אחר־צהריים־כמעט־ערב אחד
רתם פרגר וגנר
.
רוח סערה רצה מפינה אחת של החדר לחברתה, הלוך ושוב באלכסון, עיניה השחורות הגדולות בורקות, מלאות רעיונות. כך היא חושבת. תיכף ישפעו ניצוצות ניצוצות על הרצפה ומשם יעופו דרך החלון לחצר, אל האלונים הגבוהים ועד שמי הלא־תכלת שבחוץ. זערור יושבת לה כמו קיסר סיני על השטיח הקטן, בין שלוש כריות, עוקבת בהשתאות אחר רוח סערה. כשיתפנה אלכסון החדר, תזחל בזחילת הסרטן שלה אל בית הבובות שליד החלון, מין זחילה צידית בעודה יושבת, ששכללה לזריזות מפתיעה. בידה הפנויה היא אוחזת בחרב קטנטנה עשויה מעלה מוארך. יצור פרא משחק בדינוזאורים שלו על הרצפה סמוך למטבח בריכוז עילאי, שערו הזהוב מרצד, הוא מעמיד אותם במעגל ופוצח במלחמת נהמות שבסופה מוכרע אחד מהם ומוטל על גבו.
עומדת במטבח, מכינה ארוחת ערב, שרה לו הייתי ציפור כנף אז עשיתי קן על ענף. ההטעמה המלעילית מלחלחת את עיניה. היא רואה הכול. יש לה עיניים בגב, היא אומרת, לא רואים אותן אבל הן רואות הכול. עיניים של אימהות, היא אומרת. סתם אחר־צהריים־כמעט־ערב אחד.
אור השמש בחלון נוטה להיאסף והיא חשה את הדריכות שעולה בגופה, תיכף תגיע השעה שבה יצור פרא מתפרק לחלקים. כמו שעון. כל הגלגלים והקפיצים הזעירים יתפזרו על הרצפה. מין חוק קוסמי. האם אפשר להתווכח עם חוק קוסמי? כאן קוראים לזה טנטרום, מונח שלמדה לאחרונה, והיא מתקשה לגלגל אותו על לשונה. היא תסיח את דעתו. תשבש את הזמנים. היא תספר סיפור שיצחיק אותו. עיגולי הצחוק יחַשקו אותו והוא יישאר שלם. פעם היה ילד, היא מספרת, בעצם פעוט. היו לו דינוזאורים. יום אחד אמא שלו מצאה אחד מהם בתוך בית השימוש.
– מה עושה הדינוזאור בבית שימוש?
– 'הלא' זרק אותו לשם.
– אז תגיד ל'הלא' שלא זורקים דינוזאורים לבית שימוש.
– 'הלא' לא יודע לדבר.
לא יעזור הסיפור. זו רק היא מוצאת בו משהו מזהיר, או, בעצם, מתווה מדויק של גלגלי מוחו של פעוט מסוים בן שלוש, שמייצר בלי הרף מין מבוכי היגיון קריסטליים וחסרי מוצא. לפעמים הם לובשים צורת נונסנס שכזו: אבא לא אוהב את אמא, אמא לא אוהבת את דינה, דינה לא אוהבת את דוד, דוד לא אוהב את תינוקת, הכול בגלל עכבר. את יכולה לבנות מגדלי גפרורים של פרשנות על הכול בגלל עכבר, אבל יצור פרא, עליך לראות, לא יכול לשאת סיפור על עצמו.
ובכלל, שמה לב, הוא לא ממש עוקב אחרי סיפורים, משפטים ארוכים, הסברים. המבט שלו נוסע הלאה. שירים, לעומת זאת, הוא יודע על פה. שירים שלמים וארוכים.
היא תחבק אותו חיבוק דוב. והם ידקלמו שוב בפעם האלף:
אולי בבית
על שולחן?
גם עכבר קטן מוכן.
לא, לא בבית
על שולחן.
לא יכול
ולא מוכן.
לא פה, לא שם,
לא עם עכבר,
לא חם, לא קר,
לא שום דבר.
אני לא רעב, שמי־הוא־שב,
אני לא רעב ולא אוהב…
בשעה חמש, כמו שעון שווייצרי, הוא יתמלא זעם ויתפרק לחלקים. רוח סערה תיהפך לאמא נמרה. זערור תתכרבל בזרועות אִמה. הדוב הגדול שבאמצע החדר, זה שאין לעמוד בפניו, ינהם.
.
אתמול ראתה משהו. הוא ישב ליד השולחן הקטן ואכל ארוחת ערב – מעדיף לשבת עם אף אחד – נדמה היה שהוא שקוע במאמץ ההנדסי – מזלג ואטריה – של מלאכת האכילה, אבל בעצם עיניו הכהות פנו פנימה ומסך כבד חצץ בינו לבינה. גור זאב עלה בדעתה. קטן ובודד. זה מה שהכאיב את ליבה. כלוא בבדידות שאין ממנה מוצא, בדידות של ילד בן שלוש שהיא הגרעין, הלב של כל מה שהיא לא מבינה.
עד שנולד חשבה שלא תדע לגדל בן. כשיצא מתוכה בטלה השאלה. הוא היה נעים לחיבוק ומתוק, בעיניו זיק של צחוק, והימים התמלאו בזמן־תינוק, חום וחלב.
מאז שהגיעו לארץ הזרה הזו באמצעו של חורף קר הוא נעשה שברירי – גם היא, יש לומר – וכשנולדה אחותו הקטנה פעמון הבדידות סגר עליו. הוא יושב בתוכו, לעיתים מתפרע בתוכו, אבוד, כמו חולה אנוש, כמו אריה בכלוב, כמו פרח עציץ. לפעמים הוא יוצא ותוקף. לפני כמה ימים אמרה לה הגננת שזה חודש ימים הוא יורק על כולם ושום דבר לא עוצר בעדו. אם תשאלי אותו הוא יגיד לך שהוא דרקון יורק אש. אם כך, חייכה הגננת, הכול מובן, עם דרקונים אני מסתדרת לא רע.
אבל היא מבינה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, שמשהו קרה. נפל דבר. הדיבור התחלף בשתיקה או בנהמה. כל מיני משחקים ששיחק בתשוקה הוא מפזר ומחריב. כמעט שאינו צוחק. זו לא אחותו הקטנה. זו תהום שמתחת לקרקע הנשמטת של הולדת אחות. קריעה של רשת עדינה וגמישה מצטיירת בדמיונה, רשת שנפערו בה חורים והם הולכים וגדלים. בכל תנועה שלו, בכל מחווה או מחשבה, הוא נזרק פתאום אל מין חור־בולען כזה, וכל מה שהיא רואה אינו אלא הניסיון הנואש, האלים, להיאחז מחדש ברשת, לתפוס איזה קצה חוט.
היא יודעת לתפור. ולטוות. ולתקן. היא תשב לילה לילה ותטווה. לא תפרום. לא תחכה. שום אודיסאוס לא יטריד את מוחה. את כל יכולות העכבישה שלה היא תאסוף מכל מרחבי הזמן והאמהוּת. שושלת ארוכה של אימהוֹת טוות, עכשיו היא מבינה מה הן טוות. כל ההיסטוריה הן טוות את אריג הפלאים הזה שיעניק לבניהן את היכולת לאחות את החור השחור, את החורים השחורים שפושטים במוחותיהם בגיל שלוש ומנתקים אותם לנתקים. המחט עולה ויורדת כמו קטר משקשק. היא מקשיבה למקצב. החוט חזק וגמיש. כמעט בלתי נראה. מאחה קרעים. רופא שברים.
איך תתקני חורים ברשת הבלתי נראית שבתוך ראשו, מה לך לגייס את כל הטוות, את כל האימהות שישבו על פני כל השנים ותפרו ורקמו חלומות מופזים שלא הועילו כהוא זה למלאכת החיים המפרכת היומיומית של גידול בן אחד, ילד אחד, שכל מה שנפגש ונשזר ומשתנה ומסתעף וכל מה שאפשר כך או אחרת נקרע־מתפרק אצלו לבדידים בודדים, קשוחים, מנותקים, אטומים, לא הפיכים, כן, לא, שחור, לבן.
את צריכה להיות פרגמטית. מיתוסים לא יועילו. סבלנות אין קץ שתגלה אט־אט שהאבן של זנון היא רק משל. הנמשל הוא ילד שנעצר. ילד שנהפך לאבן. שוב את נשבית. סלקי את שאריות המיתוסים המתגנבים לראשך, הם מוליכי שולל. ילד לא נהפך לאבן. הנה תתחבקו ותנשמו עמוק. הנה תשירי איתו. המקצב יקשור את החוטים, ירווח מרווחים. ילך ויבוא, ילך וישוב. תקראו בקול שוב ושוב דירה להשכיר, ומי שמביט בי מאחור, ולא רעב ולא אוהב, ואם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. תמצאי את הרגע שבו הוא מפליג לבטח על רשת המסננת שלו, רגע לפני החור השחור, ואז, כשתרגישו את קרבתו, תקפצו אל הגדה השנייה, תסתכלו לו בעיניים, ותשירו לו חור שחור חור שחור לך לנחור. סבלנות אין קץ ללמד אותו יום יום שעה שעה שהדברים שמונחים סביבו הם שם גם כשהוא לא רואה אותם, ואם יסתכל היטב אט־אט גם ימצא אותם, שלא כל יום הולכים לאיבוד, ושגם מאיבוד אפשר לחזור אל אחר־צהרים־כמעט־ערב אחד בבית, הנה כאן, אנחנו, משחקות איתך על הרצפה, מוטב על השטיח.
החושך יורד. רוח סערה, בפינת הספה, משכיבה את בובותיה לישון: לא נורא מרת עכברה, היא אומרת, אולי מחר בבוקר תהיי מלכת אנגליה.
.
רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר – ילדים וילדות בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2018. חברת מערכת המוסך.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת מגי אוצרי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
