אל מול אופק כחול ללא סוף
מאיה ויינברג
.
״אם הנדוד מהיר מן המוות מה יש לפחד מהמוות״, כתב יהודה עמיחי (״שיר הרגעה קטן״, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, שוקן, 1985). אבל אם הנדוד אינו בהישג יד, מטעמי סגר או שגרה הדוקה, אפשר לשלוח יד הרפתקנית אל הספר המעט משונה הזה, האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם מאת גונסאלס מסיאס. באטלס מתוארים שלושים וארבעה מגדלורים הניצבים במקומות מפגש שונים בין ים ליבשה ברחבי תבל. כיוון שהמגדלורים פזורים על פני אלפי קילומטרים ומצויים במקומות שכוחי אל, הם מלוּווים גם באיורים מדויקים ובמפות מצוירות של מקומותיהם. כל אחד מן המגדלורים מתואר באמצעות מעין תעודת זהות המציינת את קווי האורך והרוחב של מקומו, שם המהנדס שתכנן אותו, שנת ההקמה, השנה שבה האיר לראשונה, נתוני התאורה שלו ומה עלה בגורלו מאז. מסתמן שלכל מגדלור טביעת האצבע האופיינית לו. ונוסף למידע הטכני וההיסטורי הזה, בספר מתוארות גם אנקדוטות מתוך תולדותיו של כל אחד מהמגדלורים.
מגדלור הוא מגדל של אור, הנקרא כך על שום אורו המבליח מתוך החשכה במקומות המסוכנים ביותר לניווט על פני המים. המתבונן מהים מבחין באור בהיר, כשבין הבזק להבזק יש מרווח קצר של חשיכה. מתברר שההבזקים הללו יוצרים תבנית הייחודית לכל מגדלור ומגדלור. לכל אחד סיפור שונה: הזמן והמציאות הפוליטית שלתוכם נולד, מידותיו, קורותיו, האור האופייני לו. ואפילו אלו רק פרטים טכניים על טווח האור וגובה מישור המוקד, יש בהם מהיופי של ז'ארגון אקזוטי וזר. כל מגדלור נבנה בטופוגרפיה שונה, בתנאי אקלים שונים, בארכיטקטורה שונה ולעיתים משונה. "יש משהו יפיפה ופראי בארכיטקטורות הפרועות הללו, אולי כיוון שאנו חשים שמדובר ביצורים גוססים. אורותיהם כבים, גופם מתפורר… שהרי טכנולוגיות חדשות גורמות לכך שפעולתם תהפוך בקרוב למיותרת", כותב המחבר בהקדמה. יותר מכול משמשים המגדלורים הללו תזכורת דוממת להווה שנעשה לעבר, מטונימיה לעולם הולך ונעלם.
עיקר הספר עוסק בסיפוריהם של מפעילי המגדלורים. מלכתחילה לא מדובר בתעסוקה שגרתית אלא במקום עבודה שהוא גם מקום מגורים, מנותק מאד ונידח, התלוי לחלוטין באספקה חיצונית של מזון, תרופות ודלק מהיבשה ונתון בכל עת לחסדיו המקריים של מזג האויר. עבודה כזו משכה אליה באופן טבעי אנשים מסוימים, בעלי ארכיטקטורה אופיינית משל עצמם. המחבר עצמו מעולם לא ביקר באף אחד מהמגדלורים הללו, בדיוק כפי שז'ול וורן, המצוטט בעמוד הפתיחה, מעולם לא טס לירח או נסע אל בטן האדמה. הדבר אינו מעלה או מוריד מאיכותו של הספר, משום שמסיאס הקפיד על תחקיר מהימן, הגם שהמציאות שהוא מתאר נדמית לעיתים קרובות סהרורית ומעורפלת. כך למשל שומרי המגדלור באיי פלאנן (Flannan) אשר לחופי הממלכה המאוחדת נעלמו כליל מהאי עת הגיעה ספינת האספקה למקום בדצמבר 1900 ולא נמצאו מעולם. מגדלור האי רובן (Robben) שלחופי דרום אפריקה שכן צמוד לבית כלא פוליטי, בית חולים לחולי צרעת ובית חולים לחולי נפש, כך בשפה המדוברת דאז. בשל קטנותו של האי ומיעוט האוכלוסייה בו נטו כל התושבים, ובהם שומרי המגדלור, להתרועע יחד, הרחק מעינו הפקוחה של העולם. ואילו במגדלור לה ז'ומאן (La Jument) שלחופי צרפת, נשאר מפעיל המגדלור לגור באי גם לאחר שהמגדלור הוסב לפעולה אוטומטית בשנת 1991. ייתכן כי כל מגדלור בוחר לו בסופו של דבר את בעליו.
את המגדלור ליים רוק (Lime Rock) אשר לחופי ניו פורט בארצות הברית הפעילה משפחה אחת בלבד לאורך המאה התשע עשרה. כשאבי המשפחה חלה והשתתק נטלו על עצמן האם והבת את מטלות ניהול המגדלור. וכשהבת בגרה, היא התמנתה רשמית לתפקיד שומרת המגדלור ושמרה בו עד יום מותה. מגדלור אחר, לחופי קוויבק, לא שפר עליו מזלו, ומפעיליו חלו ומתו זה אחר זה על פני כל אותה המאה. במגדלור לה ויי (La Veille) אשר בים אירואז באוקיינוס האטלנטי, התבצעו חילופי המשמרת בכך שהשומרים אבטחו את עצמם למושב מיוחד והוסעו באוויר מן הספינה אל סלע המגדלור ובחזרה. עצם טעמן של המילים ים אירואז הוא חצי יציאה למסע. כעת אפשר רק לשער את מידת האימה, האומץ, הנחישות, הטירוף והבדידות שהיו מנת חלקם של מפעילי המגדלור. מידת השקט. מידת העלטה.
כמו בכל טקסט ספרותי משובח, הקסם בספר המגדלורים מצוי דווקא בין השורות ובמה שמתחולל אצל הקוראת תוך כדי הקריאה וגם אחר כך. בקריאה המצטברת ממגדלור אחד למשנהו משתחזרת בלב הקוראת ובדמיונה שגרת היום־יום בסביבתו, דווקא כיוון שאינה נמסרת במלואה אלא באופן אנקדוטלי. תחושת הטיפוס במדרגות התלולות אל ראש המגדלור, הפעלת הפנס בשעה הנקובה, לאורכו של הלילה, לילה אחר לילה. כיוון העדשה למקומה הנכון, הניסיון לצפות את כיוונה של סירה תועה, מילוי הדלק במיכל. שעות ארוכות בשתיקה, בצפייה אל אופק סוער או שתקן, בציפייה לכל דבר ובעצם לשום דבר. מתוך חיי השגרה על יבשה מוצקה, הנפש מנסה להמציא על דרך השלילה: חיים של אנשים מעטים בתא שטח תחום בגבולות ברורים עד אימה, לעיתים רק פיסת החוף עצמו שתחת המגדל. אפשר לשער את אי־גריית החושים אל מול אופק כחול ללא סוף, הרחק מהמהומה, שעה שהמסע הרחוק ביותר מתרחש בעצם פנימה. תנועת השמש היא שעון החול של כל מגדלור, זריחה המסמלת את סוף המשמרת, צהרי היום היוקדים או המעוננים והשקיעה המבשרת את תחילתה. חדרון המגדלור שלעיתים מואר כולו ולעיתים מוחשך. קיום אנושי מצומצם בצמידות ובכפיפה לאיתני הטבע כולם גם יחד בהתאם לעונות השנה. הדבר יוצר בלב הקוראת חוויה מרחיקת לכת אל גבולות היכולת, חוויית מסע בדיונית שונה ומשונה. רבים משומרי המגדלורים ניהלו יומן אישי מדוקדק כדי לתעד את ההוויה הקיצונית, לאחוז בזמן. אחת לזמן־מה, סירה באופק נקלעת למצוקה או מתהפכת. אז נהפך שומר המגדלור למושיע האפשרי היחיד. אם יצא אל הים הסוער לעזור, הוא עשוי לשלם על הדבר בחייו. שערי בנפשך תרחיש טוב, המלחים ניצלו כולם, יושבים עטופי שמיכות צמר עבות, עם כוס משקה חם, משחזרים שוב ושוב את רגעי האימה ואולי כבר שקעו בשתיקה הכבדה שבהכרה בשבריריות החיים ואקראיות המזל.
אולי כיוון שמחבר הספר הוא מעצב במקצועו, הספר ניחן באסתטיקה יוצאת דופן שמזמינה מאוד את היד הלב והעין לפתוח לדפדף ולקרוא. מבחוץ הוא נדמה כספר ילדים כמעט, בכריכה קשה עשויה כחול אדום ולבן, מבפנים ההפך הוא הנכון. כיוון שהמגדלורים בלתי תלויים זה בזה אין כל סיבה לקרוא את הספר לפי סדר מסוים. אפשר לפתוח בכל פעם במגדלור אקראי ולשוט על הדפים לעבר אי חדש. מפתיע לגלות איך ספר אינפורמטיבי לכאורה כמו אטלס יכול להעניק לקוראת חוויה עמוקה של ניתוק, הסחת דעת ושקיעה במציאות חלופית. בספרד הודפסה המהדורה השישית של הספר באוקטובר 2021, 135 שנים אחרי השקת "חירות מאירה את העולם", המגדלור הידוע בשם פסל החירות (פעילות המגדלור נפסקה בשנת 1902). בישראל תורגם הספר מספרדית בידיו המנוסות של יורם מלצר וראה אור בהוצאת פרדס ערב הבחירות האחרונות, אולי בתקווה להאיר גם כאן את חשיבות החירות האנושית וחשיבות החיים. שכן, לשם מה נבראו מגדלורים אם לא כדי לשמר בסופו של יום את החירות האנושית לנוע בין הימים ולשמר חיי אדם.
.
מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שלושה ספרי שירה: ״שטחים פתוחים״ (עתון 77, 2015), ״עיר ותנוחת ההר״ (הקיבוץ המאוחד, 2018) ו״מהיד אל הפה״ (פרדס, 2021), ושני ספרי מסות זואולוגיים: ״פליטי אור״ (אפיק, 2019, עם דרור בורשטיין) ו״אח לתנים״ (אפיק, 2022, עם דרור בורשטיין ועירית דרוב). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ,68 ו-92 של המוסך.
.
גונסאלס מסיאס, "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם", פרדס הוצאה לאור, 2022. תרגום: יורם מלצר
.
.
» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עמיחי שלו על הרלוונטיות של "האדם מחפש משמעות"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
