פרוזה | חלקים־חלקים

"אני שוטף את הפנים ומחליט להשאיר את הזיפים שמעניקים לי מראה קודר של מי שנעשה לו עוול, אבל אז מגיע הזיכרון". סיפור קצר מאת לאה שדה

עידו מרקוס, השידה של לוסי, שמן על בד, 300X180 ס״מ, 2015

.

חלקים־חלקים

לאה שדה

.

עבור אשתי אני עשוי חלקים־חלקים. "דודי, אני צריכה את הגובה שלך. דודי, אני צריכה את השכל שלך, את האוזן, את הכתף." אני תמיד נותן. היא מרוצה. יש הרמוניה. ככה הבית מתנהל עד שפתאום, בלי להבין מאיפה זה צנח עליי, אחרי הביקור של השכן מלמטה, היא ביקשה את הכעס שלי. מאיפה אני אביא לה כעס? היא יודעת שאני לא בן אדם שכועס.

כבר שבועיים שאני ישן בסלון. שאלתי אותה "למה?" אבל היא ענתה שאם הייתי מתאמץ הייתי מבין לבד. בבקרים אני מתעורר מוקדם, מציץ לחדר לוודא שהיא ישנה, ואז נכנס פנימה על קצות האצבעות, מרחף בדרך אל המקלחת שצמודה לחדר השינה. אשתי שכובה על צידה, נשימתה שקטה, ועפעפיה נעים במהירות למעלה ולמטה. היא חולמת. שנתה של אשתי קלה, וכשאני נכנס, אני מקפיד רק לרפרף עליה במבט כדי שלא תתעורר.

בכל בוקר אני אומר לעצמי שמה שקורה בינינו זה כלום. זו לא באמת מריבה. זה אפילו לא ויכוח קטנטן. זו סתם שטות שקרתה עם השכן מלמטה. היא בטוח לא כועסת. היא סתם מתקשה להירדם. פנים עייפות ונפוחות ניבטות אליי מהראי. אני שולח אליהן בחזרה מבט נוזף, מתאפק לא לתת דרור לעיטוש שעומד לפרוץ ממני בכל פעם שאני טוחן בראש מחשבות. אני שוטף את הפנים ומחליט להשאיר את הזיפים שמעניקים לי מראה קודר של מי שנעשה לו עוול, אבל אז מגיע הזיכרון על השכן מלמטה, וזה רק מחמיר את מראה פניי.

זה היה ביום שישי. הייתי באמצע שטיפת רצפה. אשתי מקפידה הקפדת יתר על ניקיון. הצלצול שלו היה תובעני וארוך. צלצול של פקודה. אפילו כועס משהו. הסתכלתי על אשתי שיצאה מהמטבח מנגבת את ידיה בשאלה, ופניתי לפתוח את הדלת. הוא היה לבוש מדי צבא, נעל נעליים גבוהות בגון אדמומי ועל כתפיו המשוכות לאחור היו דרגות של סגן אלוף. ראיתי אותו פעם אחת קודם בבגדים אזרחיים, בעת שפקד על הסבלים שהעבירו את רהיטיו לדירה שמתחתינו. דמותו מילאה את כל הפתח, חזהו היה מתוח קדימה, סנטרו ארוך ומורם כלפי מעלה, גבות עיניו מחוברות ומורמות כמו מי שמנסה להסוות הבעת פנים זעופה. היה ברור שפניו למלחמה. האדמתי באחת וגופי נעמד אוטומטית ב״הקשב״, ידי הימנית התרוממה להצדעה. "המפקד!" ברחה לי המילה מהפה, ״המפקד!״ אמרתי שוב קצרות, עומד בדום מתוח. לא בשליטה. אוזניי בערו.

"מה קורה?" שאלה אשתי והתקרבה אל הזירה.

"אני מבקש שלא תגררו רהיטים על הרצפה," אמר השכן ופנה לאשתי בקול רך, מתעלם מנוכחותי, "אתם תמיד גוררים. רחלי אשתי נבהלת מהרעש. זה עושה לה צמרמורות בגב."

"אתה השכן החדש?" שאלה אשתי בטון ידידותי, בעוד אני מגרד את הרקה הימנית ומותח את שיער הצדע לאחור, מנסה להתנהג כרגיל וכאילו מה שהתרחש לפני שנייה לא קרה באמת.

"כבר לא חדש. חודשיים," הוא אמר קצרות. "אני מאמין ומקווה שלא נשמע יותר גרירות. זה מפריע לנו, ושבת שלום," הוא פסק והצדיע לי בחזרה לפני שסובב את גופו כדי לרדת במדרגות. "אני לא רוצה לבקש פעמיים," פקד מלמטה.

"מה זה היה?" תהתה אשתי.

"לא יודע. מפריע לו שאני שוטף רצפה," אמרתי.

"לא. מה זה היה עם ההצדעה שלך?"

"סתם… בצחוק," צחקתי אליה בקול רם. "בדיחה."

"לא צחקת. הצדעת לו. ראיתי. הרמת את היד והצדעת כאילו היית חייל שלו בטירונות."

"זה בהומור. את לא מבינה הומור?"

אשתי שתקה. נעצה בי מבט עמוק ואמרה, "דודי, אנחנו צריכים לדבר."

"לדבר? על מה שוב לדבר?" שאלתי, מתכופף להרים את מקל השטיפה שנשמט לי מהיד, מנסה להסתיר את הפנים שלי שבאותו רגע התכווצו, התקטנו ונכנסו פנימה אל תוך הלחיים. "טוב, זה היה הקש," היא אמרה, "הקש," הדגישה. "נמאס לי מאיך שאתה מְרצה כל אחד. גם אותי. את הכעס שלך אני רוצה, אני צריכה, תכעס, אל תעמוד כמו דחליל. אבל עזוב, לא חשוב," היא המשיכה בעוינות ושלחה אותי לישון בסלון. כבר עברנו את זה פעם, לפני שנים, אבל אז היא שלחה אותי לההיא מראשון, שלחה עם הוראות הפעלה: "תגיד לה שתוציא ממך את הכעס. תגיד לה שאתה צריך להפסיק לְרצות את כל העולם. תגיד לה, תגיד לה!"

בערב שישי היינו מוזמנים ליהודית וצביקה. "הם הזמינו עוד זוג," אמרה אשתי קצרות, כי באותם ימים מיעטנו לדבר. נסענו בשתיקה. נהגתי לאט ובזהירות. אשתי השגיחה על הנהיגה שלי בשבע עיניים והעירה לי כשראשי סטה לרגע ממרכז הכביש. חוץ מזה לא דיברנו. קיר של עוינות חצץ בינינו. כשאני מזהה אותו, אני מרוקן את עצמי ממחשבות וממילים ונכנס לעמדת הקשבה ודריכות. היא לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אדום. השפתון שלה תאם את הצבע של הסוודר. היא נצנצה בתוך הבגדים שלה ורציתי להגיד לה, ״עזבי את כל השטויות, את הדברים הלא חשובים, בואי נסובב את ההגה וניסע לחוף פלמחים, יש עכשיו סערה, נראה את הגלים שמתנפצים אל הסלעים, נרגיש את הרוח, נריח את המלח,״ אבל לא אמרתי כלום. הסתנוורתי מאור הפנסים שהשתכשך בשלוליות הגשם. סלט הכרוב־גזר שהכינה היה מונח על המושב האחורי, ליד בקבוק היין, וריחו מילא את חלל המכונית.

במעלית החזקתי את קערת הסלט והתבוננתי בלוח הלחצנים. אשתי אחזה בבקבוק היין, נופפה בו ואמרה, "אני לא מכירה את הזוג החדש, תבטיח לי שלא תעשה שטויות, אני לא יודעת מי יהיה שם."

"שטויות?"

"כן. שטויות."

"כן, המפקדת," אמרתי והצדעתי לה כדי להקליל את האווירה ולהראות לה שאני בשליטה. בהומור. "סגור, המפקדת."

בכניסה יהודית חיבקה את אשתי ואותי. היא קטנת קומה, מגיעה עד כתפי ושיערה צבוע לג'ינג'י ומדולדל באזור הקודקוד. יהודית לקחה מאיתנו את המעילים ותלתה אותם מאחורי הדלת. שמעתי קולות חרישיים מהסלון. הבנתי שהזוג החדש הגיע לפנינו. בא לי לקחת את אשתי וללכת. מה לי ולהם. יהודית הובילה את אשתי לסלון ואני נגררתי אחריהן, חוצה את הול הכניסה, מציץ ימינה לכיוון המטבח, מקווה לראות שם את צביקה כדי שאוכל לפטפט איתו לפני שאכנס לסלון. המטבח היה ריק. נכנסתי לשם בכל זאת והנחתי את הסלט כרוב־גזר על השיש. שלפתי כוס מהמדף ומזגתי מים מהברז. יותר קל להיכנס כשאוחזים משהו ביד.

"לאן נעלמת לנו?" שאלה יהודית כשנכנסתי לסלון והציגה אותי לאורחים, "זה דודי. חבר טוב שלי מהצבא. אלה ראומה ואהוד. ראומה היא חברה שלי מסדנת ציור." הזוג ישב צמוד על הספה התלת־מושבית. אשתי ישבה בקצה הספה הדו־מושבית. אני התיישבתי על הכורסה המתנדנדת ממול, ליד צלוחית הפיצוחים, והשקפתי עליהם. כרסו של אהוד הייתה מונחת על שוקיו וידו השמאלית חבקה את צווארה של ראומה ברפיון. לא יודע למה עברה בי פתאום מחשבה שאם ירצה, הוא יוכל בשנייה להרים את אמת ידו, לדחוף את סנטרה של אשתו לאחור ולשבור את מפרקתה. רציתי לקום, להוריד ממנה את היד ולשחרר לה את הצוואר, אבל אשתי הסתכלה בי.

צביקה נכנס לסלון. כשעבר לידי דחף את הכורסה המתנדנדת קדימה בבדיחוּת. אני לא סובל את צביקה כשהוא מתבדח איתי. הוא התיישב בקצה הספה התלת־מושבית, ליד ראומה, וחייך אליי בשובבות. צביקה שתקן. הוא אוחז בדעה שהמוזמנים יתאמצו וישעשעו את עצמם. די לו שהוא מזמין אותם. רוב הגברים שאני מכיר הם שתקנים. למפגשים חברתיים הם מביאים איתם את גופם, מושיבים אותו על כיסא או על קצה הספה ליד צלוחית הפיצוחים, הם שולחים לעברה יד, שולים ממנה פיסטוק, בוטן, מה שנמצא בדופן הקרובה, משגרים את הפיצוח אל הפה ולועסים. הם סומכים על הנשים שתמלאנה את השקט. הם סוקרים את הגברים האחרים כמו היו בזירת התגוששות, תוהים מאיפה הם מכירים אותם, ומבררים היכן שירתו בצבא לפני עשרות שנים. הם גם סוקרים את הנשים האחרות שיושבות בצמוד אליהם, ונרגעים כשמבטם נח על זו שלהם.

האהוד הזה בחן אותי ואני בחנתי אותו בחזרה. הוא היה לבוש באותם צבעים כמו שלי, מכנסיים שחורים וחולצה בצבע אפור בהיר. היה לו סמל של תנין שמן ועולץ מעל הכיס. משהו בפרצוף שלו לא מצא חן בעיניי.

"אנחנו לבושים אותו דבר," הוא אמר.

"כן." עניתי רפות. אצלי לא היה תנין מעל הכיס.

"מה קורה?" שאלתי את צביקה בעודי שולח יד לעבר צלוחית הפיצוחים.

צביקה נהם, "בסדר."

אהוד לא הוריד ממני את העיניים. "אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאל.

"לא. לא נראה לי." במצב רגיל הייתי שואל במה הוא עוסק, איפה הוא היה בצבא ומה עשה במלחמה, אבל אשתי הסתכלה עליי.

"דודי הוא סוכן ביטוח של מגדל. יש לו משרד באבן גבירול. אם אתה צריך ביטוח חיים, או ביטוח פנסיה, הוא האיש," אמרה אשתי במקומי, בניסיון לרכך את האווירה.

"יפה. כל הכבוד," אמר אהוד כאילו אני ילד קטן שצריך עידוד, "תשאיר לי כרטיס ביקור ואני אפנה אליך את העובדים שלי. זה כמה עשרות תיקים לנהל." הוא דיבר אליי בזחיחות, אבל פניו היו מופנות לאשתי.

"נפלא," היא התלהבה.

הוא דיבר על ביטוחי חיים ואחר כך עבר לדבר על הפינצ'ר שלו ושאל למה לא עושים ביטוחי חיים ובריאות גם לכלבים, והמשיך לספר איך הוא מאלף את הפינצ'ר לקום־לשבת, לקום־לשבת, למרות שיש לו מוח בגודל של סרדין. אחר כך הוא דיבר על בתי משפט ועל עוד משהו ועוד משהו, כאילו שהתקינו בגרון שלו מחסן אמזון של מילים, וכבר הפסקתי להקשיב. ידו המשיכה ללפות בבעלות את צווארה של אשתו, שמצידה כרסמה מהפיצוחים תוך שהיא מהנהנת לאישור. העיניים שלו עדיין עגנו על אשתי.

אשתי לא אוהבת שכופים עליה מבטים. היא הסיטה את ראשה והסתכלה על ציור ותיק של ברושים כפופים שהיה תלוי על הקיר. ואכן, הוא עבר לנעוץ את מבטו ביהודית, שנאחזה בו בחזרה כדי ללכוד אותו, כדי שלא יחזור להתבונן באשתי. יהודית מודדת תדיר את כמות תשומת הלב שמתחלקת ביניהן. כשהמבט של אשתי חזר אליו, קשוב, הוא שב והביט רק בה. לקחתי נשימה עמוקה. אבני חצץ גדולות התגלגלו לי בחזה. השפתון האדום שלה בהק על פניה החיוורות ומפעם לפעם היא כיווצה את שפתה התחתונה והכניסה אותה פנימה, תנועה שהיא עושה כשיש לה תוכנית פעולה בראש.

פתאום נשמע צלצול טלפון מהכיס של אהוד. סוף סוף הוא הוריד את העיניים שלו מאשתי, הסתכל על המסך והסמיק. הסמיק כמו שמש אדומה בשקיעה קיצית. אחר כך הוא התעלם והמשיך כאילו זה היה רק זבוב שהטריד אותו ועוד רגע יפסיק. הזבוב המשיך. ראומה מלמלה, "זאת היא. זה הצלצול שלה." הקול שלה, שלא שמעתי קודם, היה צורם. "אל תענה!" היא תבעה בקול רם. אשתי אמרה, "תענה!" אהוד גירד את אוזנו בעצבנות ונראה פוסח על שתי הסעיפים. ראומה לקחה את ידו והסירה אותה מצווארה בתנועה של השלכת אבן. הטלפון המשיך לצלצל, ואהוד נראה כמי שרוקנו אותו מבפנים. "כל יום שישי היא עושה לו את זה," אמרה ראומה ליהודית.

ואז, בתנועה החלטית, הוא קירב את הטלפון לאוזן ואמר, "היי." קולו היה רך, כך גם פניו. הוא התרומם מהספה תוך כדי דיבור ופסע לכיוון המטבח. ראומה, שנראתה עכשיו חשופה ופגיעה, קמה גם היא, הניחה את תיקה על הכתף ואמרה, "אני הולכת. אין לי כוח לזה." היא פנתה ליהודית ואמרה, "היא לא מפסיקה להטריד אותו. לא יכולה לסבול שיש לו עוד חיים. נתראה ביום שני בסדנה," והזדרזה לכיוון דלת היציאה, כאילו חוששת שמישהו יעכב בעדה.

בתוך הדממה שהשתררה בסלון יכולנו לשמוע את נהמת קולו במטבח. אחר כך הוא חזר. "היא הלכה?" הוא שאל. כתפיו היו שמוטות והתנין מעל הכיס נראה פתאום שדוף ורעב. "טוב, גם אני הולך," הוא אמר בהיסוס, כאילו מקווה שנעצור בעדו. כולנו שתקנו והוא המשיך לעמוד.

אמרתי לו, "שב, תירגע, אתה חיוור." הוא נראה מתנדנד. אבוד. זקוק למושיע. הכרתי את הפנים האלה. קמתי אליו והובלתי אותו חזרה לספה. "בדיוק סיפרת לנו משהו. תמשיך," אמרתי לו בקול סמכותי.

יהודית נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים.

התיישבתי במקומי על הכורסה המתנדנדת.

"היא עזבה אותי," הוא הפטיר בשפה רפה.

"ראומה?" שאל צביקה.

"לא. אשתי." ראשו התנדנד לצדדים ועיניו בהו אל הקיר ממול. "היא עזבה אותי. היא אמרה, קח מה שאתה רוצה ולך מהבית. אני לא יכולה להסתכל עליך יותר. אמרתי לה למה? נלך לטיפול, מבטיח. נתקן את מה שצריך. אבל היא אמרה, לא רוצה. אין לי כוח. כל נקבה שעוברת ברחוב אתה מסתכל עליה. זה מה שהיא אמרה. אפילו לא רבנו. היא אפילו לא כעסה. עשיתי טעויות, אני לא אומר, אבל ככה גומרים? נתתי לה הכול. הכול. פתאום זה… אבל היא? לא עוזבת אותי… כל הזמן מתקשרת… מה אתה עושה? איפה אתה? עם מי אתה? אכלת? מה אכלת?"

"וראומה?" שאלה יהודית שנותרה לעמוד מחזיקה את כוס המים.

"ראומה? אני מכיר אותה רק חודש בקושי.״

"אשתך סוף סוף הבינה איזו טעות חמורה היא עשתה," אמרתי בקול רם.

הוא ישב בקצה הספה התלת־מושבית. פניו היו אפורות כצבע החולצה. שתיקה נפלה בינינו. ואז הוא המשיך, "זה נחת עליי כמו סלע. אני לא מבין. הכול בינינו היה בסדר."

הסתכלתי על אשתי והיא הסתכלה עליי במבט לא מוכר. רציתי שזה ימשיך.

"בוא, דודי, אני צריכה את הערנות שלך לדרך הביתה," היא אמרה כעבור דקה, כשלא הגבתי למבט.

"תישארו," אמרה יהודית, "עוד לא אכלנו את הסלט כרוב־גזר שלכם."

המשכתי לשבת.

"תאכלו אותו מחר בבוקר," אשתי אמרה ליהודית ופנתה אליי, "נו. מה קרה לך?"

התרוממתי בעצלתיים מהכורסה המתנדנדת, זקפתי את קומתי, הצדעתי לה ואמרתי,

"הערנות שלי כולה לרשותך."

 

לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית. ספרה "אדון הלילה" ראה אור בהוצאת מטר בשנת 2022. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "אלכסון", "יקום תרבות", "דיומא" ובגיליון המוסך מיום 10.06.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סיידי", סיפור קצר מאת אלדד יחיעם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | קוקי בוראת עולם

"העולם שדלילה מסל גורדון בראה הוא מעבר לשירה יוצאת דופן: הוא עולם שלם, גדול ונדיב." גל נתן קוראת בספר השירה "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון

מירי נשרי, "מירי הפצת עוברים"' פריים מתוך עבודת הווידיאו "ארון הספרים של לאה אגוזי", 2020 (צילום וגרפיקה: רוני קאופמן)

.

קוקי בוראת עולם

גל נתן

.

קריאה בספר "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון

.

ספר שיריה הרביעי של דלילה מסל גורדון הוא מסע בעולמות מקבילים. שזירה שנעשתה ביד כה מיומנת עד שלעיתים נדמה שכל העולמות שבהם היא מוליכה את הקורא באמת מתקיימים יחד באותו הזמן והמקום. מיסטיקה מכשפת וסדרים ממשיים. רגשות אנושיים ומערכות יחסים מורכבות אשר הותכו אל תוך חלומות חסרי גבול בעלי הד פסיכדלי. הקריאה בספר היא מסע עם דמותה של קוקי בכל שכבות ההוויה שמותירה אותנו עם השאלה: מי היא קוקי? איפה היא נגמרת ואיפה מתחילה המשוררת? ומהם הקשרים בין הממשי לסימבולי במסע הזה.

הספר נפתח במחזור שירים בעל שני חלקים בשם "עקבות בצורת לב". שם מוצגת קוקי לראשונה כשהיא נכלאת בידי מכשפה בכלי קיבול קטן. בפיה של האם הגדולה סירת אל־אס־די, ואביה נדרש לחלץ אותה. האב אינו גיבור קלאסי, אלא מכרסם שלא ניחן באומץ. אך מסל גורדון בוראת לו ציפורניים קשות ושחורות כשל פיראט, והוא בורא בעבורה יתושי ענק שנהפכים לספינות אוויר ואיתן היא מתעופפת לחופשי. לבבות יופיעו כמה פעמים בספר. בפעם הראשונה הלב מפציע כעקבות לב שהמכשפה מבחינה בהן וחושבת שמדובר בציפור נפש, ובפעם השנייה ככיפה בצורת לב שאביה מתהלך עליה. אחר כך בשיר "אחרי הגשם" הלב ייהפך לציפור מדממת עם כנפיים בצורת לב. אלו לא לבבות שאנו רגילים לפגוש כאיבר שנושא רגש – לב שמח או עצוב. הלבבות של מסל גורדון נהפכו לעצמים במרחב, לעניין קונקרטי שנטבע במציאות הפיזית. תמונות שיש בהן הֲזָרָה. אלו לא הרגשות האנושיים, אלא דברים אשר עשויים מחומר ומשפיעים על החומר.

במחזור השירים השני קוקי היא כבר מכשפה בעצמה, ואנו נתקלים בעוד מכרסם, אלא שהפעם הוא עכברוש ממשי שמוצא את מותו בדירתה של קוקי. המעבר ממחזור השירים הראשון, שנדמה טבול ממש באל־אס־די, למחזור השירים השני "חולדה" מדגיש את הווירטואוזיות של מסל גורדון כשהיא מובילה אותנו מהפנטסטי לקונקרטי. כאן קוקי לכודה עם החולדה בביתה והיא מרגישה כמו כישלון: "הַחֻלְדָּה נִקְלְעָה לְדִירָתָם וּמֵתָה./ קֹדֶם יָשְׁבָה בִּכְלוּב מִבַּרְזֶל./ כְּמוֹ הֶנְזְל,/ כָּךְ חָשְׁבָה קוּקִי כָּל הַיּוֹם,/ וְהָיְתָה כְּאַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַגְּרוּעוֹת/ אִם לֹא הַגְּרוּעָה מִכֻּלָּן." היא עוברת הרפתקאות עם אותה חולדה, מתאהבת לרגע בצַבָּעִי שמגיע לדירתה ומנסה להסביר לה על חולדות, מגלה שחולדה תקפה קשישה ברמת גן, מספרת לנו על מועדון קריאה שצפויה להשתתף בו ומסיימת חזק ב"נִקְיוֹנוֹת רְגִילִים/ שֶׁמַּעֲלִים אוֹתִי לִגְבָהִים סְפִּירִיטוּאָלִיסְטִיִּים", משפט מפתח שמלווה את הקריאה בכל הספר. הרגיל יכול להיות מרומם, ולדבר הגדול מהחיים – מתרגלים. שני המחזורים הראשונים מייצגים שתי שכבות שונות שמהן נחצבים השירים גם בהמשך הספר, השכבה הסימבולית והשכבה הממשית.

לרגעים ברור שאנו נמצאים בתוך עולם פנטסטי שמקביל למציאות הגשמית. אך ברגעים אחרים הקלפים נטרפים, ופתאום לקוקי יש חשבון פייסבוק, בעל וילדים. בשיר "השד הטוב והשד הרע" היא כותבת: "מִישֶׁהוּ כָּתַב הַיּוֹם בַּפֵייסְבּוּק שֶׁהִדְלִיק בַּסְּצֶנָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב/ תַּנּוּר ('כָּל כָּךְ קַר שֶׁהִדְלַקְתִּי תַּנּוּר בְּתוֹךְ סְצֶנָה בַּסֵּפֶר/ הַבָּא'). וְאִלּוּ אֲנִי כְּבָר שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים בּוֹרֵאת בְּתוֹכִי/ אִמָּהוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁיְּחַמְּמוּ אֶת לִבִּי וְיָקֵלּוּ עָלַי אֶת הַחַיִּים,/ שֶׁהֵם כְּשֶׁלְּעַצְמָם קָשִׁים לִי." במחזור השירים "על ראשה של סלמנדרה נפל אצטרובל" כתבה: "לֹא הַפַּעַם, קוּקִי חָשְׁבָה וְזָעֲקָה בְּדֶרֶךְ הַפֵיסְבּוּק./ (קוּקִי סִפְּרָה עַל מַעֲבָר הַדִּירָה וְעַל כָּל הַצָּרוֹת שֶׁנִּחֲתוּ עָלֶיהָ/ וְזֶה הֶעֱנִיק לָהּ מִסְפָּר לֹא מְבֻטָּל שֶׁל לַיְקִים)." הדילוג בין כשפים וכיפוף המציאות ללא היגיון "רגיל" ובין הזירה של הרשת החברתית הוא לעיתים מלא הומור. אך ברגעים אחדים חושף את הבטן הרכה האנושית, זאת שמשוועת לחיבה קונקרטית שמתגשמת בדרך המודרנית והמעט אכזרית. הרי מהו לייק אם לא אישור לקיומנו? חיבבו אותנו.

מחזור השירים "שבעת סיפורי הלידה של קוקי" אינו פותח את הספר. הסדר ההגיוני לא רלוונטי כשמתעסקים בחומרים שטבעם אינו לינארי. המחזור מחולק לשבעה חלקים, כמו שבעה ימים של בריאה. אבל אם אנו מחפשות בהירות בקשר לנסיבות התהוותה של קוקי, לא נמצא אותן בהכרח בסיפור הלידה. במקומה אנו מקבלות מופע וירטואוזי, ומבלבל: "קוּקִי נוֹלְדָה בְּנַעַל הַבַּיִת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת./ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁטִּפַּת פּוֹמֶלָה נָפְלָה לְתוֹךְ נַעַל־הַבַּיִת/ הַמְּדֻבְלֶלֶת שֶׁלָּהּ,/ שֶׁהִדִּיפָה רֵיחַ שֶׁל כֶּלֶב מַסְרִיחַ שֶׁהִתְקַלְקֵל לוֹ בֹּרֶג". בהמשך חלק א' של סיפורי הלידה המפלצת מתגלה כדודתה של קוקי. היא לא נולדה מאם אלא מאחותה של האם. במקום לצאת מרחם מיטיבה, המשוררת מציגה את לידתה של קוקי כדבר שהתרחש מתוך חיבור של אלמנטים יומיומיים ואף מעט מרוטים ועלובים. אך גם מהם היא מצליחה לייצר את פלא הבריאה. היא ניזונה מהפומלה בנעל הבית עד שהיא בוקעת וגדלה קצת. בחלק ד' אנו מוצאות את עצמנו לפתע בסופרמרקט הקריר שעומד מול גל החום שליווה את לידתה של קוקי, ושם גם מתגלה מבחר של אבות. לכל אורך הספר תחפש המשוררת את האנרגיה הגברית המיטיבה. בחלק ו' של סיפורי הלידה היא כותבת: "וּמֵאָז יֵשׁ לִי קִבָּעוֹן לְאָבוֹת מֵיטִיבִים/ וְלָכֵן אֲנִי מִתְרַגֶּשֶׁת מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת,/ מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת בָּעוֹלָם,/ וּמֵהַמַּצִּילִים בְּתֵל אָבִיב/ שֶׁצּוֹעֲקִים בָּרַמְקוֹלִים לַמִּתְרַחֲצִים בַּיָּם/ וּמְנַסִּים לְהַשְׁלִיט סֵדֶר/ כְּאָבוֹת טוֹבִים בְּעֵינַי וּמֵיטִיבִים בֶּאֱמֶת." אם מהאם לא תבוא הישועה, נדרש מציל.

ההתהוות של קוקי היא כאור, ועל פי המסורת טבעו של אור לחפש כלי לשכון בו. כך בהמשך הספר אנו מוצאות את עצמנו מלוות את קוקי בחיפוש אחר בית, אחר כלי להתקיים בו שמתאים לגודלה. גם בחיפוש הבית נחווה את המתח בין הבית הפנימי לבית החיצוני: הבית הנפשי שיוכל להכיל את רוחה של קוקי והבית הקונקרטי שתוכל לגור בו עם משפחתה הממשית. בשיר "התקדמות" היא כותבת: "יֵשׁ מְכַשֵּׁפָה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת כָּל הָעוֹלָם/ שֶׁכֻּלּוֹ שְׁנֵי בָּתִּים וְתוּ לֹא,/ שֶׁתְּלוּיִים כְּשָׁדַיִם/ כְּבֵדִים./ וְלָכֵן הִיא פּוֹסַעַת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים/ וְרוֹעֲמִים./ וְלֹא מִתְפַּתַּחַת./ בְּקֹשִׁי מִתְפַּתַּחַת./ אֶלָּא רַק מִתְקַדֶּמֶת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים." הבית הנפשי מספיק כדי להתקיים אך לא מספיק כדי לזהור, לשגשג ולצמוח, להיות כל מה שהיא יכולה. משורות אלה עולה תחושת הדשדוש במקום שכה מוכרת לרבות מאיתנו. בשיר אחר, שנושא את השם "2 בספטמבר 2019 – ווטסאפ לאלי‎", הבית הנפשי מונח בצד ואנו נתקלות בדמות כה מוכרת מהמציאות של חיפוש הבתים הפיזיים: "הַמְּתַוֵּךְ מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָנוּ שֶׁזּוֹ עִסְקָה מְעֻלָּה. יֵשׁ קוֹמָה/ נוֹסֶפֶת שֶׁבָּהּ הַיָּם מַגִּיעַ עַד לַדְּלָתוֹת מַמָּשׁ. אֲבָל, לְדִבְרֵי/ הַמְּתַוֵּךְ, הַיָּם לֹא יָכוֹל לִפְרֹץ מִבַּעַד לַדְּלָתוֹת. וְהוּא מְסַפֵּר/ שֶׁגָּרָה בַּבַּיִת בֶּעָבָר כּוֹתֶבֶת, עִתּוֹנָאִית, וּמְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ/ אוֹתִי שֶׁזֶּה בַּיִת שֶׁמַּעֲנִיק הַשְׁרָאָה. אֲבָל הַתְּחוּשָׁה הִיא לֹא/ נְעִימָה וּמְעַט עֲצוּבָה אֲפִלּוּ. תְּחוּשָׁה פִיזִית מַמָּשׁ."

האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית מתחברות בספר ומתגלמות בקשר הזוגי הממשי ובחיי המשפחה. לעיתים נשמעת אנחת רווחה על כך שקוקי מצאה בית לאחד בו את כל האלמנטים, הפיזיים והרוחניים, הממשיים והפלאיים. בשיר "דרך המספריים" היא כותבת: "בַּעֲלָהּ שֶׁל קוּקִי כָּתַב לָהּ בַּוּוֹטְסְאַפ:/ קַיָּם דִּמְיוֹן מִלּוּלִי בֵּין הַמִּלִּים יוֹם וְיָם, כָּךְ שֶׁלִּכְאוֹרָה נִשְׁמַע/ שֶׁלַּעֲבֹר אֶת הַיּוֹם זֶה כְּמוֹ לַחֲצוֹת יָם./ בְּכָל מִקְרֶה, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ בְּכָל הַיָּמִים, גַּם בַּטּוֹבִים וְגַם/ בְּפָחוֹת." אך באותו השיר היא מספרת בהומור על רגע אחר מחיי הנישואים, רגע שבו המציאות של שגרה שוחקת מטלטלת את הדינמיקה העדינה שבין קוקי לבעלה: "בַּדֶּרֶךְ לַקַּלְפִּי בְּבֵית־הסֵּפֶר הֶרְצְל קוּקִי אָמְרָה לְבַעֲלָהּ/ וְלַסַּרְגֵּל (הַסַּרְגֵּל לִדְבָרֵיהָ) שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם חֵשֶׁק יוֹתֵר לְהִזְדַּיֵּן/ אִתּוֹ, וְשֶׁהַשָּׁנָה מַגִּיעַ לָהּ פִּצּוּי שֶׁל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שֶׁקֶל, כָּךְ/ אָמְרָה לוֹ, וְשזֶּה מְעַט./ וּבַבַּיִת כָּתְבָה בְּפֶתֶק שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ – שֶׁהַשָּׁנָה הַכּוּס שֶׁלָּהּ/ בְּפּוּס וְשֶׁהוּא מֻזְמָן לֹא לִבְחֹר בּוֹ." בשיר "עלי כותרת אדומים – החוץ והפנים" מופיע רגע מזוקק של אהבה בתוך המציאות האפרורית: "הַפְּקִידָה, הָאַטְרַקְטִיבִית בְּעֵינֶיהָ שֶׁל קוּקִי, הִסְבִּירָה לָהֶם/ שֶׁלֹּא הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיַּגִּיעוּ,/ שֶׁיָּכְלוּ לְקַבֵּל אֶת הַשֵּׁרוּת דֶּרֶךְ הָאִינְטֶרְנֶט,/ וְהוֹסִיפָה בְּהוּמוֹר דַּק: 'זָכִיתֶם לְבַקֵּר בְּמִשְׂרַד הַפְּנִים'./ וּבָרֶקַע הִתְנַגֵּן הַשִּׁיר רַק הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ/ וְגַם בְּרֹאשָׁם שֶׁל קוּקִי וְשֶׁל בַּעֲלָהּ,/ וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מְרֻצִּים/ וְהִרְגִּישׁוּ, כְּפִי שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ זְמַן רַב, קִרְבָה בֵּינֵיהֶם."

הבית של קוקי נבנה ומשתקם תוך כדי הקריאה בספר. הרגשות שהחלו כעצמים חומריים משנים את דחיסותם ונהפכים לרגשות ממשיים. הפנים והחוץ מתחילים להתמזג. הגברי והנשי מתאחדים, והתנועה נחווית כמובילה אל קוטב המנוחה. ילדים נולדים לבית ולמרחב שהוא גם אנושי וקונקרטי ולא רק פנטסטי. האהבה נכנסת בסדקים. זו לא אהבה קסומה ומכושפת תמיד, אבל זו אהבה כזאת שקוקי מתקיימת בה ביציבות. בשיר "התבוננות בתצלום (מעין מסה)" מופיעות השורות המרגיעות: "אֵלִי בַּעֲלִי הוּא גֶּבֶר מֵכִיל, עִם בֶּרֶז מִנִּירוֹסְטָה, שֶׁמְּשַׁקֵּף/ אוֹתִי, בְּכָל מַצָּב. זֶה דּוֹרֵשׁ קִרְבָה. הִתְקָרְבוּת. אֲנִי/ מִתְכּוֹפֶפֶת אֵלָיו. אֲנִי שׁוֹטֶפֶת יָדַיִם. אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עָלָיו,/ בְּעוֹד הוּא נוֹשֵׂא אֶת הַבַּיִת. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ כַּמְּעַיֵּן/ מַיִם חַיִּים." האהבה של אלי וקוקי מולידה ישויות שגם הן אוהבות במהותן. במחזור השירים "כנף קטנה" מופיע בנה רועי. קצת כמו בחדר מראות היא מביטה במבטו עליה ומבינה שהצליחה ליצור מציאות שונה בתכלית מזו שנולדה אליה: "אֶת תְּמוּנַת הַפּוֹרְטְרֶט הָעַכְשָׁוִית שֶׁלִּי בַּפֵיסְבּוּק צִלֵּם רוֹעִי/ בְּעֵין הַצַּלָּם שֶׁלּוֹ/ וְכָךְ לָכַד אֶת דְּמוּתִי בְּמַבָּט אוֹהֵב". ובהמשך השיר מופיע היפוך תפקידים בראשיתי: "הַחֵלֶק הָרַךְ שֶׁבִּי וְכַף הַיָּד שֶׁמִּתְגַּלַּעַת כְּמִתּוֹךְ שׁוּם מָקוֹם,/ כְּתוֹסֶפֶת וּכְכָנָף קְטַנָּה,/ (בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה טִישׁוּ וָרֹד)/ כְּמִתּוֹךְ צַלְעוֹתַי." זו לא קוקי שמתהווה מצלע של גבר כמו בסיפור התנ"כי, אלא היא שיוצרת את בנה מצלע שלה.

לאורך כל הספר שזורים דימויים מתוך עולם הטבע, כיאה למסורת המכשפות. בשירתה של מסל גורדון יש התייחסות לאדמה ולירח, לחיות עוצמתיות כמו תנינים ולחיות פגיעות כמו עכברים וציפורים. האלמנטים השונים נשזרים יחד ומזכירים לנו שאנו תמיד חלק מעולם גדול יותר. בשיר "הילולת הירח", בין השירים האחרונים בספר, היא כותבת: "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הִלּוּלַת יָרֵחַ שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת בְּקוֹל רַעַשׁ/ וּבְצִלְצוּלִים/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בַּיְּקוּם/ וְנִתְקָעוֹת בְּפָנָיו שֶׁל הַיְּקוּם/ וְשׂוֹרְטוֹת אֶת פָּנָיו,/ וְעַל שְׁבָרִים שֶׁנִּתְקָעִים כְּזִיזִים וּכְיָרֵחַ קַר/ וּכְגוּף תְּאוּרָה שֶׁנִּשְׁבַּר/ עַל גַּבְנוּן שֶׁל יְשִׁישָׁהּ/ שֶׁהוֹפֶכֶת לְמִפְלֶצֶת וְנוֹשֵׂאת עָלֶיהָ/ מִפְלָץ כְּתַנִּין קָטָן,/ וּכְתִינוֹק עַל גַּבָּה". הספר נסגר בשיר "גלידה", שהאופטימיות עולה ממנו ועוטפת את הקוראים, והבחירה לסיים בו היא בחירה נדיבה. אנו יכולים לתאר לעצמנו שהחיים ימשיכו להיות מורכבים, כי אלו הם החיים. אבל קוקי כבר אמא, ושיר הסיום כמעט מייצר את התחושה שהיא לא רוצה שנלך לישון כשאנו חוששים לגורלה: "מְכַשְּפוּצְ'קָה קְטַנָּה קָנְתָה עֲגִילִים/ בְּצוּרַת גְּלִידָה/ בְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן/ וְיָצְאָה לַשֶּׁמֶשׁ/ וְכָל הַגְּלִידָה/ הֵפִיצָה אוֹר."

אפשר להוסיף עוד הרבה, כי העולם שדלילה מסל גורדון בראה הוא מעבר לשירה יוצאת דופן: הוא עולם שלם, גדול ונדיב. זהו עולם פנטסטי ומורכב; אימהות בתוך אימהות, מכשפות גדולות וקטנות, אבות מכרסמים ואבות מיטיבים. זו מציאות מרובדת שאפשר להסתחרר ממנה כשהיא עולה לגבהים ספיריטואליסטיים ולטבוע איתה כשהמציאות הקונקרטית דופקת על הדלת חזק מדי.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

דלילה מסל גורדון, "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות", אבן חושן, 2021.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: שירי שפירא על בדיון והיסטוריה ב"נתניהוז" מאת ג'ושוע כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | שמרנות ואביב נצחי

"הדבר המשונה ביותר בשירים הוא דווקא מובנותם." אורי הולנדר על שיריו של אי. אי. קאמינגס, בעקבות יום השנה למותו

נורית גור־לביא קרני, איוונטר סתן אביב, שמן על בד מוצמד לעץ, 60X58 ס"מ, 2022

.

שמרנות ואביב נצחי

אורי הולנדר

.

א.

בספטמבר האחרון מלאו שישים שנה למותו של אדוארד אסטלין קאמינגס (1962־1894), הלוא הוא e e cummings, שהיה ממשורריה החשובים של אמריקה במחצית הראשונה של המאה ה־20. יצירתו של קאמינגס עוררה לאורך השנים ויכוחים לא מעטים ואף סוערים לפרקים. הללו עסקו, רובם ככולם, בקיומם המשותף והלא שגרתי של שני מאפיינים עיקריים בגבולות עולמו: תמות רומנטיות טיפוסיות מזה – אהבה ומוות, אביב נצחי, ורדים ונשיקות – ושימוש "מודרני" בשפה מזה; פירוקן השיטתי ואף האובססיבי של מילים להברות, מעשי איחוי שונים של הברות למילים, המרתן של אותיות גדולות בקטנות (ולהפך), שימוש בפעלים כשמות עצם וכתיאורי זמן, מיני ניסיונות טיפוגרפיים ופונטיים ועוד כהנה וכהנה, שיגיונות המעידים כביכול על שפה מהפכנית ונפצנית.

קאמינגס הצעיר עשה שנים אחדות ב"מעבדת הרעיונות של המאה ה־20", הלוא היא פריז של ראשית המאה ההיא, ושם התרועע עם רבים ממחוללי פרץ היצירה של התקופה: גרטרוד שטיין, עזרא פאונד, הארט קריין, ארצ'יבלד מק'ליש ורבים נוספים. כך, לימים, הצטיירה יצירתו כהמשך טבעי של גל תנועות האוונגרד, שמאז ימיו הפריזאיים העליזים אומנם הוליד עוד ועוד "אוונגרדים", שכבר שכחו את שמם ואת מקורם.

יצירתו של קאמינגס כוללת גם כתבים בפרוזה, בהם הרומן The Enormous Room, יומן מסע תימהוני שערך ברוסיה ושמו Eimi ("איימי"), מחזה סוריאליסטי שכותרתו Him ומחזות נוספים, וגם כמה קטעי בלט. קאמינגס עסק גם בציור ובעיני עצמו היה צייר־משורר (ציוריו הפיגורטיביים רחוקים מרחק שנות אור מאותה מעבדת ניסוי "קוביסטית" של שיריו). גם יצירותיו אלה נקראו ונחקרו, בדרך כלל, מבעד לפריזמה זו של לשון "מהפכנית" מצד אחד ותמות רומנטיות (הנושקות לא פעם לקיטש, ולפעמים גם חוצות את גבולו) מהצד האחר. ואולם נראה שהוויכוח המעניין יותר – ובמידת מה גם המועיל יותר – בכל הנוגע לפשר יצירתו של קאמינגס אמור להציב במרכזו סוגיה שונה במקצת; שאלת שמרנותו.

.

ב.

האומנם "שמרנות"? הייתכן כי מי שפרע כך את כל מחלפות השפה ייחשב לשמרן? ובכן, אקדים ואומר כבר כעת כי קאמינגס – בעיניי לפחות – היה משורר "שמרן" מכל בחינה שהיא.

קאמינגס הודה, בהרצאות שנשא בפני סטודנטים בהרווארד, אשר כונסו בספר i: six nonlectures ("שֵׁשׁ לא־הרצאות"), כי מתוך יותר מאלף עמודי שירה שהוציא תחת ידיו הוא מחבב לא יותר מכעשרים שירים; הללו, באופן מפתיע, כתובים כתיבה תמה (אף כי מבחינה תמטית, כאמור, רוב שיריו עונים להגדרה זו) ומעוצבים, ברובם, בדגם הסונט הקלאסי.

בחינתם של אותם אלף עמודי שיר (מעשה שעשיתי כשתרגמתי מבחר משיריו) תעיד כי לכל אורך שנות כתיבתו לא חלו בעולמו של קאמינגס תמורות ומהפכים: אותם שימושים משונים בלשון השירית ואותם ורדים ונשיקות ליווהו כל חייו, מראשיתם ועד תומם; חיים שבמהלכם התחוללו, בין השאר, שתי מלחמות עולם וכמה משברים כלכליים (ואף כמה טרגדיות אישיות). על מה מעידה אפוא היאחזות זו באותה בועה אביבית שיצר המשורר לעצמו?

כדי להבין במה דברים אמורים, ולפני שנשיב לשאלה זו, נתבונן בשתי דוגמאות קצרות המציגות בפשטות את מה שכונה כאן "בועה אביבית" (כל השירים לקוחים מן הקובץ קאמינגס, שירים, קשב לשירה, 2003, בתרגומי):

.

אָבִיב הוּא כְּמוֹ יָד אוּלַי
(הַבָּאָה בִּזְהִירוּת

מִשּׁוּמָקוֹם) מַסְדִּיר

חַלּוֹן, שֶׁבְּרִיּוֹת מַבִּיטוֹת לְתוֹכוֹ (בִּזְמַן שֶׁ

בְּרִיּוֹת לוֹטְשׁוֹת עַיִן

מַסְדִּיר מֵמִיר מַצִּיב

זָהִיר דָּבָר מוּזָר

שָׁם וְדָבָר מֻכָּר כָּאן) וּ

מְשַׁנֶּה כָּל דָּבָר בִּזְהִירוּת

אָבִיב הוּא כְּמוֹ יָד

אוּלַי בְּחַלּוֹן

(בִּזְהִירוּת מִכָּאן

לְכָאן מֵנִיעַ דָּבָר חָדָשׁ

וְיָשָׁן, בִּזְמַן שֶׁ

בְּרִיּוֹת לוֹטְשׁוֹת עַיִן בִּזְהִירוּת

מֵנִיע פִּסַּת

אוּלַי שֶׁל פֶּרַח כָּאן מַצִּיב

שַׁבְרִיר אֲוִיר שָׁם) וּ

בְלִי לִשְׁבֹּר שׁוּם דָּבָר.

.

***

מִי יוֹדֵעַ אִם יָרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא
בָּלוֹן, גָּח מִתּוֹךְ עִיר נִלְהֶבֶת

בָּרָקִיעַ – מָלֵא אֲנָשִׁים יָפִים?

 (וְאִם אַתְּ וַאֲנִי

נַחְדֹּר לְתוֹכוֹ, אִם הֵם

יִקְּחוּ אוֹתִי וְיִקְּחוּ אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ בָּלוֹנָם,

אוֹ אָז

נַמְרִיא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר עִם כָּל הָאֲנָשִׁים הַיָּפִים

מִבָּתִּים וּצְרִיחִים וְעָבִים:

נַפְלִיגָה

הַרְחֵק הַרְחֵק נַפְלִיג לְתוֹךְ עִיר

נִלְהֶבֶת שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא בִּקֵּר בָּהּ, שֶׁ

בָּהּ

               תָּמִיד

                               אָבִיב) וְכֻלָּם

מְאֹהָבִים וּפְרָחִים נִקְטָפִים מֵעַצְמָם

.

לפעמים מכילה "בועה" זו איזו הרמוניה של ניגודים, שהלשון עצמה היא שניצבת במרכזה, כמו בדוגמה הראשונה, שבה מיני מהלכים תחביריים עדינים מוליכים אל שורת הסיום ההרמונית "בלי לשבור שום דבר". ולעיתים מכילה אותה "בועה" את זוג האוהבים הקאמינגסי הטיפוסי, הדובר ו"אחרתו" (כלומר ה"אחרת" שלו), שמשהו בדמויותיהם מתבהר אף הוא מתוך מארגו הלשוני של השיר המסוים, כמו בדוגמה השנייה.

יש שפירשו את ההתכנסות אל בועה אביבית זו כהתכחשות למציאות או כבריחה ממנה. פרשנות מעין זאת נראית לי שגויה לחלוטין. ראשית, קאמינגס אכן הגיב למיני מאורעות שפקדוהו. כך, למשל, הרומן החדר העצום הוא עדות על ימי כליאתו במחנה מעצר צרפתי לאחר שהתנדב לשמש נהג אמבולנס בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא אף שלח ידו מעת לעת בכתיבת סאטירות חברתיות־פוליטיות (אומנם מחרידות למדי). שנית, דמותו של האדם, ה"אני", מילה שאותה הקפיד לכתוב באות קטנה (i) – ובמילים אחרות, "שאלת ההוויה" – זה הרעיון שניצב בלב עולמו והעסיקו תדיר. כינונה של זהות בעולם שבו ה"אני" נרמס מכל עבר – זו מטרתה המוצהרת של השירה הקאמינגסית.

וכיצד עיסוק זה ב"הוויה" מעיד על שמרנות דווקא? ובכן, כאמור לעיל, בעולמו השירי של קאמינגס לא חל כל שינוי רעיוני, צורני או תמטי – ולא משום ששירתו התכחשה למציאות, אלא דווקא משום שביקשה לומר דבר מה על המציאות. זאת ועוד; לצד השפעותיהם ה"סביבתיות" של האוונגרדיסטים על עולמו יש לזכור כי מי שהעסיקוהו תדיר ומי שבכתביהם שב וקרא היו דווקא קלאסיקונים כדנטה ושייקספיר, צ'וסר ונאש, ואף שלי, קיטס ואמרסון. מהם למד קאמינגס את יסודות הצורה הסגורה ומעולמם ינק את נפש שיריו הרומנטית. נראה שהאביב היצרי של המשורר הרומי הוראטיוס (קאמינגס תרגם כמה אודות משלו) רלוונטי לפענוח חידותיו הרבה יותר ממשחקי הלשון של שטיין.

גם הגוון ה"רוחני" שנטו לא פעם לייחס לשיריו – מאפיין טיפוסי שאפשר לזהותו כבר בביכורי שירתו של קאמינגס, והוא הולך ומתעצם בשיריו המאוחרים, שחלקם נושאים אופי דתי מובהק (בין שמקורה של "רוחניות" זו בטרנסצנדנטליזם מערבי ברוח אמרסון ובין שינק מן הבודהיזם ובין שהיה זה האוניטריאניזם של אביו שקנה לו אחיזה בשורותיו) – גון רוחני או דתי זה מעיד בעיקר על אמונה לא שיטתית ולא דוגמטית ב"סדר טבעי" כלשהו. שירים דוגמת "סתמחד גר במין עיר־איך יפה" ודומיהם ממחישים זאת היטב:

.

סְתָמֶחָד גַּר בְּמִין עִיר־אֵיךְ יָפָה

(שָׁם פַּעֲמוֹנֵי־מַעְלָה יוֹרְדִים בִּרְחִיפָה)

אָבִיב קַיִץ סְתָו חֹרֶף

שָׁר אֶת שֶׁלֹּא רָקַד אֶת שֶׁכֵּן.

נָשִׁים וּגְבָרִים (זְעִירָה כַּקָּטָן)

כְּלָל לֹא גִּלּוּ בִּסְתָמֶחָד עִנְיָן

זָרְעוּ אֶת הַלֹּא הַדּוֹמֶה אָז נִקְצַר

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ כּוֹכָבִים מָטָר

יְלָדִים נִחֲשׁוּ (אֲבָל רַק מְעַטִּים

וּכְבָר שָׁכְחוּ בַּחֲלֹף הָעִתִּים

סְתָו חֹרֶף אָבִיב קַיִץ)

שֶׁאוֹתוֹ אָהֲבָה אַפְאַחַת לְאֵין קֵץ

מָתַי עַד עַתָּה וְעֵץ עַד עָלֶה

צָחֲקָה אֶת אָשְׁרוֹ בָּכְתָה אֶת סִבְלוֹ

צִפּוֹר עִם שֶׁלֶג וְנִים עִם נִיעַ

הַסְּתָם שֶׁל סְתָמֶחָד הָיָה כָּל חַיֶּיהָ

כָּלאֶחָדִים נִשְּׂאוּ לְמִישֶׁהֵן

צָחֲקוּ אֶת בִּכְיָם חוֹלְלוּ רִקּוּדֵיהֶן

(תְּנוּמָה יְקִיצָה תִּקְוָה וְאַחַר) לְעוֹלָם־

לֹא אָמְרוּ וְיָשְׁנוּ חֲלוֹמָם

כּוֹכָבִים מָטָר שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

(וְרַק הַשֶּׁלֶג יוּכַל לְפַעֲנֵחַ

אֵיךְ יְלָדִים מוּעָדִים לִשְׁכֹּחַ לִזְכֹּר

כְּשֶׁפַּעֲמוֹנֵי־מַעְלָה יוֹרְדִים בִּרְחִיפָה)

יוֹם אֶחָד סְתָמֶחָד מֵת מִן הַסְּתָם

(אַפְאַחַת גָּחֲנָה לְנָשְׁקוֹ עַל שְׂפָתָיו)

בְּרִיּוֹת עֲסוּקוֹת קְבָרוּם צַד בְּצַד

אַט עִם לְאַט וְאָבְדָה עִם אָבַד

כֹּל עִם הַכֹּל וּתְהוֹם עִם תְּהוֹם

וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר שְׁנָתָם הִיא חֲלוֹם

אַפְאַחַת וּסְתָמֶחָד אֲדָמָה בְּאַפְּרִיל

מִשְׁאָלָה עִם רוּחַ וְכֵן עִם אוּלַי.

נָשִׁים וּגְבָרִים (הֵם דּוֹנְג וְגַם דִּינְג)

קַיִץ סְתָו חֹרֶף אָבִיב

קוֹצְרִים זְרִיעָתָם בְּבוֹאָם הֵם עוֹזְבִים

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ מָטָר כּוֹכָבִים

.

אף ששירים אלה שופעים מוזרויות לשון, הדבר המשונה ביותר בהם הוא דווקא מובנותם. "מובנות" זו מושתתת על אותו "סדר טבעי", שבא לידי ביטוי, בין השאר, בהמחשת מחזוריותו של הטבע, על תבניותיו הקבועות (עונות השנה, המאורות, תיאורי זמן שבים ונשנים) ובמקצב הייחודי לתבניות אלה.

מובן שאפשר לזהות אצל קאמינגס גם משיכה אל החושי, אך החושי לעולם אינו מעיד אצלו על ניהיליזם, על פריעת צורה וסדר, על ייאוש מן המילים או מן המעשים או על שריפתם העולצת של דגלי העבר, ההווה והעתיד. החושי בשיר הקאמינגסי פירושו אפשרות קיומו של מגע ראשוני, בלתי אמצעי, בין המהות השירית ובין חושי הקורא – בעולם שהלך ואיבד את מרכזיו החווייתיים; עולם שבו סובייקטים, אמונות ונרטיבים נופצו לרסיסים. גם החושי שייך לאותה כמיהה ל"סדר טבעי", או לאמונה האינטואיטיבית בסדר כזה.

.

ג.

בחשבון אחרון, שימושו האוונגרדי כביכול של קאמינגס בחוקי התחביר או ב"פונקציה הפואטית" של הלשון אינו מעיד אלא על אמונתו האיתנה ב"מוסדות" הקלאסיים, שעליהם מושתת הדיבור האנושי; את הדיבור הזה, את עצם היכולת לשוחח, מבקש קאמינגס לשמר בעולם שהתנפץ לרסיסים. במובן זה קאמינגס הוא שמרן קלאסי, העושה שימוש ב"מוסדות" שבהם הוא מאמין ושעליהם הוא מסרב לוותר. "מוסדות" אלה, האלמנטים הטכניים של השיר שהם תשתיתו של הדיבור, משרתים את ההוויה – והשימוש שנעשה בהם רק מדגיש את חשיבותם, לנוכח התפוררותם המוחלטת בעולמות יצירה אחרים, שהתמסרו בחדווה ללא מובן, לסתום ולחסר הפשר. עולמו של קאמינגס תמיד מובן – משום שעליו לשמר תמיד את פוטנציאל הפנייה של ה"אני" אל האחר.

חתימת הקורפוס השירי של קאמינגס בשנות ה־60 של המאה הקודמת מסמנת באופן סמלי גם את קו דעיכתה של השמרנות האמריקאית הקלאסית וגם את קו הזינוק במרוץ אל הפופוליזם הלאומני, האנטי ממסדי והאנטי אינטלקטואלי, הרווח בימים אלה באמריקה, באחדות ממדינות אירופה ובישראל. באופן מוזר – ואולי לא לגמרי מוזר – שמרנות זו של קאמינגס מזדהרת באורה האביבי לא רק מול האורתודוקסיה הסמי אינטלקטואלית שהולידה ה"אונה" הימנית של המחשבה האמריקאית, אלא גם מול האורתודוקסיה האחרת, הפוסט מודרנית – סמי אינטלקטואלית אף היא – שהולידה "אונתה" השמאלית של המחשבה האירופאית. אורתודוקסיה זו, שריסקה את האוטופי ואת ההיסטורי בעידודם של נביאי המחנות האמורים, היא ההפך הגמור מן האמירה הפשוטה, הבנאלית כביכול, כי המוכָּר – כלומר האנושי – לא נס לחו, ואין חידוש אמיתי זולת ההתרגשות לנוכח מבעיו המפעימים; טבעו החידתי תמיד של האדם, קיומו כאורגניזם חי ונושם במערכת ה"טבע" העצומה, ובראש ובראשונה, האהבה:

.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת גּוּפִי כְּשֶׁהוּא עִם

גּוּפֵךְ.   זֶה דָּבָר כָּל כָּךְ לְגַמְרֵי חָדָשׁ.

שְׁרִירִים טוֹב יוֹתֵר וַעֲצַבִּים עוֹד. יוֹתֵר.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת גּוּפֵךְ.   אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַעֲשָׂיו,

אֲנִי אוֹהֵב אֶת אֵיכָיו.   אֲנִי אוֹהֵב לְהַרְגִּישׁ אֶת שִׁדְרַת

גּוּפֵךְ וְאֶת עַצְמוֹתָיו, וְאֶת הָרַעַד

הַמּוּצָק־חֲלַקְ לַק שֶׁ אֲנִי

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

אֲנַשֵּׁק,   אֲנִי אוֹהֵב לְנַשֵּׁק אֶת הַזֶּה וְאֶת הַהוּא שֶׁלָּךְ,

אֲנִי אוֹהֵב, לְאַט לְלַטֵּף אֶת, תַּלְתַּל הַהֶלֶם

שֶׁל פַּרְוָתֵךְ הַחַשְׁמַלִּית, וּמַה־זֶה־בָּא

בִּבְשָׂרִים נִפְרָדִים… וְעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת פֵּרוּרֵי־אַהֲבָה,

וַאֲנִי יִתָּכֵן אוֹהֵב אֶת הָרֶטֶט

שֶׁל תַּחְתַּי אַתְּ כָּל כָּךְ חֲדָשָׁה

.

ד"ר אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר ספרות ואמנות, פרסם ספרי שירה, תרגום, מסה ומחקר, בהם "פרלודים" (מוסד ביאליק, 2013), "הצליל הפוליטי" (רסלינג, 2016) ו"המוזיקה של המהפכה" (מוסד ביאליק, 2017). שימש, בין השאר, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, בעל טור ב"הארץ" וב"מעריב" ומנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה. רשימות פרי עטו הופיעו בגיליון 28 ובגיליון מיום 10.02.2022 של המוסך.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "אבק וצבעים" מאת יאן קפלינסקי, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | נזקקתי גם לגוף

להקת קטב מרירי מבצעת את שירו של שמעון אדף

גלעד אפרת, ללא כותרת, שמן על בד, 160X130 ס״מ, 2019

.

שירו של שמעון אדף ״נזקקתי גם לגוף״, נכלל באלבומה החמישי של להקת קֶטֶב מְרִירִי, ״של בני תמותה״, שבו לחנים לשירים מתוך ספרו של אדף ״אביבה־לא״. באלבומים קודמים ביצעה הלהקה שירים מולחנים למילותיהם של נתן אלתראביבה־לאמן, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל חלפי ואחרים, ואת אלבומה ״קטב מרירי״ הקדישה הלהקה לקטעים אינסטרומנטליים בהשראת דמויות יהודיות היסטוריות ובהן ולטר בנימין, רוזה לוקסמבורג ועמנואל לוינס.

.

נזקקתי גם לגוף

מילים: שמעון אדף

לחן: חיים רחמני

ביצוע: להקת קטב מרירי

.

.

נזקקתי גם לגוף

נִזְקַקְתִּי גַּם לַגּוּף
שֶׁיִּשָּׁבֵר
וְלֹא נִשְׁבַּר
בָּאוּ סִיעוֹת צִפּוֹרִים בַּבָּשָׂר
אַנְקוֹרִים חֲשׁוּיִים בְּדָמִים
דְּרוֹרִים
שְׁרָף נָטַף מֵעֲצֵי קְטָף

קְפוּאִים כְּמוֹ זְכוּכִית,
זוֹרְחִים כִּרְדִיד נַיְלוֹן
תַּחַת יָרֵחַ מֻשְׁלָךְ בָּאַשְׁפָּה
חָדַלְתִּי מֵרְאוֹת
אֵיךְ אֶחְיֶה בַּחַיִּים עוֹד
מִמָּה

.

מתוך הספר אביבה־לא (כנרת זמורה דביר, 2009).

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: עדיה גודלבסקי מבצעת שני שירים מאת ענת לוין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן