלי. כן, נביא מישהי. חסרות עובדות? נביא כמה ערביות מהכפר, אמר. שיעשו תורנות. על הדרך ינקו גם לכם את הבית. כדאי שתשמור על העבודה שלך, אמר בעלי. קראתי בעיתון שזה עסק טוב. מה עסק טוב? הכבלים, אמר. ואתה הלא מנהל גדול בכבלים.

אנחנו יכולים להתחלף בבתים, אמרתי לבעלי אחרי שהבן ואשתו של הבן חזרו מובסים לביתם. זה לא רעיון רע. אנחנו לא צריכים בית גדול כל כך. אנחנו הולכים ומתכווצים בשעה שהם הולכים ומתרחבים. החדר הקטן בבית הישן יכול להיות חדר המוזיקה. נסתדר. לא בא בחשבון, אמר בעלי. אחר כך שאל מה המכנסיים של הבן עושים בארון הבגדים שלו. הוא רצה לדעת אם שוב עשיתי להם כביסה. יש כאן שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות אמר,  ונכנס למיטה עם העיתון.

נעשה שיפוץ קל ונחזור לבית ששירת אותנו במשך שנים רבות, התעקשתי. היה לנו טוב בבית הישן. התחלתי להעלות זיכרונות. בעלי ביקש שאפסיק. צפויה להם תקופה קשה עם הילד השלישי, ניסיתי כיוון אחר. חשבתי עלינו יותר מאשר חשבתי על הבן ועל אשתו ועל ילדיהם, שהם נכדינו. ועל הצפיפות שהם גרים בה. בבית הישן היו שלושה חדרים. חדר מגורים ושני חדרי שינה. למעשה שניים וחצי. החדר השלישי קטן מאוד. אבל יש בו מקום לפסנתר. חשבתי על בעלי ועליי. נחוץ לנו שינוי. אפילו שינוי זניח כמו זה. אין כמו שינוי כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר. לשינוי קטן יכולה להיות השפעה גדולה. ובעלי ואני היינו זקוקים לשינוי. גם אם השינוי היה במרחק שלושים צעדים.

הם פזרנים, אמר בעלי. לא חושבים מה יהיה מחר. וכשנגמר להם הכסף למי הם באים בבקשות? אליי. עוד ילד זה עוד כסף. כסף שאין להם. הבטן של בעלי היתה מלאה.

אני עייף, אמר. וגם את. לא התפתיתי להמשיך. הפיות שלנו היו רפויים וגם המחשבות. לא חזרנו שוב ושוב על עיקרי הדברים, לא ניסינו להסביר זה לזה את המניעים של הבן ושל אשתו, כמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, וגם לא לשכנע את עצמנו בצדקתנו. היטב הבנו שבאותו אחר הצהריים נחצה הגבול, ולא מפני שנאמרו דברים שלא נאמרו בעבר, הכול כבר נאמר במרוצת השנים, הן על ידי הבן ואשתו של הבן הן על ידינו, אלא מפני שהיה ברור לנו, גם בלי שנדרשנו לדבר על כך, שהבן ואשתו של הבן הכריזו מלחמה נגדנו ולא ירפו עד הניצחון.

למחרת כשחזרתי מסידורים בעיר הסמוכה, בין השאר קניתי את הקפה הטוב, היתה דלת ביתנו פתוחה לרווחה. מיטלטליהם של הבן ושל אשתו של הבן היו פזורים ברחבה שלפני הבית. אשתו של הבן היתה שרועה על הספה הכחולה שלהם, הצולעת, שנתמכה בלבנת בטון. הילדים נברו בארגזי הצעצועים הפתוחים, והבן וחברו הטוב נשאו על כתפיהם את המיטה הזוגית של הבן ושל אשתו של הבן והכניסו אותה אחר כבוד לביתנו. עמדתי בצד והבטתי במחזה.

.

אילנה ברנשטיין, סופרת ועורכת, זוכת פרס ספיר על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". מלמדת כתיבת פרוזה במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, בבית אריאלה ובבית הספר לכתיבה של כנרת זמורה דביר, המגירה. ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", יצא לאור לפני שנה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טמפרטורה גבוהה", סיפור קצר מאת יפעת טללייבסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | העולם של אתמול

לאה איני, מיכל גוברין, איתן דקל, תמר וייס גבאי, ראובן נמדר, גל נתן, משה סקאל ויערה שחורי כותבים על עולמות שהיו ואינם ועולמות הולכים ונעלמים, במחווה רב־קולית לשטפן צווייג

אסתר כהן, צמחי מרפא, אחרי מפת בינטינג, עט כדורי על נייר, 70X50 ס"מ, 2018. מתוך התערוכה: צמחי מרפא (אוצרת: ד"ר נאוה ט. ברזני)

.

העולם של אתמול: שמונה כותבים וכותבות בעקבות שטפן צווייג

.

"בפרק הזמן הקצר מאז ביצבצה חתימת זקני ועד שהתחיל להאפיר, ביובל שנים זה, התרחשו יותר תמורות וגלגולים קיצוניים משהתרחשו בעשרה דורות, וכל אחד בינינו סבור: אולי רבים מדי! כה שונה יומי הזה מכל אתמול שלי, מעליותי ומנפילותי, עד שלפעמים נדמה לי שחיי לא היו הוויה אחת בלבד, אלא כמה הוויות שונות זו מזו. … מתן עדות על חיינו הדרוכים, העשירים בהפתעות דרמטיות, נראה לי חובה; כי אשוב ואומר: כל אחד מאיתנו היה עֵד לתמורות האדירות האלה, כל אחד נאלץ להיות עד. לדור שלנו לא ניתנה כל אפשרות להתחמק, לעמוד מן הצד, כפי שניתן לדור הקודם. עם הארגון החדש בעולם והבו־זמניות של האירועים, היינו שבויים בידי הזמן" (שטפן צווייג, העולם של אתמול).

שטפן צווייג (1942-1881) כתב שורות אלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעודו מביט לאחור בחיים שלמים שעברו בצד התהפוכות האדירות והקטלניות שחוותה המאה העשרים. ספרו האוטוביוגרפי העולם של אתמול נקרא כאחת הקינות המפורסמות לעולם שהיה ואיננו, וכעדות לריקבון המוסרי שפשה באירופה ולבסוף הביא את צווייג עצמו לשים קץ לחייו.

יותר משמונים שנה לאחר פרסום הספר, בעולם שקצב התמורות שמתחוללות בו הולך וגובר, הזמין המוסך כותבות וכותבים להשתתף במחווה לצווייג ולסַפּר על "העולם של אתמול" שלהם, האישי והציבורי גם יחד.

.

סטפן צוויג, "העולם של אתמול", כנרת, זמורה דביר, 2012 [1982]. מגרמנית: צבי ארד

.

.

העיר החבויה

מיכל גוברין

בתוך הקיפולים של תל אביב יש עיר חבויה. קוראים לה "העירה". כשאמא אומרת, "הולכים העירה!" צריך להתלבש יפה וגם ללכת זקוף, נקישת היד של אמא בגב מזכירה זאת. לא רואים מיד מי שייך לעיר החבויה, כי האזרחים שלה נראים כאילו היו כמו כל האחרים. אבל פתאום, מתוך קיפולים שנפתחים בין רחוב דיזנגוף ופרישמן או בין בוגרשוב ובן יהודה, הם יוצאים מתוך מקומות מוסווים כחנויות סתם. כמו החנות הקטנה של לבני נשים שבה זוג מבוגר, רך מבע וחייכני, מקבל את פני אמא במנוד ראש חם ובשפה הרכה. גם אליי הם מחייכים ללא שום צל בכלל. ואצלם בחלון הראווה הפשוט לכאורה, עם כמה דגמי תחתונים וחזיות בצבעי ורוד ובז', עומדת חסידת הזכוכית המופלאה, שלעולם לא מפסיקה לשתות. היא רוכנת אל שוקת הזכוכית הזעירה, מעמיקה לתוכה את מקורה עוד ועוד וכמעט נופלת מעומס כל המים ששתתה, אבל אז מזדקרת בזינוק רועד ושוב מתחילה לשתות. בטוח שחסידת הזכוכית התעופפה מתוך העיר החבויה, ובלגימה המופלאה היא שומרת על הסף שנפתח בחנות הלבנים.

ממול ברחוב דיזנגוף החנות של דברי תפירה עם חלון הראווה הגדול, שפעם נהפך לשלגיה עשויה מרוכסנים, סרטים ופיסות תחרה, ופעם היה כולו לונה פארק עם קרוסלה ענקית מכפתורים צבעוניים. גם הזוג שמוכר שם מדבר ברכות עם אמא בשפה של תושבי העיר החבויה. אמא בפנים מוארות אומרת "כפתורים", כי גם לאבא שלה היה בית חרושת לכפתורים, שם, בעיר החבויה, במקום שקוראים לו "קרקוב", שגם פלאי חלון הראווה שייכים אליו.

.

מיכל גוברין, סופרת, משוררת, מסאית, ובמאית תיאטרון. פרסמה אחד עשר ספרי פרוזה, שירה ועיון, שתורגמו לשפות רבות. ביימה בכל התיאטראות בארץ והיא מיוצרי התיאטרון הנסיוני היהודי. ספריה ובימוייה זכו בפרסים רבים בארץ ובעולם. גוברין הובילה את יצירת "ההתכנסות ליום השואה", וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. "העיר החבויה" לקוח מהרומן בכתובים, "השתיקה של אמא".

.

.

ואלוהים היה אנושי מאוד

לאה איני

כמה שבועות לפני העשרים בפברואר הורדתי את תיק הכימו של בעלי מהמתלה במסדרון. "שואבת טראומות", הוא נהג לקרוא לי בהכירו את גרילת ההישרדות שהיה עליי לנקוט בדגם מחנה הריכוז הזעיר שהנהיג אבי בילדותי. השמת התיק ששימש אותנו בעירויי הכספית בדווידוף בקרבת מיטתי, הייתה חזקה ממני. ביטוי מורעל לעוד סכנת חיים.

הפעם האחרונה שנכנעתי כך לחרדה הייתה כשעברתי לראשונה את מתקפת הטילים של אחת המלחמות לבדי. כארנבת רעדתי בביתי, שומעת את הדף קירות הנייר שסביבי וממלמלת בשם בעלי שנפטר. גם עליבות זו לא הוכיחה אלא את חולשת הבית הלאומי לאפשר לאזרחיות שלו ביטחון, ניחא חיים פרטיים. בהיות האזרחיות (כאזרחים) חיילות לעד, הטראומות שלי התערבבו בפצעי המדינה משל היינו גופנפש סיאמי שמאכל את עצמו. צלקות השואה, סרטן הכיבוש, כרוניות השכול, מורסות החיכוך בין דתיים לחילוניים שאמרו להתפוצץ מיום שאובחנו בעיוורון למען האמת, ב"מדינת היהודים", גרורות הרצח, הקנאות, ההסתה ועוד. לעייפה. לתלאובות. ועדיין, אני מבועתת מ"יד איש באחיו". מתפללת שלא. אני, שכתיבתי מתמיד גירדה בפצעים, וב"תשאלי" כתבתי שעלינו להיפרד. שתי חוזקות עימדי: חרדותיי, ובאותה הלמות לב, העמידה על הזכות הקיומית של כל אדם לפחד.

בהרצאה שבעלי התלווה אליה באחד מפסטיבלי התרבות בצפון, שנתיים אחרי שספרי "ורד הלבנון" ראה אור, גברים לא מעטים בקרב קהל חובשי הכיפות סירבו לשמוע על החייל יונתן מרחביה שתקע לעצמו כדור ברקה, שבע שעות טרם עמד להישלח ללבנון. אפס! הם צעקו, נופפו והשליכו כיסאות לעבר המנחה ולעברי. בושה! זה לא חייל יהודי! ואת (אני) שקרנית.

יושב בשורה הראשונה, בעלי, אז איש בריאות הנפש שבע מילואים, לא סב לאחור אפילו פעם אחת. הביט בארנבת שלו בביטחון. לא, לא הסכמתי שהביצה שדיממה ח"י שנים הייתה מלחמת אין ברירה. לא הסכמתי עימם כלל. שתינו, המנחה ואני, דבקנו בכיסאותינו עד שהמאוימים פרשו. אני לא מתווכחת על הביוגרפיה שלי, אמרתי כשחזר השקט הקפיצי. ויונתן לא היה אפס! היה בן שמונה עשרה שמותר לו לפחד. בטח במלחמה. בטח כשזו הורחבה־נכפתה בעורמה.

בכל זאת את ההרצאה סיימתי בוכה. לא בשל האלימות הלא כבושה ולא מפני האטימות. אלא מפני כמה נשים, מעטות, אימהות עם כיסוי לראשן, שקרבו אליי בחשש. אחת, "כבר סבתא", אמרה שמעולם לא שמעה על ילדות כשלי, ובהמשך כתבה לי מכתב. אחת אמרה שתקרא את הספר הזה. ואחת שלחשה באוזני שהוא מונח על השידה לצד מיטתה, והיא קוראת בו כבתנ"ך. נשימתי נעצרה. בנה משרת בחברון, והיא מפחדת עליו. היא חרדה. ואני זוכרת שהתחבקנו בסוף, בצד האולם, היא ואני ונשים נוספות, מעטות. אני זוכרת שלרגע נמצאה לנו גאולה, ואלוהים היה אנושי מאוד; לא־מתבצר, כזה שמתעקש על רוח האדם.

שואבת טראומות, אולי אחת יותר מדי, אינני מתביישת להודות: מאז תחילת פברואר, בצמוד לחמצן המאבק, תיק הכימו מונח לרגליי. אינני היחידה, שדינו התעוררו. כל תכולתו, אגב, כתבי יד של שירים ומכתבי תודה אחרונים, מיוסרים, שכתב לי בעלי, וכמה תמונות משפחתיות שטרם הועלו לענן. בכיס התיק הקטן טופס נשכח מבית החולים.

.

לאה איני, סופרת. כלת פרס עגנון לשנת תש"ף. ספרה החדש "הילד של לגיון הזרים", יראה אור בספטמבר 2023 בהוצאת כתר.

.

.

שעת העיתונים

ראובן נמדר

השקט היה יורד על העיר במהירות, סמיך ונוכח כמו אור אחר הצהריים שנעשה גם הוא פתאום אחר, חוץ־עולמי. המכוניות המעטות נעלמו מן הכבישים והחנויות נסגרו זו אחר זו, תריסי הברזל הכבדים מורדים בחריקה וננעלים במנעולים גדולים. בכמה מהבתים רחשה עדיין התכונה של ההכנות האחרונות לשבת, הסערה שלפני המנוחה: חולצות לבנות גוהצו, נעליים צוחצחו, סירים הוסרו מן האש והונחו על פני פלטות השבת ובתנורים. בבתים אחרים שררה כבר דממה חגיגית שבתוכה נשמע רק רחש הנייר, רשרושם החרישי של דפי העיתונים. ידיים החליקו בעונג, ברטט, כמעט ביראת קודש, על פני הגיליונות הגדולים – שהיו אז גדולים בהרבה משהם היום, או לפחות נראו כך בעיני הילד שלנו – פורשות אותם לאט, בתשומת לב; מפרידות אותם זה מזה בקול אוושה דקה; מייעדות חלק מהם לקריאה כעת ושומרות את האחרים למחר, לקריאה ממושכת וניחוחה. גודלם העצום של הגיליונות היה סמלי ורב־משמעות: העיתון היה עדיין גדול מן החיים, והמילים האצורות בו חשובות לאין שיעור מהמילים המדוברות בשאר ימי השבוע. כל מילה הייתה שווה את משקלה בעופרת – עבה, כבדה ומוצקה. גם הגופנים החגיגיים של העיתונים דמו קצת לאלה שבהם הודפסו ספרי קודש: רבועים, החלטיים, סמכותיים. היו משפחות שבהן קראו עיתונים מדי יום, אבל כמעט כולם קראו אותם בשבת – נושאים אותם הביתה מחנות המכולת יחד עם החלות הטריות, חפיסות השוקולד הנדירות שההורים לא הרשו לנו לאכול בימי השבוע ובקבוקי המשקה המוגזים, שהיו אז בבחינת חידוש ונקנו גם הם רק לכבוד שבת. היום הלך ופנה, השמש הלכה ושקעה, השקט הלך והעמיק. זאת הייתה שעת העיתונים, חגה של המלה הכתובה.

הרבה השתנה מאז. הרחובות והכבישים סואנים וגדושים במכוניות. דפי העיתונים קטנו במידה ניכרת ונהפכו לצבעוניים יותר ויותר. בקבוקי המשקאות המוגזים, לעומתם, גדלו עם השנים ונהפכו למפלצתיים ממש. את חנויות המכולת החליפו הקיוסקים בעלי השם המכוער "פיצוציות". גיליונות הכרום של המגזינים, שנראו פעם כה מפתים ונחשקים, נעשו זולים וצעקניים כמו עטיפות חטיפי השוקולד הרבים והמגוונים שגדשו את המדפים שלפני הקופות. גם טעמן ומרקמן של המילים השתנה ונעשה תעשייתי, קליל וזול. הפיצוציות, שלא כמו חנויות המכולת של ימי ילדותנו, פתוחות גם בשבת. ערמות העיתונים נשארות על המדרכה במשך כל סוף השבוע, סחורה שאין לה קונים. חלקם מחולקים כבר בחינם, אחרים נמכרים במחירי מבצע מגוחכים. המילה הכתובה נהפכה לחטיף, לממתק זול ולא משביע, למשהו שנאכל בהליכה ונשכח מיד אחרי שהעטיפה המרשרשת קומטה ונזרקה לפח.

.

ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו "הבית אשר נחרב" זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014. ספרו הבא יראה אור בחודש ספטמבר הקרוב בהוצאת כנרת זמורה דביר.

.

.

עוד סיבוב

תמר וייס גבאי

הדמעות של אתמול היו מקור מבוכה, לא כוח. חוש הצדק שלך – ילדוּתיות שצריכה להתבגר. הגישו לך כוס חלב, תירגעי. הכוס החד־פעמית של אתמול, הפלסטיק שבה, היו פתרון, לא בעיה. החלב שבכוס לא נועד לגורים, הוא נחלב מפרה נדיבה הגאה בתנובתה.

החוקים של אתמול לא היו דת, כי אם ציפייה אישית של האל ממך. והאל של אתמול לא ידע להיות אלה.

מקומות האתמול היו ריקים וחיכו לך ולחברייך. השכונה של אתמול הייתה חלשה ולך היו המון ערכים לתת. השרוולים של אתמול לא הפריעו לך בחום המיוזע, החצאית לא סרבלה. הגוף של אתמול היה הבל.

לילדי הזרים אתמול עוד לא היו שמות. המחוסלים ששמעת עליהם תמיד היו מחבלים. המִדבר בעצם רצה לפרוח. היורים שהכרת מקרוב היו יורים ובוכים. העוולות היו מורכבוּת. המורכבוּת הייתה עומק.

החמור בפינת החי שאליה לקחת את ילדך תמיד רצה לעשות עוד סיבוב. גם את עשית עוד סיבוב אתמול. ועוד אחד. סכּי העיניים של שניכם היו בלתי נראים ובכל זאת הסתירו את כל מה שמחוץ למסלול.

היום האור מסנוור אותך. את מִתרגלת. אל תתרגלי. יש לך עוד מה להשיל.

גם את הרסן

.

תמר וייס גבאי היא כלת פרס ברנר לספרות וכלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים. ספרה האחרון, "החזאית", ראה אור בהוצאת "לוקוס". חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

.

הגוף של אתמול

משה סקאל

גופי הולך איתי ממקום למקום אבל יש לו העולם של אתמול שלו: כל יום מרחיק אותו מהמצב הראשוני שבו היה עיסה לחה ורוטטת שהגיחה לעולם מן הרחם, ומשם אל הילדות והבחרוּת ואל היותו גופו של "גבר מוגמר" או "גבר עשוי", כמאמר היוונים.

שיער עולה על מקומות בגוף ונסוג ממקומות אחרים. על העור נגלים פה ושם כתמים, שינויים מתרחשים בשכבות הקרובות יותר לקליפת הגוף ובמקומות חבויים, שקשה לראות בעין בלתי מזוינת. הגוף הזה נמתח ומתעקל כשאני רוצה ולא רוצה, הוא הולך איתי כברת דרך אל מקום בלתי ישוער. הוא יתפוגג בסוף כמעט לגמרי אבל משהו ממנו יישאר. בינתיים אני מסרב לחקוק בו קעקועים: הוא אינו שלי בטאבו.

הגוף הזה עבר כל מיני דברים, כמה מהם עניינו הפרטי, וכמה גם ענייני. הוא כבר חווה פציעות, דלקות, פעם אחת גירדו ממנו נקודת חן והוא מצידו הצמיח צלקת דמוית צלב במקום הגרידה. תמיד בסופו של דבר ידע להעלות ארוכה. מוחי פוקד על רגליי לנוע לכל מיני מקומות בעולם. הרגליים לרוב מצייתות, למעט מקרה שבו אחת מהן התמרדה. בכל זה היה דבר בלתי טבעי: רגל שאינה הולכת. כמו סופר שאינו כותב.

הבריות מתבוננות בגוף הזה במבט חקרני או טמום, הן חגות סביבו, לפעמים רוצות ממנו איזה דבר. שיגעון כזה, להזיז את הגוף לכל העברים, מוטב כבר להישאר בחדר ולא לזוז ממנו. אבל הגוף רוצה לפעול, הוא רוצה לצאת אל העולם. הזמן נספג בו ומשאיר בו חותם עד שילך בדרך כל בשר.

אני מנסה להיות נחמד לגופי. אבל אני מושיב אותו שעות ארוכות על כיסא והוא אינו אוהב להיות ישוב. אני מטפס במעלה מדרגות או הר, ומפלס את דרכי במדרון. אני מזין אותו בדברים שהוא אוהב ובדברים שאני אוהב, אני מונע ממנו דברים שאינם בהישג ידי, והוא מצידו דוחה סיפוקים. הוא יכבה את האור ביום מן הימים, וזכרוֹ ייהפך לאתמול.

.

משה סקאל פרסם שישה רומנים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. סקאל השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה וזכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתוב את הרומן החדש פרי עטו. יצירתו תורגמה לאנגלית, צרפתית וגרמנית. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול".

.

.

רשימת נוכחות

יערה שחורי

המרצה ניערה את ראשה. כבר הכרנו את התנועה הזאת שלה. אתם חופשיים, אמרה. שאר המרצים אמרו, משוחררים. היה לנו מרצה שהנחית ערמת ספרים בחבטה כדי לסמן את תחילת השיעור וסיומו. היה מי שהביט בשעונו בהדגשה והיו שאמרו, זה הכול חברים, כמו דמות מצוירת, מצפים שנתפוס את הבדיחה. היא, שלא הייתה צעירה ולא זקנה, ששיערה מקליש וקלוע לצמה, שעורה רגיש ונוטה לאקזמה ומסמיק כמו אצל נערה, ועיניה מאחורי משקפיה חלשות כעיני זקנים, אמרה, חופשיים. 

לא, לא רצנו החוצה. עדיין היינו צעירים, אם כי דעתנו הייתה מנומנמת. עדיין לא שמנו את כל יהבנו על הכסף כמו שיעשה דור אחד אחרינו, עדיין האולם הגדול היה מלא. רוב המרצים שלנו הגישו את הידע חתום וסגור. העולם כבר התברר. מה שצריך להוכיח כבר הוכח. לא הקמנו מהומה. חיבבנו כמה מהם, נרתענו מאחרים, אבל לא פקפקנו. יכולנו לסמן סימונים חלשים בשולי הדף. זה הכול. אולי היינו צעירים משזכרתי. אבל ככה היינו, אני בטוחה. 

אנשים צעירים צריכים להרגיש שהעולם לא גמור,  הם לא אמורים לקבל הכול מוכן, אמרה. היה לה קול צפצפני, לא יכולנו להתעלם מהעניין הזה. העולם, אמרה לנו אחרי שלימדה אותנו עוד פרק מטאפיזיקה, צריך להיחצות שוב. כמו שחותכים תפוז ולא מאמינים שזה בהכרח תפוז. ככה בערך אמרה לנו המרצה שלא נראה שאי פעם הייתה צעירה בעצמה, שחזותה כה הפוכה ממילותיה. כמו הבובות האלה שכיפה אדומה מחזיקה בצידה ההופכי את הסבתא, והצייד הוא הזאב.

בעצם לא רצינו ללמוד אצלה. היא הייתה הכרח נסבל. מטלה. היא אמרה, כשתגיע המלחמה הבאה היא לא תיראה כמו המלחמות שלמדתם עליהן בספרי ההיסטוריה. היא גם לא תהיה בשחור לבן. שמנו לב שהבטן שלה תפוחה מאוד. כאילו טמנה שם כרית. שמה הפרטי היה משונה, זר, מגוחך. הגענו לשיעור שלה כי איחרנו להירשם וחסר לנו שיעור מבוא. המזכירות של החוג אמרו שיש אצלה מקום. עליהן לא ערערנו.

לרגעים בהתה בנו כמו חולד מאחורי משקפיה ואמרה, אתם מוכרחים להתעורר. מישהו שאל, זה למבחן? כן, היא אמרה לאט, ידה ממששת את תנוך אוזנה, אני מאמינה שזה למבחן.

בשיעור ההוא ראיתי שהיא עייפה. היא לא הייתה מבוגרת כמו שחשבתי. היא אמרה, הערכים משתנים. אתם רוצים דברים אחרים. למשל, להיות נחשקים. הביך אותי כשדיברה ככה. הרגשתי כאילו אִמי שלי עומדת שם מתבוננת על נעוריה שאינם, אוזלים מגופה, הסידן, היופי. כן, היינו צעירים לפחות בגופינו.  

היא הייתה המרצה היחידה שביקשה שנרשום נוכחות. כשהחסרתי שיעור מישהו אחר רשם את שמי. גם כך הרשימה תמיד הייתה נפוחה משמות. אלברט איינשטיין. אריק איינשטיין. צ'רלי צ'פלין, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שרה גיבורת ניל"י שמישהי תיקנה לשרה אהרונסון. מעולם לא נזפה במי שלא הגיע ולא הזכירה את השמות העודפים. מי זוכר בכלל מי למד אצלה. כשהרשימות נעלמו אפילו לא שמתי לב.

בשיעור האחרון רשימת הנוכחות שוב עברה באולם. כשהגיעה אליי חשבתי עליה בודקת את רשימת הנוכחות. דמיינתי אותה מאוחר בלילה בדירה קטנה עם רטיבות. קירות לחים. עציץ אחד. אקוורלים. מעבירה אצבע זהירה על טורי השמות. אני מאמינה שבפעם ההיא רשמתי את שמי. ששרטטתי לאט את האותיות, מסלסלת את קצותיהן, כמעט בעונג. אני זוכרת, הייתה בנו יהירות להאמין שהתפוז הוא רק תפוז. שכל זה לא נגע לנו.

.

יערה שחורי היא סופרת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר. כלת פרס עגנון לשנת תשפ"ג.

.

.

תנינה

גל נתן

"עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין."

(ישעיהו נא, ט)

הבוקר העירו אותי המפגינים. הצצתי מסדק חלון ושמעתי אותם שרים: "באנו חושך לגרש." את חשכת הלילה ואת החלום על מדבר שומם ונפלא הם לקחו בשיר. ועם הווילון החדש שנרכש, האור לא חודר בבוקר וברוב הימים אני ישנה עד מאוחר. אבל לא היום. לכלבה יש פצע ברגל. אני לא יודעת איך בדיוק זה התחיל, אך הוא שם ומאז אני מנסה למנוע ממנה את התענוג שבליקוק הפצע. אנחנו יורדות לפארק וחוצות את הגשר של הירקון. ההפגנה התפזרה. בעברו השני של הנחל יש שקט ודשא רך לשכב בו. אני עוצמת עיניים. מסביבי אנדרטות הנופלים של תל אביב. פעם, בדיוק באותו המקום, האדמה נפערה ביום שבת אחד ונפלתי עם איש לבור חם ועמוק. ישבנו בו כמו שני תינוקות בוערים ברחם עד שהשעון צלצל והתעופפתי החוצה כמו עורב. אני שוכחת ונזכרת. מאחורי העיניים העצומות אני רואה את הירקון מלא תנינות והן יוצאות כמו עדר פילות מהמים. הן לא יודעות את ענייני השעה והן גדולות ושקטות. באות לאדמה שלהן. אדם עם דגל צועד קרוב אליי, הכלבה נדרכת ואני פוקחת עיניים. פח ירוק צף בירקון. בהעדר פתרון אחר, אני נאלצת למצוא לי איים לשכון בהם. שוקעת עמוק יותר ויותר עם גופי בתוך הדשא. שומעת שברי שיחה של זוג שעובר. לפעמים אני עוד מריחה את אדמת הבור החמה שבערנו בה. בגדים שחורים, ענברים ואש. כשעיניי עצומות אין מושלים בארץ הזאת ואין לנו על מה להילחם. יש רק תנינות גדולות ושקטות שעולות מהמים.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

.

אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

איתן דקל

תַּמָּה מְצִיאוּת שֶׁשָּׁלַחְנוּ אָחוֹר, וְהִסְכַּמְנוּ

שֶׁתֵּלֵךְ; מָה שֶׁשָּׁכַחְנוּ בּוֹעֵר בָּעַר,

עַכְשָׁו דּוֹעֵךְ. נוֹלַדְתָּ בַּמִּילֶנְיוּם, עַל כֵּן אֵינְךָ

זוֹכֵר. וּכְבָר זָכַרְתָּ, אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ מְשַׁקֵּר.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ זָקוּק לַשֶּׁקֶר יוֹתֵר.

.

[חָלַקְתָּ אָז עִם שְׁנֵי אַחֶיךָ אֶת הַחֶדֶר, חָשַׁבְתָּ

שֶׁסּוֹדוֹתֶיךָ מוּגַנִּים, וְהֵם הָיוּ, שָׁנִים

יָדְעוּ אוֹתָם כֻּלָּם. לוּ יָדַעְתָּ זֹאת

הָיִיתָ נֶאֱלַם?

הַסּוֹד חָבוּק הֵיטֵב אֵצֶל כֻּלָּם].

.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאָז שִׁקַּרְתָּ, אֲבָל

אֵינְךָ זוֹכֵר. עַכְשָׁו תִּטְעֶה לַחֲשֹׁב – אֱמֶת

דִּבַּרְתָּ, וְתוֹר הַשֶּׁקֶר לְדַבֵּר. מָה שֶׁבָּעַר, הֲרֵי

הִסְכַּמְנוּ שֶׁנֵּלֵךְ וְנִשְׁכָּחֵהוּ, וְרַק צִלּוֹ נִשְׁאַר.

.

אַתָּה אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

בְּהֵעָדְרָהּ, כְּמוֹ אֱמֶת, לֹא תִּשָּׁאֵר.

.

איתן דקל הוא תלמיד ישיבה. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, לרבות המוסך.

.

» על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד – ברשימה מאת יוסי מנדלוביץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | האם אפשר לספר סיפור?

"חוקרי ספרות יכולים להפוך אנקדוטה לספרות; ואילו סופרים מסוגלים להפוך אנשים אמיתיים לדמויות ספרותיות." שירי שפירא על בדיון והיסטוריה ב"נתניהוז" מאת ג'ושוע כהן

שי אזולאי, מי היה ראשון, שמן על בד, 44.5X38 ס"מ, 2009

.

האם אפשר לספר סיפור?

על אחרית הדבר לרומן "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן

שירי שפירא

.

ביביסטים מכל הצדדים, אנשי "רק ביבי" ואנשי "רק לא ביבי" שהניחו את ידיהם על הרומן הנתניהוז מאת ג'ושוע כהן, אולי היו מאוכזבים לגלות שעניינו איננו בנימין נתניהו, ושהוא גם אינו עוסק במשפחתו המתוקשרת של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, אלא לכל היותר באביו, בנציון נתניהו. כותרת המשנה של הרומן למעשה מגלה ברוב יושר שעלילתו מסתכמת ב"אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד" שהתרחשה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר בנציון נתניהו התמודד על משרה במוסד אקדמי במדינת ניו יורק ולשם כך הגיע עם אשתו ושלושת בניו להתארח אצל אחד מחברי הסגל, שהוא במקרה – כלומר מאוד לא במקרה – חבר הסגל היהודי היחיד עד כה. זו אינה סאטירה על האנשים ששמם האמיתי מופיע בספר ללא כל חשש מצד המחבר, אף שתיאורם גרוטסקי להחריד. בסופו של דבר דמותו של בנציון נתניהו אינטליגנטית לעילא, ערמומית ונשכנית, ולמרות גסותה הבולטת, היא משמשת שופר לביקורת נוקבת על ארצות הברית של אז ועכשיו.

המספר ברומן הוא היסטוריון בדיוני בשם רובן בלום, וחלק גדול מהטקסט עוסק בהרהורים על היסטוריה בכלל והיסטוריה יהודית בפרט, ובשאלת ההבדל בין השתיים (ועוד על כך בהמשך הדברים). קריאה מעמיקה בפרק האחרון ששמו "שלמי תודה ונקודות זכות", מעין אחרית דבר, מגלה שהנושא שעומד בלב היצירה הוא לאו דווקא ההיסטוריה אלא הספרות. אחרית דבר של רומן כוללת לרוב רשימת תודות מפורטת של המחברת ולעיתים גם כמה גילויים מסקרנים על תהליך התהוות הספר. זו של הנתניהוז אכן כוללת את המרכיבים האלה, אלא שתפקידם משמעותי הרבה יותר מהנהוג, אולי בהתאם לחיבת המחבר לאפיזודות שוליות וזניחות לכאורה. היא מתחילה בתור אחרית דבר מהסוג המוכר, המעשיר את הקוראת ברקע היסטורי הקשור לעלילת הרומן, למשל בנושא מותו של יוני נתניהו במבצע אנטבה. סיכום האירועים ההיסטוריים הרלוונטיים נמזג בהדרגה לאירועים עכשוויים, קנוניים יותר ופחות, כגון סיפור כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל והעיסוק של בנימין ועדו נתניהו במורשת של אביהם.

כהן מסיים לגולל את קורות משפחת נתניהו בסוגה אחרת של כתיבת היסטוריה, וזו היהודית בפרט, כשהוא משבץ סיפור אנקדוטלי ומציין שפגש את אחד מילדיו של עדו נתניהו במסיבה בתל אביב, אבל הבין זאת רק בדיעבד. הוא ממשיך וגולש למבנה יהודי מובהק אף יותר של חקר ההיסטוריה דרך קרבה משפחתית: דודן מנישואים של דודנו של כהן הוא עורך דין שהגיש פעם תביעת רשלנות רפואית נגד עדו, ודיווח שעדו הוא בחור נחמד. בנקודה זו הטקסט פונה במעבר חד אל דמות אחרת מהמציאות, וקרובה יותר אל המחבר: חוקר הספרות היהודי־אמריקני הרולד בלום (2019-1930), שנודע בין השאר בזכות כתיבתו על "חרדת ההשפעה" ביצירת הספרות. כהן מגולל בקצרה את פרטי היכרותו עם הרולד בלום, שהיה שופע אנקדוטות הנוגעות בשלל דמויות מהקנון היהודי והספרותי, מפיליפ רות' ועד גרשם שלום, ולא רק. בסוף המחווה המפורטת לאישיות הבולטת בחקר הספרות וביקורתה, כהן מציין שמבין האנקדוטות הרבות, זו שהכי הרשימה אותו הייתה "הפעם שהתבקש לתאם ביקור בקמפוס של היסטוריון ישראלי עלום ושמו בנציון נתניהו, שהתייצב לריאיון עבודה ולהרצאה עם אשתו ושלושת ילדיו ועשה שמות במקום" (עמ' 228-227).

כאשר הרולד בלום מתווסף לרומן בתור דמות פארא־ספרותית, ועם זאת כמקור ישיר ורב ערך להשראה ספרותית, קורה דבר מרתק: הטקסט הספרותי שקדם לאחרית הדבר נחשף בתור טקסט בעל גרעין היסטורי מוצק – הביקור של משפחת נתניהו אכן התקיים במציאות ונשמר בזיכרונו של אדם שנודע ב"זכר העבר המושלם לעיתים" (עמ' 225); ובד בבד, ולפתע, מרכז הכובד של הרומן כולו עובר מההיסטוריה אל הספרות. כהן מספר על בלום: "מבחינת הרולד, החיים והטקסטים שקרא גבלו אלה באלה" (עמ' 226-225). אמירה זו היא תחילתה של רמיזה, בייחוד למי שניגש לרומן ללא ידע מוקדם, שכדאי לחזור אחורה ולקרוא את כולו מחדש באור אחר.

אחד המוטיבים המרכזיים בנתניהוז הוא הטרנספורמציה היהודית, ובפרט התהליך שבו יהודים נהפכים בהדרגה ללא־יהודים. רוב דמויות היהודים האמריקנים בספר שואפות אליה, להיטמעות מושלמת בכור ההיתוך של ארצות הברית. הדוגמה הגסה ביותר לכך מתגלמת בכמיהה של ג'ודי, בתו של המספר, להיפטר מהאף היהודי שלה. דמותו של בנציון נתניהו מתנגדת לעצם אפשרותה של הטרנספורמציה, ותוכן מחקריו מוצג ככזה הטוען שגם היהודים המומרים לעולם לא הפסיקו להיות יהודים, ובייחוד לא בעיני אלה שאילצו אותם להמיר את דתם. בקריאת אחרית הדבר גם הרומן כולו זוכה לטרנספורמציה ומסגור מחדש. עד אליה אפשר היה לקרוא את הספר בתור רומן קומי על תככים באקדמיה ועל פערי תרבות בין יהודים מסוגים שונים, או כרומן היסטורי שמספק סיפור אטיולוגי לשיגעון הגדלות של הנתניהו המכהן בימים אלה ומסביר את הפיצול בין יהדות ישראל ליהדות ארצות הברית. אחרית הדבר מוסיפה עוד מימד, והופכת את הטקסט לרומן בסוגת המטאפיקשן.

כמובן ראוי להציג את המושג: מטאפיקשן היא סוגה או מוטיב בולט בפרוזה שעניינה עיסוק במרכיב הבדיון שבספרות, באופן התהוותו דרך השפה הספרותית ובהתבוננות במבנה הסיפר והבנייתו. אמנם המונח "מטאפיקשן" אינו מוכר למרבית הקוראים אלא בעיקר לחוקרות ספרות, אך הוא מתאר יסוד שנוכחותו ניכרת בפרוזה של העשורים האחרונים, ובהחלט מתבטא גם בספרות היהודית: ג'ושוע כהן הוא ממייצגיו הבולטים (ובייחוד בספרו Book of Numbers מ־2015), ואיתו בספרות היהודית־אמריקנית אפשר למנות גם את ניקול קראוס בספרה יער אפל (כנרת זמורה דביר, 2017) ולפניהם את פיליפ רות' בספרים כגון מבצע שיילוק (זמורה־ביתן, 1999) והרומנים שגיבורם הוא הסופר נתן צוקרמן; בספרות העברית אפשר לחשוב על ספריו של יואל הופמן, שקוראים להטלת ספק בעצם גבולות הספר כאובייקט, או על רומנים מהשנים האחרונות כמו הראיון האחרון מאת אשכול נבו (כנרת, זמורה־ביתן, 2018) וקנאת סופרות מאת מאיה ערד (חרגול, 2021); ואת שורשי התופעה בהקשר היהודי אפשר לאתר בין השאר בראשיתה של ספרות היידיש המודרנית ובמספרים בדיוניים כמו מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שעסקו בגלוי בהבנייתם ובתפקידם בתור מספרים כחלק מהיצירה הספרותית.

המספר הייחודי של הנתניהוז פותח את דבריו באמירה ולפיה היסטוריונים הם החוקרים היחידים שלימים מתאחדים עם מושא המחקר שלהם, וזו הטרנספורמציה הראשונה שמוזכרת בטקסט: "שמי … רוּבּן בְּלוּם ואני היסטוריון. אבל בקרוב אהיה היסטורי, אני משער. רוצה לומר, אמות ואיעשה בעצמי להיסטוריה – גלגול מסוג נדיר השמור מסורתית לעוסקים במדעים הטהורים יותר" (עמ' 11). אחרית הדבר מגלה שגם לחוקרי ספרות יש איכות דומה: הם יכולים להפוך אנקדוטה לספרות; ואילו סופרים, כמו שכהן מזכיר לנו היטב, מסוגלים להפוך אנשים אמיתיים לדמויות ספרותיות. המפגש בין רובן בלום, המספר ברומן, ובין בנציון נתניהו, ההיסטוריון האמיתי שלימים נהפך גם הוא להיסטורי וגם – בזכות ג'ושוע כהן – לספרותי, הוא מפגש בין שתי אסכולות סותרות בחקר ההיסטוריה. בלום מוצא בנתניהו הדהוד לגישה היהודית להיסטוריה, שזכורה לו מהרבנים שלימדו אותו בהיברו סקול בילדותו. הוא נרעש לגלות שאצל נתניהו מדובר למעשה לא בהיסטוריה, אלא בתיאולוגיה: נתניהו, כמו אותם רבנים, אוחז באותה תפיסה תיאולוגית שלפיה ההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה, תפיסה א־היסטורית משום שהיא אינה מאפשרת תיאור של רצף כרונולגי אלא רק מצב סטטי שאינו כפוף לשינוי. ואילו בלום הוא היסטוריון שאמנם מכיר את הגישה היהודית, אך כמלומד וחוקר אימץ את הגישה המערבית ההפוכה, אף שהוא מציג אותה ביותר משמץ אירוניה: "ההיסטוריה … עסקה כולה בקִדמה, עולם שהתבהר בבוא עידן הנאורות והשתפר מאז בהתמדה; עולם שימשיך להשתפר בלי גבול כל עוד כל מדינה ומדינה תנסה להידמות יותר לאמריקה ואמריקה תשתדל להידמות יותר לעצמה" (עמ' 38).

בסוף הרומן אין הכרעה ברורה ביריבות בין בלום, ההיסטוריון שנועד להיהפך להיסטורי, ובין נתניהו, ההיסטוריון שמערער על עצם האפשרות של צבירת ידע היסטורי ובהרצאתו טוען כי "אין עם פחות היסטורי, או פחות מוכוון היסטוריה" (עמ' 173) מהעם היהודי. אחרית הדבר, שמגיעה אחרי הסוף, חושפת שעיקרו של הקונפליקט בין השניים הוא ספרותי – כלומר, עיקרו הוא מחלוקת בשאלה האם אפשר לספר סיפור, ואם כן, כיצד: האם אפשר לספר את אותו הסיפור לכל בני האדם, או שמא כל קבוצה זקוקה להיסטוריה אחרת של כלל האנושות? וכאשר כל קבוצה מפיקה היסטוריה אוניברסלית אחרת, האם בכלל יש תוקף לחקר ההיסטוריה?

אותו נספח קצר אך מאיר עיניים לרומן משרה עמימות מכוונת על אמיתות השחזור של האנקדוטה, ומנגד חשוב למחבר להדגיש בו שרובן בלום ומשפחתו אינם בני דמותם של הרולד בלום (אף שהתעקש לשמור על שם המשפחה, ולו באיות שונה באנגלית), של אשתו ג'ין ושל הנערה שאמנם לא הייתה בתם, אלא קרובת משפחה שהתגוררה אצל בני הזוג בתקופה ההיא. הפסקאות שחותמות את אחרית הדבר מוקדשות לאישה האמיתית העומדת מאחורי הדמות של ג'ודי, הבת הצעירה, ואף לציטוט ישיר של מילותיה מדוא"ל שנשלח למחבר בתגובה לפניותיו החוזרות:

"תתעורר!!!!!! אף אחד כבר לא קורא ספרים ואו שיהודים נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה או שהם פשוט לא רלוונטיים. … תודה בזה, אפילו ידיעת קרוא וכתוב גוססת – וכשהיהודי האחרון הזה שלך יהיה סוף־סוף מת כמו (((אלוהים))) אז הלסבי.ת הא־בינרי.ת הגאה הזאת כן לסבי.ת י.תרקוד עירומ.ה לאללה על הקבר שלו" (עמ' 229).

הדוא"ל העסיסי החותם את הספר, שאולי הוא בכלל פרי מוחו של המחבר, שומט את הקרקע מתחת לדיון שהרומן משוקע בו, אך מנגד פועל פעולה חיונית כל כך לסוגת הרומן בעצם ההכנסה של קול נוסף, אחר, וחוץ־ספרותי במובהק, ליצירה ששוב ושוב מצביעה על המורכבות והבעייתיות שבקשר בין הספרות לעולם, אותו עולם שקיים בנפרד (או שלא בנפרד) ממנה. כשם שהנתניהוז הבדיוניים אינם מייצגים בו את הנתניהוז הממשיים, כמו בכל רומן גדול, אין כאן חלוקה בין טובים לרעים ובין צודקים לטועים, אלא גם הדמויות השליליות הן נבונות ומעלות נקודות ראויות למחשבה, וגם הדמויות החיוביות הן שליליות ולו בכך שהן טועות טעויות טרגיות. הנתניהוז נעדר כל יומרה להציג את האמת, אבל לאחר קריאתו ראוי לשאול על מקומה של הספרות ביחס אליה: האם היא מחויבת לאמת או שמא רק לעיסוק בערך האמת? האם היא עומדת בצידה של ההיסטוריה או שמא בצד התיאולוגיה? התשובה, לטעמי, תלויה בסוג הספרות, וכך או כך, ראוי לה לספרות שתרקוד עירומה לאללה על הקבר של שתיהן.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.

.

ג'ושוע כהן, "הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד", הבה לאור, 2021. מאנגלית: ארז וולק

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן

"'משא ניסן' מראה עד כמה קרובה השירה אל החקירה הבלשית." רינה ז'אן ברוך על ספרו החדש של שמעון אדף

ורד נחמני, פרט מתוך ארבע עונות ביממה, לוחות 1-3, עפרונות צבעוניים ושמן על עץ לבוד, 90X90X90X95X170 ס"מ, 2004

הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן: על "משא ניסן" מאת שמעון אדף

רינה ז׳אן ברוך

.

״הבלשים האבודים בעיר האפלה, שמעתי את אנחותיהם.״

(רוברטו בולניו. תרגום שלי, מתוך Sleeping Detectives, The Unknown University, Pan Macmillan 2015)

.

ספר השירה החדש של שמעון אדף, משא ניסן, עוסק בתעלומה: נערה בת שש־עשרה נעלמת יום אחד אל תוך שיר. בעודה קוראת בחצר ביתה, היא ״נִשְׁמְטָה אֶל הַסֵּפֶר / דְּיוֹ הַמְּצוּלָה״ (עמ׳ 8), ״נָשָׁא אוֹתָהּ הַ‎שִּׁיר / מִבַּעַד לַזְּמַן״ (עמ׳ 7). היעלמותה של הנערה אינה החידה היחידה בספר – גם דמותו של הבלש המחפש אחריה, כמסתבר בשער השני, היא חידתית ומזמינה חקירה נוספת: ״אבל הבלש אינו בלש / כי אם מועל – קורבן המגפה אשר / קיבל מן הבלש עֵרוּי / פלזמטי / ואיתו הסכים לרשת / את זהותו של הבלש / את זיכרונו / תחת תולדותיו שלו / שהסתממו״ (37). התעלומה, הבלש, העדים והחקירה המופיעים בשירים מציבים את היצירה בגבולות סוגת הבלש, שהטרילוגיה הבלשית של אדף חוללה בה מהפכה של ממש בשנים האחרונות (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, 2004, קובלנה של בלש, 2015 , קום קרא, 2018). בטרילוגיה אדף שבר את הנוסחאיות של הז׳אנר והפך אותו לחקירה קיומית מולטי־ז׳אנרית ומטאפיזית.

בספרו החדש אדף מעתיק את יסודות הז׳אנר אל הזירה השירית. זו הופכת לזירת פשע ממשית ומטאפורית: הנערה נבלעת בתוך ״הַזִירָה מְאֻלְחֶשֶׁת הַלָּשׁוֹן / שֶׁהִיא מֶשֶׁךְ הַשִּׁיר״ (עמ׳ 13). בניגוד לספרות הבלשית, שבה הטקסט עוסק בזירות פשע המבקשות להיראות ממשיות, כאן לטקסט השירי יש תפקיד כפול – הוא בה בעת מקום ההיעלמות והזירה שבה מתבצעת חקירת ההיעלמות.

בניגוד לסיפור קצר או רומן, שירה עשויה להיראות כאמנות המנוגדת לספרות הבלשית: מה לסוגה מבוססת העלילה, התבניתית, ולשירה האסתטית, הגבוהה שבאמנויות המילה? תקדים אחד לשירה הבלשית של אדף מצוי אצל רוברטו בולניו, שעושה שימוש יצירתי בסוגת הבלש, מפגיש אותה עם השירה ברומן בלשי הפרא, ואף כותב שירה בלשית בספרו La universidad desconocida (האוניברסיטה הלא־ידועה).

בספריו הבלשיים אדף מוכיח שוב ושוב שספרות בלשית לא חייבת להתבסס רק על סט של מרכיבים ידועים, ובוודאי שאינה חייבת להיות קלילה ואסקפיסטית, אלא יכולה לבטא גם מצב של חקירת הקיים, של עמידה על סוד או תעלומה העומדים בבסיס הקיום האנושי והעולם. הספרות הבלשית של אדף נוטה לעסוק בשאלות מטאפיזיות, ומעמידה את דמות הבלש ואת מודוס החקירה בבסיסה, ולא רק את החתירה לעבר תשובה לשאלה ״מי עשה את זה?״. אצל אדף, הספרות הבלשית הופכת לדרך לערער על המציאות ולתהות על הנחותיה, לא להשיב את הסדר על כנו על ידי מציאת פתרון פשוט ויחיד לתעלומה. כך למשל, בקילומטר ויומיים לפני השקיעה, אליש, הבלש, מסביר איך דומים זה לזה הרצח הסדרתי ומעשה השירה: ״גם שירה וגם רצח סדרתי שואפים ליצירה, כן, יצירה, אין מילה אחרת לתאר את התוצאה של המאמץ של שתי האמנויות. […] יצירה שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם יעמוד ברשות עצמו, יהיה הדבר עצמו, אתה מבין? שיר, טקס הרצח, הוא גם מעשה בפני עצמו, גם חפץ בעולם, מערכת סגורה לגמרי שיש לה משמעות נפרדת וגם שחזור עמוק של חוויה, של דפוס שנטמע בנפש של היוצר״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, כנרת זמורה ביתן 2015 [כתר, 2004], עמ׳ 39).

ואילו משא ניסן מראה עד כמה קרובה השירה אל החקירה הבלשית. ההיעלמות הבלתי מוסברת של הנערה, שלא ברור לאורך הספר אם נעשתה מבחירה או מכורח, מלאכת הפענוח וההתחקות אחריה בתוך השירים, מעמידים את התעלומה, הסוד והתשוקה לפענח אותו, כבסיס של שני סוגי יצירה: הספרות הבלשית והשירה. השיר הוא החדר הנעול שבו נעלמת הנערה, אחד מהטרוֹפִּים הידועים של הספרות הבלשית: ״מַהוּ רֶצַח בְּחֶדֶר נָעוּל אִם לֹא מָשָׁל לִתְשׁוּקָה״ (עמ׳ 20), שואל השיר, ומהו שיר אם לא תשוקה לפענח, לגלות, לדעת? השיר הוא חידת החדר הנעול – המקום שבו נעלמת הנערה – ותשוקת פתרונה גם יחד, שכן חקירת התעלומה והניסיון לפתור אותה מתרחשים בתוך השירים עצמם. והשירה הבלשית של אדף מאפשרת את ההשתהות, את השהייה באי־הידיעה ובתעלומה, שווקטור הפרוזה אינו מאפשר תמיד.

משא ניסן אף מוסיף נדבך נוסף בתהליך הפשטת הסיפור הבלשי וזיקוקו, שהתחיל בטרילוגיה הבלשית של אדף. את קום קרא הגדיר אדף כ״רומן בלשי, רומן מטא־בלשי ורומן אנטי־בלשי״ (קום קרא, כנרת זמורה ביתן, 2017, עמ׳ 608). במשא ניסן השירה מקלפת שכבה נוספת מהסיפור הבלשי, מפשטת אותו אף יותר, עד שהוא הופך לתמצית מזוקקת של עצמו. במעבר מהפרוזה אל השירה, נותרים רק מאפייניו הסגוליים ביותר של הסיפור הבלשי. רכיבי העלילה של הסיפור עוברים הפשטה עד למעט ההכרחי שלהם: אין צורך באליש או בדמות בלש מסוימת אחרת, מספיק רק ״הבלש״; אין צורך בקורבן שנעשה לה פשע נורא, מספיקה רק ״הנערה״. אין צורך ברצח אכזרי, מספיק רק ההיעלמות מהעולם. ״אֶלֶף הַחְלָפוֹת סְדִינִים / הָיוּ סָדִין / בּודֵד, זָמִיר / תְּמִידִי שֶל הַשֵּׁנָה״ (עמ׳ 78). תהליך ההפשטה עובר מהריבוי (״אלף סדינים״), אל האיחוד (בדמות הסדין האחד) ולבסוף אל המטאפורה השירית שלו (״זמיר תמידי של השנה״). וכך, במשא ניסן, הדמויות הארכיטיפיות והתעלומה מקבלות ממשות לא מתוקף המלאוּת הריאליסטית של דמויותיהן ושל הפשע שבוצע, אלא מתוקף הנצחיות של מצבן כדמויות ארכיטיפיות ושל השאלות שהן שואלות על העולם ועל עצמן.

הבלש נטול השם של משא ניסן, כמו בלשים מטאפיזיים רבים שאדף מתאר, אף הוא מושא לחקירה בספר. הבלש אינו עצמו, אלא בן דמותו, אדם שלא ידוע לנו עליו רבות, שירש את תודעתו, זיכרונותיו ומטרותיו של הבלש על ידי עירוי פלזמה שמחק את זהותו שלו. כך מוכפלת החקירה ומשולשת: האדם שיורש את דמות הבלש חוקר לא רק את היעלמותה של הנערה, אלא גם את היעדרותו שלו עצמו ואת הדמות שאותה ירש. הריבוי הזה, המערער את אחידותו של ה״אני״, מזכיר במהותו את דמותו של ״האני, כלומר, אני״ שהוא הדובר בקום קרא: מספר המתערב בסיפור, שהכפילות בהתייחסותו לעצמו מצביעה על חוסר היכולת לומר ״אני״, על ערעור ההנחה בדבר אחדותה של הזהות. דרך ההכפלה הזו, של בלש שאינו עצמו, אדף מתנער מה״אני״ היחיד. לאורך הספר הזיכרון עצמו ניתק מה״אני״ הזוכר. הבלש מעלה זיכרונות, אך מציין שהם ״לא של[ו]״. וכדאי לציין שדמות הבלש היא רק אחת מהדמויות המעניינות בספר הזה. חפשו את האיצטגנין/ה, את בעלת טור החברה, את המשורר.

משא ניסן הוא ספר חשוב בנוף השירה המקומי והעכשווי. נדמה שאחד מהתפקידים המרכזיים שהשירה ורוב המשוררים לקחו על עצמם בעשורים האחרונים הוא להעיד על האני הקיים, להוכיח את קיומו. ואילו שירתו של אדף מבקשת להצביע על הפירוק, על התעלומה – של השירה, של המציאות ושל האני החווה אותה. כוחה של השירה כאן הוא בהצבעה על הפירוק ועל אי־הממשות של המציאות (כולל של השירה עצמה ושל הדמות כותבת אותה). וכך המציאות הופכת בעצמה לטקסט, לשירה, נטולת ממשות, ״שכל מרכיב שלה גם סמלי וגם [עומד] ברשות עצמו״ (קילומטר ויומיים לפני השקיעה, עמ׳ 39). גם המגפה מופיעה בספר בשמה הכללי, כדימוי:

.

אַתָּה רוֹצֶה לְדַבֵּר עַל דִּמּוּיִים.

מָה הָיָה דִּמּוּי הַחֹלִי שֶׁלְּךָ?

יְעָרוֹת מִתְלַקְּחִים, מְרַק עֲטַלֵּף, נַעֲרָה

מְקוֹנֶנֶת עַל קְטָבִים נְמַסִים

.

בשירתו של אדף גם מגפות ממשיות וסממניהן נעשות לדימוי. משא ניסן מתכתב עם מגפות עכשוויות וספרותיות: הקורונה בימינו והמגפה שתוקפת את העיר תבי במחזה אדיפוס המלך, שנחשב על ידי רבים לחקירה הבלשית הספרותית הראשונה. באדיפוס המלך החקירה הבלשית, חקירת העצמי והתגלמות האשמה והפשע במגפה המכה את העיר כולן קשורות זו בזו. אצל אדף, נקשרת גם מגפת הקורונה במעשה הספרותי, במגפה וחולי ארכיטיפיים.

השירה היא החידה האמיתית, הסכנה הגלויה, דבר־מה שאפשר להיבלע בו ולעולם לא לחזור, או אולי היא דווקא המזור, הפתרון לכל הצער שמציב בפנינו העולם. ההיעלמות בשירה היא הפשע אך גם ההינצלות, ההימלטות:

.

וְהַשִׁיר, מָה הָיָה? כְּלוּב

שֶׁנַּעֲרָה נִכְלְאָה חַיִּים בּוֹ

נִטּוֹחָה בַּשּׁוּרוֹת

בְּמַאֲמָץ לְהִמָּלֵט –

(עמ׳ 79)

.

השיר הוא הכלוב הכולא אבל גם המקום שבו מתקיימים בכל זאת חיים, שכן הוא גם המקום ש״חיים בו״, גם בתוך המאמץ להימלט. ובכל זאת, מבעד לחקירה ולתעלומה, מבצבצים תמיד הקינה על ההיעלמות והגעגועים, על חוסר האפשרות לפתור או להסביר, על כך שהזמן לא מרפא, כמו בשיר ״יותר משרֶטֶת, קינה״ (עמ׳ 23–24) או בשיר ״הגוף יודע מה שאינו אומר״ (עמ׳ 28–29). ההיעלמות המטאפיזית של הנערה מכילה בתוכה גם אובדן הממשי, געגועים שאין להם סוף: ״גַּעְגּוּעֵי הָאֵם לְבִתָּהּ אֵין לָם פֶּצַע חָמְרִי – / רַק צְוָחָה מְחֻפָּה בְּפַרְוָה, בְּגִבְעוֹל, בְּצִפְחָה / לַהַט עִוֵּר, נָחוּשׁ, הָעוֹלָם.״ (עמ׳ 12) אחרי הערעור על כל סוגי הממשויות בספר, נדמה שהגעגוע הוא המקום האחרון שאותו לא ניתן להתמיר, לפשט, לפרק. ואולי כל המשתבר והנכפל, משתבר ממנו, הוא האבן החותכת, הוא הפריזמה. לכן משא ניסן מתקשר לא רק לטרילוגיה הבלשית של אדף, אלא גם לספרו אביבה־לא, ספר השירה־קינה שלו משנת 2009. גם נוכחותו של האביב במשא ניסן קשורה לאובדן: ״אֶפְשָׁר לְאַבֵּד אֶת הַדַּעַת בָּאָבִיב הַזֶּה״ (עמ׳ 11).

במשא ניסן אדף מצליח ליצור את תחושת התעלומה ואת הצורך לפענח המופיעים בסיפור הבלשי, ולשלב אותם בשפת השירה. הוא מצליח להצביע על המסתורין שאופף את ההיעלמות מבלי לפתור או לפוגג אותו. ועם זאת, החיפוש, השאלה, החקירה – בקשת הפשר והמשמעות, גם אם הם לא מקבלים את מבוקשם, הם מהותו של הספר.

.

ד"ר רינה ז'אן ברוך היא חוקרת ספרות, כותבת, עורכת ומתרגמת. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה על יצירותיו של שמעון אדף. מייסדת ועורכת ראשית של כתב העת לספרות ספקולטיבית, ספקולציה. ספרהּ, "כשמתּי, חשבתי עלייך", עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס וזכה למענק לספרי ביכורים מטעם קרן רבינוביץ'. ביקורת פרי עטה הופיעה בגיליון 70 של המוסך.

.

שמעון אדף, "משא ניסן", פרדס, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מימס וילמה על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", מאת שחר־מריו מרדכי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן