.
חלקים־חלקים
לאה שדה
.
עבור אשתי אני עשוי חלקים־חלקים. "דודי, אני צריכה את הגובה שלך. דודי, אני צריכה את השכל שלך, את האוזן, את הכתף." אני תמיד נותן. היא מרוצה. יש הרמוניה. ככה הבית מתנהל עד שפתאום, בלי להבין מאיפה זה צנח עליי, אחרי הביקור של השכן מלמטה, היא ביקשה את הכעס שלי. מאיפה אני אביא לה כעס? היא יודעת שאני לא בן אדם שכועס.
כבר שבועיים שאני ישן בסלון. שאלתי אותה "למה?" אבל היא ענתה שאם הייתי מתאמץ הייתי מבין לבד. בבקרים אני מתעורר מוקדם, מציץ לחדר לוודא שהיא ישנה, ואז נכנס פנימה על קצות האצבעות, מרחף בדרך אל המקלחת שצמודה לחדר השינה. אשתי שכובה על צידה, נשימתה שקטה, ועפעפיה נעים במהירות למעלה ולמטה. היא חולמת. שנתה של אשתי קלה, וכשאני נכנס, אני מקפיד רק לרפרף עליה במבט כדי שלא תתעורר.
בכל בוקר אני אומר לעצמי שמה שקורה בינינו זה כלום. זו לא באמת מריבה. זה אפילו לא ויכוח קטנטן. זו סתם שטות שקרתה עם השכן מלמטה. היא בטוח לא כועסת. היא סתם מתקשה להירדם. פנים עייפות ונפוחות ניבטות אליי מהראי. אני שולח אליהן בחזרה מבט נוזף, מתאפק לא לתת דרור לעיטוש שעומד לפרוץ ממני בכל פעם שאני טוחן בראש מחשבות. אני שוטף את הפנים ומחליט להשאיר את הזיפים שמעניקים לי מראה קודר של מי שנעשה לו עוול, אבל אז מגיע הזיכרון על השכן מלמטה, וזה רק מחמיר את מראה פניי.
זה היה ביום שישי. הייתי באמצע שטיפת רצפה. אשתי מקפידה הקפדת יתר על ניקיון. הצלצול שלו היה תובעני וארוך. צלצול של פקודה. אפילו כועס משהו. הסתכלתי על אשתי שיצאה מהמטבח מנגבת את ידיה בשאלה, ופניתי לפתוח את הדלת. הוא היה לבוש מדי צבא, נעל נעליים גבוהות בגון אדמומי ועל כתפיו המשוכות לאחור היו דרגות של סגן אלוף. ראיתי אותו פעם אחת קודם בבגדים אזרחיים, בעת שפקד על הסבלים שהעבירו את רהיטיו לדירה שמתחתינו. דמותו מילאה את כל הפתח, חזהו היה מתוח קדימה, סנטרו ארוך ומורם כלפי מעלה, גבות עיניו מחוברות ומורמות כמו מי שמנסה להסוות הבעת פנים זעופה. היה ברור שפניו למלחמה. האדמתי באחת וגופי נעמד אוטומטית ב״הקשב״, ידי הימנית התרוממה להצדעה. "המפקד!" ברחה לי המילה מהפה, ״המפקד!״ אמרתי שוב קצרות, עומד בדום מתוח. לא בשליטה. אוזניי בערו.
"מה קורה?" שאלה אשתי והתקרבה אל הזירה.
"אני מבקש שלא תגררו רהיטים על הרצפה," אמר השכן ופנה לאשתי בקול רך, מתעלם מנוכחותי, "אתם תמיד גוררים. רחלי אשתי נבהלת מהרעש. זה עושה לה צמרמורות בגב."
"אתה השכן החדש?" שאלה אשתי בטון ידידותי, בעוד אני מגרד את הרקה הימנית ומותח את שיער הצדע לאחור, מנסה להתנהג כרגיל וכאילו מה שהתרחש לפני שנייה לא קרה באמת.
"כבר לא חדש. חודשיים," הוא אמר קצרות. "אני מאמין ומקווה שלא נשמע יותר גרירות. זה מפריע לנו, ושבת שלום," הוא פסק והצדיע לי בחזרה לפני שסובב את גופו כדי לרדת במדרגות. "אני לא רוצה לבקש פעמיים," פקד מלמטה.
"מה זה היה?" תהתה אשתי.
"לא יודע. מפריע לו שאני שוטף רצפה," אמרתי.
"לא. מה זה היה עם ההצדעה שלך?"
"סתם… בצחוק," צחקתי אליה בקול רם. "בדיחה."
"לא צחקת. הצדעת לו. ראיתי. הרמת את היד והצדעת כאילו היית חייל שלו בטירונות."
"זה בהומור. את לא מבינה הומור?"
אשתי שתקה. נעצה בי מבט עמוק ואמרה, "דודי, אנחנו צריכים לדבר."
"לדבר? על מה שוב לדבר?" שאלתי, מתכופף להרים את מקל השטיפה שנשמט לי מהיד, מנסה להסתיר את הפנים שלי שבאותו רגע התכווצו, התקטנו ונכנסו פנימה אל תוך הלחיים. "טוב, זה היה הקש," היא אמרה, "הקש," הדגישה. "נמאס לי מאיך שאתה מְרצה כל אחד. גם אותי. את הכעס שלך אני רוצה, אני צריכה, תכעס, אל תעמוד כמו דחליל. אבל עזוב, לא חשוב," היא המשיכה בעוינות ושלחה אותי לישון בסלון. כבר עברנו את זה פעם, לפני שנים, אבל אז היא שלחה אותי לההיא מראשון, שלחה עם הוראות הפעלה: "תגיד לה שתוציא ממך את הכעס. תגיד לה שאתה צריך להפסיק לְרצות את כל העולם. תגיד לה, תגיד לה!"
בערב שישי היינו מוזמנים ליהודית וצביקה. "הם הזמינו עוד זוג," אמרה אשתי קצרות, כי באותם ימים מיעטנו לדבר. נסענו בשתיקה. נהגתי לאט ובזהירות. אשתי השגיחה על הנהיגה שלי בשבע עיניים והעירה לי כשראשי סטה לרגע ממרכז הכביש. חוץ מזה לא דיברנו. קיר של עוינות חצץ בינינו. כשאני מזהה אותו, אני מרוקן את עצמי ממחשבות וממילים ונכנס לעמדת הקשבה ודריכות. היא לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אדום. השפתון שלה תאם את הצבע של הסוודר. היא נצנצה בתוך הבגדים שלה ורציתי להגיד לה, ״עזבי את כל השטויות, את הדברים הלא חשובים, בואי נסובב את ההגה וניסע לחוף פלמחים, יש עכשיו סערה, נראה את הגלים שמתנפצים אל הסלעים, נרגיש את הרוח, נריח את המלח,״ אבל לא אמרתי כלום. הסתנוורתי מאור הפנסים שהשתכשך בשלוליות הגשם. סלט הכרוב־גזר שהכינה היה מונח על המושב האחורי, ליד בקבוק היין, וריחו מילא את חלל המכונית.
במעלית החזקתי את קערת הסלט והתבוננתי בלוח הלחצנים. אשתי אחזה בבקבוק היין, נופפה בו ואמרה, "אני לא מכירה את הזוג החדש, תבטיח לי שלא תעשה שטויות, אני לא יודעת מי יהיה שם."
"שטויות?"
"כן. שטויות."
"כן, המפקדת," אמרתי והצדעתי לה כדי להקליל את האווירה ולהראות לה שאני בשליטה. בהומור. "סגור, המפקדת."
בכניסה יהודית חיבקה את אשתי ואותי. היא קטנת קומה, מגיעה עד כתפי ושיערה צבוע לג'ינג'י ומדולדל באזור הקודקוד. יהודית לקחה מאיתנו את המעילים ותלתה אותם מאחורי הדלת. שמעתי קולות חרישיים מהסלון. הבנתי שהזוג החדש הגיע לפנינו. בא לי לקחת את אשתי וללכת. מה לי ולהם. יהודית הובילה את אשתי לסלון ואני נגררתי אחריהן, חוצה את הול הכניסה, מציץ ימינה לכיוון המטבח, מקווה לראות שם את צביקה כדי שאוכל לפטפט איתו לפני שאכנס לסלון. המטבח היה ריק. נכנסתי לשם בכל זאת והנחתי את הסלט כרוב־גזר על השיש. שלפתי כוס מהמדף ומזגתי מים מהברז. יותר קל להיכנס כשאוחזים משהו ביד.
"לאן נעלמת לנו?" שאלה יהודית כשנכנסתי לסלון והציגה אותי לאורחים, "זה דודי. חבר טוב שלי מהצבא. אלה ראומה ואהוד. ראומה היא חברה שלי מסדנת ציור." הזוג ישב צמוד על הספה התלת־מושבית. אשתי ישבה בקצה הספה הדו־מושבית. אני התיישבתי על הכורסה המתנדנדת ממול, ליד צלוחית הפיצוחים, והשקפתי עליהם. כרסו של אהוד הייתה מונחת על שוקיו וידו השמאלית חבקה את צווארה של ראומה ברפיון. לא יודע למה עברה בי פתאום מחשבה שאם ירצה, הוא יוכל בשנייה להרים את אמת ידו, לדחוף את סנטרה של אשתו לאחור ולשבור את מפרקתה. רציתי לקום, להוריד ממנה את היד ולשחרר לה את הצוואר, אבל אשתי הסתכלה בי.
צביקה נכנס לסלון. כשעבר לידי דחף את הכורסה המתנדנדת קדימה בבדיחוּת. אני לא סובל את צביקה כשהוא מתבדח איתי. הוא התיישב בקצה הספה התלת־מושבית, ליד ראומה, וחייך אליי בשובבות. צביקה שתקן. הוא אוחז בדעה שהמוזמנים יתאמצו וישעשעו את עצמם. די לו שהוא מזמין אותם. רוב הגברים שאני מכיר הם שתקנים. למפגשים חברתיים הם מביאים איתם את גופם, מושיבים אותו על כיסא או על קצה הספה ליד צלוחית הפיצוחים, הם שולחים לעברה יד, שולים ממנה פיסטוק, בוטן, מה שנמצא בדופן הקרובה, משגרים את הפיצוח אל הפה ולועסים. הם סומכים על הנשים שתמלאנה את השקט. הם סוקרים את הגברים האחרים כמו היו בזירת התגוששות, תוהים מאיפה הם מכירים אותם, ומבררים היכן שירתו בצבא לפני עשרות שנים. הם גם סוקרים את הנשים האחרות שיושבות בצמוד אליהם, ונרגעים כשמבטם נח על זו שלהם.
האהוד הזה בחן אותי ואני בחנתי אותו בחזרה. הוא היה לבוש באותם צבעים כמו שלי, מכנסיים שחורים וחולצה בצבע אפור בהיר. היה לו סמל של תנין שמן ועולץ מעל הכיס. משהו בפרצוף שלו לא מצא חן בעיניי.
"אנחנו לבושים אותו דבר," הוא אמר.
"כן." עניתי רפות. אצלי לא היה תנין מעל הכיס.
"מה קורה?" שאלתי את צביקה בעודי שולח יד לעבר צלוחית הפיצוחים.
צביקה נהם, "בסדר."
אהוד לא הוריד ממני את העיניים. "אני מכיר אותך מאיפשהו?" שאל.
"לא. לא נראה לי." במצב רגיל הייתי שואל במה הוא עוסק, איפה הוא היה בצבא ומה עשה במלחמה, אבל אשתי הסתכלה עליי.
"דודי הוא סוכן ביטוח של מגדל. יש לו משרד באבן גבירול. אם אתה צריך ביטוח חיים, או ביטוח פנסיה, הוא האיש," אמרה אשתי במקומי, בניסיון לרכך את האווירה.
"יפה. כל הכבוד," אמר אהוד כאילו אני ילד קטן שצריך עידוד, "תשאיר לי כרטיס ביקור ואני אפנה אליך את העובדים שלי. זה כמה עשרות תיקים לנהל." הוא דיבר אליי בזחיחות, אבל פניו היו מופנות לאשתי.
"נפלא," היא התלהבה.
הוא דיבר על ביטוחי חיים ואחר כך עבר לדבר על הפינצ'ר שלו ושאל למה לא עושים ביטוחי חיים ובריאות גם לכלבים, והמשיך לספר איך הוא מאלף את הפינצ'ר לקום־לשבת, לקום־לשבת, למרות שיש לו מוח בגודל של סרדין. אחר כך הוא דיבר על בתי משפט ועל עוד משהו ועוד משהו, כאילו שהתקינו בגרון שלו מחסן אמזון של מילים, וכבר הפסקתי להקשיב. ידו המשיכה ללפות בבעלות את צווארה של אשתו, שמצידה כרסמה מהפיצוחים תוך שהיא מהנהנת לאישור. העיניים שלו עדיין עגנו על אשתי.
אשתי לא אוהבת שכופים עליה מבטים. היא הסיטה את ראשה והסתכלה על ציור ותיק של ברושים כפופים שהיה תלוי על הקיר. ואכן, הוא עבר לנעוץ את מבטו ביהודית, שנאחזה בו בחזרה כדי ללכוד אותו, כדי שלא יחזור להתבונן באשתי. יהודית מודדת תדיר את כמות תשומת הלב שמתחלקת ביניהן. כשהמבט של אשתי חזר אליו, קשוב, הוא שב והביט רק בה. לקחתי נשימה עמוקה. אבני חצץ גדולות התגלגלו לי בחזה. השפתון האדום שלה בהק על פניה החיוורות ומפעם לפעם היא כיווצה את שפתה התחתונה והכניסה אותה פנימה, תנועה שהיא עושה כשיש לה תוכנית פעולה בראש.
פתאום נשמע צלצול טלפון מהכיס של אהוד. סוף סוף הוא הוריד את העיניים שלו מאשתי, הסתכל על המסך והסמיק. הסמיק כמו שמש אדומה בשקיעה קיצית. אחר כך הוא התעלם והמשיך כאילו זה היה רק זבוב שהטריד אותו ועוד רגע יפסיק. הזבוב המשיך. ראומה מלמלה, "זאת היא. זה הצלצול שלה." הקול שלה, שלא שמעתי קודם, היה צורם. "אל תענה!" היא תבעה בקול רם. אשתי אמרה, "תענה!" אהוד גירד את אוזנו בעצבנות ונראה פוסח על שתי הסעיפים. ראומה לקחה את ידו והסירה אותה מצווארה בתנועה של השלכת אבן. הטלפון המשיך לצלצל, ואהוד נראה כמי שרוקנו אותו מבפנים. "כל יום שישי היא עושה לו את זה," אמרה ראומה ליהודית.
ואז, בתנועה החלטית, הוא קירב את הטלפון לאוזן ואמר, "היי." קולו היה רך, כך גם פניו. הוא התרומם מהספה תוך כדי דיבור ופסע לכיוון המטבח. ראומה, שנראתה עכשיו חשופה ופגיעה, קמה גם היא, הניחה את תיקה על הכתף ואמרה, "אני הולכת. אין לי כוח לזה." היא פנתה ליהודית ואמרה, "היא לא מפסיקה להטריד אותו. לא יכולה לסבול שיש לו עוד חיים. נתראה ביום שני בסדנה," והזדרזה לכיוון דלת היציאה, כאילו חוששת שמישהו יעכב בעדה.
בתוך הדממה שהשתררה בסלון יכולנו לשמוע את נהמת קולו במטבח. אחר כך הוא חזר. "היא הלכה?" הוא שאל. כתפיו היו שמוטות והתנין מעל הכיס נראה פתאום שדוף ורעב. "טוב, גם אני הולך," הוא אמר בהיסוס, כאילו מקווה שנעצור בעדו. כולנו שתקנו והוא המשיך לעמוד.
אמרתי לו, "שב, תירגע, אתה חיוור." הוא נראה מתנדנד. אבוד. זקוק למושיע. הכרתי את הפנים האלה. קמתי אליו והובלתי אותו חזרה לספה. "בדיוק סיפרת לנו משהו. תמשיך," אמרתי לו בקול סמכותי.
יהודית נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים.
התיישבתי במקומי על הכורסה המתנדנדת.
"היא עזבה אותי," הוא הפטיר בשפה רפה.
"ראומה?" שאל צביקה.
"לא. אשתי." ראשו התנדנד לצדדים ועיניו בהו אל הקיר ממול. "היא עזבה אותי. היא אמרה, קח מה שאתה רוצה ולך מהבית. אני לא יכולה להסתכל עליך יותר. אמרתי לה למה? נלך לטיפול, מבטיח. נתקן את מה שצריך. אבל היא אמרה, לא רוצה. אין לי כוח. כל נקבה שעוברת ברחוב אתה מסתכל עליה. זה מה שהיא אמרה. אפילו לא רבנו. היא אפילו לא כעסה. עשיתי טעויות, אני לא אומר, אבל ככה גומרים? נתתי לה הכול. הכול. פתאום זה… אבל היא? לא עוזבת אותי… כל הזמן מתקשרת… מה אתה עושה? איפה אתה? עם מי אתה? אכלת? מה אכלת?"
"וראומה?" שאלה יהודית שנותרה לעמוד מחזיקה את כוס המים.
"ראומה? אני מכיר אותה רק חודש בקושי.״
"אשתך סוף סוף הבינה איזו טעות חמורה היא עשתה," אמרתי בקול רם.
הוא ישב בקצה הספה התלת־מושבית. פניו היו אפורות כצבע החולצה. שתיקה נפלה בינינו. ואז הוא המשיך, "זה נחת עליי כמו סלע. אני לא מבין. הכול בינינו היה בסדר."
הסתכלתי על אשתי והיא הסתכלה עליי במבט לא מוכר. רציתי שזה ימשיך.
"בוא, דודי, אני צריכה את הערנות שלך לדרך הביתה," היא אמרה כעבור דקה, כשלא הגבתי למבט.
"תישארו," אמרה יהודית, "עוד לא אכלנו את הסלט כרוב־גזר שלכם."
המשכתי לשבת.
"תאכלו אותו מחר בבוקר," אשתי אמרה ליהודית ופנתה אליי, "נו. מה קרה לך?"
התרוממתי בעצלתיים מהכורסה המתנדנדת, זקפתי את קומתי, הצדעתי לה ואמרתי,
"הערנות שלי כולה לרשותך."
לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית. ספרה "אדון הלילה" ראה אור בהוצאת מטר בשנת 2022. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "אלכסון", "יקום תרבות", "דיומא" ובגיליון המוסך מיום 10.06.21.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סיידי", סיפור קצר מאת אלדד יחיעם
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
