.
אחרי ההצלחה הגדולה של אהבה, מעין איתן, שגם תרגמה את הספר לאנגלית (תרגום שנחטף בשמחה בידי הוצאת פינגווין), ניסתה לספר סיפור קשור־לא־קשור, בשפה אחרת, שירחיק את הגיבורה החדשה ועלילותיה מן הצל הגדול מאוד של ספרה הראשון. הצעקה הוא הניסיון הזה.
» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם עופרה עופר אורן על ספרה ״מה קרה להגר באילת?״
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
אן בן־אור, מלאכים ללא כנפיים, שמן על עץ, 89X78 ס"מ, 2021
אח שלו מת והם נסעו לזקנה. הוא והמטפלת.
היא צריכה להשיג עבודה חדשה. אני אקפיץ אותךְ, אין בעיה, הוא אמר. היא לא ידעה לשמוע עברית והושיטה לו את הנייד, "פָּגָ'לוּסְטָה אֵטוֹ אֲנָה" (בבקשה, זו היא). קול אישה סדוק מסר לו כתובת בהודעה קולית. אחד העם 13 – הוא הקליד – עשרים דקות נסיעה. נקווה שעד שנחזור הבית יהיה ריק. "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה?" (וזה רחוק מהים?) היא שאלה.
אני אדם טוב. איך שאני דואג לה, הרי היא לא מכירה שום דבר חוץ מהבית שלנו. ציפור זרה. שלוש שנים לא הוציאה את המקור מהקן. אני אדם טוב שקרה לו, אדם טוב שעשו לו. אדם טוב ש – כן, בלי ספק.
היא החליטה לדבר על ההורים המסורים שלו; ועד כמה שהם; ועד כמה שהיא; ועד כמה שהם והיא; ועד כמה שהם לה; ועד כמה שהיא להם; ועד כמה שהיא לעולם לא תשכח; וכמותם לא תמצא; אתה צריך להיות גאה; אני גאה; וגם אתה ילד טוב; אני ילד טוב; תשמור עליהם; אני שומר; רק שלוש שנים, היא נאנחה, רק שלוש, מי חשב, ועכשיו אומרת "פַּדְבוֹל נַאס טְבוֹי בְּרָאטִיק" (אחיך הקטן סידר אותנו) ומחייכת. והחדר שלה – כמה שאבא ביכה על אובדן מקום המנוחה שלו כשזו הגיעה לטפל באחיו, הפינה היחידה שהייתה לו בבית, וכעת התפנו שני חדרים במכה.
קול האישה במכשיר אמר "הגעת ליעד", אבל היעד דמה למגדל משרדים מוזנח שהוסב לבית בושת, ואיפה תשכן פה זקנה שיש לדאוג לה למען השם, בואי נקשיב שוב להודעה הוא ביקש, ואתה כזה אידיוט, היא הרי אומרת בפירוש רמלה, איך שכחת להקליד את שם העיר והגעתם לאחד העם 13 באור יהודה.
"מִי נֵ'ה טוּדָה פַּפָּלִי" (נחתנו במקום הלא נכון). הוא עיסה את רקתו בתנועה סיבובית ועצר בתחנת אוטובוסים. הכבישים כבר חנוקים ויש עוד להמשיך ולזחול לפחות חצי שעה, והיא חוזרת על ההברות: ר־מ־ל־ל־ה והצליל מזכיר לה ממתק, סוכריות מציצה שמכרו בשוק שלה בבית, בסמרקנד, וחיוך קל סודק את האודם בשפתיה. "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה" (וזה רחוק מהים), היא חוזרת ושואלת. לא כל כך רחוק, הוא עונה ומוסיף: עיר עתיקה ומאוד מעניינת. הנה בכל זאת – איך שהיא נפלה אצלנו טוב, הרי אבא ואמא בקושי נתנו לה לגעת בו, רק קצת תרופות פה ושם והמשיכו לעשות כמעט הכול בעצמם… מאז שנולד עטפו אותו בצמר גפן, וגם בלילה לעולם לא חדלו ממנהגם להתעורר אף כשלא היה צורך, לבדוק שנושם, והיא, מה רע לה, תפסה ג'וב של נופש ועכשיו נוסעת לחפש את הים. אבל הלב – הוא טוב. מה תיתן עבור לב טוב. וגם אם עצלנית זה כבר לא עניינו. מה שחשוב זה שהוא אהב אותה.
והנה הם כבר אצל הזקנה. הרחוב צר, שיכון של פעם, והיא לוחשת "אָ, יָה טוּט בָּיוּס" (אני כאן מפחדת), והוא מאט ורואה שתכף נגמר כבר הדלק. למה לכל הרוחות התנדב להסיע והשאיר את אבא ואמא לבד בבית מול כל אותם חטטנים ונברנים של צער. אני אדם טוב, חייב להיות אדם טוב, כמה סבלנות שיש לי. אין דבר, הוא אומר, גם כאן גרים אנשים הגונים. והם פוסעים על מדרכה מלאה בורות וסדקים, קשה ללכת בלי ליפול. מטפסים חצי קומה בחדר מדרגות מסריח משתן ובישול שרוף, ושם מאחורי הדלת בשעה טובה מפציעה המדוֹנה שלנו ועוד לפני שנכנסים כבר מבקשת מבעד לפתח שבשבילה דבר ראשון צריך לעשות ולערבב ככה וככה את הדייסה בבוקר ואחר כך תה עם ביסקוויטים ואז לסחוט תפוזים, ואחר כך קופת חולים ולעמוד בתור לעיתון שהוא בחינם, ואחר כך נחים, ואחר כך ארוחת צהריים ולקטוף נענע מהגינה, ואחר כך לשבת למטה עם ברכה השכנה ואחר כך נותנים חדשות כמו עכשיו אבל רק ערוץ אחד, בקול כזה שקשה לשמוע את עצמנו מרוב שהקריין צועק ואחר כך בישולים, ואחַ– את יודעת לבשל חריף? היא שואלת, אין דבר, יש לה הכול במחברת, והוא מתרגם "אֲנָה סְפְּּרָשִׁיבָייִט אוּמֵיְטִי לִי ווי גָטוֹבִיט" (היא שואלת אם את יודעת לבשל), והיא לוחשת באוזנו ומנסה בעצמה לדחוף שלוש מילים שהכירה: "תודה… אני… סליחה," והוא מוסיף: "נתקשר," והזקנה אחריהם, "בבקשה עיוני, רק תזדרזי חמודה כי יש עוד שתיים שרוצות אצלי למה הקודמת נסעה הביתה ולא חזרה, דפקה לי ברז."
לא אלך שם. מפחיד. היא תהרוג אותי. ככה אמרה לו והוא אמר מה לעשות – עבודה היא לא תמיד פיקניק, אלא שגם בעצמו לא הבין כל כך למה זאת נזקקת לעוזרת כי נדמה שמסתדרת לא רע ולכל היותר מבקשת אוזן בשביל הריכולים, ואפשר שבאותם הדיבורים הבריחה גם את המטפלת הקודמת. ואז שואלת אותו, תגיד לי בבקשה חולון זה רחוק, והוא מכווץ את הגבות עד שהן מצטופפות ומוחצות את האף והראש שלו, אוי הראש – אני אדם טוב, חייב להיות טוב – כבר שבוע שהגולגולת מתפצפצת מבפנים, תרה אחר כרית נוחה להישען עליה כי זו שאצל ההורים בסלון שברה את הצוואר, והוא עומד לומר לה "תרדי כאן, יש אוטובוסים, חולון זה לא בשטחים," רק שבכל זאת נזכר איך אבא נכנס חיוור באמצע הלילה דפק ודפק על הדלת כי לא ענה בנייד, ואשתו פתחה ונפלה על הרצפה בדמעות ואז נסעו לשם יחד, נסעו בפעם האחרונה והוא הגיע ולא היה ברור איך ולא יודעים לאן ורק זוכר שהכול היה קפוא מסביב והלבישו כמו איש חלל בשביל המחלקה של המגפה והיה מסדרון ארוך של קרח עם דמויות גמדים ויצורים אחרים מאגדות עם ששכח את שמם ואף הם קפואים, ונטיפי קרח דקים יורדים מהתקרה, ואדי מים במסדרונות וקור מקפיא בעצמות, והוא לא היה שם ממש, כלומר אולי היה אבל לא הוא, וככה מרגישים ודאי על הרואין, ככה מרגישים בשדה קרב עם פצועים, ומבלי שהשגיח התחיל לנזול מכל החורים כפי שלא קרה לו מאז שהבריון של הכיתה קרע את התחפושת שלו בכיתה ג' מול כולם בחלק האחורי של המכנס. ובעודו מייבב והופך לשלולית הקרח החל נמס יחד איתו בקצב מסחרר ואז כעבור כמה דקות הרגיש רע בשל ההקלה שבאה עליו כי אסור להרגיש הקלה כשהגופה פה ממול, ובתור עונש המדחום התהפך באחת והכול בער באש, והנטיפים נפלו מהתקרה כמו סכינים ונחתו לידם בין המיטות, סביב הראש על הכרית של אחיו ועל הצינורות ומכשירי ההנשמה, ואחרי הנטיפים נפלו באו ובערו דברים נוספים: משפטים ששמע ברחוב, קללות בשוק, חובות לבנק, זרע מרוח על בגדים משומשים, נשים שמנות במועדון, הסבתא המתה שלו עם הליכון, אננס מקופסה מתוק עד בחילה, הילדים שבוכים ולא רוצים להשתתף במסיבה בגן, זברה חסרת רגל בספארי, ברז חלוד, תקליט בלוז ישן, ביצים שזרק על שכן ביום המים, קציצות טונה, סרטי שואה, הולדן קולפילד מחסל את האישה ברכבת של טולסטוי, ולאחר כל אלו כשהביט לצדדים מצא גם אותה שעמדה שם ליד אבא ואמא וגם היא בכתה, כן בכתה מתוך עיניה המלוכסנות, אולי גם על עצמה, אבל לא רק, בפירוש לא רק, נראה שבכתה גם עליו, והוא אמר לה כן – חולון – אפשר, למה לא, ומה כבר יש שם באותה חולון, והיא נתנה לו להאזין להודעה קולית נוספת, הפעם של גבר בתחילת שנות השבעים לחייו, בעל קול חביב, עגלגל, מספר שהוא מחפש ככה בשביל האישה לא עלינו, ויש לו חדר מוכן בשבילה שרק צריכה לבוא, גם הקודמת הייתה מתפללת, אפילו השאירה את השטיח, ואם היא באמת תתאים, שנשמעת לו נחמדה, אפשר מבחינתו כבר לסגור.
אז מה כבר נותר להם אם לא להמשיך אל הזקנה השנייה, וכאן חלפו דקתיים והתנועה האטה והאישה בטלפון הכריזה על פקק לא צפוי והבטיחה ניידת בעוד חמש מאות מטרים. הקול שלה שפשף וגירד את הרקות. הוא לא שתה מהבוקר ומחנק של אשמה יבשה החלה מזדנבת בדפנות הבליעה. מי ביקש כעת משטרה? איך שכולם עשו יד אחת נגדו. הוא סקר את הסביבה בעצבנות ולא מצא בקבוק מים. אני אדם טוב. בחיי. לא עשיתי שום דבר. בכלל לא גרתי איתם בבית כבר יותר מעשור. ואולי בדיוק כאן טמונה אשמתו. הוא נשף בקוצר רוח וחשב על אמא ואבא שנותרו לבדם והיא התחילה לשרוק ולפטפט לו באוזן משהו על אותה חברת קבלן נצלנית שעבדה בעבורה חצי שנה בחינם, להחזיר להם איזו הלוואה פיקטיבית שמקנה לה את הזכות להיות מועסקת בארץ, ועל הרישיון שעלול לפוג אם לא תמצא עבודה בהקדם ואז תצטרך לחזור לאוזבקיסטן, והוא שואל איך ההורים שלה שם, סתם כך מתוך נימוס, והיא מספרת שאמא לא יוצאת מהבית בגלל הרגל, מזל שהיא שולחת קצת כסף, והאישה בטלפון לקחה יוזמה ומצאה דרך קיצור לחולון והודיעה שאם פונים כך וכך הם יגיעו בעוד חצי שעה וגמרנו, מספיק קשישים ליום אחד, והיא מנסה שוב "אָ אֵטוֹ דָלִיקוֹ אוֹט מוֹרְ'יָה?" (וזה רחוק מהים?), לא כל כך רחוק, הוא משיב, ובלי להבחין עוברות דקות נוספות והוא כבר מחנה צמוד לבניין גבוה ושולף פתק מוכן עם מספר טלפון למקרה שתפס מקום שמור.
מישהו מציץ עליהם מבעד לעינית לפני שהדלת נפתחת והם ניצבים מול סבאל'ה חביב שצורתו מעלה על הדעת אבטיח – שמנמן ומחויך בחולצה ירוקה עם צרור מפתחות המשתלשל מאחוריו ודומה לזנב של הפרי הבשל. וגם כאן פועל אותו ערוץ ברקע אם כי ברמת שמע סבירה ובכתוביות מודיעים כי ראש הממשלה לא נכח באזכרה של הנופלים, וזאת המטפלת הקודמת, כך מספר הזקן, נסעה לחתן את הבן שהגיע לפרקו במזל טוב, אולי תחזור אולי לא, אבל אצלי היא תהיה כמו בת, תגיד לה, והוא אומר לה, "אוֹן גָבָרִיט שְטוֹ טִי בּוּדִישׁ קָק ייִבוֹ דוֹצְ'קָה" (הוא אומר שתהיי כמו הבת שלו). היא מחייכת. ועוד אומר שאיך שראה אותה נכנסת ידע לפי העיניים שהיא בן אדם טוב, זה דבר שרואים, ככה זה אצלם, הם אנשים פשוטים הוא אומר, רואים אדם, מבינים אותו, לא צריך הרבה, והבת שלו באה מתי שבאה כפרה עליה והוא פה איתה גם לעזור כל מה שצריך כי אשתו לא יכולה בעצמה מסכנה אבל בראש אל תדאגי היא מאה אחוז, מבינה הכול, וצריך גם קצת קניות, ופה ושם בבית להעביר סמרטוט, כן, ואת תרגישי בבית, תגיד לה, אני פה בשבילה כל מה שצריך, תגיד לה, ישר ראיתי בן אדם טוב.
והיא אומרת בשקט, חצי לעצמה, "קָקוֹי דוֹבְּרִי סְטוֹרִיצ'וֹק" (איזה ישישון טוב לב), ועוד אומרת לו תיסע, תיסע, אנחנו נסתדר, אגיע אחר כך לקחת דברים, והוא שואל, יש לך את המספר, את בטוחה שזה בסדר? והיא משיבה בסדר, בסדר, והוא אומר שלום ויורד במעלית ונושם לרווחה, ולמטה ברכב הוא מבחין ששכח את הנייד צמוד לשמשה והטלפון ממשיך מעצמו לדווח בלי סוף בקול הקר של האישה "הגעת, היעד נמצא לשמאלך… הגעת, היעד נמצא לשמאלך… הגעת, היעד נמצא לשמאלך…" וכמה שהוא מנסה ללחוץ חזק היא מסרבת לשתוק, שום לחצן אינו מגיב, והוא מועך אותו שוב ושוב כמעט באלימות ורק לאחר שניות ארוכות מגיע השקט.
ואיך זה מוצא חן בעיניך – בבקשה, הנה רק הטלפון נדם והרכב התחיל להשתעל ונעצר. מתברר שכל מיכל דלק סופו להתרוקן. למזלו התחנה קרובה. הוא חצה את הכביש, אסף בקבוק פלסטיק מהפח ופנה למתדלק הראשון שראה עם מבט מתחנן בעיניים. אני אדם טוב, חייב להיות אדם טוב.
עוד שעה חלפה והוא בבית. בגדיו ספוגים זיעה ואדי דלק, תנו לו גפרור בודד והוא בוער. והבית? הוא התרוקן בינתיים. אבא ואמא הלכו לנוח. ביקשו מהמנחמים לא להגיע אחרי שמונה וחצי. הוא התיישב על הספה בסלון והאזין לשקט. שקט ועוד שקט ושקט נוסף ואין לדעת כמה עוד שקט, חצי שעה, אולי שעה, אולי יותר ואפשר שרק דקתיים. לשקט אין זמן. הוא בהה קפוא בקירות המסדרון כמו תלמיד בעונש וכמעט נרדם בישיבה עד שקול שַׁחְרוּר דק חדר מהמרפסת ודגדג באוזנו. הוא התנער והחל פוסע בלי דעת לכיוון חדרהּ. הריח עוד כאן. איך מריחה אוזבקיסטן? איך מריחה זרות? הדלת פתוחה כלפי המסדרון; מצעים פרחוניים בכל צבעי הקשת; שטיחון תפילה שהביאה מהבית; ז'ורנל אופנה מוזר על הכרית; אישה כהת עור בעלת שפתיים נפוחות על עמוד השער. אם תסתדר אצל אותו זקן דמוי אבטיח תשוב לאסוף את כל אלה. ההורים אמרו לה כמה זמן שאת צריכה; היא אמרה תודה לכם; אמרו לה תודה לך; היא אמרה הוא יישאר תמיד בלב שלי; הם שתקו; היא אמרה אלוהים יודע כמה טוב הוא היה; הם שתקו; היא אמרה שאצלם נוהגים לאכול הרבה־הרבה אחרי שמלווים וזאת מצווה עכשיו לחגוג; הם המשיכו לשתוק. אחר כך היא הלכה לחדר והתפללה על השטיחון בדרך שלה.
הוא פתח את חלון חדרה ובלי משים דחף מטה חצי קן שיונה בעלת תעוזה הקימה מאחורי התריס. אל תמהר לשפוט את הציפור, לטבע שעון פנימי משלו, הרי אפילו המטפלת לא חיכתה לגמר השבעה ופרשה כנף. אוי כמה שהצוואר שלו דאב מהספה בסלון, והנה – בהמשך המסדרון החדר של אחיו, ריק אף הוא. מה אם ישכב שם במקומו ויירדם ומי יודע, אולי היא תיעצב אחרי שלא תמצא את הים ותשוב לטפל בו; וכשאמר כבר לצאת השגיח בזוג תחתונים פרחוני בחריץ שמאחורי הדלת. הוא אחז בו בעדינות בין האגודל לאצבע; קטף בחרדה את הבד הדקיק והצמיד לאפו. נקי. אבקת כביסה זרה.
.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "בושה", סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין
אילת כרמי, אלפיים רגל, צבע שמן על מיילר, 100X70 ס"מ, 2010
.
סחף
צִפּוֹר קְלוּשָׁה כָּלְשֶׁהִי מַשְׁמִיעָה
קוֹל צְחוֹק יַלְדִּי בַּאֲוִיר הַיָּם
וַאֲנַחְנוּ, חֲסוֹנֵי לֵב, מְעִיפִים
אֵיזוֹ מִין הִתְפַּקְּעוּת בַּחֲזָרָה,
הַהֶפֶךְ מִיִּדּוּי אֲבָנִים.
כְּאִלּוּ שִׁחְרַרְנוּ כַּדּוּרִים פּוֹרְחִים זְעִירִים
לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הַיָּרֵחַ,
נְחוּשִׁים לְהָבִיס
אֶת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הַסִּבּוּב הַזֶּה, הַשָּׁגוּר.
הִנֵּה, שָׁמַיִם, אֲנַחְנוּ זוֹרְקִים עֶצֶם
אֶל הָאֵינְסוֹף הַפָּתוּחַ שֶׁלָּכֶם,
קוֹל הַפִּצּוּחַ, בּוּל־עֵץ
שֶׁל חֹם חַיָּתִי. הוֹ, הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ
צִפּוֹר שֶׁעָפָה לְשֵׁם הַתְּעוּפָה
בִּלְבַד, מְכוֹנַת־נְשִׁימָה,
כָּזוֹ שֶׁאֲפִלּוּ הַהַסְּסָנִים,
אֵלֶּה שֶׁכַּנְפֵיהֶם מְעֻגָּנוֹת לָאֲדָמָה,
יִרְצוּ לִהְיוֹת בַּעֲדָהּ, לְהַבִּיט לְמַעְלָה
וְלוֹמַר, אַתְּ יְכוֹלָה, אַתְּ יְכוֹלָה, נַצְּחִי.
העץ המושיע
זֶהוּ הַחֵלֶק הַמְּצַנֵּן שֶׁל הַחֹם
כְּשֶׁהַכֹּל: קוֹרַת הַקְּפִיצָה
בְּקָצֵהוּ הָאָדֹם שֶׁל שָׁעַר הַזָּהָב, בֵּית הָעֵץ
הַמַּתַּכְתִּי הַנִּשָּׂא שֶׁל אֶמְפַּיְר סְטֵיְיט,
צוּק הַסֶּלַע הַשָּׁחֹר שֶׁל חוֹף סוֹנוֹמׇה,
שְׁאֵרִיּוֹת הַגְּלוּלוֹת בַּמְּגֵרָה, הֶחָתָךְ
הָאָדִישׁ, הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת, מַעֲבַר הַחֲצִיָּה,
תַּמְרוּרֵי הֶעָצוֹר, הַלְוַתֵּר, לְוַתֵּר, לִגְמֹר עִם זֶה,
הַכֹּל מֵאֵט לִכְדֵי נְסִיעָה נֶחְמָדָה לְמַדַּי. דַּי בְּמַרְאֶה
שֶׁל עֵץ כָּלְשֶׁהוּ נוֹשֵׁם וְגַלְגַּלֵּי הַמֹּחַ
נִרְגָּעִים עַל סְפִינַת הַמִּדְרָכָה. הָעֵץ הַזֶּה,
הַדָּבָר הָרָזֶה הַהוּא שָׁם,
יָכוֹל לְהַצִּיל חַיִּים, אַתָּה מֵבִין? הוּא מוֹשִׁיעַ
בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ מְנַסֶּה. עֲלֵה, כְּמוֹ פֶּתֶק
מֻחְלָק תַּחַת דֶּלֶת עֶצֶב נְעוּלָה
(אַמְבָּטִיהָ מְלֵאָה, שִׁכְרוֹן יֵאוּשׁ) מִכְתַּב
חַי קָטָן שָׁאוֹמֵר רַק – הִשָּׁאֵרי.
לב בוער
כְּיֶלֶד אוֹמְנָה, סַבָּא שֶׁלִּי לָמַד לֹא
לְהִסְתַּבֵּךְ בְּצָרוֹת. מֶקְסִיקַנִי וַחֲסַר אֵם – כֵּיוָן
שֶׁמֵתָה מִשַּׁחֶפֶת – הוּא תִּרְגֵּל מִלִּים
בְּשָׂפָה חֲדָשָׁה וְשָׁמַר עַל הַפְּרוֹפִיל הַצָּנוּם שֶׁלּוֹ נָמוּךְ.
כְּשֶׁהַנַּעֲרִים הָאֲחֵרִים הִתְחַנְּנוּ שֶׁיִּשְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ
הַחַלּוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁל חֲנוּת הַמּוּזיקָה כְּדֵי לִגְנֹב מַפּוּחִיּוֹת
לְכָל אֶחָד מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁמּוּזיקָה הִיא רִאשׁוֹנָה בַּמַּעֲלָה וּגְנֵבָה
הִיא מִשְׁנִית, הוּא סֵרֵב. כְּשֶׁהַשּׁוֹטְרִים הִגִּיעוּ
לַעְצֹר אֶת הַיְלָדִים שֶׁשָּׁדְדוּ אֶת החֲנוּת, הֵם
יָכְלוּ לִמְצֹא אוֹתָם בְּקַלּוּת לְיַד אֵלֶּה הַיּוֹרְקִים תָּוִים
שְׁבוּרִים אֶל הָאֲוִיר, מְמַלְמְלִים בְּאֹשֶׁר אֶת פְּלָדַת
הָאַל־חֶלֶד, מְחַקִּים אֶת הַגְּבָרִים בְּקַרְנוֹת הָרְחוֹב שֶׁמּוֹפִיעִים
תְּמוּרַת מַטְבְּעוֹת. אֲבָל לֹא סַבָּא שֶׁלִּי, הוּא יָדַע לֹא
לְסַכֵּן הַכֹּל לְמַעַן רֶגַע גָּנוּב שֶׁל הִתְעַלּוּת.
קַל לְדַמְיֵן שֶׁמִּשָּׁם אֲנִי מַגִּיעָה, שׁוּרָה שֶׁל
אֲנָשִׁים רְצִינִיִּים שֶׁנִּשְׁמָעִים לַכְּלָלִים, אֲבָל, אִם יֻרְשֶׁה לִי לְהוֹסִיף,
אַחַר־כָּךְ הוּא הָיָה רַקְדָן, זַמָּר, שַׂחְקָן שֶׁתַּפְקִידָיו הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר
נוֹתְרוּ עַל רִצְפַּת חֲדַר הָעֲרִיכָה. בַּדְרָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ
כָּזֶה שֶׁאוֹהֵב סִפּוּר טוֹב. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הַחַיִּים
הֵם שׁוּרָה שֶׁל אַזְהָרוֹת אֲבָל גַּם קֶסֶם. פַּעַם
נִשְׁלַח לְהָבִיא גַּפְרוּרִים וְהֵנִיחַ אֶת הַקֻּפְסָה שֶׁעָלֶיהָ נִכְתַּב
"נִדְלָקִים בְּקַלּוּת" בְּכִיס חֻלְצָתוֹ הַמְּשֻׁבֶּצֶת
וְרָץ הַבַּיְתָה. הוּא רָץ מַהֵר כָּל כּךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ בַּזְּמַן, לִהְיוֹת טוֹב,
עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה
לְיֶּלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הרְחוֹב עִם מָה שֶׁנִּרְאֶה
כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר. כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל כָּךְ
הוּא צוֹחֵק, "לֵב בּוֹעֵר" הוּא אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר.
וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הֶאָח בְּסָלוֹן, הוּא
שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן.
הפומה
צָפִיתִי בַּסִּרְטוֹן שׁוּב וָשׁוּב,
מַצְלֵמוֹת רְאִיַּת לַיְלָה מְהַבְהֲבוֹת בְּעֵינֶיהָ
בְּיָרֹק לֹא־טִבְעִי, אֵיךְ שֶׁהִבִּיטָה
בַּגָּדֵר בְּגֹבַהּ שְׁנֵי מֶטֶר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא פַּס הֶאָטָה,
וְנִפְטְרָה מֵהַגְּבוּל מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם
בְּזִנּוּק מַרְשִׁים אֶחָד. מַבָּט חָטוּף
מֵעֵבֶר לַכָּתֵף, עַצְבָּנוּת, מֵעֵין
"נִרְאֶה לָכֶם שֶׁתּוּכְלוּ לְהַחֲזִיק אוֹתִי בַּחוּץ, אוֹ
בִּפְנִים". אֵינִי יוֹדַעַת מָה
גָּרַם לִי לִצְפּוֹת שׁוּב
וָשׁוּב. לֹא הָיָה זֶה פַּחַד, אַף שֶׁאִלּוּ
הָיִיתִי נִצֶּבֶת מוּלָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים,
אוֹ שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ מְשַׁחֶרֶת
לַטֶּרֶף בַּלַּיְלָה, הָיִיתִי נֶחְרֶדֶת.
הָיְתָה זוֹ הַתְּחוּשָׁה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא
גָּרַמְתִּי לְמַשֶּׁהוּ לְהֵרָאוֹת קַל כָּל כָּךְ. מֵעוֹלָם
לֹא הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּגִחוּךְ אוֹ
עִוִּיתִי אֶת פָּנַי כִּי דָּבָר לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר
אוֹתִי. אֲבָל הָרַעֲיוֹן הַזֶּה מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי,
כְּמוֹ חֲלוֹם שֶׁנִּתַּן לְהַגְשִׁים:
רוֹאִים גָּדֵר? קוֹפְצִים מֵעָלֶיהָ.
.
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך
שרון פוליאקין, Addiction to texture, הדפסה דיגיטלית, תצריב, אקווטינטה וחריטה, 122X112 ס"מ, 2017
.
שלושה ענפים דקים כרוכים זה בזה, קשורים בסלילים, ובקצותיהם מניפות נייר המקופל ככנפיים. דימוי עדין זה, אשר מופיע על כריכת הספר השירה המופלא בידֵי מלאכי המים מאת ענת חנה לזרע, לוכד בתוכו הד לשפעה השירית אשר הספר נוצֵר בין דפיו. הספר מוקדש
לזכר אחי בנימין
לזכר אבא
לזכר אמא
שלושת הענפים הדקים, הכרוכים זה בזה, כמו מייצגים את שלושת אהוביה המתים של המשוררת. המניפות המקופלות מהדהדות את כנפי מלאכיה, כשם שבספר מקופלת השירה האורגת אותם זה אל זה, ואל תוכה. השירה הכתובה נהפכת לאופנות מבע, דרכה עולמות חיים נטווים אל שדות מוות. בשפת השירה ענת חנה לזרע מוסיפה לדבר אל הוריה ואחיה, לחיות את העדרם ואת אהבתה אליהם. כך היא כותבת בהקדשתה: "שִׁמְעוּ, בְּנֵי שִׁבְטִי הַמֵּתִים, / הַמַּיִם אֶחָד וִיחִידִים, אֲהַבְתִּים בְּכָל לְבָבִי". המים נוכחים בספר כחומר בראשיתי, אשר בהקדשה זו נדמה כי אוצר בתוכו את מהות אהוביה לאחר שגופם הגשמי נפרד מן החיים.
תוך כדי הקריאה בספר שב ועלה בי המונח סזורה, אשר לפי הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, מתייחס לחתך המפריד בין אירועים שנדמים מופרדים בהפרדה מוחלטת, אך בפועל נמצאים על רצף המשכי. בספרו סזורה (תולעת ספרים, 2012) ציטט את פרויד, שכתב: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר ישנה המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין".
ברצוני להתחקות אחר המהלך הנפרש בספר, אשר מהותו התמרת הקרע המפריד בין מוות לחיים לכדי סזורה שירית. במרחב סזוריאלי זה מתאפשר מגע פועם בין המשוררת החיה ובין אהוביה האבודים, ומותם.
בספר שישה שערים, ולהם קודם שיר יחיד שמהותו: ציווי חציית הים, אל העבר האבוד: "חֲצִי אֶת הַיָּם, / חֲצִי אֶת הַיָּם, / זֶה יֵיטִיב, זֶה יִצְלַח, / זֶה יָקִים לָךְ עָבָר, / הֶעָבָר הַזֶּה יִהְיֶה שֶׁלָּךְ, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן". הקריאה העזה אל העבר לשוב היא קריאה הנובעת ממעמקי הכמיהה, ממעמקי האובדן והחסר. המשוררת קוראת לעבר להיות נוכח כסובייקט, לחדור אליה בכל עוזו. לצקת בגופה ובנפשה את יסודותיו: "הוּא יִתְעָרֶה לָךְ בַּיֵּצֶר, בַּהַכָּרָה, / יִתְחַלְחֵל לָךְ בַּשֵּׂעָר, / יִשְׁתַּקֵּעַ כְּמוֹ עֹקֶץ מֶלַח בִּקְנֵי סֻכָּר, / יָשִׁית פְּלָדָה בְּקַצְווֹת חֲבָלַיִךְ, / דְּרוֹרִים רְתוּקִים עַל סַף דַּלְתֵּךְ, / לְקָחָיו יָמֵסּוּ לִבֵּךְ לֶחָלָב." אל אבודיה היא כמהה, אל הינמסות לכדי החלב האימהי והראשיתי. אך אותה שיבה אל העבר היא גם לופתת, יוצקת פלדה, מרתקת דרורים אל סף דלתה תוך שלילת מרחבם למעוף.
ההיאחזות העזה מונעת מתוך החסר הנורא אשר נפער בה, כמו גם מתוך משאלה להגן על אהוביה, להצמידם אליה, לקדש את זכרם. אך איכות ההיאחזות הזו היא של חומרים דוממים וכובלים – נשיקות זכוכית, ביצורים, חומות ופלדה – "הֶעָבָר הַזֶּה, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן, / יָחִישׁ בָּךְ לְבַצֵּר חֲלָלַיִךְ, / לְהַפְרִיחַ נְשִׁיקוֹת זְכוּכִית מְכֻתָּרוֹת נְזָרִים, … מָה חָשַׁבְתְּ לְעַצְמֵךְ / לְהָסֵב רֹאשֵׁךְ אָחוֹר / בְּעוֹדוֹ כָּאן / שָׁקוּעַ בָּךְ כְּמוֹ צַוָּאר." המבט המאבן לאחור, מעשה אשת לוט, פוגש את מלוא העוצמה שבה עברה לפות בה, כחלק מגופה המוחשי. והוא נוכח בה כמשקע שאין בו תנועה וחיים.
הצו לחצות את הים מהדהד את חווית המוות כחתך חד, אשר מפריד לבלי שוב בין עולמות המוות והחיים. בכדי להשיב את שנותק על המשוררת לחצות מחדש את הדרך אל העבר השני של החתך. לבדה, כמו אורפאוס, החוצה את דרכו מעולם החיים אל עולם השאול בבקשו להשיב אליו את אורידיקה, אהובתו המתה. בהינתן חוויית החתך והנתק הנפש חשה כי רק בחציית הים – תנועה ישירה, חותכת מים – יוכל העבר האבוד לשוב ולחיות בה.
אבקש להציע כי שיר זה עצמו, על צו חציית החתך המופקד בו, הוא כשלעצמו ראשית ההתמרה של החתך המפריד בין חיים למוות לכדי תנועה שירית סזוריאלית. הוא מעיד על ראשית המסע של הנפש המבקשת להשיב אליה את אהוביה אשר נלקחו ממנה.
בששת שערי הספר יסוד המים נהפך מִיָּם אשר יש לחצותו אל נביעות מים מתמשכות המייצגות את מצולות המוות, את תנועת החיים ואת המרחב הנפקח ביניהם, המאפשר מגע והמשכיות. במי הרחם מנצים ומתהווים החיים. כשם שהלידה מתרחשת בעת ירידת המים העוטפים ומסככים את התינוק במעברו מחיי הרחם אל אוויר העולם, כך מעשה השירה של ענת חנה לזרע שזור בנביעות מים ובאהבה מסורה, שדרכם היא מלווה את מהלך מותם ואת אחריתם.
מה מאפשר את הפיכת החתך העז לכדי הרצף ההמשכי של הסזורה? הפסיכואנליטיקאים חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין כותבים במבוא לספרה של אלכסנדרה פיונטלי מעובר לילד (מודן, 2001): "הסזורה עצמה היא תהליך. … מעין 'מרחב ביניים' שיש לו איכות פרדוקסלית, והוא נמצא בין פנים לחוץ, הפסקה והמשכיות, סגירה ופתיחה. למרות עוצמתו של החתך, ההמשכיות קיימת".
כך גם התהליך השירי בספרה של לזרע מחבר בין עולמות נפרדים עד שאינם נחווים עוד כחתוכים וכרותים זה מזה, כי אם כנשזרים לכדי המשכיות ומגע. השער הראשון, "לא זלף מים, לא הפצרה", אוצר בתוכו את שירתה לאחיה בנימין, לאחר מותו: "בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, עִם רֶדֶת רוּחוֹת, / אֲנִי שׁוּב חוֹלֶמֶת אוֹתְךָ, / רַפְסוֹדָה חוֹלֶפֶת מִזֶּה הָעוֹלָם, / בּוֹאָהּ קַל מִמַּיִם. … הִנֵּה אַתָּה חַי אֵלַי, הִנֵּה מַתִּי עָדֶיךָ." במרחב הדמדומים, אשר נברא בתדר החלימה והכתיבה, חוט רפסודה הנעה על מים עלומים נמתח בין עולמות החיים והמתים: שם האחות מתה עדי האח האהוב, שם הוא חי אליה. הם נפגשים בסזורה הפקוחה, הנבראת בחלימתה ובכתיבתה של המשוררת, מתוך אהבתה והתמסרותה, מתוך חיבורה אל מהלך מותו.
מחשבת הסזורה הנפקחת בין עולם החי אל מרחבי המוות, כסזורת תהליך הלידה של התינוק מן הרחם אל אוויר העולם, מהדהדת את השיר "לומינל" מאת דן פגיס. בשיר זה נפרש מרחב חומל מאין כמותו, ובו המשורר מלווה את עצמו אל שעת מותו: "עוֹד מְעַט נִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת, אֲבָל אֵין מַה לַּחֲשֹׁשׁ. בֶּאֱמֶת לֹא … // אֶת הַגּוּף שֶׁתַּשְׁאִיר יַקְפִּיאוּ לְיוֹם אוֹ יוֹמַיִם, אַחַר כָּךְ, אָמְנָם בִּמְחִיר מֻפְקָע, יִרְחֲצוּ, יְחַתְּלוּ, יַעֲשׂוּ תִּינוֹק גָּדוֹל. אַחַר כָּךְ יִקְרְאוּ לַבֵּן שֶׁיְּזַהֶה אֶת אַבָּא בֵּין כָּל הַתִּינוֹקוֹת הַמְּחַכִּים לַחֲזֹר אֶל הַבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא. אַתָּה צוֹחֵק! זֶה פָּסוּק, הַפָּסוּק הַמֻּפְלָא מֵאִיּוֹב: עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (כל השירים, 1991). קול מופנם ומלא חסד עולה מתוך נפשו של המשורר ועוטף אותו בבואו אל שעת המוות, כאם המדברת אל תינוקה, שוזר בין ראשית החיים הרחמיים אל האחרית שלאחר המוות.
נדמה כי הדוברת בספר, הבת והאחות, היא שנקראת לשמש מלווה לתהליך מותם של אהוביה, לדבר אליהם בשפת אני־אתה בעודם נמוגים ממנה, חוצים אל העבר השני. כך היא רוכנת אל אביה ומביטה במצולות המים שאליהן הוא נופל ממנה: "בְּחֶדֶר אֶחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים אֲנִי / רוֹכֶנֶת אֶל דּוּגִית / נֶאֱחֶזֶת בַּמַּיִם / אַ בָּ א. … בְּחֶדֶר נִפְחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים נַהֲמַת / מְצוּלָה מִתְעַמֶּקֶת / מַטָּה / מַטָּה // מַטָּה.". הבת משמשת גם עדה נוכחת בעבור האם, אשר העדר הכרתה פושט בה על סף אחריתה: "הַכָּרָתֵךְ עוֹטָה עַתָּה גְּלִימַת חֶרֶס. / אֲנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ // עַל הַמִּשְׁמָר בְּעָמְדִי, שׁוֹחֶרֶת שְׁלוֹמֵךְ, / יָמַי עֹז וְתוֹעֲפוֹת קִרְבָה". הכרתה של הבת ערה, וחווה את התופת גם בעבור אימה. קולה ושירתה מעידים למען שתיהן – "אֲנִי שָׁרָה־מְיַלֶּלֶת בְּכַמָּה קוֹלוֹת" – ובוראות להן מרחב מחיה משותף – "מַתְוָה נַחֲלַת שְׁתֵּינוּ."
הוריה ואחיה של המשוררת מוסיפים לחיות בה דרך התמסרותה אליהם. גם לאחר מותם היא מוסיפה לראותם, לזהותם, כמו נברא בתוכה רחם שירי שאליו הם נאספים לאחר מותם. בשיר "גשם, בוא" היא מתארת: "וּבְכֵן, מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחַר כָּךְ, / עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשִׁי, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר, / בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה־מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת. … קִמּוּר בִּרְכַּי – מַחֲבוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת, / אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל מַצַּע מְחָטִים וְשִׂיאִים / סוֹאֲנִים מֵאֵשׁ, מִגֶּשֶׁם, / מְרַחֵף אָחִי הַמֵּת, נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם, / לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם שׁוֹפְעִים. // הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן / מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן // לֹא מְחָרֵף, / קָרוּא." שמירתה המסורה את זכרם, העדין כרקפות, מאפשרת בשיר זה את המשכיות הוויית האח. קריאתה אליו היא המאפשרת את משמע קולו גם לאחר מותו, וקולו קול מים חיים. כך גם בשיר "יום השנה הרביעי, / הורַי נמים יחד" היא פונה אל הוריה המתים כמו משוררת להם שיר ערש. חומרים חיים נקווים בתוכה, והיא מבקשת להרעיפם עליהם: "נְשֹׁם יָרֹק, אַבָּא, גַּע בֶּעָלִים / כַּרְכֻּבִּים מַצְמִיחִים כָּאן פִּרְחֵי זָהָב … פָּנֶיךָ אַל יִבְּלוּ / יְרֵחַ בֵּית הֶעָלְמִין קַל, קֵרֵחַ מֵאוֹר." כך היא קוראת ליקרים לה לחוות את החי גם בשעת מותם.
בשערי הספר הבאים כמו נאספת שארית חיי המשוררת, זו המתקיימת לאחר האובדנים. אהוביה שזורים בתוכה בשעה שהיא מוסיפה לחוות בחושיה את העולם המוחשי, את מגעו החי: "עַל בְּשָׂרֵנוּ / פּוֹשֶׁטֶת הַתְּשׁוּקָה וְלוֹבֶשֶׁת צוּרָה. / אוֹמְרִים עֲמֻקָּה הִיא כְּנִבְכֵי יָם, / חֲמַקְמַקָּה כְּאֵדֵי מִקְלַחַת". בשערים אלו שירים רבים נכתבים בגוף ראשון רבים. עיתים נדמה כי היא ואהוב חי דוברים יחד, עיתים נדמה כי אלו היא ויקיריה שאבדו לה, ומוסיפים לחיות בתוכה. כמו בשיר "זִיו עיניךָ", שבו המגע עם החבר היקר, החי, "חולה ALS המוגדר, גם רפואית, / כנס" מאפשר חיבור לתדר מלאכי, כמו מלאכי המים של המשוררת, והחברות העמוקה עימו מעניקה מרפא: "נִדְמֶה פַּעֲמוֹנִים מְדַנְדְּנִים בְּהֹלֶם מַלְאָכִי … מְדַבְּרִים עַל הֶעָבָר, עַל הָעוֹבֵר, אַתָּה מַשְׁמִיעַ לָנוּ אֶת הָאֲבָנִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת, "אֲנִי רַק מְחַכֶּה לְחָבֵר". // עָנְיְךָ בִּשְׁרִירִים? עָשְׁרְךָ רַב מִמַּיִם, / אַתָּה מַרְפֵּא לִנְפָשׁוֹת.".
המשוררת מספרת על חיי ההווה שלה, שבהם "בְּצִפָּרְנֵי יָדַי מִצְטַנְּעִים צִיּוּרֵי / תִּקְרוֹת וְקִירוֹת מְעָרוֹת", המוטבעים בה כמו עדויות מעולם קדמוני. ובהם " אַרְכָאִית הַפִּירָמִידָה שֶׁלִּי, / לְמוּדַת אֶשְׁתָּקַדִים, … יֵשׁ לָהּ פִּנּוֹת אֲחָדוֹת, אַחַת / מַגְבִּיהָה שַׁעַר מוֹרָא, מֵעֵבֶר לוֹ / אָחִי בִּנְיָמִין, הֲפָכוֹ הַמָּוֶת צָעִיר מִמֶּנִּי, / בְּהוֹרַי חֲרוּשֵׁי הַפָּנִים נָתַן כָּל הַגִּילִים. / אֲחֵרוֹת צוֹפִיּוֹת / אֶל הַזְּמַן הַזֶּה: // שֶׁמֶשׁ מְנַצַּחַת בְּשַׁרְבִיטֶיהָ, / מַמְטֵרוֹת מְקַשְּׁתוֹת מַיִם". פינות הפירמידה, מבנה הקבורה הנושא בתוכו את אחיה והוריה, מורגשות כעיניים הצופות הן פנימה ומטה אל העבר ואל אהוביה, והן הלאה – אל החוץ ואל ההווה, על הטבע המוחשי החי בו. בצד המוות מוסיפים המים לנוע.
נדמה כי השיר החותם את הספר, "אם לא אחצה את הים", מספק מענה, מן העבר השני, אל השיר הפותח. העבר מוקם כעת שלא מתוך קריאה בהולה לחצות ים דרך חתך נורא המבתק בין מוות לחיים, כי אם מתוך פקיחה הנדמית טבעית, כפתיחת חלון. העבר אינו מקפיא את התנועה ומרתק אותה, כי אם מתיר ומאפשר אותה: "יוּקַם עֲבָרִי בְּאֵין צַו, / נַתִּיר יַחְדָּו חִידָה אֶל אוֹר, / נִטַּע קֻלְמוֹס נוֹצָה, / לְוַאי תִּצְמַח צִפּוֹר." מלאכת הכתיבה ניטעת, ומתוך היותה חיים צומחים ונבראים. שיר זה נכתב אף הוא בגוף ראשון רבים. מיהם הנוטעים, מתירי החידה? אבקש לנחש: המשוררת ואהוביה המתים, כמו גם אוהביה החיים על פני האדמה. היא אינה נדרשת עוד למאמץ נורא לבדה, אלא בתוך קרבה ושייכות.
חיים צומחים ונבראים מתוך נטיעת מלאכת הכתיבה. המים נוכחים בספר כיסוד שזרימתו מלווה את התהוות המרחב המעברי בין גדת המוות לגדת החיים. שירתה של ענת חנה לזרע מנביעה סזורת נחלים, ואלה קושרים בין מצולות המוות לבין נהרות החיים במעשה של בריאה ואיחוי, מגע ואהבה מסורה לאין קץ.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מרב מדינה קרניאל על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת
