לי ממן

מעֵבר מזה

יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת בָּאוֹר, יָכֹלְתִּי לַחְרֹז

אֶת שְׁמִי בָּאוֹר, אֲבָל נוֹתַרְנוּ אֲנִי

מֵעֵבֶר מִזֶּה וְאַתָּה

מֵעֵבֶר מִזֶּה.

יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת בָּאוֹר לִטְבֹּל בִּנְהַר הָאוֹר

אֲבָל נִשְׁאַרְתִּי כָּאן וְהַזְּמַן הוּא שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵינוּ

כְּנָהָר שֶׁאֵין טוֹבְלִים בּוֹ פַּעֲמַיִם, וַאֲנִי כְּבָר יוֹתֵר

מִפַּעַם אַחַת טָבַעְתִּי בְּךָ, אֲבָל תָּמִיד

נִמְשֵׁיתִי בַּזְּמַן. כָּךְ נִשְׁאַרְנוּ

אֲנִי מֵעֵבֶר מִזֶּה

וְאַתָּה מָה,

.

וְזִכְרוֹנְךָ – הַאִם

עוֹד חוֹזֵר אֵלֵינוּ לִפְעָמִים, הַאִם סָלַחְתָּ

לִי שֶׁהָיִיתִי צְעִירָה כָּל כָּךְ לַחְשֹׁב שֶׁכָּל הַחַיִּים

מַמְתִּינִים –

.

מֵאָז אֲנִי אוֹחֶזֶת בִּזְנַב הָאוֹר

וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנִּי תָּמִיד

כְּדֵי הֲבָרָה אַחַת.

 

סליחה בבקשה

סְלִיחָה, עִם מִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר פֹּה

שֶׁיַּעֲשֶׂה סֵדֶר כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ:

כּוֹס מַיִם לִפְנֵי צִמָּאוֹן לְאֵין־שְׂאֵת,

יַעַר עֲבֹת אַהֲבָה אַחֲרֵי פֵּרוּרֵי שְׁבִיל

שֶׁלֹּא מְסַמְּנִים דָּבָר, סְלִיחָה

.

מִי מְטַפֵּל כָּאן בַּתִּיקִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁנִּגְרְרוּ בַּקֶּצֶב הַהֶכְרֵחִי לָהֶם

עַד שֶׁעָקְפוּ אוֹתָם בַּתּוֹר,

סְלִיחָה, לְמִי אֲנִי פּוֹנָה

עִם כָּל תְּעוּדוֹת הַהִצְטַיְּנוּת וּמִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה,

מִי מְבָרֵר מָה הָאֲחוּזִים שֶׁמַּגִּיעִים לִי

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִי עוֹד בִּפְנִים מֵהַהִיא, שֶׁסְּלִיחָה,

גַּם הִיא הָיְתָה פֹּה, הָיָה לָהּ קִיּוּם בָּעוֹלָם,

הִבְטִיחוּ לָהּ דְּבָרִים, אוֹ לְפָחוֹת

הַדְּבָרִים הִתְפַּרְקְדוּ לְרַגְלֶיהָ

בִּרְבִיצָה שֶׁל הַבְטָחָה כְּנוּעָה

וְהַכֹּל עוֹד הָיָה לְפָנֶיהָ,

וְהִיא הָיְתָה הַרְבֵּה לְפָנֶיךָ, לְפָנֶיהָ, לְפָנָיו, שֶׁעַכְשָׁו –

סְלִיחָה –

אֲנִי כְּבָר הַרְבֵּה מְאֹד זְמַן מְחַכָּה.

.

לי ממן היא עורכת ראשית בהוצאת פרדס. ספרה "למה הדבר דומה" (ידיעות ספרים, 2017) זיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות. השירים שכאן לקוחים מתוך ספרה החדש, "פיתום", אשר יראה אור הקיץ בסדרת רתמוס של הקיבוץ המאוחד. חברת המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטה פורסמו במוסך בגיליון 19 ובגיליון מיום 13.10.22.

.

טפת הכהן־ביק

שיר אהבה

הִבְטַחְתָּ שֶׁתֹּאהַב גַּם אִם יֻשְׁחֲרוּ שִׁנַּי (רָעַדְתִּי)

כְּשֶׁיִּסְעֲרוּ בְּנוֹתַי (לָחַשְׁתִּי) 

כְּשֶׁהַמִּינוּס בַּבַּנְק (הִזַּעְתִּי)

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּסֻכְסַךְ (קִלַּלְתִּי)

כְּשֶׁהַפַּרְנָסָה תִּדְעַךְ (נָשַׁכְתִּי)

וּכְשֶׁהַזִּקְנָה וְהַמַּחֲנָק (גָּמַרְתִּי)

.

וְלָחַשְׁתִּי לְךָ הַשְׁבָּעוֹת מְשֻׁנּוֹת

בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיִיתָ גוֹעֵש 

בַּשְּׁפִיכָה

עַד שֶׁשִּׁלַּשְׁתָּ חִבָּה

לְמַהֵר לְבַעֵר חֲשֵׁכָה

וְנָדַרְתָּ (גּוֹנֵחַ) 

מַבְטִיחַ,

מַבְטִיחַ, מַבְטִיחַ.

.

טפת הכהן־ביק היא פוסט־דוקטורנטית במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פן בפילדלפיה. חוקרת ספרות עברית ועוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. פתיחה של נובלה פרי עטה נבחרה ל"פרויקט ההתחלות של המוסך".

.

לורן מילק

עיני תהום

עֵינֵי שָׂטָן עֵינֵי הַיֶּלֶד

בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה פָּנָיו

אֱלֹקִים הִכָּה עַל סֶלַע, נִפֵּץ אֶת עוֹלָלָיו. 

.

עֵינֵי מַלְאָךְ עֵינֵי הַיֶּלֶד

בְּעַפְעַפֵּי עֵשֶׂב הַזָּהָב

עֵינֵי תְּהוֹם בְּכַף הַקֶּלַע נִגְלוּ אֵלָיו.

.

עֵינֵי רַעַם עֵינֵי הַיֶּלֶד

בְּצִפָּרְנֵי הַדָּם נִרְדַּם

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לִשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם.

 

פרח האלדר

לִישֹׁן פּוֹרִיָּה עִם גִ'ינְס כּוֹאֵב

לְדַגְמֵן מַחְשׂוֹף דִּכָּאוֹן

לְהִתְכַּלֵּב בִּזְרוֹעוֹת עֵץ אַלּוֹן

לְדַפְדֵּף בְּמַחְבֶּרֶת הַחֲלוֹמוֹת

.

אֲהוּבִי בְּפֶרַח הָאֶלְדֶּר

מִשְׁתַּקֵּף בִּכְתַב נָחָשׁ

מַר גָּמִישׁ עָמִיד וְאֶקְזוֹטִי

מִשָּׁלוֹשׁ יוֹצֵאת אֲנִי

.

אֲהוּבִי יוֹרֵד כְּמוֹ גֶּשֶׁם עַל מִטָּתִי

מְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁירִי

.

עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שָׁמְרוּ עַל הַחֹם 

בְּכַדּוּר הַזָּהָב עִם סִירוֹפּ אָדֹם

.

עֲלֵי קוֹקוֹס נוֹשְׁרִים

כִּלְשׁוֹן אֱלֹהִים

הַסּוֹחֶפֶת אוֹתִי בְּרֹק

 

אתה לא עושה איתי

אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה אִתִּי

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם אוֹרִין,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם עַצְמִי,

מָה שֶׁעָשִׂיתִי עִם חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם מִילָאן,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם הָאַגָּן,

מָה שֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה עִם עַצְמִי,

מָה שֶׁעָשִׂיתִי לְפֶרַח הַיַּסְמִין

.

לורן מילק משוררת, עורכת ומוזיקאית. בוגרת בית הספר מנשר לאמנות. עורכת האנתולוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" (טנג'יר, 2019). ספריה: דם הבתולה (גוונים, 2000), פרפר פרלין (הוצאה מחודשת של טנג'יר, 2020), בורא מיני יללות (טנג'יר, 2020). זוכת פרס מטולה לשירה לשנת 2023. השירים שכאן מתוך הספר "תפילה בהנץ", שעתיד לראות אור השנה בהוצאת פרדס. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 45 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שמואל מוניץ, רומי גנון ולילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

זה רחוק מהים

רמי מארק רום

 

אח שלו מת והם נסעו לזקנה. הוא והמטפלת.

היא צריכה להשיג עבודה חדשה. אני אקפיץ אותךְ, אין בעיה, הוא אמר. היא לא ידעה לשמוע עברית והושיטה לו את הנייד, "פָּגָ'לוּסְטָה אֵטוֹ אֲנָה" (בבקשה, זו היא). קול אישה סדוק מסר לו כתובת בהודעה קולית. אחד העם 13 – הוא הקליד – עשרים דקות נסיעה. נקווה שעד שנחזור הבית יהיה ריק. "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה?" (וזה רחוק מהים?) היא שאלה.

אני אדם טוב. איך שאני דואג לה, הרי היא לא מכירה שום דבר חוץ מהבית שלנו. ציפור זרה. שלוש שנים לא הוציאה את המקור מהקן. אני אדם טוב שקרה לו, אדם טוב שעשו לו. אדם טוב ש – כן, בלי ספק.

היא החליטה לדבר על ההורים המסורים שלו; ועד כמה שהם; ועד כמה שהיא; ועד כמה שהם והיא; ועד כמה שהם לה; ועד כמה שהיא להם; ועד כמה שהיא לעולם לא תשכח; וכמותם לא תמצא; אתה צריך להיות גאה; אני גאה; וגם אתה ילד טוב; אני ילד טוב; תשמור עליהם; אני שומר; רק שלוש שנים, היא נאנחה, רק שלוש, מי חשב, ועכשיו אומרת "פַּדְבוֹל נַאס טְבוֹי בְּרָאטִיק" (אחיך הקטן סידר אותנו) ומחייכת. והחדר שלה – כמה שאבא ביכה על אובדן מקום המנוחה שלו כשזו הגיעה לטפל באחיו, הפינה היחידה שהייתה לו בבית, וכעת התפנו שני חדרים במכה.

קול האישה במכשיר אמר "הגעת ליעד", אבל היעד דמה למגדל משרדים מוזנח שהוסב לבית בושת, ואיפה תשכן פה זקנה שיש לדאוג לה למען השם, בואי נקשיב שוב להודעה הוא ביקש, ואתה כזה אידיוט, היא הרי אומרת בפירוש רמלה, איך שכחת להקליד את שם העיר והגעתם לאחד העם 13 באור יהודה.

"מִי נֵ'ה טוּדָה פַּפָּלִי" (נחתנו במקום הלא נכון). הוא עיסה את רקתו בתנועה סיבובית ועצר בתחנת אוטובוסים. הכבישים כבר חנוקים ויש עוד להמשיך ולזחול לפחות חצי שעה, והיא חוזרת על ההברות: ר־מ־ל־ל־ה והצליל מזכיר לה ממתק, סוכריות מציצה שמכרו בשוק שלה בבית, בסמרקנד, וחיוך קל סודק את האודם בשפתיה. "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה" (וזה רחוק מהים), היא חוזרת ושואלת. לא כל כך רחוק, הוא עונה ומוסיף: עיר עתיקה ומאוד מעניינת. הנה בכל זאת – איך שהיא נפלה אצלנו טוב, הרי אבא ואמא בקושי נתנו לה לגעת בו, רק קצת תרופות פה ושם והמשיכו לעשות כמעט הכול בעצמם… מאז שנולד עטפו אותו בצמר גפן, וגם בלילה לעולם לא חדלו ממנהגם להתעורר אף כשלא היה צורך, לבדוק שנושם, והיא, מה רע לה, תפסה ג'וב של נופש ועכשיו נוסעת לחפש את הים. אבל הלב – הוא טוב. מה תיתן עבור לב טוב. וגם אם עצלנית זה כבר לא עניינו. מה שחשוב זה שהוא אהב אותה.

והנה הם כבר אצל הזקנה. הרחוב צר, שיכון של פעם, והיא לוחשת "אָ, יָה טוּט בָּיוּס" (אני כאן מפחדת), והוא מאט ורואה שתכף נגמר כבר הדלק. למה לכל הרוחות התנדב להסיע והשאיר את אבא ואמא לבד בבית מול כל אותם חטטנים ונברנים של צער. אני אדם טוב, חייב להיות אדם טוב, כמה סבלנות שיש לי. אין דבר, הוא אומר, גם כאן גרים אנשים הגונים. והם פוסעים על מדרכה מלאה בורות וסדקים, קשה ללכת בלי ליפול. מטפסים חצי קומה בחדר מדרגות מסריח משתן ובישול שרוף, ושם מאחורי הדלת בשעה טובה מפציעה המדוֹנה שלנו ועוד לפני שנכנסים כבר מבקשת מבעד לפתח שבשבילה דבר ראשון צריך לעשות ולערבב ככה וככה את הדייסה בבוקר ואחר כך תה עם ביסקוויטים ואז לסחוט תפוזים, ואחר כך קופת חולים ולעמוד בתור לעיתון שהוא בחינם, ואחר כך נחים, ואחר כך ארוחת צהריים ולקטוף נענע מהגינה, ואחר כך לשבת למטה עם ברכה השכנה ואחר כך נותנים חדשות כמו עכשיו אבל רק ערוץ אחד, בקול כזה שקשה לשמוע את עצמנו מרוב שהקריין צועק ואחר כך בישולים, ואחַ– את יודעת לבשל חריף? היא שואלת, אין דבר, יש לה הכול במחברת, והוא מתרגם "אֲנָה סְפְּּרָשִׁיבָייִט אוּמֵיְטִי לִי ווי גָטוֹבִיט" (היא שואלת אם את יודעת לבשל), והיא לוחשת באוזנו ומנסה בעצמה לדחוף שלוש מילים שהכירה: "תודה… אני… סליחה," והוא מוסיף: "נתקשר," והזקנה אחריהם, "בבקשה עיוני, רק תזדרזי חמודה כי יש עוד שתיים שרוצות אצלי למה הקודמת נסעה הביתה ולא חזרה, דפקה לי ברז."

לא אלך שם. מפחיד. היא תהרוג אותי. ככה אמרה לו והוא אמר מה לעשות – עבודה היא לא תמיד פיקניק, אלא שגם בעצמו לא הבין כל כך למה זאת נזקקת לעוזרת כי נדמה שמסתדרת לא רע ולכל היותר מבקשת אוזן בשביל הריכולים, ואפשר שבאותם הדיבורים הבריחה גם את המטפלת הקודמת. ואז שואלת אותו, תגיד לי בבקשה חולון זה רחוק, והוא מכווץ את הגבות עד שהן מצטופפות ומוחצות את האף והראש שלו, אוי הראש – אני אדם טוב, חייב להיות טוב – כבר שבוע שהגולגולת מתפצפצת מבפנים, תרה אחר כרית נוחה להישען עליה כי זו שאצל ההורים בסלון שברה את הצוואר, והוא עומד לומר לה "תרדי כאן, יש אוטובוסים, חולון זה לא בשטחים," רק שבכל זאת נזכר איך אבא נכנס חיוור באמצע הלילה דפק ודפק על הדלת כי לא ענה בנייד, ואשתו פתחה ונפלה על הרצפה בדמעות ואז נסעו לשם יחד, נסעו בפעם האחרונה והוא הגיע ולא היה ברור איך ולא יודעים לאן ורק זוכר שהכול היה קפוא מסביב והלבישו כמו איש חלל בשביל המחלקה של המגפה והיה מסדרון ארוך של קרח עם דמויות גמדים ויצורים אחרים מאגדות עם ששכח את שמם ואף הם קפואים, ונטיפי קרח דקים יורדים מהתקרה, ואדי מים במסדרונות וקור מקפיא בעצמות, והוא לא היה שם ממש, כלומר אולי היה אבל לא הוא, וככה מרגישים ודאי על הרואין, ככה מרגישים בשדה קרב עם פצועים, ומבלי שהשגיח התחיל לנזול מכל החורים כפי שלא קרה לו מאז שהבריון של הכיתה קרע את התחפושת שלו בכיתה ג' מול כולם בחלק האחורי של המכנס. ובעודו מייבב והופך לשלולית הקרח החל נמס יחד איתו בקצב מסחרר ואז כעבור כמה דקות הרגיש רע בשל ההקלה שבאה עליו כי אסור להרגיש הקלה כשהגופה פה ממול, ובתור עונש המדחום התהפך באחת והכול בער באש, והנטיפים נפלו מהתקרה כמו סכינים ונחתו לידם בין המיטות, סביב הראש על הכרית של אחיו ועל הצינורות ומכשירי ההנשמה, ואחרי הנטיפים נפלו באו ובערו דברים נוספים: משפטים ששמע ברחוב, קללות בשוק, חובות לבנק, זרע מרוח על בגדים משומשים, נשים שמנות במועדון, הסבתא המתה שלו עם הליכון, אננס מקופסה מתוק עד בחילה, הילדים שבוכים ולא רוצים להשתתף במסיבה בגן, זברה חסרת רגל בספארי, ברז חלוד, תקליט בלוז ישן, ביצים שזרק על שכן ביום המים, קציצות טונה, סרטי שואה, הולדן קולפילד מחסל את האישה ברכבת של טולסטוי, ולאחר כל אלו כשהביט לצדדים מצא גם אותה שעמדה שם ליד אבא ואמא וגם היא בכתה, כן בכתה מתוך עיניה המלוכסנות, אולי גם על עצמה, אבל לא רק, בפירוש לא רק, נראה שבכתה גם עליו, והוא אמר לה כן – חולון – אפשר, למה לא, ומה כבר יש שם באותה חולון, והיא נתנה לו להאזין להודעה קולית נוספת, הפעם של גבר בתחילת שנות השבעים לחייו, בעל קול חביב, עגלגל, מספר שהוא מחפש ככה בשביל האישה לא עלינו, ויש לו חדר מוכן בשבילה שרק צריכה לבוא, גם הקודמת הייתה מתפללת, אפילו השאירה את השטיח, ואם היא באמת תתאים, שנשמעת לו נחמדה, אפשר מבחינתו כבר לסגור.

אז מה כבר נותר להם אם לא להמשיך אל הזקנה השנייה, וכאן חלפו דקתיים והתנועה האטה והאישה בטלפון הכריזה על פקק לא צפוי והבטיחה ניידת בעוד חמש מאות מטרים. הקול שלה שפשף וגירד את הרקות. הוא לא שתה מהבוקר ומחנק של אשמה יבשה החלה מזדנבת בדפנות הבליעה. מי ביקש כעת משטרה? איך שכולם עשו יד אחת נגדו. הוא סקר את הסביבה בעצבנות ולא מצא בקבוק מים. אני אדם טוב. בחיי. לא עשיתי שום דבר. בכלל לא גרתי איתם בבית כבר יותר מעשור. ואולי בדיוק כאן טמונה אשמתו. הוא נשף בקוצר רוח וחשב על אמא ואבא שנותרו לבדם והיא התחילה לשרוק ולפטפט לו באוזן משהו על אותה חברת קבלן נצלנית שעבדה בעבורה חצי שנה בחינם, להחזיר להם איזו הלוואה פיקטיבית שמקנה לה את הזכות להיות מועסקת בארץ, ועל הרישיון שעלול לפוג אם לא תמצא עבודה בהקדם ואז תצטרך לחזור לאוזבקיסטן, והוא שואל איך ההורים שלה שם, סתם כך מתוך נימוס, והיא מספרת שאמא לא יוצאת מהבית בגלל הרגל, מזל שהיא שולחת קצת כסף, והאישה בטלפון לקחה יוזמה ומצאה דרך קיצור לחולון והודיעה שאם פונים כך וכך הם יגיעו בעוד חצי שעה וגמרנו, מספיק קשישים ליום אחד, והיא מנסה שוב "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה?" (וזה רחוק מהים?), לא כל כך רחוק, הוא משיב, ובלי להבחין עוברות דקות נוספות והוא כבר מחנה צמוד לבניין גבוה ושולף פתק מוכן עם מספר טלפון למקרה שתפס מקום שמור.

מישהו מציץ עליהם מבעד לעינית לפני שהדלת נפתחת והם ניצבים מול סבאל'ה חביב שצורתו מעלה על הדעת אבטיח – שמנמן ומחויך בחולצה ירוקה עם צרור מפתחות המשתלשל מאחוריו ודומה לזנב של הפרי הבשל. וגם כאן פועל אותו ערוץ ברקע אם כי ברמת שמע סבירה ובכתוביות מודיעים כי ראש הממשלה לא נכח באזכרה של הנופלים, וזאת המטפלת הקודמת, כך מספר הזקן, נסעה לחתן את הבן שהגיע לפרקו במזל טוב, אולי תחזור אולי לא, אבל אצלי היא תהיה כמו בת, תגיד לה, והוא אומר לה, "אוֹן גָבָרִיט שְטוֹ טִי בּוּדִישׁ קָק ייִבוֹ דוֹצְ'קָה" (הוא אומר שתהיי כמו הבת שלו). היא מחייכת. ועוד אומר שאיך שראה אותה נכנסת ידע לפי העיניים שהיא בן אדם טוב, זה דבר שרואים, ככה זה אצלם, הם אנשים פשוטים הוא אומר, רואים אדם, מבינים אותו, לא צריך הרבה, והבת שלו באה מתי שבאה כפרה עליה והוא פה איתה גם לעזור כל מה שצריך כי אשתו לא יכולה בעצמה מסכנה אבל בראש אל תדאגי היא מאה אחוז, מבינה הכול, וצריך גם קצת קניות, ופה ושם בבית להעביר סמרטוט, כן, ואת תרגישי בבית, תגיד לה, אני פה בשבילה כל מה שצריך, תגיד לה, ישר ראיתי בן אדם טוב.

והיא אומרת בשקט, חצי לעצמה, "קָקוֹי דוֹבְּרִי סְטוֹרִיצ'וֹק" (איזה ישישון טוב לב), ועוד אומרת לו תיסע, תיסע, אנחנו נסתדר, אגיע אחר כך לקחת דברים, והוא שואל, יש לך את המספר, את בטוחה שזה בסדר? והיא משיבה בסדר, בסדר, והוא אומר שלום ויורד במעלית ונושם לרווחה, ולמטה ברכב הוא מבחין ששכח את הנייד צמוד לשמשה והטלפון ממשיך מעצמו לדווח בלי סוף בקול הקר של האישה "הגעת, היעד נמצא לשמאלך… הגעת, היעד נמצא לשמאלך… הגעת, היעד נמצא לשמאלך…" וכמה שהוא מנסה ללחוץ חזק היא מסרבת לשתוק, שום לחצן אינו מגיב, והוא מועך אותו שוב ושוב כמעט באלימות ורק לאחר שניות ארוכות מגיע השקט.

ואיך זה מוצא חן בעיניך – בבקשה, הנה רק הטלפון נדם והרכב התחיל להשתעל ונעצר. מתברר שכל מיכל דלק סופו להתרוקן. למזלו התחנה קרובה. הוא חצה את הכביש, אסף בקבוק פלסטיק מהפח ופנה למתדלק הראשון שראה עם מבט מתחנן בעיניים. אני אדם טוב, חייב להיות אדם טוב.

עוד שעה חלפה והוא בבית. בגדיו ספוגים זיעה ואדי דלק, תנו לו גפרור בודד והוא בוער. והבית? הוא התרוקן בינתיים. אבא ואמא הלכו לנוח. ביקשו מהמנחמים לא להגיע אחרי שמונה וחצי. הוא התיישב על הספה בסלון והאזין לשקט. שקט ועוד שקט ושקט נוסף ואין לדעת כמה עוד שקט, חצי שעה, אולי שעה, אולי יותר ואפשר שרק דקתיים. לשקט אין זמן. הוא בהה קפוא בקירות המסדרון כמו תלמיד בעונש וכמעט נרדם בישיבה עד שקול שַׁחְרוּר דק חדר מהמרפסת ודגדג באוזנו. הוא התנער והחל פוסע בלי דעת לכיוון חדרהּ. הריח עוד כאן. איך מריחה אוזבקיסטן? איך מריחה זרות? הדלת פתוחה כלפי המסדרון; מצעים פרחוניים בכל צבעי הקשת; שטיחון תפילה שהביאה מהבית; ז'ורנל אופנה מוזר על הכרית; אישה כהת עור בעלת שפתיים נפוחות על עמוד השער. אם תסתדר אצל אותו זקן דמוי אבטיח תשוב לאסוף את כל אלה. ההורים אמרו לה כמה זמן שאת צריכה; היא אמרה תודה לכם; אמרו לה תודה לך; היא אמרה הוא יישאר תמיד בלב שלי; הם שתקו; היא אמרה אלוהים יודע כמה טוב הוא היה; הם שתקו; היא אמרה שאצלם נוהגים לאכול הרבה־הרבה אחרי שמלווים וזאת מצווה עכשיו לחגוג; הם המשיכו לשתוק. אחר כך היא הלכה לחדר והתפללה על השטיחון בדרך שלה.

הוא פתח את חלון חדרה ובלי משים דחף מטה חצי קן שיונה בעלת תעוזה הקימה מאחורי התריס. אל תמהר לשפוט את הציפור, לטבע שעון פנימי משלו, הרי אפילו המטפלת לא חיכתה לגמר השבעה ופרשה כנף. אוי כמה שהצוואר שלו דאב מהספה בסלון, והנה – בהמשך המסדרון החדר של אחיו, ריק אף הוא. מה אם ישכב שם במקומו ויירדם ומי יודע, אולי היא תיעצב אחרי שלא תמצא את הים ותשוב לטפל בו; וכשאמר כבר לצאת השגיח בזוג תחתונים פרחוני בחריץ שמאחורי הדלת. הוא אחז בו בעדינות בין האגודל לאצבע; קטף בחרדה את הבד הדקיק והצמיד לאפו. נקי. אבקת כביסה זרה.

.

רמי מארק רום, יליד 1983, עלה מרוסיה בגיל שש וגדל בעיר לוד. רומן הביכורים שלו, "בשביל מה כל זה", ראה אור ב־2021 בהוצאת ידיעות ספרים, בסדרת "ניירות ערך". בימים אלה שוקד על קובץ סיפורים קצרים. סיפורים פרי עטו פורסמו בגיליונות 21 ו-57 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "בושה", סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן