יומן מעשיות
ניל גיימן
.
מאנגלית: רוית ליכטנברג יקותיאל
עריכת תרגום: מורן שין
.
״אח, עכשיו אני מרגיש טוב!״ אמרתי ומתחתי את צווארי כדי לשחרר את אחרון השרירים.
האמת היא שלא רק הרגשתי טוב. הרגשתי נהדר. הייתי דחוס בתוך המנורה הזאת כל כך הרבה זמן. כבר חשבתי שאף אחד לא ישפשף אותה שוב.
״אתה ג׳יני,״ אמרה העלמה הצעירה שהחזיקה בד מירוק בידה.
״בהחלט! את גברת חכמה, חומד. איך גילית?״
״זה שהופעת בתוך ענן עשן,״ היא אמרה. ״ואתה נראה כמו ג׳יני. יש לך טורבן ונעליים מחודדות.״
שילבתי את זרועותיי על חזי ומצמצתי. עכשיו לבשתי מכנסי ג׳ינס כחולים, נעלי סניקרס אפורות וסוודר אפור ומהוה – התלבושת האחידה של הגברים בזמן הזה ובמקום הזה. הרמתי יד אל מצחי בחגיגיות וקדתי קידה עמוקה.
״אני הג׳יני של המנורה,״ הכרזתי. ״צהלי וחגגי, בת מזל שכמותך, כי בכוחי להעניק לך שלוש משאלות. ואל תגידי לי שהמשאלה שלך היא לקבל יותר משאלות – אני לא משחק את המשחקים האלו, ואת תפסידי משאלה. אז קדימה, מותק. לכי על זה.״
שילבתי את זרועותיי שוב.
״לא,״ היא אמרה. ״כלומר, תודה והכול, אבל אין צורך. הכול טוב.״
״מותק,״ אמרתי. ״חומד. בובה. אולי לא הבנת. אני ג׳יני. ושלוש המשאלות? אנחנו מדברים פה על כל דבר שאת רוצה. חלמת פעם לעוף? אני יכול לתת לך כנפיים. את רוצה להיות עשירה? יותר עשירה מקרויסוס? רוצה כוח? רק תגידי. שלוש משאלות. כל מה שאת רוצה.״
״כמו שאמרתי,״ היא אמרה, ״תודה. אני ממש בסדר. אולי תרצה לשתות משהו? אתה בטח מיובש אחרי כל הזמן הזה במנורה. יין? מים? תה?״
״המממ…״ עכשיו שהיא הזכירה את זה, באמת הייתי צמא. ״יש לך תה נענע?״
היא הכינה לי תה עם נענע בקומקום שהיה כמעט התאום של המנורה שבה ביליתי את רוב רובן של אלף השנים האחרונות.
״תודה על התה.״
״בשמחה.״
״אני לא מבין. כל מי שפגשתי אי פעם – הם מייד מבקשים דברים. בית מפואר. הרמון של נשים יפהפיות – לא שאני רומז שתרצי משהו כזה, כמובן…״
״למה? אולי דווקא כן,״ היא אמרה. ״אתה לא יכול להניח שאתה יודע מה אנשים רוצים. וגם – אל תקרא לי חומד או מותק או משהו בסגנון. קוראים לי הייזל.״
״רגע!״ הבנתי. ״את רוצה אישה יפה? סליחה, אנא, קבלי את התנצלותי. את צריכה בסך הכול להביע משאלה.״ שילבתי זרועות.
״לא,״ היא אמרה. ״אני בסדר. אין משאלות. איך התה?״
אמרתי לה שהתה שהיא הכינה היה המשובח ביותר שטעמתי אי פעם.
היא שאלה מתי התחלתי להרגיש צורך למלא משאלות ואם יש לי דחף נואש לרצות אחרים. היא שאלה על אמא שלי, ואמרתי לה שהיא לא יכולה לשפוט אותי כפי ששופטים בני אדם, כי אני שד, עוצמתי וחכם, קסום ומסתורי.
היא שאלה אם אני אוהב חומוס, וכשאמרתי לה שכן היא קלתה פיתה וחתכה אותה למשולשים.
טבלתי את פיסות הפיתה בחומוס ואכלתי בתענוג גדול. החומוס נתן לי רעיון.
״תביעי משאלה ואני אדאג שתוגש לך ארוחת מלכים,״ אמרתי לה. ״כל מנה תהיה מדהימה יותר מקודמתה, וכל המנות יוגשו על צלחות זהב טהור. תוכלי לשמור את הצלחות אם תרצי!״
״לא תודה, הכול טוב,״ היא חייכה. ״רוצה לצאת להליכה?״
צעדנו יחד ברחובות העיירה. היה טוב כל כך למתוח את הרגליים אחרי כל השנים האלו בתוך המנורה. הגענו לפארק ציבורי והתיישבנו על ספסל למול נהר. היה חם אבל סוער, ושלכת הסתיו הסתחררה עם כל משב רוח.
סיפרתי להייזל על ימי ילדותי. למשל, שחבריי השדים ואני נהגנו לצותת למלאכים, ושאם הם תפסו אותנו הם היו משליכים עלינו כוכבי שביט. סיפרתי לה על הימים הרעים של מלחמות השדים, ועל הסולטן סולימן, שכלא אותנו בתוך חפצים חלולים: בקבוקים, מנורות, כלי חרס וכדומה.
הייזל סיפרה לי על ההורים שלה. הם נהרגו יחד בהתרסקות מטוס והורישו לה את הבית. היא סיפרה לי על העבודה שלה: איור ספרי ילדים. עבודה שהיא התגלגלה אליה לגמרי במקרה, היא אמרה, כשהבינה שלעולם לא תהיה מאיירת רפואית מוצלחת. היא סיפרה לי כמה היא מאושרת בכל פעם שהיא מקבלת ספר חדש לאיור. היא סיפרה לי שהיא מעבירה סדנאות רישום מודל עירום למבוגרים במתנ"ס המקומי ערב אחד בשבוע.
לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד.
״החיים שלך טובים,״ אמרתי לה. ״אבל אין לך עם מי לחלוק אותם. תביעי משאלה, ואני אתן לך את הגבר המושלם. או האישה. מושא חלומות. מישהו, אה, מישהי, דמות…״
״אין צורך. אני בסדר,״ היא אמרה.
בדרכנו חזרה אל ביתה חלפנו על פני בתים מקושטים לכבוד ליל כל הקדושים.
״משהו לא מסתדר פה,״ חיככתי את סנטרי בידי. ״אנשים תמיד רוצים דברים.״
״לא אני. יש לי את כל מה שאני צריכה.״
״אז מה אני אעשה?״ שאלתי.
היא חשבה כמה רגעים ואז הצביעה לעבר החצר הקדמית של ביתה.
״אתה יכול לגרוף את העלים?״ היא שאלה.
״האם זו המשאלה שלך?״
״לא. רק משהו שאתה יכול לעשות בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב.״
גרפתי את העלים לערמה תחת גדר השיחים כדי שהרוח לא תפזר אותם. אחרי ארוחת הערב שטפתי את הכלים. ביליתי את הלילה בחדר השינה הנוסף של הייזל.
זה לא שהיא לא רצתה עזרה, היא נתנה לי לעזור. ביצעתי עבורה כל מיני מטלות, אספתי ציוד אמנות שהיא הזמינה וערכתי קניות. בימים שהיא ציירה הרבה היא נתנה לי לעסות לה את הצוואר ואת הכתפיים – יש לי ידיים חזקות וטובות.
קצת לפני חג ההודיה עברתי מחדר האורחים אל חדר השינה של הייזל, ולמיטה שלה.
הבוקר הבטתי בפניה כשישנה. הסתכלתי בצורות שהשפתיים שלה עושות מתוך שינה. אור השמש הסתנן פנימה ונגע בפניה והיא פקחה את עיניה, הסתכלה עליי וחייכה.
״אתה יודע מה לא שאלתי אף פעם?״ היא חייכה. ״לא שאלתי לגביך… מה היית מבקש אם הייתי שואלת מה הן שלוש המשאלות שלך.״
חשבתי על זה לרגע. כרכתי את זרועי סביבה. היא הניחה את ראשה בשקע צווארי.
״הכול טוב,״ אמרתי לה. ״אני ממש בסדר.״
.
ניל גיימן הוא סופר עטור פרסים שספריו לילדים ולמבוגרים מככבים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בין כתביו: "המיתולוגיה הנורדית", "אלים אמריקאים", "ספר בית הקברות", "בשורות טובות", והטרילוגיה המאוירת "סנדמן". ספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע. ניל גיימן הוא שגריר רצון טוב של נציבות האו״ם לפליטים (UNHCR) ומרצה לאמנויות בבארד קולג'.
.
רוית ליכטנברג יקותיאל, משוררת, מתרגמת, סופרת ומו"לית בהוצאת האם הגדולה. ספרה "ואת כלה" ראה אור בשנת 2022. תרגומה ל"וונג׳ק" מאת ג׳וזף בוידן נבחר כאחד הספרים הטובים ביותר בשנת 2022 בידי העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
