ארוכים | מסע חורף

יצירתו הנודעת של שוברט, שאת מילותיה חיבר וילהלם מולר, בתרגומו של עידו אריאל

ציבי גבע, הר אנלוגי (אחרי רנה דומא), אקריליק ושמן על בד, 300X200 ס"מ, 2006. צילום: עוד לובל

מַסַּע חֹרֶף | Winterreise

פרנץ שוברט / וילהלם מולר Franz Schubert / Wilhelm Müller

תרגום: עידו אריאל

.

היצירה בביצוע דיטריך פישר־דיסקאו (בריטון) וג'רלד מור (פסנתר):

.

.

1.  לַיְלָה טוֹב

זָר לַמָּקוֹם הִגַּעְתִּי,
זָר שׁוּב אֵצֵא מִכָּאן.
זֵרֵי אָבִיב קָלַעְתִּי,
בְּשֶׁפַע לִי נִתָּן.
הַבַּת אָמְרָה: אוֹהֶבֶת,
הָאֵם – מָצְאָה חָתָן;
עַתָּה דַּרְכִּי דּוֹאֶבֶת,
הַכֹּל מֻשְׁלָג, לָבָן.

אֶל הַמַּסָּע יָצָאתִי
מִבְּלִי שָׁעָה לִבְחֹר,
וְאֶת דַּרְכִּי מָצָאתִי
לְבַד, בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר.
נִמְתָּח צֵל הַיָּרֵחַ,
הוּא לִי בֶּן לְוָיָה,
וּבְעַרְבוֹת הַקֶּרַח
אָתוּר עִקְבוֹת חַיָּה.

לָמָּה אֶתְמַהְמֵהַּ
עַד שֶׁמִּכָּאן אֻשְׁלַךְ?
רַק כֶּלֶב מִשְׁתַּגֵּעַ
לִפְנֵי בֵּיתוֹ יִנְבַּח;
הָאַהֲבָה נוֹדֶדֶת –
כָּךְ אֱלֹהִים צִוָּה
מֵאִישׁ לְאִישׁ צוֹעֶדֶת.
שָׁלוֹם לָךְ, אֲהוּבָה.

תּוּכְלִי לַחְלֹם בְּשֶׁקֶט,
תִּנְעַם לָךְ הַתְּנוּמָה,
אֶחְלֹף עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת –
אַט-אַט וּבִדְמָמָה.
וּבְעוֹדִי בַּפֶּתַח
אֶכְתֹּב לָךְ 'לַיְלָה טוֹב',
וְכָךְ תֵּדְעִי לָבֶטַח:
עָלַיִךְ רַק אֶחְשֹׁב.

.

2. הַשַּׁבְשֶׁבֶת

נוֹשֶׁבֶת בַּשַּׁבְשֶׁבֶת רוּחַ
עַל מְעוֹנָהּ שֶׁל בַּת הַחֵן.
בְּשִׁגְעוֹנִי אֲנִי בָּטוּחַ:
לוֹעֶגֶת לְפָלִיט מִסְכֵּן.

לוּ רַק שָׂם לֵב לְסוּג הַשֶּׁלֶט
הַמִּזְדַּקֵּר עַל מְעוֹנָהּ,
הָיָה נִמְנָע מִן הָאִוֶּלֶת
לָתוּר שָׁם דְּמוּת נֶאֱמָנָה.

הָרוּחַ בְּלִבִּי נוֹשֶׁבֶת
כְּמוֹ עַל הַגַּג, אַךְ בְּלִי מִלָּה.
אָז מָה אִם נִשְׁמָתִי כּוֹאֶבֶת?
לַבַּת יֵשׁ נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה.

.

3. דְּמָעוֹת קְפוּאוֹת

טִפּוֹת קָרוֹת כְּקֶרַח
זוֹלְגוֹת מִלְּחָיַי:
שֶׁמָּא אֲנִי שׁוֹכֵחַ
שֶׁאֵלּוּ דִּמְעוֹתַי?

זְלַגְתֶּן וּזְלַגְתֶּן,
הֲכֹּה פּוֹשְׁרוֹת אַתֶּן,
שֶׁמַּקְרִישׁוֹת קְפָאתֶן,
כְּטַל שַׁחֲרִית צוֹנֵן?

הֵן מִלִּבִּי פְּרַצְתֶּן
בְּלַהַט וּבְחֹם,
כְּמוֹ לְכַלּוֹת שְׁאַפְתֶּן
אֶת קְרוּם הַכְּפוֹר עַד תֹּם.

.

4. קִפָּאוֹן

לַשָּׁוְא אָתוּר בַּשֶּׁלֶג
סִימָן לְכַף רַגְלָהּ,
שָׁם, עַל זְרוֹעִי נִשְׁעֶנֶת,
בִּשְׂדוֹת יָרָק טִיְּלָה.

אֶשַּׁק לִכְפוֹר וָקֶרַח,
אֶחְדֹּר אֶת הַשְּׁלָגִים
וְכָל דִּמְעָה חוֹרֶכֶת
תַּחְשֹׂף הָאָרֶץ לִי.
הֵיכָן אֶמְצָא לִי אָחוּ,
הֵיכָן אֶמְצָא זֵרִים?
פְּרָחִים נָבְלוּ וּמֵתוּ,
עָלִים קָמְלוּ חִוְּרִים.

הַאִם לְלֹא מַזְכֶּרֶת
אֵצֵא לִי מִן הָעִיר?
כְּשֶׁיִּשְׁתַּתֵּק הָעֶצֶב,
מִי לִי אוֹתָהּ יַזְכִּיר?

נַפְשִׁי כְּמוֹ נִקְרֶשֶׁת,
וּבָהּ קְפוּאָה דְּמוּתָהּ:
תַּפְשִׁיר שֵׁנִית הַנֶּפֶשׁ,
תִּמַּס דְּמוּתָהּ אִתָּהּ.

.

5. עֵץ הַתִּרְזָה

עַל יַד הַבְּאֵר בַּשַּׁעַר,
שָׁם עֵץ תִּרְזָה נִצָּב;
חֲלוֹם מָתוֹק לֹא פַּעַם
חָלַמְתִּי בִּצְלָלָיו.

בִּקְלִפָּתוֹ גִּלַּפְתִּי
מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה;
אֵלָיו תָּמִיד שָׁאַפְתִּי
בִּכְאֵב וּבְתִקְוָה.

אָנוּס לִנְדֹּד עָבַרְתִּי
שָׁם בְּעָמְקֵי הַלֵּיל,
וְאֶת עֵינַי עָצַמְתִּי
בַּחֹשֶׁךְ הָאָפֵל.

וְצַמַּרְתּוֹ לִי סָחָה,
לָחֲשָׁה לִי הָעַלְוָה:
בּוֹא הֵנָּה, קְרַב־נָא, אֶחָא,
אֶצְלִי תִּמְצָא שַׁלְוָה!

עַל פַּרְצוּפִי הִצְלִיפוּ
רוּחוֹת צִנָּה וּכְפוֹר;
אֶת כּוֹבָעִי הֵעִיפוּ,
לֹא סַבְתִּי לְאָחוֹר.

מֵאָז אֲנִי פּוֹסֵעַ,
מַרְחִיק מִדֵּי שָׁעָה.
עוֹד אִוְשָׁתוֹ שׁוֹמֵעַ:
הָיִיתָ שָׁם נִרְגַּע.

.

6. שִׁטָּפוֹן

דִּמְעוֹתַי מֵהָעֵינַיִם
אֶל הַשֶּׁלֶג טִפְטְפוֹ;
וּפְתִיתָיו צְמֵאֵי הַמַּיִם
אֶת כְּאֵבִי הַחַם טָרְפוּ.

כְּשֶׁיִּרְצֶה לִנְבֹּט הַפֶּרַח
רוּחַ קַל יִנְשֹׁב עָנֹג,
יִסָּדְקוּ גּוּשֵׁי הַקֶּרַח
וְהַשֶּׁלֶג אָז יִמּוֹג.

נְתִיבְךָ אֱמֹר־נָא, שֶׁלֶג,
הֵן תֵּדַע גַּעְגּוּעַי?
הִקָּוֵה־נָא אֶל הַפֶּלֶג
בְּעִקְבוֹת כָּל דִּמְעוֹתַי.

אִם אִתּוֹ תִּזְרֹם בְּנַחַת
דֶּרֶךְ עִיר שַׁאֲנַנָּה,
כְּשֶׁתָּחוּשׁ דִּמְעָה רוֹתַחַת –
שָׁם אֲהוּבָתִי שָׁכְנָה.

.

7. עַל הַנָּהָר

הֵן כֹּה עַלִּיז רָחַשְׁתָּ,
נָהָר בָּהִיר, סוֹעֵר,
כַּמָּה דּוֹמֵם הָפַכְתָּ,
שָׁלוֹם אֵינְךָ אוֹמֵר.

בִּקְרוּם קָפוּא, קָבוּעַ
אָטַמְתָּ עַצְמְךָ,
שׁוֹמֵם וְקַר שָׂרוּעַ
בַּחוֹל שֶׁלִּשְׂפָתְךָ.

בִּקְלִפָּתְךָ חָרַטְתִּי
בְּסֶלַע מְחֻדָּד
אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדֹּנֶת,
שָׁעָה וְיוֹם אֶחָד:

אֶת יוֹם הֶכֵּרוּתֵנוּ,
אֶת יוֹם עֲזִיבָתִי;
סָבִיב לְכָל פְּרָטֵינוּ
שְׁבוּרָה טַבַּעְתִּי.

לִבִּי, בְּזֶה הַנַּחַל
כְּפִילְךָ אַתָּה רוֹאֶה?
מִתַּחַת כְּסוּת הַקֶּרַח
כְּמוֹתְךָ גּוֹעֵשׁ, גּוֹאֶה?

.

8. מַבָּט לְאָחוֹר

הָאֲדָמָה תַּחְתַּי בּוֹעֶרֶת,
גַּם אִם רַק עַל שְׁלָגִים אֶצְעַד,
אַף אִם נְשִׁימָתִי נִחֶרֶת,
שֶׁתֵּעָלֵם הָעִיר לָעַד!

פָּגַעְתִּי בְּכָל אֶבֶן דֶּרֶךְ,
נֶחְפָּז לָצֵאת מִתּוֹךְ הַכְּרַךְ;
עוֹרְבִים זָרְקוּ פְּתִיתִים וְקֶרַח –
מֵרֹאשׁ כָּל גַּג עָלַי נִתַּךְ.

כַּמָּה שׁוֹנִים הָיוּ פָּנַיִךְ
כְּשֶׁבָּאתִי, עִיר הַבּוֹגְדָנוּת!
זִמְּרוּ בִּבְרַק חַלּוֹנוֹתַיִךְ
זָמִיר וְתוֹר בְּתַחֲרוּת.

בַּנְּחָלִים שָׁצְפוּ הַמַּיִם,
עֲצֵי תִּרְזָה תְּפוּחִים פָּרְחוּ,
וְאָח, בָּעֲרוּ שָׁם שְׁתֵּי עֵינַיִם –
וְזֶה הָיָה סוֹפְךָ, בָּחוּר!

כְּשֶׁאֶת הַיּוֹם הַהוּא אֶזְכֹּרָה,
נִמְשַׁךְ שׁוּב מַבָּטִי לְשָׁם,
אֶרְצֶה, מוֹעֵד, לַחְזֹר אָחוֹרָה,
לִפְנֵי בֵּיתָהּ לַעֲמֹד דּוּמָם.

.

9. אוֹר תַּעְתּוּעִים

בְּעָמְקֵי נְקִיק הַסֶּלַע
אוֹר תּוֹעֶה פִּתָּה אוֹתִי:
אֵיךְ אֵצֵא אֵינִי יוֹדֵעַ,
לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי.

אִם לָרֹב תּוֹעָה דַּרְכֵּנוּ
יַעַד יֵשׁ לְכָל מִשְׁעוֹל:
שִׂמְחוֹתֵינוּ, מַכְאוֹבֵינוּ,
תַּעְתּוּעַ הוּא הַכֹּל!

מִן הָהָר אֵרֵד בְּנַחַת,
בַּעֲרוּץ נָהָר חָרֵב.
אֶל הַיָּם זוֹרֵם כָּל נַחַל,
אֶל הַקֶּבֶר כָּל כְּאֵב.

.

10. מְנוּחָה

מַבְחִין אֲנִי בִּתְשִׁישׁוּתִי
רַק בְּשׁוֹכְבִי לָנוּחַ:
הַנְּדוּדִים חִשְּׁלוּ אוֹתִי
עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל קָשׁוּחַ.

רַגְלִי מָנוֹחַ לֹא בִּקְּשָׁה,
בַּעֲמִידָה כֹּה קַר לָהּ;
גַּבִּי, אָבְדָה לוֹ כָּל תְּחוּשָׁה,
נִסְעָר נִדְחַפְתִּי הָלְאָה.

מִקְלָט מָצָאתִי צַר וָדַל,
בִּקְתַּת פֶּחָם דּוֹלֶפֶת;
אַךְ אֲבָרַי לֹא נָחוּ כְּלָל:
כָּל חַבּוּרָה שׂוֹרֶפֶת.

לִבִּי, בְּסַעַר, בִּמְרִיבָה,
כֹּה עַז וְכֹה פָּרוּעַ,
רַק בַּדְּמָמָה חָשׁ בַּצְּרִיבָה
שֶׁכְּתוֹלָע תָּזוּעַ!

.

11. חֲלוֹם אָבִיב

חָלַמְתִּי פְּרָחִים וָצֶבַע,
כְּמוֹ הָאָבִיב בַּפְּרִיחָה;
חָלַמְתִּי עַל יֶרֶק בַּגֶּבַע,
עַל שִׁיר הַצִּפּוֹר הַשְּׂמֵחָה.

וְאָז קָרָא הַגֶּבֶר,
מַבַּט עֵינַי נִפְקַח;
הָיָה שָׁם קַר כַּקֶּבֶר,
עוֹרֵב מִלְּמַעְלָה צָוַח.

אַךְ עַל אַדְנֵי הַפֶּתַח,
מִי זֶה שֶׁעָלִים צָבַע?
צְחַקְתֶּם שֶׁמָּא לַפֶּתִי
שֶׁפֶּרַח בַּכְּפוֹר רָאָה?

חָלַמְתִּי אַהֲבָה אוֹהֶבֶת,
עַל בַּחוּרָה נָאוָה,
עַל נְשִׁיקָה נִלְבֶּבֶת,
עַל אֹשֶׁר וְעַל חֶדְוָה.

וּכְשֶׁקָּרָא הַגֶּבֶר,
אָז לְבָבִי נִפְקַח;
יוֹשֵׁב לְבַד בַּחֶדֶר,
אֲבָל הַחֲלוֹם פָּרַח.

לִבִּי הוֹלֵם, מֵזִיעַ,
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי.
מָתַי הַיֶּרֶק יוֹפִיעַ?
מָתַי אֲחַבְּקָהּ בְּיָדַי?

.

12. בְּדִידוּת

כְּמוֹ עָנָן שָׁחוּחַ,
בָּרוּחַ שָׁט בּוֹדֵד,
כְּשֶׁבֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ
מַשָּׁב עָמוּם רוֹעֵד:

כָּךְ גַּם רַגְלִי נִגְרֶרֶת
לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה,
סְבִיבִי שִׂמְחָה מוּאֶרֶת,
בּוֹדֵד, לְלֹא מִלָּה.

אָח, הָאֲוִיר רָגוּעַ!
אָח, הָעוֹלָם כֹּה קַל!
לוּ אַךְ סָעַר הָרוּחַ,
אָז לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ אֻמְלָל.

.

13. הַדֹּאַר

מִן הַדֶּרֶךְ קוֹל הַדֹּאַר צָץ.
מָה יֵשׁ לוֹ, שֶׁלַּמָּרוֹם קָפַץ,
הַלֵּב?

הוּא לֹא מֵבִיא מִכְתָּב לְךָ.
אָז מָה תִּפְרֹץ כָּךְ בְּשִׂמְחָה,
הַלֵּב?

אָכֵן, הוּא מֵהָעִיר יָצָא,
שָׁם בֵּית אֲהוּבָתִי נִמְצָא,
הַלֵּב!

הֲלֹא תִּרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן
וּבִשְׁלוֹמָהּ לְהִתְעַנְיֵן,
הַלֵּב?

.

14. רֹאשׁ הַשֵּׂיבָה

הַכְּפוֹר זָרָה לִי בַּשֵּׂעָר
לָבָן זוֹהֵר, זוֹרֵחַ;
חָשַׁבְתִּי כִּי זָקַנְתִּי כְּבָר
וְחַשְׁתִּי כֹּה שָׂמֵחַ.

אַךְ כְּבָר הִנֵּה הַכֹּל נָמֵס,
שׁוּב שְׁחֹר שֵׂעָר הַגֶּבֶר,
בַּעֲלוּמַי אֲנִי מוֹאֵס –
כַּמָּה רָחוֹק הַקֶּבֶר!

מִן הַשְּׁקִיעָה עַד בֹּקֶר אוֹר
כַּמָּה הֶאֱפִירוּ עֹרֶף.
רְאוּ, שֶׁלִּי נוֹתָר שָׁחֹר
לְאֹרֶךְ כָּל הַחֹרֶף.

.

15. הָעוֹרֵב

בָּא עוֹרֵב אֶחָד אִתִּי
מִן הָעִיר בְּיַחַד,
כָּל הַיּוֹם מוּל פַּדַּחְתִּי
חָג סָבִיב בְּנַחַת.

פֶּלֶא, אֵיזֶה מִין עוֹרֵב,
מִתְעוֹפֵף בְּלִי הֶרֶף?
שֶׁמָּא לִבְשָׂרִי אוֹרֵב
וּמְשַׁחֵר לְטֶרֶף?

זוֹ דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
סוֹף לִנְדוּדַי עֵת.
בֵּן־עוֹרֵב, הַרְאֵנִי־נָא,
מְסִירוּת עַד מָוֶת!

.

16. תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה

פֹּה וָשָׁם עַל אֵיזֶה גֶּזַע
מִתְגַּלֶּה עָלֶה זוֹהֵר,
וְלֹא פַּעַם מוּל הַגֶּזַע
אֶעֱצֹר וַאֲהַרְהֵר.

אֶתְבּוֹנֵן, עֲלֵה שַׁלֶּכֶת,
בּוֹ אָשְׁרִי תָּלוּי עוֹמֵד;
בָּאָה רוּחַ בַּשַּׁלֶּכֶת,
רַעַד רַב אֲנִי רוֹעֵד.

אָח, נָשַׁר עָלֶה לָאָרֶץ,
תִּקְוָתִי אִתּוֹ נָשְׁרָה;
כְּשֶׁאֶנְשֹׁר אִתּוֹ לָאָרֶץ,
מַר אֶבְכֶּה לָהּ עַל קִבְרָהּ.

.

17. בַּכְּפָר

נוֹבְחִים הַכְּלָבִים, הַשַּׁרְשֶׁרֶת חוֹרֶקֶת;
נָמִים אֲנָשִׁים בַּמִּטָּה, בְּשֶׁקֶט,
כַּמָּה חוֹלְמִים הֵם, עַל כָּל הָעֹשֶׁר,
מִתְנַחֲמִים בַּצָּרָה וּבָאֹשֶׁר:

בֹּקֶר עָלָה, כֻּלָּם אָז נָמוֹגוּ.
נוּ טוֹב, הֵם אֶת שֶׁלָּהֶם הִשִּׂיגוּ.
כְּמֵהִים הֵם, אֶת מָה שֶׁעוֹד הוֹתִירוּ,
לָשׁוּב וְלִמְצֹא שָׁם כְּפִי שֶׁהִשְׁאִירוּ.

צֵא בִּנְבִיחָה, גָּרְשֵׁנִי כֶּלֶב,
וּמְנוּחָה אַל תִּתֵּן בָּעֶרֶב!
אֲנִי כְּבָר עִם חֲלוֹמוֹת גָּמַרְתִּי –
בֵּין הַיְּשֵׁנִים לְשֵׁם מָה נוֹתַרְתִּי?

.

18. הַבֹּקֶר הַסּוֹעֵר

אֵיךְ הַסְּעָרָה הוֹרֶסֶת
כְּסוּת עֲנָנִים שְׁחֹרָה!
חַשְׁרַת עָבִים קוֹרֶסֶת
סָבִיב בְּקוֹל תִּגְרָה.

וְלֶהָבוֹת יַבְרִיקוּ,
נֶעֱקָרוֹת בִּדְמִי;
רְאוּ־נָא אֵיזֶה בֹּקֶר,
בְּדִיּוּק לְטַעֲמִי!

לִבִּי מַבִּיט לְמַעְלָה
נִשְׁקָף כְּמוֹ בִּרְאִי –
הֲרֵי זֶה רַק הַחֹרֶף,
הַחֹרֶף, קַר, פִּרְאִי!

.

19. תַּעְתּוּעַ

מוּלִי רוֹקֵד מָאוֹר חָבִיב,
אֲנִי אַחֲרָיו סָבִיב־סָבִיב;
אֲנִי אִתּוֹ וְלֹא חוֹשֵׁד,
שֶׁמְּפַתֶּה הוּא אִישׁ נוֹדֵד.
אָח, רַק מִי שֶׁכְּמוֹתִי אֻמְלָל,
בְּלֵב חָפֵץ יֵלֵךְ שׁוֹלָל,
אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה וּכְפוֹר
נִגְלָה לוֹ בַּיִת חַם, מְלֵא־אוֹר.
שָׁם נֶפֶשׁ אֲהוּבָה חַיָּה –
וּמָה שְׂכָרִי? רַק אַשְׁלָיָה!

.

20. הַתַּמְרוּר

לָמָּה אֶמָּנַע מִדֶּרֶךְ,
בָּהּ יֵלְכוּ הָאֲחֵרִים,
אֲחַפֵּשׂ לִי רַק שְׁבִיל פֶּרֶא
בֵּין שְׁלָגִים וּבֵין הָרִים?

שׁוּם דָּבָר הֵן לֹא פָּשַׁעְתִּי,
שֶׁאֶפְרֹשׁ מִן הַבְּרִיּוֹת, –
לָמָּה בְּטִפְּשׁוּת כָּמַהְתִּי
לְשִׁמְמַת מִדְבָּרִיּוֹת?

תַּמְרוּרִים יֵשׁ עַל כָּל שַׁעַל,
הַמּוֹרִים עַל עִיר קְרוֹבָה,
וְאֵינִי עוֹצֵר אַף פַּעַם,
בְּלִי שַׁלְוָה, שׁוֹאֵף שַׁלְוָה.

רַק תַּמְרוּר אֶחָד בְּלִי נוֹעַ,
מוּל עֵינַי עוֹמֵד נִצָּב;
רַק בַּשְּׁבִיל עָלַי לִפְסֹעַ,
שֶׁמִּמֶּנּוּ אִישׁ לֹא שָׁב.

.

21. הַפֻּנְדָּק

דַּרְכִּי אוֹתִי הוֹבִילָה
לְעֵבֶר בֵּית עָלְמִין;
לְהִכָּנֵס שָׁם פְּנִימָה
חָשַׁבְתִּי כִּי הִזְמִין.

זֵרֵי פְּרָחִים עַל קֶבֶר,
אַתֶּם וַדַּאי סִימָן,
שֶׁאִישׁ נוֹדֵד, יָגֵעַ,
אֶל הַפֻּנְדָּק מֻזְמָן.

אֲבָל בְּכָל הַבַּיִת
אֵין חֶדֶר לֹא תָּפוּס?
חַיָּב אֲנִי לָנוּחַ,
חָבוּל גּוּפִי, הָרוּס.

פֻּנְדָּק אַכְזָר, קָשׁוּחַ,
תִּדְחֶה אוֹתִי מִכָּאן?
קָדִימָה צְעַד, קָדִימָה,
מַקְּלִי הַנֶּאֱמָן!

.

22. אֹמֶץ

עָף הַשֶּׁלֶג לַפָּנִים,
אַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ.
מְדוֹבֵב לִבִּי בִּפְנִים,
שִׁיר אָשִׁיר בְּמֶרֶץ.

לֹא אֶשְׁמַע מָה שֶׁיֹּאמַר,
שְׁמִיעָתִי נִנְעֶלֶת;
לֹא אָחוּשׁ בִּכְיוֹ הַמַּר,
בֶּכִי הוּא אִוֶּלֶת.

לָעוֹלָם, בְּקוֹל רָמָה,
מוּל רוּחוֹת הָלַכְנוּ!
אִם אֵין אֵל בָּאֲדָמָה,
אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ!

.

23. שִׁמְשׁוֹת הָרְפָאִים

שָׁלוֹשׁ שְׁמָשׁוֹת חָגוּ מוּל עֵינַי,
בָּהֶן הִבַּטְתִּי עַד בְּלִי דַּי;
וְהֵן עָמְדוּ שָׁם, כֹּה קְפוּאוֹת.
לִנְטֹשׁ אוֹתִי מְמָאֲנוֹת.

אָח, הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלִּי אֵינְכֶן!
פְּנֵי אֲחֵרִים תִּשְׁזֹף עֵינְכֶן!
כֵּן, פַּעַם לִי שָׁלוֹשׁ הָיוּ;
שְׁתֵּי הַטּוֹבוֹת עַכְשָׁו שָׁקְעוּ.

לוּ הַשְּׁלִישִׁית גַּם תִּבָּלַע!
מוּטָב לִהְיוֹת בָּאֲפֵלָה.

.

24. אִישׁ תֵּבַת הַנְּגִינָה

שָׁם אַחֲרֵי הַכְּפָר
נַגַּן תֵּבָה נִצָּב,
מְסוֹבֵב לְאַט,
קְפוּאוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

הוּא יָחֵף בַּקֶּרַח,
נָע מִצַּד לְצַד,
וְרֵיקָה נוֹתֶרֶת
צַלַּחְתּוֹ לָעַד.

אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה
וְלֹא שׁוֹמֵעַ אִישׁ,
וְרוֹטְנִים כְּלָבִים
סְבִיב אוֹתוֹ יָשִׁישׁ.

הוּא לֹא מִתְעָרֵב,
אַחַת הִיא לוֹ הַכֹּל,
הוּא רַק מְסוֹבֵב,
הַלַּחַן לֹא יַחְדֹּל.

הֲנֵלֵךְ בְּיַחַד,
אִישׁ פְּלָאוֹת זָקֵן?
הֲלְקוֹל שִׁירַי
תּוֹסִיף וּתְנַגֵּן?

1. Gute Nacht

Fremd bin ich eingezogen,
Fremd zieh’ ich wieder aus.
Der Mai war mir gewogen
Mit manchem Blumenstrauß.
Das Mädchen sprach von Liebe,
Die Mutter gar von Eh’, –
Nun ist die Welt so trübe,
Der Weg gehüllt in Schnee.

Ich kann zu meiner Reisen
Nicht wählen mit der Zeit,
Muß selbst den Weg mir weisen
In dieser Dunkelheit.
Es zieht ein Mondenschatten
Als mein Gefährte mit,
Und auf den weißen Matten
Such’ ich des Wildes Tritt.

Was soll ich länger weilen,
Daß man mich trieb hinaus?
Laß irre Hunde heulen
Vor ihres Herren Haus;
Die Liebe liebt das Wandern –
Gott hat sie so gemacht –
Von einem zu dem andern.
Fein Liebchen, gute Nacht!

Will dich im Traum nicht stören,
Wär schad’ um deine Ruh’,
Sollst meinen Tritt nicht hören –
Sacht, sacht die Türe zu!
Ich schreibe nur im Gehen
An’s Tor noch gute Nacht,
Damit du mögest sehen,
An dich hab’ ich gedacht.

.

2. Die Wetterfahne

Der Wind spielt mit der Wetterfahne
Auf meines schönen Liebchens Haus.
Da dacht ich schon in meinem Wahne,
Sie pfiff den armen Flüchtling aus.

Er hätt’ es ehr bemerken sollen,
Des Hauses aufgestecktes Schild,
So hätt’ er nimmer suchen wollen
Im Haus ein treues Frauenbild.

Der Wind spielt drinnen mit den Herzen
Wie auf dem Dach, nur nicht so laut.
Was fragen sie nach meinen Schmerzen?
Ihr Kind ist eine reiche Braut.

.

3. Gefrorne Tränen

Gefrorne Tränen fallen
Von meinen Wangen ab:
Ob es mir denn entgangen,
Daß ich geweinet hab’?

Ei Tränen, meine Tränen,
Und seid ihr gar so lau,
Daß ihr erstarrt zu Eise
Wie kühler Morgentau?

Und dringt doch aus der Quelle
Der Brust so glühend heiß,
Als wolltet ihr zerschmelzen
Des ganzen Winters Eis!

.

4. Erstarrung

Ich such’ im Schnee vergebens
Nach ihrer Tritte Spur,
Wo sie an meinem Arme
Durchstrich die grüne Flur.

Ich will den Boden küssen,
Durchdringen Eis und Schnee
Mit meinen heißen Tränen,
Bis ich die Erde seh’.
Wo find’ ich eine Blüte,
Wo find’ ich grünes Gras?
Die Blumen sind erstorben
Der Rasen sieht so blaß.

Soll denn kein Angedenken
Ich nehmen mit von hier?
Wenn meine Schmerzen schweigen,
Wer sagt mir dann von ihr?

Mein Herz ist wie erfroren,
Kalt starrt ihr Bild darin:
Schmilzt je das Herz mir wieder
Fließt auch das Bild dahin.

.

5. Der Lindenbaum

Am Brunnen vor dem Tore,
Da steht ein Lindenbaum:
Ich träumt in seinem Schatten
So manchen süßen Traum.

Ich schnitt in seine Rinde
So manches liebe Wort;
Es zog in Freud’ und Leide
Zu ihm mich immer fort.

Ich mußt’ auch heute wandern
Vorbei in tiefer Nacht,
Da hab’ ich noch im Dunkel
Die Augen zugemacht.

Und seine Zweige rauschten,
Als riefen sie mir zu:
Komm her zu mir, Geselle,
Hier find’st du deine Ruh’!

Die kalten Winde bliesen
Mir grad ins Angesicht;
Der Hut flog mir vom Kopfe,
Ich wendete mich nicht.

Nun bin ich manche Stunde
Entfernt von jenem Ort,
Und immer hör’ ich’s rauschen:
Du fändest Ruhe dort!

.

6. Wasserflut

Manche Trän’ aus meinen Augen
Ist gefallen in den Schnee;
Seine kalten Flocken saugen
Durstig ein das heiße Weh.

Wenn die Gräser sprossen wollen
Weht daher ein lauer Wind,
Und das Eis zerspringt in Schollen
Und der weiche Schnee zerrinnt.

Schnee, du weißt von meinem Sehnen,
Sag’ mir, wohin doch geht dein Lauf?
Folge nach nur meinen Tränen,
Nimmt dich bald das Bächlein auf.

Wirst mit ihm die Stadt durchziehen,
Munt’re Straßen ein und aus;
Fühlst du meine Tränen glühen,
Da ist meiner Liebsten Haus.

.

7. Auf dem Flusse

Der du so lustig rauschtest,
Du heller, wilder Fluß,
Wie still bist du geworden,
Gibst keinen Scheidegruß.

Mit harter, starrer Rinde
Hast du dich überdeckt,
Liegst kalt und unbeweglich
Im Sande ausgestreckt.

In deine Decke grab’ ich
Mit einem spitzen Stein
Den Namen meiner Liebsten
Und Stund und Tag hinein:

Den Tag des ersten Grußes,
Den Tag, an dem ich ging;
Um Nam’ und Zahlen windet
Sich ein zerbrochner Ring.

Mein Herz, in diesem Bache
Erkennst du nun dein Bild?
Ob’s unter seiner Rinde
Wohl auch so reißend schwillt?

.

8. Rückblick

Es brennt mir unter beiden Sohlen,
Tret’ ich auch schon auf Eis und Schnee,
Ich möcht’ nicht wieder Atem holen,
Bis ich nicht mehr die Türme seh’.

Hab’ mich an jeden Stein gestoßen,
So eilt’ ich zu der Stadt hinaus;
Die Krähen warfen Bäll’ und Schloßen
Auf meinen Hut von jedem Haus.

Wie anders hast du mich empfangen,
Du Stadt der Unbeständigkeit!
An deinen blanken Fenstern sangen
Die Lerch’ und Nachtigall im Streit.

Die runden Lindenbäume blühten,
Die klaren Rinnen rauschten hell,
Und ach, zwei Mädchenaugen glühten. –
Da war’s gescheh’n um dich, Gesell’!

Kömmt mir der Tag in die Gedanken,
Möcht’ ich noch einmal rückwärts seh’n,
Möcht’ ich zurücke wieder wanken,
Vor ihrem Hause stille steh’n.

.

9. Irrlicht

In die tiefsten Felsengründe
Lockte mich ein Irrlicht hin:
Wie ich einen Ausgang finde,
Liegt nicht schwer mir in dem Sinn.

Bin gewohnt das Irregehen,
‘S führt ja jeder Weg zum Ziel:
Unsre Freuden, unsre Leiden,
Alles eines Irrlichts Spiel!

Durch des Bergstroms trock’ne Rinnen
Wind’ ich ruhig mich hinab,
Jeder Strom wird’s Meer gewinnen,
Jedes Leiden auch ein Grab.

.

10. Rast

Nun merk’ ich erst, wie müd’ ich bin,
Da ich zur Ruh’ mich lege:
Das Wandern hielt mich munter hin
Auf unwirtbarem Wege.

Die Füße frugen nicht nach Rast,
Es war zu kalt zum Stehen;
Der Rücken fühlte keine Last,
Der Sturm half fort mich wehen.

In eines Köhlers engem Haus
Hab’ Obdach ich gefunden;
Doch meine Glieder ruh’n nicht aus:
So brennen ihre Wunden.

Auch du, mein Herz, in Kampf und Sturm
So wild und so verwegen,
Fühlst in der Still’ erst deinen Wurm
Mit heißem Stich sich regen!

.

11. Frühlingstraum

Ich träumte von bunten Blumen,
So wie sie wohl blühen im Mai;
Ich träumte von grünen Wiesen,
Von lustigem Vogelgeschrei.

Und als die Hähne krähten,
Da ward mein Auge wach;
Da war es kalt und finster,
Es schrieen die Raben vom Dach.

Doch an den Fensterscheiben,
Wer malte die Blätter da?
Ihr lacht wohl über den Träumer,
Der Blumen im Winter sah?

Ich träumte von Lieb’ um Liebe,
Von einer schönen Maid,
Von Herzen und von Küssen,
Von Wonn’ und Seligkeit.

Und als die Hähne kräten,
Da ward mein Herze wach;
Nun sitz ich hier alleine
Und denke dem Traume nach.

Die Augen schließ’ ich wieder,
Noch schlägt das Herz so warm.
Wann grünt ihr Blätter am Fenster?
Wann halt’ ich mein Liebchen im Arm?

.

12. Einsamkeit

Wie eine trübe Wolke
Durch heit’re Lüfte geht,
Wenn in der Tanne Wipfel
Ein mattes Lüftchen weht:

So zieh ich meine Straße
Dahin mit trägem Fuß,
Durch helles, frohes Leben,
Einsam und ohne Gruß.

Ach, daß die Luft so ruhig!
Ach, daß die Welt so licht!
Als noch die Stürme tobten,
War ich so elend nicht.

.

13. Die Post

Von der Straße her ein Posthorn klingt.
Was hat es, daß es so hoch aufspringt,
Mein Herz?

Die Post bringt keinen Brief für dich.
Was drängst du denn so wunderlich,
Mein Herz?

Nun ja, die Post kömmt aus der Stadt,
Wo ich ein liebes Liebchen hatt’,
Mein Herz!

Willst wohl einmal hinüberseh’n
Und fragen, wie es dort mag geh’n,
Mein Herz?

.

14. Der grease Kopf

Der Reif hatt’ einen weißen Schein
Mir übers Haar gestreuet;
Da glaubt’ ich schon ein Greis zu sein
Und hab’ mich sehr gefreuet.

Doch bald ist er hinweggetaut,
Hab’ wieder schwarze Haare,
Daß mir’s vor meiner Jugend graut –
Wie weit noch bis zur Bahre!

Vom Abendrot zum Morgenlicht
Ward mancher Kopf zum Greise.
Wer glaubt’s? und meiner ward es nicht
Auf dieser ganzen Reise!

.

15. Die Krähe

Eine Krähe war mit mir
Aus der Stadt gezogen,
Ist bis heute für und für
Um mein Haupt geflogen.

Krähe, wunderliches Tier,
Willst mich nicht verlassen?
Meinst wohl, bald als Beute hier
Meinen Leib zu fassen?

Nun, es wird nicht weit mehr geh’n
An dem Wanderstabe.
Krähe, laß mich endlich seh’n,
Treue bis zum Grabe!

.

16. Letzte Hoffnung

Hie und da ist an den Bäumen
Manches bunte Blatt zu seh’n,
Und ich bleibe vor den Bäumen
Oftmals in Gedanken steh’n.

Schaue nach dem einen Blatte,
Hänge meine Hoffnung dran;
Spielt der Wind mit meinem Blatte,
Zittr’ ich, was ich zittern kann.

Ach, und fällt das Blatt zu Boden,
Fällt mit ihm die Hoffnung ab;
Fall’ ich selber mit zu Boden,
Wein’ auf meiner Hoffnung Grab.

.

17. Im Dorfe

Es bellen die Hunde, es rascheln die Ketten;
Es schlafen die Menschen in ihren Betten,
Träumen sich manches, was sie nicht haben,
Tun sich im Guten und Argen erlaben:

Und morgen früh ist alles zerflossen.
Je nun, sie haben ihr Teil genossen
Und hoffen, was sie noch übrig ließen,
Doch wieder zu finden auf ihren Kissen.

Bellt mich nur fort, ihr wachen Hunde,
Laßt mich nicht ruh’n in der Schlummerstunde!
Ich bin zu Ende mit allen Träumen –
Was will ich unter den Schläfern säumen?

.

18. Der stürmische Morgen

Wie hat der Sturm zerrissen
Des Himmels graues Kleid!
Die Wolkenfetzen flattern
Umher im matten Streit.

Und rote Feuerflammen
Zieh’n zwischen ihnen hin;
Das nenn’ ich einen Morgen
So recht nach meinem Sinn!

Mein Herz sieht an dem Himmel
Gemalt sein eig’nes Bild –
Es ist nichts als der Winter,
Der Winter, kalt und wild!

.

19. Täuschung

Ein Licht tanzt freundlich vor mir her,
Ich folg’ ihm nach die Kreuz und Quer;
Ich folg’ ihm gern und seh’s ihm an,
Daß es verlockt den Wandersmann.
Ach! wer wie ich so elend ist,
Gibt gern sich hin der bunten List,
Die hinter Eis und Nacht und Graus
Ihm weist ein helles, warmes Haus.
Und eine liebe Seele drin –
Nur Täuschung ist für mich Gewinn!

.

20. Der Wegweiser

Was vermeid’ ich denn die Wege,
Wo die ander’n Wand’rer gehn,
Suche mir versteckte Stege
Durch verschneite Felsenhöh’n?

Habe ja doch nichts begangen,
Daß ich Menschen sollte scheu’n, –
Welch ein törichtes Verlangen
Treibt mich in die Wüstenei’n?

Weiser stehen auf den Strassen,
Weisen auf die Städte zu,
Und ich wand’re sonder Maßen
Ohne Ruh’ und suche Ruh’.

Einen Weiser seh’ ich stehen
Unverrückt vor meinem Blick;
Eine Straße muß ich gehen,
Die noch keiner ging zurück.

.

21. Das Wirthaus

Auf einen Totenacker
Hat mich mein Weg gebracht;
Allhier will ich einkehren,
Hab’ ich bei mir gedacht.

Ihr grünen Totenkränze
Könnt wohl die Zeichen sein,
Die müde Wand’rer laden
Ins kühle Wirtshaus ein.

Sind denn in diesem Hause
Die Kammern all’ besetzt?
Bin matt zum Niedersinken,
Bin tödlich schwer verletzt.

O unbarmherz’ge Schenke,
Doch weisest du mich ab?
Nun weiter denn, nur weiter,
Mein treuer Wanderstab!.

.

22. Mut

Fliegt der Schnee mir ins Gesicht,
Schüttl’ ich ihn herunter.
Wenn mein Herz im Busen spricht,
Sing’ ich hell und munter.

Höre nicht, was es mir sagt,
Habe keine Ohren;
Fühle nicht, was es mir klagt,
Klagen ist für Toren.

Lustig in die Welt hinein
Gegen Wind und Wetter!
Will kein Gott auf Erden sein,
Sind wir selber Götter!

.

23. Die Nebensonnen

Drei Sonnen sah ich am Himmel steh’n,
Hab’ lang und fest sie angeseh’n;
Und sie auch standen da so stier,
Als könnten sie nicht weg von mir.

Ach, meine Sonnen seid ihr nicht!
Schaut Andren doch ins Angesicht!
Ja, neulich hatt’ ich auch wohl drei;
Nun sind hinab die besten zwei.

Ging nur die dritt’ erst hinterdrein!
Im Dunkeln wird mir wohler sein.

.

24. Der Leiermann

Drüben hinterm Dorfe
Steht ein Leiermann
Und mit starren Fingern
Dreht er, was er kann.

Barfuß auf dem Eise
Wankt er hin und her
Und sein kleiner Teller
Bleibt ihm immer leer.

Keiner mag ihn hören,
Keiner sieht ihn an,
Und die Hunde knurren
Um den alten Mann.

Und er läßt es gehen
Alles, wie es will,
Dreht und seine Leier
Steht ihm nimmer still.

Wunderlicher Alter,
Soll ich mit dir geh’n?
Willst zu meinen Liedern
Deine Leier dreh’n?

 

 

פרנץ שוברט החל להלחין את מחזור השירים "מסע חורף" ב־1827, ואת התיקונים האחרונים ליצירה השלים ימים אחדים לפני מותו המוקדם בגיל 31, בשנת 1828. המחזור כולל 24 שירים עם מילים מאת המשורר וילהלם מולר (1827-1794).

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהלחין שוברט את יצירתו של מולר. חמש שנים קודם לכן היו אלה שירי המחזור "הטוחנת היפה". מולר, שעבד למחייתו כמורה וכספרן, פרסם את שני מחזורי השירים בקובץ "שבעים ושבעה שירים מתוך דפים בעיזבונו של נגן קרן נודד". בשיריו הוא מבטא הן את עולם הדימויים הרומנטי, הן את המבט האירוני והמפוכח על אותו עולם בשורות פשוטות וחזקות ותוך יצירת חוט עלילתי מקשר לאורך המחזור.

את שירי "מסע חורף" הלחין שוברט בשני חלקים, שכל אחד מהם כולל 12 שירים. החלק הראשון במסע מתמקד ברגשותיו של הגיבור הנודד בעקבות אהבתו הנכזבת, ואילו החלק השני מעמיק את תובנותיו בנושא החיים, המוות, האמונה והייאוש.

מותו המוקדם של מולר מנע ממנו את ההאזנה להלחנותיו של שוברט, וקשה לומר מה היה עולה בגורלם של שיריו אם שוברט לא היה "מגלה" אותם. אבל אין ספק שהיצירה השלמה, בחיבור האינטימי בין מילה לצליל ובעומקה הרגשי המטלטל, היא אחת מיצירות המופת של השיר האמנותי הגרמני ושל המוסיקה המערבית הקלאסית בכלל.

התרגום המוצע כאן מותאם במלואו ללחניו של שוברט ומיועד לא רק לקריאה אלא גם לביצוע מוסיקלי. בזאת הוא מצטרף למסורת ביצוע שהייתה רווחת במאה ה־19, של ביצוע מוסיקה ווקאלית לא רק בשפת המקור אלא גם בשפת המקום.

.
עידו אריאל הוא פסנתרן ומלווה, מדריך זמרים, מרצה ומתרגם. כיהן כראש המחלקה הווקאלית וכדיקן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ייסד וניהל את סדרת הקונצרטים "שירה־שיר", המוקדשת לשיר האמנותי הקלאסי והישראלי בביצועם של זמרים ישראלים מובילים. בשנים האחרונות עוסק בתרגום מותאם לשירה של רפרטואר השיר האמנותי.

.

 

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "בקרחת היער", שיר מאת טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אל מול אופק כחול ללא סוף

"מטונימיה לעולם הולך ונעלם." מאיה ויינברג על "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם" מאת גונסאלס מסיאס

איצו רימר, שיחות עם אלוהים 3#, שמן על בד, 156X132 ס"מ, 1997

אל מול אופק כחול ללא סוף

מאיה ויינברג

.

״אם הנדוד מהיר מן המוות מה יש לפחד מהמוות״, כתב יהודה עמיחי (״שיר הרגעה קטן״, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, שוקן, 1985). אבל אם הנדוד אינו בהישג יד, מטעמי סגר או שגרה הדוקה, אפשר לשלוח יד הרפתקנית אל הספר המעט משונה הזה, האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם מאת גונסאלס מסיאס. באטלס מתוארים שלושים וארבעה מגדלורים הניצבים במקומות מפגש שונים בין ים ליבשה ברחבי תבל. כיוון שהמגדלורים פזורים על פני אלפי קילומטרים ומצויים במקומות שכוחי אל, הם מלוּווים גם באיורים מדויקים ובמפות מצוירות של מקומותיהם. כל אחד מן המגדלורים מתואר באמצעות מעין תעודת זהות המציינת את קווי האורך והרוחב של מקומו, שם המהנדס שתכנן אותו, שנת ההקמה, השנה שבה האיר לראשונה, נתוני התאורה שלו ומה עלה בגורלו מאז. מסתמן שלכל מגדלור טביעת האצבע האופיינית לו. ונוסף למידע הטכני וההיסטורי הזה, בספר מתוארות גם אנקדוטות מתוך תולדותיו של כל אחד מהמגדלורים.

מגדלור הוא מגדל של אור, הנקרא כך על שום אורו המבליח מתוך החשכה במקומות המסוכנים ביותר לניווט על פני המים. המתבונן מהים מבחין באור בהיר, כשבין הבזק להבזק יש מרווח קצר של חשיכה. מתברר שההבזקים הללו יוצרים תבנית הייחודית לכל מגדלור ומגדלור. לכל אחד סיפור שונה: הזמן והמציאות הפוליטית שלתוכם נולד, מידותיו, קורותיו, האור האופייני לו. ואפילו אלו רק פרטים טכניים על טווח האור וגובה מישור המוקד, יש בהם מהיופי של ז'ארגון אקזוטי וזר. כל מגדלור נבנה בטופוגרפיה שונה, בתנאי אקלים שונים, בארכיטקטורה שונה ולעיתים משונה. "יש משהו יפיפה ופראי בארכיטקטורות הפרועות הללו, אולי כיוון שאנו חשים שמדובר ביצורים גוססים. אורותיהם כבים, גופם מתפורר… שהרי טכנולוגיות חדשות גורמות לכך שפעולתם תהפוך בקרוב למיותרת", כותב המחבר בהקדמה. יותר מכול משמשים המגדלורים הללו תזכורת דוממת להווה שנעשה לעבר, מטונימיה לעולם הולך ונעלם.

עיקר הספר עוסק בסיפוריהם של מפעילי המגדלורים. מלכתחילה לא מדובר בתעסוקה שגרתית אלא במקום עבודה שהוא גם מקום מגורים, מנותק מאד ונידח, התלוי לחלוטין באספקה חיצונית של מזון, תרופות ודלק מהיבשה ונתון בכל עת לחסדיו המקריים של מזג האויר. עבודה כזו משכה אליה באופן טבעי אנשים מסוימים, בעלי ארכיטקטורה אופיינית משל עצמם. המחבר עצמו מעולם לא ביקר באף אחד מהמגדלורים הללו, בדיוק כפי שז'ול וורן, המצוטט בעמוד הפתיחה, מעולם לא טס לירח או נסע אל בטן האדמה. הדבר אינו מעלה או מוריד מאיכותו של הספר, משום שמסיאס הקפיד על תחקיר מהימן, הגם שהמציאות שהוא מתאר נדמית לעיתים קרובות סהרורית ומעורפלת. כך למשל שומרי המגדלור באיי פלאנן (Flannan) אשר לחופי הממלכה המאוחדת נעלמו כליל מהאי עת הגיעה ספינת האספקה למקום בדצמבר 1900 ולא נמצאו מעולם. מגדלור האי רובן (Robben) שלחופי דרום אפריקה שכן צמוד לבית כלא פוליטי, בית חולים לחולי צרעת ובית חולים לחולי נפש, כך בשפה המדוברת דאז. בשל קטנותו של האי ומיעוט האוכלוסייה בו נטו כל התושבים, ובהם שומרי המגדלור, להתרועע יחד, הרחק מעינו הפקוחה של העולם. ואילו במגדלור לה ז'ומאן (La Jument) שלחופי צרפת, נשאר מפעיל המגדלור לגור באי גם לאחר שהמגדלור הוסב לפעולה אוטומטית בשנת 1991. ייתכן כי כל מגדלור בוחר לו בסופו של דבר את בעליו.

את המגדלור ליים רוק (Lime Rock) אשר לחופי ניו פורט בארצות הברית הפעילה משפחה אחת בלבד לאורך המאה התשע עשרה. כשאבי המשפחה חלה והשתתק נטלו על עצמן האם והבת את מטלות ניהול המגדלור. וכשהבת בגרה, היא התמנתה רשמית לתפקיד שומרת המגדלור ושמרה בו עד יום מותה. מגדלור אחר, לחופי קוויבק, לא שפר עליו מזלו, ומפעיליו חלו ומתו זה אחר זה על פני כל אותה המאה. במגדלור לה ויי (La Veille) אשר בים אירואז באוקיינוס האטלנטי, התבצעו חילופי המשמרת בכך שהשומרים אבטחו את עצמם למושב מיוחד והוסעו באוויר מן הספינה אל סלע המגדלור ובחזרה. עצם טעמן של המילים ים אירואז הוא חצי יציאה למסע. כעת אפשר רק לשער את מידת האימה, האומץ, הנחישות, הטירוף והבדידות שהיו מנת חלקם של מפעילי המגדלור. מידת השקט. מידת העלטה.

כמו בכל טקסט ספרותי משובח, הקסם בספר המגדלורים מצוי דווקא בין השורות ובמה שמתחולל אצל הקוראת תוך כדי הקריאה וגם אחר כך. בקריאה המצטברת ממגדלור אחד למשנהו משתחזרת בלב הקוראת ובדמיונה שגרת היום־יום בסביבתו, דווקא כיוון שאינה נמסרת במלואה אלא באופן אנקדוטלי. תחושת הטיפוס במדרגות התלולות אל ראש המגדלור, הפעלת הפנס בשעה הנקובה, לאורכו של הלילה, לילה אחר לילה. כיוון העדשה למקומה הנכון, הניסיון לצפות את כיוונה של סירה תועה, מילוי הדלק במיכל. שעות ארוכות בשתיקה, בצפייה אל אופק סוער או שתקן, בציפייה לכל דבר ובעצם לשום דבר. מתוך חיי השגרה על יבשה מוצקה, הנפש מנסה להמציא על דרך השלילה: חיים של אנשים מעטים בתא שטח תחום בגבולות ברורים עד אימה, לעיתים רק פיסת החוף עצמו שתחת המגדל. אפשר לשער את אי־גריית החושים אל מול אופק כחול ללא סוף, הרחק מהמהומה, שעה שהמסע הרחוק ביותר מתרחש בעצם פנימה. תנועת השמש היא שעון החול של כל מגדלור, זריחה המסמלת את סוף המשמרת, צהרי היום היוקדים או המעוננים והשקיעה המבשרת את תחילתה. חדרון המגדלור שלעיתים מואר כולו ולעיתים מוחשך. קיום אנושי מצומצם בצמידות ובכפיפה לאיתני הטבע כולם גם יחד בהתאם לעונות השנה. הדבר יוצר בלב הקוראת חוויה מרחיקת לכת אל גבולות היכולת, חוויית מסע בדיונית שונה ומשונה. רבים משומרי המגדלורים ניהלו יומן אישי מדוקדק כדי לתעד את ההוויה הקיצונית, לאחוז בזמן. אחת לזמן־מה, סירה באופק נקלעת למצוקה או מתהפכת. אז נהפך שומר המגדלור למושיע האפשרי היחיד. אם יצא אל הים הסוער לעזור, הוא עשוי לשלם על הדבר בחייו. שערי בנפשך תרחיש טוב, המלחים ניצלו כולם, יושבים עטופי שמיכות צמר עבות, עם כוס משקה חם, משחזרים שוב ושוב את רגעי האימה ואולי כבר שקעו בשתיקה הכבדה שבהכרה בשבריריות החיים ואקראיות המזל.

אולי כיוון שמחבר הספר הוא מעצב במקצועו, הספר ניחן באסתטיקה יוצאת דופן שמזמינה מאוד את היד הלב והעין לפתוח לדפדף ולקרוא. מבחוץ הוא נדמה כספר ילדים כמעט, בכריכה קשה עשויה כחול אדום ולבן, מבפנים ההפך הוא הנכון. כיוון שהמגדלורים בלתי תלויים זה בזה אין כל סיבה לקרוא את הספר לפי סדר מסוים. אפשר לפתוח בכל פעם במגדלור אקראי ולשוט על הדפים לעבר אי חדש. מפתיע לגלות איך ספר אינפורמטיבי לכאורה כמו אטלס יכול להעניק לקוראת חוויה עמוקה של ניתוק, הסחת דעת ושקיעה במציאות חלופית. בספרד הודפסה המהדורה השישית של הספר באוקטובר 2021, 135 שנים אחרי השקת "חירות מאירה את העולם", המגדלור הידוע בשם פסל החירות (פעילות המגדלור נפסקה בשנת 1902). בישראל תורגם הספר מספרדית בידיו המנוסות של יורם מלצר וראה אור בהוצאת פרדס ערב הבחירות האחרונות, אולי בתקווה להאיר גם כאן את חשיבות החירות האנושית וחשיבות החיים. שכן, לשם מה נבראו מגדלורים אם לא כדי לשמר בסופו של יום את החירות האנושית לנוע בין הימים ולשמר חיי אדם.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שלושה ספרי שירה: ״שטחים פתוחים״ (עתון 77, 2015), ״עיר ותנוחת ההר״ (הקיבוץ המאוחד, 2018) ו״מהיד אל הפה״ (פרדס, 2021), ושני ספרי מסות זואולוגיים: ״פליטי אור״ (אפיק, 2019, עם דרור בורשטיין) ו״אח לתנים״ (אפיק, 2022, עם דרור בורשטיין ועירית דרוב). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ,68 ו-92 של המוסך.

.

גונסאלס מסיאס, "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם", פרדס הוצאה לאור, 2022. תרגום: יורם מלצר

.

.

» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עמיחי שלו על הרלוונטיות של "האדם מחפש משמעות"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | פרידה כזו ואחרת

דפנה לוי משוחחת עם נגה אלבלך וריקי כהן על הממוארים שכתבו העוסקים בעיבוד זיכרון ואובדן, ועל הניסיונות לפענח את חיי ההורים אחרי מותם

דרורה דקל, טרמפולינה בשחקים, קולאז' מגזרות נייר, 30.5X20 ס"מ, 2020

בשני ממוארים, שני ספרים דקים ודחוסים – האיש הזקן – פרידה ועל השעות השבורות – נפרדו נגה אלבלך וריקי כהן – זו מאביה וזו מאמהּ. דפנה לוי שוחחה איתן בפודקאסט המוסך על העיבוד הספרותי של זיכרונות כאובים, על ההקלה שבחשיפת סודות ועל הניסיונות לפענח את חיי ההורים אחרי מותם.

.

.

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גיא מזיג מחזיר את תור הזהב של הלהקות הצבאיות

בחלק השני בסדרת הפרקים של הסכת "הספרנים" על הלהקות הצבאיות שוחחנו עם המוזיקאי גיא מזיג על הקסם של הלהקות הצבאיות שמשפיע על המוזיקה הישראלית עד היום. ואיך כותבים שיר חדש שיישמע כך שאפילו ותיקי הלהקות חשבו שהוא שיר מאז?

להקת הנח"ל בתוכניתה "לא לצאת מן הכלים", 1959

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: גיא מזיג

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: עמית נאור

לפרק הראשון על הלהקות הצבאיות

שלמה ארצי, גידי גוב, ירדנה ארזי, שלום חנוך, מירי אלוני, דני סנדרסון – כולם אושיות בעלות מניות יסוד במוזיקה הישראלית, וחלקם עדיין פעילים גם היום. מה משותף להם עוד? הם ועוד רבים אחרים היו חברי הלהקות הצבאיות בשנים שעיצבו יותר מכל את המיתוס של הלהקות האלה – שנות תור הזהב של הלהקות הצבאיות.

תור הזהב הזה היה תקופה אחת, משמעותית במיוחד. זה נמשך שבע שנים בלבד – ממלחמת ששת הימים ועד אחרי מלחמת יום כיפור. בתקופה זו הוקמו להקות חדשות, מספר הזמרים והנגנים בכל להקה גדל דרמטית, גיטרות בס וגיטרות חשמליות החליפו את האקורדיון והביאו סאונד מערבי חדש ומלהיב. חיילים בני 19 ו-20 הפכו לכוכבים בן לילה. בכירי הבמאים והפזמונאים גויסו במטרה להפוך את הלהקות למקצועיות מאוד, ולכאלו שהשירים שלהן נמצאים בראש מצעדי הפזמונים ומובילים את מכירות התקליטים בארץ.

בפרק הזה של הסכת "הספרנים", אנחנו ממשיכים לדון בלהקות הצבאיות ונבדוק כיצד אותו תור הזהב משפיע על המוזיקה הישראלית עד היום. האורח הפעם הוא המוזיקאי גיא מזיג ("הדורבנים"), שיספר על אהבתו לתקופה, לשירי הלהקות של אז, וגם על הפסקול שכתב לסדרת הטלוויזיה "מי שמע על חווה ונאווה" (Yes), שמתרחשת באותה תקופה. כאן תוכלו למצוא טעימה קטנטנה ממה שמחכה בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים".

מה יש שם מבחינתך בשירים האלו של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70?
"היה שם משהו שלי חסר באופן אישי היום שזה יותר מוזיקה במיינסטרים, יותר מוזיקליות, יותר שימוש בחומרים לא בנאליים בתוך המוזיקה. חומרים יותר מפתיעים, חומרים שמכבדים את המאזין, נגיד את זה ככה. זאת נקודת המבט שלי. אני מחפש הפתעות במוזיקה ואיזשהו מינימום תחכום, או איזשהו ערך מוסף פשוט. זה בראש ובראשונה הלחנים".

הייתה אז נוסחה כדי לכתוב שיר של להקה צבאית?
"זאת לא בדיוק נוסחה, אבל יש דפוסים. כמו שמדענים מראים דפוסים בטבע, ככה זה גם במוזיקה. שיר סולו לזמרת נשמע קצת אחרת מאשר שיר ללהקה ששרים כולם ביחד. אז כדי לכתוב שיר חדש שנשמע כמו אז, לקחתי משהו מאוד בסיסי ויצאתי ממנו. זה לא הרמוניות קיטש מאה אחוז, אלא יש בסיס ואז יש מתוכו כל מיני יציאות. זה גם מה שהם היו עושים, גם אז הכניסו את המוזיקליות שלהם ואת ההפתעות בצורה שלא תפריע לזמרת לבטא את עצמה שתוציא אותה יותר מרגשת".

הייתה גם קצת מוזיקה ים תיכונית שניסו להכניס ללהקות. היה ייצוג של זמרות וזמרים – יגאל בשן, אופירה גלוסקא – אבל המוזיקה הייתה קצת סוג של בלוף, לא?
"כן, אבל בואי נגיד שאני מעריך את המחווה. הם לא יכלו באמת. נתנו להם את המנדט להיות המלחינים, ה-מלחינים. אבל למעשה אין להם את התוכן התרבותי כדי לכתוב שירים כאלה. לא היה להם את הרקע ואת הפולקלור. רבע טון ממוזיקה ים תיכונית למשל – סשה ארגוב ניגן על פסנתר, הוא לא יכול להכניס על הפסנתר רבע טון. אין אופציה כזאת. אז נחמד שהם בכל זאת אמרו שהם בלבנט, נביא את הטייק שלנו על הלבנט. זה גרם לזה שכל עדות המזרח המשיכו להאזין לפריד אל-אטרש ואום כולתום כי לא היה להם מענה מספק כביכול".

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן