.
שפת הכלבים השחורים – על ארץ־עֶרֶב מאת שרה קירש
גיא פרל
.
שלג שחור מכסה את עירי
שֶׁלֶג שָׁחֹר מְכַסֶּה אֶת עִירִי
הַכְּלָבִים מְבוֹסְסִים בְּבֹץ וְעָשָׁן
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנָשִׁים
שְׂרוּעִים עַל סַפּוֹת רְחָבוֹת
וְאוֹכְלִים לֶחֶם חַם
.
רַק יוֹנִים צוֹרְחוֹת עַל הַגַּג
מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה בְּמִסְבְּאוֹת
חוֹשְׁבוֹת כְּבָר עַל הַקֵּן הַבָּא
מוֹרְטוֹת לְעַצְמָן נוֹצָה
וּמְנִיחוֹת בֵּין קִפְלֵי־רְעָפִים
.
אֲנִי יוֹצֵאת בְּפַרְוָה שְׁחֹרָה
מְדַבֶּרֶת אֶל הַכְּלָבִים בִּידִידוּת
הֵם בּוֹכִים וּמְכַשְׁכְּשִׁים בִּזְנָבָם קַלּוֹת
וּמַרְאִים לִי שֶׁלֶג לָבָן
הַמְּכַסֶּה אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי
.
אולי אי אפשר לכתוב על השיר הזה. אני מנסה. כותב ומוחק. כותב, לוקח עוד לגימה מכוס הקפה, מוחק. כמעט הכול נמחק, נמחק בשקט, מתכסה בשלג רך, בוץ, עשן, שלג שחור או שלג לבן. מה נותר? שפת הכלבים השחורים. שחורים כמו שלג, כמו בוץ ועשן, שחורים כמונו, אבל הם בוכים.
למרות הרושם העולה משמה, שרה קירש לא הייתה יהודייה. היא נולדה במזרח גרמניה בשנת 1935, ובשנת 1960 היא שינתה את שמה לשרה, כתגובה לשואת יהודי אירופה. אחרי המלחמה יש מי שחזרו לסבוא בבתיהם הנוחים, אך קירש, כמו היונים, אינה יכולה עוד – חלק ממנה נקבר תחת השלג השחור, חלק תחת השלג הלבן, ומה שנותר חי, מרגיש ומדבר – יוצא את הבית, מצטרף אל הכלבים השחורים, ומיישיר מבט אל עוולות העבר.
בפתח הדבר שהקדימה המתרגמת דינה פון שוורצה לספר ארץ־עֶרֶב (קשב לשירה, 2022), היא מגוללת את קורות חייה של הסופרת והמשוררת הייחודית הזו. שבע־עשרה שנים אחרי שנפרדה משם הולדתה נפרדה קירש גם ממולדתה – היא עזבה את גרמניה המזרחית, בתגובה על אופיו הטוטליטרי של המשטר הקומוניסטי, וּויתרה על אזרחותה. לאחר תקופת נדודים בין כמה ארצות היא חזרה לכפר קטן ומבודד בצפון גרמניה, ליד הים הצפוני, שם חיה ויצרה שלושים שנה, עד מותה בשנת 2013.
שירים רבים בקובץ אני קורא כפרידתה המתמשכת של קירש מעירהּ המתכסה בשלג. כמו היונים בשיר הפותח את הרשימה, היא בתנועת עזיבה מתמדת – כבר אינה נמנית על המעוולים או צאצאי המעוולים סובאי הלחם, חלק ממנה אומנם קבור עימם ועם קורבנותיהם, אולם חלק אחר המשיך הלאה; המשוררת יוצאת את ביתה עטויה פרווה שחורה, מצטרפת אל להקת הכלבים השחורים, והיא דוברת את שפתם וכותבת בה.
.
זה השיר הראשון שכתבה במערב ברלין, אחרי עזיבתה את מזרח העיר וּויתורה על אזרחותה המזרח־גרמנית:
.
קצה החוט
לְהָעִיף עֲפִיפוֹן מִשְׂחָק
לְמֶרְחָבִים רֵיקִים מֵעֵץ אוֹ מַיִם. בַּשָּׁמַיִם הַפְּתוּחִים
עוֹלֶה כּוֹכַב נְיָר, מְשֻׁחְרָר
קָרוּעַ אֶל הָאוֹר, גָּבוֹהַּ יוֹתֵר, הַרְחֵק מֵהָעַיִן
וָהָלְאָה, הָלְאָה
.
לָנוּ נוֹתָר רַק קְצֵה הַחוּט, וְהַיְּדִיעָה שֶׁהִכַּרְנוּ אוֹתְךָ.
.
זה שיר פרידה נוסף ויציאה לגלות במרחב ביניים – בין החיים למוות, בין הקיים לנעדר – אחד מרבים בקובץ. לכאורה, שיר של שחרור וחופש, אולם שורתו האחרונה הופכת אותו באחת לשיר אובדן ואבל. שחרור מלא איננו אפשרי, משום שבמרחב הביניים יישארו תמיד שזורים זה בזה החי, שהצלחנו למלטו, והמת, שהולך איתנו. לטענתי, משמעותה של שירת קירש משתרעת גם אל מעבר לביוגרפיה יוצאת הדופן שלה. שירתה היא שירת הגולות והגולים ממולדת, הן במובנה הקונקרטי והן במובנה הסימבולי – הגוֹלוֹת מן הילדוּת בעודן ילדוֹת, הגולים מן התמימות, אלו שמולדתם גלתה מהם והפכה למעוולת, ועוד ועוד צורות של גלויות, בגינן נותרות הפשטות והשלמות הראשונית כרוכות בצל המוות וההיעדר. שירת קירש היא שירתם של אלה החיים וקצה חוט העפיפון בידיהן וידיהם.
עדות לצמידות מורכבת זו בין השלם לשברו ובין החיים למוות שהיא מרכזית בחוויית הגלות, נמצאת כמעט בכל אחד ואחד משירי הקובץ. אביא כדוגמה נוספת את השיר "מכתב", המתייחס לשהותה של הדוברת בעיר סוואנסי – עיר בדרום ויילס, אנגליה, שהייתה מוקד להפצצות חיל האוויר של גרמניה, ארץ מולדתה של קירש:
.
כָּל כָּךְ יָפֶה כָּעֵת
כְּשֶׁמַּחְשִׁיךְ. אֲנִי יְשֵׁנָה כְּשֶׁרַגְלַי
אֶל הַיָּם וּמֵאֲחוֹרַי הֶהָרִים. בְּדִיּוּק מוּלִי מֻנַּחַת אָמֶרִיקָה.
בְּכִכַּר־הַשּׁוּק עֲדַיִן נִכָּרִים אוֹתוֹת
הַהַפְצָצוֹת שֶׁלָּנוּ עַל סְוַואנְסִי.
.
כאשר החיים כרוכים כך במוות פנימי, יש והמוות הממשי מסמן את קצה גבולו של מצב הביניים, את קץ הנדודים בין המולדת הבלתי אפשרית לבין שמיים פתוחים ובלתי מושגים, את שחרור אחיזת כף היד בקצה החוט: "הָלַכְתִּי בְּשָׂדוֹת מְדֻשָּׁנִים כְּמוֹ הָיָה זֶה / גַּן־עֵדֶן כִּמְעַט אָבוּד. / בְּחָדְשֵׁי מֶרְץ הָאִכָּר הֵכִין סוּסָיו / תָּלָה עַצְמוֹ בַּסְּתָו" ("אפיטף") או "נָעָה בֵּין נֶחָמָה לְיֵאוּשׁ / עַל הַכַּדּוּר הַנָּבוּל הַזֶּה, יָכֹלְתִּי / לְהַעֲנִיק לְעַצְמִי כַּדּוּר אֶקְדָּח טָעוּן / כְּבִרְכַּת פְּרִידָה (סיומו של השיר "יום ראשון"). אולם, בבסיסה, שירת קירש לא קורסת אל המוות, כי אם נותרת במרחב הביניים, ומשמרת את המתח שבינו לבין החיים. בולט במיוחד תפקידו של הטבע, אשר כמו הכלבים השחורים והבוכים, מייצג את מה ששרד, חי ומרגיש. בשני השירים שבהם אסיים את הרשימה, לא זו בלבד שהטבע שורד – דווקא באזורים המתים הוא מתגבר ופורץ בחיות נפלאה. השיר הראשון שבאמצעותו אדגים זאת הוא "פרח לב הארי", שיר ארוך המתאר סיור של קירש במחנה ארטסברג, המוכר לנו בשמו המאוחר בוכנוואלד. כך מסתיים השיר:
.
מְאֻחָר יוֹתֵר הָאֵטֶרְסְבֶּרְג מָלֵא בְּפִרְחֵי שֵׁן הָאֲרִי / הִתְרוֹמְמוּת רוּחַ אִידְיוֹטִית / מִסָּבִיב / בֵּין שְׂרִידִים שֶׁל צְרִיפֵי אֲסִירִים מַתִּיז כְּתָמִים צְהֻבִּים / אַזְהָרָה מִפְּנֵי גַּז, מַדְרֵגוֹת מוֹבִילוֹת לִקְרֶמָטוֹרְיוּם, / מַרְבַדֵּי פְּרָחִים // יְלָדִים – / פְּרָחִים צְהֻבִּים יָפִים, צֶבַע הַקַּיִץ, / פֶּרַח הַמַּגִּיעַ עַד לְקַו הָרֹחַב הַשִּׁבְעָה־עָשָׂר שָׂם / צוֹמְחִים פִּרְחֵי יַעַר־קֶדֶם, פִּרְחֵי עֲנָק.
.
השיר השני הוא "העולם האחר", ואני חושב עליו כעל איחוד נפשי עם כל מה שמייצג העפיפון:
.
אֲנִי הַשּׁוֹר שֶׁל שִׁבְעַת הַקְּרָבוֹת
בִּמְדִינָה מֻשְׁחֶתֶת, מוֹלַדְתִּי
הָיִיתִי חֲזִיר־בַּר בָּאֹמֶץ שֶׁלִּי,
כָּעֵת אֲנִי מִלְמוּל נְחָלִים רַכִּים
וְחָפְשִׁיָּה.
.
גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. חבר המערכת המייסדת של המוסך.
.
שרה קירש, "ארץ־עֶרֶב", קשב לשירה, 2022. מגרמנית: דינה פון שוורצה
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רינה ז'אן ברוך על ספרו החדש של שמעון אדף
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
