פרוזה | חקירה שלישית ואחרונה של אליאנה דווידוב

"עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים." סיפור בלשי קצר מאת ארנה קזין

שמעון אבני, התלבטות בין אנשים, אקריליק ורישום על נייר, 30X21 ס"מ, 2023

בושה

ארנה קזין

.

ביום שבו הרגו את בנו של ראש הממשלה יצאה רב־פקד ענת שהרבני מדירתי בטריקת דלת.

מעוצמת החבטה נפלו מהמדף הירגזי ויונק הדבש – אין להם משקל כמעט; הם נחתו על השטיח ללא פגע – ונפלו גם מאינה מצויה, צוצלת ועורבני. הנוצות שלהם הופרעו מעט, השת של העורבני נמעך, נוצות התכלת התעקמו, אבל לא שום דבר רציני. לעומת זאת, התוכי השחור – אחד האדרים הראשונים שהתקנתי לפני עשרים וחמש שנים, כשרק התחלתי להתעניין באומנות הפחלוץ, תוכי ואסה שחור כפחם שמצאתי עומד ומדדה, פצוע באחת הרגליים, מנקר במקורו הנשרי הסדוק באגוז קוקו דה מר באחד מאיי סיישל, ולכדתי אותו, והרגתי בעדינות, בלחץ ממוקד מתחת לפרקי הכתפיים, לחץ שמעכב את פעולת הלב והריאות וגורם למוות בתוך שניות אחדות, בלי סבל, וניקיתי וסידרתי את הנוצות והטסתי לתל אביב בתוך מיכל הקפאה, והתקנתי אותו, יפה וזקוף ובריא לעד – עכשיו דווקא הוא קרס על הרצפה, ראשו ניתק, רגליו נשברו, יופיו התנדף, וידעתי בו־ברגע שאת זה כבר לא אוכל לתקן.

מה עוד כבר לא יכולתי לתקן?

זה היה בבוקר החמישה באוגוסט, האוויר עמד סמיך ודביק בחדר האורחים בדירתי הקטנה במרכז תל אביב; המאוורר בפינת החדר עמד מטרטר ונכלם. הוא לא הצליח להזיז כלום, לא את האוויר, לא את טיפות המים, לא את המועקה.

הריב התלקח כבר בשש וחצי, בפתחו של אותו יום. חזרתי מריצת הבוקר שלי, והתפלאתי למצוא את ענת לבושה במדים, עומדת ליד השיש עם ספל קפה ביד אחת וטלפון בשנייה, פניה רכונות אל המסך.

"היי", הפטרתי, ועמדתי להיכנס למקלחת הקרה, בדרך לספל ראשון של דרג'ילינג, כמנהגי בכל בוקר. לא ציפיתי לשיחה נעימה. ציפיתי לחילופי דברים מאופקים, מהוססים, בציפייה מתמדת שאחת מאיתנו תשבור את השרב. באותם ימים עמד בינינו מסך אטום, קיר של חשדנות ועייפות. מאז התחילו ההפגנות נגד הממשלה בתחילת ינואר, וביתר שאת מאז ההפגנה בגשם השוטף, תחת מחסה המטריות בכיכר הבימה – שממנה חזרתי הביתה רושפת על האופן שבו המשטרה תחמה את הכיכר וסיכנה את המפגינים; והיא אמרה, "בדיוק להפך, מותק; הקלסטרופוביה שלך היא לא אמת מידה; תחמו את האזור כדי להגן על המפגינים", ואני שאלתי אותה, "תגידי, כך זה הולך להיות מעכשיו, את תהיי שוטרת לפני שתהיי כל דבר אחר, ולא נוכל לדבר על כלום?" והיא אמרה, "אליאנה, מה את רוצה, יש לי פשוט פרספקטיבה אחרת משלך, חשבת על זה?" ואני אמרתי, "ענת, אני לא יודעת, אני יכולה לשתף אותך בפחד שלי בלי שתתנשאי עליי?" וענת אמרה, "תעזבי אותי עכשיו, יש לי המון על הראש, ואת לא עוזרת; כרגיל את חושבת רק על עצמך", ולי לא הייתה סבלנות לזה, באמת שלא הייתה לי – ובכן מאז כמעט לא דיברנו, ועוד פחות מזה נגענו, חוץ מפעם אחת שבה נמאס לי מהקור, מהגב שלה שפונה אליי בלילות, מהצדקנות שלה, וההתנשאות, כאילו היא היחידה שאחראית, מקצועית, ואני כל כולי רק דחפים וגחמות, נמאס לי מהחוכמה שלה, מאיך שתמיד אמרה את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד צדקה, תמיד הייתה יפה וצודקת, ודיברה בשקט, ומאיך שהעדיפה את השתיקה על פני ההתנצחות, ופנתה ממני והלאה, ולא עשתה כל מאמץ להתקרב – והפתעתי אותה באותה פעם אחת ויחידה מתחת לשמיכה, הצלחתי להחדיר יד בין ירכיה, והצמדתי את שפתיי לצוואר שלה, והיא הניחה לרגע יד חמה על הזרוע שלי, וחשבתי שהיא איתי, מַרְפּה, מדיפה קרבה, הרגשתי אותה איתי, אבל מייד היא הזניקה מרפק לתוך עצם הבריח שלי, ושתינו התרחקנו באחת והחנקנו אנחה של כאב.

"איך את מסבירה את זה?" אמרה ענת בלי הקדמות ונשאה את מסך הטלפון שלה אל פניי.

"מה קרה עכשיו?" שאלתי, והיא אמרה: "זה מה שאני שואלת".

לקחתי ממנה את הטלפון והפעלתי את הסרטון שחיכה לי שם. המצלמה לכדה פתח של בניין לא מוכר לי, והכניסה אותי איתה לחדר המדרגות. היא עלתה גרם מדרגות אחד ועוד אחד ועוד אחד. חדר מדרגות ללא שום סימן מזהה, חסר עניין, אריחים אפורים, שפריץ לבן על הקירות.

"מה את רוצה, ענת?" שאלתי והושטתי לעברה את הטלפון.

"חכי, תראי עד הסוף", היא אמרה והתרחקה והניחה את ספל הקפה בכיור.

בקומה השלישית של הבניין עצרה המצלמה מול דלת פלדלת גדולה וחומה, והתקרבה לשלט שעליו התנוסס שם המשפחה של שר החקלאות בממשלת ישראל. כעבור שני רגעים התרחקה שוב המצלמה – כנראה הצלם עלה לגרם המדרגות הבא – אבל נשארה ממוקדת בדלת של משפחת השר. עברו עוד שני רגעים לפני שנכנסה לתמונה אישה בעלת צמת צד עבה וארוכה, שמייד זיהיתי כחברתי רמה לויד. היא נראתה מדביקה כרזה על הדלת ומניחה חפץ על המפתן. לרגע היא הפנתה את פניה אל המצלמה, חייכה – כאילו הביטה היישר אליי ממש – ופנתה לרדת במדרגות. הופתעתי לראות כך את רמה, ידידה ותיקה שלי עוד מימי הבר "דיטה וגיטה", מעצבת אופנה רבת כוח וסגנון ואחת שיודעת לשתות (מהבודדות שהצלחתי לחבב ולשמור איתן על קשר – אולי כי אף פעם לא גלשנו לסקס). אומנם היא הייתה ממנהיגות קבוצת המחאה "דיקטטורה לא באופנה", והייתה פעילה עד לעייפה נגד הממשלה בחודשים הארוכים של תחילת שנת 2023, אבל היא הייתה גם אחת הנשים האלגנטיות ביותר שהכרתי; היא החשיבה את היפה לפני הטוב – לא, בעצם היא תמיד אמרה שמה שיפה הוא בהכרח טוב – ובכל מקרה, יכולתי לדמיין אותה נושאת נאום מעורר ונלהב במסיבת קוקטייל או באירוע של אנשי תעשיית האופנה, וכולנו ראינו אותה מפיקה אירוע מחאה גדול שהכה גלים בכל העולם, אבל היא לא נראתה שייכת לפעולת גרילה כזו, מתגנבת לבדה כך לחדר מדרגות סתמי, פעולה ששמורה בדרך כלל לאקטיביסטים צעירים ואלמוניים. נשארתי לצפות בסרטון עד הסוף: אחרי שרמה יצאה מהפריים, המצלמה התקרבה אל המפתן, עברה על הכרזה המודבקת על הדלת – גור לך, יש נשר בשמיים, נכתב שם בטוש שחור – ועברה להתמקד בחפץ שהונח על שטיחון הכניסה. עוד קצת מיקוד לעדשה, ומה שהתגלה בבהירות היה מוכר לי היטב: גווייה של נץ מצוי שכוב על צידו, מקורו נטוי אל השטיחון.

"מה זה?" הנחתי את הטלפון של ענת על שולחן המטבח. "למה אני צריכה להסביר את זה? איך זה הגיע אלייך?"

"מה זה חשוב איך", ענת נעצה בי מבט שכולו רתיעה. "גם חברה שלך וגם פוחלץ של ציפור? זה יותר מדי מקריות מותק, סורי".

נאלמתי מרוב תדהמה. לא ציפיתי לחשדנות מהסוג הזה. בימיו הראשונים של המשבר הלאומי, כשהממשלה רק קמה, ענת עוד שיתפה אותי בחששות שלה מפני השר החדש שמופקד על המשטרה ומהלכיו הצפויים, סיפרה לי כמה סיפורי פוליטיקה ארגונית של המשטרה שהעסיקו אותה; אנשים שמתחנפים לשלטון החדש, אחרים שמתנגדים, זה שיאבד את התפקיד שלו, זו שרוצה כבר לפרוש מסיבות אישיות ועכשיו פוחדת כי הכול קורס ואיך תמצא עבודה חדשה בגילה; שיחות של פינות קפה, שיחות של בר אחרי הצהריים, וחלקנו דאגה משותפת מהעתיד. אבל האינטימיות הזאת והשיחה הטובה שהחזיקו אותנו יחד בשבועות הראשונים אחרי הבחירות התפוגגו ברגע שהתחילו ההפגנות, והתיישבו שוטרים על סוסים מול מפגינים, והוטחו בשוטרים הקריאות "בושה" "בושה" "בושה" שוב ושוב, ואני מצאתי את עצמי יוצאת לכל הפגנה עם האולימפוס או־אם־די שלי (עם עדשה קאנון 600 מילימטר, צמצם 5.6; עדשה כבדה ומסורבלת אבל אחת שלוכדת פצעונים על מצח, נמלים על עץ, ובעיקר את המדברון והפשוש, הציפורים הקטנות בישראל, ממרחק מאות מטרים) ומצלמת בכפייתיות דגלים ואוכּפים ופרסות ושלטים ופנים משולהבות של מפגינות ומפגינים, ושל שוטרות ושוטרים, ומעלה לאתר שלי, וחוזרת חדורת מרץ, ושמחה, שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כאילו יצאתי למסעות צפרות בערבות הפרא כולי התרוממות רוח בזכות מפגש עם ציפורים נדירות, ועומדת לצד חברות שמפגינות בעקביות בחבורה, אלה מהחזית הוורודה ואלה מהליגה הסגולה, ופוגשת שם עשרות נשים, צעירות ומבוגרות, כאלה שלא הכרתי וכאלה שהכרתי, רבות מהן באופן אינטימי, ומספרת לענת על המפגשים, ומראה לה תצלומים. בשבועות האלה, שבהם אני התמסרתי לצילום ולחברותא ולאנרגיה הטובה של ההתנגדות, וענת התמסרה כולה למשימות המשטרה, משהו בה הלך ודעך. היא התכנסה בתוך עצמה והתרחקה, כמו שעשתה בכל פעם שהייתה בינינו איבה – של קנאה, של אי־הבנה. היא לא הסבירה מה עובר עליה, ואני הייתי כל כך מתוחה ודרוכה ומיואשת ומרוכזת בענייני המחאה והתיעוד שלה, שלא ממש שאלתי, והנחתי שזה יעבור.

"מה זה המבט הזה, ומה זאת השאלה הזאת?" התפרצתי, "איך זאת ציפור שלי? ולמה מה שרמה עושה קשור אליי? מה את רוצה ממני?" הדחף לנפץ את הטלפון שלה רוסן איכשהו, בלי מחשבה, וזרקתי אותו על הספה שקלטה אותו ברכּות. "אליאנה, אם היית עוצרת לחשוב רגע גם עליי ולא רק על עצמך ועל החברות שלך וכל הבידור הזה של ההתנגדות, היית מבינה שזו חקירה בתחום שלי, ושאני אצטרך להתמודד עם הבושה כשיגלו שאת מעורבת בזה".

"הבושה?" לא האמנתי למשמע אוזניי. היה לה כבר סיפור שלם בראש. "תחשבי טוב טוב במה או במי את מתביישת. אני פשוט לא מאמינה. תעופי לי מהעיניים, ענת, נשבר לי".

עמדה בינינו עוד שתיקה בת דקה לפני שענת אספה כמה חפצים – טלפון, מטען, בקבוק מים, מפתחות, אוזניות – זרקה לתוך התיק שלה, התקרבה אליי, נשאה את המבט שלה אל תוך עיניי, אמרה, "תודה רבה, אליאנה. תסתכלי טוב, אני עפה לך מהעיניים", ויצאה בטריקה.

מייד אחרי שסידרתי את משפחת האדרים שלי בחזרה על המדף, והנחתי את התוכי השחור על שולחן עבודת הפחלוץ, מזגתי לי – במקום ספל תה דרג'ילינג – כוסית ג'ק דניאלס שיפון ויצאתי לשבת על הכיסא במרפסת שצופה אל אקליפטוס ודקל וושינגטוניה וקיר אפור וסדוק של בניין שכן. אומנם היה מוקדם בבוקר, אבל לא ידעתי איך להמס אחרת את הכעס ואת הצער ולאן להוליך את הייאוש.

רמה לויד, שהתקשרתי אליה בשעות הבוקר כמה פעמים והשארתי הודעה, חזרה אליי רק באחת בצהריים. "היי מותק, מה קורה?" היא שאלה בעליזות הסקסית שלה, ואני ניגשתי לעניין: "תגידי, היית היום או באחד הימים האחרונים בבניין של שר החקלאות?" והיא אמרה, "מה?" ואני אמרתי, "בבקשה, רמה, חשוב לי שתעני", והיא אמרה, "אליאנה, מה קורה? את נשמעת מוזר", ואני אמרתי, "סליחה", והסברתי שראיתי סרטון שבו רואים אותה מניחה גווייה של נץ מצוי על מפתן ביתה של משפחת השר, ואמרתי לה שהמשטרה חוקרת, ושכדאי שתהיה מוכנה לזה, והיא אמרה, "די", ואמרתי "מה די", והיא אמרה, "זה לא ייאמן, הם אמרו שמשהו כזה יקרה, אבל לא האמנתי", והיא אמרה, "רגע, אלי, יש מישהו בדלת", ואחרי שתיקה של כמה דקות שבהן שמעתי קולות נמוכים ברקע, היא אמרה, "את לא מאמינה, שני שוטרים פה בדלת, הם לוקחים אותי לחקירה, אתקשר אלייך אחר כך", וניתקה.

את אי־השקט שלי ניסיתי להרגיע בכמה מטלות בית, ניקיתי את המקפיא שאחסן מדי פעם ציפורים בשלבים שונים של עבודת הפחלוץ, תיקנתי את הדלת של מכונת הכביסה שלא נסגרה היטב, תקלה שהזנחתי כבר חודשים. כעבור כשעה נכנסתי למחשב, עברתי באתרי החדשות, וראיתי את המהומה. מתברר שכמה חברי קואליציה קיבלו מאז חצות הלילה על מפתן הבית שלהם, או בפתח בתים של בני משפחה קרובים, או במושב הקדמי של המכוניות שלהם, תשורות סמליות בצורת גוויות של מגוון בעלי חיים, או רק חלקים של חיות: ראש של סוס בבית של שר המשטרה, שועל שלם לשר המשפטים, כמה כלבי צ'יוואווה שחוטים לחברי קואליציה שונים, נץ לשר החקלאות, חתולה דרוסה ליו"ר הכנסת, ומסרים שמזהירים אותם בדרכים מרומזות פן יבולע להם, בלי להבהיר במה בדיוק מדובר. עד מהרה התנוססה הכותרת "מבצע הסנדק" מעל הדיווחים. בכל הערוצים שודרו סרטונים שבהם נראים כמה ממנהיגי המחאה, בדומה לרמה לויד, בעת מעשה: את אדר פרסלר יוצאת משביל הגישה לביתו של שר המשפטים במודיעין, את נועם ירדן, ממחאת ההייטקיסטים, קופץ ממרפסת ביתו של יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט במאחז בגוש עציון, את רועי דורון, מנהיג אחר של תנועת המחאה, יוצא מחדר המדרגות בבניין של חבר כנסת מהימין הציוני, ובכל אתר ותחנה הציגו מייד את ציוצי התגובות של חברי הקואליציה, שקראו למשטרה להגיב במלוא החומרה. בתשובה לשאלה באחת מתוכניות האקטואליה ברשת ב' אמר שר החקלאות שהספיקו כבר לסלק את הראיות לפני שבני משפחתו התעוררו בבוקר – הוא היה באותו יום בירושלים – אבל אין ספק שזו דלת הדירה שלו. בערוצים אחרים שרת ההסברה אמרה שהאנרכיסטים פלשו לזירות הפרטיות של חברים מהקואליציה, וביצעו "פעולות טרור". "הם ישלמו על זה!" אמרה. עד מהרה גם הופץ ציוץ מאת הבן של ראש הממשלה. "שמאלנים יפי נפש שוחטים יונים ומשחקים באיומים! זהו, נגמר. הגיע הזמן להכניס לכלא את הטרוריסטים האלה שמנסים לגנוב לנו את השלטון".

ערוץ 14, כך דיווחו באתר "הארץ", הודיע שהמשטרה עצרה לחקירה את ראשי המחאה המעורבים במעשה. דובר המשטרה מסר שלא נמצאו בשטח אף אחד מבעלי החיים השחוטים שנראו בסרטונים – החוקרים בודקים את כל הכיוונים.

קראתי את הסיקור מרותקת ולא הבנתי מה קורה. למה מנהיגי המחאה נתנו שיצלמו אותם עצמם? מי הפיץ את הסרטונים האלה? בימים האחרונים הצהירו ראשי המחאה על עליית מדרגה בפעולות המחאה, לאחר שעברה בקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בתי המשפט, תיקון 101, שמבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים. האם "מבצע הסנדק" זו ההפתעה שדיברו עליה? קינאתי לרגע באומץ שלהם. ובה בעת הלכה והכבידה על החזה שלי המועקה, שהתיישבה בי מאז ששהרבני יצאה מהבית. התקשרתי אליה, רציתי לדבר איתה. הייתי חייבת לדעת מה הסיפור עם הסרטונים האלה, והייתי חייבת לדעת שהיא כבר מצטערת שהאשימה אותי ויודעת שטעתה, ושאין לי שום קשר לנץ הזה. היא לא ענתה. שלחתי הודעה קולית. "ענת, בואי נדבר, בבקשה". ידעתי שהיא לא תיענה.

גם רמה לא ענתה לי. ב"הארץ" עלתה ידיעה חדשה: "מעצבת האופנה רמה לויד, שהובילה לפני חודשיים את תצוגת המחאה 'דיקטטורה לא באופנה' בכביש שש, נעצרה היום בצהריים מחוץ לביתה בתל אביב ונלקחה לחקירה". באחת מקבוצות הווטסאפ של המחאה כבר הזניקו מפגינים לתמוך בה מחוץ לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בדרום העיר. בתוך הידיעה העלו סרטון וידאו שבו הראו אותה, באוברול האפור הקצר שעיצבה בעצמה, בסניקרס שחורות, ובצמה עד המותניים, נדחקת לתוך ניידת משטרה כשהיא מסמנת וי בשתי אצבעותיה. בהמשך הידיעה העלו גם את הווידאו מחדר המדרגות של שר החקלאות.

תצוגת האופנה המחאתית של רמה באמת הייתה שיא בחייה המקצועיים ובכלל – היא עצרה ביום העצמאות את התנועה בכביש שש למשך שעה, שבה הקימו היא ועמיתיה בן רגע במה וטריבונות ושטיח אדום שעליו התהלכו מאה דוגמנים ודוגמניות ובהם גם מעצבים ומעצבות מובילים בתעשייה המקומית וגם כמה מתעשיית האופנה האירופאית, צעדו הלוך ושוב לובשים מגוון מרשים של בגדי מחאה, כבמיטב האירועים מהסוג הזה, מול קהל שהוזמן מראש; אירוע שסיפק לקבוצות הווטסאפ ולמהדורות החדשות בישראל את הוויכוחים הכי מכוערים, עם הגידופים הכי שפלים, שבהם רמה וחבריה הואשמו כפריווילגים ומנותקים ונרקיסיסטים, במקרה המעודן, ואילו לתקשורת העולמית סיפקו את התצלומים הטובים ביותר ממחאת 2023, ולרמה עצמה התפעלות גלובלית מהיצירתיות שלה, ומהאומץ שלה לשלם מחיר עסקי על המעורבות הפוליטית. היא אפילו דיברה אצל כריסטיאנה אמנפור בסי־אן־אן, והן דיברו ברצינות תהומית וגם צחקו קצת על חולצות טריקו עם מסרים, ואיך בסוף גאפ או זארה יעשו מהכול ליין חדש וקוּל.

בזמן שישבתי ועקבתי אחר המעצרים, לרגע הרגשתי – אולי בפעם הראשונה בחיי – שאני לא במקום הנכון. במקום לצלם מהצד ומרחוק את ההפגנות, כמו את הציפורים, אולי אני צריכה לצאת ולעשות מעשה שיהיה שווה צילום בעצמו? חשבתי על רמה, וכמה שהיא אמיצה יותר מכפי שהייתי או אהיה אי פעם. דמיינתי אותה בבית המעצר, זקופה וחסרת פחד, ויפה, ומהירת לשון, בעת שחוקרים אותה. ידעתי שאני לא רוצה להיות במקומה, אבל גם ידעתי שאין לי מה לדאוג לה. האם ענת תפגוש אותה כחוקרת? איך זה יהיה? צמרמורת חלפה בגבי.

בחמש אחר הצהריים, בלי תשובות לאף לא אחת מהשאלות שלי, יצאתי לשוטט בחוצות, כמו שאני נוהגת בכל פעם שאני מתקשה להבהיר את המחשבות – הן נעות בקצב הליכה, המחשבות שלי, ובמשך כשעה או שתיים עברתי ברחובות ובשדרות, לאורכה ולרוחבה של העיר, שקועה בניסיון להבין משהו, למצוא חוט של היגיון בתוך הפקעת ולמשוך אותו החוצה. בלי לשים לב מצאתי את עצמי בכיכר רבין ליד סניף של חנות של רמה. בחלון הראווה שלה נשארו בובות ראווה מליין אופנה – אמפיוטיישן – שעבדה עליו בחודשים שלפני ההפיכה המשטרית. היא התעניינה ביופי של פגמים גופניים, והלבישה לראווה 12 בובות שלכל אחת מהן חסר איבר אחד – זו בלי יד, זו עם חצי פנים, או בלי עין, או עם דרגות שונות של קטיעות רגליים, באופן שהבליט את החסר והפך אותו לנוכח, ואפילו מושך. הכול כתבו שזו אחת העבודות היפות ביותר שלה, ואיכשהו עד לאותו רגע מול החנות הסגורה לא יצא לי לראות אותה. אהבתי את מה שראיתי. בובות הראווה פוסלו במידות שונות של ריאליזם, וכל אחת מהן נראתה חזקה, כמעט כריזמטית, יותר מאחותה. בובת ראווה אחת שחורה ותמירה, לבושה בשמלת סאטן אפורה, בירכתי חלון הראווה, נראתה שלמה ויפה מכולן, וגם נורמטיבית להפליא, ומשכה את תשומת ליבי. עברו כמה רגעים עד שהבנתי איך היא קשורה לתערוכת "אמפיוטיישן": הבוהן שלה בכף רגל ימין נגדעה, ובמקומה יצרה רמה מעין בוהן תותבת, תכשיט בצורת נחש קטן מכסף. חשבתי על מחקר שהשתתפתי בו בחודשים האחרונים, על אודות החיוואי, מין של עיט גדול ובהיר המתמחה באכילת נחשים. עד לאחרונה היה החיוואי אחד מהעופות הדורסים הנפוצים במקומותינו, בזכות העובדה שהוא ניזון מדיאטה של נחשים וזוחלים ולא זקוק למכרסמים שמורעלים אצלנו בהמוניהם. גופו ותחתית כנפיו בהירים, ועל רקע השמיים הוא נעשה רואה ואינו נראה, ומצליח להפתיע את הטרף בצלילה מגובה רב. אצבעותיו הקצרות והמחוספסות מאפשרות לו ללפות את הגוף החלקלק של הנחש ולקטול אותו, סמוך לראשו, באחת. אבל בשנתיים האחרונות ניכרת ירידה בהיקף אוכלוסיית החיוואים בישראל, וקהילת האורניתולוגים, ואני בתוכה, התחילה לעסוק בתופעה הזאת בעניין רב.

מול נחש הבוהן שבחלון הראווה, חשבתי על הנץ מהסרטון של רמה בחדר המדרגות של השר. ניצים בדרך כלל לא אוכלים נחשים. הם אוכלים בעיקר עופות ויונקים: ארנבות, קיפודים, עטלפים, עורבים, יונים. שאלתי את עצמי, למה השתמשו דווקא בנץ במבצע המחאה אצל שר החקלאות? ואיך באמת השיגו אחד כזה? מיהרתי הביתה למחשב.

את הסרטון שמצאתי עד מהרה באחת ההודעות שהועברו פעמים רבות בטוויטר, הורדתי למחשב והגדלתי, וצפיתי בו שוב ושוב. בפעמים הראשונות התמקדתי בצמה של רמה, ובדלת של משפחת השר, ובאור שנשפך מהחלון בחדר המדרגות על השטיחון ועל הפגר של הציפור, ובחיוך של רמה, שהישירה מבט אל המצלמה, כל־כולה יודעת את קסמה, ורק בצפייה העשירית, אני חושבת, התעוררה האורניתולוגית שבי, והתמקדתי בגווייה. למה בעצם הייתי בטוחה שזהו נץ מצוי? טעות של טירונים; טעות מטומטמת במיוחד למי שכתבה עבודת מחקר די מצוטטת לכתב העת IBIS של אגודת האורניתולוגים הבריטית על ההבדל בין נץ מצוי, נץ גדול, נץ קולני אפור וזרון כחול. הגדלתי מאוד את התמונה של הציפור המתה, והכיתי במצחי: אומנם פספוסי הרוחב בבטן מזכירים את זה של נקבת הנץ המצוי, אבל אלוהים אדירים, איך לא ראיתי עד לרגע זה שהרגליים אדומות וארוכות, ושהדונגית שבקצה המקור אדומה. הגוף מזכיר אומנם שילוב של נץ גדול וזרון כחול, אבל בלי ספק זהו נץ קולני אפור. מה שנקרא באנגלית, Chanting Goshawk. ציפור שניחנה בשירה קצובה, חזקה, כמו משרוקיות וזמבורות של הפגנה, חזרתית, עיקשת, למול סכנה. עברה בראשי השאלה, האם מישהו מהמארגנים של מבצע סנדק יודעים שזה השם של הציפור? האם הבחירה בציפור המסוימת הזאת קשורה באופן סמלי לשירת המחאה בכלל ולחזרה הקצבית, כמו שעון מעורר, כמו אזעקה, אחר מילה אחת, שתי הברות, בו-שה – בו-שה – בו-שה?

ביטלתי את המחשבה ברגע שעלתה. התרכזתי שוב בתמונה ומשהו במראה של הנץ הטריד אותי. חשד כבד. משהו לא בסדר. חיפשתי ושלפתי מתוך תיקיית "מאמרים ל־IBIS" את הקובץ "Varieties of Hawks, a New Perspective", וגללתי מטה, לפרק על אודות הנץ בעל הקריאות הקצובות והברורות, וקראתי קצת, רעננתי את הזיכרון. באותו רגע ידעתי: אין שום סיכוי שרמה השיגה פגר של נץ קולני אפור. נץ קולני אפור כמעט שלא נצפה בישראל – בעצם רק פעם אחת כל השנים מאז שהתחילו את התצפיות, באזור הנגב בתחילת שנות השבעים. כשראיתי בתחתית הקובץ את הנץ שמופיע בו, פרט אחד מני רבים שצולם במרוקו מדרום לסהרה, חששותיי הלכו וגברו. עברתי לנץ מהסרטון של רמה והגדלתי מאוד את התמונה שלו. חזרתי לנץ שהופיע במאמר שלי. נדהמתי: בדיוק אותה ציפור אחת מסוימת. התצלום אצלי תופס את הצדודית השמאלית של הנץ, פסי רוחב אפורים לבנים בבטן, בדיוק באותה זווית כמו זה ששכוב על המפתן; ניכרות הרגליים האדומות והארוכות, זהות לאלה שבסרטון. אומנם אחד שוכב כפגר על שטיחון המפתן, ואחד מצולם חי ומשוחרר וצופה על סביבתו, אבל עושה רושם שזהו אותו נץ, מצולם מאותה זווית. המשכתי למקד את המבט, ופתאום הצטמררתי כולי: בנץ של רמה ניכר סממן ייחודי לנץ שצילמתי בעצמי: ברגל השמאלית שלו שתי אצבעות בלבד, מתוך ארבע. כן, בשתי התמונות, שתי אצבעות שמאל מתוך ארבע. האם דיברתי עליו עם רמה בהקשר של התערוכה "אמפיוטיישן"? לא זכרתי שיחה כזאת. ובכלל, איך זה יכול להיות, בסרטון הציפור נראית לגמרי תלת ממדית. זהו בעצם ההבדל היחיד. מה קורה פה?

מייד הבנתי עם מי אני חייבת לדבר כדי לקבל עזרה: התקשרתי לחברתי הטובה רות, הבעלים של "בית ספר", חנות הספרים האהובה בפינת שינקין אחד העם, שנסעה זה לא כבר לשנת ניסיון, כהגדרתה, בטקסס. רות יצרה קשר שם עם חנות הספרים "פרנסוס" בנאשוויל, זו של הסופרת האהובה על שתינו, אן פאצ'ט, והשיגה אצלה עבודה. או במילים אחרות: רות לא יכלה לשאת את השלטון החדש ותוכניותיו, סגרה את החנות שלה וכמעט נעלמה בן רגע מחיי, אלא שדווקא הפעם בניגוד לעבר הקפדתי לשמור על קשר ולדבר איתה פעם ביומיים, ואני חושבת שמאז עברה לקצה השני של העולם נעשינו קרובות כפי שמעולם לא היינו. זכרתי שבן זוגה החדש והאמריקאי והחמוד, דארן, הוא עורך וידאו ומומחה לתוכנות כמו פוטושופ ודברים כאלה, והנחתי שהוא יוכל להאיר את עיניי. עכשיו היה בוקר אצלה ואחרי ארבעה צלצולים היא ענתה. "היי, מותק, מה נשמע? סוער אצלכם!"

"כן", אמרתי לה, "אצלנו סוער". משהו ב"אצלכם" הזה שלה הרגיז אותי אבל היא קטעה את המחשבה ואמרה, "ראיתי שרמה העלתה הילוך! איך היא השיגה את הנץ הזה? את מעורבת?" אני לא יודעת, איכשהו כשזה בא מפיה של רות, השאלה הזאת דווקא לא הרתיחה אותי. ידעתי שבניגוד לענת היא לא תופרת לי תיק של חוסר נאמנות, אלא רק מניחה שאני הרפתקנית ויצירתית או משהו מושך שכזה. "הלוואי. את יודעת איך אני, נשארת במרחק מצלמה מכל מה שקורה; לא עושה בעצמי שום דבר ששווה לדווח עליו".

רות שאלה אותי עוד כמה שאלות, והתעכבה בקול מודאג על מה שקורה בימים האחרונים ביני ובין ענת. איך אנחנו, היא שאלה, וכשסיפרתי בקצרה על הקור שנושב בינינו, ועל הריב האחרון, רות שאלה אם אני מבינה שענת בטח מקנאה בי, או מקנאה לי, כי אני חוגגת בכל ההפגנות והיא לא יכולה להפגין כשוטרת, ועוד כמפקדת במחוז תל אביב. היא בטח קרועה מבפנים. "לא הייתי רוצה להיות במקומה", היא אמרה.

"כן", מלמלתי. איכשהו לא חשבתי על זה כך עד לאותו רגע, והכעיס אותי שרות מבינה הכול מאי שם בטקסס. "אליאנה, תעשי מאמץ לחשוב קצת עליה, מותק. אלה ימים קשים. את לא תעמדי בזה לבד. היא צריכה אותך לא פחות מכמה שאת צריכה אותה".

לא רציתי לשמוע עוד מזה, שאלתי מה שלום עלמה, הבת שלה, ומה שלום דארן, שכבר נוצרו בינינו יחסי ידידות וקרבה בעקבות כמה שיחות זום ששוחחנו שלושתנו, עם כוס ויסקי – כל אחד ביבשת שלו – הוא אהב להראות לי מיני תעלולי עריכה מסעירים. רות אמרה שעלמה בדיוק שרה שיר של אלביס בניגון מקומי, ושהיא מתגעגעת אליי, וסיפרה לי עוד אנקדוטה או שתיים, לפני ששאלתי אותה אם זה בסדר לבקש מדארן טובה, שיבדוק לי משהו. הסברתי לה בקצרה מה אני מנסה להבין וקבענו שאשלח לדארן את מה שיש בידי.

כעבור חצי שעה רות התקשרה ואמרה שדארן חושב שזו לא השתלה של דימוי בתוך וידאו, אלא שכל הווידאו מפוברק. "בחודשיים האחרונים – הוא דיבר איתך על זה? – דארן נכנס חזק ללמוד את הטכנולוגיה של דיפ פייק. אפילו משלמים לו על זה בעבודה שלו. לערוך סקירה של מה שכבר אפשר ומה עוד אפשר ורצוי לעשות או משהו כזה. הוא אומר שהוא לא ראה עבודות מתקדמות כאלה, כמו הווידאו ששלחת אליו, אבל מאוד יכול להיות שזה מה שקרה כאן. הוא אומר ששווה לבדוק. אולי לא רק השתמשו בתמונה של הציפור והפכו אותה לדמות תלת ממדית בסרטון שבו רמה מככבת. אלא יצרו את רמה בעצמה. ואת כל ההתנהגות שלה. זה לא עושה סנס, אבל שווה בדיקה. הוא ישלח לך כמה דוגמאות של סרטונים שמסבירים איך היום עושים את זה ותראי אם זה נראה לך רלוונטי. הוא ישמח ממש לעזור, הוא מכור לסיפור הזה".

ניסיתי להשיג שוב את רמה, ועברתי על כל אתרי החדשות, ולא ראיתי שאף אחד מדבר על האופציה הזאת, של סרטונים ערוכים ומפוברקים בטכנולוגיה החדשה. איכשהו כל חברי הקואליציה שנפלו קורבן לתעלול של מנהיגי המחאה הגיבו כאילו ברור שהעלימו את הגוויות הממשיות מהזירות הפרטיות שלהם לפני שהמשטרה באה לאזור. כאילו אין כאן סוגיה. הם לא חקרו במופלא. עשה רושם שהם חוו את החוויה הזאת כמו כולנו, דרך מסכי האינטרנט והטלוויזיה בלבד. עמדתי במטבח והרתחתי מים לכוס תה אסאם שחור כשרמה התקשרה ואמרה, "אליאנה, אני בסדר", ואני מיהרתי ושאלתי, "מי ערך את הסרטונים האלה, רמה?" והיא אמרה, "אין לי מושג, תאמיני לי; לפני שבוע מישהו הזהיר אותי שהם הולכים לעשות משהו כזה, להכפיש אותנו איכשהו, להפיל בפח, אולי אלה האנשים של ערוץ 14, זה מה שהנחתי, אבל אין לי שמות. אני לא יודעת מה לעשות, השוטרים לא מאמינים לי שזאת לא אני שם בחדר המדרגות, ואין לי שום דרך להוכיח". היא נשמעה קצת מתוחה, אולי אפילו פוחדת, ואני אמרתי לה, "טוב, אולי אני יכולה לעזור", וניתקתי.

הסרטונים מדארן של רות הגיעו לתיבת המייל שלי והתחלתי לעבור עליהם אחד אחד. גם עשיתי חיפוש בגוגל והגעתי לסדרת הכתבות של עומר בן יעקב וגור מגידו מ"הארץ" בשיתוף עיתונים מרחבי העולם. תחקיר מאלף שחשף רשת של "סוחרי כאוס", כהגדרת הכתבים, בראשות אחד, ישראלי, ממודיעין; יצרנים של דיסאינפורמציה בהזמנה על ידי בעלי אינטרס פוליטי בכל קצוות הגלובוס. דארן גם שלח לי קישורים למאמרים מעודכנים על תוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, כמו צ'ט ג'יפיטי ודאלי, שמייצרות בעצמן דימויים וטקסטים, ושקעתי בלמידה דחוסה ומהירה.

כעבור כשלוש שעות הרמתי את ראשי הכבד מהמחשב, נעמדתי והתמתחתי וידעתי שאני חייבת להעביר לענת את כל המידע הזה. אם ברור שהסרטון של רמה מפוברק, לפי הנץ הקולני האפור, שהוא במובהק הנץ מהמאמר שלי, ואם מה שלמדתי מדארן ומהקורס המזורז שלי נכון, סביר מאוד שהכול מומצא ומיוצר.

ענת ענתה לי הפעם אחרי הצלצול העשירי: "מה".

"ענת", החלטתי להבליג על היובשנות שלה ולגשת לעניין, "אני חייבת להראות לך משהו קריטי לסיפור הזה. את יכולה לקפוץ הביתה? שאבוא אני לסלמה?"

ענת שתקה, ולרגע נזכרתי במה שרות אמרה לי. "חוץ מזה, איך את? מחזיקה מעמד?" ניסיתי לבטא אמפתיה בלי להגזים. ענת נאנחה. "מה את רוצה להראות לי?" היא שאלה, ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם זה לטלפון, אבל אין לי ספק שהסרטון עם רמה מפוברק. שימי לב שאף אחד לא ראה אף גווייה. ויש לי משהו יותר ברור להראות לך. אני יכולה לשלוח לך את ההוכחה, אם את לא רוצה פנים אל פנים".

"אני צריכה כוסית ערק", היא אמרה אחרי שתיקה נוספת. נדמה היה לי ששמעתי הד של אינטימיות. "אצלי או בתחנה?" שאלתי. "אצל דיטה וגיטה", היא אמרה, ומייד הרגשתי כאב בחזה על המקום הזה, הבר הביתי שלנו, שכבר מזמן נסגר, והיה שייך כנראה לימים אחרים, חיים יותר, טובים יותר, ולא מצאנו לו תחליף. ענת ביקשה שאביא בקבוק וכוסית וניפגש בגינה ציבורית שאהבנו, לא רחוק מתחנת המשטרה בסלמה.

הגעתי על אופניי לקצה רחוב הרצל, מרחק חמש מאות מטר מהגינה, כשענת התקשרה ואמרה שהיא מצטערת, אבל הזעיקו אותה. כבר ניפגש בבית בלילה. "מה קרה?" שאלתי. "תכף תדעי", היא אמרה.

בזמן שדיוושתי בדרך חזרה הביתה, הרגשתי שעננה כבדה נפלה על תל אביב. האובך הִקשה על הנשימה ולא היה אפשר לראות את קצה הרחובות, את הקומות העליונות, את עמודי החשמל, את הציפורים. "שמעת?" שאל אותי נהג של מכונית שעמד בפקק ברחוב הרצל, בעת שניסיתי לעבור לידו על אופנַי. "מה?" עצרתי לידו לרגע בחשדנות. "הממשלה הכריזה על מצב חירום. כל ראשי המחאה במעצר והודיעו שלא ישחררו אותם עד שיודו במבצע הסנדק או משהו כזה". הנהג נשא ידיו באוויר והפיל אותן כלאחר ייאוש. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "זה הכול מפוברק. אל תאמין לכלום".

"הלוואי, הלוואי", הוא מלמל והמשיך לנסוע.

בבית הבנתי שאני לא מחכה לענת, שתחזור או לא תחזור בערב, והחלטתי לעשות סוף סוף מעשה, שגם יהיה שווה לתעד. שלחתי לרות זימון לזום. אחרי שהסברתי לה את התוכנית שלי באופן כללי, היא העלתה לשיחה את דארן, שהיה באופן ספייס בעבודה שלו אבל הסכים להיכנס לחדר פרטי, לסגור את הדלת ולשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותו אם הוא מוכן ליצור בשבילי סרטון קצרצר כמו זה שראינו עם רמה, אבל עם דמויות אחרות ומסוג אחר. הוא היסס לרגע, ואמר, כן, "אנית'ינג פור דמוקרסי". אני לא יודעת בדיוק איך הוא עשה את זה, אבל בתוך שעתיים של עבודה, בעזרת חברתו האינטליגנציה המלאכותית, דארן הצליח ליצור סרטון בן עשרים שניות, שנראה לי לא רע בכלל, משהו שיעשה את העבודה. אני לא גאה בכל זה, אבל אתם יודעים, זה היה זריז, גחמה, דחף, וידעתי שכל ההמצאה הזאת לא תחזיק זמן רב, הכול קצר מועד, הכול מהבטן, כולם יבינו עד מהרה שזה לא באמת, אף אחד לא ייפגע, ובכלל, אנחנו האורניתולוגים גדלנו על מסורת ארוכת שנים ומפוארת של תיקונים לממצאים ולעובדות; תחשבו על ההונאה הגדולה של קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, האורניתולוג וידיד הציונות, שביסס את ספרו החשוב Birds of Arabia על זיוף של תוויות וגניבת אדרים מאוספים של אורניתולוגים אחרים. תחשבו על כל פעם שאמרנו שראינו במשקפת ציפור נדירה, שאף אחד חוץ מאיתנו לא ראה, ולכו תוכיחו. לא הרגשתי שום נקיפות מצפון.

רציתי לדבר עם ענת על כל זה לפני שאשלח הודעה לעיתונות עם הסרטון של דארן, אבל הטלפון שלה היה מנותק. תיארתי לעצמי שכיבתה את הטלפון הפרטי ועבדה רק עם זה של המשטרה. זכרתי את מה שאמרה – הבושה שהיא תרגיש אם יגלו שאני מעורבת במשהו כזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אבל החלטתי לא לפחד. כי מה שעומד לפניי הוא גדול יותר מהבושה של ענת. שלחתי את ההודעה לשלושה עיתונים. בכל פעם ששלחתי העברתי את ההגדרות למצב של אינקוגניטו, בתקווה שזה יספיק כדי שלא יזהו את המקור. סגרתי את המחשב והלכתי למזוג לי כוס ג'ק דניאלס. יצאתי אל מרפסת העישון הקטנה שלי, הצתּי סיגריה – הראשונה שלי אחרי חודשים של התנזרות – ועמדתי להוריד הילוך, לנסות להירגע, כשפתאום קמה מהומה רבתי מכל המרפסות ומהחלונות, ומהגגות, ואנשים יצאו וקראו קריאות מכל פינה ברחוב שלי ובכל הרחובות הסמוכים. זו לא הייתה קריאת ה"יש!" אחרי גול במשחק של נבחרת ישראל באליפות עולם, או משהו כזה, אבל זה לא היה ההפך הגמור מזה. באחת ראיתי את כל השכנים יוצאים אל הרחוב, מחפשים לחלוק עם אחרים את הרגע הזה, ומישהו יצא עם זמבורה, ומישהו צעק "זה הסוף!" ועוד ועוד צעקות באו מכל עבר, וכעבור רגעים אחדים הבנתי מה הם אומרים: הבן של ראש הממשלה מת. הוא גמור! תוך רגעים ראיתי בטלפון, באתר חדשות אחרי אתר חדשות, את מה שכולם ראו, את הסרטון של דארן, עשרים שניות שבהן רואים בבירור את הבן של ראש הממשלה יושב בבית קפה על מדרכה, בחליפה וחולצת כפתורים, נראה כאילו הוא מחכה לפגישה, ופתאום עיניו נפערות וכתם כהה מתפשט על החזה שלו, והוא קורס על השולחן שלפניו.

על פני העוברים והשבים ראיתי ניצוצות של התרגשות, של דאגה, אולי גם רגש אחר שלא ידעתי לזהות; זה היה משב רוח של בדיון, של חריגה מהאפשרוית הנראות לעין, שהחזיק מעמד בערך שעה, עד שהגיעו ההכחשות מבית ראש הממשלה, והבן צולם חי וקיים, ועוד איך. לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל קצת פחדתי מענת, וחיכיתי על המרפסת עם בקבוק הוויסקי ריי ועם בקבוק הערק שענת אוהבת, לא זזתי משם, לא רציתי לחזור למחשב, רק רציתי לחכות, שזה יעבור, שהכול יתבהר ויסתדר, שכולם יבינו שאין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום, שהכול פייק, גם הסיפור עם הגוויות, ושאי אפשר להאמין יותר לכלום. וכשענת חזרה באחת בלילה והופיעה במרפסת, ואני אמרתי לה, "אני יכולה לספר לך מה עשיתי?" והיא אמרה לי, "לא עכשיו, אליאנה", ואמרתי לה, "טוב", והיא חייכה אליי, ענת, כבר חודשים שלא חייכה כך, וחיבקה אותי, חיבוק שלא קטעה כעבור רגע, חיבוק שנשאר, והעמיק, והתמוסס לתוכי, ואני כבר ידעתי שהכול בסדר, כי שום דבר אינו אמיתי – לא המחאה הזאת, ולא הגוויות שהונחו על המפתן, ולא התיעוד של הכול, ובטח לא המוות של הבן של ראש הממשלה – מה שאמיתי הוא רק החיפוש שלי, הנואש, אחר פתרון פשוט וחד וחלק, הצורך לנטרל את הרעל, הדחף להעלים את הרעש, לחסל את הרע – לא אמיתי הרצח, ולא אמיתית ההפיכה, ובטח שלא אני אמיתית, אליאנה, אורניתולוגית שמנסה להיות בלשית ונכשלת, ומנסה להיות עם ענת שהרבני, ומקלקלת – הרי זו שכותבת אותי פחדנית הרבה יותר ממני, ולא מבינה כמעט כלום בציפורים, לא יודעת לבלוש, בקושי יודעת לכתוב – רק הבדידות, אני חושבת, אמיתית, הבדידות והנץ הקולני האפור.

.

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומבקרת. הבלשית אליאנה דוידוב, המככבת בסיפור זה, היא גיבורת ספריה ״גוזל״ (משנת 2015) ו״פולשת״ (משנת 2017) שראו אור בהוצאת ״הקיבוץ המאוחד״. קזין התארחה בפודקאסט המוסך בגיליון מיום 04.05.23, בשיחה על מסתה ״איך להתנגד״, שראתה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חלקים־חלקים", סיפור קצר מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | אין דבר בעולם מלבד פלמנקו

מתוך ספר בכתובים מאת אלמוג בהר

גלי לוצקי, אל תוך היער, הדפס לינולאום, 35.5X28.5 ס"מ, 2018

אין דבר
אין בעולם דבר מלבד פלמנקו. המוזיקה משיבה את הנשימה, מאיצה את דפיקות הלב. מלבד פלמנקו אין דבר בעולם. בעבר הלא רחוק, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי היה דבר אחר. בעתיד הקרוב, שיש מי שקוראים לו הווה, אולי יהיה דבר אחר. עכשיו יש רק פלמנקו, עיניים ונשימה. אפילו חום הגוף כבר לא מורגש, העור הופך שקוף, המילים מיותרות, הניסיון לאתר עבר נפרד או תוכניות עתיד משותפות חומק, לא קולט את שֶׁאמת: דבר אין בעולם, אין דבר, מלבד הפלמנקו, כלומר..

.

ענווה

לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה

ב־2 במאי אמרה לך אמך בחלום שבעוד חודשיים תשכב מתחת לאדמה בעומק של אמה אחת. מתחת את ידך ומדדת את אורך האמה שלך. נשקת את אשתך למקרה שלא תראה אותה עוד. נשקת את ראשה של בתך. שמעת כיצד אחרים חולמים על נשיאים המכריזים על פלישה לארצות קרובות או רחוקות. ליטפת את הקרחת שהחלה מתפשטת בראשך. הזעת זיעה מסריחה. בכית דמעה אחת בגודל גרגיר חומוס. בחלומך למחרת בלילה בא אליך פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה ואמר לך כאילו היית זר ממדריד: גם מי שאינו צועני יכול לשיר פלמנקו, פלמנקו הוא עניין אוניברסלי. מוזיקה היא דבר אוניברסלי. ובכל זאת, מי שאינו אנדלוסי פשוט לא יודע כיצד להתחיל פלמנקו, כיצד לגמור. אבל אולי תגלה שיש לך נשמה אנדלוסית, ששם משפחתך הוא קַרַקוֺל, שיש לך ילדה של אש. חשבת שתמיד תשאל את עצמך, כדי לוודא שזכרונך אינו בוגד בך: איזה זמר פלמנקו שר "ראיתי את הירח באור הסיגריה"? תמיד תזכור: כשבוב דילן שעמם את עצמו הוא בא לספרד ללמוד פלמנקו, שנה הוא ישב אצל פַּאקוֺ, וכשעזב אמר: נולדתי מחדש משיר פלמנקו עצוב, בין מים למים. המים שחורים, צעק אחר כך, המים שחורים. ועוד חודשיים אמה של אדמה מעליך. בינתיים על הגיטרה לנגן מהר. אוֺלֶה, פַּאקוֺ! מי יגיד לילדה שלי מה יש בתוך המים השחורים? מי יגיד? מאה מלכים חולמים על אהבה. מאה מלכים חולמים על כיבושים. התעוררת בוכה. אין נצח ארוך משאגת גיטרת פלמנקו. כדור הארץ הוא גרגר אבק שעף בחלל. יום אחד הוא לא ירצה לעוף יותר ויפול. בינתיים רק למוזיקה יש טעם. יום אחד איש לא יכיר אותך. איש לא יזהה אותך. תראה רק מבטים ריקים סביבך. תתמלא עצב. אחר כך כעס. רק אחרי זמן רב, שנים או נצח, תתמלא גם ענווה.

.

התנצלות

אביו של פַּאקוֺ דֶה לוּסִיָה אמר לקַאמַארוֺן דֶה לַה אִיסְלָה: השמש העלימה מן השמיים את הירח. היא גנבה לנו אותו. שוב לא נראה את הירח בצעיף, סובב סביב עצמו, אוהב את עצמו, משכנע את עצמו שמחר הוא יזרח לבדו והשמש לא תזנב בו. אנחנו אוהבי הלבנה. אנחנו מחכים תמיד לשקיעה. יש לנו חיים אחרים עם אורו של הירח הבא כמו מעולם אחר. מהעולם הבא. אבל קַאמַארוֺן לא באמת הקשיב לו, הוא רק חשב באותה שעה: בין שמיים לארץ אין נשים עם יותר מלח מהצועניות, מהצוענייה שלי. אביו של פַּאקוֺ התחיל לצעוק: אתה מוכרח להיות קתולי כדי לנגן פלמנקו, אבל קתולי שפעם היה יהודי או מוסלמי. קַאמַארוֺן התחיל לענות לו: הירח, אתה יודע, הוא ארמון בתוך ארמון. והוא מעניק לנו מתנות. פעם הוא היה מעניק לנו מתנות אנדלוסיות, עכשיו הוא מעניק לי גם מתנות עות'מאניות. אביו של פַּאקוֺ נעמד כדי לחסום את דלת ביתו בפני קַאמַארוֺן, שלא יעזוב. אבל הוא גילה שקאמארון כבר עומד בחצר ושר: "פיך הוא החטא שלי, פיך הוא הישועה שלי". פעם ראיתי את אמי ממתינה לי קרוב לרבע מאה מתחת לעץ העוזרד ליד הכניסה לבית הספר. עכשיו אני מוכן לחכות ליד ביתך את אותה רבע מאה, להחזיר לך אותה. הוא שמע את אביו של פַּאקוֺ צועק על ילדיו שלא יביטו בקַאמַארוֺן, שלא ידברו עמו, וקַאמַארוֺן החל אומר לפַּאקוֺ: אתן לך את טיפת הדם האחרונה שלי ותמזוג אותה בדמך. אני יודע שאתה תחיה אחריי. אביו של פַּאקוֺ צעק אל קַאמַארוֺן: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי? פַּאקוֺ חשב: כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, לך אל הצוענייה שלך, לפחות הצוענייה שלך תדבר אליך, לפחות אליה תדבר. קַאמַארוֺן דיבר בשקט, ואולי אף אחד לא שמע אותו: אני יודע שאני מוכרח להתנצל. עדיין לא קראתי את כל השירים של לורקה. עדיין לא שמעתי את כל השירים של קַרַקוֺל ושל פוֺסְפוֺרִיטוֺ. אבל אני יודע שנותרו לי כמה שנים. אני יודע שאיש אינו משלים הכל בחייו. אני מתנצל על כך שהייתי צריך לבחור בין אישה וביניכם, אבל אני יודע מה אבחר. אני מתנצל, פַּאקוֺ, על כך שאתה צריך לבחור בין אביך לביני, אבל אני יודע מה תבחר. אינך צריך להתנצל. אמי אמרה לי: עדיין לא המציאו סוף טוב לכל הסיפורים, אבל אנחנו הצוענים יודעים: כל הסיפורים מתחילים מן האמצע, כל הסיפורים נגמרים באמצע.

.

סוף

אמו של קַאמַארוֺן אמרה: אני נותנת לעצים לגדל אותך, ומאשרת לאבנים להשיא לך עצות ולהזהיר אותך באזהרות, ולכל האנשים האחרים שתפגוש בעולם הרחב שאליו אתה בוחר ללכת מן האי שלנו אני מאצילה את זכותי לנשק אותך בסוף היום ולטלטל אותך ממיטתך בראשיתו של יום. תשעה חודשים נשאתי אותך, ארבע־עשרה שנים גידלתי אותך, ועכשיו אתה מותר לכל אדם. אם העולם לא ינהג בך בעדינות, וינהג בך לפי דרכו, אני אכה בעצים ובאבנים ובכל שאר האנשים עד שילמדו, אבל אני יודעת שאתה כבר לא תחזור הביתה. ובכל זאת, אני מצווה עליך לחזור ולהיקבר ליד קברי. שם עוד אספיק ללמד אותך את הדברים שלא הספקתי בחיי.

.

ישו

בלילות קַאמַארוֺן חלם את פניו של פַּאקוֺ. תמיד פניו של פַּאקוֺ. והוא אמר לו: היית ישו של הצוענים, אבל במקום דם בפרקי הידיים והרגליים היה לך חיוך על הפנים וזעקה בעיניים. פַּאקוֺ היה השליח הראשון מן השנים־עשר של ישו שלו, והוא סיפר: הנס הראשון של קַאמַארוֺן היה בַּברזל. הוא היה ילד בן שש, אביו היה רתך, ויום אחד קַאמַארוֺן ישב בפינת הסדנא, כשברח מבית הספר, ובכוח מבטו מנע מאביו להתיך גוש ברזל ונתן לו בעצמו צורת כדור. אביו הניח את כדור המתכת בערב בצד, קרא לו הנס של קַאמַארוֺן, והראה אותו לכל שאר הרתכים. הנס השני של קַאמַארוֺן היה בַּבשר. הוא היה ילד בן עשר והילדה הראשונה שהוא אהב לא אהבה אותו. בכוח מבטו הוא העלה אבעבועות על עורה עד שכל ילדי הרחוב ברחו מפניה. בלילה הוא בכה עד שבשרה נרפא, אך לאהוב אותו היא לא אהבה. הנס השלישי של קַאמַארוֺן היה בַּרוח. הוא היה נער בן ארבע־עשרה וראה שאש נתפסת בביתם ומתחילה לשרוף אותו. הוא הביא רוח גדולה מן הים, שהעבירה את האש כולה לבית השכנים, שרפה אותו וכבתה, וביתם נותר ללא פגע. נותר לו נס אחד, שאותו שמר היטב, כי ידע שזה יהיה הנס האחרון שלו. הנס האחרון, ידע, יהיה בַּמילה.

.

בַּיום

בַּיום שלא הלכת לְמדריד לפגוש את האבנים המתגלגלות אמרת לי: גם אם תחיה אלף שנה, לא תלמד מה שלמדתי. גם אם אחיה אלף שנה, לא אשכח. אבל, הוספת, מי שחי על חרבו בסוף מת על חרבו. והיום אני הולך מגְרַנַדָה לקַאדִיס. מקַאדִיס לסֶבִילְיָה. מסֶבִילְיָה לחֶרֶס ואחר כך לקוֺרְדוֺבָּה. אחר כך למדריד. אגיע למדריד יום אחרי שהאבנים המתגלגלות יעזבו. זעם ודבש בתוך הסַנְגְרֶה שלך, פעמוני האַלְבָּה מצלצלים לי. יש לי שני לבבות, שרתָ, אחד מחפש אהבה, השני מחפש נקמה. אניח אותם על המאזניים. אני מנחש שהנקמה תהיה כבדה יותר. הנקמה תמיד כבדה יותר. אני חי כאן כדי למות. אני חי כאן היום כדי למות מחר. כשילדים אחרים למדו בבית הספר, הסברתָ, אתה למדתָ בנפחייה של אביך, בין הפטיש לסדן, בין האש למתכת. והם שואלים אותך: האם באמת רוק פי אהובתך טעים מיין? ואתה עונה להם: באמת. והר שדיה גבוה מן הפירנאים, וידה נעימה ממֶשִי, ונפשה עמוקה מן האוקיינוס. אין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני עם אהובתי, ואין דבר בעולם מלבד אהובתי כשאני לא עם אהובתי. שרתָ מילים של אחרים, אבל הוספת להן רגש משלך: "האסון היה ההיכרות איתך, מאז אין לי מנוחה, מאז ששפתיך עזבו את שפתיי אני סובל". חשבתָ: מה מבקש ממני עכשיו המוות, המוות שלי? איך אני הופך אותו לשלי, איך אני נפרד מן העולם, מן המוזיקה, מהאישה, מהילדים? ידעתָ לקנות מתנות, אז קניתָ. ידעתָ לשיר, אז שרתָ מעט, עד שהתעייפת. לבתך הסברתָ: אני פשוט הולך לישון ואתעורר רק כשהמשיח יחזור. לבנך אמרתָ: יש עולם אחר, אני הולך לסדר אותו לקראתכם, ובו ניפגש שנינו שוב, בעוד הרבה שנים. לאשתך לחשתָ: לא ידעתי שכך יקרה, לא ניחשתי שכך יקרה, אם הייתי יודע הייתי אולי. לעצמך חשבתָ: אני עייף כל כך, אולי יהיה נכון לעצום מעט עיניים. הפעם הזאת, ניחשתָ, לא יידרש גן עדן ולא עץ הדעת, לא נחש ולא מלאכים, לא מבול ולא מגדל בבל. רק חטא. רק עונש. על שפתיך הופיע ציור מילותיך האחרונות: אמא, מה יש לי?

 

אלמוג בהר הוא סופר, משורר ומתרגם. פרסם ארבעה קובצי שירה: "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (2008, עם עובד); "חוט מושך מן הלשון" (2009, עם עובד); "שירים לאסירי בתי־הסוהר" (2016, אינדיבוק); ו"כדי שהמלח יתפזר על האהבה" (2021, הקיבוץ המאוחד); ושני ספרי פרוזה: קובץ סיפורים: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (2008, בבל); ורומן: "צ'חלה וחזקל" (2010, כתר), אשר תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוח'י ופורסם בהוצאת "אלכותוב ח'אן" ("الكتب خان") במצרים ב־2016.

 

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: "מתוקף הדברים שבפנים", פואמה מתוך ספר בכתובים מאת תמר פלדברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | היבלעות אל הטרום־קיום

"בין ההבטחה הגדולה לבהלת ההישרדות האנושית". מרב מדינה קרניאל על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

אביבית בלס ברנס, צמח רב שנתי, שמן על בד, 100X80 ס"מ, 2017

היבלעות אל הטרום־קיום: על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת

מרב מדינה קרניאל

.

ספרה של תומר־דבורה קהת חושף פואטיקה בשלה ובעלת סגנון מובחן; היא גדושה, שופעת, מתפרצת. הכול בה עז: הצבעים, הריחות, גודלם העצום של הדברים, אפילו השבריריות הדקה עזה בחריפותה. השירים בספר מאורגנים בשערים, וכותרות השערים מלמדות לא מעט על הפואטיקה של קהת: "חלב חלומות", "ג'ונגל קרוב", "ציפור גן עדן עצומה", "שירת הלוִיות", "בלוז מדברי" ו"מילים שימושיות" (שער שלא רק שמו חורג מהשדה הסמנטי של חבריו, אלא הוא כולו חריגה מהחיים אל המוות, או מהאחיזה במתים להיפרדות מהם). קהת בונה עולם שמורכב מחומר גולמי, פראי ובעל יופי, עולם שיש בו העצמה, לעיתים היפרבולית, של הקיום ואינטימיות חרישית כאחד.

הספר נפתח בשתי מובאות משיריהן של המשוררות העכשוויות אורית גידלי ומיה טבת דיין, הממוענות לקרוביה של קהת. הציטוטים מקימים מעין "גשר חבלים" (כמילותיה של טבת דיין) בין משוררות ישראליות ורוקמים ביניהן שיחה עדינה ועזה כאחד. לכאורה, זהו מעשה כמעט מובן מאליו. הקדשות ומובאות הן דבר שבשגרה בספרי שירה. אך נראה שלמעשה הציטוט וההקדשה משמעות מיוחדת בספר בעומק מישור העשב. בשיריה של קהת יש חוט מקשר לפואטיקה שחיה ונרקמת במרחב השירה העברית, ובעיקר זו שנכתבת על ידי נשים. מעבר לכך, קהת מעמידה שפה שבה נרקמים קשרים בין אדם לטבע, בין אישה לאיש, בין ההווה לקדום, ובין הריאלי לפנטסטי. בשירים יש חתירה כמעט מתמדת לחיבור. חיבור בין התקרקעות לנסיקה, חיבור בין הפה היונק לשד, חיבור בין זרמים תת־קרקעיים.

כך למשל, בשיר "מתחת לאבן" הדוברת שומעת את הקולות שמתחת לאבן הירושלמית מרובדת השכבות ההיסטוריות, כחיים פועמים בהווה. קולות אלה משתרגים עם הקולות משכבות הזמן הפרטי, הילדות בבית אבא, ועם הקולות של שכבות הנפש, על חלומותיה ואכזבותיה:

בֵּית אָבִי נִפְקָח בַּחֲשֵׁכָה, יְרוּשָׁלַיִם אוֹתָהּ יְרוּשָׁלַיִם, צוֹחֶקֶת / וּבוֹכָה מִתַּחַת לַשְּׁכָבוֹת וְגַם הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּנוּ שָׁם פְּתָקִים פְּתָקִים / הָאַשְׁמָה, הַבַּקָּשׁוֹת הַנִּכְזָבוֹת, הַלֵּב שֶׁעוֹדוֹ נוֹפֵל מִבְּלִי מֵשִׂים… / אֲדִישָׁה לְהֶסְבֵּרִים מְנֻמָּקִים הִיא מוֹלִיכָה אוֹתָנוּ, יָד אַחַת עַל הַכָּתֵף, לְאִבּוּד. / בְּלֵב הַלַּיְלָה נִתָּן לִטְמֹן פָּנִים רְטֻבּוֹת בָּאֶבֶן וּלְקַוּוֹת, נוֹפֵל וְנוֹפֵל לֹא אוֹחֵז בַּמַּעֲקוֹת שֶׁלָּהּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת שֶׁלָּהּ / מִתְבַּלְבְּלוֹת הַצְּעָקוֹת, עוֹלוֹת לְמַעְלָה בִּבְלִיל אֶחָד עָמוּם דָּחוּף מְאֹד. // מוֹנוֹתֵאִיזְם הוּא מְשִׂימָה קָשָׁה בָּעִיר הַזֹּאת. / אֲבָל מִתַּחַת לָאֶבֶן יֵשׁ עוֹר פּוֹעֵם וְרַךְ, וְיֵשׁ / מַאֲזִין מִתַּחַת לְחַלּוֹנֵנוּ לַדִּבּוּרִים וְלַשְּׁתִיקוֹת / וְלַלֵּב שֶׁנּוֹפֵל בַּחשֶׁךְ / כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים // וְיֵשׁ הַמֵּנֵץ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת כָּל בֹּקֶר / כָּל בֹּקֶר (עמ' 49-48).

דרך ליבה שמתייצב ואז שוב "נופל ונופל", והמבט היודע את זריחת השמש הצפויה, המשוררת מוליכה את עצמה ואת הקורא מעומק התהום של ירושלים ושלה עצמה, ועד לקצה העליון של הקוסמוס – ברמיזה אל זה שמניע את רגע הנץ, הראשית של הראשית, הנץ כרגע הראשוני של הזריחה. כך, לא רק שההווה מקיים את העבר כחי בתוכו, אלא גם מחבר את עצמו לעתיד, דרך השינון של ידיעת הזריחה המובטחת בכל בוקר מחדש.

 

לב העולם פועם ורטוב בידייך

חתירתם של השירים לחיבורים מקבלת ביטוי גם בלשון השיר של קהת. מתוך הפואטיקה שלה עולה דמות משתמעת של דוברת שיש במבט שלה על העולם סביבה רכות, צחוק וחריפות, ושיודעת גם משהו על האפשרות להיבלע בתודעה של טרום היות. השירים מעמידים רגעי חיים עזים שלצד היותם נטועים בהווה, צפה בהם לעיתים גם מודעות לאַין שלפני היותנו, או לעולם של אחרי היותנו. כמעט ניתן לומר שמדובר בחוויה של ממדים מקבילים, ממדי זמן ומרחב, בתוך מציאות היום־יום. הרגע שבו השירה חושפת בפני הקוראת מפגש בין־ממדי שכזה הוא רגע חי מאוד. לא אחת במהלך הקריאה בספר התעוררה בי התחושה שאכן, לרגע, "לב העולם פועם ורטוב" גם בידיי.

את תחושת המציאות מרובת הממדים ניתן לחוש למשל בשירים על העיר ירושלים, ש"חָזָהּ עוֹלֶה־יוֹרֵד מִתַּחַת לָאַסְפַלְט / לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָהּ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת" (עמ' 44). המעבר בין הממדים מודע מאוד, ופעמים רבות מכיל גם הומור או אירוניה דקה. כך למשל בשיר "שוּמֵר" מתפרצים מתוך החוקר הפילולוג, זה שפעולתו המחקרית יבשה ונוקדנית, משפטים חיים, קמאיים: "וְהָרֶוַח שֶׁבֵּין שִׁנָּיו, פָּעוּר, נִבְהַל לְהַגִּיד לִי מַשֶּׁהוּ בְּשׁוּמֵרִית / עַל גַּן עֵדֶן וְעַל הַהַבְטָחָה / עַל אֶרֶץ כְּנַעַן הָאֲבוּדָה וְהַנְּהָרוֹת" (עמ' 59). משפטים אלה חושפים את הפצע הפעור של "הָאִישׁ שֶׁיַּלְדּוֹ הָאִטִּי, הַחוֹלֶה, מְעַקֵּם אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו בַּלַּיְלָה". הפצע הפעור בין העבר הקדום להווה הרועד, בין ההבטחה הגדולה לבהלת ההישרדות האנושית, לאובדן גן העדן.

תנועת ההיבלעות אל הטרום־קיום מסומנת בשירים כחלק מהוויה של להיות אנושית, ושל להיות אישה. בשיר שבו הדוברת מתחננת למציאת המפתח לדלת הנעולה בפניה, ההצלחה מתבררת כהיטמעות באותו טרום: "מֵאֶמְצַע הַכְּבִישׁ יַעֲלוּ שְׁעָרִים. // אַצְלִיחַ לָבוֹא עַד הַלַּיְלָה הַזֶּה / לִינֹק מֵחֲלֵב הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה, הָרֵאשִׁית / מֵאִמִּי / הַמַּפְתֵּחַ כָּבֵד עַל לִבִּי וְעֵינַי עֲצוּמוֹת" (עמ' 46). היניקה מהאם הגדולה הופכת להיבלעות בחזרה אל המקור, מהלך שיש בו רפרור לתורת הקבלה היהודית, לפיה ההיסטוריה נעה על ציר מעגלי מחזורי של בריאה וקריסה עד היבלעות העולמות שנאצלו מן האין האלוהי בחזרה אל מקורם, שהוא בסימבוליקה הקבלית ה"אם הגדולה". בהיבלעות הזו יש התרפקות על אפשרות ההתמזגות עם הוויה גדולה יותר, ואף אפשרות להיברא מחדש, כפי שהדוברת מייחלת בפתיחת השיר: "הַפַּעַם אַצְלִיחַ לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת הַזֹּאת" (עמ' 46). אך יש בה גם את ההרס שבהתאיינות: "שְׁעָרִים נֶעֱלָמִים / שׁוֹקְעִים בָּאֲדָמָה / מַפְתֵּחַ לְבַיִת / שֶׁטֶּרֶם חָרַב / שֶׁטֶּרֶם הָיָה" (עמ' 47).

.

ביטוי נוסף לכתיבתה מחברת הממדים של קהת הוא בחיבור בין הממשי למְעֵבֵר. לא מעט פעמים בשירים הקונקרטי הופך לשער לנשגב. מהלך שיש בו אולי כמיהה להיחלץ מהיומיום אל עבר ממד שמיימי. כך בשיר "נוצות" (עמ' 34), המובא כאן מאמצעו:

.

סוּס אֶחָד

בְּרַעֲמָה וְרֻדָּה

פּוֹרֵץ מִמִּסְפָּרָה אַחַת

קֶצֶף בְּרַעֲמָתוֹ

קֶצֶף בְּרַגְלָיו

קֶצֶף וּבוּעוֹת עַל לְחִי הָרְחוֹב הַמִּסְתַּבֵּן

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה פּוֹרַחַת צִפּוֹר גַּן הָעֵדֶן

כְּנָפֶיהָ יְרֻקּוֹת מְאֹד.

הָאִשָּׁה מַצְמִידָה אֶת פָּנֶיהָ לַחַלּוֹן וּבוֹכָה.

הַצִּפּוֹר שָׁרָה

בְּכָתֹם וּבְכָחֹל

פּוֹלַחַת אֶת

חַלּוֹן הָרַאֲוָה

אִשָּׁה אַחַת עוֹלָה עַל סוּסָהּ הַבּוֹעֵט

מַשִּׁילָה עֲקֵבִים בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה

עַל חָזָהּ

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן עֲצוּמָה

הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת.

.

מתוך התמונה הפנטסטית, כהוכחה לממשותה של הפנטזיה, השיר מסתיים בכך ש"הָרְחוֹב מִתְמַלֵּא נוֹצוֹת." אולי בבחירה להקדים לשיר הזה את השיר הארס־פואטי "וידוי אורבני", יש סימון של המעשה השירי של המשוררת עצמה כמעשה של חשיפת הפרוע, הקדום, הנשגב לעיתים, שבתוך הפרוזאיות של היומיום. זו שירה שמבקשת לחשוף את העומק הנסתר ב"מישור העשב", ומצליחה, יש לומר, בזכות כוחה הפואטי הרב, להפוך את הריאליה למופע מרהיב, פועם וגדוש בכאב, נחמה ויופי.

.

ג'ונגל קרוב

השפה של קהת בבסיסה נטועה עמוק בתרבות המקומית: בצמחי התבלין הים־תיכוניים, בגאוגרפיה הארצישראלית, בשבת ובתפילה, בדמויות מהמקרא ומהמדרש, בקבלה ובחסידות, שכולם נוכחים מאוד בשיריה. אך לצד השפה שהיא "מכאן", רבים מהשירים של קהת מבוססים על חומרים רחוקים. בספר יש נוכחות רבה לעולמות שהם "לא מכאן": יערות ואדמה רטובה, חופי אוקיינוסים, התפרצויות הרי געש, צמחייה טרופית, נחלים שופעים, צבעוניות בלתי מרוסנת ובעלי חיים כמו פילים, סוסוני ים ודובים; כל אלה מזכירים לקורא הישראלי ספרות שנכתבת במקומות רחוקים. היחסים האינטימיים של הדוברת עם הטבע מזכירים את המשוררת הפינית סירקה טורקה, והקיום הבשרני השופע שלרגעים מצליח להתקיים ללא שום פער בין הסביבה החומרית ל"אני" מזכיר את הסופרת הברזילאית קלריס ליספקטור (כך למשל במילותיה של קהת: "הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ עַל שְׂפַת הַנַּחַל: / הַלֶּחֶם, הַפֵּרוֹת, הַנֶּחָמָה", עמ' 17).

בקריאת הספר נוצרת תחושה שהקרוב והרחוק מקיימים זה עם זה יחסים הדוקים. לעיתים אלו יחסים הרמוניים, בהם המעברים בין העולמות מתרחשים בתנועה טבעית, כמעט בלתי מורגשת. אך לעיתים ישנו עימות של השפה "מכאן" עם השפה שאיננה "מכאן". כך ניתן לקרוא את השיר "הים של איסלנד". בהמשך לספרות המדרש, השיר מעמיד את שלמה המלך ואשמדאי שר השדים כדמויות ראי, ואולי כמו אפשרויות קוטביות של דמות המשוררת עצמה. שלמה "יָצָא לְסִיבוּב לִוְיְתָנִים עִם אַשְׁמְדַאי וְלֹא חָזַר" (עמ' 65), אבל במחשבותיו הוא חוזר כל הזמן אל עצי הזית של בית לחם ביהודה, לפרובינציאליות שאליה הוא שייך; ואכן השיר המתאר ים צפוני וקר שממוקם דווקא בתוך השער "בלוז מדברי". יש בקריאה של השיר חוויה מהממת חושים. רצף הביטויים הזרים לאקלים הישראלי, הקור והברק הארקטיים, "מְדוּרַת אֶמְצַע הַחֹרֶף שֶׁל יְצוּרֵי הַיַּעַר" (עמ' 66), מפתה גם את הקורא, כמו את שלמה, לצלול אל תוכו. למרות המאמץ שלא להביט ("שְׁלֹמֹה לֹא מַבִּיט, לֹא מַבִּיט" (עמ' 65)  – ולעומתו חייב הקורא להביט), שלמה נתפס לא מוכן, והוא נשאר עזוב ונבגד כשאשמדאי תופס את מקומו בבית המלך בירושלים. משאלת הלב האנושית, ואולי הישראלית כל כך, להיות גם "לא מכאן", הופכת במהלך השיר לטרגית, לסיוט שבו האיווי בולע את הקיים: "כְּשֶׁיִּתְעוֹרֵר, / לִבּוֹ יֵצֵא אֶל הַיָּרֵחַ שֶׁל בֵּית לֶחֶם: קָטָן וּפְרוֹבִינְצְיָאלִי. / לְבַדּוֹ, אַשְׁמְדַאי יָצָא זֶה מִכְּבָר בְּטִיסָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם / לִהְיוֹת בָּהּ מֶלֶךְ / לִתְבֹּעַ אֶת נָשָׁיו שֶׁל שְׁלֹמֹה בָּזוֹ אַחַר זוֹ. / וְרַק הַגֶּחָלִים בְּרַגְלָיו לוֹחֲשֹׁות לוֹ / שִׁירֵי אַהֲבָה" (עמ' 66-65).

ואולי היחס בין התרבות הקרובה לרחוקה בשיר זה, כמוהו כיחס שמקיימת המשוררת בין הקרוב לרחוק בכלל בשיריה. יש ביחסים בין הקרוב לרחוק סכסוך ועימות מחד גיסא, כפי שניתן לחוש בשיר "הים של איסלנד", ומאידך גיסא יש בהם גם תנועה טבעית מצד לצד, השלמה עם הקטבים. הדוברת אוחזת בממשי וחווה את ההישענות הזו על היש כישועה, אך בו בזמן היא מוותרת על כל הישג. כך למשל בשיר "לב הלילה", שבו הגאולה מתחוללת דרך האחיזה באור הבוקע ממנורת ניאון של מקרר, אך מייד אחריה מגיע הוויתור על תחושת ההישג: "דְבָרִים שֶׁנָּתַתְּ מֻחְזָרִים לָךְ וְלֹא בִּבְרָכָה./ …אֲבָל לָאֹפֶל רֵיחַ מָתוֹק שֶׁל חֹפֶשׁ מַר / יֵשׁ לָקוּם / לֶאֱחֹז בַּנֵּאוֹן הַבּוֹקֵעַ מִמְּקָרֵר נִפְתָּח, מְשַׁכֵּךְ בַּלָּהָה – / מַה שֶּׁנִּלְקַח מִמֵּךְ טֶרֶם נִתַּן מֵעוֹלָם" (עמ' 21). יש כאן תנועה עדינה בין כיווץ היד האוחזת לפתיחתה, אולי כמו פעימות הלב הנרמזות בכותרת השיר, ותנועת היד, או הלב, מטונימית לתנועת ההישענות של הדוברת על היש כניסיון להיגאל מחרדת האין, לוויתור על כל אחיזה, וויתור ש"משכך בלהה". מתברר שדווקא הוויתור הוא שבכוחו לשכך את חרדת האובדן. בתנועה בין הקטבים הללו יש מהעמדה הנפשית של "מידת ההשתוות" הקבלית־חסידית, או הנירוונה הבודהיסטית, עולמות תוכן שניכרים גם במעברים בין כפרים הודיים לבין סמטאות ירושלים לאורך הספר. זוהי חתירה לשוויון נפש כלפי המציאות החיצונית המביאה לשחרור מהסבל ולהתעלות.

.

נוסף ליניקה הכפולה הן מתורת החסידות הן מעולם המזרח, קיימת כפילות גם באופן שבו השירים מטפלים באמביוולנטיות שבין לאחוז בדבר לבין להניח לו. כך למשל בשיר הפותח את השער "שירת הלוויות" (עמ' 28):

.

קֹדֶם כֹּל

לִפְתֹּחַ אֶת הַיָּד אֶצְבַּע אֶצְבַּע לְפֶרַח עָצוּב.

לְהַרְפּוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כְּתֵפַיִם כְּדֵי

לִשְׁלֹחַ יָד אֶל עֵבֶר הָעוֹלָם

לְוַתֵּר עַל הָעַצְמוֹ.

לְהַגִּיד תֵּן,

תֵּן לִי. אֲנִי רָעֵב מְאֹד.

אֲנִי צָמֵא.

לִקְפֹּץ רֹאשׁ לַבְּרֵכָה הָרֵיקָה הַזֹּאת

לָרוּץ בְּאָמוֹק לְתוֹךְ הַקִּירוֹת

.

אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם.

.

השיר נע בין תשוקה לוויתור, בין הרפיית הגוף לכיווצו. התורות הגדולות שיש לתרבות האנושית להציע למשוררת, נבחנות אצלה על הגוף הפרטי. מחד גיסא, הן מוטמעות בחוויה קיומית, ומאידך גיסא, הן נשארות מנגד, בנאמנותה של המשוררת בשיר לדחף הקיום שלה, לרוץ באמוק דווקא אל תוך קירות, לקפוץ ראש לבריכה ריקה.

קהת דופקת על הדלת הנעולה הטמונה, באופן פרדוקסלי, "בעומק מישור העשב". היא מסיגה את הלינאריות שבזמן המערבי לאחור, מוותרת על המאמץ המתמיד לתקן את השבור ועומדת בגבה אל הבית. מתוך הוויתור, היא מעלה בלהבה את השירה היפהפייה של שירת הלוויות־הלביאות.

.

מרב מדינה קרניאל, מורה לספרות ולמחשבת ישראל, כותבת שירה ומפרסמת בבמות שונות, לומדת וחוקרת מדרש וקבלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 12 ובגיליון מיום 28.04.22 של המוסך.

..

תומר־דבורה קהת, "בעומק מישור העשב", פרדס, 2021.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: אורי הולנדר על שיריו של אי. אי. קאמינגס, בעקבות יום השנה למותו

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | סלקי את שאריות המיתוסים

"שום אודיסאוס לא יטריד את מוחה. את כל יכולות העכבישה שלה היא תאסוף מכל מרחבי הזמן והאמהוּת. שושלת ארוכה של אימהוֹת טוות, עכשיו היא מבינה מה הן טוות." קטע מיצירה בכתובים מאת רתם פרגר וגנר

ענת בצר, ללא כותרת, מתוך הסדרה Run Betzer Run, שמן על בד, 110X80 ס"מ, 2010

אחר־צהריים־כמעט־ערב אחד

רתם פרגר וגנר

.

רוח סערה רצה מפינה אחת של החדר לחברתה, הלוך ושוב באלכסון, עיניה השחורות הגדולות בורקות, מלאות רעיונות. כך היא  חושבת. תיכף ישפעו ניצוצות ניצוצות על הרצפה ומשם יעופו דרך החלון לחצר, אל האלונים הגבוהים ועד שמי הלא־תכלת שבחוץ. זערור יושבת לה כמו קיסר סיני על השטיח הקטן, בין שלוש כריות, עוקבת בהשתאות אחר רוח סערה. כשיתפנה אלכסון החדר, תזחל בזחילת הסרטן שלה אל בית הבובות שליד החלון, מין זחילה צידית בעודה יושבת, ששכללה לזריזות מפתיעה. בידה הפנויה היא אוחזת בחרב קטנטנה עשויה מעלה מוארך. יצור פרא משחק בדינוזאורים שלו על הרצפה סמוך למטבח בריכוז עילאי, שערו הזהוב מרצד, הוא מעמיד אותם במעגל ופוצח במלחמת נהמות שבסופה מוכרע אחד מהם ומוטל על גבו.

עומדת במטבח, מכינה ארוחת ערב, שרה לו הייתי ציפור כנף אז עשיתי קן על ענף. ההטעמה המלעילית מלחלחת את עיניה. היא רואה הכול. יש לה עיניים בגב, היא אומרת, לא רואים אותן אבל הן רואות הכול. עיניים של אימהות, היא אומרת. סתם אחר־צהריים־כמעט־ערב אחד.

אור השמש בחלון נוטה להיאסף והיא חשה את הדריכות שעולה בגופה, תיכף תגיע השעה שבה יצור פרא מתפרק לחלקים. כמו שעון. כל הגלגלים והקפיצים הזעירים יתפזרו על הרצפה. מין חוק קוסמי. האם אפשר להתווכח עם חוק קוסמי? כאן קוראים לזה טנטרום, מונח שלמדה לאחרונה, והיא מתקשה לגלגל אותו על לשונה. היא תסיח את דעתו. תשבש את הזמנים. היא תספר סיפור שיצחיק אותו. עיגולי הצחוק יחַשקו אותו והוא יישאר שלם. פעם היה ילד, היא מספרת, בעצם פעוט. היו לו דינוזאורים. יום אחד אמא שלו מצאה אחד מהם בתוך בית השימוש.

–               מה עושה הדינוזאור בבית שימוש?

–              'הלא' זרק אותו לשם.

–              אז תגיד ל'הלא' שלא זורקים דינוזאורים לבית שימוש.

–              'הלא' לא יודע לדבר.

לא יעזור הסיפור. זו רק היא מוצאת בו משהו מזהיר, או, בעצם, מתווה מדויק של גלגלי מוחו של פעוט מסוים בן שלוש, שמייצר בלי הרף מין מבוכי היגיון קריסטליים וחסרי מוצא. לפעמים הם לובשים צורת נונסנס שכזו: אבא לא אוהב את אמא, אמא לא אוהבת את דינה, דינה לא אוהבת את דוד, דוד לא אוהב את תינוקת, הכול בגלל עכבר. את יכולה לבנות מגדלי גפרורים של פרשנות על הכול בגלל עכבר, אבל יצור פרא, עליך לראות, לא יכול לשאת סיפור על עצמו.

ובכלל, שמה לב, הוא לא ממש עוקב אחרי סיפורים, משפטים ארוכים, הסברים. המבט שלו נוסע הלאה. שירים, לעומת זאת, הוא יודע על פה. שירים שלמים וארוכים.

היא תחבק אותו חיבוק דוב. והם ידקלמו שוב בפעם האלף:

אולי בבית

על שולחן?

גם עכבר קטן מוכן.

לא, לא בבית

על שולחן.

לא יכול

ולא מוכן.

לא פה, לא שם,

לא עם עכבר,

לא חם, לא קר,

לא שום דבר.

אני לא רעב, שמי־הוא־שב,

אני לא רעב ולא אוהב…

בשעה חמש, כמו שעון שווייצרי, הוא יתמלא זעם ויתפרק לחלקים. רוח סערה תיהפך לאמא נמרה. זערור תתכרבל בזרועות אִמה. הדוב הגדול שבאמצע החדר, זה שאין לעמוד בפניו, ינהם.

.

אתמול ראתה משהו. הוא ישב ליד השולחן הקטן ואכל ארוחת ערב – מעדיף לשבת עם אף אחד –  נדמה היה שהוא שקוע במאמץ ההנדסי – מזלג ואטריה – של מלאכת האכילה, אבל בעצם עיניו הכהות פנו פנימה ומסך כבד חצץ בינו לבינה. גור זאב עלה בדעתה. קטן ובודד. זה מה שהכאיב את ליבה. כלוא בבדידות שאין ממנה מוצא, בדידות של ילד בן שלוש שהיא הגרעין, הלב של כל מה שהיא לא מבינה.

עד שנולד חשבה שלא תדע לגדל בן. כשיצא מתוכה בטלה השאלה. הוא היה נעים לחיבוק ומתוק, בעיניו זיק של צחוק, והימים התמלאו בזמן־תינוק, חום וחלב.

מאז שהגיעו לארץ הזרה הזו באמצעו של חורף קר הוא נעשה שברירי – גם היא, יש לומר –  וכשנולדה אחותו הקטנה פעמון הבדידות סגר עליו. הוא יושב בתוכו, לעיתים מתפרע בתוכו, אבוד, כמו חולה אנוש, כמו אריה בכלוב, כמו פרח עציץ. לפעמים הוא יוצא ותוקף. לפני כמה ימים אמרה לה הגננת שזה חודש ימים הוא יורק על כולם ושום דבר לא עוצר בעדו. אם תשאלי אותו הוא יגיד לך שהוא דרקון יורק אש. אם כך, חייכה הגננת, הכול מובן, עם דרקונים אני מסתדרת לא רע.

אבל היא מבינה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, שמשהו קרה. נפל דבר. הדיבור התחלף בשתיקה או בנהמה. כל מיני משחקים ששיחק בתשוקה הוא מפזר ומחריב. כמעט שאינו צוחק. זו לא אחותו הקטנה. זו תהום שמתחת לקרקע הנשמטת של הולדת אחות. קריעה של רשת עדינה וגמישה מצטיירת בדמיונה, רשת שנפערו בה חורים והם הולכים וגדלים. בכל תנועה שלו, בכל מחווה או מחשבה, הוא נזרק פתאום אל מין חור־בולען כזה, וכל מה שהיא רואה אינו אלא הניסיון הנואש, האלים, להיאחז מחדש ברשת, לתפוס איזה קצה חוט.

היא יודעת לתפור. ולטוות. ולתקן. היא תשב לילה לילה ותטווה. לא תפרום. לא תחכה. שום אודיסאוס לא יטריד את מוחה. את כל יכולות העכבישה שלה היא תאסוף מכל מרחבי הזמן והאמהוּת. שושלת ארוכה של אימהוֹת טוות, עכשיו היא מבינה מה הן טוות. כל ההיסטוריה הן טוות את אריג הפלאים הזה שיעניק לבניהן את היכולת לאחות את החור השחור, את החורים השחורים שפושטים במוחותיהם בגיל שלוש ומנתקים אותם לנתקים. המחט עולה ויורדת כמו קטר משקשק. היא מקשיבה למקצב. החוט חזק וגמיש. כמעט בלתי נראה. מאחה קרעים. רופא שברים.

איך תתקני חורים ברשת הבלתי נראית שבתוך ראשו, מה לך לגייס את כל הטוות, את כל האימהות שישבו על פני כל השנים ותפרו ורקמו חלומות מופזים שלא הועילו כהוא זה למלאכת החיים המפרכת היומיומית של גידול בן אחד, ילד אחד, שכל מה שנפגש ונשזר ומשתנה ומסתעף וכל מה שאפשר כך או אחרת נקרע־מתפרק אצלו לבדידים בודדים, קשוחים, מנותקים, אטומים, לא הפיכים, כן, לא, שחור, לבן.

את צריכה להיות פרגמטית. מיתוסים לא יועילו. סבלנות אין קץ שתגלה אט־אט שהאבן של זנון היא רק משל. הנמשל הוא ילד שנעצר. ילד שנהפך לאבן. שוב את נשבית. סלקי את שאריות המיתוסים המתגנבים לראשך, הם מוליכי שולל. ילד לא נהפך לאבן. הנה תתחבקו ותנשמו עמוק. הנה תשירי איתו. המקצב יקשור את החוטים, ירווח מרווחים. ילך ויבוא, ילך וישוב. תקראו בקול שוב ושוב דירה להשכיר, ומי שמביט בי מאחור, ולא רעב ולא אוהב, ואם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. תמצאי את הרגע שבו הוא מפליג לבטח על רשת המסננת שלו, רגע לפני החור השחור, ואז, כשתרגישו את קרבתו, תקפצו אל הגדה השנייה, תסתכלו לו בעיניים, ותשירו לו חור שחור חור שחור לך לנחור. סבלנות אין קץ ללמד אותו יום יום שעה שעה שהדברים שמונחים סביבו הם שם גם כשהוא לא רואה אותם, ואם יסתכל היטב אט־אט גם ימצא אותם, שלא כל יום הולכים לאיבוד, ושגם מאיבוד אפשר לחזור אל אחר־צהרים־כמעט־ערב אחד בבית, הנה כאן, אנחנו, משחקות איתך על הרצפה, מוטב על השטיח.

החושך יורד. רוח סערה, בפינת הספה, משכיבה את בובותיה לישון: לא נורא מרת עכברה, היא אומרת, אולי מחר בבוקר תהיי מלכת אנגליה.

.

רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר – ילדים וילדות בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2018. חברת מערכת המוסך.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת מגי אוצרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן