מתוך "ספר שכחה וגאולה"

רות פוירשטיין

..

מערכה רביעית

תמונה ראשונה

.

שוב ראשית

אֲנִי זֶרַע, מִתְעוֹרֶרֶת בְּרֶחֶם הַכְּרָמִים

וּפִתְאֹם

הִנֶּנִּי תְּאוֹמִים.

עֲקֵב אָחִי אָחַזְתִּי וְאָחִי צַח וְאָדֹם

וַיֵּצֵא לְפָנַי בִּתְעָלַת אוֹרוֹת-הַנְּפָלִים

וַיִּוָּלֵד אֶל הַבִּלְתִּי-נִגְלֶה הַזַּךְ. אָחַזְתִּי

עֲקֵבוֹ, אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי בּוֹא בְּעִקְּבוֹתָיו

כִּי נִסְתַּתְּמָה הַתְּעָלָה אַחַר בְּכוֹר. אוֹר

נִגְלֶה רוֹאוֹת עֵינַי, וּמֵי בְּרָכָה אֲנִי נִשְׁטֶפֶת

אֶל חוֹף הָעוֹלָם.

.

 וּמִן הַ שָּׁם אֲשֶׁר בּוֹ שׁוֹכֵן אָחִי –

אֲנִי פּוֹרַחַת, יַשְׁקֵנִי כָּל הָעֵת בְּמֵי-

הַטַּל. וְיִשְׁאַל: "הַאִם שָׁם

שׁוֹזֶפֶת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹר? שָׁם

אֵם תַּרְעִיף עַל פָּנַיִךְ יָפְיָהּ

הַשָּׁחֹר? הַאִם שָׁם א' ב' א'

שְׂפַת חֲלוֹמוֹת? הַאִם שָׁם

הַנְּשָׁמָה נְשׁוּפָה מִדְּבָרִים

וְעוֹלָמוֹת וּנְשׁוּמָה אֶל תּוֹכ־תּוֹכֵךְ

וְהֶבֶל נְשָׁמוֹת פִּיךְ יְנַגֵּן?"

.

אָחִי וַאֲנִי וְתָוֶךְ אֵין, אָנוּ הָאֶחָד

שֶׁחֶצְיוֹ נְקֻדָּה הַנִּגְלֵית וְחֶצְיָהּ

נְקֻדָּה בִּלְתִּי־נִגְלֵית. אָחִי וַאֲנִי

כַּאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אוֹר בָּעוֹר יַעֲבִיר

אֶת יָדוֹ עַל מִצְחִי, וַיַּחְזֹר שְׁחַרְחַר

וְרוּחוֹ יִוָּתֵר בְּעָרְפִּי וְשִׁיר עֶרֶשׂ              

בְּפִי יְנַגֵּן      

           .

אָחִי וַאֲנִי וְתָוֶךְ אֵין, אָנוּ הָאִילָן הָאֶחָד

שֶׁחֶצְיוֹ שָׁרְשֵׁי אֲדָמָה וְחֶצְיָהּ הַצַּמֶּרֶת

וּבְשֶׁקֶט אִוְשָׁה יִשָּׁמַע לִי אָחִי וְיִנְשֹׁב

מִתּוֹכִי בִּנְשִׁיקַת אֲחֵרוּת כְּלוֹחֵשׁ

בִּי: "נוֹלַדְנוּ בְּיַחַד

וְיַחַד נָמוּת,

בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ אֲנִי,

רוּת."

.

בתום הראשית

מְשִׁיבִים אֶת הַפַּרְגּוֹד עַל פְּנֵי כַּלָּה 

עַד כִּי תֻּפְרַד תְּמוּנַת פָּנֶיהָ מִקּוֹלָהּ.

בְּעוֹד הַקּוֹל מְהַלֵּךְ בֵּין צִדֵּי הַמָּסָךְ       

אֶת פָּנֶיהָ הַקָּהָל כֻּלּוֹ שָׁכַח,

וּמִשּׁוּם שֶׁשָּׁכַח הַקָּהָל מַרְאִיתָהּ

שָׁכְחָה הִיא עַצְמָהּ אֶת דְּמוּתָהּ:

.

א

מִי זֶה גָּר בְּבִטְנִי מִי זֶה גָּר

כָּל הַלַּיִל יָרוּץ חֲלוֹמִי

מִי נִסְגָּר בְּבוֹא בֹּקֶר בְּקֶבֶר

בִּטְנִי, מִי הַזָּר שֶׁיֹּאמַר שְׁמוֹ

אֲנִי, מִי נִמְעָן שֶׁיִּקְרָא לִי

אִם בְּרִית אוֹ גְּזֵרָה

הַאִם פַּחַד הָרִינוּ                                  

אוֹ שֶׁמָּא בְּשׂוֹרָה

.

ב

"בִּמְהֵרָה, יוֹנָתִי, בִּמְהֵרָה

בְּרַחְמֵךְ לִוְיָתָן, בְּיָפְיֵךְ בְּעֵרַת הֶעָרִים

בִּמְהֵרָה בְּשִׁירָה שְׁעָרִים תִּפְעֲרִי

וּפֵרוֹת בְּרֵאשִׁית תַּהֲרִי

.

מַהֲרִי יוֹנָתִי מִן הָעִיר

שֶׁהָפְכָה אֶת לִבָּהּ כַּהֲפֹךְ דַּף הַשִּׁיר

וְעָבְרָה סְעָרָה זֶה מִכְּבָר

עַד אֲשֶׁר יֵלֵד פִּיךְ אֶת

צְרָחוֹת הֶעָבָר."

.

ג

הֲפוּכוֹת פָּנֶיךָ, אָח

אַךְ גּוּפְךָ עוֹד יְהַלֵּךְ אֱלֵי

מִזְרָח, לֹא שָׁכַח הֵיכָן

מְבוֹא הַלְּבָבוֹת

.

וְלִרְווֹת מִזּוֹ הַכְּרַךְ

שֶׁבְּלֵב מִדְבָּר תִּפְרַח

אִם תֵּלֵךְ אֱלֵי לִבָּהּ

וְאַתָּה מְנֻצָּח.

.

ד

צַח וְאָדֹם יִפְצַח בְּשִׁיר מִן הַחֲלוֹם

אָח לֹא יִדֹּם עַד אֶפְתַּח שַׁעֲרֵי הָעִיר

.

"בָּךְ אֶהְגֶּה

מִגֵּיא גֵּאוּת

אָצִיף גּוּפֵךְ

אִם לָאו נָמוּת

מִמְּלֵאוּת

עֵרוּת הַלֵּב             

פִּתְחִי לִי

רוּת."

.

ה. הבמה מתפרצת בדברים:

זְהִירוּת, זְהִירוּת, הַקָּהָל, אִם נִפְתַּח שְׁעָרִים אִם

נָסִיט הַגּוֹלָל, אִם נִפְעַל פְּעֻלַּת מַחֲזֶה, אִם נֹאמַר

מָה אֵרַע זֶה לָזֶה, אִם צוּרַת הַהַצָּגָה הִשְׁתַּחְרְרָה                

מִן הַסְּגִירוּת, הִתְבַּהֲרָה וְנֶחְרְזָה — אָז זְהִירוּת!

כִּי בִּמְהִירוּת יָכוֹל הַכֹּל לְהִשְׁתַּתֵּק. לִפְתֹּחַ שַׁעַר לַמָּשִׁיחַ

הוּא כְּמוֹ לְהִתְנַתֵּק מֵאָב וָאֵם (אָדָם קָדוֹשׁ בְּלֹא טַבּוּר –

שֶׁאֵין לוֹ עוֹד חַיֵּי דְּבָרִים וְלֹא דִּבּוּר)

.

כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה קָרוֹב יוֹתֵר מִדַּי, הָרֵיחַ עַז          

וְהָאוֹרוֹת טִנְּפוּ יָדַי, הִסְתָּעֲפוּ שְׁבִילֵי אוּלָם

וְאֶת קוֹלָם שֶׁל הַצּוֹפִים אֶשְׁמַע מֵעֵת לְעֵת –

צְחוֹק רָם בַּמַּרְתְּפִים. אַךְ קוֹל אַחֵר דּוֹפֵק

(אָמַרְנוּ, זְהִירוּת) כָּל זֶה הָיָה כִּמְעַט בָּהִיר –

הָעִיר פָּרְחָה מִתּוֹךְ הָרוּת, הָרוּת פָּרְחָה מִן הַחֲלוֹם

וּמִי חָלַם? (כָּל הַמֹּחוֹת הָרְדוּמִים שֶׁבָּאוּלָם).

עוֹד לֹא לָקוּם, עוֹד לֹא לָקוּם עוֹד לֹא לִבְכּוֹת

מִזִּכְרוֹן עָרִים אֲשֶׁר אָהַבְתְּ מִזֵּכֶר אֲהָבוֹת

שֶׁהִתְרַחֲבוּ בְּתוֹךְ קִרְבֵּךְ עַד אַגָּדָה

(הַאִם גִּלַּמְתְּ אֵי־אָז תַּפְקִיד שֶׁמִּי בָּדָה?)

וְאִם נִפְתַּח עַתָּה לָאָח אוֹ אִם הָעִיר

תִּשְׁכַּח שֶׁרוּחַ הַמִּזְרָח הָפְכָה גּוּפָהּ לְעוֹד גַּרְגֵּר־

עָפָר נִדָּף, אִם מִמְּרוֹמֶיהָ עוֹד נִשְׁקָף

עוֹלָם קוֹדֵם בִּבְהִירוּת – אָז זְהִירוּת.        

            .

יָמִים רָמִים אוֹמְרִים לִפְסֹעַ כָּאן בַּגּוּף

לְהִתְגַּלְגֵּל מִזְּמַן לִזְמַן — הֵן הַבָּשָׂר הַזֶּה

שָׁקוּף וּמִתְמַשֵּׁךְ, אַךְ הַטֵּרוּף צוֹעֵד עִמָּם

וְהוּא קָדוֹשׁ וְהוּא הַצֶּלֶם בָּאוּלָם.

הוּא הַנֶּעְלָם הַמְגַלֶּה אֶת הַהֹוֶה

(כְּמוֹ עֶרְוָתוֹ הַחֲשָׁאִית, כְּמוֹ בְּאֵר שֶׁהוּא מַרְוֶה בָּהּ

צִמְאוֹנוֹ הָאֵינְסוֹפִי לְמִגְבָּלָה: לִזְמַן-מָקוֹם

הֱוֵה אוֹמֵר — לִגְאֻלָּה).

כָּל שֶׁאֵרַע מִזְּמַן רֵאשִׁית רוֹצֶה לִפְרֹץ,

כָּל הֶעָתִיד שֶׁעוֹד לֹא בָּא רוֹצֶה לִנְעֹץ שִׁנָּיו בַּפְּרִי

בְּטֶרֶם שָׁב אֶל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה

וְנֶהֱפַךְ שׁוּב לִזְמַן־זֶרַע וּדְמָמָה. וְכָךְ עַכְשָׁו

רוֹחֵב מֵעֵבֶר לִגְבוּלָיו: הוּא הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת,

בָּהּ נִכְתָּב מַה שֶּׁאֵי־אָז הֻמְחַז בְּגוּף הָאֲהוּבִים,

בְּגוּף הָעִיר. הוּא הַמְשׁוֹרֵר, וְהֶעָתִיד כֻּלּוֹ – הַשִּׁיר.

.

רְאוּ שָׁמַיִם – הַקָּהָל שֶׁבַּכָּחֹל – וְהַאֲזִינוּ

לְשִׁירַת עָפָר וָחוֹל: –  עַל גְּחוֹנֵנוּ זוֹחֲלִים

וּבִתְזוּזוֹת עוֹר וּפָנִים אָנוּ מַתְוִים אֶת מַסְלוּלֵי

הָעֲנָנִים. וּמַעֲלִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ אֶת הַצֵּל –

תָּוֵי אֵלִים וּמַלְאָכִים נוֹפְלִים מִגּוּף דָּבָר עָצֵל

וּמְסֻגָּר, דָּבָר אַחֵר שֶׁגָּר בּוֹ קָם –

רְאוּ שָׁמַיִם דְּיוֹקַנְכֶם אֲשֶׁר נִרְקָם.

שִׁמְעוּ שָׁמַיִם לְכֹחוֹת הַהַמְחָזָה –

לְכָל אוֹתָן תְּזוּזוֹת אַקְרַאי שֶׁהַשַּׂחְקָן כְּמוֹ

הָזָה מֵאֵין־מָקוֹם, וּמֵאֵין־מָקוֹם הַזֶּה חָזַר

בְּהִיר־פָּנִים אֲשֶׁר נִקְרָא לוֹ כָּאן שְׁחַרְחַר.

.

מָחָר יוֹם חַג (כָּךְ כָּל מָחָר בַּמַּחֲזֶה),

מָחָר פִּתְאֹם נַכִּיר זֹאת זֶה בָּזֶה –

אֶת שֶׁחָזִינוּ מִמְּרוֹמֵי הָאֲחֵרוּת

נוּכַל לְפֶתַע לְהַרְגִּישׁ כְּהִזָּכְרוּת.

אָך זְהִירוּת – הַהִתְגַּלּוּת הִיא כְּגוֹלָה,

הַרְחֵק מִלֵּב הַכְּרַךְ בִּגְבוּל הַחוֹל עוֹלָה

כִּמְעַט נִדַּחַת הַכְּנִיסָה אֶל הַהֵיכָל

כִּמְעַט בִּקְצֵה גְּבוּל הַיְכֹלֶת – הַמְיֻחָל

.

וְלוּ נִמְחַל עַל שְׁנוֹת הָאוֹר שֶׁכְּבָר עָבְרוּ

עַל הַמִּדְבָּר הֲלֹא־נִגְמָר, עַל מָה וּמִי שֶׁלֹּא

חָזְרוּ, עַל הַזְּרָעִים הַנְּמַקִּים בָּאֲדָמָה

כָּל עוֹד אֵין זְמַן עָתִיד שֶׁלֹּא רָשׁוּם שְׁמָמָה.

וְלוּ נָבִין, אֵרַע לָנוּ כָּל זֶה מִכְּבָר:

הָרְחוֹבוֹת לִבָּם גָּאָה וְאָז נִשְׁבַּר,

עָבָר גָּדוֹל רְווּי תִּקְווֹת וַאֲהוּבִים

כְּעִיר רַבָּה בָּהּ הָאוֹרוֹת כֻּלָּם כָּבִים.

הַכּוֹכָבִים כֹּה רְחוֹקִים, אֵין נֶחָמָה

בְּמַה שֶּׁלֹּא רָעַד מִיֹּפִי וְאֵימָה,

שֶׁבְּחֵיקֵנוּ הִצְטַנֵּף, בִּקֵּשׁ מִסְתּוֹר

מִפְּנֵי הַמְּהוּמָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה לֹא יַחְזֹר.

מִשִּׁכְחָה שֶׁבָּהּ נֹאבַד אִישׁ מֵאָחִיו –

אֵיךְ נְזַהֶה פְּנֵי אֲהוּבֵינוּ, אֵיךְ נָשִׁיב

אֶת לֵב הַזְּמַן אֶל מְקוֹמוֹ – אֶל מְחוֹזוֹת

הַהַבְטָחָה? – וְשׁוּב לוֹחֵשׁ זְמַן בְּאָזְנֵנוּ:

לֶךְ לְךָ. כֵּן לוּ נָבִין –

אֵינָם שָׁבִים, לֹא בְּגוּפָם; מַה שֶּׁמָּעַד

וְלֹא נוֹלַד לוֹ זֶרַע אוֹ שֵׁם חַי לָעַד,

מַה שֶּׁנִּקְבַּר עָקָר נוֹשֵׂא כְּאֵב קָלוֹן

וּמְבַקֵּשׁ לוֹ גּוּף-גּוֹאֵל כְּעוֹד מַחְלוֹן.

אָנוּ חַלּוֹן בֵּין אָז לִזְמַן הֶמְשֵׁךְ רָחָב,

מֵשִׁיב הַנֶּפֶשׁ לְנַחֲלֵי אַכְזָב,

וְהָרָעָב אֲשֶׁר מַפְגִּיעַ חֲלָלִים –                    

עָנִי אָמַר תְּפִלָּה — עָנִינוּ שִׁבֳּלִים.

.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, גּוּפֵנוּ גּוּף-תְּמוּרוֹת –

שׁוֹטֶה תּוֹעֶה בַּכְּרַךְ אוֹ קוֹל קוֹרֵא קוֹרוֹת,

גַּן עֵדֶן אוֹ תֵּבֵל – חָלָל עוֹטֶה צוּרוֹת

הוֹפֵךְ עוֹרוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר לִשְׂדֵה בְּאֵרוֹת.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, מֹחֵנוּ הַשָּׂדֶה

הַמִּתְפָּרֵשׂ עַד לְהֵיכָן שֶׁהוּא בּוֹדֶה,

כְּכָל אֲשֶׁר יַרְחִיק, כְּכָל אֲשֶׁר יִזְרַע

יְהֵא פּוֹדֶה עוֹד רִיק אֶל רֳאִי נְהָרָה.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, רוּחֵנוּ הַבְּאֵר

הַמְחַבֶּרֶת יָם לְיָם אִם תַּעֲמִיק מֵעֵבֶר

לְחַיֵּי אָדָם וַאֲדָמָה, עַד לַתְּהוֹם

נוּכַל מִפִּי בְּאֵר אֲוִיר עוֹלָם לִנְשֹׁם.

.

כֵּלִים גְּדוֹלִים אָנוּ, כֵּלִים לְזִכָּרוֹן

הַזְּמַן חַיָּה פְּצוּעַת רַגְלַיִם מִתְגַּלְגֶּלֶת בַּמִּדְרוֹן

עַד קְצֵה עוֹלָם – אִם לֹא נִהְיֶה לָהּ שְׁעָרִים,

אִם לֹא נַצִּיב גּוּף זִכְרוֹנֵנוּ כִּגְשָׁרִים –

הֲיִבָּרֵא עוֹלָם חָדָשׁ, הֲיִתְחַדֵּשׁ

הַזְּמַן שֶׁאַךְ נִמְתַּח – הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹשֵׁשׁ?

.

עַד לְהֵיכָן יוּכַל הַזְּמַן הַזֶּה לִרְזוֹת

בְּטֶרֶם אָנוּ, הַכֵּלִים, שׁוּב לֹא נִמְצָא מַה לְּהַזּוֹת

אֶל תּוֹךְ קִרְבֵּנוּ? עַד אֲשֶׁר יָבוֹא הָרִיק

וּכְלִי גָּדוֹל יְהֵא רַק עוֹר קְלִפָּה מַבְרִיק?

נִמְצָא אָז מָה אֶל אֵשׁ הַשֵּׂכֶל לְהָרִיק? וְאֵין דָּבָר

שֶׁלֹּא יִבְעַר כְּהֶבֶל קַשׁ – גַּם הֶעָתִיד גַּם הֶעָבָר                     

יִכְלוּ בְּזוֹ הַבְּעֵרָה, אִם לֹא נִזְרַע אֶת זִכְרוֹנֵנוּ

בְּאַדְמַת הַבִּמְהֵרָה, עַד שֶׁיָּשׁוּב שִׁיבָה. שָׁעָה קְרֵבָה

הֱיִי-נָא רַחֲמִים

וְהִתְעַטְּפִי בְּזִיו-הִלַּת דִּבְרֵי יָמִים.

.

.

רות פוירשטיין היא משוררת, אמנית רב תחומית ומאסטרנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה ראו אור בכתבי עת שונים ובגיליון המוסך מ05.07.23. שירי התמונה לקוחים מתוך ספרה הראשון "ספר שכחה וגאולה: חזיון בארבע מערכות לבמה בלתי־אפשרית" שעתיד לראות אור בהוצאת בלימה ובעריכת טל ניצן.

.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "במדבר", שיר מאת מיכל כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן