אלמנה דור שלישי
ענבל כהן
סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. ככה. יום אחד. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה. אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה. אני לא יודעת עליו הרבה. הוא עבד בקק"ל. עבד עם הידיים. יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות החמישים לחייו.
אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אבל ההלם מהמחלה השאיר אותה בלי שיניים. הבית היה מלא צחוקים של ילדים, ריבים וחיבוקים. אמא בישלה כמו במלון חמישה כוכבים. אבא, שגדל בלי חיבוק ואוכל מבושל, היה מכור כבד.
אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42.
אתמול קברתי אותו. עכשיו השעה עשר בבוקר. אני עומדת מול המקרר החדש שקנינו, ומנסה לחשוב עליו בצלילות. לא יכולתי לומר את כל מה שרציתי בהספד מול כל האנשים שמכירים אותנו. איך אתאר את מגע כפות הרגליים, משא ומתן ארוך על כללי הכשרות בבית, על כל בוקר שבו הוא קם ובחר כפית חלבית, אפילו שממש לא היה אכפת לו באיזו כפית הוא אוכל. מיץ התפוזים הסחוט שהושאר על השולחן. ליטוף אגבי בפלומת השיער שצמחו בה שערות לבנות אחדות.
איך בכינו יחד מעל שידת ההחתלה של תמר, אחרי שיחת הטלפון שלא השאירה מקום לספק. פתחתי את החיתול. הטלפון צלצל. תמר הייתה עם חלק תחתון חשוף. הוא עמד בכניסה לחדר בעיניים אדומות. הוא לא דיבר. נתתי לו את החיתול. הוא פתח אותו ושנינו בכינו והדמעות שלנו נשרו לתוכו. תמר הקטנה חיכתה בשקט לסיום ההחתלה והביטה בנו בעיני עגל.
נהפכתי לכותבת ההספדים של המשפחה האומללה הזאת. "את יודעת להוציא את הדמעות," אמרה לי בת דודה שביקשה ממני לכתוב הספד לחמותה. התחלתי לכתוב בראשי הספדים על אנשים שעודם בחיים. אולי מתוך פחד לאבד אותם. הייתי חולמת בהקיץ שאני מספידה את סבתא שלי במילים חמות. דימיתי את האהבה שלה לאוכל שהכינה לנו. ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, לשה את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות, מטפטפות יחד אל תוך הבצק ומתערבבות בצחוק של כל הילדים בבית.
על עומרי כתבתי בראשי כמה הספדים. הרבה לפני שנפטר. את חלקם הפכתי לברכות יום הולדת. כתבתי על העקשנות שלו, ועל האהבה שלי לדברים הקטנים של השגרה.
אז כתבתי הספד יפה ואנשים בכו. אבל מה שהכי רציתי היה להזדיין איתו עוד פעם אחת. ולא לחשוב שזו הפעם האחרונה. לספור את נקודות החן שלו. את הגדולה על הלחי השמאלית, את הוורודה על השד ימני, בין השערות. וכולם עברו מולי ואמרו משתתפים בצערך, מן השמיים תנוחמו. בזמן הזה דמיינתי את הידיים שלו עוברות על השיער שלי, ואת מגע הזקן הצרפתי שגידל בשנים האחרונות על לחייו. הייתי גוזרת לו אותו בזמנים שגדל פרא עם המספריים הקטנים של הציפורניים ואחר כך נותנת לו נשיקה ארוכה, לבדוק שגזרתי מספיק קצר את שערות השפם, שלא יפריעו לשפתיים. הייתי עומדת מול המראה, מרימה את שערות הפאה הימנית של ראשי, בוחנת את שערות השיבה שהציצו והחלטתי להשאיר ולא לצבוע. הוא היה ניגש אליי מימין בחיוך ומנשק בעדינות במקום שצצו בו שערות לבנות.
המראה מולי מציירת תמונה של מישהי מוכרת אך זרה לי: פנים עגולים ועיניים גדולות, כמה שערות כסף שצובעות את החום ומשוות לו רצינות. ומבעד לה אני רואה את הבחורה הצעירה שהכרתי לפני שנים, וכיום אני בקושי זוכרת אותה. זו הייתה מלאת חיוכים ואופטימיות, וגופה רענן וחלק. רק אחדים הכירו אותי כפי שאני באמת. המראה לא העבירה את דמותי כפי שראיתי אותה אני. עומרי הכיר אותי כפי שאני באמת. בלי איפור ובלי העמדת פנים. נראה שהוא אהב אותי יותר משאהבתי את עצמי וזו כשלעצמה הייתה בעיה חמורה, כי עכשיו נותרתי לבדי. תמיד היו לי ציפיות גבוהות מעצמי ומהעולם, והן היו מתכון לאכזבה מתמדת. היחיד שעמד בציפיות הגבוהות שלי היה עומרי.
כבר אחר הצהריים ומעט אנשים עוד יוצאים ונכנסים, תכף שבת. סוף־סוף יושבים על כיסאות רגילים. כל השבוע ישבנו על מזרנים והגב שלי, בעיקר התחתון, התחיל לכאוב בנקודה השמאלית, בגומה שבין הגב התחתון לישבן. היום נאכל ארוחת יום שישי של קייטרינג. לא מטבוחה שמתבשלת שעות על הגז שאמא מרתיחה מים ונועצת סכין בעגבניות, מצלקת אותן כדי שאחרי שירתחו המים, תוכל לשלוק אותן מקליפתן. רעש הקיצוץ הדק על קרש העץ ופצפוץ השמן המתחמם והערבוב הארוך על הגז. טעם חמוץ־מתוק של סלט גזר עם אגוזים ועירית מעורבב עם אגוזי פקאן, שאפשר לאכול ממנו קערה שלמה. כל הטעמים פתאום על הלשון: ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, ללוש את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות. מהבצק הזה מכינים חלות של שבת או ספינג'. כזה שמלא שמן ונמרח בסוכר לבן, אליו קושרים חוט לבן של תפירה, מחזיקים מעל הפה ונוגסים בנגיסות קבועות. אני מתגעגעת ללקק את האצבעות מערבוב של מטבוחה חמה וטחינה עם חלה, לנגב את השפתיים מהחומוס של הקוסקוס שנמעך בפה. דביק כמו הנשיקה שדוד אברם הדביק לי לפני דקה.
רציתי קצת לברוח, ולא חשבתי על מקום טוב יותר מהקוסמטיקאית. המגע הזה הוא שלך לשעה שלמה שבה את מקבלת טיפול מסור, עד לאצבע הכי קטנה, עדיף בעצימת עיניים. את יושבת שם, מושיטה יד. הדיוק שדורשות הציפורניים נוגע ללב. המריחה מרפרפת לך על הציפורן, מורחת את יומך בצבעים. את בוחרת צבע לפי מצב הרוח. כתום ליום סגריר, בורדו עמוק לבדידות מעיקה. ואין מי שישפוט אותך. אם יש לך מזל את זוכה במסז' קטן ברגליים ובתשומת לב מרבית לכל אצבע ואצבע. ואם יש דיבורים הם רק דיבורי נשים. מלב אל לב. בסוף את שוכבת והיא מורטת לך את הגבות. זה קצת כואב, אבל גם יש נחמה בלהיפטר מהשערות הקטנות והמציקות לימים הקרובים. ואת שוכבת שם עוד דקה. מושכת את הזמן עד ליציאה לחיים האמיתיים. את מוכנה לשלם לה תמורת האשליה. את כבר לא כל כך צעירה ומבינה שאשליית הנעורים עוד מעט תחלוף. את ממש בסופה של תקופה. את מרגישה את זה. סוף התקופה מתאפיינת בקמט פה, קמט שם שאת מנסה להתעלם ממנו. בכתם לבן בזרוע, בכתם חום אחד בלחי ושני על השד השמאלי.
התיישבתי על הכיסא המסתובב ובחנתי את שורת הלקים הצבעוניים.
בא לי בהיר, אני אומרת.
אולי תגווני, היא אומרת לי.
לא בא לי, תשאירי לי משהו קבוע, אני נותנת לה מבט.
היא מוציאה את המשייף ומתחילה באצבע ביד ימין. עוברת לקמיצה.
אווץ'.
אל תזוזי.
בחייאת רויטל זה כואב.
נגעת בציפורניים שלך, היא אומרת.
הן הציקו לי.
אל תזוזי, היא נותנת בי מבט רציני.
הציפורניים לאט־לאט מתחילות להתמלא בתכלת בהיר במיוחד. משיחת המברשת עוברת ציפורן־ציפורן ביסודיות ובמהירות. מוסיקת שנות ה־80 מתנגנת ברקע. Girls Just Want To Have Fun. היא מספרת לי על הבן שלה והבעיות שלו בבית הספר, ואני מהנהנת כמבינה. משלמת לה מכל הלב ומקבלת חיוך רחב ליציאה לדרך. עד הפעם הבאה.
***
הערבים עוברים עליי במרפסת ולפעמים בטלוויזיה. לא מסוגלת לקרוא בימים אלו. אני חושבת איך אפשר להחזיק את הזמן, לנתב אותו כרצוני, להזיז אותו קדימה כדי לא להרגיש את המועקה שמזדנבת אחריי. מין תקתוק שמקביל לפעימות הלב. בכל פעימה הוא מושך את הלב מטה, כמו ילד שמושך במכנס ומנדנד. התקתוק מלווה אותי מהרגע שאני קמה. אני שומעת אותו יותר כשאני לבד, ואני עוצרת לרגע, מקשיבה לו. אני מקווה לא לשמוע אותו עוד, אבל הוא לא עוזב אותי. אני מקווה שהזמן ישקיט אותו, אך עד כה זה לא קרה. צריכה לעבור ל"זמן התינוקות", שבו הזמן המציאותי אינו רלוונטי, שבו ההתנהלות היא על פי צורכי הגוף שלי. האם לזמן יש זמן משלו, האם הוא פועל דרכנו והאם אני יכולה להשפיע עליו? אני חושבת שהזמן והזיכרון מתערבבים בשלב כלשהו, עד שקשה להבחין בין הזמנים, מה היה קודם ומה אחר כך. המתים עוד חיים בזיכרונם של החיים, וכל זמן שאלו זוכרים אותם, הם ממשיכים לחיות בראשם, משתנים, מלווים אותם, מדברים איתם. הם לא מתים עד שאלו שזוכרים אותם מתים.
הגיע הזמן לחזור לעבודה. מרכז ירושלים מלאה גגות אדומים. הגשם צובע את מדשאות גן העצמאות בירוק כהה במיוחד. הגשם לא פוסק, ורחוב אגרון נראה כמו נחל גועש. רגליי לוקחות אותי אל בית קפה קטן שבקושי מכיל שולחן בר קטן ושולחן עגול ליחיד. יצאתי החוצה ולקחתי את הקפה לשבת על הספסל. הבטתי מטה. חלפו להם זוגות נעליים בגדלים וצבעים שונים. הבטתי בנעלי הבד שלי, Toms שחורות וכבר בלויות. נוח לי בהן. אחד הזוגות נעצר לידי.
היי, מה נשמע?
הרמתי את ראשי. נגלה לעיניי ראש עם משקפיים עגולים. ידעתי את שמו, הוא ישב לי על הלשון. אנגלי או אמריקני.
מה שלומך? הוא חזר.
מה שלומי? הופתעתי מהשאלה, כאילו הוא באמת רוצה לשאול לשלומי. במקרה הזה אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות לענות לשאלה בכנות.
שלומי מצוין, קברתי את הבן זוג שלי לפני חודש ומאז אני מתעסקת בביורוקרטיה, בלגדל שתי ילדות, מזל שיחד איתו הלכה המשכנתא.
ראיתי את עיניו נפערות בהפתעה. הוא הזמין לעצמו אספרסו כפול וישב איתי על הספסל.
ואו, אני מצטער לשמוע. איך את מסתדרת? הוא התחיל לצחוק ומיד כבש את צחוקו בבושת פנים. מה כל כך מצחיק? שאלתי.
שלא ציפיתי לתשובה הזו. אני מצטער. זה ממש לא מצחיק, אמר וכיסה את פיו.
חייכתי.
אתה צודק, מה יש לעשות חוץ מלצחוק. הרי כבר בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.
הוא הסתכל אליי בעיניים גדולות עם זיק של שובבות, וצבע העיניים התכולות שלו התחיל להשפיע עליי.
לא, באמת, איך את מסתדרת?
מסתדרת…
בחנתי אותו. הכיפה הקטנה עם צבעי הקשת בענן עדיין נשארה על ראשו, מבצבצת. שיערו ארך במקצת ובשמש הוא נראה בהיר יותר. לבוש בג'ינס משופשף במיוחד ובחולצת צווארון כמו של אבא שלי, רק סגולה.
וממה הוא נפטר?
מהמחלה.
כמה זמן הוא היה חולה?
חצי שנה.
שתיקה. הוא החזיק את האספרסו שלו בכזו עדינות. הבוהן אוחזת בידית בכוס והאצבע מחזיקה אותה מהצד השני. טבעת הנישואין בוהקת בשמש על הקמיצה. ציפורניים גזוזות ואצבעות ארוכות ודקות.
ואיך את? את נראית מצוין.
רק נראית. תודה.
השמש עשתה בי שמות. ידעתי שמיד אחר כך אני אראה על פניי נמשים־נמשים על האף ואולי כתם קטן שיהיה לו פוטנציאל לגדול.
אז איפה אתה עובד עכשיו?
קיבלתי משרה באוניברסיטה.
מזל טוב.
כן, חיכיתי לזה הרבה זמן.
תראי, הייתי ממש שמח להמשיך לשבת אבל אני חייב לעוף, אבל בואי ניפגש ונתעדכן.
רציתי שימשיך לשבת, שיהיה לי עם מי לדבר. נשיקה וחיבוק חם הפתיעו אותי. היה לו ריח אפטרשייב של גבר לא צעיר. חזק. של פעם. עמדנו חבוקים באמצע רחוב אגרון. אהבתי להריח את בית השחי של עומרי. להריח אותו גם כשהיה מלא בזיעה חמצמצה שריחה התערבב בשאריות הדאודורנט המתוק.
אחרי חודש שוב מצאתי את עצמי בשמונה וחצי ברחוב אגרון. השיעור שלי מתחיל רק בעשרה לתשע. עצרתי בבית הקפה הקטן. אהבתי שמגישים בו מים עם חתיכה קטנה של מלפפון. והנה הוא. לבוש חולצה כחולה משובצת עם צווארון. אני מחייכת, אבל מרגישה שרואים עליי את העצב.
מה שלומנו הבוקר, הוא שואל.
ואני מספרת על הבנות ועל ביטוח החיים ועל הביורוקרטיה. המעטפות הנערמות מבלי שאפתח אותן. עומרי היה מתעסק בחשבונות. שוב הוא לוקח לו קפה ומצטרף אליי.
כמה אני מדברת. ומה שלומך?
אני? גם עליי עברה שנה לא פשוטה, אבל אני לא יכול להתלונן אחרי מה שאת מספרת.
מה קרה?
נפרדנו, אשתי ואני. עזבתי את הבית.
ואני חושבת, שלושה ילדים, ובוחנת אותו עם הכיפה הצבעונית לראשו והחצי חיוך והמבטא הקצת מצחיק שלו. הכיפה כל כך קטנה שכמעט אפשר לשכוח ממנה.
זו הקלה גדולה בעצם, הוא אומר. אפשר לפתוח דף חדש ואין בבוקר את ההרגשה המעיקה והשתיקה שביני לבינה והשאלה למה בעצם התחתנו ואיך הגענו עד הלום. יש לי דירה נחמדה עם גינה. מוזר להיות לבד אחרי יותר מעשרים שנה שאין לך זמן לעצמך.
אני מהנהנת ומסכימה בשתיקה.
אני צריכה ללכת, אני אומרת.
ושוב חיבוק וגם נשיקה רפה על הלחי.
רוצה לאכול צהריים יחד? הוא שואל לפני שאנחנו מתנתקים.
טוב, אני עונה כמעט ללא מחשבה.
הכיתה מחכה, ילדים הורמונלים סוערים יושבים על כיסאות. היסטוריה מעניינת להם ת'תחת. שמעתי בחצי אוזן ברדיו שהיום יום האיידס הבינלאומי. על זה אדבר איתם. נכנסת לכיתה, מוציאה קונדום ישן מהתיק. צחקוק מהכיסאות האחרונים.
המורה, זה שלך?
לא ויתרתי והמשכתי עם הציניות של התלמיד, קניתי את זה במיוחד בשבילך יונתן, נראה לי שאתה יקיר הבנות כאן בכיתה.
כולם התגלגלו מצחוק, יונתן נתן בי מבט וחיוך מעושה. את שארית השיעור העברנו בשיחה פתוחה ככל האפשר על אמצעי מניעה ואיידס. הילדים חשבו שגלולות מגינות מפני איידס. תפסתי את הראש שלי וחשבתי: איך עם כל האינפורמציה שזורמת באינטרנט הם יודעים פחות ממני כשהייתי בגילם?
השעה שתים עשרה וחצי ושכחתי לשאול איפה ניפגש. צלצלתי אליו. אפילו לא זכרתי שיש לי מספר טלפון שלו. יש מסעדה נחמדה שנפתחה במושבה. שמשת הרכב מלאה אדים ואני כמעט לא רואה דבר. לוקח לה כמה דקות להתבהר. המסעדה הומה אדם, והוא יושב ומחכה. כשאני מגיעה הוא נעמד בג'ינס הכחול והחולצה המשובצת. הוא נוגע בי קלות בידו והיא חמה. שלי קפואה. אני שוב מריחה את האפטרשייב שלו. הוא יושב מולי ומדבר. הרעשים סביבנו מקשים עליי לשמוע אותו. אני מהנהנת ולא יודעת אם הבחין שהלכתי לאיבוד כמה פעמים בתוך המילים שלו והמחשבות שלי. טעם אגוז המוסקט והבטטה מתערבב לי בפה ואני מעדיפה לשתוק. המלצרית שואלת אם אנחנו רוצים כוס יין, הוא מסתכל עליי ואני מהנהנת. היין האדום מתערבב לי בבטן ואני מרגישה אותו נח על כל הארוחה בתוך הקיבה. המוסיקה מנעימה את הזמן, הוא מחייך ומבקש חשבון. בלי מילים אנחנו יוצאים, ואני מרגישה את כף ידו בשלי. אני לא מוציאה אותה. הולכת אחריו לרכב. נכנסת למושב שליד הנהג. הוא נוסע. אני לא שואלת לאן.
הוא עוצר ומוביל אותי בחיוך לבניין ישן. אנחנו הולכים מסביב לבניין ומגיעים לשלוש מדרגות המובילות לשער קטן וגינה. בגינה שביל אבנים המוביל לפלדלת חומה. הוא מכניס את המפתח למנעול ונכנס פנימה. החושך מכסה את החדר, ואחרי כמה רגעים אני רואה ספה חומה מרופטת וספריית עץ ועליה ספרים, בעיקר באנגלית. אני לוקחת ספר על בוב דילן. מרגישה לא במקום. כמעט שתיים וחצי. הוא לוקח ממני את הספר ומניח אותו על שולחן הסלון. לוקח את ידיי ומוריד לאט את הצעיף האפור שעוטף לי את הצוואר. ואז את המעיל, והסוודר. אני לא זזה. מתמסרת למגע. שמחה שהחדר חשוך. הוא מושיב אותי על הספה ומסיר מעליי את המגפיים, מגף אחרי מגף. אני נעמדת מולו. מורידה לו את החולצה המשובצת, מתחתיה מגלה גופייה לבנה. משחררת את החגורה, פותחת את כפתורי הג'ינס. מרגישה את הזקפה שלו. מושיבה אותו על הספה וחולצת את נעליו, אחת־אחת. ואחר כך גרב־גרב. ומורידה את המשקפיים, שלי ושלו. הוא מסיר את הכיפה הקטנה והצבעונית. הוא הולך לחדר ומביא קונדום, בוחן אותו לרגע ואז פותח את העטיפה ומלביש אותו בזהירות. הראש שלי ריק לחלוטין. אני עוצמת את עיניי. מרגישה את כף ידו מלטפת את שערי, חופנת את שדיי. עיניי נשארות עצומות. שערו החלק מגיע עד לאוזניו. הידיים שלי מקיפות אותו. אני מושיבה אותו על הספה ושוב עוצמת את עיניי. הלשון שלי הולכת לאיבוד בפיו. אני יושבת עליו ובקלות הוא מחליק לתוכי. אני שומעת רק את הד נשימותינו וציוץ של ציפור שיושבת על אדן החלון. צפצוף רפה מעבר לזגוגית. רוצה להיאחז במשהו. מחזיקה בגבו. בכתפו. נשארת עליו גם אחרי. ראשי בין ראשו לכתפו, במשולש, מרגישה את עצם הבריח. משתהה עליו עוד רגע. אני מרגישה רטיבות על לחיי, מנגבת את הדמעות בלי שיראה ויוצאת ממנו. הוא מסתכל עליי.
אני מתחמקת לשירותים. השירותים עתיקים עם קרמיקה לבנה דהויה. אני מסתכלת במראה. אני נראית קצת מופתעת. מופתעת מעצמי ואיך הגעתי לכאן, ביום חול, חודש וחצי אחרי שעומרי נפטר. הפנים שלי ניבטות אליי מהמראה. הגבות שלי לא זהות זו לזו, עבות, מסרבות לידיי שמיישרות אותן שוב ושוב. האף שלי מלא נמשים מהקיץ האחרון. כתמי שמש כמו שיש לסבתא שלי על כפות הידיים מתחילים לתת אותותיהם. יש לי עוד כמה שנים, אני חושבת. בינתיים אני חובשת כובע רחב בקיץ כדי לדחות את הקץ. את רוצה לראות את הספר עכשיו? אני שומעת אותו צועק מחוץ לשירותים.
אני יוצאת. איזה ספר?
על בוב דילן, הוא עונה.
נסעתי חזרה הביתה כאילו דבר לא קרה.
אביגיל חיכתה לי על הספסל בכניסה לבניין. אמא, את מאחרת.
אני באמת צריכה לשכפל לך מפתח, אמרתי. שיהיה לך, את כבר גדולה.
***
שוב ביקשתי מנגה הבייביסיטר להגיע בשמונה וחצי, אחרי שהבנות ישנות. לובשת פיג'מה, נכנסת איתן למיטה ועושה את עצמי נרדמת. בשמונה תמר כבר קורסת בין ידיי. אביגיל עדיין מציצה בי. אני מעבירה את תמר למיטה. כבר כבדה למדיי. חוזרת למיטה, אביגיל כבר בנמנום כזה שלא אכפת לה שאקום. מדדה בשקט למקלחת. מקלחת קצרה, רותחת, שמאדימה את הבשר. כל המשמנים האלו שזועקים לשמיים את לילות הבשר שלי. הוא מת ואני עדיין מרגישה שאני מסתננת, לוחשת, מתחבאת. לובשת את החולצה האדומה. זאת שעוד עולה עליי, שפעם הייתי שוחה בה. היא עוד מעט מתמלאה לגמרי בבשר. והבשר שלי אדום, יוצא את הקור הזה, חורך את הפנים.
הגשם שוטף לי את הליפסטיק ואני מנקה אותו, כאילו מתביישת שמרחתי אותו בכלל. והנהיגה עוברת, אבל אני לא זוכרת את הדרך. אני פשוט מגיעה. בלי שאני דופקת הוא פותח. עוד רטוב מהמקלחת, הספיק ללבוש רק ג'ינס. אני לא מדברת. הוא רוצה להגיד שלום, אבל אני מהסה אותו וחוסמת לו את הפה עם האצבע. אני לא מתפשטת. רק אותו אני מפשיטה מהג'ינס. ואין בי כלום. רק בשר. הלוואי שיכולתי להיות רק בשר. בלי זיכרונות, בלי לב. אני מתעלסת כאילו עם עצמי. כמו שלא זכרתי איך הגעתי לכאן, כך כל הבשר הזה רוצה לשכוח, למחוק. ואני נותנת להעלים אותי בתוכו כשהוא בתוכי. הכול מתערבב, הרוק שלו באוזן שלי והלשון שלי בצוואר שלו. כאילו אנחנו חתולים שלא שבעים מליקוקים. הכלב בחוץ נובח. האנחות הולכות וגוברות, הציפורניים ננעצות בבשר. הבשר נכנע, הנשימה עצורה, נחנקת תחת הכבדות, נקבוביות העור מזיעות, מתחככות, נתח לנתח הן נופלות לשקר הבשר הזה.
האוויר דחוס, קשה לנשום, אבל אין מנוחה. השעון המעורר נופל, אבל אנחנו לא עוצרים. אני רואה את שערות ראשו החלק מלאות זיעה. והוא מגלגל אותי שוב. שוב בתוכי, ואני כמעט כבר לא מרגישה אותו. אני נצמדת אליו ועוצרת כדי לכווץ, אולי שוב ארגיש. והוא ממשיך, האגן שלו על האחוריים שלי. אני מסתובבת קצת כדי להתמקם. הנשימה שלו נעצרת. זה סימן לסוף. תירצתי שאני צריכה לשחרר את הבייביסיטר. עוד בדרך לדלת הרגשתי אותן עולות. לא הסתכלתי עליו. ברגע שסגרתי את הדלת הן ירדו על הלחיים. מתערבבות עם הגשם, שוטפות אותי. מיהרתי לאוטו. כשהגעתי לרכב התחילו גם הרעידות. יבבות שנדמה שנחלצות ממישהי אחרת שאני מסתכלת עליה מהצד. ואז הן התחילו להירגע. פתחתי את הראי באוטו. העיניים נפוחות. פתחתי את החלון, שאפתי את האוויר הקר. אורות הרחוב מנצנצים במיוחד לכבוד חג המולד המתקרב. חיכיתי עוד כמה דקות במושב, הקשבתי למוסיקה ברדיו עד שהגוף נרגע והתנעתי.
ענבל כהן היא פעילה חברתית, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה "מקום לשירה". זהו לה פרסום ביכורים.
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מיצירה בכתובים מאת רתם פרגר וגנר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
