בעבודה | אלמנה דור שלישי

אלמנה טרייה מתמודדת עם האבל ופוגשת גבר חדש: קטע מתוך רומן בכתובים מאת ענבל כהן

סימון אדג'שוילי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 70x50 ס"מ. אוסף פרטי, באדיבות גלריה רוטשילד אמנות

אלמנה דור שלישי

ענבל כהן

 

סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. ככה. יום אחד. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה. אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה. אני לא יודעת עליו הרבה. הוא עבד בקק"ל. עבד עם הידיים. יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות החמישים לחייו.

אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אבל ההלם מהמחלה השאיר אותה בלי שיניים. הבית היה מלא צחוקים של ילדים, ריבים וחיבוקים. אמא בישלה כמו במלון חמישה כוכבים. אבא, שגדל בלי חיבוק ואוכל מבושל, היה מכור כבד.

אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42.

אתמול קברתי אותו. עכשיו השעה עשר בבוקר. אני עומדת מול המקרר החדש שקנינו, ומנסה לחשוב עליו בצלילות. לא יכולתי לומר את כל מה שרציתי בהספד מול כל האנשים שמכירים אותנו. איך אתאר את מגע כפות הרגליים, משא ומתן ארוך על כללי הכשרות בבית, על כל בוקר שבו הוא קם ובחר כפית חלבית, אפילו שממש לא היה אכפת לו באיזו כפית הוא אוכל. מיץ התפוזים הסחוט שהושאר על השולחן. ליטוף אגבי בפלומת השיער שצמחו בה שערות לבנות אחדות.

איך בכינו יחד מעל שידת ההחתלה של תמר, אחרי שיחת הטלפון שלא השאירה מקום לספק. פתחתי את החיתול. הטלפון צלצל. תמר הייתה עם חלק תחתון חשוף. הוא עמד בכניסה לחדר בעיניים אדומות. הוא לא דיבר. נתתי לו את החיתול. הוא פתח אותו ושנינו בכינו והדמעות שלנו נשרו לתוכו. תמר הקטנה חיכתה בשקט לסיום ההחתלה והביטה בנו בעיני עגל.

נהפכתי לכותבת ההספדים של המשפחה האומללה הזאת. "את יודעת להוציא את הדמעות," אמרה לי בת דודה שביקשה ממני לכתוב הספד לחמותה. התחלתי לכתוב בראשי הספדים על אנשים שעודם בחיים. אולי מתוך פחד לאבד אותם. הייתי חולמת בהקיץ שאני מספידה את סבתא שלי במילים חמות. דימיתי את האהבה שלה לאוכל שהכינה לנו. ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, לשה את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות, מטפטפות יחד אל תוך הבצק ומתערבבות בצחוק של כל הילדים בבית.

על עומרי כתבתי בראשי כמה הספדים. הרבה לפני שנפטר. את חלקם הפכתי לברכות יום הולדת. כתבתי על העקשנות שלו, ועל האהבה שלי לדברים הקטנים של השגרה.

אז כתבתי הספד יפה ואנשים בכו. אבל מה שהכי רציתי היה להזדיין איתו עוד פעם אחת. ולא לחשוב שזו הפעם האחרונה. לספור את נקודות החן שלו. את הגדולה על הלחי השמאלית, את הוורודה על השד ימני, בין השערות. וכולם עברו מולי ואמרו משתתפים בצערך, מן השמיים תנוחמו. בזמן הזה דמיינתי את הידיים שלו עוברות על השיער שלי, ואת מגע הזקן הצרפתי שגידל בשנים האחרונות על לחייו. הייתי גוזרת לו אותו בזמנים שגדל פרא עם המספריים הקטנים של הציפורניים ואחר כך נותנת לו נשיקה ארוכה, לבדוק שגזרתי מספיק קצר את שערות השפם, שלא יפריעו לשפתיים. הייתי עומדת מול המראה, מרימה את שערות הפאה הימנית של ראשי, בוחנת את שערות השיבה שהציצו והחלטתי להשאיר ולא לצבוע. הוא היה ניגש אליי מימין בחיוך ומנשק בעדינות במקום שצצו בו שערות לבנות.

המראה מולי מציירת תמונה של מישהי מוכרת אך זרה לי: פנים עגולים ועיניים גדולות, כמה שערות כסף שצובעות את החום ומשוות לו רצינות. ומבעד לה אני רואה את הבחורה הצעירה שהכרתי לפני שנים, וכיום אני בקושי זוכרת אותה. זו הייתה מלאת חיוכים ואופטימיות, וגופה רענן וחלק. רק אחדים הכירו אותי כפי שאני באמת. המראה לא העבירה את דמותי כפי שראיתי אותה אני. עומרי הכיר אותי כפי שאני באמת. בלי איפור ובלי העמדת פנים. נראה שהוא אהב אותי יותר משאהבתי את עצמי וזו כשלעצמה הייתה בעיה חמורה, כי עכשיו נותרתי לבדי. תמיד היו לי ציפיות גבוהות מעצמי ומהעולם, והן היו מתכון לאכזבה מתמדת. היחיד שעמד בציפיות הגבוהות שלי היה עומרי.

כבר אחר הצהריים ומעט אנשים עוד יוצאים ונכנסים, תכף שבת. סוף־סוף יושבים על כיסאות רגילים. כל השבוע ישבנו על מזרנים והגב שלי, בעיקר התחתון, התחיל לכאוב בנקודה השמאלית,  בגומה שבין הגב התחתון לישבן. היום נאכל ארוחת יום שישי של קייטרינג. לא מטבוחה שמתבשלת שעות על הגז שאמא מרתיחה מים ונועצת סכין בעגבניות, מצלקת אותן כדי שאחרי שירתחו המים, תוכל לשלוק אותן מקליפתן. רעש הקיצוץ הדק על קרש העץ ופצפוץ השמן המתחמם והערבוב הארוך על הגז. טעם חמוץ־מתוק של סלט גזר עם אגוזים ועירית מעורבב עם אגוזי פקאן, שאפשר לאכול ממנו קערה שלמה. כל הטעמים פתאום על הלשון: ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, ללוש את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות. מהבצק הזה מכינים חלות של שבת או ספינג'. כזה שמלא שמן ונמרח בסוכר לבן, אליו קושרים חוט לבן של תפירה, מחזיקים מעל הפה ונוגסים בנגיסות קבועות. אני מתגעגעת ללקק את האצבעות מערבוב של מטבוחה חמה וטחינה עם חלה, לנגב את השפתיים מהחומוס של הקוסקוס שנמעך בפה. דביק כמו הנשיקה שדוד אברם הדביק לי לפני דקה.

רציתי קצת לברוח, ולא חשבתי על מקום טוב יותר מהקוסמטיקאית. המגע הזה הוא שלך לשעה שלמה שבה את מקבלת טיפול מסור, עד לאצבע הכי קטנה, עדיף בעצימת עיניים. את יושבת שם, מושיטה יד. הדיוק שדורשות הציפורניים נוגע ללב. המריחה מרפרפת לך על הציפורן, מורחת את יומך בצבעים. את בוחרת צבע לפי מצב הרוח. כתום ליום סגריר, בורדו עמוק לבדידות מעיקה. ואין מי שישפוט אותך. אם יש לך מזל את זוכה במסז' קטן ברגליים ובתשומת לב מרבית לכל אצבע ואצבע. ואם יש דיבורים הם רק דיבורי נשים. מלב אל לב. בסוף את שוכבת והיא מורטת לך את הגבות. זה קצת כואב, אבל גם יש נחמה בלהיפטר מהשערות הקטנות והמציקות לימים הקרובים. ואת שוכבת שם עוד דקה. מושכת את הזמן עד ליציאה לחיים האמיתיים. את מוכנה לשלם לה תמורת האשליה. את כבר לא כל כך צעירה ומבינה שאשליית הנעורים עוד מעט תחלוף. את ממש בסופה של תקופה. את מרגישה את זה. סוף התקופה מתאפיינת בקמט פה, קמט שם שאת מנסה להתעלם ממנו. בכתם לבן בזרוע, בכתם חום אחד בלחי ושני על השד השמאלי.

התיישבתי על הכיסא המסתובב ובחנתי את שורת הלקים הצבעוניים.

בא לי בהיר, אני אומרת.

אולי תגווני, היא אומרת לי.

לא בא לי, תשאירי לי משהו קבוע, אני נותנת לה מבט.

היא מוציאה את המשייף ומתחילה באצבע ביד ימין. עוברת לקמיצה.

אווץ'.

אל תזוזי.

בחייאת רויטל זה כואב.

נגעת בציפורניים שלך, היא אומרת.

הן הציקו לי.

אל תזוזי, היא נותנת בי מבט רציני.

הציפורניים לאט־לאט מתחילות להתמלא בתכלת בהיר במיוחד. משיחת המברשת עוברת ציפורן־ציפורן ביסודיות ובמהירות. מוסיקת שנות ה־80 מתנגנת ברקע. Girls Just Want To Have Fun. היא מספרת לי על הבן שלה והבעיות שלו בבית הספר, ואני מהנהנת כמבינה. משלמת לה מכל הלב ומקבלת חיוך רחב ליציאה לדרך. עד הפעם הבאה.

***

הערבים עוברים עליי במרפסת ולפעמים בטלוויזיה. לא מסוגלת לקרוא בימים אלו. אני חושבת איך אפשר להחזיק את הזמן, לנתב אותו כרצוני, להזיז אותו קדימה כדי לא להרגיש את המועקה שמזדנבת אחריי. מין תקתוק שמקביל לפעימות הלב. בכל פעימה הוא מושך את הלב מטה, כמו ילד שמושך במכנס ומנדנד. התקתוק מלווה אותי מהרגע שאני קמה. אני שומעת אותו יותר כשאני לבד, ואני עוצרת לרגע, מקשיבה לו. אני מקווה לא לשמוע אותו עוד, אבל הוא לא עוזב אותי. אני מקווה שהזמן ישקיט אותו, אך עד כה זה לא קרה. צריכה לעבור ל"זמן התינוקות", שבו הזמן המציאותי אינו רלוונטי, שבו ההתנהלות היא על פי צורכי הגוף שלי. האם לזמן יש זמן משלו, האם הוא פועל דרכנו והאם אני יכולה להשפיע עליו? אני חושבת שהזמן והזיכרון מתערבבים בשלב כלשהו, עד שקשה להבחין בין הזמנים, מה היה קודם ומה אחר כך. המתים עוד חיים בזיכרונם של החיים, וכל זמן שאלו זוכרים אותם, הם ממשיכים לחיות בראשם, משתנים, מלווים אותם, מדברים איתם. הם לא מתים עד שאלו שזוכרים אותם מתים.

הגיע הזמן לחזור לעבודה. מרכז ירושלים מלאה גגות אדומים. הגשם צובע את מדשאות גן העצמאות בירוק כהה במיוחד. הגשם לא פוסק, ורחוב אגרון נראה כמו נחל גועש. רגליי לוקחות אותי אל בית קפה קטן שבקושי מכיל שולחן בר קטן ושולחן עגול ליחיד. יצאתי החוצה ולקחתי את הקפה לשבת על הספסל. הבטתי מטה. חלפו להם זוגות נעליים בגדלים וצבעים שונים. הבטתי בנעלי הבד  שלי, Toms  שחורות וכבר בלויות. נוח לי בהן. אחד הזוגות נעצר לידי.

היי, מה נשמע?

הרמתי את ראשי. נגלה לעיניי ראש עם משקפיים עגולים. ידעתי את שמו, הוא ישב לי על הלשון. אנגלי  או אמריקני.

מה שלומך? הוא חזר.

מה שלומי? הופתעתי מהשאלה, כאילו הוא באמת רוצה לשאול לשלומי. במקרה הזה אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות לענות לשאלה בכנות.

שלומי מצוין, קברתי את הבן זוג שלי לפני חודש ומאז אני מתעסקת בביורוקרטיה, בלגדל שתי ילדות, מזל שיחד איתו הלכה המשכנתא.

ראיתי את עיניו נפערות בהפתעה. הוא הזמין לעצמו אספרסו כפול וישב איתי על הספסל.

ואו, אני מצטער לשמוע. איך את מסתדרת? הוא התחיל לצחוק ומיד כבש את צחוקו בבושת פנים. מה כל כך מצחיק? שאלתי.

שלא ציפיתי לתשובה הזו. אני מצטער. זה ממש לא מצחיק, אמר וכיסה את פיו.

חייכתי.

אתה צודק, מה יש לעשות חוץ מלצחוק. הרי כבר בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.

הוא הסתכל אליי בעיניים גדולות עם זיק של שובבות, וצבע העיניים התכולות שלו התחיל להשפיע עליי.

לא, באמת, איך את מסתדרת?

מסתדרת…

בחנתי אותו. הכיפה הקטנה עם צבעי הקשת בענן עדיין נשארה על ראשו, מבצבצת. שיערו ארך במקצת ובשמש הוא נראה בהיר יותר. לבוש בג'ינס משופשף במיוחד ובחולצת צווארון כמו של אבא שלי, רק סגולה.

וממה הוא נפטר?

מהמחלה.

כמה זמן הוא היה חולה?

חצי שנה.

שתיקה. הוא החזיק את האספרסו שלו בכזו עדינות. הבוהן אוחזת בידית בכוס והאצבע מחזיקה אותה מהצד השני. טבעת הנישואין בוהקת בשמש על הקמיצה. ציפורניים גזוזות ואצבעות ארוכות ודקות.

ואיך את? את נראית מצוין.

רק נראית. תודה.

השמש עשתה בי שמות. ידעתי שמיד אחר כך אני אראה על פניי נמשים־נמשים על האף ואולי כתם קטן שיהיה לו פוטנציאל לגדול.

אז איפה אתה עובד עכשיו?

קיבלתי משרה באוניברסיטה.

מזל טוב.

כן, חיכיתי לזה הרבה זמן.

תראי, הייתי ממש שמח להמשיך לשבת אבל אני חייב לעוף, אבל בואי ניפגש ונתעדכן.

רציתי שימשיך לשבת, שיהיה לי עם מי לדבר. נשיקה וחיבוק חם הפתיעו אותי. היה לו ריח אפטרשייב של גבר לא צעיר. חזק. של פעם. עמדנו חבוקים באמצע רחוב אגרון. אהבתי להריח את בית השחי של עומרי. להריח אותו גם כשהיה מלא בזיעה חמצמצה שריחה התערבב בשאריות הדאודורנט המתוק.

אחרי חודש שוב מצאתי את עצמי בשמונה וחצי ברחוב אגרון. השיעור שלי מתחיל רק בעשרה לתשע. עצרתי בבית הקפה הקטן. אהבתי שמגישים בו מים עם חתיכה קטנה של מלפפון. והנה הוא. לבוש חולצה כחולה משובצת עם צווארון. אני מחייכת, אבל מרגישה שרואים עליי את העצב.

מה שלומנו הבוקר, הוא שואל.

ואני מספרת על הבנות ועל ביטוח החיים ועל הביורוקרטיה. המעטפות הנערמות מבלי שאפתח אותן. עומרי היה מתעסק בחשבונות. שוב הוא לוקח לו קפה ומצטרף אליי.

כמה אני מדברת. ומה שלומך?

אני? גם עליי עברה שנה לא פשוטה, אבל אני לא יכול להתלונן אחרי מה שאת מספרת.

מה קרה?

נפרדנו, אשתי ואני. עזבתי את הבית.

ואני חושבת, שלושה ילדים, ובוחנת אותו עם הכיפה הצבעונית לראשו והחצי חיוך והמבטא הקצת מצחיק שלו. הכיפה כל כך קטנה שכמעט אפשר לשכוח ממנה.

זו הקלה גדולה בעצם, הוא אומר. אפשר לפתוח דף חדש ואין בבוקר את ההרגשה המעיקה והשתיקה שביני לבינה והשאלה למה בעצם התחתנו ואיך הגענו עד הלום. יש לי דירה נחמדה עם גינה. מוזר להיות לבד אחרי יותר מעשרים שנה שאין לך זמן לעצמך.

אני מהנהנת ומסכימה בשתיקה.

אני צריכה ללכת, אני אומרת.

ושוב חיבוק וגם נשיקה רפה על הלחי.

רוצה לאכול צהריים יחד? הוא שואל לפני שאנחנו מתנתקים.

טוב, אני עונה כמעט ללא מחשבה.

הכיתה מחכה, ילדים הורמונלים סוערים יושבים על כיסאות. היסטוריה מעניינת להם ת'תחת. שמעתי בחצי אוזן ברדיו שהיום יום האיידס הבינלאומי. על זה אדבר איתם. נכנסת לכיתה, מוציאה קונדום ישן מהתיק. צחקוק מהכיסאות האחרונים.

המורה, זה שלך?

לא ויתרתי והמשכתי עם הציניות של התלמיד, קניתי את זה במיוחד בשבילך יונתן, נראה לי שאתה יקיר הבנות כאן בכיתה.

כולם התגלגלו מצחוק, יונתן נתן בי מבט וחיוך מעושה. את שארית השיעור העברנו בשיחה פתוחה ככל האפשר על אמצעי מניעה ואיידס. הילדים חשבו שגלולות מגינות מפני איידס. תפסתי את הראש שלי וחשבתי: איך עם כל האינפורמציה שזורמת באינטרנט הם יודעים פחות ממני כשהייתי בגילם?

השעה שתים עשרה וחצי ושכחתי לשאול איפה ניפגש. צלצלתי אליו. אפילו לא זכרתי שיש  לי מספר טלפון שלו. יש מסעדה נחמדה שנפתחה במושבה. שמשת הרכב מלאה אדים ואני כמעט לא רואה דבר. לוקח לה כמה דקות להתבהר. המסעדה הומה אדם, והוא יושב ומחכה. כשאני מגיעה הוא נעמד בג'ינס הכחול והחולצה המשובצת. הוא נוגע בי קלות בידו והיא חמה. שלי קפואה. אני שוב מריחה את האפטרשייב שלו. הוא יושב מולי ומדבר. הרעשים סביבנו מקשים עליי לשמוע אותו. אני מהנהנת ולא יודעת אם הבחין שהלכתי לאיבוד כמה פעמים בתוך המילים שלו והמחשבות שלי. טעם אגוז המוסקט והבטטה מתערבב לי בפה ואני מעדיפה לשתוק. המלצרית שואלת אם אנחנו רוצים כוס יין, הוא מסתכל עליי ואני מהנהנת. היין האדום מתערבב לי בבטן ואני מרגישה אותו נח על כל הארוחה בתוך הקיבה. המוסיקה מנעימה את הזמן, הוא מחייך ומבקש חשבון. בלי מילים אנחנו יוצאים, ואני מרגישה את כף ידו בשלי. אני לא מוציאה אותה. הולכת אחריו לרכב. נכנסת למושב שליד הנהג. הוא נוסע. אני לא שואלת לאן.

הוא עוצר ומוביל אותי בחיוך לבניין ישן. אנחנו הולכים מסביב לבניין ומגיעים לשלוש מדרגות המובילות לשער קטן וגינה. בגינה שביל אבנים המוביל לפלדלת חומה. הוא מכניס את המפתח למנעול ונכנס פנימה. החושך מכסה את החדר, ואחרי כמה רגעים אני רואה ספה חומה מרופטת וספריית עץ ועליה ספרים, בעיקר באנגלית. אני לוקחת ספר על בוב דילן. מרגישה לא במקום. כמעט שתיים וחצי. הוא לוקח ממני את הספר ומניח אותו על שולחן הסלון. לוקח את ידיי ומוריד לאט את הצעיף האפור שעוטף לי את הצוואר. ואז את המעיל, והסוודר. אני לא זזה. מתמסרת למגע. שמחה שהחדר חשוך. הוא מושיב אותי על הספה ומסיר מעליי את המגפיים, מגף אחרי מגף. אני נעמדת מולו. מורידה לו את החולצה המשובצת, מתחתיה מגלה גופייה לבנה. משחררת את החגורה, פותחת את כפתורי הג'ינס. מרגישה את הזקפה שלו. מושיבה אותו על הספה וחולצת את נעליו, אחת־אחת. ואחר כך גרב־גרב. ומורידה את המשקפיים, שלי ושלו. הוא מסיר את הכיפה הקטנה והצבעונית. הוא הולך לחדר ומביא קונדום, בוחן אותו לרגע ואז פותח את העטיפה ומלביש אותו בזהירות. הראש שלי ריק לחלוטין. אני עוצמת את עיניי. מרגישה את כף ידו מלטפת את שערי, חופנת את שדיי. עיניי נשארות עצומות. שערו החלק מגיע עד לאוזניו. הידיים שלי מקיפות אותו. אני מושיבה אותו על הספה ושוב עוצמת את עיניי. הלשון שלי הולכת לאיבוד בפיו. אני יושבת עליו ובקלות הוא מחליק לתוכי. אני שומעת רק את הד נשימותינו וציוץ של ציפור שיושבת על אדן החלון. צפצוף רפה מעבר לזגוגית. רוצה להיאחז במשהו. מחזיקה בגבו. בכתפו. נשארת עליו גם אחרי. ראשי בין ראשו לכתפו, במשולש, מרגישה את עצם הבריח. משתהה עליו עוד רגע. אני מרגישה רטיבות על לחיי, מנגבת את הדמעות בלי שיראה ויוצאת ממנו. הוא מסתכל עליי.

אני מתחמקת לשירותים. השירותים עתיקים עם קרמיקה לבנה דהויה. אני מסתכלת במראה. אני נראית קצת מופתעת. מופתעת מעצמי ואיך הגעתי לכאן, ביום חול, חודש וחצי אחרי שעומרי נפטר. הפנים שלי ניבטות אליי מהמראה. הגבות שלי לא זהות זו לזו, עבות, מסרבות לידיי שמיישרות אותן שוב ושוב. האף שלי מלא נמשים מהקיץ האחרון. כתמי שמש כמו שיש לסבתא שלי על כפות הידיים מתחילים לתת אותותיהם. יש לי עוד כמה שנים, אני חושבת. בינתיים אני חובשת כובע רחב בקיץ כדי לדחות את הקץ. את רוצה לראות את הספר עכשיו? אני שומעת אותו צועק מחוץ לשירותים.

אני יוצאת. איזה ספר?

על בוב דילן, הוא עונה.

נסעתי חזרה הביתה כאילו דבר לא קרה.

אביגיל חיכתה לי על הספסל בכניסה לבניין. אמא, את מאחרת.

אני באמת צריכה לשכפל לך מפתח, אמרתי. שיהיה לך, את כבר גדולה.

***

שוב ביקשתי מנגה הבייביסיטר להגיע בשמונה וחצי, אחרי שהבנות ישנות. לובשת פיג'מה, נכנסת איתן למיטה ועושה את עצמי נרדמת. בשמונה תמר כבר קורסת בין ידיי. אביגיל עדיין מציצה בי. אני מעבירה את תמר למיטה. כבר כבדה למדיי. חוזרת למיטה, אביגיל כבר בנמנום כזה שלא אכפת לה שאקום. מדדה בשקט למקלחת. מקלחת קצרה, רותחת, שמאדימה את הבשר. כל המשמנים האלו שזועקים לשמיים את לילות הבשר שלי. הוא מת ואני עדיין מרגישה שאני מסתננת, לוחשת, מתחבאת. לובשת את החולצה האדומה. זאת שעוד עולה עליי, שפעם הייתי שוחה בה. היא עוד מעט מתמלאה לגמרי בבשר. והבשר שלי אדום, יוצא את הקור הזה, חורך את הפנים.

הגשם שוטף לי את הליפסטיק ואני מנקה אותו, כאילו מתביישת שמרחתי אותו בכלל. והנהיגה עוברת, אבל אני לא זוכרת את הדרך. אני פשוט מגיעה. בלי שאני דופקת הוא פותח. עוד רטוב מהמקלחת, הספיק ללבוש רק ג'ינס. אני לא מדברת. הוא רוצה להגיד שלום, אבל אני מהסה אותו וחוסמת לו את הפה עם האצבע. אני לא מתפשטת. רק אותו אני מפשיטה מהג'ינס. ואין בי כלום. רק בשר. הלוואי שיכולתי להיות רק בשר. בלי זיכרונות, בלי לב. אני מתעלסת כאילו עם עצמי. כמו שלא זכרתי איך הגעתי לכאן, כך כל הבשר הזה רוצה לשכוח, למחוק. ואני נותנת להעלים אותי בתוכו כשהוא בתוכי. הכול מתערבב, הרוק שלו באוזן שלי והלשון שלי בצוואר שלו. כאילו אנחנו חתולים שלא שבעים מליקוקים. הכלב בחוץ נובח. האנחות הולכות וגוברות, הציפורניים ננעצות בבשר. הבשר נכנע, הנשימה עצורה, נחנקת תחת הכבדות, נקבוביות העור מזיעות, מתחככות, נתח לנתח הן נופלות לשקר הבשר הזה.

האוויר דחוס, קשה לנשום, אבל אין מנוחה. השעון המעורר נופל, אבל אנחנו לא עוצרים. אני רואה את שערות ראשו החלק מלאות זיעה. והוא מגלגל אותי שוב. שוב בתוכי, ואני כמעט כבר לא מרגישה אותו. אני נצמדת אליו ועוצרת כדי לכווץ, אולי שוב ארגיש. והוא ממשיך, האגן שלו על האחוריים שלי. אני מסתובבת קצת כדי להתמקם. הנשימה שלו נעצרת. זה סימן לסוף. תירצתי שאני צריכה לשחרר את הבייביסיטר. עוד בדרך לדלת הרגשתי אותן עולות. לא הסתכלתי עליו. ברגע שסגרתי את הדלת הן ירדו על הלחיים. מתערבבות עם הגשם, שוטפות אותי. מיהרתי לאוטו. כשהגעתי לרכב התחילו גם הרעידות. יבבות שנדמה שנחלצות ממישהי אחרת שאני מסתכלת עליה מהצד. ואז הן התחילו להירגע. פתחתי את הראי באוטו. העיניים נפוחות. פתחתי את החלון, שאפתי את האוויר הקר. אורות הרחוב מנצנצים במיוחד לכבוד חג המולד המתקרב. חיכיתי עוד כמה דקות במושב, הקשבתי למוסיקה ברדיו עד שהגוף נרגע והתנעתי.

 

ענבל כהן היא פעילה חברתית, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה "מקום לשירה". זהו לה פרסום ביכורים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מיצירה בכתובים מאת רתם פרגר וגנר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | מתוך רומן מאת דן זמל

שני פרקים מתוך "נמצאת", רומן חדש הכתוב כמונולוג של אישה דמנטית ומתחקה אחר תהליך התפוררות התודעה

אליסיה שחף, צילום מתוך הסדרה "כלוב הצלעות", הדפסה על נייר כותנה, 40X30 ס"מ, 2021

שני פרקים מתוך הרומן "נמצאת" / דן זמל

 

9

ראיתי צבע בהיר רועד על הקיר. הוא לא הפסיק לזוז. הסתכלתי מה ניסה לעשות. מסביב היה חושך. לא יכולתי לישון. הרמתי את הראש לראות יותר טוב. חשבתי איך הוא ככה זז. כשקמתי לגעת בו עבר הצבע ליד שלי. הרחקתי אותה מהקיר וחזרתי למיטה.

"איט איז מוֹרנינג," שמעתי. פתחתי עיניים. זאת שהסתובבה בחדר הרעישה ממקום למקום. באה אלי, רצתה שאקום ואלך אִתה. עשיתי מה שאמרה. התקלחתי, לבשנו בגדים. חיפשתי את החור בחולצה והיא עזרה לי להוציא את היד. היא רצתה שאתקרב לברז, החזקתי את המקל שנתנה. לא ידעתי מה לעשות בו. הרמתי אותו כדי לסדר את השיער, אבל היא סימנה שאשתמש בו בפה.

לא רציתי את השרשרת שבחרה. ראיתי אותה מחפשת בקופסה. "את רוצה לקחת אחת לעצמך?" שאלתי, והיא ענתה שהיא מנסה למצוא בשבילי. סימנתי לה את זאת עם הכדורים הלבנים. היא קשרה לי אותה וירדנו במדרגות. ראיתי שהיא פותחת את הדלת. שאלתי לאן היא הולכת אבל היא נשארה.

שמעתי דפיקות ורעש של מכונות. ניגשתי אל החלון לבדוק מה קורה. איש ועוד אחד אחריו יצאו מהבית ממול עם שקים בידיים. בדקתי מה הם מתכוונים לעשות. ראיתי אותם מרוקנים את השקים לארגז גדול וחוזרים לכיוון הבית. אחד אחר יצא עם שק על הגב, רוקן אותו גם וחזר. בתוך הארגז גדלה הערמה. חשבו אולי שכדאי להגדיל אותה עוד.

"אמא," שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את הבן שלי. שאלתי מה הוא עושה כאן, והוא ענה שבא לבקר אותי. "עשית לי הפתעה," אמרתי, רציתי לתת לו נשיקה. התקרבתי ושאלתי מה יש לו על הפנים.

"אלה זיפים," ענה.

"אלה מה?" לא שמעתי, והוא אמר, "זיפים, שערות." אמרתי לו שהן דוקרות.

ישבנו, והוא הציע שנפתור ביחד תשבץ. שאלתי אותו בשביל מה, והוא ענה שזה עוזר לשמור על המוח שלא יתקלקל. "למה שהוא יתקלקל?" שאלתי, והוא ענה שזה קורה לכולם עם הזמן. אמרתי לו שיפסיק לדבר שטויות. פתחנו את החוברת. הוא ביקש שאחשוב על מילה בת שתי אותיות שפירושה לעצמי.

"לי," אמרתי.

"יופי אמא," אמר. וביקש שאמצא מילה בת שתי אותיות שפירושה אפילו.

"גם."

הוא הסתכל עלי ואמר, "כל הכבוד." לא הבנתי למה הוא מתפלא, אמרתי שהשאלות שלו קלות מאוד. לבית נכנס אורח עם קופסה ביד ורצה לדעת מה שלומי. שאלתי אם הקופסה בשבילי. הוא הניח אותה על השולחן וענה, "כן. את יודעת מי אני?" הסתכלתי עליו.

"אני יגאל, אח שלך," אמר.

"כמובן," אמרתי. שאלתי מה יש בתוך הקופסה. הוא ענה, "את יכולה לפתוח ולראות." פתחתי את הקופסה ומצאתי בפנים עוגיות. לקחתי אחת ואכלתי. "זוכרת את העוגיות האלה?" הסתכל עלי. אמרתי שזה לא מתוק. הוא אמר, "נכון, אלה עוגיות מלוחות," ופנה לבן שלי ואמר, "סבתא שלך הייתה מכינה לנו אותן בכל סוף שבוע כשהיינו ילדים," והבן שלי אמר, "אני יודע. בימי שישי בצהריים, לא? הייתה אופה אותן ביחד עם סבא." הוא ענה לו איזה דבר והם דיברו ודיברו.

"תיקחו לכם בּיסקוֹצ'יקוֹס," אמרתי. שניהם הסתכלו עלי וחייכו, "את זוכרת אותן?" שאלו. "כמובן," עניתי. כולנו אכלנו מהעוגיות.

עוד אורחים הגיעו והתיישבו על הספה ועל הכיסאות. כולם רצו לדבר עם הבן שלי. שמעתי אותם שואלים כל מיני והוא ענה. רציתי שהוא ידבר גם אתי. החזקתי לו את היד ואמרתי, "חמישה ברזים ממלאים חמש בריכות בחמש שעות. בכמה זמן ממלא ברז אחד בריכה אחת?"

"חמש שעות," ענה. שאלתי אם הוא מכיר את התרגיל הזה, והוא ענה לי שכן. הוא הרים את החוברת מהשולחן ושאל אותי אם ארצה להמשיך לפתור את התשבץ. "כמובן," עניתי. הוא קירב אותה אלי ואמר, "מילה בת ארבע אותיות שמשמעותה חיבה גדולה."

"חיבה גדולה?" שאלתי. הוא הנהן. הסתכלתי עליו, שאלתי אם הוא יודע את התשובה, והוא ענה שכן. ביקשתי שיגלה לי אבל הוא רצה שאחשוב בעצמי. חיפשתי את המילים כתובות והוא הראה לי.

"מה זה חיבה גדולה?" שאלתי. הוא שתק לרגע, ואמר שחיבה גדולה זה משהו שאני והוא מרגישים אחד כלפי השני. הודעתי לו שמה שאני מרגישה כלפיו זה משהו אחר לגמרי. "נו, ומה זה?" שאל. בדקתי את הפנים שלו. "אתה הבן שלי או אח שלי?" לא הייתי בטוחה.

"אני הבן שלך אמא," ענה. "זה מה שחשבתי," אמרתי. הוא הסתכל עלי ואמר, "יש לך שני ילדים אמא, נכון?"

"נכון מאוד."

"ומה את מרגישה כלפיהם?" שאל. עניתי שאני אוהבת אותם מאוד. "יופי, אז מה זו חיבה גדולה?"

"די, תפסיק, אתה מלחיץ אותי," אמרתי. הוא הניח לי והרחיק את החוברת. שאלתי אם הוא רוצה לצאת להליכה.

אישה גדולה בכובע שחור הופיעה בבית וקראה, "שלום מלכה." היא התקרבה אלי עם חיוך והבן שלי אמר, "שלום שִמחה. כמה טוב שבאת." הוא פינה לה מקום לידי והיא התיישבה בינו לביני. הגוף שלה מילא חצי ספה. ראיתי שקשה לה לנשום.

"את לא הולכת להתעמלות?" שאלתי. היא צחקה ואמרה שלא.

"מה שלומך מלכה?" פנתה אלי והורידה את הכובע. אמרתי שאני בסדר גמור. היא הסתכלה מסביב על הקירות כאילו שהיא מחפשת איזה דבר. "היא עדיין מציירת?" שאלה את הבן שלי. "למה את לא שואלת אותי?" אמרתי. היא ביקשה סליחה ופנתה אלי. עניתי לה שהציורים פה הם כולם שלי.

"את זה אני יודעת," חייכה אלי, "ואת יודעת," אמרה, "שאצלי בבית תלויה תמונה שציירת לפני יותר משלושים שנה?" "באמת?" שאלתי. היא הוציאה את המכשיר שלה והראתה לנו תמונה של בית ביער. "זה ציור שלה?" שאל הבן שלי וביקש לראות אותו מקרוב.

היא הנהנה וסיפרה שנתתי לה אותו במתנה ליום הולדת ארבעים, ושהיא לא היחידה מבין המורים שהזמינה ציורים ממני, אבל היא היחידה שקיבלה. "לא ידעתי את זה," אמר הבן שלי והסתכל עלי. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אבל הוא רק הסתכל. האישה אמרה, "כששאלנו אותה למה היא לא מציגה את הציורים בתערוכה הייתה לה תמיד אותה תשובה, שהיא מציירת בשביל עצמה," והבן שלי אמר, "גם לנו היא אמרה את אותו הדבר."

ביקשתי לראות את התמונה. "אני ציירתי את זה?" שאלתי, והם הנהנו. אמרתי שזה היה כנראה מזמן. לחדר נכנסה הבת שלי, ירדה אל האישה שישבה וחיבקה אותה. "אני זוכרת את הציור הזה," אמרה והצביעה על התמונה, "זו בקתה שהיא קראה עליה בספר שקנתה על אלסקה וקיוותה יום אחד לנסוע לראות אותה. לקח לה הרבה מאוד זמן לסיים אותו." עוד אנשים הגיעו וישבו במעגל על כיסאות, כולם מסביב דיברו והרעישו. האישה שלידי אמרה, "היא לא ציירה אז הרבה. היא עבדה במשרה מלאה ואחר הצהריים הייתה צריכה לטפל בכם. כשאמנון עבד בחו"ל היא לא ציירה בכלל." הבן שלי אמר, "היא אהבה ללמד, את חושבת?"

"אתם מדברים עלי?" שאלתי אותם.

הבן שלי הנהן והסביר שהם מדברים על התקופה שהייתי מורה. ביקשתי שישתפו בשיחה גם אותי, והוא שאל אם אהבתי ללמד בבית הספר.

"למה לא?" אמרתי. הסתכלתי על כולם. הבת שלי אמרה, "זה לא שבחרה ללמד כי תמיד רצתה. היא חיפשה משרה עם שעות נוחות שתתאים לגדל אותנו ותאפשר לאבא להיות יותר מחוץ לבית." "אולי זה מה שרצתה," אמר הבן שלי. והאישה אמרה, "אני חושבת שהיא באמת אהבה את הילדים. היא נהנתה תמיד לעורר בהם סקרנות והייתה נותנת להם כל מיני חידות ומשחקי חשיבה."

"איך את יודעת את כל זה?" שאלתי, והיא קראה, "אני שִמחה. לימדנו הרבה שנים ביחד ואנחנו חברות. זוכרת?"

"כמובן שאני זוכרת," עניתי. היא פנתה אלי ואמרה, "את לימדת חשבון ואני אמנות. בהפסקות היית באה אלי לחדר אמנות והיינו מפטפטות הרבה."

"באמת?" חייכתי. היא הסתכלה עלי והנהנה. ואז היא פנתה לאחי ואמרה שכשהגיעה לבית הספר כבר הייתי מורה ותיקה, ושמיד נהיינו חברות. היא לקחה עוגייה מהקופסה ואכלה. דאגתי שהיא תגמור את כולן ובדקתי כמה נשארו. ספרתי שיש עוד שמונה. לקחתי אחת לעצמי. היא אמרה, "עברתי אז תהליך גירושים קשה. חשבתי למכור את הסטודיו והתייעצתי אִתה מה לעשות."

"את מדברת עלי?" שאלתי. "כן," ענתה, וסיפרה שהיא לעולם לא תשכח מה אמרתי לה כשבאתי אז לבקר אותה. "את תספרי לי?" שאלתי. היא התקרבה אלי ואמרה, "הזהרת אותי שאם אוותר על הסטודיו אני עלולה לוותר גם על היצירה. זה היה רגע מאוד חשוב בשבילי."

"את יודעת עלי הרבה דברים," אמרתי.

"נו טוב, היינו חברות הרבה שנים," אמרה והסתכלה עלי, "ואנחנו עדיין חברות, נכון?" היא הניחה את היד על הגב שלי וליטפה. ישבנו ככה, והיא שאלה איפה השירותים. הבן שלי עמד והראה לה לאן ללכת. היא קמה לאט על הרגליים, ראיתי שהיא מתנדנדת מצד לצד. "תראה איך היא בקושי הולכת," אמרתי, והוא סימן לי באצבע שלא אדבר בקול רם.

 

10

ישבתי עם האורחים בחצר ולא כל הידיים היו על השולחן. שתיים היו מונחות על רגליים ואחת החזיקה בכוס. שלי היו על הכיסא. אחת נחה באור והשנייה לא. כשהזזתי אותה הצדה צבע האור גם אותה. "את רוצה לעבור לכאן?" שאלה האישה שלידי. עניתי שלא, והיא חזרה לדבר עם האישה שלידה. הרמתי את היד למעלה וכל האור נעלם. איש אחד הופיע מאחורי ושאל איך אני מרגישה. הסתכלתי עליו, זה היה הבן שלי. אמרתי, "מרגישה שחיכיתי כבר שתבוא."

"בא לך קצת לברוח מפה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

קמתי ויצאנו דרך השער. בחוץ לא היו אנשים. אף אחד לא חיכה בתחנה. הבן שלי חיבק לי את היד. שאלתי אותו לאן נלך. הוא רצה לדעת אם יש מקום שאני מעדיפה. הסתכלתי עליו, והוא שאל אם אני רוצה ללכת לקנות גלידה. "כמובן," שמחתי. בדקתי, ולא מצאתי את התיק עלי. אמרתי שאני לא יודעת איפה התיק שלי, אבל הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג.

הלכנו ברחוב ליד הבתים. לא היה אפשר לראות מה יש מאחוריהם. רק ביניהם, רחוק, היה קצת ירוק. עברנו משמאל ליד גינה ועצרתי לראות מה יש בפנים. "תראי את אלה," אמר, והצביע על הכתומים בכניסה. הסברתי לו שזה לא טבע אמיתי פה, והוא אמר, "נכון, זה לא." רציתי לראות את הפרחים מקרוב. שאלתי אם נוכל לקחת כמה אתנו.

"הם לא שלנו. הם שייכים לשכנים," אמר.

"כמובן," הסכמתי, נגעתי בעלים. "אבל שמו לנו אותם בחוץ," אמרתי.

הוא חייך אלי, ואז התקרב וגזר אחד. "זה בשבילך," אמר, ונתן לי את הפרח.

"למה הוצאת ככה?" שאלתי. והוא קרא, "זה לא מה שרצית?" הסתכלתי עליו ואמרתי, "צריך לגזור עוד."

"אבל הם לא שלנו," אמר, והסביר שיכעסו עלינו אם יראו שלקחנו אפילו אחד.

"אתה בטוח?" שאלתי, והוא הנהן. אמרתי, "אז בוא נלך מהר."

יצאנו לדרך. שאלתי לאן אנחנו מתכננים ללכת והוא ענה, "לקנות גלידה בקניון." "באמת?" שמחתי, והוא ענה, "באמת." עברנו ליד הגדר בקצה הרחוב וראיתי משם את היער. אמרתי שבאזור הזה טיילתי פעם הרבה. הוא אמר, "היית הולכת לשם לפעמים כדי לצייר." "אתה חושב ככה?" הסתכלתי עליו. הוא הנהן. ממול התקדמה לעברנו אישה. "לאן זאת הולכת?" שאלתי, אבל הבן שלי לא ידע.

הגענו למקום גדול ורועש עם הרבה חנויות ואנשים. הלכנו אל אלה שיושבים ונעמדנו ליד שולחן. הוא ביקש שאשב ואחכה לו ואמר שהוא כבר חוזר. נשארתי לעמוד. ראיתי אותו ניגש לחנות ממול ומדבר עם האיש ששם. כשהסתובב נופפתי לו שיראה איפה אני נמצאת. הוא התקרב אלי עם שתי גלידות ביד. "מה זה?" שאלתי, והוא נתן לי אחת. אמרתי שזה רעיון נהדר וליקקתי את הגלידה. "טעים לך?" שאל אותי. עניתי, "טעים מאוד."

בשולחן שלפנינו הרעישו שני ילדים. הם ישבו ואכלו גלידה והיא נזלה להם על הידיים ועל הבגדים. לא ראיתי את ההורים שלהם לידם. "איך השאירו אותם ככה?" שאלתי. הבן שלי הצביע לכיוון אחר וענה שהאמא שלהם שם. הסתכלתי עליה, היא דיברה עם אישה אחרת. אמרתי לו שהיא צריכה להיות עם הילדים. קראתי לה, סימנתי שהילדים נמצאים פה. היא התקרבה ואמרה שהיא יודעת.

"אמא," קרא הבן שלי, רצה שאפנה אליו. הוא אמר שיש לו משהו לספר לי. התעניינתי מה יש לו לספר. הוא התקרב אלי ואמר שלא סיפר זאת עדיין לאף אחד, שאני הראשונה שהוא מגלה לה. הסתכלתי עליו, רציתי כבר לדעת מה יגיד, והוא נגע לי ביד ואמר שבעוד כמה חודשים הוא יהיה אבא.

"באמת?" התפלאתי, והוא הנהן.

"מה, אתה כבר התחתנת?" שאלתי.

"בטח שהתחתנתי," ענה. "פגשת את טל הרבה מאוד פעמים." הסתכלתי עליו, והוא אמר, "ראית אותה בארוחות ערב שבת אצלך בבית וביום ההולדת שלך, ונפגשתן כמה פעמים אצלנו בדירה." "באמת?" שאלתי והוא הנהן. אמרתי, "זה היה כנראה מזמן." הוא התרחק קצת ואמר, "יכול להיות."

גמרתי את הגלידה לפניו. חייכתי ואמרתי שהשגתי אותו. שאלתי למה הוא לא אוכל את הגלידה שלו. הוא שיחק בה באצבעות וענה שאין לו חשק לסיים אותה. אמרתי לו שהוא צריך לאכול את הגלידה עד הסוף. הוא הסתכל עלי בלי לצחוק. אמרתי לו, "אני האמא שלך, ואתה צריך לשמוע בקולי." הסתכלתי על הפנים שלו, על השיער, על העיניים. חשבתי, "הוא יצא מהבטן שלי."

שמענו קולות מהחנות. הרבה אנשים עמדו קרוב אחד לשני שם וניסו לדבר עם האיש שמכר. הסתכלתי על מה שקורה. כולם רצו שיתייחס אליהם אבל הוא עמד במקום לבדו. "צריך שיהיה יותר מאחד," אמרתי. אלה שישבו לידנו אכלו ודיברו והרעישו. לא ידעתי למה באנו למקום הזה. שאלתי את הבן שלי, והוא ענה שיצאנו להתאוורר קצת מהשבעה. "לא טוב לך פה?" שאל.

"בסדר," עניתי, והוא שאל, "מה לא בסדר?" אמרתי, "בסדר, רק שאני מעדיפה ללכת למקומות שיש בהם ירוק."

"חשבתי שתשמחי לאכול גלידה," אמר.

"כמובן שאשמח," אמרתי, הוא הסתכל עלי כאילו משהו קרה.

"יש לך גלידה?" שאלתי.

"אכלנו גלידה הרגע," אמר.

"אני אכלתי גלידה?" שאלתי, "מה פתאום."

הוא הנהן וחייך אלי.

"את רוצה לאכול גלידה?" שאל.

"כמובן," עניתי.

הוא קם והלך אל האנשים שעומדים. עקבתי אחריו בעיניים, בדקתי מה הוא מתכנן לעשות. ראיתי אותו נעמד לפני החנות. כשהסתכל לאחור נופפתי לו, שיראה איפה אני. עוד אנשים הגיעו ונעמדו לידי. לא יכולתי לראות אותו. מסביבי התרוצצו ילדים והרעישו. "איפה האמא שלכם?" קראתי, אבל הם לא ענו. דאגתי שלא יוכל למצוא אותי וקמתי, חיפשתי אותו בין האנשים.

"אפשר לשבת פה?" שאלה אותי מישהי. לא ידעתי מה לענות.

ראיתי אותו מתקרב ושמחתי. אמרתי שכבר התחלתי לדאוג. הוא נתן לי להחזיק גלידה. "זה בשבילי?" שאלתי, והוא הנהן. שאלתי איפה הגלידה שלו, והוא ענה שקנה רק לי. אמרתי שהוא מפסיד דבר טעים. רציתי לדעת לאן נלך עכשיו. הוא אמר שמתחיל להיות מאוחר והציע שנחזור הביתה. "נלך לבית שלך?" שאלתי, והוא ענה, "לא, לבית שלך." אמרתי שהבית שלי בכלל באזור אחר.

יצאנו החוצה לרחוב והלכנו לכיוון המכוניות. בדקתי מה השעה, ראיתי שכבר אחרי שש. אמרתי שאמנון צריך לחזור עוד מעט. הוא הסתכל עלי ולא ענה. עברנו לצד השני של הכביש והלכנו עד הפנייה. ראיתי משהו מעניין על הרצפה. ירדתי להרים אותו אבל הוא אמר שזה מלוכלך ושלא אגע. "בואי אמא," הושיט לי את היד. הלכתי אתו. עברנו את אלה שהסתכלו. התקדמנו מהר מדי וביקשתי רגע לעמוד, הרגשתי לחץ בבטן. "אמרו לך איך ללכת?" שאלתי, והוא הנהן וענה שאנחנו כבר מגיעים. אוטובוס התקרב אלינו, האט אבל לא נעצר. הסתכלתי פנימה, לא ראיתי בו אנשים. חשבתי איך הוא ממשיך לנסוע כשאין בו אף אחד.

 

דן זמל, "נמצאת", פרדס הוצאה לאור, 2023.

 

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: שני פרקים מתוך "המופקרים", מאת מעין בן הגיא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ידידי מקפה כסית? כשלאה גולדברג הייתה האישה היחידה בחבורה

בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת איכלסה את בתי הקפה בתל אביב חבורת כותבים צעירים. "חבורת יחדיו". הם התיימרו להיות הביאליקים של הדור החדש. לאה גולדברג הייתה לכאורה אחת מהם, אבל הצצה ליומניה ולהקדשות שהקדישו לה חברי הקבוצה מגלה בדידות גדולה. האם לעובדת היותה אישה היה קשר לזה?

לאה גולדברג בנערותה. באדיבות ארכיון גנזים.

מערכת היחסים הזו לא הייתה מאוזנת כבר מהרגע הראשון. 

הוא – אברהם שלונסקי – מי שנחשב אז ל"מאסטרו" של השירה העברית המודרניסטית בארץ ישראל, משורר ועורך בחסד שחלם (ופעל כדי) לרשת את מקומו של ביאליק כמשורר הלאומי החדש.

היא – לאה גולדברג – אישה אירופאית צעירה, מוכשרת ומשכילה להפליא אך חסרת ניסיון בכל הנוגע לבוהמה העברית החדשה. 

שנות השלושים רק החלו, ושלונסקי בדיוק הוביל מהפך בשבועון הספרותי "כתובים". הוא ראה את עצמו יוצר מודרניסטי וחלם להחליף את הגוורדיה הישנה. השבועון, שיצא לאור בתחילה ביוזמתו של ביאליק, שינה את אופיו בהובלתו של שלונסקי: הוא הפך את יחסו כלפי ראשי אגודת הסופרים, איבד את חסותה של אותה אגודה, וניהל מלחמות ספרותיות קולניות נגדה ונגד כל מה שהיו הספרות והשירה העבריות עד אז. 

יחד עם אליעזר שטיינמן (שהיה העורך הראשי) חיפש שלונסקי כותבים רעננים, מודרניסטים כמוהו, שיחזקו את עמדתו ומעמדו. 

במהלך חיפושיו, חבורה של כותבים צעירים מקובנה הליטאית שפרסמו את יצירותיהם בעיתון היהודי הצנוע "פתח" והוציאו לאור את הקובץ הספרותי "פעם", משכה את תשומת ליבו. שלונסקי יצר איתם קשר (בתחילה באופן קולקטיבי, כקבוצה. רק בהמשך התפתח הקשר האינדיבידואלי עם לאה גולדברג עצמה), והחל לפרסם את יצירותיהם ב"כתובים". 

העמוד הראשון בקובת הספרותי "פעם", הכולל הקדשה של לאה גולדברג.

מאוחר יותר עזב שלונסקי את "כתובים" ומשך אחריו חבורה של כותבים צעירים, עכשוויים. הם החלו להוציא לאור שבועון חדש – "טורים". השבועון הודפס בלי ציון שם העורך, אבל היה די ברור מי מנהל את העניינים. 

בערך באותו זמן, החליט שלונסקי "לייבא" את חבורת "פתח" הליטאית לארץ, ובעיקר – את הכותבת הבולטת והמוכשרת ביותר שביניהם – לאה גולדברג. 

למרות גילה הצעיר, באמתחתה של גולדברג כבר הצטברו לא מעט שירים שכתבה ופירסמה. 

לפי עדותה שלה, היא התחילה לכתוב בגיל חמש. שירים קצרים, היתוליים בעיקר, בשפה הרוסית. אבל בגיל עשר בערך קיבלה הכתיבה שלה תפנית חדה – היא בחרה בעברית, והחליטה שבשפה זו, ורק בה – היא רוצה לכתוב עד סוף חייה. 

עברית הייתה, ככל הנראה, השפה החמישית שלה. כמי שגדלה בבית יהודי חילוני משכיל בליטא של ראשית המאה הקודמת היא ידעה על בוריין רוסית, גרמנית, ליטאית וקצת יידיש. הוריה שלחו אותה ללמוד בגימנסיה העברית. היא התאהבה בשפה החדשה-ישנה, אימצה אותה, והחלה להשתמש בה כפי שלא היו רבים שיכלו. 

לאה גולדברג בילדותה בקובנה. מתוך ארכיון גנזים.

ארגון העלייה של חבורת הצעירים הזו לא היה קל, ובסופו של דבר שלונסקי הצליח להשיג רק סרטיפיקט אחד – לזוג נשוי. כדי שתוכל להשתמש בו, לאה גולדברג נישאה לשמעון גנס (נישואים פיקטיביים, כמובן. הם נשארו ידידים בהמשך). 

מיד אחרי שהיא מגיעה לארץ יוצא לאור ספרה הראשון – "טבעות עשן", אוסף משיריה שנכתבו בליטא ובגרמניה. 

וכאן מגיעה החריקה הראשונה.  

שלונסקי הוא זה שטיפל בהוצאת הספר לאור, אבל האם הדבר היה יוזמה פרטית שלו או שנעשה בתאום ועל פי רצונה של לאה גולדברג? 

שנים אחר כך, שלונסקי התרברב כי הוא רצה לעשות ללאה הפתעה: "ומאוד רציתי לקבל את פניה בפנים מאוד מאוד שוחקות של ריעות, שידגימו את האקלים הרוחני של החבורה שלנו, חבורת ידידים ברוח וגם ביחסים האישיים". 

בהזדמנויות שונות הוא הפליג בתיאורים איך הושג המימון להוצאת הספר ("הלכתי אל מי שהלכתי, גביר במושגים הארצישראלים ובור ועם הארץ במושגים הישראליים ואמרתי לו …אתה תעשה דבר גדול אם תסייע לי להוציא לאור ספר של משוררת צעירה מקובנה"), וכמה מאמצים הוא השקיע בדבר, שהיה אמור להיות מתנת קבלת פנים מפתיעה לעולה החדשה. 

אלא שגולדברג עצמה לא מזכירה את הוצאת הספר כהפתעה כלל, לא ביומניה ולא באף ריאיון. להיפך, במספר הזדמנויות היא מזכירה את איסוף החומר ל"טבעות עשן" כמשהו שהיא עשתה בעצמה. 

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן", ניתן לראות את שם ההוצאה לאור – "יחדיו".

בכל מקרה, על סופו של הסיפור שניהם מסכימים: כששלונסקי הציג לגולדברג את הספר היא הודתה לו מקרב לב אבל ברגע שיצא מהחדר היא פרצה בבכי נורא. הספר היה מלא בשגיאות הקלדה, טעויות דפוס והשמטות. 

כששומעים את לאה גולדברג מספרת את הסיפור הזה, הלב נחמץ. המשוררת הצעירה הגיעה זה עתה בגפה למקום חדש וזר בו שלל תאריה האקדמאיים והליכותיה האירופאיות היו שווים כקליפת השום, מקום בו היא נדרשה להוכיח את עצמה מחדש, והנה כאשר מתפרסם הספר שאמור לייצג אותה – היא לא יכולה להיות גאה בו. 

אבל כששומעים את שלונסקי מספר את הסיפור הזה (והוא סיפר אותו שוב ושוב), הצער הופך לזעם – שלונסקי לא מביע אפילו קמצוץ של צער על התוצאה. לא רק שאינו מביע חרטה על כך שאולי היה נמהר מידי בהוצאת הספר ולא שם את ליבו מספיק לאיכות ההפקה, אלא שהוא כלל לא מביע סתם השתתפות חברית בצערה של לאה. להיפך, כשהוא מספר על בכיה, נשזרת נימה של משהו אחר בקולו. לעג? חוסר סבלנות? כמעט אפשר לראות את גבותיו מורמות בשחוק למול הבכי הנשי, הטיפשי. 

האנקדוטה הזו מתמצתת את מה שחיכה ללאה גולדברג בארץ: חבורת גברים צעירים, שאפתניים עד אימה שקיבלו אותה לשורותיהם בזכות איכות הכתיבה שלה, אבל תמיד ראו אותה ואת כתיבתה, כפחותה מהם. 

האם אכן היה זה בשל היותה אישה? היא מעולם לא טענה כך בפירוש. אבל בספר "מכתבים מנסיעה מדומה" אומרת על עצמה הגיבורה (שהיא בת דמותה של לאה גולדברג) שלו הייתה נשאלת הייתה כותבת וחותמת – "משורר". 

לכאורה, לא הייתה לה סיבה להתלונן – היא הסתובבה עם כל האנשים "הנכונים", בכל המקומות "הנכונים". 

כינו אותם "חבורת יחדיו", והם הסתערו על בתי הקפה של תל אביב (בתחילה ב"שלג הלבנון" ואז ב"כסית" ו"אררט" המפורסמים יותר), מזמינים את המשקאות הזולים ביותר (בעיקר תה), כותבים, מבקרים זה את כתיבתו של זה וקוראים תיגר על דור המשוררים הקודם. בהעדר משפחה אמיתית (אצל רובם), הם היו האחים והקרובים אחד של השני. 

חבורת יחדיו בקפםה אררט בתל אביב. מתוך אוסף פרטי של ליובה גולדברג.

הגברים שהרכיבו את החבורה הזו (שלונסקי בראשם, אבל גם אלתרמן, אברהם חלפי, ישראל זמורה ועוד) פתחו ללאה גולדברג דלתות רבות ועזרו לה להשיג במות למילותיה. ובכל זאת, היא לא הרגישה אף פעם ממש אחת מהם. 

ביומניה היא לא מזכירה אותם הרבה, אבל בהבלחות הקצרות שבהן הם מופיעים, ברור שהם אינם אנשי סודה או חברי אמת קרובים. למעשה, היו לה אבחנות לא מחמיאות לגבי חבורת הגברים שעבדה וכתבה לצידה: 

"קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם. שוב זעף על הסנובים מ"חבורת יחדיו" שאומרים כי אין ענין בספר זה."

"יש לי משקע מר מרוב הפגישות עם אנשים. עם אברהם (שלונסקי) בגלל הזיוף החתולי בענין "כל הרוחות" וכתיבתי שם."

"כתיבת יומן מחודשת זו באה לי מזמורה. הוא ואברהם (שלונסקי) החליטו לכתוב יומן "יבש". כרוניקה של מאורעות היום, כדי למסור אטמוספירה של האנשים ("כסית"). אברהם, כמובן, אינו עושה זאת. זמורה כותב כך: "שילמתי שטרות.." לשם פשטות ונאמנות כרונית. איננו כותב: "היום אמרתי לעצמי שאני נבל (או גאון)". אינני מבינה מדוע, אצל אדם חושב, תשלום שטרות הוא מאורע ריאלי יותר מאשר מחשבה מהסוג הנ"ל. כל הדברים האלה, פשטותם תלויה בחשיבותם, ואין צורך להתפלסף כדי לרשום מחשבה."

בכלל, התקופה ההיא מאופניית אצל גולדברג בבדידות עמוקה ובחוסר ביטחון מכמיר לב. היא לא הייתה בטוחה בנשיותה (ככל הנראה, גם בשל סיפורי האהבה הלא ממומשים הרבים שלה), אבל גם לא בכתיבתה וברמתה המקצועית. חוסר הביטחון הזה רק גדל על רקע יחסם המזלזל של חבריה. 

כשערך את תרגומיה, למשל, ובעיקר את תרגומה ל"מלחמה ושלום" (בו ראתה את פסגת היצירה), שלונסקי נתן לעצמו יד חופשית שלעולם לא היה לוקח בעבודה מול כותב גבר. היא זעמה על כך, אבל לא היה לה הרבה מה לעשות. 

"האמנם אני אדם חלש? אני מאמינה שלא. אולי רק אני היחידה המאמינה בזה. כמו שאני היחידה המאמינה בכשרוני. לא "גאון שלא הכירו בו" אבל בפוטנציה הרבה יותר משנתתי."

"אני מסיימת באביב זה את חוג 30 השנה של חיי. התוצאות זעירות עד זוועה. לא עשיתי מאום. שירים אחדים. אינני יודעת כיצד אתייחס אליהם בעוד כמה שנים. "עמדה" שאיני מחשיבה אותה בתוך ציבור שאינני מחשיבה אותו. חוג הידידים מצטמצם. אני מתחילה להאמין שלא אחייה זמן רב. רצון להספיק – לכתוב משהו טוב מאד, בלי להתחשב אם זה יישא חן. וזמן קצר לחיות בטוב. לזכות באהבה אחת במלואה. יותר אינני מבקשת. זה, כנראה רב מידי ו.. ילדותי." 

את היחס של עמיתיה הגברים אליה אפשר לראות גם בהקדשות הלקוניות שהוקדשו לה. 

בארכיונה המופקד בספריה הלאומית ובארכיון גנזים (הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון והספרייה), מצאנו לא מעט הקדשות שהיא קיבלה. ודווקא אלה השייכות לבני החבורה הזו – אלה שהיו אמורים להיות עמיתיה וידידיה בני דורה, בולטות בקרירותן. 

כששלונסקי חותם לה על ספרו "לאבא-אמא" הוא כותב רק: "ללאה המשוררת. א. שלונסקי". 

הקדשה לקונית ויבשה עבור מי שהסתובבה איתו רוב הימים בבתי הקפה התל אביביים, עבור מי שעבד עימה בצמידות, פרסם את כתביה בכל שבועון או כתב עת שהיו לו בו יד ורגל ובכלל נחשב בציבור לפטרונה המקצועי. ההקדשה הפשוטה חושפת מערכת יחסים מורכבת, ואולי מעט מנוכרת.

שלונסקי חותם ללאה גולדברג על ספרו. מתוך אוסף לאה גולדברג שבספרייה הלאומית.

בשיחות אחרי מותה מספרים עמיתיה על הערכה גדולה לכתיבה שלה, אבל תמיד מתווסף לזה דוק של התנשאות. אנחנו היינו שם לעזור לה. היא כתבה קצת "ריגשי" מידי. קצת ארצי מידי. אהבה קצת יותר מידי את הצורה והתבניות האירופאיות. 

לקח ללאה גולדברג הרבה שנים להעז להוציא את אשר על ליבה, וגם אז זה היה כמעט במקרה. 

לאה גולדברג מלמדת. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב 1967 ימי בתי הקפה התל אביביים היו הרחק מאחורי לאה גולדברג. היא גרה בירושלים ועמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית (אותו ייסדה בעצמה). היא לא הייתה צריכה אף אחד שיתמוך ביצירתה אלא להיפך – היא זו שתמכה עכשיו במוכשרים שבתלמידיה (שהעריצו אותה).  

ובכל זאת, כשנשלחה אליה הזמנה בלשון זכר ממשרדו של שלונסקי לקבלת הפנים לז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, היא התפוצצה. ברור למדי שתגובתה אינה מתכוונת למקרה הספציפי הזה אלא למשהו גדול יותר. הטעות אפילו לא נעשתה על ידי שלונסקי עצמו, אלא על ידי מזכירתו. היא שלחה לה את הנוסח שנשלח ככל הנראה לשאר המשתתפים – והפניה הייתה בלשון זכר, "לאדון הנכבד גולדברג לאה". 

ההזמנה שנשלחה ללאה גולדברג, כולל הערותיה שנשלחו בחזרה. מתוך ארכיון גנזים.

"לא ידעתי שאני אדון וממין זכר" היא כמעט צועקת בכתב יד על גבי העותק שנשלח אליה (שהיא מחזירה), ובמכתב נוסף שהיא מצרפת לאותה החזרה, היא כותבת לשלונסקי עצמו: 

"אפילו אם יבואו הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה"

האם שלונסקי התנצל? האם טולסטוי הפעיל איזשהם קשרים? לא ברור, אבל העובדה היא שלאה גולדברג השתתפה באותה קבלת פנים, למרות הכל. 

זאן פול סרטר וסימון דה בובואר מתקבלים בכבוד בנמל התעופה בלוד. ברקע: אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. צילום: משה מילנר ארכיון לע"מ.

אחרי הכל, מעניין לראות שדווקא בירושלים, הארכאית והמסורתית יותר, עובדת היותה אישה לא מנעה ממנה לזכות בכבוד והערכה אליהם היא כמהה כל כך בשנים הראשונות. ולא רק מתלמידיה, אלא גם (ואולי בעיקר) מענקים כמו שי עגנון ומרטין בובר, שלא ראו לעצמם פחיתות כבוד בהערכת היוצרת הצעירה מהם, ומכתביהם אליה לא מותירים ספק בנוגע לרגשות שחשו כלפיה. 

מתוך מכתב שכתב שי עגנון ללאה גולדברג. מתוך ארכיון גנזים.
פענוח מכתבו של עגנון ללאה גולדברג, מתוך ארכיון גנזים.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג מסרטן. היא הותירה אחריה יצירה אלמותית בהיקף ובאיכות חסרי תקדים, והפכה עם הזמן לאחד מהיוצרים החשובים, המוערכים והידועים ביותר בשפה העברית. 

בשנה זו היא גם זכתה בפרס ישראל לספרות יפה, פרס שהיא לא זכתה לקבלו בעצמה. אמה, שליוותה אותה ואת יצירתה לכל אורך הדרך, קיבלה אותו בשמה לאחר מותה.

הפריטים בכתבה מתוך ארכיון גנזים. חלק גדול מאוספי גנזים זמין דיגיטלית לציבור באתר הספרייה הלאומית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית.

 

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"

מחוללים בשבת: על כנסי המחולות של קיבוץ דליה

בקיץ 1947 התקבצו עשרות אלפים מכל רחבי הארץ כדי לחזות בכינוס מחולות העם השני שנערך בקיבוץ דליה. לא היה מדובר בסתם אירוע תרבותי אלא בניסיון ליצור ולעצב את המחול העברי החדש. אז איך קרה שסיקור הכנס בעיתוני היישוב העברי לא התמקד ברוקדים אלא בעניין אחר לגמרי?

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה

חלקת האדמה בקצה הקיבוץ שהוכשרה כחניון זמני לא ראתה מעולם מספר רב כל כך של כלי רכב. 

נהגי המכוניות הפרטיות תפסו את מקומם לצד רכבי הסעות של "אגד" שהגיעו מכל רחבי הארץ. רבים החליטו להתאגד ולשכור יחד מכוניות שתאפשרנה להם להגיע בנוחות אל הקיבוץ שבהרי אפרים, שם נערך ביום שישי אחד, בתיאטרון הטבעי שבחצר הקיבוץ, כינוס המחולות השני של קיבוץ דליה. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-003).

בוא דודי, אלופי, הגרנה

שם שמחה, שם צהלה.

בואי יפתי, במחולות נצאה

החתן והכלה. 

תנו צילכם הרי אפרים,

רונו זמר לדודים!

ואתם כוכבי שמים,

שירו, רונו לקוצרים!

(אילזה פלס)

 

כנס מחולות העם הראשון נערך בדליה, אחד מקיבוצי "השומר הצעיר", ב-1944. חברת הקיבוץ אילזה פלס, מי שהייתה המורה והגננת של הקבוצה הראשונה בקיבוץ, יזמה את הכינוס לרגל חגיגות חמש שנים לעלייתו על הקרקע ולכבוד חג השבועות. סייעה לה מורתה, גורית קדמן, שחיברה במיוחד עבור הכינוס כוריאוגרפיה למסכת בנושא מגילת רות. 

המלחמה השפיעה קשות על חברי הקיבוץ, כמו על שאר היישוב היהודי בארץ: המצב הכלכלי היה קשה מאד והשמועות על מה שקורה באירופה היו מחרידות. הן רצו לעשות משהו כדי לרומם מעט את רוחם של החברים. "הפרגולה" בקיבוץ, שהייתה במקור חאן ערבי שמסביבו משטח משופע לקהל, הייתה מושלמת לכנס מחולות. 

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הכינוס, אליו הגיעו 14 קבוצות מחול, עורר תשומת לב תקשורתית. ועיתון השומר הצעיר "על המשמר" שלח כתבת לסקר את האירוע – לאה גולדברג, שכתבה אחריו טור ארוך שערב ביקורת מקצועית ("כמה קבוצות התרשלו במיוחד בתלבושות") עם משנה אידיאולוגית מפורטת.  

מתחילה נתכוונו יוזמות הכינוס לערוך אחד כזה בכל שנתיים. אולם ב-1946 נפל התאריך המיועד קרוב לאירועי "השבת השחורה", בה עצרו שלטונות המנדט הבריטי אלפי תושבים יהודים ובהם רבים ממנהיגי היישוב, ערכו חיפושים מבית לבית בניסיון למצוא נשק לא חוקי והטילו עוצר על יישובים יהודיים רבים. לפיכך הוחלט לדחות את הכינוס לקיץ 1947.

הכינוס השני היה כבר הרבה יותר גדול. חובבי מחול מכל הארץ הגיעו לצפות ולרקוד. 20,000 מבקרים צפו בכ 5,000 רקדנים ורקדניות. אפילו רקדנים ערבים מכפרי הסביבה הופיעו על הבמה בריקודי דבקה.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

לכנס הגיעו גם עיתונאים מהארץ ומחו"ל, כמה נציגי מדינות זרות, אנשי הסוכנות היהודית ואפילו כמה עובדי ועדת אונסקו"פ – ועדת החקירה של האו"ם בדבר שאלת ארץ ישראל, זו שהמליצה לבסוף על תוכנית החלוקה. לפידים הודלקו לזכרם של קורבנות השואה, שזכרונה היה טרי מאוד. בדיעבד יש שהתייחסו לכינוס הזה כ"פגישת המחזור של דור תש"ח" (לפחות של החבר'ה מהתנועה הקיבוצית), רבים מהמבקרים והמשתתפים גויסו לאחר מכן ולא שבו משדה הקרב של מלחמת העצמאות.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

אבל לצד החלוציות התרבותית, החיוכים והשירים, הכנס עורר מהומה ביישוב היהודי כבר מרגע ההכרזה על פתיחתו. הסיבה הייתה דתית וערכית: הכנס נפתח ביום שישי בערב – ונמשך עד מוצאי שבת. בעקבות זאת, עוד לפני שהגיעו האוטובוסים הראשונים אל הקיבוץ, פרצה מחאה בקרב חוגים ביישוב היהודי נגד חילול השבת ההמוני.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

עיתון "הצפה" דיווח על מכתבי תלונה רבים שהגיעו למשרדי תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", שבתגובה פנו ליו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון וליו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. בן גוריון אף שלח מכתב למזכירות היישוב בו הביע צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אבל למרות זאת, אנשי הקיבוץ, מיסודה של תנועת "השומר הצעיר", לא שעו להפצרות והמשיכו עם התוכנית כרגיל. האלפים חוֹללו דווקא בשבת.

טורי מחאה נכתבו בעיתונים בימים ובשבועות שלאחר מכן. טור אחד קבל על כך שהמבקרים התבקשו שלא לפגוע במטעי הקיבוץ: "הם חסים לרמוס עץ, עגבנייה, כרובים – הם אינם חסים לרמוס את שבתו של ישראל". כותרת אחרת קבעה: "חילול שבת בזיון העם ועלבון הארץ". בן גוריון נאלץ לגנות את ההחלטה, והרבנות הראשית הורתה לעכב את קריאת התורה בשבת עד שיושמעו נאומי מחאה נגד חילול השבת ההמוני.

1
מתוך עיתון "הצופה", 24 ביוני 1947

כחצי שנה לאחר מכן פרץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הכנס השלישי נערך רק ב-1951 (הפעם ביום חול) ואף צולם בוידאו. ניתן לראות קטעים מתוכו בסרטון של "יומני כרמל". עוד שני כנסים נערכו בדליה: ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, וב-1968. לאחר מכן הופסקו הכנסים בקיבוץ דליה, אך מסורת פסטיבלי ריקודי העם נמשכה עם ייסוד פסטיבל כרמיאל בסוף שנות השמונים.

מתוך אלבום תצלומים "כנס מחולות דליה" השמור בארכיון קיבוץ דליה (סימול FMD-002-006-001).

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ דליה, וזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד המורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.