שירה | כמו סרטים צבעוניים

שירים מאת שמואל מוניץ, רומי גנון ולילך גליל

ורד נחמני, מקום חסר 1, אקריליק על בד, 35X25 ס"מ, 2010

שמואל מוניץ

רשות

כְּשֶׁאַתְּ לְצִדִּי אֲנִי מַפְסִיק לָנוּעַ

בְּמַעְגָּלִים. שְׁנֵינוּ סְפוּנִים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד

וְקִלּוּחַ אוֹר פּוֹלֵשׁ

מֵהַמִּרְפֶּסֶת.

מַעֲטֶפֶת הַפִּקְפּוּק קְמֵלָה בֵּינֵינוּ

כְּמוֹ נֶשֶׁל. יָכֹלְתִּי לִטְבֹּעַ בָּךְ

יָמִים שְׁלֵמִים. לְצַחְצֵחַ אִתָּךְ שִׁנַּיִם

לָנֶצַח. כְּשֶׁאַתְּ מְחַיֶּכֶת,

עֵינֵי הָעִנְבָּר שֶׁלָּךְ מַבְרִיקוֹת

אֶת עֵינַי שֶׁנֶּעֶכְרוּ.

אַתְּ אוֹמֶרֶת:

הָעֻבְדָּה שֶׁפָּרַשְׁתָּ לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ כָּל כָּךְ

הִיא פֶּשַׁע נֶגֶד הָאֱנוֹשׁוּת.

אֲנִי כּוֹתֵב וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי רַשַּׁאי

לַעֲבֹר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.

.

שמואל מוניץ הוא משורר ועיתונאי. עורך וכותב ב־ynet יהדות. פרסם עד כה שני ספרי שירה: "שום נס בחצי התורן" (2017, אבן חושן) ו"לוחות הרפאים" (2021, פרדס). שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 53 ו־75 של המוסך.

.

רומי גנון

אֲנִי מוֹשֶׁכֶת מִלִּים טוֹבוֹת כְּסֶרֶט צִבְעוֹנִי מִפִּיו שֶׁל קוֹסֵם

בַּלַּיְלָה אֶקְרָא לוֹ לְחַדְרִי. אֶת כּוֹבַע הַצִּילִינְדֶּר

אַנִּיחַ עַל בִּטְנִי אַמְתִּין עַד שֶׁתִּקְפֹּץ

מִתּוֹכוֹ אַרְנֶבֶת וְתוֹלִיךְ אוֹתִי

לִמְחִלָּה

.

אֲנִי

אִשָּׁה שֶׁנֶּחְ-

תְּכָה לִשְׁתַּיִם

וְאַתְּ אַרְנֶבֶת שֶׁנִּשְׁלְפָה

לַקֶּסֶם הַבָּא אֶצְטָרֵךְ מִתְנַדֶּבֶת

מֵהַקָּהָל, נְיַר דֶּבֶק, תּוּתִים, שִׁכְחָה וְיוֹנָה

.

הַלֶּמֶת

בְּדַקָּה לְשֶׁבַע שָׁלוֹשׁ דְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת

מֵאָז יוֹם הַכִּפּוּרִים הַהוּא לְרַחֲמִים אֵין זְמַן

לְבַזְבֵּז, גַּם לֹא אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

שָׁם, בַּחֲצִי הָאִי סִינַי

יַד יְמִינוֹ הָפַךְ לְהַרְדּוּף וְהוּא לַחֲצִי אִישׁ.

סִירַת־הַקְּלִינִיקָה מִטַּלְטֶלֶת בִּתְעָלַת סוּאֵץ

כְּשֶׁרַחֲמִים עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁל מִלְחָמָה,

לְמָשָׁל שֶׁשֶּׁבֶר קָטָן מִכְּלוּם.

תְּקוּעִים בֵּין יַמִּים,

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְדַבְּרִים עַל עוֹלָם בְּלִי חֶמְלָה

.

רומי גנון היא פסיכולוגית רפואית, מדריכה ומורשית להיפנוט, מעמיקה בגישות אקזיסטנציאליות ובודהיסטיות וכותבת שירה. שיריה פורסמו בבמות שונות.

.

לילך גליל

מקהלה

עוֹמְדִים עַל חֲבִילוֹת חָצִיר

וְכָל קוֹלוֹת הַבָּס וְהַטֵּנוֹר, הַמֵּצוֹ וְהָאַלְט

גּוֹאִים בָּנוּ כְּמוֹ סְרָטִים צִבְעוֹנִיִּים.

אֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים. אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שָׁרִים וְצוֹחֲקִים.

אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים; יַד יָמִין כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

יַד שְׂמֹאל מוּשֶׁטֶת לְמַגָּע, יָד שְׁלִישִׁית

מֻנַּחַת עַל רֹאשֵׁנוּ בְּעֶרְגָּה.

.

הקול שלי ואני

מֵעֹמֶק הַיַּעַר

מְחַיֵּךְ אֵלַי חֲתוּל הַצֵּ'סָיֶר

כָּמֵהַּ לְקוֹל, סַקְרָן לִיצִירָה,

שׁוֹלֵחַ תְּשׁוּבָה לְאָזְנַי הַשּׁוֹאֲלוֹת –

וְנֶעֱלָם.

.

לילך גליל היא סופרת ומשוררת. עורכת כתבי יד בפרוזה ושירה, ומנחה כותבות וכותבים. פרסמה עד כה חמישה ספרים בפרוזה, שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. ספרה האחרון "מתוך הנילוס האדום" ראה אור בהוצאת "עולם חדש" ב־2021. יצירות פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 24, 89, 92, ובגיליון מיום 26.05.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת גילי חיימוביץ' ודניאלה סער

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

"זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, אולם לעולם שוכנת בגיא." יותם פופליקר על שירתו של גבריאל פרייל במלאת שלושים שנה למותו

איצו רימר, ערבו של שלישי, מהסדרה שיחות עם אלוהים, שמן על פשתן, 51X45 ס"מ, 1996

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה: במלאת שלושים שנה למותו של המשורר גבריאל פרייל

יותם פופליקר

.

לכל חובב או חובבת שירה יש משוררת, משורר או משוררים הקרובים לליבו, לליבה. לעיתים אוצר המילים הפרטי של המשוררת מפעיל את תודעת הקורא, בין שהוא מאתגר את האינטלקט ובין שהוא נוגע באופן אָפקטיבי בנימי הנפש והגוף; לפעמים הלשון זוכה ללישה חד־פעמית ואידיוסינקרטית מבחינה תחבירית או דקדוקית; במקרים רבים המזג השירי הייחודי מייצר אקלים שנעים לשכון בו; במקרים אחרים הטמפרמנט הפואטי מזעזע ומחריד, מותיר שרירים רפויים, עצבים מודלקים; לפעמים התמות השיריות מובילות להזדהות: רגשית, אידאולוגית, ארוטית – אין זה משנה, ולא מעט פעמים המשורר או המשוררת מגלמים קול מוסרי או רליגיוזי שננעץ היישר בריאה הנושמת. לעיתים הקול השירי בורא עולם אידילי או מסויט, אוטופי, דיסטופי, הטרוטופי – תבל שלמה. מזמן לזמן הרגש הנוסטלגי הטמון בשירת המשורר או המשוררת מקליט את עָבריות העבר, מרבד את זמן הקריאה; לפעמים הקול השירי מתכתב עם שמועה, עם מסורת ותרבות אבודה. ולרוב האישיות הפואטית הפרושה על פני, המואצלת מלמעלה או הבוקעת מתוך הדף מגלמת חבר או חברה קרובים, רע להתרועע, דוד, אם, אחות, נכד או סב שבצלמם או בקרבם נותר מקום פנוי ואפשר להצטופף לידם ולספוג חום או קור אנושי, כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה.

גבריאל פרייל הוא המשורר הקרוב לליבי, ככל הנראה מכל הסיבות שצוינו. לא הייתה זו אהבה מקריאה ראשונה, אולם בזה כוחו של המפגש: נדרשו מפגשי היכרות נוספים, עלו מעקשים, המגע היה אמצעי לעיתים, אינסטרומנטלי, אולם לאט־לאט נעלמו העקבות, ההיסוסים נהפכו לגביש יהלומי של אדיבות וקרבה – כך מתרקם לו קשר ארוך טווח ושנים, מעמיק, בעל היסטוריה ביוגרפית, קשר רחב הכובל ומשחרר, מעצים ומדכדך, הלוא כן? אהבה? בשיר "הערות מספר: תשל"ו" מתוך קובץ השירים שירים משני הקצוות מ־1975, שיר לציון סופה של שנה והתחלה של שנה חדשה, נקודת ציון שהִרבה לעסוק בה בשירתו, חש פרייל המסוכסך עם הזמן ש"יֵשׁ מֵעֵין פּׅיּוּס בּׅידׅיעַת עַצְמוֹתַי/ אֶת הַלּׅילָךְ, נׅצְנוּצוֹ הָאַחֵר […] כָּךְ שֶׁטֶּקֶס בּוֹאָהּ/ שֶׁל שָׁנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת/ אֵינוֹ מַרְשׁׅים בְיוֹתֵר"; ובכל זאת, מדגיש פרייל, נקודת זמן טקסית זו, אף שהיא בבחינת נעילת כל שער, היא גם הזדמנות להציב "משוררים בשערי", כשם אחד משיריו. זו הזדמנות להיזכר בידידים, להושיט יד:

.

הַבֹּקֶר מַגַּע יָדָהּ כְּאוּבַת הַגּׅילׅים

הֶחֱרׅיף אֶת תּׅסְכּוּלָם שֶׁל דְּבָרׅים

עַד לׅנְעׅילַת כָּל שַׁעַר –

וַאֲנׅי חוֹזֵר לָאֵלֶּה שֶׁבְּצׅלָּם יָשַׁבְתּׅי

וְאֶת לׅקְחָם אָהַבְתּׅי

וְאֶל פֶּשַׁע הַשּׁׅיר הַבְּדָלְחׅי כָּעֵת.

.

ב־5 ביוני, בט"ז בסיון על פי התאריך העברי, יצוין יום השנה השלושים למותו של גבריאל פרייל; ועם בוא סופה של שנת מות נוספת ותחילתה של חדשה, אבקש כאן, כמעשה פרייל וכמחווה לו, לחזור אל מי שבצילו ישבתי ואת לקחו אהבתי בעשר השנים האחרונות, לחזור אל שירו הבדלחי, כעת.

*

גבריאל פרייל כתב בעברית וביידיש בניו יורק. הוא נולד ב־21 באוגוסט 1911 בעיר דורפאט שבאסטוניה – "בְּאֶסְטוֹנְיָה, בְּדוֹרְפַּאט בּׅירָתָהּ/ (וְיֵשׁ מְכַנּׅים טַלּׅין),/ יָצָאתׅי מְהַסֵּס לְפׅתְחוֹ שֶׁל עוֹלָם" (מתוך "ורדים, אסטוניה ואני") –, בילה את שנות ילדותו בעיר קרוקי שבליטא, ובגיל 11, בשנת 1922, לאחר מות אביו, היגר עם אמו לארה"ב והתיישב עימה בעיר ניו יורק. למרבה האירוניה, על אף שחי את מרבית חייו בניו יורק וכמהּ לירושלים של מעלה, הוא נפטר ונקבר בירושלים של מטה. במשך חייו ניהל פרייל דיאלוג מתמיד עם המרכזים הספרותיים היהודיים השונים, הן העבריים באמריקה ובפלשתינה (ולאחר הקמתה, במדינת ישראל), הן היידי בניו יורק. בשנים אלו ניטשו קרבות פואטיים־מודרניסטיים ואידאולוגיים חריפים בין אסכולות שירה שונות, אך פרייל נמנע מבחירה באחד מהצדדים. הוא היה איש שלום, פייסן; ניהל דיאלוג מתמיד עם מסורות השירה ובמסגרתו זיכך את קולו הבדלחי שאין לטעות בו.

לא אלאה בפרטי קורות חייו או בתיאור סביבתו הספרותית; לא בהם מהות הדברים. רוחו השירית ודיוקנו הפואטי כפי שעולים משיריו, מרשימותיו, מתרגומיו, ממכתביו, מהסיפורים על אודותיו ומהמחקרים על יצירתו – בחשבון אחרון, איתם נותרתי לעת ערב עם ספל קפה, מהסס ומתפתל, מדבר עם עצמי ואיתו על בדידות, הגירה, ידידות, ספרות ושירה. דמותו מצטיירת ענווה, אדיבה, נעימת הליכות, בודדה ומשוועת לקול רע – "הַפַּצְיֶנְט הָיָה קְצָת עָצוּב/ אַךְ רָגוּעַ/ וּמְעוֹלָם לֹא יָצָא מׅכֵּלָיו" (מתוך "פצינט רגוע"). הוא היה יהודי, בן תרבות, בן העיר הכמהּ אל רחבות האזור הכפרי, מיין למשל, בן מסור לאימו ונכד הנושא את פניו אל סבו; "יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה" שכתב שירים בניו יורק כמו היו מקלט בשממה, שירים שהיו בבחינת איגרת מניו יורק לחבריו.

.

אֳנׅי יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה

זֶה מַדְאׅיג לֹא מְעַט

אַךְ אֳנׅי עוֹשֶׂה אֶת עַצְמׅי כְּמַמְשׁׅיךְ

אַהֲבָה לְאַגְמֵי הַקָּפֶה

לׅטְעׅימוֹת הַחֶמְדָּה שֶׁבַּסֶּפֶר.

.

חֲצׅי־גֶּזֶר נֶחָמָה בְּיָדׅי

וְכָל הַדַּקֻיוֹת בּׅמְקוֹמָן

רַק הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

יֶלֶד הוֹלֵךְ וְרָזֶה.

.

השהייה בצד השיר דוחקת לצלול אל המצלול, אל ההברה "זֶה" החוזרת בסוף השורה הראשונה ובתחילת השנייה, כמו החומר הלשוני מהדהד את צורכי הגוף, חמדה ונחמה, "הַגּוּף חוֹזֵר וְאוֹמֵר" ומתרה שהקול דק, רזה יתר על המידה, ממשיך הלאה, הולך ונעלם. הקול הפריילי אינו הולך ומסתבך, מסתבך והולך – הוא הולך ורזה: "הַשָּׁעָה נַעֲשֵׂית רָזָה כָּל כָּךְ" (מתוך "הערה לכותרת"). אין בו מן הרטוריקה הזַכׅית של משורר ריבוני ו"חזק" השולט בכיפה ומלהטט בלשון ובמסורת השירה כנגד קודמיו; הקול הפריילי הוא חרישי, מאופק וכואב מרגישות יתר: "אֲנׅי יוֹדֵעַ, הַלּׅירׅיקָה שֶׁלׅי מׅתְיַפַּחַת/ מֵרְגׅישׁוּת יְתֵרָה, אַךְ מָה אֶעֱשֶׂה". הוא אינו כותב את שיריו בקול בטוח בצדקת דרכו, אלא הוא בבחינת "מְעׅיל דַּק/ תָּלוּי עַלּ קֹלָב" (מתוך "אדיב לעצמי") ש"נׅזְהָר מׅפְּסוּקׅים נׅשְׂגָּבׅים/ מׅמְּלׅיצוֹת רוֹדְמוֹת" בו, מליצות שעוברות תחת מכחולו "תַּהֲלׅיך מְזוֹרָז שֶׁל הׅתְחַלְּנוּת" (מתוך "זהירות בבקשה"); ובהתאם, האירוניה שלו דקה וזהירה, תלויה על בלימה. בתגובה לכינוי האירוני, "הדוכס הגדול מניו יורק", שהצמיד לו חברו דן פגיס, הוא מדגיש: "לֹא אָצׅיל לֹא דּוּכָּס –/ אֲנׅי קוֹנְכׅיָה בְּחֶדֶר יְרוּשַׁלְמׅי/ מְצׅיצָה בְּסָבׅיר־לֹא־סָבׅיר/ שֶׁל הָרׅים חוֹגְגׅים מַה, אוּלַי/ כְּתׅיבָה רוֹדֶמֶת בַּגַּיְא" (מתוך "פנים במראה ירושלמית"). פרייל מסרב לקבל כל טלאי כזה או אחר ומשתבלל בתוך עצמו כקונכייה עם זיכרונו. הראוותנות בשירתו מובסת. זו כתיבה רודמת, עייפה, מאופקת ומלאת צער מפויס; היא מעיפה מבט אל גובה ההרים, אל המלאות הנוסקת, מפלרטטת עם הרומנטיקה, אולם לעולם שוכנת בגיא, בשקע צר וארוך, בבדידות.

.

מַהׅי הַלְּבַדּׅיּוּת הַזֹּאת,

הָעַרְבׅיּוּת הַזֹּאת הַבּוֹקַעַת,

אׅם לֹא זׅכָּרוֹן שֶׁל שָׁעוֹת אֲחֵרוֹת

שֶׁהׅתְגַּבְּשׁוּ בְּרֶגַע אֶחַד זֶה,

הָיּוּ בְּדֹלַח הַכְּאֵב?

.

*

שירת פרייל היא מכניסת אורחים. זו שירה רזה, בין השאר, מכיוון שאינה רוצה לתפוס מקום רב מדי: היא מפנה מקום, אוורירית. איני מכיר שירה שמייצרת מפגש כה אינטימי עם אחרים, מדברת ללא לאות עם חברים ומכרים, עם כותבים ויוצרים. בין שמדובר בחברים כמו המשוררים היידיים י"ל טלר ויעקב גלאטשטיין, או המשוררים העבריים שמעון הלקין, ישראל אפרת ויצחק למדן ובין שמדובר ביוצרים מתקופות וזרמים שונים – מודרניסטים, רומנטיקונים, נאו־קלסיציסטים – שהשפיעו על דרכו בשירה, כמו מיכ"ל, קיטס, גנסין, פרוּסט, ואלאס סטיבנס או ביאליק – כולם מקבלים מקום של שווה בין שווים ונקרים אל ביתו השירי.

אולם שירתו רזה, גוף ספרותי מצטמצם, גם מכיוון שהיא נכתבה באמריקה העברית, ארץ השממה של הספרות העברית, סביבה דלת בשר. באוקטובר 1943 פרייל כותב לשמעון הלקין: "מתהלך אני בחשכה, בחלל שמם ונורא ששמו אמריקה העברית ומרגיש בעליל שכוחותַי הולכים ו'עוזבים' אותי". "יכולתי לכתוב אליך כהנה וכהנה," הוא כותב אליו במכתב אחר, "כ"כ מרובים ורבים הדברים. אך קשה למסור מה מתרחש במוחו, יותר נכון בליבו של אדם כמוני, שמתהלך לבדו ובגפו, ואין לו אלא השיר וידיד פה ושם." שירתו נכתבה לאור חלל חברתי וספרותי זה; "יְדׅידׅים נַעֲשׂׅים/ כְּתוֹבוֹת דֵּהוֹת" הוא כותב בשיר "ידידים, חורף", ולכן יש להסתפק בשיר כחוש ולמלאו בשר־רֵעים. בסביבה ריקה מעין זו מרחב השירה משול לתיבת דואר "[ו]תוֹכָהּ – יַצּׅיבוּת עֲשׁׅירָה וְרוֹגַעַת, רְגׅילָה לְחׅלּוּפֵי־מְזָגׅים;/ וְעוֹלָם לָנוּ תְגַל – טַבַּעַת, מְשֻׁבֶּצֶת שֵׁמוֹת־רְמָזׅים" (מתוך השיר "תיבת דואר"); ובהתאמה, השיר הוא תחליף ופיצוי לאיגרת־רע שלא נשלחה, הזמנה להתארח ולשוחח: "אֲנׅי מֻכְרַח לׅכְתֹּב מׅכְתָּב לָזֶה וְלָזוֹ […] מׅן הָעֵט אָז תׅפָּלֵט/ שׁוּרָה רׅאשׁוֹנָה שֶׁל שׁׅיר/ אַךְ הַמׅכְתָּב יַמְשׁׅיךְ לְחַכּוֹת" (מתוך "ממכתב לשיר").

.

*

שירתו הרזה של פרייל היא סינקדוכה לאמריקה היהודית בכללה. ב־1955, בתגובה לביקורת של המרכז הארץ־ישראלי על היעדר הדינמיות והכוח בספרות העברית באמריקה, שכבר הייתה על ערש דווי, כתב פרייל ביידיש, כמו מעל לראשם: "אמנם שוררת שתיקה, אבל זו שתיקה שמרמזת על חשבון נפש לא מודע של אלה שנשאו על גבם במשך שנים בעול ההישג הספרותי כאן בארץ [בארה"ב. י"פ]." השתיקה, בהשאלה, שלא כמו הכוח והדינמיות, מלמדת על רזון, קושי בתנועה, איפוק. הרזון אינו מנוגד לאון שירי אלא מגלם את רוח התקופה, המשבר הרוחני שפקד את העולם בכלל והיהודים בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה, "סימן לאותו חוסר ביטחון המבקש לכפות היום את עולם הרוח בכללו, ואת עולמנו בפרט; ויש גם דאגה בנוגע לעתיד," הוא ממשיך באותה תגובה ביקורתית, "אך לא פחד או אוזלת יד." לתפיסתו, הרזון השירי אינו מבטא חולשה פואטית, אלא מגלם פואטיקה בת הזמן, פואטיקה של דאגה. לכן מלבד ערך הקול הייחודי, המאופק והמפייס של שירתו, יש לעמוד גם על חשיבותה במסגרת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית (והיידית): זו איגרת נשכחת מזמן ומרחב אבודים, מאמריקה יהודית שאינה עוד. הגיעה העת אפוא: שלושים שנה לאחר מותו עלינו לפתוח את תיבת הדואר, לכתב קהל קוראים, למען ולשלוח את איגרותיו לכל הדורש.

 

ד"ר יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית חדשה. מאמרים פרי עטו על הספרות העברית באמריקה התפרסמו בבמות שונות. ספרו "שירת הארכיב של גבריאל פרייל" ראה אור ב־2022 בהוצאת מוסד ביאליק.

 

 » במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אביטל נמזר על "ארבעה קוורטטים" לת.ס. אליוט, במלאת שמונים שנה לצאתו לאור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | אין דבר בעולם מלבד פלמנקו

מתוך ספר בכתובים מאת אלמוג בהר

גלי לוצקי, אל תוך היער, הדפס לינולאום, 35.5X28.5 ס"מ, 2018

אין דבר
אין בעולם דבר מלבד פלמנקו. המוזיקה משיבה את הנשימה, מאיצה את דפיקות הלב. מלבד פלמנקו אין דבר בעולם. בעבר הלא רחוק, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי היה דבר אחר. בעתיד הקרוב, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי יהיה דבר אחר. עכשיו יש רק פלמנקו, עיניים ונשימה. אפילו חום הגוף כבר לא מורגש, העור הופך שקוף, המילים מיותרות, הניסיון לאתר עבר נפרד או תוכניות עתיד משותפות חומק, לא קולט את שֶׁאמת: דבר אין בעולם, אין דבר, מלבד הפלמנקו, כלומר..

.

ענווה

לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה

ב־2 במאי אמרה לך אמך בחלום שבעוד חודשיים תשכב מתחת לאדמה בעומק של אמה אחת. מתחת את ידך ומדדת את אורך האמה שלך. נשקת את אשתך למקרה שלא תראה אותה עוד. נשקת את ראשה של בתך. שמעת כיצד אחרים חולמים על נשיאים המכריזים על פלישה לארצות קרובות או רחוקות. ליטפת את הקרחת שהחלה מתפשטת בראשך. הזעת זיעה מסריחה. בכית דמעה אחת בגודל גרגיר חומוס. בחלומך למחרת בלילה בא אליך פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה ואמר לך כאילו היית זר ממדריד: גם מי שאינו צועני יכול לשיר פלמנקו, פלמנקו הוא עניין אוניברסלי. מוזיקה היא דבר אוניברסלי. ובכל זאת, מי שאינו אנדלוסי פשוט לא יודע כיצד להתחיל פלמנקו, כיצד לגמור. אבל אולי תגלה שיש לך נשמה אנדלוסית, ששם משפחתך הוא קַרַקוֺל, שיש לך ילדה של אש. חשבת שתמיד תשאל את עצמך, כדי לוודא שזכרונך אינו בוגד בך: איזה זמר פלמנקו שר "ראיתי את הירח באור הסיגריה"? תמיד תזכור: כשבוב דילן שעמם את עצמו הוא בא לספרד ללמוד פלמנקו, שנה הוא ישב אצל פַּאקוֺ, וכשעזב אמר: נולדתי מחדש משיר פלמנקו עצוב, בין מים למים. המים שחורים, צעק אחר כך, המים שחורים. ועוד חודשיים אמה של אדמה מעליך. בינתיים על הגיטרה לנגן מהר. אוֺלֶה, פַּאקוֺ! מי יגיד לילדה שלי מה יש בתוך המים השחורים? מי יגיד? מאה מלכים חולמים על אהבה. מאה מלכים חולמים על כיבושים. התעוררת בוכה. אין נצח ארוך משאגת גיטרת פלמנקו. כדור הארץ הוא גרגר אבק שעף בחלל. יום אחד הוא לא ירצה לעוף יותר ויפול. בינתיים רק למוזיקה יש טעם. יום אחד איש לא יכיר אותך. איש לא יזהה אותך. תראה רק מבטים ריקים סביבך. תתמלא עצב. אחר כך כעס. רק אחרי זמן רב, שנים או נצח, תתמלא גם ענווה.

.

התנצלות

אביו של פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה אמר לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה: השמש העלימה מן השמיים את הירח. היא גנבה לנו אותו. שוב לא נראה את הירח בצעיף, סובב סביב עצמו, אוהב את עצמו, משכנע את עצמו שמחר הוא יזרח לבדו והשמש לא תזנב בו. אנחנו אוהבי הלבנה. אנחנו מחכים תמיד לשקיעה. יש לנו חיים אחרים עם אורו של הירח הבא כמו מעולם אחר. מהעולם הבא. אבל קַאמַארוֺן לא באמת הקשיב לו, הוא רק חשב באותה שעה: בין שמיים לארץ אין נשים עם יותר מלח מהצועניות, מהצוענייה שלי. אביו של פַּאקוֺ התחיל לצעוק: אתה מוכרח להיות קתולי כדי לנגן פלמנקו, אבל קתולי שפעם היה יהודי או מוסלמי. קַאמַארוֺן התחיל לענות לו: הירח, אתה יודע, הוא ארמון בתוך ארמון. והוא מעניק לנו מתנות. פעם הוא היה מעניק לנו מתנות אנדלוסיות, עכשיו הוא מעניק לי גם מתנות עות'מאניות. אביו של פַּאקוֺ נעמד כדי לחסום את דלת ביתו בפני קַאמַארוֺן, שלא יעזוב. אבל הוא גילה שקאמארון כבר עומד בחצר ושר: "פיך הוא החטא שלי, פיך הוא הישועה שלי". פעם ראיתי את אמי ממתינה לי קרוב לרבע מאה מתחת לעץ העוזרד ליד הכניסה לבית הספר. עכשיו אני מוכן לחכות ליד ביתך את אותה רבע מאה, להחזיר לך אותה. הוא שמע את אביו של פַּאקוֺ צועק על ילדיו שלא יביטו בקַאמַארוֺן, שלא ידברו עמו, וקַאמַארוֺן החל אומר לפַּאקוֺ: אתן לך את טיפת הדם האחרונה שלי ותמזוג אותה בדמך. אני יודע שאתה תחיה אחריי. אביו של פַּאקוֺ צעק אל קַאמַארוֺן: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי? פַּאקוֺ חשב: כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, לך אל הצוענייה שלך, לפחות הצוענייה שלך תדבר אליך, לפחות אליה תדבר. קַאמַארוֺן דיבר בשקט, ואולי אף אחד לא שמע אותו: אני יודע שאני מוכרח להתנצל. עדיין לא קראתי את כל השירים של לורקה. עדיין לא שמעתי את כל השירים של קַרַקוֺל ושל פוֺסְפוֺרִיטוֺ. אבל אני יודע שנותרו לי כמה שנים. אני יודע שאיש אינו משלים הכל בחייו. אני מתנצל על כך שהייתי צריך לבחור בין אישה וביניכם, אבל אני יודע מה אבחר. אני מתנצל, פַּאקוֺ, על כך שאתה צריך לבחור בין אביך לביני, אבל אני יודע מה תבחר. אינך צריך להתנצל. אמי אמרה לי: עדיין לא המציאו סוף טוב לכל הסיפורים, אבל אנחנו הצוענים יודעים: כל הסיפורים מתחילים מן האמצע, כל הסיפורים נגמרים באמצע.

.

סוף

אמו של קַאמַארוֺן אמרה: אני נותנת לעצים לגדל אותך, ומאשרת לאבנים להשיא לך עצות ולהזהיר אותך באזהרות, ולכל האנשים האחרים שתפגוש בעולם הרחב שאליו אתה בוחר ללכת מן האי שלנו אני מאצילה את זכותי לנשק אותך בסוף היום ולטלטל אותך ממיטתך בראשיתו של יום. תשעה חודשים נשאתי אותך, ארבע־עשרה שנים גידלתי אותך, ועכשיו אתה מותר לכל אדם. אם העולם לא ינהג בך בעדינות, וינהג בך לפי דרכו, אני אכה בעצים ובאבנים ובכל שאר האנשים עד שילמדו, אבל אני יודעת שאתה כבר לא תחזור הביתה. ובכל זאת, אני מצווה עליך לחזור ולהיקבר ליד קברי. שם עוד אספיק ללמד אותך את הדברים שלא הספקתי בחיי.

.

ישו

בלילות קַאמַארוֺן חלם את פניו של פַּאקוֺ. תמיד פניו של פַּאקוֺ. והוא אמר לו: היית ישו של הצוענים, אבל במקום דם בפרקי הידיים והרגליים היה לך חיוך על הפנים וזעקה בעיניים. פַּאקוֺ היה השליח הראשון מן השנים־עשר של ישו שלו, והוא סיפר: הנס הראשון של קַאמַארוֺן היה בַּברזל. הוא היה ילד בן שש, אביו היה רתך, ויום אחד קַאמַארוֺן ישב בפינת הסדנא, כשברח מבית הספר, ובכוח מבטו מנע מאביו להתיך גוש ברזל ונתן לו בעצמו צורת כדור. אביו הניח את כדור המתכת בערב בצד, קרא לו הנס של קַאמַארוֺן, והראה אותו לכל שאר הרתכים. הנס השני של קַאמַארוֺן היה בַּבשר. הוא היה ילד בן עשר והילדה הראשונה שהוא אהב לא אהבה אותו. בכוח מבטו הוא העלה אבעבועות על עורה עד שכל ילדי הרחוב ברחו מפניה. בלילה הוא בכה עד שבשרה נרפא, אך לאהוב אותו היא לא אהבה. הנס השלישי של קַאמַארוֺן היה בַּרוח. הוא היה נער בן ארבע־עשרה וראה שאש נתפסת בביתם ומתחילה לשרוף אותו. הוא הביא רוח גדולה מן הים, שהעבירה את האש כולה לבית השכנים, שרפה אותו וכבתה, וביתם נותר ללא פגע. נותר לו נס אחד, שאותו שמר היטב, כי ידע שזה יהיה הנס האחרון שלו. הנס האחרון, ידע, יהיה בַּמילה.

.

בַּיום

בַּיום שלא הלכת לְמדריד לפגוש את האבנים המתגלגלות אמרת לי: גם אם תחיה אלף שנה, לא תלמד מה שלמדתי. גם אם אחיה אלף שנה, לא אשכח. אבל, הוספת, מי שחי על חרבו בסוף מת על חרבו. והיום אני הולך מגְרַנַדָה לקַאדִיס. מקַאדִיס לסֶבִילְיָה. מסֶבִילְיָה לחֶרֶס ואחר כך לקוֺרְדוֺבָּה. אחר כך למדריד. אגיע למדריד יום אחרי שהאבנים המתגלגלות יעזבו. זעם ודבש בתוך הסַנְגְרֶה שלך, פעמוני האַלְבָּה מצלצלים לי. יש לי שני לבבות, שרתָ, אחד מחפש אהבה, השני מחפש נקמה. אניח אותם על המאזניים. אני מנחש שהנקמה תהיה כבדה יותר. הנקמה תמיד כבדה יותר. אני חי כאן כדי למות. אני חי כאן היום כדי למות מחר. כשילדים אחרים למדו בבית הספר, הסברתָ, אתה למדתָ בנפחייה של אביך, בין הפטיש לסדן, בין האש למתכת. והם שואלים אותך: האם באמת רוק פי אהובתך טעים מיין? ואתה עונה להם: באמת. והר שדיה גבוה מן הפירנאים, וידה נעימה ממֶשִי, ונפשה עמוקה מן האוקיינוס. אין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני עם אהובתי, ואין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני לא עם אהובתי. שרתָ מילים של אחרים, אבל הוספת להן רגש משלך: "האסון היה ההיכרות איתך, מאז אין לי מנוחה, מאז ששפתיך עזבו את שפתיי אני סובל". חשבתָ: מה מבקש ממני עכשיו המוות, המוות שלי? איך אני הופך אותו לשלי, איך אני נפרד מן העולם, מן המוזיקה, מהאישה, מהילדים? ידעתָ לקנות מתנות, אז קניתָ. ידעתָ לשיר, אז שרתָ מעט, עד שהתעייפת. לבתך הסברתָ: אני פשוט הולך לישון ואתעורר רק כשהמשיח יחזור. לבנך אמרתָ: יש עולם אחר, אני הולך לסדר אותו לקראתכם, ובו ניפגש שנינו שוב, בעוד הרבה שנים. לאשתך לחשתָ: לא ידעתי שכך יקרה, לא ניחשתי שכך יקרה, אם הייתי יודע הייתי אולי. לעצמך חשבתָ: אני עייף כל כך, אולי יהיה נכון לעצום מעט עיניים. הפעם הזאת, ניחשתָ, לא יידרש גן עדן ולא עץ הדעת, לא נחש ולא מלאכים, לא מבול ולא מגדל בבל. רק חטא. רק עונש. על שפתיך הופיע ציור מילותיך האחרונות: אמא, מה יש לי?

 

אלמוג בהר הוא סופר, משורר ומתרגם. פרסם ארבעה קובצי שירה: "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (2008, עם עובד); "חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד); "שירים לאסירי בתי־הסוהר" (2016, אינדיבוק); ו"כדי שהמלח יתפזר על האהבה" (2021, הקיבוץ המאוחד); ושני ספרי פרוזה: קובץ סיפורים: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (2008, בבל); ורומן: "צ'חלה וחזקל" (2010, כתר), אשר תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוח'י ופורסם בהוצאת "אלכותוב ח'אן" ("الكتب خان") במצרים ב־2016.

 

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: "מתוקף הדברים שבפנים", פואמה מתוך ספר בכתובים מאת תמר פלדברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | היבלעות אל הטרום־קיום

"בין ההבטחה הגדולה לבהלת ההישרדות האנושית". מרב מדינה קרניאל על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

אביבית בלס ברנס, צמח רב שנתי, שמן על בד, 100X80 ס"מ, 2017

היבלעות אל הטרום־קיום: על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

מרב מדינה קרניאל

.

ספרה של תומר־דבורה קהת חושף פואטיקה בשלה ובעלת סגנון מובחן; היא גדושה, שופעת, מתפרצת. הכול בה עז: הצבעים, הריחות, גודלם העצום של הדברים, אפילו השבריריות הדקה עזה בחריפותה. השירים בספר מאורגנים בשערים, וכותרות השערים מלמדות לא מעט על הפואטיקה של קהת: "חלב חלומות", "ג'ונגל קרוב", "ציפור גן עדן עצומה", "שירת הלוִיות", "בלוז מדברי" ו"מילים שימושיות" (שער שלא רק שמו חורג מהשדה הסמנטי של חבריו, אלא הוא כולו חריגה מהחיים אל המוות, או מהאחיזה במתים להיפרדות מהם). קהת בונה עולם שמורכב מחומר גולמי, פראי ובעל יופי, עולם שיש בו העצמה, לעיתים היפרבולית, של הקיום ואינטימיות חרישית כאחד.

הספר נפתח בשתי מובאות משיריהן של המשוררות העכשוויות אורית גידלי ומיה טבת דיין, הממוענות לקרוביה של קהת. הציטוטים מקימים מעין "גשר חבלים" (כמילותיה של טבת דיין) בין משוררות ישראליות ורוקמים ביניהן שיחה עדינה ועזה כאחד. לכאורה, זהו מעשה כמעט מובן מאליו. הקדשות ומובאות הן דבר שבשגרה בספרי שירה. אך נראה שלמעשה הציטוט וההקדשה משמעות מיוחדת בספר בעומק מישור העשב. בשיריה של קהת יש חוט מקשר לפואטיקה שחיה ונרקמת במרחב השירה העברית, ובעיקר זו שנכתבת על ידי נשים. מעבר לכך, קהת מעמידה שפה שבה נרקמים קשרים בין אדם לטבע, בין אישה לאיש, בין ההווה לקדום, ובין הריאלי לפנטסטי. בשירים יש חתירה כמעט מתמדת לחיבור. חיבור בין התקרקעות לנסיקה, חיבור בין הפה היונק לשד, חיבור בין זרמים תת־קרקעיים.

כך למשל, בשיר "מתחת לאבן" הדוברת שומעת את הקולות שמתחת לאבן הירושלמית מרובדת השכבות ההיסטוריות, כחיים פועמים בהווה. קולות אלה משתרגים עם הקולות משכבות הזמן הפרטי, הילדות בבית אבא, ועם הקולות של שכבות הנפש, על חלומותיה ואכזבותיה:

בֵּית אָבִי נִפְקָח בַּחֲשֵׁכָה, יְרוּשָׁלַיִם אוֹתָהּ יְרוּשָׁלַיִם, צוֹחֶקֶת / וּבוֹכָה מִתַּחַת לַשְּׁכָבוֹת וְגַם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּנוּ שָׁם פְּתָקִים פְּתָקִים / הָאַשְׁמָה, הַבַּקָּשׁוֹת הַנִּכְזָבוֹת, הַלֵּב שֶׁעוֹדוֹ נוֹפֵל מִבְּלִי מֵשִׂים… / אֲדִישָׁה לְהֶסְבֵּרִים מְנֻמָּקִים הִיא מוֹלִיכָה אוֹתָנוּ, יָד אַחַת עַל הַכָּתֵף, לְאִבּוּד. / בְּלֵב הַלַּיְלָה נִתָּן לִטְמֹן פָּנִים רְטֻבּוֹת בָּאֶבֶן וּלְקַוּוֹת, נוֹפֵל וְנוֹפֵל לֹא אוֹחֵז בַּמַּעֲקוֹת שֶׁלָּהּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת שֶׁלָּהּ / מִתְבַּלְבְּלוֹת הַצְּעָקוֹת, עוֹלוֹת לְמַעְלָה בִּבְלִיל אֶחָד עָמוּם דָּחוּף מְאֹד. // מוֹנוֹתֵאִיזְם הוּא מְשִׂימָה קָשָׁה בָּעִיר הַזֹּאת. / אֲבָל מִתַּחַת לָאֶבֶן יֵשׁ עוֹר פּוֹעֵם וְרַךְ, וְיֵשׁ / מַאֲזִין מִתַּחַת לְחַלּוֹנֵנוּ לַדִּבּוּרִים וְלַשְּׁתִיקוֹת / וְלַלֵּב שֶׁנּוֹפֵל בַּחשֶׁךְ / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים // וְיֵשׁ הַמֵּנֵץ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת כָּל בֹּקֶר / כָּל בֹּקֶר (עמ' 49-48).

דרך ליבה שמתייצב ואז שוב "נופל ונופל", והמבט היודע את זריחת השמש הצפויה, המשוררת מוליכה את עצמה ואת הקורא מעומק התהום של ירושלים ושלה עצמה, ועד לקצה העליון של הקוסמוס – ברמיזה אל זה שמניע את רגע הנץ, הראשית של הראשית, הנץ כרגע הראשוני של הזריחה. כך, לא רק שההווה מקיים את העבר כחי בתוכו, אלא גם מחבר את עצמו לעתיד, דרך השינון של ידיעת הזריחה המובטחת בכל בוקר מחדש.

 

לב העולם פועם ורטוב בידייך

חתירתם של השירים לחיבורים מקבלת ביטוי גם בלשון השיר של קהת. מתוך הפואטיקה שלה עולה דמות משתמעת של דוברת שיש במבט שלה על העולם סביבה רכות, צחוק וחריפות, ושיודעת גם משהו על האפשרות להיבלע בתודעה של טרום היות. השירים מעמידים רגעי חיים עזים שלצד היותם נטועים בהווה, צפה בהם לעיתים גם מודעות לאַין שלפני היותנו, או לעולם של אחרי היותנו. כמעט ניתן לומר שמדובר בחוויה של ממדים מקבילים, ממדי זמן ומרחב, בתוך מציאות היום־יום. הרגע שבו השירה חושפת בפני הקוראת מפגש בין־ממדי שכזה הוא רגע חי מאוד. לא אחת במהלך הקריאה בספר התעוררה בי התחושה שאכן, לרגע, "לב העולם פועם ורטוב" גם בידיי.

את תחושת המציאות מרובת הממדים ניתן לחוש למשל בשירים על העיר ירושלים, ש"חָזָהּ עוֹלֶה־יוֹרֵד מִתַּחַת לָאַסְפַלְט / לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָהּ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת" (עמ' 44). המעבר בין הממדים מודע מאוד, ופעמים רבות מכיל גם הומור או אירוניה דקה. כך למשל בשיר "שוּמֵר" מתפרצים מתוך החוקר הפילולוג, זה שפעולתו המחקרית יבשה ונוקדנית, משפטים חיים, קמאיים: "וְהָרֶוַח שֶׁבֵּין שִׁנָּיו, פָּעוּר, נִבְהַל לְהַגִּיד לִי מַשֶּׁהוּ בְּשׁוּמֵרִית / עַל גַּן עֵדֶן וְעַל הַהַבְטָחָה / עַל אֶרֶץ כְּנַעַן הָאֲבוּדָה וְהַנְּהָרוֹת" (עמ' 59). משפטים אלה חושפים את הפצע הפעור של "הָאִישׁ שֶׁיַּלְדּוֹ הָאִטִּי, הַחוֹלֶה, מְעַקֵּם אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו בַּלַּיְלָה". הפצע הפעור בין העבר הקדום להווה הרועד, בין ההבטחה הגדולה לבהלת ההישרדות האנושית, לאובדן גן העדן.

תנועת ההיבלעות אל הטרום־קיום מסומנת בשירים כחלק מהוויה של להיות אנושית, ושל להיות אישה. בשיר שבו הדוברת מתחננת למציאת המפתח לדלת הנעולה בפניה, ההצלחה מתבררת כהיטמעות באותו טרום: "מֵאֶמְצַע הַכְּבִישׁ יַעֲלוּ שְׁעָרִים. // אַצְלִיחַ לָבוֹא עַד הַלַּיְלָה הַזֶּה / לִינֹק מֵחֲלֵב הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה, הָרֵאשִׁית / מֵאִמִּי / הַמַּפְתֵּחַ כָּבֵד עַל לִבִּי וְעֵינַי עֲצוּמוֹת" (עמ' 46). היניקה מהאם הגדולה הופכת להיבלעות בחזרה אל המקור, מהלך שיש בו רפרור לתורת הקבלה היהודית, לפיה ההיסטוריה נעה על ציר מעגלי מחזורי של בריאה וקריסה עד היבלעות העולמות שנאצלו מן האין האלוהי בחזרה אל מקורם, שהוא בסימבוליקה הקבלית ה"אם הגדולה". בהיבלעות הזו יש התרפקות על אפשרות ההתמזגות עם הוויה גדולה יותר, ואף אפשרות להיברא מחדש, כפי שהדוברת מייחלת בפתיחת השיר: "הַפַּעַם אַצְלִיחַ לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת הַזֹּאת" (עמ' 46). אך יש בה גם את ההרס שבהתאיינות: "שְׁעָרִים נֶעֱלָמִים / שׁוֹקְעִים בָּאֲדָמָה / מַפְתֵּחַ לְבַיִת / שֶׁטֶּרֶם חָרַב / שֶׁטֶּרֶם הָיָה" (עמ' 47).

.

ביטוי נוסף לכתיבתה מחברת הממדים של קהת הוא בחיבור בין הממשי למְעֵבֵר. לא מעט פעמים בשירים הקונקרטי הופך לשער לנשגב. מהלך שיש בו אולי כמיהה להיחלץ מהיומיום אל עבר ממד שמיימי. כך בשיר "נוצות" (עמ' 34), המובא כאן מאמצעו:

.

סוּס אֶחָד

בְּרַעֲמָה וְרֻדָּה

פּוֹרֵץ מִמִּסְפָּרָה אַחַת

קֶצֶף בְּרַעֲמָתוֹ

קֶצֶף בְּרַגְלָיו

קֶצֶף וּבוּעוֹת עַל לְחִי הָרְחוֹב הַמִּסְתַּבֵּן

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה פּוֹרַחַת צִפּוֹר גַּן הָעֵדֶן

כְּנָפֶיהָ יְרֻקּוֹת מְאֹד.

הָאִשָּׁה מַצְמִידָה אֶת פָּנֶיהָ לַחַלּוֹן וּבוֹכָה.

הַצִּפּוֹר שָׁרָה

בְּכָתֹם וּבְכָחֹל

פּוֹלַחַת אֶת

חַלּוֹן הָרַאֲוָה

אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל סוּסָהּ הַבּוֹעֵט

מַשִּׁילָה עֲקֵבִים בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה

עַל חָזָהּ

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן עֲצוּמָה

הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת.

.

מתוך התמונה הפנטסטית, כהוכחה לממשותה של הפנטזיה, השיר מסתיים בכך ש"הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת." אולי בבחירה להקדים לשיר הזה את השיר הארס־פואטי "וידוי אורבני", יש סימון של המעשה השירי של המשוררת עצמה כמעשה של חשיפת הפרוע, הקדום, הנשגב לעיתים, שבתוך הפרוזאיות של היומיום. זו שירה שמבקשת לחשוף את העומק הנסתר ב"מישור העשב", ומצליחה, יש לומר, בזכות כוחה הפואטי הרב, להפוך את הריאליה למופע מרהיב, פועם וגדוש בכאב, נחמה ויופי.

.

ג'ונגל קרוב

השפה של קהת בבסיסה נטועה עמוק בתרבות המקומית: בצמחי התבלין הים־תיכוניים, בגאוגרפיה הארצישראלית, בשבת ובתפילה, בדמויות מהמקרא ומהמדרש, בקבלה ובחסידות, שכולם נוכחים מאוד בשיריה. אך לצד השפה שהיא "מכאן", רבים מהשירים של קהת מבוססים על חומרים רחוקים. בספר יש נוכחות רבה לעולמות שהם "לא מכאן": יערות ואדמה רטובה, חופי אוקיינוסים, התפרצויות הרי געש, צמחייה טרופית, נחלים שופעים, צבעוניות בלתי מרוסנת ובעלי חיים כמו פילים, סוסוני ים ודובים; כל אלה מזכירים לקורא הישראלי ספרות שנכתבת במקומות רחוקים. היחסים האינטימיים של הדוברת עם הטבע מזכירים את המשוררת הפינית סירקה טורקה, והקיום הבשרני השופע שלרגעים מצליח להתקיים ללא שום פער בין הסביבה החומרית ל"אני" מזכיר את הסופרת הברזילאית קלריס ליספקטור (כך למשל במילותיה של קהת: "הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ עַל שְׂפַת הַנַּחַל: / הַלֶּחֶם, הַפֵּרוֹת, הַנֶּחָמָה", עמ' 17).

בקריאת הספר נוצרת תחושה שהקרוב והרחוק מקיימים זה עם זה יחסים הדוקים. לעיתים אלו יחסים הרמוניים, בהם המעברים בין העולמות מתרחשים בתנועה טבעית, כמעט בלתי מורגשת. אך לעיתים ישנו עימות של השפה "מכאן" עם השפה שאיננה "מכאן". כך ניתן לקרוא את השיר "הים של איסלנד". בהמשך לספרות המדרש, השיר מעמיד את שלמה המלך ואשמדאי שר השדים כדמויות ראי, ואולי כמו אפשרויות קוטביות של דמות המשוררת עצמה. שלמה "יָצָא לְסִיבוּב לִוְיְתָנִים עִם אַשְׁמְדַאי וְלֹא חָזַר" (עמ' 65), אבל במחשבותיו הוא חוזר כל הזמן אל עצי הזית של בית לחם ביהודה, לפרובינציאליות שאליה הוא שייך; ואכן השיר המתאר ים צפוני וקר שממוקם דווקא בתוך השער "בלוז מדברי". יש בקריאה של השיר חוויה מהממת חושים. רצף הביטויים הזרים לאקלים הישראלי, הקור והברק הארקטיים, "מְדוּרַת אֶמְצַע הַחֹרֶף שֶׁל יְצוּרֵי הַיַּעַר" (עמ' 66), מפתה גם את הקורא, כמו את שלמה, לצלול אל תוכו. למרות המאמץ שלא להביט ("שְׁלֹמֹה לֹא מַבִּיט, לֹא מַבִּיט" (עמ' 65)  – ולעומתו חייב הקורא להביט), שלמה נתפס לא מוכן, והוא נשאר עזוב ונבגד כשאשמדאי תופס את מקומו בבית המלך בירושלים. משאלת הלב האנושית, ואולי הישראלית כל כך, להיות גם "לא מכאן", הופכת במהלך השיר לטרגית, לסיוט שבו האיווי בולע את הקיים: "כְּשֶׁיִּתְעוֹרֵר, / לִבּוֹ יֵצֵא אֶל הַיָּרֵחַ שֶׁל בֵּית לֶחֶם: קָטָן וּפְרוֹבִינְצְיָאלִי. / לְבַדּוֹ, אַשְׁמְדַאי יָצָא זֶה מִכְּבָר בְּטִיסָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם / לִהְיוֹת בָּהּ מֶלֶךְ / לִתְבֹּעַ אֶת נָשָׁיו שֶׁל שְׁלֹמֹה בָּזוֹ אַחַר זוֹ. / וְרַק הַגֶּחָלִים בְּרַגְלָיו לוֹחֲשֹׁות לוֹ / שִׁירֵי אַהֲבָה" (עמ' 66-65).

ואולי היחס בין התרבות הקרובה לרחוקה בשיר זה, כמוהו כיחס שמקיימת המשוררת בין הקרוב לרחוק בכלל בשיריה. יש ביחסים בין הקרוב לרחוק סכסוך ועימות מחד גיסא, כפי שניתן לחוש בשיר "הים של איסלנד", ומאידך גיסא יש בהם גם תנועה טבעית מצד לצד, השלמה עם הקטבים. הדוברת אוחזת בממשי וחווה את ההישענות הזו על היש כישועה, אך בו בזמן היא מוותרת על כל הישג. כך למשל בשיר "לב הלילה", שבו הגאולה מתחוללת דרך האחיזה באור הבוקע ממנורת ניאון של מקרר, אך מייד אחריה מגיע הוויתור על תחושת ההישג: "דְבָרִים שֶׁנָּתַתְּ מֻחְזָרִים לָךְ וְלֹא בִּבְרָכָה./ …אֲבָל לָאֹפֶל רֵיחַ מָתוֹק שֶׁל חֹפֶשׁ מַר / יֵשׁ לָקוּם / לֶאֱחֹז בַּנֵּאוֹן הַבּוֹקֵעַ מִמְּקָרֵר נִפְתָּח, מְשַׁכֵּךְ בַּלָּהָה – / מַה שֶּׁנִּלְקַח מִמֵּךְ טֶרֶם נִתַּן מֵעוֹלָם" (עמ' 21). יש כאן תנועה עדינה בין כיווץ היד האוחזת לפתיחתה, אולי כמו פעימות הלב הנרמזות בכותרת השיר, ותנועת היד, או הלב, מטונימית לתנועת ההישענות של הדוברת על היש כניסיון להיגאל מחרדת האין, לוויתור על כל אחיזה, וויתור ש"משכך בלהה". מתברר שדווקא הוויתור הוא שבכוחו לשכך את חרדת האובדן. בתנועה בין הקטבים הללו יש מהעמדה הנפשית של "מידת ההשתוות" הקבלית־חסידית, או הנירוונה הבודהיסטית, עולמות תוכן שניכרים גם במעברים בין כפרים הודיים לבין סמטאות ירושלים לאורך הספר. זוהי חתירה לשוויון נפש כלפי המציאות החיצונית המביאה לשחרור מהסבל ולהתעלות.

.

נוסף ליניקה הכפולה הן מתורת החסידות הן מעולם המזרח, קיימת כפילות גם באופן שבו השירים מטפלים באמביוולנטיות שבין לאחוז בדבר לבין להניח לו. כך למשל בשיר הפותח את השער "שירת הלוויות" (עמ' 28):

.

קֹדֶם כֹּל

לִפְתֹּחַ אֶת הַיָּד אֶצְבַּע אֶצְבַּע לְפֶרַח עָצוּב.

לְהַרְפּוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּתֵפַיִם כְּדֵי

לִשְׁלֹחַ יָד אֶל עֵבֶר הָעוֹלָם

לְוַתֵּר עַל הָעַצְמוֹ.

לְהַגִּיד תֵּן,

תֵּן לִי. אֲנִי רָעֵב מְאֹד.

אֲנִי צָמֵא.

לִקְפֹּץ רֹאשׁ לַבְּרֵכָה הָרֵיקָה הַזֹּאת

לָרוּץ בְּאָמוֹק לְתוֹךְ הַקִּירוֹת

.

אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם.

.

השיר נע בין תשוקה לוויתור, בין הרפיית הגוף לכיווצו. התורות הגדולות שיש לתרבות האנושית להציע למשוררת, נבחנות אצלה על הגוף הפרטי. מחד גיסא, הן מוטמעות בחוויה קיומית, ומאידך גיסא, הן נשארות מנגד, בנאמנותה של המשוררת בשיר לדחף הקיום שלה, לרוץ באמוק דווקא אל תוך קירות, לקפוץ ראש לבריכה ריקה.

קהת דופקת על הדלת הנעולה הטמונה, באופן פרדוקסלי, "בעומק מישור העשב". היא מסיגה את הלינאריות שבזמן המערבי לאחור, מוותרת על המאמץ המתמיד לתקן את השבור ועומדת בגבה אל הבית. מתוך הוויתור, היא מעלה בלהבה את השירה היפהפייה של שירת הלוויות־הלביאות.

.

מרב מדינה קרניאל, מורה לספרות ולמחשבת ישראל, כותבת שירה ומפרסמת בבמות שונות, לומדת וחוקרת מדרש וקבלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 ובגיליון מיום 28.04.22 של המוסך.

..

תומר־דבורה קהת, "בעומק מישור העשב", פרדס, 2021.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על שיריו של אי. אי. קאמינגס, בעקבות יום השנה למותו

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן