.
הבית הישן
אילנה ברנשטיין
.
1
בשבת אחר הצהריים צצו לפתע בחדר המגורים הבן, אשתו של הבן ושני ילדיהם. בעלי ישב אל שולחן האוכל וקרא עיתון. אני הקשבתי לשלישי של רחמנינוב. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. ראש המטוטלת של בעלי העיד על המצב. עיניי נחו על כיסא הנדנדה של הבן ושל אשתו. לא זכרתי מתי העבירו אותו לכאן. ולמה. את כבר לא זוכרת כלום אמר הבן. היתה לי ההרגשה המשונה הזו של דז'ה וו ומרגע אחד לשני הבנתי שמשהו עומד לקרות. בעלי אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן, ולשטח אותם בכף ידו. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. הכותרות על המחתרת היהודית מילאו אותו בעצבות.
דלת ביתנו היתה פתוחה לרוב, הבן ואשתו של הבן היו נכנסים ויוצאים ככל שרצו. כשנעלנו נכנסו עם המפתח שהיה ברשותם. אצלם היתה הדלת מוברחת מבפנים יום ולילה. כל הזמן יש כאן גניבות, אמרו וממילא לא היה לנו מה לחפש בביתם. הנכדים מגיעים אלינו אחרי בית הספר ונשארים עד שהבן ואשתו של הבן חוזרים מהעבודה.
שבת הוא יום המנוחה שלנו. הבן ואשתו של הבן הבינו שבלי מנוחה לא נוכל להחזיק מעמד במשך השבוע. לא נוכל להתמסר למשימות שהם עצמם הטילו עלינו. משימות שהתחילו להכביד עלינו אבל לא יכולנו לסרב להן. היינו עייפים. התעוררנו עייפים, התנהלנו עייפים במשך היום ודווקא כשהגיע הזמן ללכת לישון לא הצלחנו להירדם.
הנכדים התיישבו מיד על השטיח וצפו בטלוויזיה הלבנונית ששידרה קרב היאבקות בסגנון חופשי. כל אחד מהם החזיק בידו צלוחית קטנה עם תפוח עץ מקולף חתוך לרבעים. בלי ממתקים היום, אמרה אשתו של הבן בשעה שנתנה בידיהם את הצלוחיות. הדברים נאמרו לנכדים אבל המסר הופנה אליי. סבתא אומרת שאצל סבתא מותר, אמרו במקהלה. אם אצל סבתא מותר אז שסבתא תשלם לרופא השיניים הוסיפה ואמרה, והניחה את המפתחות על שידה קטנה שעד לפני ימים ספורים היתה בביתו של הבן והועברה אלינו בגלל חוסר שימוש או חוסר מקום. כנראה יחד עם כיסא הנדנדה.
הבן התחיל מספר בזעם על הביזיון הגדול. עסקת מכירה שעשה אחד מתושבי הכפר. דבר כזה עוד לא קרה כאן. מכר את נשמתו לשטן. לא רק את נשמתו אמרה אשתו של הבן. מכר את כולנו. ומה קיבלנו? אמר הבן, זין, זה מה שקיבלנו. שָֹפָה, אמר בעלי. שמור על הפה שלך. פעם אחת בחיים תעשה טובה ותצא מהראש שלך, אמר הבן. תבחין בין עיקר לטפל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר בעלי שלא הצליח גם הפעם לצאת מהראש שלו. זה מקרה של חיים ומוות, המשיך ואמר הבן, איך אתה לא רואה את זה. חיים ומוות, חזר בעלי על דבריו. יש לו מין הרגל לחזור על הנאמר. מקרה חירום, אמר הבן. תבין, אמרה אשתו של הבן. אחר כך אמרה, מה כל כך קשה להבין. ולבסוף אמרה שלא צריך להתלהם, כולנו כאן בני אדם מבוגרים. להתלהם? אמר בעלי. לא רק שלא קיבלנו כלום אמרה, אנחנו מפסידים. מה הייתם צריכים לקבל? שאל בעלי. הערך של כל המשקים יֵרד עכשיו.
לבן ולאשתו לא היה משק בבעלותם. הבן ואשתו התגוררו בבית הישן שלנו, הבית שבו נולדו הבנים וגדלו. רעידת אדמה, אמר הבן. חורבן הבית. אנשים לא תופסים את המשמעות של מה שקורה פה. בעלי ואני לא הבנו מילה. מי עשה עסקה עם השטן, מי הרוויח ומי הפסיד.
הבן רצה לדעת איפה אנחנו חיים. כל הכפר מדבר על זה. עכשיו כולם ילכו בעקבותיהם. יחרבנו את החיים של כולנו. שפה, אמר בעלי. קולו נבלע בביזיון הגדול שהסעיר מאוד את הבן ואת אשתו של הבן. לזקנים לא אכפת, אמרה אשתו של הבן. הם כבר חיו את החיים שלהם. בהבל פה סיכמה את חיינו. קברה אותנו, חשבתי. בלי שנשים לב יחפרו לנו בור ויזרקו אותנו לתוכו. עכשיו הם גם רוצים לאכול את הירושות, אמר הבן. לאכול את הירושות, אמר בעלי. הנוהג שלו לחזור על הנאמר החמיר מאוד.
אבא ואני עוד כאן, אמרתי. אנחנו עוד חיים. הבן לא הבין איך זה קשור. לא שומע את המילים שיוצאות מפיו. לא מבין את עוצמת דבריו. כבר אין בושה, המשיך ואמר הבן. תפס כיוון אחר. ציונות נהייתה מילה גסה. בא לי לזיין את האמאמא שלו, הוסיף ואמר. ובעלי שוב משך בפעמון השפה שלו. דרך ארץ, אמר. אתה לא מבין, אמר הבן. תסביר את עצמך, אמר בעלי. תמיד אותו דבר איתו. מבלבל את המוח עד שאי־אפשר להבין מה הוא אומר.
ספגתי בגופי את ההערה האחרונה. הבן גילה אדישות לדברי אביו או העמיד פנים. כך או כך לא התייחס לדבריו אלה. היה רגיל בהערותיו הפוגעניות שהחריפו עם השנים ונאמרו לעתים קרובות יותר.
דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי. אתה יודע למי? שאל בעלי. אנחנו בטח מכירים אותו. מה זה משנה למי. עוד פעם הטפל.
הגיע הזמן, אמרתי. סוף כל סוף מישהו עשה את המעשה הנכון. הנה מחְלקת המוסר מסבירה לנו מה נכון ומה לא נכון, אמר הבן. זאת לא פעם ראשונה שפלסטיני רוצה לקנות נחלה אצלנו. כבר מזמן היינו צריכים לפתוח את השערים. שכל אחד יגור איפה שהוא רוצה. על מה את מדברת? אמר הבן. מאיפה הבאת פלסטיני עכשיו? לא מספיק לך ערבי, את רוצה פלסטיני. ערבי ישראלי אומרים לךְ.
דבר יפה לאמא שלך, אמר בעלי. מעשה נבלה, אמר הבן. כסף כסף כסף. זה כל מה שמעניין אותו. ומה מעניין אותך? שאל בעלי. אתה לא רוצה כסף? לא הלכת לעבוד מחוץ לכפר בשביל בצע כסף? היה לו קונה יהודי, אמרה אשתו של הבן. יותר מאחד. והוא העדיף את הערבי, אמר הבן. ולמה הוא העדיף את הערבי? כי הערבי שילם לו יותר כסף. הכפיל את סכום העסקה, אמרה אשתו של הבן. הכפיל את סכום העסקה? אמר בעלי. אתה זה שלא יודע איפה הוא חי. פתי מאמין לכל דבר. זה מה שאמרו על היהודים, אמרתי. שהם קנו את כל העולם בכסף. בלי היהודים עכשיו אמר בעלי, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא ישלם כפליים. בקושי מצליחים למכור. האדמה לא שווה שום דבר. אל תבלע כל מה שמאכילים אותך.
הם מלאים בכסף, אמר הבן. מפוצצים. שולחים להם מחוץ לארץ. מי מלא בכסף? שאלתי. הפלסטינים שלךְ. קונים את כל המדינה. והכול במזומן. נו, נו, אמר בעלי. אף אחד לא קונה את כל המדינה. כל מי שברח מפה בארבעים ושמונה יחזור עכשיו עם בוכטות של כסף ויקנה אותנו. בלי חשבוניות ובלי קבלות. כסף לכיס. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אמרתי. לכל אחד מותר למכור ולקנות. בינתיים, אמר בעלי. הדגלים הצהובים הונפו גם מחוץ לקינים החשוכים. הבריון כבר נבחר לכנסת. כולנו דיברנו בסיסמאות באותה שיחה. אתה לא רוצה למכור לערבי אל תמכור. אתה לא רוצה לקנות מערבי אל תקנה. איזה לקנות… אתה באמת חושב שאפשר לקנות נחלה בכפר ערבי? זיבּי. שפה, אמר בעלי. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. ואני גם מציע לך לא להתערב בעסקים של אנשים אחרים.
מכירה של משק לערבי, בכפר שלי, זה העסק שלי. וזה צריך להיות גם העסק שלך, אמר הבן. למה זה מפריע לך כל כך? שאלתי. מה מפחיד אותך? תני לי לדבר עם אבא, טוב? אמר הבן. מי עובד בשדות, אתה, אח שלך? הלוואי שהיו לנו שדות, אמר הבן. כי אני ללולים המחוריינים לא מכניס את כף הרגל שלי. כל הבנים עוזרים, אמר בעלי, אבל לא הבנים שלי.
אתם לא מבינים מה הולך פה, אמר הבן. יום אחד תתעוררו ויהיה מאוחר מדי. תמצאו את עצמכם עובדים אצל איזה אבו חסן. משפחת אבו אל־חסן קנתה את המשק? שאל בעלי. עיניו אורו. אני משחק שחמט עם עלי פעם בשבועיים. מעניין, לא אמר מילה. גם אתה מכיר אותו.
משפחת דאוד קנתה, אמר הבן. גם אותם אני מכיר, שני אחים ושלוש אחיות. גם אמא שלך מכירה. מִשפחה טובה. הסבא היה חבר טוב של סבא שלך, ידעת? באמת משפחה טובה. טובה לְמה? אמר הבן. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה. אחר כך הסתכלנו על יוצא חלצינו.
זה מה שאתה מאחל לנכדים שלך, לחיות בכפר ערבי? אתה יודע כמו שאני יודע שהנכדים שלי לא יגורו כאן. ברגע שאמא שלך ואני… המשיך ואמר בעלי אבל לא סיים את דבריו. תחת זאת אמר, למה לא? אני מאחל לנכדים שלי לחיות עם אנשים טובים. עם אנשים הגונים. יהודים, ערבים, מה זה משנה. פלסטינים, הוספתי ואמרתי. הבן הרים את קולו ואמר די עם הפלסטינים שלךְ. אחר כך הפנה את מבטו אל אשתו ואמר, מתאימה כאן בול והצביע בסנטרו על המנורה העומדת. אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. מכאן היא גם תאיר הכי טוב. ניסיתי להיזכר מתי העבירו לכאן את המנורה. הבן צודק. אני כבר לא זוכרת כלום.
כולנו גרים כאן יחד, אמר בעלי. ככה זה, נגזר עלינו לחלוק את האדמה הזאת. זאת לא בדיוק גזירה משמים אמרתי, כולנו מכירים את ההיסטוריה. איזה היסטוריה? שאלה אשתו של הבן. את ההיסטוריה של המקום הזה. את הנכבה. נכבה, אמר הבן כאילו ירק חרצן מהפה. אנחנו צריכים לזכור שהם היו כאן לפנינו, אמרתי. זה הכול. הם קונים את מה שהיה שייך להם.
הרבה ערבים משלנו… אמרה אשתו של הבן וסימנה מירכאות באצבעותיה, הם משתפי פעולה. אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם. משפחות טובות כאלה שמשחקות איתך שחמט. כן, כן. גרים כאן בינינו, נהנים מחינוך טוב מבריאות מתשתיות ומסייעים לטרור.
עד כאן, אמר בעלי. אני לא מוכן לשמוע יותר. אחר כך רצה לדעת מאיפה שואב הבן את המידע הזה. מאשתו של הבן התעלם לגמרי. מי ממלא לו את הראש בכל הזבל הזה. מי מרעיל אותך? שאל בעלי. אף אחד לא מרעיל אותי. אני קורא עיתונים. שומע, מסתובב. הם יעשו הכול בשביל להשתלט על כל מה שהקמנו פה. חשבתי שאצלנו בכפר דוידוב במיעוט. עכשיו אני מבין הכול, אמר הבן. גַּיס חמישי בתוך המשפחה. גיס חמישי, אמר בעלי.
הבן עובד מחוץ לכפר וגם אשתו של הבן עובדת מחוץ לכפר. שתי המשכורות אינן מספיקות לקיום אורח החיים שהבן ואשתו של הבן שואפים אליו. המצב של כולם השתפר, רק אנחנו דורכים במקום, אמר הבן. בלי עזרה מההורים אין עתיד. אמא שלך ואני עושים את המירב, אמר בעלי. עם נחלה כמו של דוידוב הייתי הופך את העולם, אמר הבן. הייתי בונה כאן ברכת שחייה. בית הבראה הייתי בונה כאן.
בית הבראה? אמר בעלי. כסף לבית אין לך.
לא אכפת לכם, אמר הבן. אתם כבר לא תהיו כאן. איפה? שאל בעלי. אתם כבר לא תחיו כשלכפר יקראו כפר דאוד. תשאירו לנו לטפל בכל החרא. כמו כל דבר שעשיתם. מי עשה? שאל בעלי. הדור שלכם. חייתם כמו מלכים והשארתם לנו את כל החרא. מי חי כמו מלך? רצה בעלי לדעת. הוא לא הבין את דברי הבן. החלוצים חיו כמו מלכים? או שאולי אתה מתכוון לניצולי השואה או לתושבי המעברות, אולי הם חיו כמו מלכים. הקמנו את המדינה הזאת מאפס כדי שאתה והמשפחה שלך תוכלו לחיות בשקט. לא מאפס, אמרתי.
כדאי שאני אשתוק, אמרה אשתו של הבן. כי גם לי יש מה להגיד. כדאי בהחלט, חשבתי. זה יום המנוחה שלנו, אמר בעלי. אמא שלך ואני עייפים. אבל הבן לא יכול היה להפסיק. אם אתה רוצה לספר לנו משהו יפה, בבקשה. אם באת למלא לנו את הראש בזבל של הבריון מברוקלין, קח את המשפחה שלך ותחזרו הביתה. איזה בריון? שאל הבן. היתמם. זה עם האגרוף, אמר בעלי. לא מסוגל לנקוב בשמו. קיוויתי שילכו. ראיתי כבר חצבים וסתווניות, אמרתי. לכו לטייל. הילדים אוהבים חצבים.
אני מבין מה אתם עושים אמר הבן, שלא תחשבו שאני לא מבין. גם אני מבינה, אמרה אשתו של הבן. רק שתדעו, מחר תהיה הפגנה גדולה. רוב הכפר משתתף. לא רוב, אמרה אשתו של הבן, כול. כול הכפר משתתף. רק הזקנים לא משתתפים, הוסיפה ואמרה. במקום להפגין הם מדמיינים איך הם מוכרים את הירושות למרבה במחיר. אבא שלך ואני לא נשתתף בהפגנה, אמרתי. אנחנו בעד המכירה, כמו הזקנים. לא כמו, מלמלה אשתו של הבן. כן ירבו, אמרתי. כדי להרגיז אמרתי. כדי לרסן את החוצפה, את האדנות, את הבעלבָּתיות.
אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. ההורים שלך הם הבאים בתור. באים בתור למה? שאל בעלי. בחיים לא תהיה יורש, הוסיפה ואמרה. יש לנו שני יורשים, אמרתי. שני בנים. ואיפה הבן השני שלך? שאל הבן. נפולת של נמושות, זה מה שהוא. דבר יפה על אח שלך, אמר בעלי. אתם בוגדים בילדים שלכם, אמרה אשתו של הבן. ובנכדים שלכם, הוסיף ואמר הבן.
למחרת ההרשעה של חברי חוליית המחתרת היהודית בעלי לא הרגיש טוב ומרגע אחד לשני צנח על רצפת המטבח. יכולתי לראות בכך את האיתות הראשון של הסוף. אבל לא ראיתי. החדשות הרעות השפיעו על כולם.
.
2
חלף שבוע מאז הביקור. הקיץ התמוטט וקרס אל תוך הסתיו בבת אחת, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל. בן לילה קפצה זקנה על הכפר והחצרות התכסו בשלכת אפורה. בין הבתים זקפו חצבים את ראשיהם, אבל בשבילים הלכו הגווים והשתוחחו. גם הפנים נפלו. איש לא שעה לציפורי השיר שהנמיכו טוס מעל ראשינו. אנשים ברכו זה את זה לכתיבה וחתימה טובה בקול רפה, חסר תקווה. אם היתה שמחה קטנה בלב היתה זאת שמחה על השנה שעמדה להסתלק מחיינו. שנה שהשאירה מאחוריה חובות כבדים וגם כמה משפחות הרוסות. בזה אחר זה הוגפו החלונות והתריסים ומוות התחיל מטפס במעלה ההר.
הבן ואשתו צצו שוב בחדר המגורים. הבאנו כמה ארגזים עם צעצועים ישנים ובגדים של הילדים, אמר הבן. אין לנו מקום בבית. בעלי אמר שאין בעיה. נמצא להם מקום. הילדים רצו קקאו ועוגיות ריבה. הבן רצה קפה, אבל מהקפה הטוב שאת מחביאה, אמר. הוא תמיד מעיר הערות עוקצניות כאלה. בעלי אמר, מתי תלמד להגיד תודה. הבן היה בן ארבעים כמעט ובעלי המשיך לחנך אותו. לא התייאש. מה תעשה? אמר הבן. תחטיף לי מכות? גם אשתו של הבן רצתה מהקפה הטוב.
בקושי התיישבו ובעלי כבר היה על סף התפרצות. אשתו של הבן נראתה נפוחה וחמה. שאלתי לשלומה. הנכדים התיישבו בפינת הטלוויזיה. לבן ולאשתו שני ילדים והשלישי בדרך. תאונה, הם אומרים ומצטחקקים על ההיריון המתקרב לסיומו. התינוק עוד לא נולד וכבר מודבק לו כינוי. ועוד איזה כינוי. אירוע פתאומי שנגמר באסון.
צפוף לי, אמרה אשתו של הבן אחרי שתיקה ממושכת. חששתי שלא שמעתי טוב. כבר שכחתי על מה היא מדברת. בתגובה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת. אולי הבגדים קטנים עליה. בטן ההיריון מצטופפת בשמלה הקטנה ממידותיה. התחלת כבר את השמיני? שאלתי, רציתי למקד שוב את השיחה. היא באמצע, אמר הבן וכמו ששמעת צפוף לה בבית. הצעתי קפה נמס במקום קפה הפילטר שנגמר. ויש גם קפה טורקי למי שרוצה. למרות מזג האוויר הנאה לעונה בבית היה כבר קר. הקירות היו ספוגים בצינת הלילה. נס קפה יש לנו בבית, אמר הבן. וגם בוץ, אמרה אשתו של הבן. בשבילי כוס מים.
אם היית ממשיך עם הלולים היית גר עכשיו בווילה עם חמישה חדרים, אמר בעלי. הבין את פשר הצפיפות שדיברה עליה אשתו של הבן הרבה לפניי. כן, בטח, אמר הבן. כולם מיליונרים פה. רק החקלאות תציל אותנו. גמרת? שאל בעלי. והבן השתתק, אבל לא לזמן רב.
על זה בדיוק באנו לדבר, אמר אחרי שבחן היטב את פניו של בעלי. נס קפה עם אייריש קרים זה מה שאני רוצה, אמר בעלי. עם הרבה חלב. יש לנו רעיון, אמר הבן. דבר, אמר בעלי. חשבנו על זה ו… דבר, חזר בעלי ואמר. שנאתי אותו ברגעים האלה. עוד לפני שידע מה רוצה הבן התבצר בסירובו. נעשה החלפות, אמר הבן. את המילה החלפות הטעים במלעיל. אנחנו נעבור לבית שלכם ואתם תעברו לבית שלנו. החלפות, אמר בעלי, גם הוא בהטעמת מלעיל. כן אמר הבן, קורא בשגגה את מפת ההיתכנות. אתם כבר לא צריכים בית גדול כל כך. אפילו אמא אומרת שאין לה כוח לנקות. אפילו אמא אומרת, אמר בעלי. זה מפני שאין לי עזרה, מיהרתי להגיב. ואני כבר לא צעירה כמו שהייתי. לא ידעתי לצד מי להיעמד. לא התכוננתי להצעה המהפכנית הזאת. יש לכם שני חדרים סגורים. אני מלמדת פסנתר באחד מהחדרים הסגורים. הכנסה יפה שעזרה לנו במצבים קשים. אתה יודע שאני מלמדת פסנתר בחדר הקטן, אמרתי. הבן שנא את הפסנתר. שנא את התרגול. שנא את הקונצרטים החגיגיים במעמד ההורים פעמיים בשנה. והחדר השני הוא של הנכדים. כשאתם נוסעים לחופשה הם ישנים בו. מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה? שאל. הרגשתי כאילו היתה זאת אשמתי. כאילו מוטל עליי לאפשר לבן ולאשתו של הבן לצאת לחופשה. כאילו מצופה ממני להמשיך ולדאוג לרווחתו של הבן, להצלחתו ולשגשוגו עד יומי האחרון. אילו מילאתי את תפקידי טוב יותר היו הבן ואשתו בחופשה עכשיו. אילו בעלי ואני היינו אמידים יכולנו לממן לבן ולאשתו חופשת חלומות, וגם לשמור על הנכדים בהיעדרם. כל המשחקים שלהם שם, אמרתי. איפה אתה חושב שהם מכינים שיעורי בית? עכשיו נוסף לכול, מילאתם את החדר בארגזים.
בדרך כלל נראים הבן ואשתו משועממים מאוד, אבל בשבת הזאת הם נראו תשושים. ואולי בכל הפעמים שפירשתי את אדישותם כשעמום היו הבן ואשתו של הבן עייפים למעשה. עייפים ממנהלת החיים שיש בהם שני ילדים והשלישי בדרך. עייפים מעבודתם, בעיקר הבן ששנא את עבודתו וציפה לקידום ולגמול הולם שיפצה על השעמום, עייפים מהמאבק המתמיד על שכרם, עייפים מילדיהם, עייפים מחבריהם, עייפים מאיתנו, ובעיקר עייפים מעצמם.
גם הבית שלכם, אמר בעלי אחרי השתהות ממושכת והרים מעט את קולו, הוא הבית שלנו. מפעם לפעם נהנה בעלי להזכיר לבן מי הבוס הגדול כאן. כך עוברת מסורת מאב לבן. האב, כלומר בעלי, ממשיך את אביו בכל המובנים והשוט מונף תמיד, נכון להצליף. בהשוואה לילדותו הבן גדל בגן עדן, יציין תמיד. הבית שאתה ואשתך והילדים שלך גרים בו, המשיך ואמר בעלי, הוא הבית שלנו. למתקפה הזאת הבן לא היה מוכן. תגיד תודה שאנחנו מאפשרים לך ולמשפחה שלך לגור בו. על מה תודה? זה הבית שלי. נולדתי פה. גדלתי פה. תחשוב לבד, אמר בעלי. אם אתה כזה חכם. מנהל גדול. אתה עושה טעות, אמר הבן. טעות? אמר בעלי. אני לא יכול לראות איזו טעות אני עושה. במקום הבן שלך וכלתך והנכדים שלך, יגורו לך ערבים פה. ערבים, אמר בעלי. כי אנחנו נעזוב. שיהיה ברור. מה שלא יהיה אנחנו עוברים לבית גדול יותר. אני לא מתכוון להשכיר את הבית אחרי שתעזבו, אמר בעלי. הבית הזה שלנו. של אמא שלך ושלי, ואנחנו נחליט מה לעשות איתו.
פני כולם נפלו, ורק בעלי קם ונפנה אל המזנון וחזר ובידו בקבוק אייריש קרים. ואמר לחיים, כמו להכעיס. ואחר כך שאל אם אני מכינה קפה. בנינו על זה, אמר הבן. זה היה הרעיון השני. פְּלֵאן בִּי אמרה אשתו של הבן. הרגישה שנחוץ תרגום לאנגלית. הבן אמר שגם הוא מת כבר לקפה. אמרתי לך שאין סיכוי שאמא שלך תסכים לגור בחורבה הזאת, אמרה אשתו של הבן. ואת צודקת, הזדרז להגיד בעלי. לא רק אמא שלו לא תסכים. גם אבא שלו לא יסכים. בגלל זה חשבנו על עוד אפשרות, אמר הבן. פלאן בי, חזרה ואמרה אשתו של הבן.
החורבה היתה הבית הישן שהבן ואשתו של הבן וילדיהם התגוררו בו. הבית שבו נולד הבן, שני הבנים למעשה. גם הבן שהיגר מכאן. הבן היורד. הנמושה. זה שקם יום בהיר אחד והסתלק לבלי שוב. החורבה היתה הבית שנישאנו בו ושגרנו בו עד שהילדים גדלו והיו לנערים.
השתדלתי לא להתערב בשיחות האלה שהובילו למבוי סתום על פי רוב. אלא אם כן הבן או אשתו של הבן פנו אליי במישרין. שיחות שבהן הבן חושב שמגיע לו ואילו האב חושב שמגיע לו. הבן לא מבין מהו כבוד אב והאב לא מבין מהם צרכי הבן.
למחרת נתקלתי בשני ארגזים של כלי מטבח ביציאה למרפסת השירות. הבן לא אמר דבר על ארגז של כלי מטבח. בעלי לא ידע על מה אני מדברת. סידרנו את הארגזים בחדר של הנכדים, אמר.
.
3
הם סופרים את הימים, אמר בעלי בכל פעם שהבן ואשתו של הבן היו אוספים את ילדיהם וחוזרים לביתם. מחכים לרגע שבו נסתלק מעל פני האדמה הזאת וכל זה יהיה שלהם. כל זה הוא לא הרבה, אמרתי. לא מספיק בשביל לרצות במותנו. הדיבורים האלה היו לפני שש שנים, שבע אולי. חשבתי שאין שחר לדבריו. תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך, אמר. בעלי המשיך לעבוד בלולים. עבודה קשה ומלוכלכת שאינה מפרנסת את בעליה. ואני המשכתי ללמד פסנתר, ילדים שלא רוצים ללמוד, בחדר הסגור שלא נעשה בו שימוש לכאורה. הנכדים הגיעו אחרי בית הספר כמו בכל יום ראשון, כאילו לא אירע דבר. והבן ואשתו של הבן אספו אותם לעת ערב. הבן התיישב ואמר שהוא מת לקפה. הפעם לא ביקש מהקפה הטוב. אשתו התחילה מזרזת את הילדים, אך הבן סימן לה בידו לשבת. בעלי לעומת זאת נעמד ואמר שהוא הולך לחדר השינה לקרוא עיתון.
יש עוד משהו אמר הבן, לפני שאתה הולך. עוד משהו, אמר בעלי. הגיע הזמן להכיר בעובדות, אמר הבן. כל יום שבו אנחנו לא מכירים בעובדות הוא יום של הפסד כלכלי אדיר. אתה יכול לשבת, אמר הבן. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום, אמר בעלי והמשיך לעמוד. חשבנו על זה והגיע הזמן שתתחיל לחסל את המשק. אין מי שימשיך אותך. והמשק צובר חובות. מי אתה חושב ישלם את החובות האלה? בעלי הביט בבן כלא מאמין. עד הנה בעלי ואני עוזרים לבן ולאשתו. מעולם לא לווינו כספים מהבן, ולא ביקשנו את עזרתו. נהפוך הוא. הבן לווה מאיתנו יותר מפעם ולא פרע את חובותיו עד עצם היום הזה. כשאני אומר בית הבראה אני מתכוון להסבת ייעוד אמר הבן, כאילו שדי בשיחה בטלה כדי להסב ייעוד. זה יכול להיות כל דבר, אמרה אשתו של הבן. אפילו חקלאות, אבל שמתאימה לזמנים שלנו. לזמנים שלנו, אמר בעלי. אל תתפוס אותי במילה, אמר הבן. אפשר להתחיל עם שתיים שלוש בקתות נופש. זה עסק מתפתח, אמר. השקעה קטנה לא יותר. צריף שוודי? שאל בעלי. משהו כזה, אמר הבן. אתה יודע מה קרה לצריפים השוודיים? אני לא יודע, אמר הבן. הצריפים האלה לא מתאימים לאקלים בארץ. אני מדבר איתך על העיקרון, אמר הבן. למה אתה לא מסוגל להקשיב. למה הכול שלילי אצלך. גם אני יודע דבר או שניים. אני כבר לא ילד, אמר. והכסף? שאל בעלי. מי יממן את השניים שלושה צריפים שוודיים? בקתות נופש, אמר הבן. אני לא מבין למה אתה מקשה עליי. בקתות נופש, שיהיה בקתות נופש, אמר בעלי. ממילא הכול דיבורים, כמו כל דבר אצלך. ומי ישלם על הקמת הבקתות? ניקח הלוואה, אמר הבן. הבנק מעודד השקעות לפיתוח. הבנק מעודד השקעות לפיתוח, חזר בעלי על דברי הבן. העירוניים האלה ממילא לא מבינים שום דבר. הם רוצים קצת טבע, תן להם קצת טבע. אתה מחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר. בעלי רצה לדעת אם הבן נסמך על נתונים כלשהם, אם הוא בדק את הנושא, עשה תחקיר, אבל הבן חשב שהוא מערים קשיים בכוונה. והוא לא טעה.
למה אתה ממשיך לעמוד שאל הבן, ואמר שאפשר לסדר פינת חי בשביל הילדים. מתעלם משאלתו של אביו. פינת ליטוף תיקנה אשתו של הבן. גם הנכדים שלך יגידו תודה. העיקר אל תמכור לערבי, אמר הבן. זה העיקר, אמרה אשתו של הבן. אתה לא רוצה לתת לבן שלך אל תיתן. אני לא מתחנן כאן. אבל אם הילדים שלך והנכדים שלך חשובים לך, אל תמכור לערבי.
ומי יטפל באורחים שיבואו לנופש, שאל בעלי. אף כי לא היתה לו כל כוונה לחסל את הלולים. הבן לא הבין את השאלה. מה יש לטפל? אמר. לאיזה טיפול אתה חושב שהם מצפים? מי יחליף סדינים, מי ירחץ כלים, מי ישטוף את הרצפות, שאל בעלי. מה פירוש מי ישטוף את הרצפות? נביא מישהי. נביא מישהי, אמר בעלי. כן, נביא מישהי. חסרות עובדות? נביא כמה ערביות מהכפר, אמר. שיעשו תורנות. על הדרך ינקו גם לכם את הבית. כדאי שתשמור על העבודה שלך, אמר בעלי. קראתי בעיתון שזה עסק טוב. מה עסק טוב? הכבלים, אמר. ואתה הלא מנהל גדול בכבלים.
אנחנו יכולים להתחלף בבתים, אמרתי לבעלי אחרי שהבן ואשתו של הבן חזרו מובסים לביתם. זה לא רעיון רע. אנחנו לא צריכים בית גדול כל כך. אנחנו הולכים ומתכווצים בשעה שהם הולכים ומתרחבים. החדר הקטן בבית הישן יכול להיות חדר המוזיקה. נסתדר. לא בא בחשבון, אמר בעלי. אחר כך שאל מה המכנסיים של הבן עושים בארון הבגדים שלו. הוא רצה לדעת אם שוב עשיתי להם כביסה. יש כאן שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות אמר, ונכנס למיטה עם העיתון.
נעשה שיפוץ קל ונחזור לבית ששירת אותנו במשך שנים רבות, התעקשתי. היה לנו טוב בבית הישן. התחלתי להעלות זיכרונות. בעלי ביקש שאפסיק. צפויה להם תקופה קשה עם הילד השלישי, ניסיתי כיוון אחר. חשבתי עלינו יותר מאשר חשבתי על הבן ועל אשתו ועל ילדיהם, שהם נכדינו. ועל הצפיפות שהם גרים בה. בבית הישן היו שלושה חדרים. חדר מגורים ושני חדרי שינה. למעשה שניים וחצי. החדר השלישי קטן מאוד. אבל יש בו מקום לפסנתר. חשבתי על בעלי ועליי. נחוץ לנו שינוי. אפילו שינוי זניח כמו זה. אין כמו שינוי כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר. לשינוי קטן יכולה להיות השפעה גדולה. ובעלי ואני היינו זקוקים לשינוי. גם אם השינוי היה במרחק שלושים צעדים.
הם פזרנים, אמר בעלי. לא חושבים מה יהיה מחר. וכשנגמר להם הכסף למי הם באים בבקשות? אליי. עוד ילד זה עוד כסף. כסף שאין להם. הבטן של בעלי היתה מלאה.
אני עייף, אמר. וגם את. לא התפתיתי להמשיך. הפיות שלנו היו רפויים וגם המחשבות. לא חזרנו שוב ושוב על עיקרי הדברים, לא ניסינו להסביר זה לזה את המניעים של הבן ושל אשתו, כמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, וגם לא לשכנע את עצמנו בצדקתנו. היטב הבנו שבאותו אחר הצהריים נחצה הגבול, ולא מפני שנאמרו דברים שלא נאמרו בעבר, הכול כבר נאמר במרוצת השנים, הן על ידי הבן ואשתו של הבן הן על ידינו, אלא מפני שהיה ברור לנו, גם בלי שנדרשנו לדבר על כך, שהבן ואשתו של הבן הכריזו מלחמה נגדנו ולא ירפו עד הניצחון.
למחרת כשחזרתי מסידורים בעיר הסמוכה, בין השאר קניתי את הקפה הטוב, היתה דלת ביתנו פתוחה לרווחה. מיטלטליהם של הבן ושל אשתו של הבן היו פזורים ברחבה שלפני הבית. אשתו של הבן היתה שרועה על הספה הכחולה שלהם, הצולעת, שנתמכה בלבנת בטון. הילדים נברו בארגזי הצעצועים הפתוחים, והבן וחברו הטוב נשאו על כתפיהם את המיטה הזוגית של הבן ושל אשתו של הבן והכניסו אותה אחר כבוד לביתנו. עמדתי בצד והבטתי במחזה.
.
אילנה ברנשטיין, סופרת ועורכת, זוכת פרס ספיר על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". מלמדת כתיבת פרוזה במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, בבית אריאלה ובבית הספר לכתיבה של כנרת זמורה דביר, המגירה. ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", יצא לאור לפני שנה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טמפרטורה גבוהה", סיפור קצר מאת יפעת טללייבסקי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
