.

שמרנות ואביב נצחי

אורי הולנדר

.

א.

בספטמבר האחרון מלאו שישים שנה למותו של אדוארד אסטלין קאמינגס (1962־1894), הלוא הוא e e cummings, שהיה ממשורריה החשובים של אמריקה במחצית הראשונה של המאה ה־20. יצירתו של קאמינגס עוררה לאורך השנים ויכוחים לא מעטים ואף סוערים לפרקים. הללו עסקו, רובם ככולם, בקיומם המשותף והלא שגרתי של שני מאפיינים עיקריים בגבולות עולמו: תמות רומנטיות טיפוסיות מזה – אהבה ומוות, אביב נצחי, ורדים ונשיקות – ושימוש "מודרני" בשפה מזה; פירוקן השיטתי ואף האובססיבי של מילים להברות, מעשי איחוי שונים של הברות למילים, המרתן של אותיות גדולות בקטנות (ולהפך), שימוש בפעלים כשמות עצם וכתיאורי זמן, מיני ניסיונות טיפוגרפיים ופונטיים ועוד כהנה וכהנה, שיגיונות המעידים כביכול על שפה מהפכנית ונפצנית.

קאמינגס הצעיר עשה שנים אחדות ב"מעבדת הרעיונות של המאה ה־20", הלוא היא פריז של ראשית המאה ההיא, ושם התרועע עם רבים ממחוללי פרץ היצירה של התקופה: גרטרוד שטיין, עזרא פאונד, הארט קריין, ארצ'יבלד מק'ליש ורבים נוספים. כך, לימים, הצטיירה יצירתו כהמשך טבעי של גל תנועות האוונגרד, שמאז ימיו הפריזאיים העליזים אומנם הוליד עוד ועוד "אוונגרדים", שכבר שכחו את שמם ואת מקורם.

יצירתו של קאמינגס כוללת גם כתבים בפרוזה, בהם הרומן The Enormous Room, יומן מסע תימהוני שערך ברוסיה ושמו Eimi ("איימי"), מחזה סוריאליסטי שכותרתו Him ומחזות נוספים, וגם כמה קטעי בלט. קאמינגס עסק גם בציור ובעיני עצמו היה צייר־משורר (ציוריו הפיגורטיביים רחוקים מרחק שנות אור מאותה מעבדת ניסוי "קוביסטית" של שיריו). גם יצירותיו אלה נקראו ונחקרו, בדרך כלל, מבעד לפריזמה זו של לשון "מהפכנית" מצד אחד ותמות רומנטיות (הנושקות לא פעם לקיטש, ולפעמים גם חוצות את גבולו) מהצד האחר. ואולם נראה שהוויכוח המעניין יותר – ובמידת מה גם המועיל יותר – בכל הנוגע לפשר יצירתו של קאמינגס אמור להציב במרכזו סוגיה שונה במקצת; שאלת שמרנותו.

.

ב.

האומנם "שמרנות"? הייתכן כי מי שפרע כך את כל מחלפות השפה ייחשב לשמרן? ובכן, אקדים ואומר כבר כעת כי קאמינגס – בעיניי לפחות – היה משורר "שמרן" מכל בחינה שהיא.

קאמינגס הודה, בהרצאות שנשא בפני סטודנטים בהרווארד, אשר כונסו בספר i: six nonlectures ("שֵׁשׁ לא־הרצאות"), כי מתוך יותר מאלף עמודי שירה שהוציא תחת ידיו הוא מחבב לא יותר מכעשרים שירים; הללו, באופן מפתיע, כתובים כתיבה תמה (אף כי מבחינה תמטית, כאמור, רוב שיריו עונים להגדרה זו) ומעוצבים, ברובם, בדגם הסונט הקלאסי.

בחינתם של אותם אלף עמודי שיר (מעשה שעשיתי כשתרגמתי מבחר משיריו) תעיד כי לכל אורך שנות כתיבתו לא חלו בעולמו של קאמינגס תמורות ומהפכים: אותם שימושים משונים בלשון השירית ואותם ורדים ונשיקות ליווהו כל חייו, מראשיתם ועד תומם; חיים שבמהלכם התחוללו, בין השאר, שתי מלחמות עולם וכמה משברים כלכליים (ואף כמה טרגדיות אישיות). על מה מעידה אפוא היאחזות זו באותה בועה אביבית שיצר המשורר לעצמו?

כדי להבין במה דברים אמורים, ולפני שנשיב לשאלה זו, נתבונן בשתי דוגמאות קצרות המציגות בפשטות את מה שכונה כאן "בועה אביבית" (כל השירים לקוחים מן הקובץ קאמינגס, שירים, קשב לשירה, 2003, בתרגומי):

.

אָבִיב הוּא כְּמוֹ יָד אוּלַי
(הַבָּאָה בִּזְהִירוּת

מִשּׁוּמָקוֹם) מַסְדִּיר

חַלּוֹן, שֶׁבְּרִיּוֹת מַבִּיטוֹת לְתוֹכוֹ (בִּזְמַן שֶׁ

בְּרִיּוֹת לוֹטְשׁוֹת עַיִן

מַסְדִּיר מֵמִיר מַצִּיב

זָהִיר דָּבָר מוּזָר

שָׁם וְדָבָר מֻכָּר כָּאן) וּ

מְשַׁנֶּה כָּל דָּבָר בִּזְהִירוּת

אָבִיב הוּא כְּמוֹ יָד

אוּלַי בְּחַלּוֹן

(בִּזְהִירוּת מִכָּאן

לְכָאן מֵנִיעַ דָּבָר חָדָשׁ

וְיָשָׁן, בִּזְמַן שֶׁ

בְּרִיּוֹת לוֹטְשׁוֹת עַיִן בִּזְהִירוּת

מֵנִיע פִּסַּת

אוּלַי שֶׁל פֶּרַח כָּאן מַצִּיב

שַׁבְרִיר אֲוִיר שָׁם) וּ

בְלִי לִשְׁבֹּר שׁוּם דָּבָר.

.

***

מִי יוֹדֵעַ אִם יָרֵחַ אֵינוֹ אֶלָּא
בָּלוֹן, גָּח מִתּוֹךְ עִיר נִלְהֶבֶת

בָּרָקִיעַ – מָלֵא אֲנָשִׁים יָפִים?

 (וְאִם אַתְּ וַאֲנִי

נַחְדֹּר לְתוֹכוֹ, אִם הֵם

יִקְּחוּ אוֹתִי וְיִקְּחוּ אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ בָּלוֹנָם,

אוֹ אָז

נַמְרִיא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר עִם כָּל הָאֲנָשִׁים הַיָּפִים

מִבָּתִּים וּצְרִיחִים וְעָבִים:

נַפְלִיגָה

הַרְחֵק הַרְחֵק נַפְלִיג לְתוֹךְ עִיר

נִלְהֶבֶת שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא בִּקֵּר בָּהּ, שֶׁ

בָּהּ

               תָּמִיד

                               אָבִיב) וְכֻלָּם

מְאֹהָבִים וּפְרָחִים נִקְטָפִים מֵעַצְמָם

.

לפעמים מכילה "בועה" זו איזו הרמוניה של ניגודים, שהלשון עצמה היא שניצבת במרכזה, כמו בדוגמה הראשונה, שבה מיני מהלכים תחביריים עדינים מוליכים אל שורת הסיום ההרמונית "בלי לשבור שום דבר". ולעיתים מכילה אותה "בועה" את זוג האוהבים הקאמינגסי הטיפוסי, הדובר ו"אחרתו" (כלומר ה"אחרת" שלו), שמשהו בדמויותיהם מתבהר אף הוא מתוך מארגו הלשוני של השיר המסוים, כמו בדוגמה השנייה.

יש שפירשו את ההתכנסות אל בועה אביבית זו כהתכחשות למציאות או כבריחה ממנה. פרשנות מעין זאת נראית לי שגויה לחלוטין. ראשית, קאמינגס אכן הגיב למיני מאורעות שפקדוהו. כך, למשל, הרומן החדר העצום הוא עדות על ימי כליאתו במחנה מעצר צרפתי לאחר שהתנדב לשמש נהג אמבולנס בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא אף שלח ידו מעת לעת בכתיבת סאטירות חברתיות־פוליטיות (אומנם מחרידות למדי). שנית, דמותו של האדם, ה"אני", מילה שאותה הקפיד לכתוב באות קטנה (i) – ובמילים אחרות, "שאלת ההוויה" – זה הרעיון שניצב בלב עולמו והעסיקו תדיר. כינונה של זהות בעולם שבו ה"אני" נרמס מכל עבר – זו מטרתה המוצהרת של השירה הקאמינגסית.

וכיצד עיסוק זה ב"הוויה" מעיד על שמרנות דווקא? ובכן, כאמור לעיל, בעולמו השירי של קאמינגס לא חל כל שינוי רעיוני, צורני או תמטי – ולא משום ששירתו התכחשה למציאות, אלא דווקא משום שביקשה לומר דבר מה על המציאות. זאת ועוד; לצד השפעותיהם ה"סביבתיות" של האוונגרדיסטים על עולמו יש לזכור כי מי שהעסיקוהו תדיר ומי שבכתביהם שב וקרא היו דווקא קלאסיקונים כדנטה ושייקספיר, צ'וסר ונאש, ואף שלי, קיטס ואמרסון. מהם למד קאמינגס את יסודות הצורה הסגורה ומעולמם ינק את נפש שיריו הרומנטית. נראה שהאביב היצרי של המשורר הרומי הוראטיוס (קאמינגס תרגם כמה אודות משלו) רלוונטי לפענוח חידותיו הרבה יותר ממשחקי הלשון של שטיין.

גם הגוון ה"רוחני" שנטו לא פעם לייחס לשיריו – מאפיין טיפוסי שאפשר לזהותו כבר בביכורי שירתו של קאמינגס, והוא הולך ומתעצם בשיריו המאוחרים, שחלקם נושאים אופי דתי מובהק (בין שמקורה של "רוחניות" זו בטרנסצנדנטליזם מערבי ברוח אמרסון ובין שינק מן הבודהיזם ובין שהיה זה האוניטריאניזם של אביו שקנה לו אחיזה בשורותיו) – גון רוחני או דתי זה מעיד בעיקר על אמונה לא שיטתית ולא דוגמטית ב"סדר טבעי" כלשהו. שירים דוגמת "סתמחד גר במין עיר־איך יפה" ודומיהם ממחישים זאת היטב:

.

סְתָמֶחָד גַּר בְּמִין עִיר־אֵיךְ יָפָה

(שָׁם פַּעֲמוֹנֵי־מַעְלָה יוֹרְדִים בִּרְחִיפָה)

אָבִיב קַיִץ סְתָו חֹרֶף

שָׁר אֶת שֶׁלֹּא רָקַד אֶת שֶׁכֵּן.

נָשִׁים וּגְבָרִים (זְעִירָה כַּקָּטָן)

כְּלָל לֹא גִּלּוּ בִּסְתָמֶחָד עִנְיָן

זָרְעוּ אֶת הַלֹּא הַדּוֹמֶה אָז נִקְצַר

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ כּוֹכָבִים מָטָר

יְלָדִים נִחֲשׁוּ (אֲבָל רַק מְעַטִּים

וּכְבָר שָׁכְחוּ בַּחֲלֹף הָעִתִּים

סְתָו חֹרֶף אָבִיב קַיִץ)

שֶׁאוֹתוֹ אָהֲבָה אַפְאַחַת לְאֵין קֵץ

מָתַי עַד עַתָּה וְעֵץ עַד עָלֶה

צָחֲקָה אֶת אָשְׁרוֹ בָּכְתָה אֶת סִבְלוֹ

צִפּוֹר עִם שֶׁלֶג וְנִים עִם נִיעַ

הַסְּתָם שֶׁל סְתָמֶחָד הָיָה כָּל חַיֶּיהָ

כָּלאֶחָדִים נִשְּׂאוּ לְמִישֶׁהֵן

צָחֲקוּ אֶת בִּכְיָם חוֹלְלוּ רִקּוּדֵיהֶן

(תְּנוּמָה יְקִיצָה תִּקְוָה וְאַחַר) לְעוֹלָם־

לֹא אָמְרוּ וְיָשְׁנוּ חֲלוֹמָם

כּוֹכָבִים מָטָר שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

(וְרַק הַשֶּׁלֶג יוּכַל לְפַעֲנֵחַ

אֵיךְ יְלָדִים מוּעָדִים לִשְׁכֹּחַ לִזְכֹּר

כְּשֶׁפַּעֲמוֹנֵי־מַעְלָה יוֹרְדִים בִּרְחִיפָה)

יוֹם אֶחָד סְתָמֶחָד מֵת מִן הַסְּתָם

(אַפְאַחַת גָּחֲנָה לְנָשְׁקוֹ עַל שְׂפָתָיו)

בְּרִיּוֹת עֲסוּקוֹת קְבָרוּם צַד בְּצַד

אַט עִם לְאַט וְאָבְדָה עִם אָבַד

כֹּל עִם הַכֹּל וּתְהוֹם עִם תְּהוֹם

וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר שְׁנָתָם הִיא חֲלוֹם

אַפְאַחַת וּסְתָמֶחָד אֲדָמָה בְּאַפְּרִיל

מִשְׁאָלָה עִם רוּחַ וְכֵן עִם אוּלַי.

נָשִׁים וּגְבָרִים (הֵם דּוֹנְג וְגַם דִּינְג)

קַיִץ סְתָו חֹרֶף אָבִיב

קוֹצְרִים זְרִיעָתָם בְּבוֹאָם הֵם עוֹזְבִים

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ מָטָר כּוֹכָבִים

.

אף ששירים אלה שופעים מוזרויות לשון, הדבר המשונה ביותר בהם הוא דווקא מובנותם. "מובנות" זו מושתתת על אותו "סדר טבעי", שבא לידי ביטוי, בין השאר, בהמחשת מחזוריותו של הטבע, על תבניותיו הקבועות (עונות השנה, המאורות, תיאורי זמן שבים ונשנים) ובמקצב הייחודי לתבניות אלה.

מובן שאפשר לזהות אצל קאמינגס גם משיכה אל החושי, אך החושי לעולם אינו מעיד אצלו על ניהיליזם, על פריעת צורה וסדר, על ייאוש מן המילים או מן המעשים או על שריפתם העולצת של דגלי העבר, ההווה והעתיד. החושי בשיר הקאמינגסי פירושו אפשרות קיומו של מגע ראשוני, בלתי אמצעי, בין המהות השירית ובין חושי הקורא – בעולם שהלך ואיבד את מרכזיו החווייתיים; עולם שבו סובייקטים, אמונות ונרטיבים נופצו לרסיסים. גם החושי שייך לאותה כמיהה ל"סדר טבעי", או לאמונה האינטואיטיבית בסדר כזה.

.

ג.

בחשבון אחרון, שימושו האוונגרדי כביכול של קאמינגס בחוקי התחביר או ב"פונקציה הפואטית" של הלשון אינו מעיד אלא על אמונתו האיתנה ב"מוסדות" הקלאסיים, שעליהם מושתת הדיבור האנושי; את הדיבור הזה, את עצם היכולת לשוחח, מבקש קאמינגס לשמר בעולם שהתנפץ לרסיסים. במובן זה קאמינגס הוא שמרן קלאסי, העושה שימוש ב"מוסדות" שבהם הוא מאמין ושעליהם הוא מסרב לוותר. "מוסדות" אלה, האלמנטים הטכניים של השיר שהם תשתיתו של הדיבור, משרתים את ההוויה – והשימוש שנעשה בהם רק מדגיש את חשיבותם, לנוכח התפוררותם המוחלטת בעולמות יצירה אחרים, שהתמסרו בחדווה ללא מובן, לסתום ולחסר הפשר. עולמו של קאמינגס תמיד מובן – משום שעליו לשמר תמיד את פוטנציאל הפנייה של ה"אני" אל האחר.

חתימת הקורפוס השירי של קאמינגס בשנות ה־60 של המאה הקודמת מסמנת באופן סמלי גם את קו דעיכתה של השמרנות האמריקאית הקלאסית וגם את קו הזינוק במרוץ אל הפופוליזם הלאומני, האנטי ממסדי והאנטי אינטלקטואלי, הרווח בימים אלה באמריקה, באחדות ממדינות אירופה ובישראל. באופן מוזר – ואולי לא לגמרי מוזר – שמרנות זו של קאמינגס מזדהרת באורה האביבי לא רק מול האורתודוקסיה הסמי אינטלקטואלית שהולידה ה"אונה" הימנית של המחשבה האמריקאית, אלא גם מול האורתודוקסיה האחרת, הפוסט מודרנית – סמי אינטלקטואלית אף היא – שהולידה "אונתה" השמאלית של המחשבה האירופאית. אורתודוקסיה זו, שריסקה את האוטופי ואת ההיסטורי בעידודם של נביאי המחנות האמורים, היא ההפך הגמור מן האמירה הפשוטה, הבנאלית כביכול, כי המוכָּר – כלומר האנושי – לא נס לחו, ואין חידוש אמיתי זולת ההתרגשות לנוכח מבעיו המפעימים; טבעו החידתי תמיד של האדם, קיומו כאורגניזם חי ונושם במערכת ה"טבע" העצומה, ובראש ובראשונה, האהבה:

.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת גּוּפִי כְּשֶׁהוּא עִם

גּוּפֵךְ.   זֶה דָּבָר כָּל כָּךְ לְגַמְרֵי חָדָשׁ.

שְׁרִירִים טוֹב יוֹתֵר וַעֲצַבִּים עוֹד. יוֹתֵר.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת גּוּפֵךְ.   אֲנִי אוֹהֵב אֶת מַעֲשָׂיו,

אֲנִי אוֹהֵב אֶת אֵיכָיו.   אֲנִי אוֹהֵב לְהַרְגִּישׁ אֶת שִׁדְרַת

גּוּפֵךְ וְאֶת עַצְמוֹתָיו, וְאֶת הָרַעַד

הַמּוּצָק־חֲלַקְ לַק שֶׁ אֲנִי

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

אֲנַשֵּׁק,   אֲנִי אוֹהֵב לְנַשֵּׁק אֶת הַזֶּה וְאֶת הַהוּא שֶׁלָּךְ,

אֲנִי אוֹהֵב, לְאַט לְלַטֵּף אֶת, תַּלְתַּל הַהֶלֶם

שֶׁל פַּרְוָתֵךְ הַחַשְׁמַלִּית, וּמַה־זֶה־בָּא

בִּבְשָׂרִים נִפְרָדִים… וְעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת פֵּרוּרֵי־אַהֲבָה,

וַאֲנִי יִתָּכֵן אוֹהֵב אֶת הָרֶטֶט

שֶׁל תַּחְתַּי אַתְּ כָּל כָּךְ חֲדָשָׁה

.

ד"ר אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר ספרות ואמנות, פרסם ספרי שירה, תרגום, מסה ומחקר, בהם "פרלודים" (מוסד ביאליק, 2013), "הצליל הפוליטי" (רסלינג, 2016) ו"המוזיקה של המהפכה" (מוסד ביאליק, 2017). שימש, בין השאר, עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד, בעל טור ב"הארץ" וב"מעריב" ומנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה. רשימות פרי עטו הופיעו בגיליון 28 ובגיליון מיום 10.02.2022 של המוסך.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "אבק וצבעים" מאת יאן קפלינסקי, בתרגום גילי חיימוביץ'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יצחק כהן

סליחה על הבשר

אֲנִי מְוַתֵּר עַל הַבָּשָׂר, אֲנִי סוֹלֵחַ עַל הַיֹּפִי

בְּלִי מִלִּים שֶׁל כַּעַס. בְּלִי לְהַשְׁמִיץ אֶת הַכָּלֶה וְהָאוֹבֵד.

זֶה, גּוּף שֶׁל מִזְרָח, לֹא גּוּף שֶׁל מַעֲרָב. זֶה, גּוּף שֶׁל גָּלוּת,

לֹא גּוּף שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זֶה,

גּוּף שֶׁל חֲנִינָא בְּנִי.

אֲנִי מְוַתֵּר עַל הַבָּשָׂר לָרְאוּיִים לְהַפֵּךְ בּוֹ,

אֲנִי סוֹלֵחַ עַל הַכּוֹחַ הָאָבוּד בְּגוּפוֹת אֲחֵרִים

(קֻבִּיּוֹת בְּיָדֶיךָ וְאַתָּה זוֹרְקֵנוּ).

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין בֶּאֱלֹהִים, לִתְלוֹת מְעִילִים,

לִקְרֹא שְׁמִטָּה, עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לְהִתְכּוֹנֵן לְיוֹם הַמִּיתָה.

.

***

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַלִּוְיְתָנִים הַגְּדוֹלִים. אָז מִפַּחְדָּם

סֵרֵס אֶת הַזָּכָר וְהָרַג אֶת הַנְּקֵבָה. וַעֲדַיִן חַם מְקוֹם הַחֲתָךְ וַעֲדַיִן

הַבָּשָׂר מָלוּחַ וַעֲדַיִן דְּאָגָה שֶׁלֹּא לְהַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אֲנַחְנוּ

נוֹצַרְנוּ מֵהַקֶּצֶף הַלָּבָן

(בראשית א כא | בבלי בבא בתרא עד ע"ב | הסיודוס,

תאוגוניה, שורה 191)

.

יצחק כהן הוא משורר ועורך. ספרו הראשון, "כמעט טוב מאוד", יצא בסדרת טקסטורה, הוצאת פרדס, ב־2020. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת משיב הרוח. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 46 ובגיליון מיום 10.3.22 של המוסך.

.

.

הדר בר נוי

מתאבכים לממשות הבלי הלילה 

נִרְפִּים הָיִינוּ תָּמִיד הֶרֶף אֶחָד

וְנִשְׁבַּר הַכַּד עַל מַבּוּעַ, אֶל מֵרוֹץ

גַּלְגַּלֵּי הַמַּזָּלוֹת

וּבְבוֹר הַמְּצוּלוֹת

עֹגֶן מֻשְׁלָךְ אֶל דַּרְכּוֹ כִּבְרַת בַּרְזֶל

אֶל מַגְנֵט חוֹלוֹ אֶל

לַהַט גַּרְעִין נוֹזֵל וְשָׁם

מְכַל זְמַן תָּלוּי הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל

וּבָעֵת הַהִיא הַגּוּף

—

נְמַל אֵינְחוֹף אֶרֶךְ אַפַּיִם

(וְרוּחַ אַפֵּנוּ עוֹלָה הִיא אֵלָיו)

כִּי לֹא עָפָר וְלֹא אֲוִיר בַּתְּהוֹם שֶׁהוֹלַכְנוּ

שָׁמָּה הַמַּיִם הָעֲכוּרִים

חוֹנְקִים יְקִיצָה בְּאִישׁוֹן וְכָאן

הֶדֶף קְרִיעַת הַחַמְצָן אֶת רֵאַת הַנִּצּוֹל

אֲבָל מַתְנוּ כִּמְעַט וּבִמְקוֹם כְּאֵב

מֵעַל וּמִתַּחַת לַמַּיִם שׁוֹאֵף

כִּישׁוֹר לְפֶלֶךְ             אַתָּה וַאֲנִי

תָּא בַּת                וְתָא אֵם

בְּחוּט דְּבַשׁ הַלַּיְלָה הַמָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם

.

תעלות

א.

קֹצֶר הָרֹאִי בְּצַוַּאר הַתְּעָלָה נִפְגָּשִׁים

בְּכָל הַלֵּדוֹת, הָיִיתִי הָאֵם שֶׁקִּוִּינוּ וְעוֹד

לֵילוֹת רַבִּים וְאֵימָתָם שָׁבִים אֶל מִסְדְּרוֹן

מוּאָר אֶל שִׁטָּפוֹן בַּעֲלִיּוֹת

.

ב.

וּמָה נִשְׁטַף זְהַב הַשֶּׁמֶשׁ מֵרָאשֵׁי הַיְּלָדִים

אַהֲבָה כְּנֶגֶד פְּקִיעַת הַקְּרוּמִים וְנִשְׁטָפִים

בֵּינֵינוּ אַרְמוֹנוֹת חוֹל גְּשָׁרִים נוֹפְלִים

וּתְעָלוֹת שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ יַבָּשָׁה בִּלְבַב יַמִּים

 .

ג.

בַּכֹּל נִשְׁבָּרִים גַּלִּים עוֹבְרִים כְּסוּפִים.

שֶׁבֶר לָבָן לוֹחֵךְ יָרֹק בָּאִיִּים וּקְצוֹת הָעוֹנוֹת נִנְגָּסִים

וְהַיֹּפִי עַד כְּאֵב שֶׁיְּלָדִים עוֹשִׂים

בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת אֶת רַפָּאוּת שִׁבְרֵי הַזְּמַן, הַחֲרָסִים

 .

ד.

וּבִתְעָלוֹת צְמֵאוֹת מִן הָאֲדָמָה שָׁבוֹת

בְּכָל אֱלוּל תְּאֵנִים אֶל זִכְרוֹן הַמַּיִם

אֶל דְּבֵקוּת הַקַּיִץ בַּפְּרִי הַמָּתוֹק

אֶל הָעֲלִיצוּת הַזֹּאת

.

ה.

יַלְקוּט כְּזַב-הַסְּתָו

יִלְהַב מַאֲדִים. בְּנִגּוּד לַמְּנִיעִים הַפְּנִימִיִּים

חִדָּלוֹן נֶאֱחָז בַּבִּיוֹלוֹגְיָה וּמַצְהִיבִים בַּיּוֹמָנִים

בַּר בַּלּוּל בְּתֶבֶן שֶׁעָרַמְנוּ לְפָנִים

.

הדר בר נוי היא מורה לביולוגיה ויועצת חינוכית, מתמחה בייעוץ גנטי. שיריה פורסמו בבמות שונות, ובגיליון המוסך מיום 18.08.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יעל פילובסקי בנקירר, רותי רום וטלי אשר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

סיידי

אלדד יחיעם

.

"איזה מין סנאי זה?" הילדה הקטנה הייתה מרותקת למראהו של עוֹג שאותו האכלנו כל אותו קיץ.

"הוא לוקח את האגוזים מכל הסנאים האחרים שאנחנו מאכילים," אמרה אשתי, "ועכשיו הוא בקושי מצליח לטפס על העץ." הילדה התבוננה בשעה שעוג, כמו לפי פקודה הוא התאמץ לטפס על העץ ובסופו של דבר הצליח להגיע לענפים התחתונים.

עד לאותו זמן הילדה לא דיברה, ואילו הוריה דיברו ללא הפסקה, בעיקר על האטרקציות של שיקגו וכמה פה, באוּרבנה־שמפיין, אין שום דבר. "אבל יש לנו פה תזמורת רצינית," אשתי אמרה, "יש פה בית ספר מאוד גדול למוזיקה."
"כן, אבל זאת תזמורת סימפונית?" שאלה האמא של הילדה, "או קאמרית?"

היו לי חששות כבדים לגבי המשך היום. התוכנית הייתה שניסע עם האורחים לקנזס סיטי ושם ניפגש עם ההורים של אשתי. אשתי הסבירה לי פעמיים את הקירבה המשפחתית של האורחים ובשתי הפעמים תשומת הלב שלי נדדה, כך שלא העזתי לשאול יותר.

במכונית ישבתי באמצע, המקום השנוא עליי, משמאלי ישבה אשתי ומצד ימין הילדה. הרכב התחיל לנוע. הרגשתי געגוע עז למראה של עיירת האוניברסיטה, אף שהיינו אמורים לחזור אליה למחרת. התעמקתי במראה השיחים בפארק הקטן ביציאה לכביש שבעים וארבע.

"הֵי," הילדה אמרה. צבע השיער שלה היה באמצע הדרך בין הבלונד של האם והחום כהה של האב.

"מה?" שאלתי.

"אתה יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"

"מה?" אמרתי.

"מלכת פיות מרושעת."

היא הכניסה את קצה האצבע הקטנה שלה לאף בסיפוק.

"מעניין," אמרתי, "למה מלכת הפיות צריכה להיות מרושעת?"

"ככה," הבהירה.

"ומה זה אומר בעצם מרושעת?"

"היא אומרת לאנשים מה לעשות במקום שהם יגידו לה. היא מחליטה על כולם."

"נשמע מרתק." הצצתי קדימה. ההורים שלה דיברו ביניהם על משהו שקשור לחיסכון או לפנסיה, לא הצלחתי להבין.

"מה את רוצה להיות?" אשתי שאלה, ופיהקה.

"מלכת פיות," הילדה אמרה.

"כשאני הייתי ילדה," אשתי אמרה, "רציתי להיות רקדנית. כל פורים הייתי מתחפשת לרקדנית."

.

בתחנת הדלק נכנסנו למסעדת המבורגרים שהאורחים טענו שהיא סבירה בהחלט. בדיוק ניסיתי להסביר לאמא של הילדה מה אני חוקר, ושרטטתי על המפית הימור עם רווחים והפסדים (עץ עם שני ענפים, שמאחד יוצא רווח ומהשני הפסד, ועוד עץ שיוצאת ממנה הספרה אפס) כשמישהי התקרבה לשולחן.

"אבל בחיים האמיתיים קבלת החלטות היא יותר מורכבת," האמא של הילדה אמרה.

"הדס?"

"סיידי?!" אשתי נחלצה מן המושב ודחפה את הרגל שלי הצידה. "רגע," מלמלתי. השתיים התחבקו.

"וואו־וואו־וואו־וואו," שתיהן אמרו ביחד והמשיכו להתחבק.

"מי זאת?" הילדה שאלה.

"זאת סיידי!"

אשתי וסיידי הלכו נרגשות אל הבר ושם פגשה אותן עוד בחורה עם שיער בהיר. "וואו!" שמעתי אותה אומרת.

"מי זאת סיידי?" האמא של הילדה שאלה.

"היא סוג של ידידה של הדס," הסברתי לה, "האוניברסיטה מנסה לעודד קשרים חברתיים בין זרים שמגיעים לכאן, וסיידי נפגשת איתה כל כמה ימים. אולי פעם בשבוע. אבל היא עזבה לפני חודשיים."

השלוש שליד הבר התחבקו. סיידי והאישה השנייה היו שזופות בהרבה מאשתי. הנחתי שהן הולכות למכון.

"יש לה שיער יפה," הילדה אמרה.

"אז היא מקבלת כסף כדי להיפגש עם הדס?" שאלה האמא של הילדה.

"כן," אמרתי, "אבל אני לא חושב שהרבה."

"מה נזמין לקינוח?" האבא של הילדה שאל.

"גלידה!" הילדה אמרה.

"ואיזה סוג של גלידה את רוצה?"

"לא יודעת…"

"למה היא עזבה?" המשיכה האמא של הילדה.

חייכתי. העניין בסיידי נראה קצת מוגזם. "אני חושב שהיא פרשה מהלימודים. החליטה לעבוד בעסק המשפחתי."

האמא של הילדה שאלה: "מה העסק המשפחתי שלהם?"

לא ידעתי ואמרתי לה את זה.

אשתי חזרה לשולחן. "תקשיבו," היא רכנה אל השולחן בהתרגשות. "סיידי רוצה להזמין אותנו לבוא אליה ואל המשפחה שלה. היא הלכה עכשיו להתקשר להורים שלה לשאול אם זה בסדר."

"וואו," אמרתי, "אני מקווה שזאת לא הטְרחה."

"לא הטרחה," אשתי אמרה. "מה פתאום. אם הם יסכימו אני רוצה ללכת."

האבא של הילדה אמר: "אנחנו לא אמורים להיפגש עם ההורים שלךְ הערב? עוד יש לנו חתיכת נסיעה."

"תבואו איתנו, זה חשוב לי," אשתי אמרה.

"אני מצטערת," האמא של הילדה אמרה, "זה פשוט לא מתאים."

"אבל זה פה ממש ליד," אשתי הורתה בידה לעבר דלת המסעדה, "רבע שעה נסיעה מפה. הם רוצים רק להזמין אותנו לארוחת צהריים."

"אנחנו כבר אכלנו," האבא של הילדה אמר, "אין טעם לאכול עוד פעם ארוחת צהריים."

"מקסימום נתפצל," אשתי אמרה, "אנחנו יכולים לשכור עוד מכונית."

"איפה תמצאי עכשיו מכונית?" האבא של הילדה אמר.

"יש פה השכרת מכוניות?" אשתי פנתה אליי.

"אני לא חושב." לא ממש ידעתי איפה אנחנו.

סיידי קראה לאשתי, שהסתובבה וחזרה אליה.

הילדה משכה לי בשרוול. "הֵי." הסתכלתי לעבר אשתי שדיברה עם סיידי.

"אתה תשלם?" האמא של הילדה אמרה לבעלה.

הילדה משכה לי שוב בשרוול ואז קמה והתקרבה. היא לחשה לי באוזן, "יש לה צלב יפה." חייכתי אליה. הצלב של סיידי התנודד בין כתפיות הגופייה שלה והיה באורך של אצבע. החזה שלה היה נערי לחלוטין. לבחורה שעמדה לידה היו צלב זעיר וחזייה רחבה. שתיהן דיברו עם אשתי.

הילדה לחשה לי, "כזה צלב אני אענוד כשאני אהיה נסיכה מרושעת."

אשתי חזרה אלינו. "ההורים שלה מסכימים," אמרה. "הם מאוד ישמחו שנבוא אליהם. מאוד."

.

אחר כך, במכונית, אשתי אמרה, "היינו צריכים לנסוע לסיידי." היא השעינה עליי את הראש.

"כן, זה היה יכול להיות מאוד נחמד," האמא של הילדה אמרה מקדימה, "אבל זה פשוט לא התאים, לא היה לנו זמן לזה. וגם בדיוק סיימנו לאכול."

אף אחד לא אמר מילה.

"וחוץ מזה," האמא המשיכה, "אני בטוחה שגם ההורים של סיילי לא בדיוק רצו שנבוא. היא פשוט התקשרה אליהם ולא הייתה להם שום ברירה. היא התקשרה אליהם באמצע היום ואמרה להם שהיא רוצה להגיע לארוחת צהריים עם אנשים זרים. מה – הם יגידו לה לא? אז כל הסיטואציה הזאת פשוט לא התאימה לאף אחד."

"היא התאימה לי," אשתי אמרה.

"אני גם הייתי שמח ללכת," אמרתי, "זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות לפגוש אנשים מהתרבות המקומית."

האבא של הילדה אמר: "אני לא בטוח שאני רוצה לפגוש אנשים מהתרבות הזאת."

"אל תגזים," האמא של הילדה אמרה, "היינו שמחים לפגוש את סיילי והמשפחה שלה בנסיבות אחרות."

"סיידי קוראים לה," האבא של הילדה תיקן, "סיידי."

השתררה שתיקה. אשתי עצמה עיניים.

"ומה את אומרת?" שאלתי את הילדה. "היינו צריכים לנסוע?"

"אני רציתי לנסוע לסיידי אבל קצת פחדתי."

"ממה פחדת?"

"שהנסיכים והנסיכות של הרשע יתפסו אותנו."

"הנסיכים והנסיכות של הרשע?"

"כן."

נאנחתי והסתכלתי במראה. מאחורינו נסע מיניבוס משפחתי גדול, הרבה ידיים יצאו מהחלונות. "ומה הם יעשו לנו אם הם יתפסו אותנו?" שאלתי את הילדה.

"כל מה שהם רוצים."

.

בשדרה הרחבה בקנזס סיטי חיכו לנו ההורים של הדס ליד שני שולחנות שהורכבו לאחד וכוסו במפה. "שלום," אמא שלה קמה ונישקה את הדס באוויר ואחר כך אותי, באוויר. אחר כך היא נישקה את האמא של הילדה, באוויר. "בואו תסתכלו על התפריט," אבא של הדס אמר, "אני כבר רעב." "חכה, עוד לא אמרתי שלום לכולם," אמא של הדס אמרה. התיישבנו. "יש להם מאכל פה," אבא של הדס המשיך, "שזה הספיישל של קנזס סיטי. קציצות מיוחדות על פסטה. משהו יוצא דופן." המלצרית הגיעה כדי לקחת את ההזמנות ושאלה אם אנחנו מוכנים. כולנו הזמנו את הקציצות המיוחדות, חוץ מהילדה שהזמינה צ'יפס. השמש התחילה לשקוע בקצה השדרה. "איך הייתה הנסיעה?" אמא של הדס שאלה. "לא משהו יוצא דופן," אמרתי. "שיקגו מדהימה," האבא של הילדה אמר, "פשוט מדהימה."

.

אלדד יחיעם הוא פרופסור למדעי הההתנהגות בטכניון. בעל תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה מהטכניון. זהו פרסומו הראשון בפרוזה, והוא חלק מספר מתהווה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לכווץ את השקט", סיפור קצר מאת תום יוגב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן