וּבְעִבְרִית | "יומן מעשיות" מאת ניל גיימן

"לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד." סיפור קצר מאת ניל גיימן בתרגומה של רוית ליכטנברג יקותיאל

אילת כרמי ומירב הימן, פריים סטילס מתוך עבודת הוידאו: זהרה, 2021. צילום: רוני קאופמן

יומן מעשיות

ניל גיימן

.

מאנגלית: רוית ליכטנברג יקותיאל

עריכת תרגום: מורן שין

.

״אח, עכשיו אני מרגיש טוב!״ אמרתי ומתחתי את צווארי כדי לשחרר את אחרון השרירים.

האמת היא שלא רק הרגשתי טוב. הרגשתי נהדר. הייתי דחוס בתוך המנורה הזאת כל כך הרבה זמן. כבר חשבתי שאף אחד לא ישפשף אותה שוב.

״אתה ג׳יני,״ אמרה העלמה הצעירה שהחזיקה בד מירוק בידה.

״בהחלט! את גברת חכמה, חומד. איך גילית?״

״זה שהופעת בתוך ענן עשן,״ היא אמרה. ״ואתה נראה כמו ג׳יני. יש לך טורבן ונעליים מחודדות.״

שילבתי את זרועותיי על חזי ומצמצתי. עכשיו לבשתי מכנסי ג׳ינס כחולים, נעלי סניקרס אפורות וסוודר אפור ומהוה – התלבושת האחידה של הגברים בזמן הזה ובמקום הזה. הרמתי יד אל מצחי בחגיגיות וקדתי קידה עמוקה.

״אני הג׳יני של המנורה,״ הכרזתי. ״צהלי וחגגי, בת מזל שכמותך, כי בכוחי להעניק לך שלוש משאלות. ואל תגידי לי שהמשאלה שלך היא לקבל יותר משאלות – אני לא משחק את המשחקים האלו, ואת תפסידי משאלה. אז קדימה, מותק. לכי על זה.״

שילבתי את זרועותיי שוב.

״לא,״ היא אמרה. ״כלומר, תודה והכול, אבל אין צורך. הכול טוב.״

״מותק,״ אמרתי. ״חומד. בובה. אולי לא הבנת. אני ג׳יני. ושלוש המשאלות? אנחנו מדברים פה על כל דבר שאת רוצה. חלמת פעם לעוף? אני יכול לתת לך כנפיים. את רוצה להיות עשירה? יותר עשירה מקרויסוס? רוצה כוח? רק תגידי. שלוש משאלות. כל מה שאת רוצה.״

״כמו שאמרתי,״ היא אמרה, ״תודה. אני ממש בסדר. אולי תרצה לשתות משהו? אתה בטח מיובש אחרי כל הזמן הזה במנורה. יין? מים? תה?״

״המממ…״ עכשיו שהיא הזכירה את זה, באמת הייתי צמא. ״יש לך תה נענע?״

היא הכינה לי תה עם נענע בקומקום שהיה כמעט התאום של המנורה שבה ביליתי את רוב רובן של אלף השנים האחרונות.

״תודה על התה.״

״בשמחה.״

״אני לא מבין. כל מי שפגשתי אי פעם – הם מייד מבקשים דברים. בית מפואר. הרמון של נשים יפהפיות – לא שאני רומז שתרצי משהו כזה, כמובן…״

״למה? אולי דווקא כן,״ היא אמרה. ״אתה לא יכול להניח שאתה יודע מה אנשים רוצים. וגם – אל תקרא לי חומד או מותק או משהו בסגנון. קוראים לי הייזל.״

״רגע!״ הבנתי. ״את רוצה אישה יפה? סליחה, אנא, קבלי את התנצלותי. את צריכה בסך הכול להביע משאלה.״ שילבתי זרועות.

״לא,״ היא אמרה. ״אני בסדר. אין משאלות. איך התה?״

אמרתי לה שהתה שהיא הכינה היה המשובח ביותר שטעמתי אי פעם.

היא שאלה מתי התחלתי להרגיש צורך למלא משאלות ואם יש לי דחף נואש לרצות אחרים. היא שאלה על אמא שלי, ואמרתי לה שהיא לא יכולה לשפוט אותי כפי ששופטים בני אדם, כי אני שד, עוצמתי וחכם, קסום ומסתורי.

היא שאלה אם אני אוהב חומוס, וכשאמרתי לה שכן היא קלתה פיתה וחתכה אותה למשולשים.

טבלתי את פיסות הפיתה בחומוס ואכלתי בתענוג גדול. החומוס נתן לי רעיון.

״תביעי משאלה ואני אדאג שתוגש לך ארוחת מלכים,״ אמרתי לה. ״כל מנה תהיה מדהימה יותר מקודמתה, וכל המנות יוגשו על צלחות זהב טהור. תוכלי לשמור את הצלחות אם תרצי!״

״לא תודה, הכול טוב,״ היא חייכה. ״רוצה לצאת להליכה?״

צעדנו יחד ברחובות העיירה. היה טוב כל כך למתוח את הרגליים אחרי כל השנים האלו בתוך המנורה. הגענו לפארק ציבורי והתיישבנו על ספסל למול נהר. היה חם אבל סוער, ושלכת הסתיו הסתחררה עם כל משב רוח.

סיפרתי להייזל על ימי ילדותי. למשל, שחבריי השדים ואני נהגנו לצותת למלאכים, ושאם הם תפסו אותנו הם היו משליכים עלינו כוכבי שביט. סיפרתי לה על הימים הרעים של מלחמות השדים, ועל הסולטן סולימן, שכלא אותנו בתוך חפצים חלולים: בקבוקים, מנורות, כלי חרס וכדומה.

הייזל סיפרה לי על ההורים שלה. הם נהרגו יחד בהתרסקות מטוס והורישו לה את הבית. היא סיפרה לי על העבודה שלה: איור ספרי ילדים. עבודה שהיא התגלגלה אליה לגמרי במקרה, היא אמרה, כשהבינה שלעולם לא תהיה מאיירת רפואית מוצלחת. היא סיפרה לי כמה היא מאושרת בכל פעם שהיא מקבלת ספר חדש לאיור. היא סיפרה לי שהיא מעבירה סדנאות רישום מודל עירום למבוגרים במתנ"ס המקומי ערב אחד בשבוע.

לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד.

״החיים שלך טובים,״ אמרתי לה. ״אבל אין לך עם מי לחלוק אותם. תביעי משאלה, ואני אתן לך את הגבר המושלם. או האישה. מושא חלומות. מישהו, אה, מישהי, דמות…״

״אין צורך. אני בסדר,״ היא אמרה.

בדרכנו חזרה אל ביתה חלפנו על פני בתים מקושטים לכבוד ליל כל הקדושים.

״משהו לא מסתדר פה,״ חיככתי את סנטרי בידי. ״אנשים תמיד רוצים דברים.״

״לא אני. יש לי את כל מה שאני צריכה.״

״אז מה אני אעשה?״ שאלתי.

היא חשבה כמה רגעים ואז הצביעה לעבר החצר הקדמית של ביתה.

״אתה יכול לגרוף את העלים?״ היא שאלה.

״האם זו המשאלה שלך?״

״לא. רק משהו שאתה יכול לעשות בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב.״

גרפתי את העלים לערמה תחת גדר השיחים כדי שהרוח לא תפזר אותם. אחרי ארוחת הערב שטפתי את הכלים. ביליתי את הלילה בחדר השינה הנוסף של הייזל.

זה לא שהיא לא רצתה עזרה, היא נתנה לי לעזור. ביצעתי עבורה כל מיני מטלות, אספתי ציוד אמנות שהיא הזמינה וערכתי קניות. בימים שהיא ציירה הרבה היא נתנה לי לעסות לה את הצוואר ואת הכתפיים – יש לי ידיים חזקות וטובות.

קצת לפני חג ההודיה עברתי מחדר האורחים אל חדר השינה של הייזל, ולמיטה שלה.

הבוקר הבטתי בפניה כשישנה. הסתכלתי בצורות שהשפתיים שלה עושות מתוך שינה. אור השמש הסתנן פנימה ונגע בפניה והיא פקחה את עיניה, הסתכלה עליי וחייכה.

״אתה יודע מה לא שאלתי אף פעם?״ היא חייכה. ״לא שאלתי לגביך… מה היית מבקש אם הייתי שואלת מה הן שלוש המשאלות שלך.״

חשבתי על זה לרגע. כרכתי את זרועי סביבה. היא הניחה את ראשה בשקע צווארי.

״הכול טוב,״ אמרתי לה. ״אני ממש בסדר.״

.

ניל גיימן הוא סופר עטור פרסים שספריו לילדים ולמבוגרים מככבים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בין כתביו: "המיתולוגיה הנורדית", "אלים אמריקאים", "ספר בית הקברות", "בשורות טובות", והטרילוגיה המאוירת "סנדמן". ספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע. ניל גיימן הוא שגריר רצון טוב של נציבות האו״ם לפליטים (UNHCR) ומרצה לאמנויות בבארד קולג'.

.

רוית ליכטנברג יקותיאל, משוררת, מתרגמת, סופרת ומו"לית בהוצאת האם הגדולה. ספרה "ואת כלה" ראה אור בשנת 2022. תרגומה ל"וונג׳ק" מאת ג׳וזף בוידן נבחר כאחד הספרים הטובים ביותר בשנת 2022 בידי העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | זה סיפור על נקמה

"היא לא ביקשה את זה. היא לא חשבה שזה יקרה לה. לא הסרטן ולא הכוחות." קטע מתוך רומן בכתובים מאת מגי אוצרי

רונית ברנגה, אישה חלולה מועכת וצובטת קומקומים, אקריליק על חומר, 70X40X30, 2019

ארטמיס יאנג: מתוך רומן בכתובים

מגי אוצרי

.

1

ברוכים הבאים.

זה סיפור על נקמה.

.

2

היא קראה לזה "מבחן הזומבים". זה היה מין שם מצחיק שהיא המציאה, כדי להסביר לאנשים ככה שהם יקשיבו. הומור תמיד לוכד את תשומת הלב. הוא גם הופך את האידאולוגיה לפחות מאיימת. ואלוהים יודע שאנשים מפחדים מאידאולוגיה.

נניח שיש מתקפת זומבים אוכלי מוח, כאלה שהולכים יחסית לאט כמו בכל הסרטים והסדרות וכמו ב־Thriller של מייקל ג'קסון יימח שמו וזכרו. ונניח שאת נועלת את הנעליים הספציפיות האלה בזמן מתקפת הזומבים. תצליחי לברוח? אם לא, אז הנעליים האלה לא עומדות במבחן. ישר לפח. לאף אישה לא מגיע שיאכלו לה את המוח בגלל נעליים.

תמיד נורא שעשע אותה איך בכל הסרטים על גיבורות על, הן תמיד נועלות עקבים שבקושי אפשר ללכת בהם ולובשות את בגדי העור הכי צמודים לציצי ולתחת ולמפשעה. וונדר וומן. האלמנה השחורה. קאט וומן. בגדים כאלה עושים שפשפת. מי יכולה לבעוט עם שפשפת. היא חשבה ארוכות על עניין השפשפת כשהיא קיבלה את הכוחות שלה. כמובן שאצלה כל העניין הזה של משהו שנצמד לציצי בכלל לא היה רלוונטי, כי לא היה לה ציצי. הם לקחו לה אותו. נשארו רק צלקות. ובכל זאת היא לבשה מחשוף כשעטתה על עצמה מסכה. היא רצתה שיראו את הצלקות כשהיא מרסקת למישהו את הפנים.

לפני שכל זה קרה היא אף פעם לא התעניינה בכל העולם הזה של גיבורות על. בחיים היא לא החזיקה חוברת קומיקס. בחיים לא צפתה בסרט של מארוול. היא אפילו לא תהתה מעולם מי ינצח בקרב בין ספיידרמן לבין סופרמן.

היא מעולם לא פנטזה להיות אחת כזו. היא לא ביקשה את זה. היא לא חשבה שזה יקרה לה. לא הסרטן ולא הכוחות. אבל מי כבר חושבת שזה יקרה לה. מי כבר חושבת שיום אחד, ככה פתאום, היא תהפוך לגיבורת על.

.

3

זה משונה כל כך. איך הדחף שלך להישאר בחיים יכול להמשיך להתקיים אפילו אם את רוצה למות. ארטמיס רצתה למות כל החיים שלה, היא אפילו הרהרה בהתאבדות עוד מגיל שתים עשרה, ובכל זאת, כשגילו מה מתחולל אצלה מתחת לעור, בהתחלה הגידולים, אחר כך הגרורות, הדבר הראשון שהיא שאלה תמיד, עם כל גזרה שנפלה עליה, היה אם אפשר להחלים מזה. וככל שחלף הזמן, כך השתהו הרופאים לפני שענו "כן".

זה היה נחמד בהתחלה, כשרק גילו. כל תשומת הלב שהורעפה עליה. בחיים לא הרעיפו עליה כל כך הרבה תשומת לב. בחיים לא נגעו בה כל כך הרבה. למעשה, מאז שההורים שלה מתו, אף אחד לא נגע בה בכלל. וזה לא שלפני הם היו מהנוגעים. ממש לא. הם היו הורים בלתי. אבא שיכור, אמא מופרעת. קלאסיקה של שכונת מצוקה בקריית חיים מערב. עוני בקו ראשון לים. אין אוכל במקרר, אבל הנוף מהמם. בפרפרזה על עמוס עוז, אם ארטמיס הייתה כותבת את הספר הזה היא הייתה פותחת אותו ב"אני כותבת כי אנשים שלא אהבתי מתו".

ועכשיו, אחרי כל השנים של האי־מגע, פתאום היו כל מיני רופאים שחייכו אליה חיוכים אמפתיים, ואחיות טובות לב שליטפו לה את הראש ואמרו לפני כל דקירה "זה יכאב רק קצת", ואפילו שזה כאב יותר מרק קצת, זה היה נעים, התחושה שמישהו בכלל מנסה לנחם, שאכפת למישהו שאת פוחדת. הם באמת היו נחמדים מאד, הצוות הרפואי. כנראה שרחמים על מישהו שגוסס זה משהו שהופך אותך לאקסטרה־נחמד, או שאולי פשוט בוחרים אותם ככה. עושים אודישנים של נחמדות לחבר'ה של האונקו, ואת מי שלא עובר שולחים למרפאות של מכבי ולטריאז' של איכילוב לחטוף מכות מבני משפחה של פציינטים כעונש.

ואז הגיע היום של ה"לא". היום שבו היא שאלה – "ואפשר להחלים מזה?" והרופאה התפתלה מאוד, והיה ממש ניכר שקשה לה לומר את המילה המפורשת, וראו שהיא אמביוולנטית כי מצד אחד אסור לשקר למטופל, אבל מצד אחר מי שמך בכלל להגיד למישהו שנגמר ושהוא הולך למות, אפילו הכשרה של עובדת סוציאלית אין לך. באמת, למה אף אחד לא שולח עובדת סוציאלית למעמדים האלה? פשיטת הרגל של מדינת הרווחה, גבירותיי ורבותיי. אבל על זה חדשות שתים עשרה לא יעשו תחקיר, כי אף אחד לא רוצה לראות מצלמה נסתרת על מישהי שמודיעים לה שהיא עומדת למות בזמן שהוא אוכל חביתה וקוטג'.

אבל בסוף הרופאה אמרה את זה. היא אמרה את ה"לא".

אפשר להחלים מזה?

לא.

ואפילו שארטמיס רצתה למות כמעט כל החיים שלה, עדיין הדחף הזה, הדחף הקמאי, החייתי, הבסיסי הזה, להישאר בחיים, היה חזק יותר מהכול. וחבל שכך.

.

4

ד"ר צ'חנובר ארב לה. הוא תפס אותה לשיחה זריזה כבר בדרך החוצה מהרופאה. כמו שאומרים שבארצות הברית יש עורכי דין "רודפי אמבולנסים", אז הרופא הזה היה "רודף דלת יציאה משיחות אין־יותר־מה־לעשות". חיכה בעמדת ההמתנה ליד הברושורים של טיפול פליאטיבי והוספיס בית. משחר לטרף גרום בתת־משקל.

בגדול, מבחינת מבנה סיפורי, כאן אמור להגיע השלב של ה"פה חשדתי". החטא הקדמון שהוא המאורע המחולל של המשל. וזה צפוי הרי. זה מוסר השכל די בסיסי בסיפורים, כל העניין הזה של "אתה לא יכול לשחק את אלוהים בלי שיהיו השלכות."

בערך כל ה־cautionary tales של עולם המד"ב הם בדיוק על זה. כל מיני אייזיק אסימוב ו"מראה שחורה" ו"היזהר במה שאתה מבקש". זה כבר נהיה כל כך שחוק שזו ממש קלישאה. הסיפור הזה הוא קלישאה. אני לא יודעת למה אני מספרת לכם אותו.

.

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית, דוקטור למשפטים. ספרה הבא "היפומניה" עתיד לראות אור השנה בהוצאת "שתיים". שיר פרי עטה פורסם בגיליון 97 של המוסך.

.

»  במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הספר האחרון", רומן בכתובים מאת יעקב מישורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תעלומת הרצח וההתאבדות בגדוד העבודה – מה קרה שם לפני מאה שנה?

כשהתגלו גופותיהם הירויות של נחמה אברונין ואהרון רוזין, כולם סברו שאברונין הרגה את מאהבה והתאבדה לאחר מכן. אבל פרשת מותם של האם הצעירה, שהייתה אז בהיריון, ושל מי שניהל עימה רומן, התרחשה רחוק בצפון, בקהילה הסגורה של גדוד העבודה ולכן לא זכתה מעולם לחקירה הולמת מצד שלטונות המנדט שהתחיל רק כמה שנים לפני כן. יומנה של אברונין, שיצא לאור כספר, חושף פן נוסף ומכמיר לב מהפרשייה שהסעירה את גדוד העבודה לפני יותר ממאה שנים

1

נחמה אברונין-אברמסון ובתה גליליה, מתוך הספר "יומנה של נחמה אברונין-אברמסון", הוצאת "תמוז"

חברי גדוד העבודה במשק עין חרוד מיהרו לאוהלו של אהרון רוזין, שנקרא בפיהם אהרונצ'יק, לאחר שנשמע קול היריות. הם גילו שם, מתבוססות בדם, את גופותיהם של נחמה אברונין-אברמסון, בת 23, ושל אהרונצ'יק עצמו, בן 24 בלבד. היא הייתה נערה יפהפייה ממשפחה מסורתית, בת לבלשן ומתרגם מהולל ולאשת ציבור שהשתקעו בתל אביב הקטנה. הוא היה משורר צעיר ועז נפש, בן לקבוצת הקרימצ'קים של טרומפלדור – אנשי תנועת "החלוץ" שנמלטו מרוסיה ומאוקראינה והתאגדו בחצי האי קרים סביב הגיבור הציוני הגידם.

1
כריכת יומנה של נחמה אברונין-אברמסון עם תמונתה. הוצאת "תמוז"
1
אהרון רוזין. תמונה מתוך הספר "יומנה של נחמה אברונין-אברמסון", הוצאת "תמוז"

אברונין הגיעה לגליל עוד בשנות נעוריה, בעקבות גירוש תל אביב בשלהי מלחמת העולם הראשונה. שם פגשה את השומר והרועה אריה אברמסון והתאהבה בגבר החסון והמשופם שלמד את רזי רעיית הצאן כשחי בקרב הבדואים. ב-1919 הם התחתנו, אך עוד לפני החתונה פגשה אברונין גם את המשורר והסופר צבי שץ. בן זוגה של אברונים, כמו גם אשתו ובתו של שץ שהו בצפון, בחלק הארץ שנותר בשליטת הטורקים. נחמה וצבי היו אז בתל אביב, באזור שכבר נשלט על ידי הבריטים. בזמן הזה רקמו השניים ככל הנראה קשר רומנטי מסוים. שץ היה הוגה רעיון "הקבוצה האינטימית", שבמסגרתה חברי הקבוצה לא יחלקו רק את רכושם, אלא גם את חיי המשפחה שלהם. למרבה הצער, הוא לא הספיק לפתח את רעיונותיו – בגיל 30 נרצח במאורעות תרפ"א בבית משפחת אשתו. יחד איתו נרצחו בבית חמיו, גיסו, וגם עוד כמה סופרים שהתגוררו שם, ביניהם יוסף חיים ברנר.

נחמה הייתה אז כבר נשואה לאריה אברמסון, ובהיריון מתקדם. כששמעה על הבשורה המרה שהגיעה מיפו ההלם הביא איתו מיד צירים. נחמה כרעה ללדת וילדה את בתם היחידה של השניים, שנקראה גליליה, כמו ילדות אחרות שנולדו באותה תקופה לאנשי "השומר".

1
אריה אברמסון בתקופת "השומר". מתוך אוסף המושבה כנרת, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המשפחה הקטנה הצטרפה לגדוד העבודה ולקיבוץ עין חרוד. אריה המשיך בעבודתו – רועה ושומר. ככזה, הוא נדרש לצאת לתקופות ארוכות עם העדרים אל שטחי המרעה, והיה רחוק מאשתו ובתו התינוקת. נחמה, או נחמק'ה בפי חבריה, גרה באוהלים בקיבוץ, והתחברה בינתיים עם עוד שתי נשים שגרו גם כן בעין חרוד: רבקה יצקר-שץ, אלמנתו של צבי שהוזכר שתי פסקאות לעיל, ואחותה שרה יצקר-סבוראי.

בתקופות בדידותה הארוכות בקיבוץ היא התחברה לאדם נוסף – אהרון רוזין, ארונצ'יק, חבר קבוצת הדייגים של גדוד העבודה. בין דג לדג הוא אהב לשיר, ונודע בקרב חבריו כמעין טרובדור. נחמק'ה אהבה שירה ואהבה ניצתה גם בין נחמה לארונצ'יק. היא בילתה יותר ויותר איתו ובאוהלו, עד שיום אחד גילתה שהיא בהיריון – והיא לא ידעה ממי.

1
פלוגה של גדוד העבודה. למצולמים אין קשר לכתבה. מתוך אוסף חפציבה, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשלב הזה של הסיפור נזדקק לעזרת יומנה של נחמה אברונין-אברמסון. זה לא היה בדיוק יומן מסודר, אלא מעין מחברת או פנקס קטן שבו רשמה ממחשבותיה, כנראה ללא כל סדר אלא היכן שפתחה את המחברת והיכן שהיה לה מקום. לעיתים היא ציינה תאריך ולפעמים לא. בחלק מהדפים אפשר למצוא כיתוב גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. ככל שהזמן עובר ניכרת בו סערת הנפש שלה: הכתב המעוגל והקריא הופך להיות תזזיתי וברור פחות. עם זאת, קשה היה לשחזר את סדר הכתיבה המדויק, גם כשהובא היומן לדפוס ויצא לאור בשנת 1988 בהוצאת תמוז.

היא החלה לכתוב את היומן בערך בתקופת הזמן הזו, ככל הנראה. באחד מן הדפים הראשונים ביומן, בסדר כפי ששוחזר על ידי המביאות לדפוס רחל סבוראי וגילת גופר, ומתוארך ל-ו'-ז' באדר, כתבה כך:

"ארונצ'יק – –

ובכן? – אנה אני באה? –

קושי – בלי סוף.

איפה הטוב? –

אתמול סערנו.. –

הַ. נו טוב. הרה, למי?

לא יפה כזה, לכן כואב.

ואני הרה – לא נקי. –

לא נקי – –

עייפתי מלא נקי. מלא

טהור. זה ישנו

אצלי יותר מדי.

הנה הטרקטור יעמוד.

עומד כבר. הנה יבוא".

1
גליליה (גילי) אברמסון בגיל שנתיים. צילום מתוך הספר "יומנה של נחמה אברונין-אברמסון", הוצאת "תמוז"

לאחר שגילתה על ההיריון התוודתה בפני בעלה, אריה, שזעם ועזב שוב עם העדרים. נחמה נותרה מאחור בקיבוץ עם הבת גליליה – או גילי, כפי שכונתה בחיבה. נחמה ניסתה לפייס את בעלה, לבקש שיסלח לה וישוב אל משפחתו. היא שלחה לו מכתבים אך לא קיבלה תשובה. למען האמת, לא ידוע אם בכלל קיבל אותם. היא ניסתה לדלות ידיעות אודותיו מחבריו בגדוד העבודה, אך כמעט שלא שמעה ממנו דבר. ביומנה כתבה בכ"א באייר תרפ"ב:

"לאריה אהובי

האהוב היקר והטוב.

קבל אותי.

רצה לאהוב אותי.

לטהר אותי. להרגיע אותי".

ויום למחרת כתבה:

"מה לי? אריה, נו כתוב כבר…

כתוב-נא.

האומנם גם אתה לא שקט כל כך

כמוני, ובשלי? – 

אריה אריה. לו לפחות היינו יחד".

בזמן שבו כעס עליה בעלה, עולה מדפי היומן שגם ארונצ'יק החליט לתפוס מרחק. נראה שאי הבהירות בנוגע לאבי העובר שבבטנה גרמה לשני הגברים להסיר את ידיהם מהבעיה הקשה. באחד מהדפים כתבה נחמק'ה:

"ובכן נגמר עם ארני – הלך לו.

לא – הולך ולא הולך. – מובן –

סמרטוטיות. – הכל היה 'טוב' –

לולא הייתי הרה. ואולם הריוני – זהו

היפה שבכל. – לולא הריתי לאריה

הייתי הרה לו – ומי יודע אם אינני

הרה לו".

בהמשך הקטע נחמה עוד נשמעת אופטימית.

"בכל אופן – שקטה. את גליגלי [כינוי לבתה גליליה – ע.נ.]

אקח ואסע לאיזה מקום. ללדת –

אנסה. – אשתדל:".

ואז היא חוזרת אל עזיבתו של אהרון:

"'אסע' – טוב תסע.

לחפש חיים ארונצ'יק, מה?

…ככה? ואני? –

וחיי? -".

1
אריה אברמסון ובתו גליליה (גילי). צילום מתוך הספר "יומנה של נחמה אברונין-אברמסון", הוצאת "תמוז"

אבל בין דפי היומן מבצבצים יותר ויותר רגעי הבלבול, הייאוש והדיכאון של נחמה. היא מצרה על הכאב שהיא גורמת להוריה. היא כותבת שהיא דואגת ומתביישת במצבה. והיא גם מתחבטת כיצד להתמודד עם ההיריון ועם מצבה:

"מה אעשה? להיכנע לארונצ'יק ולחכות

לחיבה – ? – או גאה ועזובה

אלך לי? – גאה.. ! –

נורא כמה גאה. – מילא.

אקח את גילי ואלך איתה.

איך לסדר את הריוני – אינני

יודעת. – נראה. חבל שלא

נתתי לו אתמול למות.

ואולם – אני לא אמות. – לא..

כמעט שהחלטתי… –

ומשונה. – אמית אותו

קודם".

סדרם הלא ידוע של הדפים מקשה לעיתים על ההבנה המדויקת של הכתוב. האם נחמה מהרהרת פה בהפלה? קשה לומר בוודאות. אבל מצוקתה של נחמה ניכרת יותר ויותר. היא כותבת עוד ועוד על רצונה שאריה יכתוב לה: "אין מוצא. מפקפקת. חרדה ודואגת. אתה אינך כותב. אני יחידה מתגעגעת ומחכה. כתוב לי". היא כותבת על הגעגועים אליו: "לא טוב לי. לבי בוכה בי. נפשי בי שבורה. אריה. כמה אני צמאה לאהבתך. אני זוכרת כמה אהבת אותי כשהריתי. כשילדתי. – מדוע אינך אוהב אותי גם עכשיו כך?". היא לא יכולה לנסוע לחפש אותו בגליל משום שאין לה כסף לנסיעה. היא מחכה בבית הוריה ביפו וכותבת שם: "מי יתן והלכתי הלאה הלאה בדרך טבעית. – אבל נראה".

רגעים נוספים ששוברים את הלב בין דפי היומן הם אלו שבהם מזכירה נחמה את בתה היחידה, גליליה – או כפי שהיא קוראת לה ביומן גילי, גליגלי, ולפעמים דליה. במשך כל התקופה הזו נחמה לא הפסיקה לדאוג לילדתה הקטנה, בת מעט יותר משנה. כשהילדה בוכה ונראה שכואב לה היא לוקחת אותה לרופא. בין העמודים האחרונים של הפנקס – כאמור, על פי הסדר ששוחזר על ידי המביאות לדפוס – מופיעים עדכונים על מצבה של הפעוטה. כך למשל:

"כ'ה סיוון היום לדליה

שנה ושני חודשים.

קיץ-קץ – חתול

אס – אש

טַ-טק – שעון

הַם, נננן – לאכול

אֶ אֵ

בוא. בואי – 

את ד זה – זה

גפרורים – אַס

ומבינה היטב כמעט את

כל מה שמדברים אליה".

במועד מסוים שנחמק'ה לא מציינת במדויק – אבל כנראה בסוף אייר או תחילת סיוון תרפ"ב – היא קיבלה מכתב תשובה מאריה. ככל הנראה הסכים להיפגש, משום שנחמה מתארגנת לנסיעה יחד עם גליליה, בחזרה לעין חרוד. הדפים מתמלאים בהצהרות אהבה לאריה ובספירה לאחור לרגע האיחוד המרגש.

1
סיפורם של אהרון רוזין ונחמה אברונין כפי שהופיע ב"יומן עין חרוד", 2 במרץ 1945. תאריך המוות כנראה אינו נכון – לכל הפחות נראה שהשניים מתו בשנת תרפ"ג

נחמה הגיעה לעין חרוד וחלק מדפי היומן נכתבו שוב משם. מה קרה שם בדיוק בתקופה הזו? האם השלימו נחמה ואריה? האם חזרו לחיות ביחד? לא ברור. האם פגשה שם שוב את ארונצ'יק? ומה אמרה לו? גם על כך אין לנו תשובה ברורה. אבל מילותיה של נחמה בעמודים האחרונים ביומנה המשוחזר מבשרים רעות: 

"אני אוהבת

אותך אני רוצה

שאתה לא תכעס

עליי על שפזורה

ככה ונרגזת ומשגעת.

אני אוהבת אותך

ופשוט לא

יודעת להסתדר.

היה שלום

אני כולי שלך אריה

שלי".

ולאחר מכן:

"גילי תסלח לי

ואריה

סלחו שניכם

לעלובה".

מתי נכתבו העמודים האלה? האם באותם חודשי קיץ שבהם חזרו נחמה וגליליה למשק? האם מאוחר יותר? על העמודים אין ציון תאריך. גם נוכחותו של רוזין, המאהב, או היעדרה, לא מצויינת בדפים האחרונים של היומן. כל מה שידוע לנו הוא שיום אחד ביקשה נחמה מחברתה רבקה יצקר-שץ לשמור על בתה הקטנה, ולאחר מכן נמצאו נחמה אברונין-אברמסון ואהרון רוזין מתים באוהלו. על פי הגרסה המקובלת נחמה ירתה באהרון ואז התאבדה. בצהריים כבר נערכה הלווייתם, ולפנות ערב הגיע למקום גם אריה אברמסון, הבעל.

מהר מאוד נשמעו גם עוד גרסאות למה שקרה. היו שסיפרו שאולי השניים החליטו להתאבד יחד. שומרת בבית הילדים בקיבוץ סיפרה פעם שבשבוע שלפני מותה של נחמה היא נהגה לבקר את גילי שישנה שנת ישרים וללחוש לה "מלאך שלי, אני צריכה לעזוב אותך". אבל היו גם עדויות שסיפרו שאריה אברמסון עצמו נראה באזור עוד קודם לכן – הייתה גם עדות על איש שיצא מן השיחים לאחר היריות, עלה על סוס ונמלט מהמקום. גם משפחתה של נחמה, משפחת אברונין, טענה במשך כל השנים שאריה רצח את שניהם ונמלט. אריה עצמו לא חזר עוד לעין חרוד אחרי ההלוויה.

1
מצבותיהם של נחמה אברונין אברמסון ואהרון רוזין בבית הקברות בעין חרוד. צילום מתוך הספר "יומנה של נחמה אברונין-אברמסון", הוצאת "תמוז"

גילי עצמה – גליליה – גדלה לאחר מכן אצל חברתה של אמה, רבקה יצקר-שץ. בגיל שמונה עברה לגור אצל משפחת אברונין, הוריה של נחמה. היא מעולם לא הקימה משפחה ונפטרה ממחלה קשה בשנת 1987, בגיל 66.

התעלומה באשר לסיבות ונסיבות המוות הכפול בגדוד העבודה מתעצמת משום שקשה ליצור לוח זמנים הגיוני לכל הפרשה: הזכרנו כבר שסדר הדפים והתאריכים ביומן אינו ברור והיה קשה לשחזר את סדר הדפים המקורי שלו. התאריך האחרון שמצוין בו הוא ג' בתמוז, קיץ תרפ"ב. עם זאת, על פי הרשומות בעין חרוד, ועל פי מה שנחרט על המצבות של נחמה ואהרון הם מתו בי"ג באדר, ערב פורים. אן מצליבים את המידע הזה עם היומן, נראה שמשהו לא מסתדר. התאריכים הראשונים ביומן הם משבט-אדר תרפ"ב, ולא סביר שנחמה הייתה בהיריון יותר משנה. יתרה מכך, על המצבות נחרטה גם שנת מוות לא נכונה – תרפ"ב – ואילו השניים מתו ככל הנראה בתרפ"ג (1923).

שאלות רבות נותרות באוויר עד היום. האם נחמה רצחה את אהרון והתאבדה? האם עשו השניים הסכם התאבדות? או שמא אריה רצח את שניהם? אין לנו תשובות בסיפור הטרגי הזה. 

מצבותיהם של נחמה ואהרון היו הראשונות שנקבעו בבית הקברות הקטן של עין חרוד, קורבנות של אהבה נכזבת או אלימות, ולא של עבודת הארץ והאדמה. לצידה של נחמה נקברה בסופו של דבר גם בתה, גליליה אברמסון. ועד היום משמשות המצבות מוקד לסיורים, ונושא לסיפורים, זכר לחיים הסוערים ולקורבן הכבד שנשאו אותם חלוצים במאבקם ליישב את ארץ ישראל.

השחזור המלא של יומנה של נחמה אברונין-אברמסון, שנמצא בעיזבונה של גליליה, יצא לאור בעזרתן של רחל סבוראי וגילת גופר, ועם מבוא ואחרית דבר מאת מוקי צור. הספר יצא לאור בהוצאת "תמוז" ובעזרתן האדיבה של הקרן הקיימת לישראל ושל קרן עמו"ס, בית הנשיא.

אם גם לכם ולכן יש דעות לגבי מה קרה אז באוהל בעין חרוד, אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להעיר, להאיר או לתקן דבר מה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כך נולד "יום האם" בישראל

אנחנו לא שוכחים שלפני "יום המשפחה" ציינו בישראל במשך עשרות שנים את "יום האם". איך נולד יום החג ביישוב? ואיך הפך בסוף דווקא ל' בשבט ליום הזה שמצופה מאיתנו לתת בו מתנה לאמא?

עיריית חיפה מציינת את "יום האם", 1952. אוסף ארכיון העיר חיפה

"היום השמיני במאי נקרא באמריקה "יום האם". ביום זה נוהגים בכל הארץ, שהילדים מגישים תשורות לאמותיהם לאות אהבה והוקרה".

"הצפירה", 12 ביוני, 1927

כך התבשר היישוב העברי כי בעולם מציינים יום מיוחד בשם "יום האם". יום שבו, לשם שינוי, האם היא שבמרכז. ביום זה, כך דיווחו העיתונים למתיישבים בארץ ישראל, על הילדים והאבות לעשות מאמץ מיוחד להנעים את חייה של אם הבית.

העבריים הצעירים קראו, הפנימו ואמרו עד מהרה כי טוב.

את אחת היוזמות הראשונות לחגיגת "יום האם" בארץ ישראל מצאנו כבר בשנת 1927 במכתב למערכת של עיתון "דבר", מפי אישה הקוראת לעצמה "בת שרה". התאריך שאותה כותבת נאמנה הציעה לחגיגות היום הזה הוא כ' תמוז, יום פטירתו של לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל.

ומה יהא עיקרו של היום הזה? בין היתר היא מציעה יום שבתון לאם העברייה, ומציעה כי ביום זה "יגוייסו כל הכוחות התרבותיים בשם האם העברייה" בנוסף להרצאות וסרטים בנושאי הורות. הנה:

"דבר". 12 ביולי, 1927

יקח כמה שנים עד שהצעתה של בת שרה תקרום עור וגידים, אבל החיבור הראשון והמעניין בין ,"יום האם" ל"ציונות ובניין הארץ" קרה, איך לא, באמצעות קרן קיימת לישראל.

החל מתחילת שנות ה-30 החליטו שם בקק"ל לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב – לנטוע עצים. אלא שהקמפיין השיווקי שלהם חיבר את נטיעת העצים עם יום האם האמריקני. וכך במשך כמה שנים הכסף האמריקני נאסף לכבוד יום האם, ובאמצעותו נטעה קק"ל עצים בארץ הקדושה.

"דאר היום", 3 במאי 1931
"דבר",20 במאי, 1935

אוקיי. רוצים את "יום האם" בישראל. השאלה היא: מתי?

אז כבר ראינו הצעה ליום פטירתו של הרצל.

ראינו הצעות לל"ג בעומר (אולי זה כי זה סמוך בלוח השנה ליום האם האמריקני?)

"הארץ", 25 במרץ, 1936

במשך כמה שנים היה שקט בגזרה אך סוער בעולם, ואולי בגלל זה הנושא נדון פחות בעיתונות העברית.

עד לנקודת הרתיחה שהגיעה סמוך להקמת מדינת ישראל, בשנת 1950, במאמר ארוך ומפורט של גברת מרים שיר. שיר הציעה כתאריך יום האם העברייה את יום הולדתה של אמו של הרצל.

"יום זה יהיה חגם של המבוגרים והילדים כאחד. הוא יוחג בכל בתי הספר ברוב פאר. כל ילד יביא באותו יום שי לאמו, בצורת צרור פרחים או חיבור לכבוד אמו…יום האם ישריש בלב הילדים את רגש הכבוד לאם, המחנכת הראשית של הדור".

"דבר". 5 באפריל, 1950

המאמר זכה לתהודה רבה, ולתגובות חמות שהזכירו גם כי מאורעות המלחמה "גרמו לשינויים מעמיקים בחיי המשפחה היהודית ומחייבים להעלות מחדש את דמותה של האם העברייה".

ואז הגיעו אבא חושי ראש העיר הכל יכול של חיפה ורעייתו חנה והחליטו שהגיעה השעה.

"דבר", 8 בנובמבר, 1951

התאריך שנקבע – יום ג' של חג החנוכה, 26 בדצמבר, 1951.

בעיתונות התפרסם עיקריו של היום המיוחד:

למה דווקא בתאריך הזה? בתוך לב לבו של חג החנוכה? חושי גמגם משהו על סיפור "חנה ושבעת בניה", אך האגדה מספרת כי ככה במקרה זהו יום הולדתה של אמו של אבא חושי.

והנה סרטון נדיר המציג את אמהות חיפה המבקרות במעברות ביום החג, ונותנות מתנות לאמהות שם:

אז איך התקבע לו בסופו של דבר התאריך העברי ל' שבט ל"יום האם"?

זה כבר בזכותה של ילדה חמודה בשם נחמה פרנקל שהחליטה לקשר את פועלה של הנרייטה סאלד – האם של הילדים העבריים, שלא הייתה אמא בעצמה – ליום המיוחד. וכך היא פרסמה בעיתון הילדים "הארץ שלנו" ב-14 בנובמבר 1951.

הרבה שנים לקח עד שיום האם התקבע לל' שבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד. אבל אנחנו יודעים שזה לא סוף הסיפור. עשרות שנים חלפו, ובשנות ה-90 הוחלט להפוך את "יום האם" ל"יום המשפחה". לא כולם אהבו את זה גם אז, לא כולם אוהבים את זה גם היום.

יום האם/המשפחה שמח!