ארוכים | נשים מקפלות את הגוף לחלקים

פואמה מתוך ספר בכתובים מאת תמר פלדברג

רחל רבינוביץ, פרט מתוך אדומי חזה, דיו על נייר, 150X100 ס"מ, 2018

.

מתוקף הדברים שבפנים

תמר פלדברג

.

…וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
זלדה
.

מִתֹּקֶף הַדְּבָרִים

שֶׁבִּפְנִים

גֻּלְגַּלְתִּי לְכָאן

עַל מִטָּה

שֶׁאֵינָהּ מִטָּתִי

.

הֻפְתַּעְתִּי לְגַלּוֹת:

יוֹם ג'

הַשָּׁעָה 8

קוֹמָה 6

מִטָּה 16

חַלּוֹן נִפְרָשׂ לְרֹחַב

שָׁמַיִם זָרִים

.

*

מְגֻלְגֶּלֶת כִּפְקַעַת חֲבָלִים

בֵּין הַמְּעִי לִקְצֵה הַטַּבּוּר

נְשִׁימָה מְחַפֶּשֶׂת

עוֹד לֹא אֲבוּדָה

.
*

עַל כִּסֵּא צַר יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה עִם בֶּטֶן גְּדוֹלָה כְּמוֹ בָּלְעָה סוֹד.

מִבַּעַד לְמֶבָּטָהּ הַשּׁוֹאֵף, הַמַּבְרִיק, מְשֻׂרְטָטִים פַּסֵּי צֵל,

מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו אִשָּׁה מְבֹהֶלֶת.

.

*

הָאָחוֹת יוֹצֵאת

וּמְסִיטָה וִילוֹן

גּוּפִי

גְּלִימָה מִתְפָּרֶשֶׂת:

שָׁדַיִם שְׁקוּפִים

בֶּטֶן מֵעַל

מֵעַיִם

אַגָּן נוֹטֶה

מַטָּה

שְׂפָתַיִם

חֲתוּמוֹת

.

*

לָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ,

.

אֲנִי מַפְקִידָה

אוֹתִי בְּיָדֶיךָ

אָנָּא זְכֹר:

.

הֲכִי חֲשׁוּבָה

.

לְצַד הַסַּכִּינִים

וְאֵבְרֵי

הַפְּנִים הַקְּרוֹבִים

לִשְׂפַת הָעוֹר

(עוֹרִי)

.

לָשׁוֹן רַכָּה

.

טריפטיך

סֻמַּנְתִּי

בִּשְׁלשָׁה חֲרִיצִים:

אֶחָד מִשְּׂמֹאל

שֵׁנִי מֵעַל הַפֹּת

וּבַטַּבּוּר אֶחָד

.

אָ

רֹ

ךְ

.

הוֹצִיאוּ

חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים דַּק

חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים גַּס

גְּדָעִים שָׁוִים

.

חִבְּרוּ

צִנּוֹר קָטָן לְצִנּוֹר גָּדוֹל

בְּקָו הַחִתּוּךְ

.

בִּי

.

נשל

לִפְנֵי זֶה גּוּפִי

לִפְנֵי זֶה שְׁקִיעָה

לִפְנֵי זֶה עַפְעַפַּיִם כְּבֵדִים

לִפְנֵי זֶה בְּשֶׁקֶט דִּבְּרוּ

לִפְנֵי זֶה הָיִיתִי שׁוֹמַעַת

לִפְנֵי זֶה קוֹלוֹת

            נְשִׁיפָה

            שָׁאַפְתִּי:

.

הַלְוַאי וְאֶמְצָא רָצוֹן

לְהִתְעוֹרֵר

.

בְּתוֹךְ אוֹר

חַם

בְּתוֹךְ

עוֹרִי

.

*

בֵּין וִילוֹנוֹת

חֲרִיץ שָׁמַיִם

מִתְמַלֵּא

.

Our Lady Health of the Sick

מָדוֹנָה מַצִּיגָה אֶת עַצְמָהּ: "I'm the nurse ward",

שֶׁתִּרְגּוּמוֹ: "אֲנִי מַחְלֶקֶת הָאָחוֹת".

מַחְלֶקֶת הָאָחוֹת מָדוֹנָה מַחְדִּירָה מַחַט לְגַב

הַיָּד וּמִתְבּוֹנֶנֶת הַצִּדָּה

אֶל עֵבֶר הַחַלּוֹן, אֲנִי רוֹאָה

קַרְנֵי אוֹר

מִתְפָּרְצוֹת מִמִּנְסָרָה

שֶׁנִּתְלְתָה מִזְּמַן עַל הַחַלּוֹן

רְאִי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהּ

אֲבָל דּוֹקֵר לִי בַּלָּשׁוֹן

.

מדונה מחלקת תרופות נגד

אֲנַחְנוּ לוֹחֲשׁוֹת:

אֲחוֹתֵנוּ מָדוֹנָה

גְּבִרְתֵּנוּ בְּרִיאוּת שֶׁל חוֹלִים

גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל אַחֲרֵי נִתּוּחִים

גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל מִסְדְּרוֹנוֹת יְרֻקִּים

אִמֵּנוּ שֶׁל הַחַלּוֹן

Thank you for taking such good care of us

.

הִיא מַנִּיחָה כַּדּוּר מִתַּחַת לְכָל לָשׁוֹן

וּמוֹזֶגֶת מַיִם לַלֹּעַ, אוֹמֶרֶת:

"I'm giving you something light",

שֶׁתִּרְגּוּמוֹ: "אֲנִי מַעֲנִיקָה לָכֵן מַשֶּׁהוּ אוֹר".

עוֹר פָּנֶיהָ מַזְהִיר

.

*

הַבֹּקֶר טוֹב אָז מָדוֹנָה אוֹמֶרֶת:

If you can tolerate the pill

If you can ingest solid

If you can pass gas

If you can walk the whole ward

.

.

הִיא עוֹקֶבֶת בְּסַבְלָנוּת

אֵיךְ אֲנַחְנוּ:

סוֹבְלוֹת כַּדּוּר

מְעַכְּלוֹת מוּצָק

מוֹסְרוֹת גָּז

הוֹלְכוֹת אֶת כָּל הַמַּחְלָקָה

.

עַל שְׂפַת הַחַלּוֹן

.

*

אֲנִי מַשְׁאִירָה

סִימָן עַל הַחַלּוֹן

אֵד. הֶבֶל

.

וידוי

כָּל בֹּקֶר מְשַׁלְשֶׁלֶת

חֶבֶל אֶל תּוֹךְ הַלֹּעַ

לִמְשׁוֹת אֶת תְּהוֹם תָּמָר

.

מנחה

מָדוֹנָה רוֹכֶנֶת מֵעָלַי לִכְרֹךְ

אֶת מַה שֶּׁנִּדְמֶה כְּשָׂרִיד

חָפוּר וְרִקְמַת עוֹר

פְּרוּמָה

.

אֲנִי מַגִּישָׁה לָהּ אֶת טַבּוּרִי

.

*

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

עִיר בּוֹהֶקֶת

תְּלוּיָה עַל בִּנְיָנִים גְּבֹהִים

כְּבִישׁ מִתְפַּתֵּל

אוֹטוֹבּוּס אָדֹם נֶעְצָר

אִשָּׁה מוֹרִידָה כַּף רֶגֶל

אֶל סַף מִדְרָכָה

וּמַמְשִׁיכָה לִצְעֹד בֵּין בְּרִיּוֹת

.

בַּצַּד שֶׁלִּי נָשִׁים מְקַפְּלוֹת

אֶת הַגּוּף לַחֲלָקִים כְּפוּפִים

מֵעַל עוֹר תָּפוּר

מַעֲבִירוֹת לְשׁוֹנוֹת

עַל שָׂפוֹת

חֲרֵבוֹת

.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן

חוֹלוֹת וּבְרִיאוֹת קְלוּעוֹת

זוֹ בָּזוֹ

.

*

בַּחֲלוּק צָחֹר אֲנִי מְרַחֶפֶת

אֶל הַחַלּוֹן

אוֹר פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַזְּגוּגִית

אֵינִי מִתְנַפֶּצֶת

.

רוֹזִי וְגִ'ין בַּמִּטּוֹת מוֹחֲאוֹת כַּפַּיִם חַלָּשׁ

.

*

הַמֵּעַיִם שׁוֹכְבִים עַל הַצַּד מְכֻרְבָּלִים, קְרוֹבִים לְעַצְמוֹת הָאַגָּן.

בְּלִי הַתְחָלָה אוֹ סוֹף, מְנֻתָּקִים מִשְּׁאָר הָאֵבָרִים וּמִמֶּנִּי. נִרְדְּמוּ.

.

*

גִּ'ין שׁוֹכֶבֶת מוּלִי

מְסַפֶּרֶת עַל נִסְיוֹנוֹת הַטִּפּוּל

הִיא רָזְתָה מְאֹד

אֲפִלּוּ הַנְּכָדִים כְּבֵדִים מִמֶּנָּה

.

גּוּפִי מִתְאַמֵּץ לְהַקְשִׁיב לָהּ

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בִּשְׂפָתָהּ נָעָה

וְנִזְכֶּרֶת בְּאִמָּא שֶׁלִּי

חוֹלָה

עוֹבֶרֶת מִמֶּנִּי הָלְאָה

.

רֹאשִׁי מְהַנְהֵן לְעֶבְרָהּ בִּכְאֵב

אֲנִי אוֹמֶרֶת :

"Fingers crossed, Jeanne!"

וּמוֹתַחַת אֶת זְרוֹעִי לְעֶבְרָהּ

אַךְ כַּף יָדִי

לֹא מַצְלִיחָה לַחֲצוֹת

.

*

יוֹשֶׁבֶת בְּמִטָּה 16

.

מוֹשִׁיטָה תֵּשַׁע אֶצְבָּעוֹת לְגִ'ין

וּבְאֶצְבַּע אַחַת מַדְלִיקָה אֶת הָאוֹר

.

רַק לֹא לִרְאוֹת

.

מה עוד, אמא?

בַּסּוֹף

(בְּסוֹפֵךְ)

כַּף יָדֵךְ הָיְתָה בְּיָדִי

גַּם אָז

לֹא מָשַׁכְתְּ

יָדֵךְ מִמֶּנִּי

.

(מתוך שיחה שלא התקיימה עם אמי)

שָׁאַלְתְּ: אֵיךְ הַבֶּטֶן?

הִתְכַּוַּנְתְּ לִשְׁאֹל: הָאֵם הִיא (אַתְּ) כּוֹאֶבֶת?

וְלֹא שָׁאַלְתְּ: הַאִם הִיא (אַתְּ) נְפוּחָה? אוֹ עַל הַחֲתָכִים

שֶׁבָּעוֹר אוֹ הַאִם הַפְּצָעִים כְּבָר הִגְלִידוּ.

יָכֹלְתְּ לִשְׁאֹל: אַתְּ רְעֵבָה?

הַפֶּצַע הַפְּנִימִי עוֹד כּוֹאֵב?

.

גופי

שֶׁל מִי הַפָּנִים, שֶׁבַּבֹּקֶר מַבִּיטוֹת עֲיֵפוֹת בַּמַּרְאָה?

הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמִּתְכַּוְּצוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת לְפִי קֶצֶב הַיָּרֵחַ אוֹ הַהוֹרְמוֹנִים?

לְמִי שַׁיָּכוֹת הַצַּלָּקוֹת עַל הָעוֹר הַפְּנִימִי?

הַמֵּעַיִם? שֶׁל מִי הַמֵּעַיִם? מִישֶׁהִי רוֹצָה מֵעַיִם?

וְהַקּוֹל הַזֶּה, שֶׁל מִי?

.

.

תמר פלדברג היא משוררת ואדריכלית. ספרה "בדרך בבית" ראה אור בהוצאת פרדס ב־2020. בשנים האחרונות מנחה ואוצרת מפגשי שירה. מתגוררת עם משפחתה במרלו, אנגליה.

.

הפואמה "מתוקף הדברים שבפנים" פותחת את הספר "טבור", העתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אפיק, בעריכת דרור בורשטיין.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: שרון אס במחזור שירים לחברתה, הסופרת רמה לוסקי, שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | האותיות ופירורי הלחם

"לברוא במילים את לבלובו של ענף." צביה ליטבסקי על "אבק וצבעים" מאת יאן קפלינסקי, בתרגום גילי חיימוביץ'

משה שיקו כץ, הסכמה לסדר מופתי, טכניקה מעורבת על דיקט, 128X70 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

האותיות ופירורי הלחם: על "אבק וצבעים" מאת יאן קפלינסקי

צביה ליטבסקי

.

"וְאָבָק וּצְבָעִים הוֹפְכִים לְפַּרְפָּרִים חֲדָשִׁים אוּלָם אֲנַחְנוּ מֻנָּחִים בַּאֲדָמָה כְּמוֹ / עֲצָמוֹת הַשָּׁבוֹת לִיצוּעָן […] מִלִּים עוֹשֹוֹת אֶת צַעֲדֵיהֶן הָרִאשׁוֹנִים בְּחֶשְׁכַת הַדַּפִּים הַצְּחֹרִים הֵיכָן שֶׁאֵין צְלָלִים אֵין מֶרְחָב" (עמ' 13).

שתי שורות אלה הפותחות את הספר, כשמילותיהן הראשונות משמשות לו כותר, מעמידות ניגוד מוחלט בין הטבע החי לבין האדם. קיום הדדי בין שני אלה אינו בגדר האפשר. התרבות אינה אלא תולדות תבוסתה במלחמתה הבלתי פוסקת בטבע, ו־ו"ו החיבור שבה פותח השיר מעמידה אותו, כשלעצמו, כחלק מרצף זה. בעוד הטבע הוא השתלשלות בלתי פוסקת של התהוות – אבק וצבעים ההופכים לפרפרים חיים – הרי השירה אינה אלא הניסיון לקבע אותה, ובכך ליטול את חייה, להקפיא את הרגע החולף ובכך להכחידו. התרבות וההיסטוריה אינן אלא קברים של עצמות מתים, והדובר רואה עצמו כשותף לפעולה הרסנית זו. האוקסימורון "חֶשְׁכַת הַדַּפִּים הַצְּחֹרִים" מייצג תפיסה זו: הלובן הפיזי של דפי הכתיבה, המסמל גם חוויה של טרם־בריאה, אינו אלא חשכה מוחלטת מבחינתו של הדובר, שכן כאמור, הכתיבה כיסוד תרבות מנוגדת לחיותו של הטבע. הצללים, לעומת זאת, מציינים קיום הדדי של אור וחושך שאינו מצוי אלא במרחב, פיזי והגותי גם יחד. האם בעזרת המילים ה"עוֹשֹוֹת אֶת צַעֲדֵיהֶן הָרִאשׁוֹנִים" ייווצר מרחב נכסף זה?

העמדה הרווחת של מעשה האמנות כלידה נפסלת אף היא על הסף, שכן דחף היצירה – האש הבוערת – אינו אלא דחף המוות: "הָאִם זוֹ אָכֵן הַתְחָלָה חֲדָשָׁה עַכְשָׁו הַכֹּל בּוֹעֵר עָמֹק בִּפְנִים […] וְהַוְּרִידִים הוֹפְכִים לִמְאֻבָּנִים / […] רֶטֶט שֶׁל מֵי פְּלָגִים מֵבִיא קָרַח אֶל הַקֻּלְמוּסִים" (שם).

ריתמוס מקוטע, רווחים בלתי צפויים, תחושת גיבוב, ואי־תקינות אקראית של משפטים, כל אלה משקפים ומעצבים חוויה נוראה זו. השיר מסתיים במעין תפילת אשכבה: "רַק שָׁלוֹם […] שָׁלֹום שְׁכֹן עִם צִפּוֹרֵי גַּן עֵדֶן […], שְּכֹן עִם הָרְקִיעִים […]    שָׁלוֹם הֱיֶה וּמְנוּחָה   מְנוּחַת עוֹלָמִים" (עמ' 14).  השלום, כהשלמה בין שני הממדים הסותרים זה את זה, אינו בגדר האפשר אלא מחוץ לחיים.

אף בשיר הבא, שנעדרת ממנו אותה פראות נואשת שבשיר הראשון, נאמר: "מִלִּים רַק מִלִּים / כֵּלִים רֵיקִים בְּחֶדֶר רֵיק" (עמ' 15) ואכן, האם אין בניסיונו של היוצר לנצח את הזמן – ללכוד עלה נושר – משום פגיעה אנושה בטבע ובעצמי? הניגוד הטרגי חוזר ומוצג בתמונה מופלאה זו: "נְמָלִים צוֹעֲדוֹת בַּסָּךְ עַל שְׁבִילִים בְּנֵי אַלְפֵי דּוֹרוֹת – הָאֲדָמָה חַיָּה וְזָעָה עַל אֵינְספוֹר בְּהוֹנוֹתֶיהָ, תָּאֶיהָ, פִּיּוֹתֶיהָ, גַּפֶּיהָ וּמְשֹׁוֹשֶׁיהָ. […], בעוד "הָאָדָם עָגוּן בְּתוֹךְ עַצְמוֹ" כ"סְפִינָה גְּדוֹלָה שֶׁמַּחֲלִידָה בַּמַּעֲגָן", וזאת רק על מנת להנציח את שמו. "כֻּלָּם תָּרִים / אַחַר עַצְמָם, […] עַל קִירוֹת הַקַּטָקוֹמְבּוֹת תַּחַת קִמּוּרֶיהָ שֶׁל הָהִיסְטוֹרְיָה" (עמ' 17). החיים, בממד המיקרוסקופי והקוסמי כאחד, מסרבים להתקבֵּע בשיר: "הָאוֹר מֵשִׁיב חֲזָרָה פַּרְפָּר חִיוַרְיָנִי מֵעֵבֶר לְמַסְלוּלוֹ שֶׁל פְּלוּטוֹ" (עמ' 16).

אף ראיית השירה כשיקוף ה"אני" אינה אלא הבל: האדם "נָעוּל בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וּמַמְצִיא אֶת הַהִשְׁתַּקְפֻיּוֹת שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ / וְאֶת הַהִשְׁתַּקְפֻיּוֹת של הַהִשְׁתַּקְפֻיּוֹת: תַּרְבּוּת, סִפְרוּת, / אַדְרִיכָלוּת" (עמ' 18). המציאות המומצאת אינה אלא "הִשְׁתַּקְפוּת עַל פְּנֵי תְּהוֹם" (עמ' 22).

כמי שכותבת, עמדה קיומית זו זעזעה אותי, אף שהיא זכורה לי מנעוריי, כאשר הפסקתי לכתוב לכמה שנים מתוך הכרה שלעולם לא אוכל לברוא במילים את לבלובו של ענף. אלא ששירתו של קפלינסקי אינה נותרת בנקודה זו. הספר, כאוסף רחב היקף, ובהנחה שסדר השירים כרונולוגי במידה זו או אחרת, מעמיד תהליך מרתק של צמיחה ופריחה. דווקא מתוך צלילה עמוקה אל חווית השסע הזה, הוא מתפוגג לכלל פסיפס עשיר זהרורים של שני היסודות גם יחד תוך הפריה הדדית. השירה הופכת, בדומה להוויה עצמה, למארג צבעוני, שאבק צונח עליו ופורח ממנו ללא הרף.

תהליך זה מתחיל בהחדרת הקונקרטי, כגון הכנת דייסה לילדים, או טיפול בדגיג באקווריום, לַטריטוריה המופשטת של השיר. מלאכת השזירה הופכת לעמוקה ומורכבת, ככל שהיא מאמצת לעצמה את פשטות ההוויה.

הפרט החד־פעמי הוא חלק חיוני בהתהוות הכוללת שמעבר לשפה: "וְהָאֲגָם נָע הָלְאָה / מִשְּׁמוֹ /    מֵעִתּוֹתָיו וּמֵאַדְמָתוֹ / רַק כְּדֵי לָשׁוּב אֶל מוֹצָאָם שֶׁל הָעֵצִים", ובמילים ניתן לתת לכך ביטוי רק באוקסימורון: "אֵיפְשֶׁהוּ שָׁם יֵשׁ אֲגָם שֶׁהוּא שְׁבִיב שֶׁל מְצִיאוּת כָּל כָּךְ מְצִיאוּתִית עַד שֶׁהִיא אוֹבֶדֶת בְּתוֹכוֹ כְּמוֹ בְּתוֹךְ אִישׁוֹנִֹים" (עמ' 29) התופעה – האגם – היא אוטונומית, ללא תלות במילה המייצגת. הערגה אל המוחלט כשורש היצירה אינה מבטלת את היחסי והחולף: אדרבה, ככל שהיוצר קשוב לחד־פעמי יש באפשרותו  להשתתף בהוויה ההיולית נטולת הזמן, ב"אוֹתוֹ חֹסֶר תְּנוּעָה / שֶׁבּוֹ הַחֲגָבִים מְנַגְּנִים מוּסִיקָה עִם נִשְׁמָתְךָ". (עמ' 35) הזמן, בצד היותו אויב, הריהו ידיד נפש, בהכילו "תִּקְוָה מְתוּקָה / לַהֲפֹךְ        לְעֵץ / לְמַשְׁמָעוּת     בְּתוֹכְךָ" (עמ' 31) ובמילים אחרות: הסיטואציה האקראית, לא רק שאינה סותרת את האחד; היא־היא האדמה המצמיחה אותו.

התשוקה לנצח את הזמן אינה נעלמת, אלא הולכת ומתמלאת בהבהובי הממשי, כפי שעולה משיר זה המובא כאן בשלמותו: "הַדְּיוֹ עוֹד לֹא  / יָבַשׁ / הַנְּשִׁיקָה שֶׁל הַלֶּחֶם / עוֹד לֹא / נֶאֱכְלָה // אָבִיב בָּא / וְחָלַף // צְבָעִים / מִתְפַּשְּׁטִים / שׁוּב / וְשׁוּב עַל / הַכְּנָפַיִם / הַשְֹּרוּפוֹת / וְהַשְֹמֵחוֹת שֶׁלִּי // שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת / אִם הֵן שַׁיָּכוֹת לְרִפְרוּפָיו / שֶׁל פִילוֹסוֹף / אוֹ שֶׁל / פַּרְפָּר" (עמ' 32).

כנפיים שרופות (או שבורות) אלה – מוטיב מרכזי בספר – הן העדות לכישלונות המעוף אל עבר המוחלט, כמעופו של איקרוס אל השמש המביא עליו את קיצו. המעוף, כמגלם את הכמיהה לפרוץ מגבולות האנושי, אינו חדל – "וַאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ / מְסֻחְרָרִים בִּנְפִילָה חָפְשִׁית / מִזְרִיחָה עַד שְׁקִיעָה" (עמ' 58), אך הכלתה של הכמיהה מביאה עימה שמחה ומאפשרת את החיים והיצירה: "בְּכָנָף שְׁבוּרָה / מִישֶׁהוּ עוֹרֵם / אֶת הָאוֹתִיּוֹת / וּפֵרוּרֵי הַלֶּחֶם / עַל הַשֻּׁלְחָן" (עמ' 52).

תמונתו המפורסמת של ברויגל האב "נוף עם נפילת איקרוס" תואמת להפליא תפיסה זו. נוכחותו של איקרוס בתמונה שולית ביותר (רואים רק את זרועו הרחוקה, ועל כן זעירה, המתרוממת מעל לנהר), כשאת מרחב הציור ממלאים פרטי הטבע והאדם העובד את אדמתו. הפרטים הממשיים, בני החלוף, הם המעניקים את חווית היש המוחלט: "עָשׁ יָחִיד עָף מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב בְּתוֹךְ הַחֶדֶר: יֵש מִזְרָח וּמַעֲרָב גַּם בְּתוֹך הַחֶדֶר – בַּחֶדֶר, בְּקֻפְסַת הַגַּפְרוּרִים, בְּקוּף מַחַט" (עמ' 44).

.

פיטר ברויגל האב, נוף עם נפילת איקרוס, שמן על בד, 112X73.5 ס"מ, 1560

.

הארה זו אינה נרכשת מאליה. ההתבוננות העצמית היא המאפשרת אותה, כמו למשל: "קָפַצְתִּי לְהָבִיא חָלָב וְלִשְֹמאלִי נִבְּטוּ אֵלַי מֵהַשְּׁבִיל / חַמְצִיצִים פּוֹרְחִים, וְהַתּוֹדָעָה שֶׁלִּי הָפְכָה לְחַסְרַת מָנוֹחַ, […] מַה זֶה שָׁם / בֵּינִי לְבֵין הַיַּעַר […] הַקִּיר שֶׁמַּפְרִיד אוֹתִי מֵהַחַמְצִיץ הַזֶּה […] יִתָּכֵן שֶׁכָּל הַזְּמַן כָּמַהְתִי וְרָדַפְתִּי / אַחַר מְצִיאוּת שֶׁמִּתַּחַת לַמְּצִיאוּת הַזּוֹ; […]. לָרִאשׁוֹנָה אֲנִי מֵבִין, הַשְּׁקִיפוּת כְּשֶׁלְעַצְמָהּ אֵינָהּ אֶלָא / מַה שֶׁנִּרְאֶה דַּרְכָּהּ: שֶׁמֶשׁ עֶרֶב / מַבְהִיקָה מִבַּעַד לַעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל הַחַמְצִיצִים" (עמ' 63). השקיפות – מושא הכמיהה – נטמעת בנראֶה במקום להוות קיר אטום, חוצץ. המטפיזי משובץ בפיזי ולהפך. אין קיום לאחד ללא זולתו: "הַלֹּא־קַיָּם פּוֹשֶֹה בַּכֹּל וְהקִּיּוּם נִמְלָא שַׁלְוָה. / עַד שֶׁקַּו הַגְּבוּל הָאַחֲרוֹן / בֵּינֵינוּ לָאֲדָמָה מִתְמוֹסֵס. זוֹ אַהֲבָה" (עמ' 99).

ובהקשר זה – בין הנמלים, העש והחמציצים – נמצאים גם אשתו של הדובר וילדיו. הנוכחות הנשית האינטימית היא המאפשרת חוויית בראשית, חוויית האחדות הגדולה: "שָׁרָשִׁים, שָׁרָשֵׁינוּ הַבִּלְתִּי נִדְלִים / עוֹדָם נֵעוֹרִים, עוֹדָם יְשֵׁנִים בִּנְקִיקֵי אֶבֶן בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה / מִבְּלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת עַצְמָם, מִבְּלִי שֶׁיַּכִּירוּ אוֹתוֹ, אֶת מִי שֶׁנִּטְוָה לְתוֹכָם / דֶּרֶךְ הָאֲדָמָה הַחֲשׁוּכָה כָּכָה בְּבַת אַחַת הָאִילָנוֹת פּוֹגְשִׁים בְּעוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה / וְשֶׁל מַטָּה דֶּרֶךְ בְּשָֹרָהּ הָאִלֵּם שֶׁל אִמָּא / אֶצְבָּעוֹת אֶל אֶצְבָּעוֹת, עָלִים אֶל עָלִים, חֲלָצַיִם אֶל חַלָצַיִם, / בִּשְׁתִיקָה דָּם וְאֶרֶץ מִבֵּינֵינוּ נוֹפְלִים / גּוּפֵךְ הַצָּעִיר עוֹלֶה בַּלֶּהָבוֹת תַּחַת עָלִים יְבֵשִׁים" (עמ' 49). החוויה הארוטית מחברת אל תוכה את הממדים כולם: את האיש והאישה החד־פעמיים, את הצמיחה מתוך האדמה אל "עוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה", את מעשה האהבה והשורשים הסמויים מן העין. אין הבדל בין העלים הנוהים זה אל זה לבין הבערה הארוטית.

מחזור השירים "דממה. אבק" מעשיר תהליך פורה ומרתק זה. אביא מתוכו קטעים מספר בלבד, בשל קוצר היריעה:

"בְּכָל מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ דְּמָמָה, מִתְאַסֵּף אָבָק. […] רַק עַל פְּנֵי הַדַּף מְאַבֵּד הַזְּמַן אֶת כּחוֹ הָאַדִּיר. / לְעִתִּים מַשֶּׁהוּ מִמֶּנּוּ נוֹתָר. / כְּמו לְמָשָל:", וכאן מופיע במישור הגרפי הלא־כלום, היעדר המילים, הדממה בריק הלבן של שארית הדף (עמ' 68).

השירה אינה עוד הכחדתו של היש. הפרטים הקונקרטיים נמסו אל תוכה זה מכבר. בשירי המחזור זורמת השתתפות ענפה ובלתי פוסקת בבריאה. אף נפילתו הזכורה של איקרוס מובנית בתוכה:

"בְּנִי מֵכִין סִירָה / וְשׁוּב חוֹתֵךְ אֶת אֶצְבָּעוֹ. / טִפַּת הַדָּם מְסַמֶּנֶת / אֶת רֶגַע הַנְּפִילָה הַחָפְשִׁית. / כְּשֶׁכֻּלָּם שָׁוִים: הָאֶבֶן וְהַנּוֹצָה, הַקַּבְצָּן וְהַמֶּלֶךְ, / הַיַּתּוּשׁ וְהַמְשׁוֹרֵר, הַפֶּלֶךְ וְחוֹלֵץ הַמַּגָּפַיִם. / הֶעָתִיד – חֹר גָּדוֹל שָׁחֹר / בְּתוֹךְ רִיק שָׁחֹר. / אֵינֶנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ, / לֹא חָשׁ בְּמִשְׁקָלוֹ" (עמ' 73).

וברוח זו זְרוּיוֹת בספר הגדרות מגוונות לשירה: "שִׁירָה הִיא שְׁלוּחָתוֹ שֶׁל הַלֵּב, / שְׁלוּחַת פְּעִימוֹתָיו / אֶל פְּנִים עֵצִים, שִֹיחִים, / פְּרִיחַת עֲצֵי תַּפּוּחִים, מַקּוֹרֵי אַוָּזִים סְגַלְגָלִים, / רִשְׁתוֹת עַכְבִישִׁים חֶבְלֵי כְּבִיסָה" (עמ' 69).

ועוד: "שִׁירָה הִיא עַלְוָה – בַּאָבִיב / נִלּוֹדָה מִכֹּל טִפַּת גֶּשֶׁם, מִכֹּל זֶרַע אוֹר הַפּוֹגֵשׁ בָּאֲדָמָה." (עמ' 119) והאור, מלבד היותו פיזי, ממשי, הוא בגדר התגלות: "עָלִיתִי מֵהַמַּרְתֵּף: לְפֶתַע הַכֹּל נִמְלָא אוֹר. […] הָאוֹר מַזְכִּיר לָנוּ, כֻּלָּנוּ אֲנִיצֵי אָבָק, […] הֲבָנָה הִיא / לְהָבִין שֶׁלֹּא הֵבַנְתָּ. / זֶה וְזֶה לֹא – עוֹבֵר בֵּינֵיהֶם קַו דַּק מִן הַדַּקִּים: אֵין / לוֹ עֹבִי, לֹא צֶבַע, לֹא רֵיחַ אוֹ מִשְׁקָל" (עמ' 82). היעדר כל גילום פיזי של הרגע החולף בממד הזמן, ושל האור בממד המרחב מסמל את אי־האפשרות לאחוז בו. ומנגד, הוא היש היחיד שבנמצא, ליבת ההוויה. ההבנה היחידה של הצירוף הפרדוקסלי – "לְהָבִין שֶׁלֹּא הֵבַנְתָּ" –טומנת בחובה את ההשלמה, את הענווה המשחררת עם היות אנושי.

שירתו של יאן קפלינסקי קרובה מאוד לליבי. היא נוגעת בכל המצוי בין הקטבים: בין הדיאלקטי למוחלט, בין מטה ומעלה, בין הכאב והאושר, בין המוות והחיים.

לעיתים חשתי בעודפות יתרה של טקסט, אך יש לראות בה עיקר פואטי הולם.

אין ביכולתי להתייחס למלאכת התרגום, אלא רק להודות לגילי חיימוביץ', על המתנה הנדירה שהעניקה לקוראי שירה בעברית.

כל הנאמר ומעבר לכך משתקפים בשיר שבחרתי לסיום:

.

*

הַזְּמַן פּוֹסֵק

וְהוֹפֵךְ לְשִׁיר

מְרוֹמֵם אוֹתִי מַעְלָה

כְּמוֹ הָיִיתִי צִפּוֹר בְּכַפִוֹ

וּמֵישִׁיר בִּי

מַבָּטוֹ

בְּעֵינָיו הַמְּלֵאוֹת

בְּאוֹר חוֹלֵף

שֶׁל כּוֹכָבִים

כָּל נַהֲמוֹת הָעִיר

רְחוֹקוֹת

מִטְּוַח פְּגִיעָה

בְּעוֹד הַשִׁיר מַעֲבִיר

אֶת חַיָּיו

אֵיפְשֶהוּ

תַּחַת תֵּל נְמָלִים

תַּחַת עֵץ הָעוֹלָם

תַּחַת כְּבֵדוּת

הַשֶּׁלֶג

שֶׁל פֶבְּרוּאַר

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

יאן קפלינסקי, "אבק וצבעים", ספרי עתון 77, 2022. תרגום: גילי חיימוביץ'

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל על "ארץ־עֶרֶב" מאת שרה קירש

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2023 | אני האיש בגרביים

"ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם." קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", מאת עודד כרמלי

מתן בן טולילה, מסכים, שמן על בד, 60X30 ס"מ, 2020 (צילום: יאיר חובב)

.

קטע מתוך "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא" / עודד כרמלי

.

כל לילה הכוכבים מבטיחים לי גדולות ונצורות, משל עורכים לי סיור באחוזה רחבת ידיים, ומראים לי את הטרקלין ואת חדרי ההסבה ואת חדרי השינה ואת חדרי האורחים, וכשהשמש מפציעה פתאום משתנה הנימה, משתנות מחוות הידיים, ואומרים לי: ואתה ישן שם. ושוב מצביעים על כדור הארץ.

.

בינתיים בכדור הארץ אני האיש בגרביים. מי אני? אני האיש בגרביים. אני האיש בגרביים גם בקיץ, שאיש אינו יודע, גם האיש לא, אם הוא נגעל מכפות רגליו או נגעל מהרצפה, אם הוא נגעל מגופו או נגעל מהארץ, נגעל מעצמו או נגעל ממה שהוא לא. ובינתיים הוא מסתובב בגרביים, גם בקיץ, רק שיהיה חיץ, ובלבד שיבסס את עצמו איכשהו כמשהו נפרד, ראוי להתייחסות.

.

אני הלכתי לים בגרביים. גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני לא גל, אני מרגיש את זה כמו קיא שאי אפשר להקיא, גועל נפשי שאני לא גל, גועל נפשי שאני אפילו לא מסוגל לבהות בשמש.

אור הבוקר הראשון עוד לא הגיע אליי ושוב לילה.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים, אבל אני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק משום שאני לא מצליח לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אני רוצה לתקשר עם חייזרים בדיוק כדי לא לתקשר עם המשפחה שלי.

.

אבל אני יודע בדיוק מה יהיה:

.

מפגש ראשון עם חייזרים, וזה יהיה אבי. והוא ישאל: זה כסף טוב להיות אסטרונאוט? משהו קבוע?

.

(– משרה לכל החיים.)

.

מפגש שני עם חייזרים, וזאת תהיה אימי. והיא תשאל: אכלת כבר?

.

(– למה שלא אוכל?)

.

מפגש שלישי עם חייזרים, וזאת תהיה סבתא ז"ל. והיא תשאל: לחייזרים כן, אבל להרים טלפון לא היה לך זמן?

.

(– נו די, סבתא. טסתי קרוב למהירות האור. לא היה לי רגע לחושך.)

.

מפגש רביעי עם חייזרים, והם יהיו חייזרים. והם ישאלו: ולא ניסית לדבר איתם פשוט?

.

(– הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי. עברתי איתם על המספרים הטבעיים 1 עד 10. הצגתי להם תרשים גרפי של גוף האדם. הראיתי להם את מערכת השמש. הם לא התרשמו. והם צחקו עליי. שאלו אם אני "מדען עכשיו". כאילו השירה עזרה. או הפוליטיקה. או העיתונות.)

.

הגעתי עד לספין האלקטרון כדי לתקשר עם הוריי, ואני יודע בדיוק מה יהיה. בסוף המסע אגיע סוף־סוף לכוכב מיושב ואפגוש חייזרים. והם ידברו בשפתי. והם קראו בשירתי. והם ישאלו לדעתי.

.

ולהם אני אומַר: ההורים הם חטפו אותי לעצם הבלתי מזוהה כדור הארץ. עשו בי ניסויים בבני אדם. אבל אני לא נכנעתי. אני לא הפכתי לבן אדם.

.

אז אני רושם על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס

.

.

אני חוזר וחורט על דופן חללית הארץ:

.

.

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

חללית אם   עולם בית   ואב טיפוס

.

.

אם זהו צופן, הרי הוא חסר משמעות. ואם זה איננו צופן, הרי שאני חסר משמעות.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   כפר סבא   ומַ‏פלט כיסא הנדנדה של סבתא ז"ל

.

.

שמשכה בידית והלכה לעולמה.

אני עוד לא שם ואני כבר מאחר.

.

שלחו זבובים. שלחו את אלברט השני, קוף מקוק, וקופים אחרים. שלחו עכברים, שלחו כלבים, שלחו את לייקה המפורסמת, המפורסמת ממני, שלחו ארנבים לבנים ואחד אפור, שלחו ארבעים עכברים, שני עכברושים וחמש עשרה צנצנות מלאות עד אפס מקום בזבובים. שלחו טחב, שלחו שימפנזה, שלחו עכברוש בשם הקטור (בעיניי אתה הנוצץ בכוכבים, הקטור, גדול מביטלג'וז, וכך תהיה לעד!), שלחו צרעות, שלחו חיפושיות, שלחו פטרייה, בקטריה, אמבה. בשלב הזה כבר הייתי בחיים, מועמד טבעי, אבל שלחו קוף סנאי. שלחו צב, שלחו דג, שלחו תולעת נימית, שלחו שני עכבישים בשם ארבלה ואנטיה, שלחו עשרים וארבעה עכברושים לבנים, זכרים, עם נקבה אחת, ועוד קופים, עוד צפרדעים, עוד זבובים, תמיד זבובים. שלחו ארטמיה, שזה סוג של סרטן ירוד, שלחו צרצרים, סלמנדרות, חלזונות, מדוזות, דבורי עץ, ביצי עש, תולעי משי, שלחו דג אורז יפני, שלחו תירס, שלחו גזר גינה, שלחו מקקים. מקקים, אימא, מקקים! היית עושה אותי מקק כבר הייתי אסטרונאוט. אבל את עשית אותי משורר.

אימא, מה עשית?

.

באלוהים אבא החיים יורדים עליי והמתים צוללים. אני צלול עכשיו ורואה לאן זה הולך ואני לא שם: בלילה החלל שׂם ראש על הארץ, ואני עם ובלי כוונה דורך לו על הראש בהליכתי המזדנבת והמחומרת בו־זמנית שירשתי ממך, אבא.

.

ובבוקר אבא החלל מדמם והבנקים זורחים, ואני מאחר לשניהם. כל לילה אני מאחר לחלל וכל בוקר אני מאחר לבנק. ואני מצטער אבא, אבל זאת לא סיבה לייתר אותי מיתרתי, כי בחיים אני לא אוותר על החיטוט בפצע מוח היקום שאיננו אני, אני אפתח ואני אקרקף אותו עד שאדע אבא מה תוכנה של המעטפת הזאת, מה תוכנה של התוכנה שעליה אני כותב הלילה:

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וכפר סבא

.

.

(– אני עושה משהו מעצמי, אתה רואה אבא?

אני עושה מעצמי משהו – פרצופים שלא להאמין –

אבל רק משנינו אני יכול באמת לעשות מעצמי צחוק גמור.)

.

מי אני? אני כמו הדודה שלי, רק מתלבש יפה (מילים של אבא.)

הדודה שלי בחולצות יד שנייה מברלין (מילים של אבא.)

אחד לאחד דודה שלי ביד שנייה (מילים של אבא.)

.

אבי, אני לא דודה שלי. הדודה שלי ענייה ואני עני. אבי אני עני, אבל אני לא הדודה שלי, לא דודה שלי, רק לא דודה שלי, לא הדודה שלי שהתחתנה עם הדוד שלי, אני לא, אתה תגיד שאני לא דודה שלי ולא כמו דודה שלי. אבי אתה תגיד שלא, בחייך, אתה תגיד לי בחייך שחיי לא חיי דודה שלי. אבי אני מלא התחלות וחסר אמצעים, אני לא יודע מה אני כן אבל אני יודע מה לא, ואני לא דודה שלי, איך להסביר? מאיפה להתחיל להסביר חיים ומלואם, חיים שמעולם לא הבנת וגם לא ניסית להבין? תגיד שפחדת ושעודך פוחד, אני מבין, בעצמי אני מבועת מעצמי, אבל אל תגיד דודה שלי, אל תגיד לבנך שהוא אחותך, אל תגיד לבנך למי הוא שווה בעיניך, למה הוא שווה בעיניך, כי לא כל דבר בר־המרה לכל דבר אחר, לא כל דבר שווה לכל דבר, יש חיים שלא שווים שום דבר, יש חיים. אבי, אתה מעמד ביניים, אתה לא אלוהים. יש לך כסף, אין לך כס זהב לחסד ולשבט – מי לדודה שלי ומי לא לדודה שלי. דבר כבר! תגיד שאנחנו לא אותו דבר, שלא כל נחשלי העולם אדם אחד, שהוא דודה שלי, שהיא אני. תגיד אבי, תגיד שאני לא דודה שלי, שאני לא שלי, שאני אני, אני אני, דבר, עצם, נפש, שמיים עבירים להפליא ורחוקים להחריד, ולא דודה שלי. דודה שלי לא חיים שלי, דודה שלי לא אהבה שלי, כתיבה שלי, תפילה לא־רצונית שלי, עוצמתית כמו עווית, נביעה הידרותרמית שלי לדעת את כל הדברים, מסיבות שלי וסמים שלי וגובה־תהום לילות שלי, עם חברים חיים שלי ומשוררים מתים שלי בערים רחוקות מדודה שלי, רחוקות מההורים שלי, מהעולם הדודתי כולו.

.

– הוא לא מדבר. אני טס לברלין ופונה לערכאה גבוהה יותר –

אבי שבאבי, תגיד שהשירה העברית תגיד שאני לא דודה שלי.

אבי שבאבי, תגיד שהעברית תגיד שאני לא דודה שלי.

.

.

חללית אם   עולם בית   אב טיפוס   וברלין

.

.

תראה את האומנים בברלין אבא, ממה הם חיים? תראה את כל המזוקנים אבא, נראים כמו חיזבאללה. תראה את הוויטרינה אבא, מלאה בחד־קרנים. טוב זה הזוי אבא, עיר של הזויים. בוא נבוז להם הלילה, אבא, רק אתה ואני וקול ההיגיון שהוא – תראה מה זה אבא – הקול וההיגיון שלך:

.

אתה מצביע על נויקלן ואומר נדל"ן, שאני לא קניתי בזמן.

אתה מצביע על קרויצברג ואומר עסקת חיי, שלא עשיתי.

.

תראה מה זה אבא, אני בברלין ואתה בכפר סבא – ואני עדיין מפסיד. שמור את האצבע בכפר סבא, אבא, אין לך רווח שאין לי בו הפסד. אדם קונה דירה בסין ואני מפסיד. אני סך כל הפסדי העולם אבא וכך, בדרכי, אני אלוהים.

.

ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שהייתי צריך לשמוע בקולך. ואתה תראה אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת, בדיוק כמו שאמרת אבא שאני אראה אבא שאתה צדקת – וגם בזה צדקת. אבל הלילה אבא אני בברלין ואתה הפרעה נפשית בשם כפר סבא. אני שומע את קולך ומטיל ספק בקיומך. אני חושב שהזיתי אותך בתא שירותים כהכלאה בין רואה חשבון לאלוהים.

.

וכמו אלוהים, מספיק איתך אבא. מאוחר בכפר סבא ואתה צריך לישון. אז ללילה טוב אומר לך אבא את מה שלעולם לא אוכל בעל פה: בכל ברלין אין מספיק קוקאין כדי לסתום לך את הפה.

.

עודד כרמלי, "אף אחד לא בא, לא בדרך, לא יבוא", הבה לאור ואפרסמון ספרים, 2023. עיצוב הכריכה: עידן אפשטיין.

.

.

» למדור מודל 2023 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "אף אחד מאיתנו לא יחזור" מאת שרלוט דלבו, בתרגום רמה איילון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | האם ספרות יכולה לשנות מציאות?

אחרי ספריה "איך לכתוב" ו"איך לחיות", ארנה קזין מציבה שאלות חדשות והרות גורל: מתי מדינה פוסקת להיות "טובה דיה"? ומה יכולים אזרחיה לעשות?

.

ארנה קזין מעולם לא הייתה אקטיביסטית. "התעוררתי מעת לעת כדי להכיר בעוולות ולהסתייג מהן, אבל חזרתי לנמנם ולהתעסק בענייני," היא כותבת בספרה איך להתנגד, שראה אור לאחרונה בהוצאת אוליפנט. בפודקאסט המוסך, דפנה לוי משוחחת עם קזין על כוחה של ספרות להניע לפעולה, על החיבור הבלתי נמנע בין האישי לפוליטי ועל ההבדל המהותי בין אופטימיות לתקווה.

.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם נגה אלבלך וריקי כהן על הממוארים שכתבו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן