לי ממן

מעֵבר מזה

יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת בָּאוֹר, יָכֹלְתִּי לַחְרֹז

אֶת שְׁמִי בָּאוֹר, אֲבָל נוֹתַרְנוּ אֲנִי

מֵעֵבֶר מִזֶּה וְאַתָּה

מֵעֵבֶר מִזֶּה.

יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת בָּאוֹר לִטְבֹּל בִּנְהַר הָאוֹר

אֲבָל נִשְׁאַרְתִּי כָּאן וְהַזְּמַן הוּא שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵינוּ

כְּנָהָר שֶׁאֵין טוֹבְלִים בּוֹ פַּעֲמַיִם, וַאֲנִי כְּבָר יוֹתֵר

מִפַּעַם אַחַת טָבַעְתִּי בְּךָ, אֲבָל תָּמִיד

נִמְשֵׁיתִי בַּזְּמַן. כָּךְ נִשְׁאַרְנוּ

אֲנִי מֵעֵבֶר מִזֶּה

וְאַתָּה מָה,

.

וְזִכְרוֹנְךָ – הַאִם

עוֹד חוֹזֵר אֵלֵינוּ לִפְעָמִים, הַאִם סָלַחְתָּ

לִי שֶׁהָיִיתִי צְעִירָה כָּל כָּךְ לַחְשֹׁב שֶׁכָּל הַחַיִּים

מַמְתִּינִים –

.

מֵאָז אֲנִי אוֹחֶזֶת בִּזְנַב הָאוֹר

וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנִּי תָּמִיד

כְּדֵי הֲבָרָה אַחַת.

 

סליחה בבקשה

סְלִיחָה, עִם מִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר פֹּה

שֶׁיַּעֲשֶׂה סֵדֶר כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ:

כּוֹס מַיִם לִפְנֵי צִמָּאוֹן לְאֵין־שְׂאֵת,

יַעַר עֲבֹת אַהֲבָה אַחֲרֵי פֵּרוּרֵי שְׁבִיל

שֶׁלֹּא מְסַמְּנִים דָּבָר, סְלִיחָה

.

מִי מְטַפֵּל כָּאן בַּתִּיקִים שֶׁל אֵלֶּה

שֶׁנִּגְרְרוּ בַּקֶּצֶב הַהֶכְרֵחִי לָהֶם

עַד שֶׁעָקְפוּ אוֹתָם בַּתּוֹר,

סְלִיחָה, לְמִי אֲנִי פּוֹנָה

עִם כָּל תְּעוּדוֹת הַהִצְטַיְּנוּת וּמִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה,

מִי מְבָרֵר מָה הָאֲחוּזִים שֶׁמַּגִּיעִים לִי

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לִי עוֹד בִּפְנִים מֵהַהִיא, שֶׁסְּלִיחָה,

גַּם הִיא הָיְתָה פֹּה, הָיָה לָהּ קִיּוּם בָּעוֹלָם,

הִבְטִיחוּ לָהּ דְּבָרִים, אוֹ לְפָחוֹת

הַדְּבָרִים הִתְפַּרְקְדוּ לְרַגְלֶיהָ

בִּרְבִיצָה שֶׁל הַבְטָחָה כְּנוּעָה

וְהַכֹּל עוֹד הָיָה לְפָנֶיהָ,

וְהִיא הָיְתָה הַרְבֵּה לְפָנֶיךָ, לְפָנֶיהָ, לְפָנָיו, שֶׁעַכְשָׁו –

סְלִיחָה –

אֲנִי כְּבָר הַרְבֵּה מְאֹד זְמַן מְחַכָּה.

.

לי ממן היא עורכת ראשית בהוצאת פרדס. ספרה "למה הדבר דומה" (ידיעות ספרים, 2017) זיכה אותה בפרס הליקון ובפרס שרת התרבות. השירים שכאן לקוחים מתוך ספרה החדש, "פיתום", אשר יראה אור הקיץ בסדרת רתמוס של הקיבוץ המאוחד. חברת המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטה פורסמו במוסך בגיליון 19 ובגיליון מיום 13.10.22.

.

טפת הכהן־ביק

שיר אהבה

הִבְטַחְתָּ שֶׁתֹּאהַב גַּם אִם יֻשְׁחֲרוּ שִׁנַּי (רָעַדְתִּי)

כְּשֶׁיִּסְעֲרוּ בְּנוֹתַי (לָחַשְׁתִּי) 

כְּשֶׁהַמִּינוּס בַּבַּנְק (הִזַּעְתִּי)

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּסֻכְסַךְ (קִלַּלְתִּי)

כְּשֶׁהַפַּרְנָסָה תִּדְעַךְ (נָשַׁכְתִּי)

וּכְשֶׁהַזִּקְנָה וְהַמַּחֲנָק (גָּמַרְתִּי)

.

וְלָחַשְׁתִּי לְךָ הַשְׁבָּעוֹת מְשֻׁנּוֹת

בְּדִיּוּק כְּשֶׁהָיִיתָ גוֹעֵש 

בַּשְּׁפִיכָה

עַד שֶׁשִּׁלַּשְׁתָּ חִבָּה

לְמַהֵר לְבַעֵר חֲשֵׁכָה

וְנָדַרְתָּ (גּוֹנֵחַ) 

מַבְטִיחַ,

מַבְטִיחַ, מַבְטִיחַ.

.

טפת הכהן־ביק היא פוסט־דוקטורנטית במכון כץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פן בפילדלפיה. חוקרת ספרות עברית ועוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. פתיחה של נובלה פרי עטה נבחרה ל"פרויקט ההתחלות של המוסך".

.

לורן מילק

עיני תהום

עֵינֵי שָׂטָן עֵינֵי הַיֶּלֶד

בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה פָּנָיו

אֱלֹקִים הִכָּה עַל סֶלַע, נִפֵּץ אֶת עוֹלָלָיו. 

.

עֵינֵי מַלְאָךְ עֵינֵי הַיֶּלֶד

בְּעַפְעַפֵּי עֵשֶׂב הַזָּהָב

עֵינֵי תְּהוֹם בְּכַף הַקֶּלַע נִגְלוּ אֵלָיו.

.

עֵינֵי רַעַם עֵינֵי הַיֶּלֶד

בְּצִפָּרְנֵי הַדָּם נִרְדַּם

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לִשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם.

 

פרח האלדר

לִישֹׁן פּוֹרִיָּה עִם גִ'ינְס כּוֹאֵב

לְדַגְמֵן מַחְשׂוֹף דִּכָּאוֹן

לְהִתְכַּלֵּב בִּזְרוֹעוֹת עֵץ אַלּוֹן

לְדַפְדֵּף בְּמַחְבֶּרֶת הַחֲלוֹמוֹת

.

אֲהוּבִי בְּפֶרַח הָאֶלְדֶּר

מִשְׁתַּקֵּף בִּכְתַב נָחָשׁ

מַר גָּמִישׁ עָמִיד וְאֶקְזוֹטִי

מִשָּׁלוֹשׁ יוֹצֵאת אֲנִי

.

אֲהוּבִי יוֹרֵד כְּמוֹ גֶּשֶׁם עַל מִטָּתִי

מְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁירִי

.

עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שָׁמְרוּ עַל הַחֹם 

בְּכַדּוּר הַזָּהָב עִם סִירוֹפּ אָדֹם

.

עֲלֵי קוֹקוֹס נוֹשְׁרִים

כִּלְשׁוֹן אֱלֹהִים

הַסּוֹחֶפֶת אוֹתִי בְּרֹק

 

אתה לא עושה איתי

אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה אִתִּי

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם אוֹרִין,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם עַצְמִי,

מָה שֶׁעָשִׂיתִי עִם חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם מִילָאן,

מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה עִם הָאַגָּן,

מָה שֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה עִם עַצְמִי,

מָה שֶׁעָשִׂיתִי לְפֶרַח הַיַּסְמִין

.

לורן מילק משוררת, עורכת ומוזיקאית. בוגרת בית הספר מנשר לאמנות. עורכת האנתולוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" (טנג'יר, 2019). ספריה: דם הבתולה (גוונים, 2000), פרפר פרלין (הוצאה מחודשת של טנג'יר, 2020), בורא מיני יללות (טנג'יר, 2020). זוכת פרס מטולה לשירה לשנת 2023. השירים שכאן מתוך הספר "תפילה בהנץ", שעתיד לראות אור השנה בהוצאת פרדס. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 45 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שמואל מוניץ, רומי גנון ולילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארבעה שירים מאת אֵדה לימון

מאנגלית: מרב פּיטוּן

.

סחף

צִפּוֹר קְלוּשָׁה כָּלְשֶׁהִי מַשְׁמִיעָה

קוֹל צְחוֹק יַלְדִּי בַּאֲוִיר הַיָּם

וַאֲנַחְנוּ, חֲסוֹנֵי לֵב, מְעִיפִים

אֵיזוֹ מִין הִתְפַּקְּעוּת בַּחֲזָרָה,

הַהֶפֶךְ מִיִּדּוּי אֲבָנִים.

כְּאִלּוּ שִׁחְרַרְנוּ כַּדּוּרִים פּוֹרְחִים זְעִירִים

לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הַיָּרֵחַ,

נְחוּשִׁים לְהָבִיס

אֶת כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הַסִּבּוּב הַזֶּה, הַשָּׁגוּר.

הִנֵּה, שָׁמַיִם, אֲנַחְנוּ זוֹרְקִים עֶצֶם

אֶל הָאֵינְסוֹף הַפָּתוּחַ שֶׁלָּכֶם,

קוֹל הַפִּצּוּחַ, בּוּל־עֵץ

שֶׁל חֹם חַיָּתִי. הוֹ, הַלְוַאי שֶׁהָיִינוּ

צִפּוֹר שֶׁעָפָה לְשֵׁם הַתְּעוּפָה

בִּלְבַד, מְכוֹנַת־נְשִׁימָה,

כָּזוֹ שֶׁאֲפִלּוּ הַהַסְּסָנִים,

אֵלֶּה שֶׁכַּנְפֵיהֶם מְעֻגָּנוֹת לָאֲדָמָה,

יִרְצוּ לִהְיוֹת בַּעֲדָהּ, לְהַבִּיט לְמַעְלָה

וְלוֹמַר, אַתְּ יְכוֹלָה, אַתְּ יְכוֹלָה, נַצְּחִי.

 

העץ המושיע 

זֶהוּ הַחֵלֶק הַמְּצַנֵּן שֶׁל הַחֹם

כְּשֶׁהַכֹּל: קוֹרַת הַקְּפִיצָה

בְּקָצֵהוּ הָאָדֹם שֶׁל שָׁעַר הַזָּהָב, בֵּית הָעֵץ

הַמַּתַּכְתִּי הַנִּשָּׂא שֶׁל אֶמְפַּיְר סְטֵיְיט,

צוּק הַסֶּלַע הַשָּׁחֹר שֶׁל חוֹף סוֹנוֹמׇה,

שְׁאֵרִיּוֹת הַגְּלוּלוֹת בַּמְּגֵרָה, הֶחָתָךְ

הָאָדִישׁ, הַמְּכוֹנִית הַדּוֹהֶרֶת, מַעֲבַר הַחֲצִיָּה,

תַּמְרוּרֵי הֶעָצוֹר, הַלְוַתֵּר, לְוַתֵּר, לִגְמֹר עִם זֶה,

הַכֹּל מֵאֵט לִכְדֵי נְסִיעָה נֶחְמָדָה לְמַדַּי. דַּי בְּמַרְאֶה

שֶׁל עֵץ כָּלְשֶׁהוּ נוֹשֵׁם וְגַלְגַּלֵּי הַמֹּחַ

נִרְגָּעִים עַל סְפִינַת הַמִּדְרָכָה. הָעֵץ הַזֶּה,

הַדָּבָר הָרָזֶה הַהוּא שָׁם,

יָכוֹל לְהַצִּיל חַיִּים, אַתָּה מֵבִין? הוּא מוֹשִׁיעַ

בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ מְנַסֶּה. עֲלֵה, כְּמוֹ פֶּתֶק

מֻחְלָק תַּחַת דֶּלֶת עֶצֶב נְעוּלָה

(אַמְבָּטִיהָ מְלֵאָה, שִׁכְרוֹן יֵאוּשׁ) מִכְתַּב

חַי קָטָן שָׁאוֹמֵר רַק – הִשָּׁאֵרי.

 

לב בוער

כְּיֶלֶד אוֹמְנָה, סַבָּא שֶׁלִּי לָמַד לֹא

לְהִסְתַּבֵּךְ בְּצָרוֹת. מֶקְסִיקַנִי וַחֲסַר אֵם – כֵּיוָן

שֶׁמֵתָה מִשַּׁחֶפֶת – הוּא תִּרְגֵּל מִלִּים

בְּשָׂפָה חֲדָשָׁה וְשָׁמַר עַל הַפְּרוֹפִיל הַצָּנוּם שֶׁלּוֹ נָמוּךְ.

כְּשֶׁהַנַּעֲרִים הָאֲחֵרִים הִתְחַנְּנוּ שֶׁיִּשְׁתַּחֵל דֶּרֶךְ

הַחַלּוֹן הָעֶלְיוֹן שֶׁל חֲנוּת הַמּוּזיקָה כְּדֵי לִגְנֹב מַפּוּחִיּוֹת

לְכָל אֶחָד מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁמּוּזיקָה הִיא רִאשׁוֹנָה בַּמַּעֲלָה וּגְנֵבָה

הִיא מִשְׁנִית, הוּא סֵרֵב. כְּשֶׁהַשּׁוֹטְרִים הִגִּיעוּ

לַעְצֹר אֶת הַיְלָדִים שֶׁשָּׁדְדוּ אֶת החֲנוּת, הֵם

יָכְלוּ לִמְצֹא אוֹתָם בְּקַלּוּת לְיַד אֵלֶּה הַיּוֹרְקִים תָּוִים

שְׁבוּרִים אֶל הָאֲוִיר, מְמַלְמְלִים בְּאֹשֶׁר אֶת פְּלָדַת

הָאַל־חֶלֶד, מְחַקִּים אֶת הַגְּבָרִים בְּקַרְנוֹת הָרְחוֹב שֶׁמּוֹפִיעִים

תְּמוּרַת מַטְבְּעוֹת. אֲבָל לֹא סַבָּא שֶׁלִּי, הוּא יָדַע לֹא

לְסַכֵּן הַכֹּל לְמַעַן רֶגַע גָּנוּב שֶׁל הִתְעַלּוּת.

קַל לְדַמְיֵן שֶׁמִּשָּׁם אֲנִי מַגִּיעָה, שׁוּרָה שֶׁל

אֲנָשִׁים רְצִינִיִּים שֶׁנִּשְׁמָעִים לַכְּלָלִים, אֲבָל, אִם יֻרְשֶׁה לִי לְהוֹסִיף,

אַחַר־כָּךְ הוּא הָיָה רַקְדָן, זַמָּר, שַׂחְקָן שֶׁתַּפְקִידָיו הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר

נוֹתְרוּ עַל רִצְפַּת חֲדַר הָעֲרִיכָה. בַּדְרָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ

כָּזֶה שֶׁאוֹהֵב סִפּוּר טוֹב. שֶׁבִּשְׁבִילוֹ הַחַיִּים

הֵם שׁוּרָה שֶׁל אַזְהָרוֹת אֲבָל גַּם קֶסֶם. פַּעַם

נִשְׁלַח לְהָבִיא גַּפְרוּרִים וְהֵנִיחַ אֶת הַקֻּפְסָה שֶׁעָלֶיהָ נִכְתַּב

"נִדְלָקִים בְּקַלּוּת" בְּכִיס חֻלְצָתוֹ הַמְּשֻׁבֶּצֶת

וְרָץ הַבַּיְתָה. הוּא רָץ מַהֵר כָּל כּךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ בַּזְּמַן, לִהְיוֹת טוֹב,

עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה

לְיֶּלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הרְחוֹב עִם מָה שֶׁנִּרְאֶה

כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר. כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל כָּךְ

הוּא צוֹחֵק, "לֵב בּוֹעֵר" הוּא אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר.

וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הֶאָח בְּסָלוֹן, הוּא

שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן.

 

הפומה

צָפִיתִי בַּסִּרְטוֹן שׁוּב וָשׁוּב,

מַצְלֵמוֹת רְאִיַּת לַיְלָה מְהַבְהֲבוֹת בְּעֵינֶיהָ

בְּיָרֹק לֹא־טִבְעִי, אֵיךְ שֶׁהִבִּיטָה

בַּגָּדֵר בְּגֹבַהּ שְׁנֵי מֶטֶר מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

כְּמוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא פַּס הֶאָטָה,

וְנִפְטְרָה מֵהַגְּבוּל מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם

בְּזִנּוּק מַרְשִׁים אֶחָד. מַבָּט חָטוּף

מֵעֵבֶר לַכָּתֵף, עַצְבָּנוּת, מֵעֵין

"נִרְאֶה לָכֶם שֶׁתּוּכְלוּ לְהַחֲזִיק אוֹתִי בַּחוּץ, אוֹ

בִּפְנִים". אֵינִי יוֹדַעַת מָה

גָּרַם לִי לִצְפּוֹת שׁוּב

וָשׁוּב. לֹא הָיָה זֶה פַּחַד, אַף שֶׁאִלּוּ

הָיִיתִי נִצֶּבֶת מוּלָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים,

אוֹ שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ מְשַׁחֶרֶת

לַטֶּרֶף בַּלַּיְלָה, הָיִיתִי נֶחְרֶדֶת.

הָיְתָה זוֹ הַתְּחוּשָׁה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא

גָּרַמְתִּי לְמַשֶּׁהוּ לְהֵרָאוֹת קַל כָּל כָּךְ. מֵעוֹלָם

לֹא הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּגִחוּךְ אוֹ

עִוִּיתִי אֶת פָּנַי כִּי דָּבָר לֹא יָכוֹל לַעֲצֹר

אוֹתִי. אֲבָל הָרַעֲיוֹן הַזֶּה מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי,

כְּמוֹ חֲלוֹם שֶׁנִּתַּן לְהַגְשִׁים:

רוֹאִים גָּדֵר? קוֹפְצִים מֵעָלֶיהָ.

 

אֵדה לימון (Ada Limón), ילידת סונומה, קליפורניה, 1976. משוררת אמריקאית, בת למשפחה ממוצא מקסיקני. פרסמה עד כה שישה קבצי שירה זוכי פרסים, מלמדת בתוכניות כתיבה בקולג'ים ואוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. ב־2022 מונתה לשרת השירה הלאומית של ארה"ב, כהונה שהוארכה באופן תקדימי בקדנציה נוספת עד לשנת 2025. מבחר ראשון משירתה בעברית בתרגומה של מרב פיטון עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת קשב לשירה.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת פרי עטה פורסמו באנתולוגיות לשירה ובכתבי עת שונים. חברת מערכת המוסך.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת ויקטור נבוראק בתרגום אלכס אוורבוך

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בין מצולות המוות לנהרות החיים

טליה סיידל כהן

.

שלושה ענפים דקים כרוכים זה בזה, קשורים בסלילים, ובקצותיהם מניפות נייר המקופל ככנפיים. דימוי עדין זה, אשר מופיע על כריכת הספר השירה המופלא בידֵי מלאכי המים מאת ענת חנה לזרע, לוכד בתוכו הד לשפעה השירית אשר הספר נוצֵר בין דפיו. הספר מוקדש

לזכר אחי בנימין

לזכר אבא

לזכר אמא

שלושת הענפים הדקים, הכרוכים זה בזה, כמו מייצגים את שלושת אהוביה המתים של המשוררת. המניפות המקופלות מהדהדות את כנפי מלאכיה, כשם שבספר מקופלת השירה האורגת אותם זה אל זה, ואל תוכה. השירה הכתובה נהפכת לאופנות מבע, דרכה עולמות חיים נטווים אל שדות מוות. בשפת השירה ענת חנה לזרע מוסיפה לדבר אל הוריה ואחיה, לחיות את העדרם ואת אהבתה אליהם. כך היא כותבת בהקדשתה: "שִׁמְעוּ, בְּנֵי שִׁבְטִי הַמֵּתִים, / הַמַּיִם אֶחָד וִיחִידִים, אֲהַבְתִּים בְּכָל לְבָבִי". המים נוכחים בספר כחומר בראשיתי, אשר בהקדשה זו נדמה כי אוצר בתוכו את מהות אהוביה לאחר שגופם הגשמי נפרד מן החיים.

תוך כדי הקריאה בספר שב ועלה בי המונח סזורה, אשר לפי הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, מתייחס לחתך המפריד בין אירועים שנדמים מופרדים בהפרדה מוחלטת, אך בפועל נמצאים על רצף המשכי. בספרו סזורה (תולעת ספרים, 2012) ציטט את פרויד, שכתב: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר ישנה המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין".

ברצוני להתחקות אחר המהלך הנפרש בספר, אשר מהותו התמרת הקרע המפריד בין מוות לחיים לכדי סזורה שירית. במרחב סזוריאלי זה מתאפשר מגע פועם בין המשוררת החיה ובין אהוביה האבודים, ומותם.

בספר שישה שערים, ולהם קודם שיר יחיד שמהותו: ציווי חציית הים, אל העבר האבוד: "חֲצִי אֶת הַיָּם, / חֲצִי אֶת הַיָּם, / זֶה יֵיטִיב, זֶה יִצְלַח, / זֶה יָקִים לָךְ עָבָר, / הֶעָבָר הַזֶּה יִהְיֶה שֶׁלָּךְ, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן". הקריאה העזה אל העבר לשוב היא קריאה הנובעת ממעמקי הכמיהה, ממעמקי האובדן והחסר. המשוררת קוראת לעבר להיות נוכח כסובייקט, לחדור אליה בכל עוזו. לצקת בגופה ובנפשה את יסודותיו: "הוּא יִתְעָרֶה לָךְ בַּיֵּצֶר, בַּהַכָּרָה, / יִתְחַלְחֵל לָךְ בַּשֵּׂעָר, / יִשְׁתַּקֵּעַ כְּמוֹ עֹקֶץ מֶלַח בִּקְנֵי סֻכָּר, / יָשִׁית פְּלָדָה בְּקַצְווֹת חֲבָלַיִךְ, / דְּרוֹרִים רְתוּקִים עַל סַף דַּלְתֵּךְ, / לְקָחָיו יָמֵסּוּ לִבֵּךְ לֶחָלָב." אל אבודיה היא כמהה, אל הינמסות לכדי החלב האימהי והראשיתי. אך אותה שיבה אל העבר היא גם לופתת, יוצקת פלדה, מרתקת דרורים אל סף דלתה תוך שלילת מרחבם למעוף.

ההיאחזות העזה מונעת מתוך החסר הנורא אשר נפער בה, כמו גם מתוך משאלה להגן על אהוביה, להצמידם אליה, לקדש את זכרם. אך איכות ההיאחזות הזו היא של חומרים דוממים וכובלים – נשיקות זכוכית, ביצורים, חומות ופלדה – "הֶעָבָר הַזֶּה, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן, / יָחִישׁ בָּךְ לְבַצֵּר חֲלָלַיִךְ, / לְהַפְרִיחַ נְשִׁיקוֹת זְכוּכִית מְכֻתָּרוֹת נְזָרִים, … מָה חָשַׁבְתְּ לְעַצְמֵךְ / לְהָסֵב רֹאשֵׁךְ אָחוֹר / בְּעוֹדוֹ כָּאן / שָׁקוּעַ בָּךְ כְּמוֹ צַוָּאר." המבט המאבן לאחור, מעשה אשת לוט, פוגש את מלוא העוצמה שבה עברה לפות בה, כחלק מגופה המוחשי. והוא נוכח בה כמשקע שאין בו תנועה וחיים.

הצו לחצות את הים מהדהד את חווית המוות כחתך חד, אשר מפריד לבלי שוב בין עולמות המוות והחיים. בכדי להשיב את שנותק על המשוררת לחצות מחדש את הדרך אל העבר השני של החתך. לבדה, כמו אורפאוס, החוצה את דרכו מעולם החיים אל עולם השאול בבקשו להשיב אליו את אורידיקה, אהובתו המתה. בהינתן חוויית החתך והנתק הנפש חשה כי רק בחציית הים – תנועה ישירה, חותכת מים – יוכל העבר האבוד לשוב ולחיות בה.

אבקש להציע כי שיר זה עצמו, על צו חציית החתך המופקד בו, הוא כשלעצמו ראשית ההתמרה של החתך המפריד בין חיים למוות לכדי תנועה שירית סזוריאלית. הוא מעיד על ראשית המסע של הנפש המבקשת להשיב אליה את אהוביה אשר נלקחו ממנה.

בששת שערי הספר יסוד המים נהפך מִיָּם אשר יש לחצותו אל נביעות מים מתמשכות המייצגות את מצולות המוות, את תנועת החיים ואת המרחב הנפקח ביניהם, המאפשר מגע והמשכיות. במי הרחם מנצים ומתהווים החיים. כשם שהלידה מתרחשת בעת ירידת המים העוטפים ומסככים את התינוק במעברו מחיי הרחם אל אוויר העולם, כך מעשה השירה של ענת חנה לזרע שזור בנביעות מים ובאהבה מסורה, שדרכם היא מלווה את מהלך מותם ואת אחריתם.

מה מאפשר את הפיכת החתך העז לכדי הרצף ההמשכי של הסזורה? הפסיכואנליטיקאים חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין כותבים במבוא לספרה של אלכסנדרה פיונטלי מעובר לילד (מודן, 2001): "הסזורה עצמה היא תהליך. … מעין 'מרחב ביניים' שיש לו איכות פרדוקסלית, והוא נמצא בין פנים לחוץ, הפסקה והמשכיות, סגירה ופתיחה. למרות עוצמתו של החתך, ההמשכיות קיימת".

כך גם התהליך השירי בספרה של לזרע מחבר בין עולמות נפרדים עד שאינם נחווים עוד כחתוכים וכרותים זה מזה, כי אם כנשזרים לכדי המשכיות ומגע. השער הראשון, "לא זלף מים, לא הפצרה", אוצר בתוכו את שירתה לאחיה בנימין, לאחר מותו: "בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, עִם רֶדֶת רוּחוֹת, / אֲנִי שׁוּב חוֹלֶמֶת אוֹתְךָ, / רַפְסוֹדָה חוֹלֶפֶת מִזֶּה הָעוֹלָם, / בּוֹאָהּ קַל מִמַּיִם.   … הִנֵּה אַתָּה חַי אֵלַי, הִנֵּה מַתִּי עָדֶיךָ." במרחב הדמדומים, אשר נברא בתדר החלימה והכתיבה, חוט רפסודה הנעה על מים עלומים נמתח בין עולמות החיים והמתים: שם האחות מתה עדי האח האהוב, שם הוא חי אליה. הם נפגשים בסזורה הפקוחה, הנבראת בחלימתה ובכתיבתה של המשוררת, מתוך אהבתה והתמסרותה, מתוך חיבורה אל מהלך מותו.

מחשבת הסזורה הנפקחת בין עולם החי אל מרחבי המוות, כסזורת תהליך הלידה של התינוק מן הרחם אל אוויר העולם, מהדהדת את השיר "לומינל" מאת דן פגיס. בשיר זה נפרש מרחב חומל מאין כמותו, ובו המשורר מלווה את עצמו אל שעת מותו: "עוֹד מְעַט נִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת, אֲבָל אֵין מַה לַּחֲשֹׁשׁ. בֶּאֱמֶת לֹא … // אֶת הַגּוּף שֶׁתַּשְׁאִיר יַקְפִּיאוּ לְיוֹם אוֹ יוֹמַיִם, אַחַר כָּךְ, אָמְנָם בִּמְחִיר מֻפְקָע, יִרְחֲצוּ, יְחַתְּלוּ, יַעֲשׂוּ תִּינוֹק גָּדוֹל. אַחַר כָּךְ יִקְרְאוּ לַבֵּן שֶׁיְּזַהֶה אֶת אַבָּא בֵּין כָּל הַתִּינוֹקוֹת הַמְּחַכִּים לַחֲזֹר אֶל הַבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא. אַתָּה צוֹחֵק! זֶה פָּסוּק, הַפָּסוּק הַמֻּפְלָא מֵאִיּוֹב: עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (כל השירים, 1991). קול מופנם ומלא חסד עולה מתוך נפשו של המשורר ועוטף אותו בבואו אל שעת המוות, כאם המדברת אל תינוקה, שוזר בין ראשית החיים הרחמיים אל האחרית שלאחר המוות.

נדמה כי הדוברת בספר, הבת והאחות, היא שנקראת לשמש מלווה לתהליך מותם של אהוביה, לדבר אליהם בשפת אני־אתה בעודם נמוגים ממנה, חוצים אל העבר השני. כך היא רוכנת אל אביה ומביטה במצולות המים שאליהן הוא נופל ממנה: "בְּחֶדֶר אֶחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים אֲנִי / רוֹכֶנֶת אֶל דּוּגִית / נֶאֱחֶזֶת בַּמַּיִם / אַ בָּ א. … בְּחֶדֶר נִפְחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים נַהֲמַת / מְצוּלָה מִתְעַמֶּקֶת / מַטָּה /      מַטָּה // מַטָּה.". הבת משמשת גם עדה נוכחת בעבור האם, אשר העדר הכרתה פושט בה על סף אחריתה: "הַכָּרָתֵךְ עוֹטָה עַתָּה גְּלִימַת חֶרֶס. / אֲנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ // עַל הַמִּשְׁמָר בְּעָמְדִי, שׁוֹחֶרֶת שְׁלוֹמֵךְ, / יָמַי עֹז וְתוֹעֲפוֹת קִרְבָה". הכרתה של הבת ערה, וחווה את התופת גם בעבור אימה. קולה ושירתה מעידים למען שתיהן – "אֲנִי שָׁרָה־מְיַלֶּלֶת בְּכַמָּה קוֹלוֹת" – ובוראות להן מרחב מחיה משותף – "מַתְוָה נַחֲלַת שְׁתֵּינוּ."

הוריה ואחיה של המשוררת מוסיפים לחיות בה דרך התמסרותה אליהם. גם לאחר מותם היא מוסיפה לראותם, לזהותם, כמו נברא בתוכה רחם שירי שאליו הם נאספים לאחר מותם. בשיר "גשם, בוא" היא מתארת: "וּבְכֵן, מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחַר כָּךְ, / עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשִׁי, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר, / בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה־מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת. … קִמּוּר בִּרְכַּי – מַחֲבוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת, / אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל מַצַּע מְחָטִים וְשִׂיאִים / סוֹאֲנִים מֵאֵשׁ, מִגֶּשֶׁם, / מְרַחֵף אָחִי הַמֵּת, נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם, / לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם שׁוֹפְעִים. // הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן / מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן // לֹא מְחָרֵף, / קָרוּא." שמירתה המסורה את זכרם, העדין כרקפות, מאפשרת בשיר זה את המשכיות הוויית האח. קריאתה אליו היא המאפשרת את משמע קולו גם לאחר מותו, וקולו קול מים חיים. כך גם בשיר "יום השנה הרביעי, /    הורַי נמים יחד" היא פונה אל הוריה המתים כמו משוררת להם שיר ערש. חומרים חיים נקווים בתוכה, והיא מבקשת להרעיפם עליהם: "נְשֹׁם יָרֹק, אַבָּא, גַּע בֶּעָלִים / כַּרְכֻּבִּים מַצְמִיחִים כָּאן פִּרְחֵי זָהָב … פָּנֶיךָ אַל יִבְּלוּ / יְרֵחַ בֵּית הֶעָלְמִין קַל, קֵרֵחַ מֵאוֹר." כך היא קוראת ליקרים לה לחוות את החי גם בשעת מותם.

בשערי הספר הבאים כמו נאספת שארית חיי המשוררת, זו המתקיימת לאחר האובדנים. אהוביה שזורים בתוכה בשעה שהיא מוסיפה לחוות בחושיה את העולם המוחשי, את מגעו החי:  "עַל בְּשָׂרֵנוּ / פּוֹשֶׁטֶת הַתְּשׁוּקָה וְלוֹבֶשֶׁת צוּרָה. / אוֹמְרִים עֲמֻקָּה הִיא כְּנִבְכֵי יָם, / חֲמַקְמַקָּה כְּאֵדֵי מִקְלַחַת". בשערים אלו שירים רבים נכתבים בגוף ראשון רבים. עיתים נדמה כי היא ואהוב חי דוברים יחד, עיתים נדמה כי אלו היא ויקיריה שאבדו לה, ומוסיפים לחיות בתוכה. כמו בשיר "זִיו עיניךָ", שבו המגע עם החבר היקר, החי, "חולה ALS המוגדר, גם רפואית, / כנס" מאפשר חיבור לתדר מלאכי, כמו מלאכי המים של המשוררת, והחברות העמוקה עימו מעניקה מרפא: "נִדְמֶה פַּעֲמוֹנִים מְדַנְדְּנִים בְּהֹלֶם מַלְאָכִי … מְדַבְּרִים עַל הֶעָבָר, עַל הָעוֹבֵר, אַתָּה מַשְׁמִיעַ לָנוּ אֶת הָאֲבָנִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת, "אֲנִי רַק מְחַכֶּה לְחָבֵר". // עָנְיְךָ בִּשְׁרִירִים? עָשְׁרְךָ רַב מִמַּיִם, / אַתָּה מַרְפֵּא לִנְפָשׁוֹת.".

המשוררת מספרת על חיי ההווה שלה, שבהם "בְּצִפָּרְנֵי יָדַי מִצְטַנְּעִים צִיּוּרֵי / תִּקְרוֹת וְקִירוֹת מְעָרוֹת", המוטבעים בה כמו עדויות מעולם קדמוני. ובהם " אַרְכָאִית הַפִּירָמִידָה שֶׁלִּי, / לְמוּדַת אֶשְׁתָּקַדִים, … יֵשׁ לָהּ פִּנּוֹת אֲחָדוֹת, אַחַת / מַגְבִּיהָה שַׁעַר מוֹרָא, מֵעֵבֶר לוֹ / אָחִי בִּנְיָמִין, הֲפָכוֹ הַמָּוֶת צָעִיר מִמֶּנִּי, / בְּהוֹרַי חֲרוּשֵׁי הַפָּנִים נָתַן כָּל הַגִּילִים. / אֲחֵרוֹת צוֹפִיּוֹת / אֶל הַזְּמַן הַזֶּה: // שֶׁמֶשׁ מְנַצַּחַת בְּשַׁרְבִיטֶיהָ, / מַמְטֵרוֹת מְקַשְּׁתוֹת מַיִם". פינות הפירמידה, מבנה הקבורה הנושא בתוכו את אחיה והוריה, מורגשות כעיניים הצופות הן פנימה ומטה אל העבר ואל אהוביה, והן הלאה – אל החוץ ואל ההווה, על הטבע המוחשי החי בו. בצד המוות מוסיפים המים לנוע.

נדמה כי השיר החותם את הספר, "אם לא אחצה את הים", מספק מענה, מן העבר השני, אל השיר הפותח. העבר מוקם כעת שלא מתוך קריאה בהולה לחצות ים דרך חתך נורא המבתק בין מוות לחיים, כי אם מתוך פקיחה הנדמית טבעית, כפתיחת חלון. העבר אינו מקפיא את התנועה ומרתק אותה, כי אם מתיר ומאפשר אותה: "יוּקַם עֲבָרִי בְּאֵין צַו, / נַתִּיר יַחְדָּו חִידָה אֶל אוֹר, / נִטַּע קֻלְמוֹס נוֹצָה, / לְוַאי תִּצְמַח צִפּוֹר." מלאכת הכתיבה ניטעת, ומתוך היותה חיים צומחים ונבראים. שיר זה נכתב אף הוא בגוף ראשון רבים. מיהם הנוטעים, מתירי החידה? אבקש לנחש: המשוררת ואהוביה המתים, כמו גם אוהביה החיים על פני האדמה. היא אינה נדרשת עוד למאמץ נורא לבדה, אלא בתוך קרבה ושייכות.

חיים צומחים ונבראים מתוך נטיעת מלאכת הכתיבה. המים נוכחים בספר כיסוד שזרימתו מלווה את התהוות המרחב המעברי בין גדת המוות לגדת החיים. שירתה של ענת חנה לזרע מנביעה סזורת נחלים, ואלה קושרים בין מצולות המוות לבין נהרות החיים במעשה של בריאה ואיחוי, מגע ואהבה מסורה לאין קץ.

 

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. תלמידת התכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 22.09.22.

.

ענת חנה לזרע, בידֵי מלאכי המים, ספרי עתון 77, 2023.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מרב מדינה קרניאל על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לשלוט במילים, לשלוט במציאות

אהוד פירר

 

הייתה תקופה, בערך בסוף שנות התשעים, שמיסטיקה יהודית הייתה הדבר החם. בכל מקום דיברו על ספירות, על פרצופים, על שם הווי"ה: לא רק בעולם הדתי, שהיה אחוז אז בשיגעון לכל מה שקשור בקבלה – גם בעולם האקדמי של אותם שנים המיסטיקה הייתה העתיד. אני עדיין זוכר את הסטודנטים הנלהבים שהיו ממלאים את שיעוריו של פרופ' משה אידל, מתלחשים על כך שיש כאן מהפכה; הבנה חדשה לגמרי של הקבלה. שכעת, תחת שלטונה של האסכולה החדשה, המיסטיקה היהודית כבר איננה רק אוסף של רעיונות תיאורטיים בדבר האלוהות – "תיאוסופיה" (נא לקרוא במבטא גרמני כבד), כפי שהייתה אצל גרשם שלום ותלמידיו. לא, כעת הקבלה נהפכה למשהו חי, מעשי. משהו שצריך לתרגל אותו ולהתמיד בו. משהו שדומה פחות להרצאה בפילוסופיה קונטיננטלית ויותר לשיעור יוגה. או לפחות לשיעור על ההיסטוריה של היוגה.

כמובן, בבסיס המשיכה הזאת אל הקבלה וספיחיה עמדה התחושה שיש שם איזה סוד. שמעבר לכל אותם הררים של טקסטים סבוכים, כתובים בארמית או בעברית ימי־ביניימית, מעבר לכל אותם אינסוף משלים ודימויים, אשר מאחוריהם מסתתרים עוד משלים ועוד דימויים, מעבר לכל זה נמצא משהו. שאם רק נצליח לפענח את כל המטפורות הללו, ואת כל האותיות והכינויים ושברי הפסוקים והמושגים האזוטריים, נשיג איזושהי חוכמה. איזושהי הבנה עמוקה של החיים, היקום וכל השאר. או איזשהו כוח. ואם לא, לפחות נשיג נקודות זכות.

ספרו של אלעד נבו תוגת צעצועיך הקדושים מבקש להחזיר את התחושה הזו, את תחושת הקסם של הקבלה. באמצעות סיפורו של המקובל הירושלמי רבי יוסף חיים טובול – וכן באמצעות הסיפור על מקבילו המרושע, "הרב" אור־שלום ישראל, ראש המרכז התל־אביבי האופנתי לקבלה – נבו מנסה לשכנע אותנו שהקבלה איננה רק אוסף של טקסטים אזוטריים ושל פרקטיקות דתיות מוזרות. לא, אצלו היא מוצגת כמשהו מלהיב, דינמי, מלא עוצמה. אולם, אולי באופן מפתיע במקצת, נבו עושה זאת לא באמצעות הפנייה אל הפנטסטי והעל־טבעי – כפי שנעשה למשל לאחרונה בסדרת הטלוויזיה "מלאך משחית" – וגם לא באמצעות עיסוק בממד המשיחי והאפוקליפטי שחבוי (אולי) במיסטיקה היהודית – ממד שמשך כל כך ובו בזמן גם הבעית כל כך את גרשם שלום; במקום זאת נבו חותר לעורר את הקסם שבקבלה באמצעות הקשירה שלה אל שדה אחר, שגם הוא סובב כולו סביב אותיות ושמות ונשמות – הספרות, וליתר דיוק, הפרוזה.

במרכז הספר נמצאת דמותו של רבי יוסף חיים טובול, מקובל ירושלמי מהדור הישן, תלמיד חכם ונחבא אל הכלים, שכל חייו עברו עליו בבתי המדרש ובישיבות המקובלים של העיר העתיקה. אומנם, בנקודה מסוימת בהכשרתו כמקובל חרג יוסף חיים מהמסגרת: שלא כרבו הוותיק, שנותר כל ימיו נאמן לקבלת הרש"ש (רבי שלום שרעבי, 1777-1720) שעיקרה עיסוק בתפילה מתוך כוונות וייחודים, יוסף חיים מעדיף את קבלת הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1744-1706) – שגישתו, הנחשבת פחות־אורתודוקסית בעולם הקבלה, התבטאה מחד בעיסוק בהיסטוריה ובראייתה כחלק מתהליך התיקון האלוהי, ומאידך בכתיבת שירים ומחזות, עד כי יש הרואים בו את אחד האבות של ספרות ההשכלה העברית. אם כן, כבר באמצעות הבחירה של נבו לצייר את גיבורו ככזה הפוסע בעקבות הרמח"ל הוא קושר בין קבלה, מרד ועיסוק בספרות. ואם הקבלה המסורתית, קבלת הרש"ש, מציירת את העולמות כמערכת סטטית שבה יש להתבונן ושאותה אפשר לתאר לפרטי פרטים – ובכך במובן מסוים היא דומה לשירה – הרי הקבלה החדשה, קבלת הרמח"ל, תופסת את העולמות העליונים כהוויה דינמית, כחלק מסיפור עם התחלה, אמצע ובאחרית הימים אולי גם סוף – ולכן היא קרובה ברוחה אל הפרוזה.

אולם החיבור בין קבלה לספרות בעולמו של רבי יוסף חיים אינו מצטמצם לנהייתו אחר תורת הרמח"ל. במקומות אחדים נבו מנסה לקשור באופן ברור יותר את ראיית העולם של המקובל עם זו של הסופר; כך למשל הוא מתאר כיצד, כאשר התקדם יוסף חיים והעמיק בלימוד הקבלה, הוא החל להיעשות בהדרגה ל"אחד מאותם מקובלים שעיניהם רואות דברים שאין עין רגילה לראות":

תחילה הבחין בקשרים קטנים שנרקמים בינו לבין ההוויה; זיהה סימנים של השפעות בני אדם זה על זה, של מילים, של חיוכים, של אמירות קטנות סמויות, הוא חש בתנודות הטבע עם החי, הבחין במילים שהתפזרו בחלל והתאספו יחד לכדי סיפור ברקע המעשים. (עמ' 29-28).

אם כן, רבי יוסף חיים משוטט בעולם ורואה בכל מקום סיפורים, מילים, תהליכים תת־קרקעיים שהולכים ונרקמים למול עיניו. אולם בשלב מסוים הוא לא מסתפק בהתבוננות בלבד. בנקודה מסוימת פתאום אוחז בו הדחף לכתוב. הוא מתחיל להעלות על הכתב את כל הסיפורים המופיעים לפניו; בקיצור, הוא נעשה סופר. תחילה הוא מנסה להתנגד לדחף הזה, להסתיר אותו ולהתכחש אליו. אולם לבסוף הזרם פורץ. רבי יוסף חיים טובול נהפך לסופר מפורסם, כזה שסיפוריו מתפרסמים בכתבי עת מכובדים ושביקורות על ספרו האחרון מתפרסמות במוסף הספרים של "הארץ". המעבר הזה, ממקובל לסופר ישראלי מצליח, הוא אולי אחד הקטעים הפחות משכנעים בספר (האם בכלל קיים כיום כזה דבר, "סופר ישראלי מצליח"?). אולם נדמה לי שמה שמעניין כאן הוא בעיקר הדיון המטא־ספרותי. דיון אשר אחת מנקודות השיא שלו מתרחשת בפאנל (ואיך אפשר לדבר על ספרות בלי פאנלים?) המתכנס לכבוד השקת ספרו של הרב טובול, סביב השאלה "הספרות מהי?".

ראשון הדוברים, המבקר איציק אוחיון, סבור שהמחשבה על מקובל ירא שמיים שכותב ספרות היא פשוט שערורייה. סתירה פנימית. ספרות אמיתית, לטעמו, חייבת לעסוק בביבים. היא חייבת לגעת בחלקים הנמוכים ביותר של המציאות, ברבדים שאדם רגיל לעולם לא היה מגיע אליהם בכוחות עצמו. לעומתו הסופר המפורסם אורן גרייסמן סבור שהספרות צריכה לעסוק בראש ובראשונה בספרות עצמה; הספרות בעיניו היא מערכת סגורה שמתכתבת עם עצמה ומצטטת את עצמה, מנותקת לחלוטין מהמולת חיי היום־יום ונועדה לשמש להם אלטרנטיבה. ואל מול שתי הגישות הללו מציב נבו את גישת גיבורו, המקובל רבי יוסף חיים: הוא רואה בספרות לא את האלטרנטיבה לחיים, ולא מין "אור הבוקע מן הביבים", אלא את בבואת החיים עצמם; ביטוי של מכלול הסיפורים השונים, המודעים והלא־מודעים, המנסרים בחלל העולם. לכן, כמו דיו לכתיבת ספרי תורה, היא צריכה לכלול את כל מרכיבי החיים: "שרף האילן, הדבש, מי העפצים – עולם ומלואו; צומח, חי, דומם, שנדחקים בכמה תווים". (עמ' 85). אם כן, הכתיבה הספרותית בעיניו היא הצד השני של העיסוק הקבלי, ושניהם עוסקים באותה יכולת מופלאה לראות בתוך המולת החיים גם את ה"דברים שאין עין רגילה לראות" – כלומר את הסיפורים, את המחשבות, את הנשמות. לכן גם הרמיזה לשירו של אלתרמן המופיעה בכותרת: שהרי הן איש הספרות והן המקובל יכולים לראות את מה שמעבר לפני השטח. להסתכל על העיר ולראות אותה "טבולה בבכי הצרצרים". להתבונן במראה ישן, ולראות בו רגע של הולדת.

 

אבל הסיפור על המקובל הירושלמי הנהפך לסופר מצליח תופס רק את חלקו הראשון של הספר. חלקו השני, הפנטסטי והפרוע יותר, עוסק בעימות של רבי יוסף חיים עם מקובל אחר: הרב אור־שלום ישראל, מעין גורו ניו־אייג'י, מקובל שפנה אל הצד האפל ונעשה לאיש סודם של אוליגרכים רבי־כוח ושל פוליטיקאים מפוקפקים. כמו יוסף חיים, גם אור שלום – לשעבר ליאור הר־גב – הוא איש של מילים; אולם שלא כמו יוסף חיים, שמנסה להקשיב לסיפורים שהמילים מספרות, אור־שלום מנסה לשלוט במילים, ללוש אותן כרצונו ולהרכיב מהן סיפורים חדשים. כך הוא מצליח לשעבד את חסידיו לשלוט בתודעתם – וכפי שנרמז בכמה מקומות, גם לשלוט במציאות. העימות בין השניים מציית לכל חוקי המערבון: הוא מתפתח בהדרגה, מסלים במהירות, עד שמגיע אל הקרב הסופי בעמודים האחרונים של הספר. לעומת החלק הראשון, העוסק בעיקר בספרות ושואב מאלתרמן ומחיים באר ומ"היכל הכלים השבורים" של דוד שחר, החלק השני – המספר על קוסם לבן הנלחם ביריב שחור השווה לו בעוצמתו, או, אם נרצה, במאסטר ג'דיי הנאבק כנגד לורד סית' – פונה לכיוונים אחרים ושואב ממקורות אחרים. במובן זה אפשר להגיד שזהו החלק השאפתני יותר של הספר; החלק שבו נבו מנסה לעשות משהו שכמעט לא נעשה בספרות העברית.

אפשר להתווכח על השאלה אם ועד כמה הניסיון הזה עלה יפה. לטעמי לפחות היה אפשר להרחיב מעט יותר בבניית העולם, כמו גם בפיתוח דמותו של הנבל. באותה מידה אפשר גם להתווכח אם נבו אכן הצליח לעורר את הקסם שהיה פעם בקבלה. אולם כך או כך, נדמה לי שהוא בהחלט הצליח לעורר את הקסם שבספרות העברית – בצד התחושה שהספרות הזו יכולה, גם כיום, להיות מקורית, שאפתנית ובלתי שגרתית. וזהו הישג לא מבוטל.

 

ד"ר אהוד פירר מלמד פילוסופיה ומחשבת ישראל במסגרות שונות, ועוסק בכתיבה ועריכה. ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו א"ד גורדון" יצא ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן.

.

אלעד נבו, תוגת צעצועיך הקדושים, פרדס הוצאה לאור, 2023.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן