ביקורת עיון | לחווט מחדש את ההוויה הנפשית

"מה שמשמעותי בעבור אדם לתקופה מסוימת יכול להתפוגג באחת ולהותיר בו ריקנות מצמיתה. הנחה זו חורגת מעבר לתקופה ולצורך לשרוד במחנה השמדה". עמיחי שלו על הרלוונטיות של "האדם מחפש משמעות"

ירון לפיד, גברים בחליפות, דימוי מורכב מתשליל מצוי, הדפס כרומגנטי, 2015. מתוך התערוכה "דיוקן חלקי", בית האמנים ירושלים (אוצרת: סמדר שפי)

.

האדם (עדיין) מחפש משמעות

עמיחי שלו

.

משהו בטקסט החד־פעמי של ויקטור פרנקל, שפורסם לפני 76 שנים, ככל הנראה תמיד יהיה רלוונטי, לפחות כל עוד יהיו טקסטים בעולם. כוחו הוא כמובן בתוכנו ובמשמעויותיו, אבל בראש ובראשונה בעצם היותו טקסט.

התרבות הפופולרית מאיצה תהליכי התקבעות של דימויים וסימולקרות. כך למשל עברו הנאצים טרנספורמציה מהירה יחסית מייצוגים של ארכי־נבלים לדמויות קומיות מגוחכות, ולמה שנקרא בעגת מורות לספרות "דמויות עגולות". אפשר לראות בכך זילות, אבל צריך לזכור כי הדבר נובע קודם כול מחיוניות אמנותית ובידורית. כל דרמה הכוללת דמויות לא יכולה להיות בינארית ולהתקיים בעולם של שחור ולבן, טוב ורע. לכן בעשורים האחרונים ראינו גם יותר ויותר דמויות נאציות בעלות צד "רך", משפחתי, אנושי. בגרמניה למשל נהפך היטלר עצמו לדמות קומית שאפשר וצריך לצחוק עליה, בייצוגים כמו הספר הוא חזר מאת טימור ורמש (סלע מאיר, 2016; מגרמנית: עידו נחמיאס) או ספר הקומיקס של ג'יימס קאר וארצ'נה קומר Hipster Hitler. יומנה של אנה פרנק הוא עוד דוגמה לכך; כדי להשאיר אותו במחזור הדם היה צריך לרענן אותו, להפוך אותו לאנימציה, לתת לו פרשנויות חדשות ובקיצור – לא להשאיר את הטקסט כמו שהוא.

את האדם מחפש משמעות אי אפשר לרענן, מלבד כמובן תרגום מחודש, שרצוי לפרסם אחת לתקופה. גם הוא בבחינת אצבע בסכר. עצם הריענון, החזרתו מפעם לפעם למדף הספרים ולדיון כזה או אחר – הם מהותיים. לעולם לא נוכל להילחם בשטף התרבות הפופולרית, אבל אולי נוכל ליצור סירות קטנות של עומק באמצעות ספרות וחינוך. הספר ראה אור ב־1946, שנה בלבד אחרי תום מלחמת העולם השנייה, והיה להצלחה מסחררת, הן מסחרית והן תודעתית. הוא בנוי משני חלקים: החלק השני, הקצר יותר, מתאר את המתודה הפסיכולוגית שפרנקל פיתח ולה קרא "לוגותרפיה". רבים ראו בה אסכולה חדשה, ששואבת לא מעט מהאסכולות של זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר, אך עומדת בפני עצמה. להבדיל משניהם, שהתרכזו לא מעט בדברים שקרו בזמן עבר וניתחו ופירשו מתוך הנחה שהעבר הוא המכונן את ההווה, הלוגותרפיה נהפכה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר מועד (CBT הוא משלוחותיה העדכניות יותר) תוך כדי התמקדות בהווה ובצד הפרקטי של חיי המטופל.

החלק הראשון מתאר את קורותיו של פרנקל במחנה השמדה, בגוף ראשון, ובצורה הכי כנה וחשופה שאפשר. האנרגיה והלוך הרוח של המספר מזכירים במעט את פרימו לוי, שבאותה תקופה יישם הלכה למעשה (כך לפחות על פי ספריו) את ארגז הכלים הפסיכולוגי של פרנקל. עם זאת, שלא כסופר האיטלקי, פרנקל אינו חוסך מהקורא דבר; הוא מתעכב על הפרטים הקטנים והגרפיים של האכזריות, לעיתים על גבול המחנק בגרון. כך קורה שרגעים מסוימים, שיכולים להיתפס אף כקיטש טהור, משמשים דווקא גורמים מאזנים. מתברר שגם קיטש הוא תוצר של הקשר. כמו למשל בעמ' 69: "לראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששוררו אותה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה כפסגת החוכמה הוגי דעות כה רבים, האמת שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה שאליה ישאף אדם." כאן משפט זה, שכמעט בכל הקשר אחר היה נשמע טלנובלי – הוא לא פחות מחיוני. אף שהקורא הארכיטיפי במאה ה־21, או לפחות זה הישראלי, כבר מכיר את כל הבלתי נתפס בשואה ובאכזריותה – החל במיתוס האהיל עשוי עור אדם ועד לקניבליזם – תחושת המועקה עדיין לופתת ככל שמתקדמים בקריאה, ומבינים שגם בעמוד הבא מצפה זוועה נוספת. עם זאת, הדבר שגורם לא לאבד מוטיבציה לקריאה לרגע – מלבד אותו "קיטש" – הוא האופן הייחודי שבו פרנקל מציג את הדברים. הוא לא מתאר את הזוועות מסיבות ספרותיות או דרמטיות, אלא "משתמש" בהן כדי להראות הלכה למעשה איך עבד (ובמקרים רבים גם איך לא עבד) המנגנון האנושי של האסירים, שבסופו של דבר אִפשר את הישרדותם. או במילים אחרות: איך נוצרה הלוגותרפיה.

כדי לשרוד היה צריך להיות גם בריא וחזק פיזית, אך קודם כול היה צריך לחווט מחדש את ההוויה הנפשית, וזאת במקום שכולו מכוון לגרום דווקא לַהפך: לאובדן האני, צלם האנוש והסולידריות עם האחרים, לסבל פיזי בלתי פוסק ובעיקר לאי־ודאות תמידית בשאלה אם ומתי תסתיים צורת הקיום הזאת, תוך כדי שיבוש כמעט מוחלט של תפיסת הזמן.

תורתו של פרנקל מתבססת על שני עוגנים: פרשנות ומשמעות. לכל אדם, ובייחוד לאסיר, אין שליטה מוחלטת באירועים המתרחשים עליו, אך יש לו שליטה מוחלטת על האופן שבו הוא מפרש אותם, ולפיכך, על האופן שבו הם משפיעים על הווייתו הרגשית והקיומית ובשל כך על סיכויי הישרדותו. לפי פרנקל, לכל אדם יש היכולת לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונות. "כל אדם יכול להכריע בעצמו איזה אדם יהיה … והוא יכול לקיים את כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז" (עמ' 113). ומי שלא היה ביכולתו להכריע, "איבד לבסוף את תחושת האנוש שלו, את התחושה שהוא יצור בר דעת עם חירות פנימית וערך אישי משלו. אותה שעה ראה עצמו רק חלק מהמון עצום; קיומו ירד לרמה משפילה של חיי בהמה" (עמ' 88). את העוגן הפרשני אפשר למצוא בכל מיני גלגולים וארגזי כלים של אסכולות פסיכולוגיות ועידן חדש, וכמובן גם הדתות מספקות נרטיבים פרשניים לאירועים טראומטיים וטרגיים העוזרים לאדם להתמודד עימם. ייתכן מאוד שפרנקל ביסס את מחשבותיו על תפקידה של הדת. כך או כך, הלוגותרפיה היא ארגז כלים חילוני בעיקרו.

העוגן השני הוא משמעות. כאן הדברים מעט יותר מורכבים. היו אסירים שכדי לשרוד היו צריכים להפעיל את הדמיון, ולא לכל אדם יש היכולת לדמיין. אבל מי ששרד דמיין כי ישנו עץ מופלא מחוץ לתאו והוא מדבר עימו, או כי אשתו עדיין בחיים ומחכה לו, או שעליו להמשיך לשאת בעול כדי להשלים את המחקר שהתחיל לפני שהעולם התהפך. ההנחה פשוטה: מי שיוצק לחייו משמעות, ממשית או דמיונית, סביר שלא ישלח יד בנפשו וישפר מהותית את סיכוייו לשרוד. הדבר נשמע פשוט ונכון, כמעט אלמנטרי, אבל משמעות היא תמיד יסוד אידיוסינקרטי ודינמי. גם פרנקל היה מודע לכך. "כשם שמשימות החיים ממשיות ומוחשיות מאוד, הן מעצבות את גורל האדם שהוא שונה וייחודי בכל אינדיבידואל. ושום אדם ושום גורל אין לדמותם לשום אדם ולשום גורל אחר. שום מצב אינו חוזר על עצמו, וכל מצב מחייב תשובה משלו" (עמ' 130).

מה שמשמעותי בעבור אדם אחד אינו בהכרח משמעותי בעבור אדם אחר. ומה שמשמעותי בעבור אדם לתקופה מסוימת יכול להתפוגג באחת ולהותיר בו ריקנות מצמיתה. הנחה זו חורגת מעבר לתקופה ולצורך לשרוד במחנה השמדה, וככל הנראה מכוננת את היסוד הנפשי של בני אדם מאז ומתמיד בכל חברה וקהילה.

אפשר להסכים לוגית עם כל טיעון של פרנקל, שכן אין באף אחד מהם יסוד דיאלקטי או חתרני או מעורר מחלוקת. עם זאת, סוגיית המשמעות לא בהכרח פתירה (בוודאי בעבור חילונים, בעיקר בעולם המערבי). לא מעט אנשים מגיעים לטיפולים נוכח אובדן תחושת משמעות שאינם מוצאים בעבודה. אחרים חווים או לא חווים אותה בתחביב כזה או אחר, ביצירה, בזוגיות, במשפחה, בילדים. פרנקל כותב: "אדם המכיר באחריותו לנפש אוהבת אחרת, או למלאכתו שטרם נשלמה, לעולם לא יהיה מסוגל לשלוח יד בנפשו" (עמ' 134). אבל הדבר נכון רק ברוב המקרים, ולא בכולם.

יש לא מעט ספרי הגות ועידן חדש המציעים לאדם בן זמננו אפשרויות של משמעות, החל בתקשורת עם ישויות מעולמות אחרים, דרך המלצה גורפת להכניס לגופינו חומרים הזייתיים כאלו ואחרים, וכלה בכלים פרקטיים יותר כמו מיינדפולנס. רובם יוצאים מנקודת הנחה שהדבר שמשמעותי ונכון בעבור הכותב והחווה, יהיה נכון לרוב הקוראים. כל אחד מהם כמו מניף רשת דייגים. יש שתופסים יותר. יש שתופסים פחות. לעולם לא יהיה אפשר לתפוס את כולם. אלו שלא עלו בשום רשת אולי ימשיכו לשחות עם הזרם עוד קצת, אבל יגלו מהר מאוד שאין זרם, והם כמעט לגמרי לבד. אותם הכי קשה למצוא. אותם הכי חשוב למצוא.

.

עמיחי שלו, סופר, משורר, עורך, מתרגם, מרצה ומבקר.

.

ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", כנרת זמורה דביר, 2022. תרגום: יעל ינאי

.

.

» קטע מספרו של ויקטור פרנקל "כן לחיים למרות הכול", שפורסם במוסך במדור מודל 2021

.

» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עידן צבעוני קורא את "לטובת הציפורים" של דרור בורשטיין לאור הגותו של לוינס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

מודל 2022 | דקדוקי השפה

"מה יהא על המסע בין שתי המלחמות שלחמה בכל בוקר, האחת נגמרת בכפר, כשהיא מטפסת במדרגות האוטובוס, והשנייה מתחילה באותן מדרגות, כשהיא יורדת מהן אל העולם האחר." סיפור מקובץ הסיפורים הקצרים "למלחמה יש אף גדול", מאת שיח'ה חליווה

אבירו לילו, כלניות, שמן על בד 50X40 ס"מ, 2020

.

"שיעור בדקדוק", מתוך הספר "למלחמה יש אף גדול" / שיח'ה חליווה

מערבית: רחל פרץ ושיח׳ה חליווה

.

מחשבותיו של הבן תעו ואילו המילים הפכו תחת ידיו לפנים כעורות שהזדחלו מגוף הדף אל שוליו. היא הביטה בחלון. מה משקלו של אוויר? ומה משקלו של האוויר ההולך ומתמעט בנשמתה שלה? היא שבה והביטה בפרצופים המתנחשלים בין האותיות וחיפשה בהם אותות הערכה למסירותה. היא לא מצאה אותם, אבל נאחזה בשולי הדף.

היא חזרה לשנן עימו את המבנים הדקדוקיים, מדקלמת את חוקי השפה הזרה בשליטה ובמומחיות. בינה לבינה ניסתה להיזכר בשפתה האחרת. חלקים מאוצר המילים שלה נעלמו, במיוחד אלה שבהם הייתה משתמשת כדי לבטא את רגשותיה. שניהם בוגדים בי, חשבה. השפה והרגשות.

היא נזכרה במהלכו של הקורס "מות השפה" שלמדה בשנה השלישית באוניברסיטה וסיימה בהצטיינות. "אם פוג'ון מת, הקסאבי מתה," היה המרצה חוזר ואומר, בהתייחסו לשפה קמרונית שנכחדה עם מותו של אחרון דובריה. השפה שלה לא מתה, אבל היא השתיקה רבים מהקולות שהשמיעה. אם הסימן ימות, חשבה, גם המסומן ימות איתו. אלא שהמילים חזרו ורחשו במוחה בכל פעם שהתנגשו בהווייתה הפנימית או כשהאריכה להתבונן במראה. כאילו בְּרוֹקָה קם מקברו והקיש באצבעו על האזור שלו במוחה: היי, אישה, הן כאן, המילים שלך כאן, הנה, הנה.

ששש, היא אומרת לנוירולוג הזקן וחוזרת למקומה שליד השולחן הגדול, משתמשת באזור ברוקה שלה כדי ללמד את בנה בערבית ספרותית רהוטה את חוקיה של השפה הזרה. היא שונאת את השעה הזו. הכללים היבשים מאוסים עליה, כמו גם טינתו של בנה ללימוד כשלעצמו. שוב הוא מקלקל לה את חדוות השחרור ממנו כשהוא מזכיר לה שגם בגיל שש־עשרה הוא עדיין זקוק לאמו. היא מבריחה מהשולחן את הביסקוויטים הפריכים לפני שיטרוף את כולם, כדרכו כשהוא מתוח, והוא מדקלם את המשקלים ואת היוצאים מן הכלל. הקור הפתאומי שחודר לבית מצפון כלשהו מעורר כתמיד את זיכרון האף שלה, שנפרע מתפקודיו הרגילים ונבלם בין שאיפה לנשיפה.

"התנועה הזאת נכונה כאן? מה זאת אומרת הנמכת תנועה וחיטוף תנועה? מה זה המילים המשונות האלה? הערבית יותר יפה ויותר קלה. איזו מין שפה זאת? אני שונא אותה!"

היא הביטה בו. שאלות אחרות דחקו בה. חיטוף? חייה, למשל. הפרפרים המתים במעופם מעל האש. הרי ירושלים שנעלמו. הקור חזר ותקף אותה.

"מגרסה זה שם של מכשיר. אתה יודע מה המשקל שלו, נכון?" שאלה את בנה. "איך הפועל הופך לשם עצם? זה לא קשה."

האם חלומותיי היו גדולים אז? חצאית שחורה צרה שנושקת לברכיים, חולצה לבנה שחושפת את חמוק החזה. נעלי עקב, תיק עור. מעולם לא לבשתי חצאית שחורה.

היא חלמה להיות אימא מודרנית, כזו המכינה לילדיה כריכי בוקר "מערביים", שאיתם תתנשא על כריכי הזעתר הנצחיים. זה מה שסיפק צריף העץ, שלא היו בו לא חשמל ולא מקרר שמגן על גבינות ונקניקים מריקבון. בחלומה הכינה את הכריכים בקפידה, מלווה אותם בירקות חתוכים, מסיעה את שני ילדיה לבית הספר ועושה את דרכה למשרד מפואר. בחזיונותיה לא היה בעל. ואולי רק לא היו לו פנים.

בנה מטיח את העט בשולחן ומתנדנד על כיסאו. היא מביטה בו בזעם וקמה למטבח. "אתה תמיד מוותר," היא אומרת. "את מדברת כאילו אני במלחמה. אני שונא מלחמה," הוא עונה.

ואני שונאת את המלחמות כולן: היפות, הרחוקות ואלה שגונבות את השחר.

5 ביוני 1982. שלוש לפנות בוקר. הכפר — שהתנמנם בחיק הכרמל, מתנשם בנחירות חזירי הבר, זמרור הצרצרים, צווחות התרנגולים שזמנם התבלבל עליהם ונקישת הגשם על גגות הפח — נחרד מרעמים שכמו עלו מבטן האדמה. אנשי הכפר הזה נהגו ללכת לישון כשחלומות כיבו את יומם. מלחמות של אחרים לא הטרידו את שנתם. ועתה התעוררו לנהמות הטנקים, נושאי הטילים ומשאיות צבאיות כהות שזחלו במרחק מה מפתח בתיהם, בשרשרת אינסופית של פלדה. הרחוב הוביל צפונה, אולם שיירות המלחמה המשיכו צפונה ממנו.

היא הייתה אז בת ארבע־עשרה. משכה את עצמה ממיטתה בכבדות ושפשפה את עיניה. דלתות העץ נפתחו והאנשים הציצו מבעדן טרוטי עיניים. צלליהם לא הטרידו את השיירות שאצו לחולל גיהינום אי שם בלבנון. השחר העולה מיסך את מוראם של הגברים והסגיר את אדישותן של הנשים.

בעודה מנסה להבין מה מתרחש לנגד עיניה, נזכרה בבחינה בהיסטוריה שמחכה לה בבית הספר. כל הלילה שיננה את קורותיהן של מלחמות ארוכות ויפות, עד שמנורת הנפט התרוקנה ונאטמה בפיח שחור. אז צנחה אל מזרנה הדק ונרדמה כשבידיה רובה ישן והסכם שביתת נשק. עתה עמדה בפתח והסתכלה לאן שהסתכלו כולם. הכביש הפך לבסיס צבאי מזדחל. כמעט שלא נשאר ממנו זכר מתחת לברזל הנע. היא נשענה על דלת הצריף, כיסתה את אוזניה בידיה, והחלה לשנן מה שזכרה. "איך ספרים יכולים לאכול לך את הראש עד כדי כך?" עלה קולה של אמה, "בוכה על מבחן בבית הספר, וכל העולם על כף ידו של השטן. תחזרי לישון. בעוד שעתיים הכול ייגמר."

היא סבה אל דלת העץ, גבה אל הכביש, וציירה באצבעה את מהלך שתי המלחמות, הראשונה והשנייה. זו שיטה שהיא משתמשת בה כשהיא לומדת חומר חדש; הופכת את המלל לרצף של תחנות ונקודות. "כמה שהשיטה הזאת מסובכת. כמו מתמטיקה," היה בנה אומר.

היא נרדמה בפתח הצריף לפני שהשלימה את הציור. שעתיים אחר כך התעוררה במיטתה, קמה ומיהרה להעיף מבט אל הכביש, שחזר אל שגרת יומו: משאיות עמוסות אבק, בתים שטרם נבנו, אוטובוסים בדרכם לחיפה ולנצרת, ומכוניות של פקידים חרוצים. האם המלחמות התערבבו זו בזו בזמן שישנה? האם צדקה אמה? איזו ילדה בוכה על בחינה בהיסטוריה ואינה מודאגת מרחוב הומה מוות? האוטובוס מדאיג אותה. איך יבקיע את דרכו בין מכונות המלחמה? מה יהא על המסע בין שתי המלחמות שלחמה בכל בוקר, האחת נגמרת בכפר, כשהיא מטפסת במדרגות האוטובוס, והשנייה מתחילה באותן מדרגות, כשהיא יורדת מהן אל העולם האחר. "המלחמה הלכה רחוק מכאן," אמרה אמה. והיא חשבה: המלחמה תהפוך לחומר בספרי הלימוד, והיא תהיה עדה אמיתית להתנהלותה, או לפחות לזחילתה הראשונית.

שנה קודם לכן, כשפסעה בשבילים הסלעיים לעבר בית סבתה, דלק אחריה נחש חנק וקטע את נשימתה. הוא היה קוטע גם את שושלתה העתידית אלמלא קערת האימה שסבתה השקתה אותה ממנה כשצנחה בפתח הצריף. הנחש התנפח והתנפח, כאילו בלע שיירת מתכת, ועם עלות השחר חצה את הכביש.

היא קמה, הדליקה את האור וחזרה למטבח. נס האור, כך קראה לפעולה הזו. לחיצה והאור נשפך. על נס כזה חלמה כשלחצה על קיר הצריף הריק שלה. די היה במתג אחד להפיח חיים בכפר, שמת עם החוטים הראשונים של הערב ונעלם מתחת לכנף הלילה. די היה במתג כזה גם להבריח את השדים בדמות אבירים מימי הביניים, שעמדו בחלונה וקראו לה לעוף איתם. מעולם לא הצליחה לדאות רחוק יותר מאשר קרוב אל פני הקרקע.

"אל תצפי ממני להרבה," אמר לה בנה. "המקצוע הזה קשה והמורה תכשיל אותי בכל מקרה." הוא לחץ על מתג החשמל, והחדר האפיל. היא שבה לחפש את הרי ירושלים. הם לא היו שם.

.

שיח׳ה חליווה, "למלחמה יש אף גדול", לוקוס, 2022. מערבית: רחל פרץ ושיח׳ה חליווה.

..

.

» למדור מודל 2022 בגיליון קודם של המוסך: "היתרונות שבארוטי", הרצאה מתוך הספר "אחות אאוטסיידרית" מאת אודרי לורד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כך נשמע פיצוץ הרימון שפצע את בן גוריון בכנסת

אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות, וגם היום קשה להאמין שזה היה כל כך קל. בשנת 1957 נכנס אדם עם רימון בכיסו לבניין הכנסת במרכז העיר ירושלים, ופשוט השליך אותו אל אולם המליאה. ראש הממשלה דוד בן גוריון ועוד שלושה שרים נפצעו. כעת הקלטה שנמצאה בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית חושפת איך נשמע רגע הפיצוץ

“רופא! רופא!" – נשמעו קריאות באולם. "תביאו רופאים! זוזו! אמבולנס!", אמרו מסביב. שניות אחדות לפני כן קול פיצוץ החריד את אולם מליאת הכנסת, שישב אז בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. בזכות הקלטה שמצאנו בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית, הקלטה שמקורה בארכיון הכנסת, אפשר כעת לשמוע את הרגעים האלה ממש.

זה קרה ב-29 באוקטובר 1957. ישראל עוד לא בת 10, והכנסת שוכנת לעת עתה באותו בית שהיה במקורו בית מגורים עם קומת קרקע מסחרית. בבניין נערכו שיפוצים שיאפשרו את עבודת הכנסת במקום – וכך היה. שלא כמו היום, הכנסת שכנה ברחוב ראשי והומה אדם, במרכז העיר, ועל האבטחה הופקדו בסך הכל שני שומרים בכניסה. והם כלל לא היו חמושים.

וכך קרה שמשה הכהן דואק, אז בן 24, נכנס לבניין הכנסת וקיבל את האישור המיוחל לשבת ביציע האורחים של אולם המליאה. בכליו נשא רימון, שאף אחד לא איתר. באותה עת נערך במליאה דיון מדיני-ביטחוני על ענייני השעה. בסביבות השעה שש בערב, במהלך נאומו של חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל השליך דואק את הרימון מהיציע אל האולם. הרימון התפוצץ ואחריו עקבו שניות ארוכות של חרדה, שאפשר כעת להאזין להן בהקלטה.

1
משה דואק מובל למשפטו. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הרימון שהשליך דואק התפוצץ בין דוכן הנואמים לשולחן הממשלה. מפגיעת הרימון נפגעו שר הדתות, משה חיים שפירא מהמפד"ל (את השם חיים הוסיף לשמו לאחר שהחלים מהפציעה הקשה) ושר התחבורה משה כרמל ממפלגת אחדות העבודה. ראש הממשלה דוד בן גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר, נפגעו שניהם קל מרסיסים.

שר החקלאות עזרא טאפט בנסון מבקר את ראש הממשלה דוד בן גוריון בעת אשפוזו בבית חולים הדסה. 4 בנובמבר, 1957. צילום: דוד גורפינקל, לע"מ

דואק נלכד מיד בידי אנשים שישבו לצידו וראו אותו משליך את הרימון. בחקירתו הראשונית נשמע מבולבל ומבוהל, והביע מיד חרטה על מעשהו. מאוחר יותר התברר שדואק תבע את הסוכנות היהודית בשל נזק שנגרם לו, לטענתו, ותביעתו נדחתה. בעקבות זאת גם איים על נשיא בית המשפט העליון, מעשה שבעטיו אושפז בבית חולים לבריאות הנפש. זה, ככל הנראה, היה גם המניע לניסיון ההתנקשות.

1
משה דואק במסדרונות בית המשפט. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מעט לפני השעה תשע באותו ערב חודשה ישיבת הכנסת. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק עדכן על הנעשה. גם את דבריו אלו אפשר לשמוע בהקלטה שנמצאה בארכיון הצליל. "הנני מתכבד לחדש את ישיבת הכנסת, שנפסקה על­ידי מעשה נבלה של התנקשות בבית הזה", פתח שפרינצק את דבריו. "בשעה שש ורבע הוטל רימון לתוך האולם הזה, שפצע אחדים מחברי הממשלה. המשטרה עצרה את האיש, ששמו משה הכהן דוויק, ויש למשטרה יסוד להניח שהוא אשר הטיל את הרימון. האיש נמצא בחקירה, והמשטרה חוקרת את מניעי הפשע", עדכן את הנוכחים, כך על פי פרוטוקול הישיבה בכנסת. לאחר מכן מסר פרטים על פציעותיהם של ראש הממשלה והשרים.

1
משה דואק על ספסל הנאשמים. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בסופו של דבר הפצועים כולם החלימו. שהותו של ראש הממשלה בבית החולים הולידה סיפור טראגי משלה, שסופו היה הרבה פחות משמח. על אף שהיו שטענו שהוא אינו שפוי, דואק נמצא כשיר לעמוד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר. ב-1988 חזר לתודעה הציבורית לתקופה קצרה, כשהקים מפלגה בשם "תרשיש" שרצה בבחירות באותה שנה. המפלגה, שרצה תחת האותיות "זעמ", קראה לקידום שוויון ליוצאי מדינות ערב אך לא עברה את אחוז החסימה.

גם הכנסת השתנתה בעקבות האירוע. בין יציע האורחים לאולם הותקנה מחיצה משוריינת, והשומרים נדרשו לספק אבטחה הדוקה הרבה יותר, לבדוק בקפדנות את הנכנסים והותר להם אף לחפש בכליהם. כמו כן, האבטחה המדולדלת עובתה והוחלט להקים את משמר הכנסת, שמלווה את הכנסת עד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להעיר, להאיר או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כשסאלח שבתי הטיל צל ענק על חיים טופול

סאלח שבתי, הדמות שהזניקה את הקריירה של חיים טופול הצעיר, גם איימה להשאיר אותו במשבצת הבדרן והחקיין. אבל מה שעלול היה להיות מכשול לקריירה עשירה ומגוונת, הפך בזכות כישרון אדיר והרבה נחישות לאחד מתפקידי חייו של טופול. אשתו ובנו של טופול, גליה ועומר, מספרים על התפקיד שהיה כרטיס הכניסה שלו לזירה הבינלאומית

חיים טופול ואסתר גרינברג בסרט סאלח שבתי. מתוך ארכיון חיים טופול באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אמנם לא בדקנו, אבל סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה לשמע השם חיים טופול תהיה סאלח שבתי או טוביה החולב מ"כנר על הגג". סאלח, התפקיד שהוביל את טופול לקריירה בינלאומית, הפך במידה רבה לשמו השני של השחקן הידוע. לכן היה מפתיע לגלות שדווקא התפקיד הזה, שטופול הפליא לבצע, כמעט הפך לאבן נגף בדרכו של טופול לקריירה בתיאטרון הרפרטוארי. שחיים טופול לא ישיג תפקידים? מה שהיום נשמע כמעט בלתי נתפס, בוודאי לא בהקשר לכוכב הבינלאומי הראשון שיצא מישראל, נמנע משום שטופול לא האמין בזה לרגע ובדיעבד גם הוכיח לכולם מדוע.

1
חיים טופול, ככל הנראה בשנת 1969. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הסיפור שלנו מתחיל בכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" במאי 1964, כשבועיים לפני הקרנת הבכורה של סאלח שבתי בישראל. בכתבה נכתב שכאשר טופול עזב את להקת בצל ירוק לטובת הקמת תיאטרון חיפה, הוא נשאל מה יש לו לחפש בתיאטרון, שהרי כל מה שהוא יודע לעשות זה לגלם את סאלח. "אינני פוחד מזה", ענה טופול. "כבר הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל לצאת מתוך הסאלח הזה". היום, אחרי קריירה בינלאומית מזהירה, זה נשמע כמו מעשייה אבסורדית, אבל אפשר לדמיין עד כמה ביקורת כזו בתחילת הקריירה יכולה להיות מכשול עבור כל אחד. טופול, כפי שאפשר להבין, לא עשוי מהחומרים האלה.

1
מתוך כתבת קידום לסרט "סאלח שבתי", "מעריב", 15 במאי 1964

"טופול בכלל הגיע ללהקת הנח"ל במקרה", מספרת גליה טופול, אשתו זה 66 שנים ובעצמה חברת המחזור השני של אותה להקה. "הוא היה בקורס מ"כים בנח"ל, שארך אז כ-8 חודשים. במשך הזמן הזה הוא ועוד חבר או שניים היו כמו צוות הווי ובידור וחיים היה מצחיקן הקורס. ערב אחד הגיע המחזור הראשון של להקת הנח"ל, עם יוסי בנאי ויונה עטרי, להופיע בפניהם, והחבר'ה החליטו שלא לצחוק כל ההופעה. וכך היה – ערב שלם הם לא צחקו. ואז ביקשו מטופול והחברים לעלות וכל הקהל התגלגל על הרצפה וככה חיים נשלף ללהקת הנח"ל".

בשנת 1955 חבר אפרים קישון ללהקת הנח"ל ויצר עבורה את המערכון "הסוציאלית החדשה". שם באה לעולם לראשונה דמותו של סאלח. מתברר שלטופול חלק גדול בכך, עוד לפני שנפח רוח חיים בדמות הכתובה. "בנח"ל החליטו להכניס חומרים רציניים יותר", מספרת גליה. "חיים החליט לפנות לקישון. הם לא הכירו, אבל חיים היה לפני הגיוס דפס בעיתון "דבר" שם עבד קישון, והרגיש שהוא יכול לפנות אליו. קישון ייעד את הדמות של סאלח לחיים. דווקא טופול התנגד למערכון הרציני, אבל לא רק הוא – כולנו חשבנו שלא מתאים ללהקה מערכון רציני. אבל קישון התעקש וזה בכל זאת גם צבא וזה מה שהוחלט, אז עשינו". גליה עצמה השתתפה במערכון, כשגילמה את תפקיד סמלת הסעד לאחר פרישתה של נחמה הנדל מהלהקה.

1
להקת בצל ירוק בצילום יח"צ של מערכון סאלח שבתי. משמאל: חיים טופול, נחמה הנדל, אברהם מור ואורי זוהר יושב. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

היום יש להניח שלא היה עולה בדעתו של אף אחד ללהק את טופול, הצעיר והאשכנזי, לגלם את סאלח, המבוגר והמזרחי. אבל לא ניתן לשפוט סרט בן כמעט 60 שנה דרך עולם המושגים העכשווי. כשהסרט יצא, האמונה בהצלחת כור ההיתוך, בתקווה שיהפוך תוך דור-שניים את שאלת הזהות לחסרת חשיבות, הייתה מבוססת בדעת הקהל. טופול חטף לא מעט ביקורת על כך שהציג דמות נלעגת, אבל הוא לקח את סאלח ברצינות תהומית ומקצועית ובראייה המתאימה לתקופתו, מבחינתו סאלח היה דמות שעליו להיכנס אליה בלי קשר לשוני המהותי בין השחקן לדמות.  

טופול עשה הכנות מיוחדות לתפקיד? בריאיון אחד הוא סיפר שהבמאי דוד ברגמן עבד בשיטה של סטניסלבסקי ושהעבודה על התפקיד היתה אינטנסיבית

"לתפקיד הזה הוא התאמן ברצינות, בילה שעות במעברה, למד את השפה, הדיקציה ובילה שעות בלהקשיב. גם את הרעיון של הכובע הוא קיבל משם וחזר הביתה לחפש את הבארט מימי לימודיו בבית הספר "תחכמוני". חיים נכנס לדמות לגמרי, אבל גם היה בטוח שזה לא מה שהקהל יאהב, בעיקר משום שהוא חשב שהמערכון רציני מדי ולא מתאים ללהקה. אבל קישון התעקש וזה באמת היה להיט".

טופול ושאר חברי הלהקה למדו מהר מאוד שהם טעו, והקהל קיבל את סאלח בזרועות פתוחות. "המערכון עלה יותר מ-500 פעמים על הבמה", נזכרת גליה. "כבר בחזרה הגנרלית ישבו מפקד הנח"ל, קצין חינוך ראשי ועוד קצינים בכירים בשורה הראשונה, וכשהגיע המערכון של סאלח הם התפוצצו מצחוק, אפילו עוד לפני שהתחילו לדבר, מיד כשטופול עלה לבמה הם התחילו לצחוק. אנחנו הסתכלנו עליהם ולא הבנו מה מצחיק, אבל הם התפוצצו מצחוק – זה במידה רבה הגאונות של קישון".

1
כרזה לסרט סאלח שבתי, מתוך ארכיון אברהם דשא (פשנל) שזמין דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אבל גם קישון עצמו הכיר בכך שהצלחתו העצומה של סאלח שבתי נעוצה לא פחות בגאונות של טופול. כשנשאל פעם על כך אמר קישון ש"סוד ההצלחה היה נעוץ בחיבור המושלם בין השחקן לדמות, תופעה לא ממש שכיחה על הבמה." 

"אין ספק שחיים הפנים את התפקיד ותפס נכון את הביקורת של קישון", אומרת גליה. "הוא העביר את זה על הבמה בצורה מחשמלת. בין היכולת של קישון להצחיק בחוכמה ולחשוף את הנפש לבין יכולת המשחק של חיים, התרחש חיבור נדיר ולא סתם הם היו חברים ושותפים עוד שנים רבות". 

טופול המשיך לשתף פעולה עם קישון והוסיף לגלם את דמותו סאלח במשך שנים. גם במסגרת להקת "בצל ירוק", שהקים טופול עם אורי זוהר, הופיעה דמותו של סאלח במערכונים "זיגי וחבובה" ו"חתול בשק". למעשה, טופול גילם את סאלח שבתי על הבמה מ-1954 ועד 1960, ונתן לו נפח ורוח חיים בחמישה מערכונים שונים, לשמחת הקהל שקיבל את סאלח באהבה.

1
להקת בצל ירוק בחזרות, מימין: גליה טופול, זהרירה חריפאי, טופול, אליהו ברקאי ואברהם מור. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

מבחינת טופול, זה היה הזמן לעבור לתחנה הבאה – התיאטרון הרפרטוארי, וכך מצא עצמו בין מקימי תיאטרון חיפה, שאת הקמתו יזם ראש העיר דאז אבא חושי. "בתקופת תיאטרון חיפה לא היה סאלח", מספרת גליה. "חיים היה מראשוני הלהקה והדבר הראשון שהוא עשה שם היה 'אילוף הסוררת' בבימויו של יוסף מילוא, הוא שיחק את פטרוציו. אני זוכרת שהוא היה צריך ללכת בטייץ והוא היה כל כך נבוך מהעניין".

האם שש השנים האלה בהן גילם את סאלח והפך מזוהה עמו, גרמו לאנשים לחשוב שאין בטופול יותר מאשר סאלח?

"קודם כל סאלח הוא דמות מלאת רבדים, אז להיות מזוהה איתו זה לא משהו רע", עונה גליה. "אבל אני לא זוכרת משהו כזה, אולי זה היה, אבל זה לא משהו שחיים האמין בו. הוא ידע שהוא שחקן רציני וסימן לעצמו מטרות ועובדה שגם הצליח להגשים ואפילו יותר".

1
חיים טופול ואורי זהר בתקופת בצל ירוק. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אני לא חושב שסאלח האפיל בשום שלב, אבל אין ספק שהוא נכנס מתחת לעור באיזשהו מובן", אומר עומר טופול, בנם של גליה וחיים. "הוא גם בהחלט נכנס הביתה, נניח במניירות של זריקת הקובייה בשש-בש", הוא אומר ושניהם צוחקים ומדגימים. "לא סתם מדברים על החיבור בין השחקן לדמות, כי במקרה הזה בהחלט היה כזה, רק שגם השחקן היה הרבה יותר מזה".

אין ספק שיכולותיו של טופול השחקן לא זקוקות להוכחה, אבל נדמה שבשנים הראשונות בקריירה של טופול בכל זאת הטיל סאלח צל כלשהו. גם הארכיון האישי של טופול, שנסרק והונגש באתר הספרייה הלאומית, שופך אור אחר על הנושא. בכתבה שהתפרסמה שבועיים לפני יציאת הסרט "סאלח שבתי", מציין טופול שלא מעט אנשים הרימו גבה כשעבר לתיאטרון הרפרטוארי משום שחשבו שאינו מסוגל לגלם דמות אחרת. אמנם מבקרי התיאטרון היו תמימי דעים לגבי הצלחתו הפנומנלית של טופול כפטרוציו, אולם נראה שגם אנשים שהכירו את יכולותיו של טופול היו שותפים בהתחלה לתחושה הזו שחיים הוא סאלח ותו לא. מקטע מעיתון מעריב שנכתב לאחר עליית "אילוף הסוררת", עולה כי אפילו קישון לא ראה בטופול של תחילת הדרך שחקן רציני. "תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", צחק קישון כשניסה להדגים לקהל מהו הומור אבסורדי.

1
"תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", מתוך עיתון מעריב, 4.10.1961. צילום: ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

נראה שטופול הצעיר, אז רק בן 26, היה נחוש בדעתו להוכיח לכולם שהוא הרבה יותר מסאלח. בדיעבד, אחרי שני פרסי גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר, אינספור הצגות, כולל על בימות הווסט-אנד וברודוויי, סרט ג'יימס בונד אחד, וגם פרס ישראל, פרס כינור דוד ועוד מבחר פרסים בינלאומיים ואחרים, ברור שטופול בהחלט הצליח במשימה.

אבל אז, בתחילת שנות ה-60, הגיע הרעיון של סרט ובעצם מחזיר את טופול לסאלח, אחרי שכבר הוכיח את עצמו על בימת התיאטרון. טופול רצה לחזור שוב לדמות הזאת?

"חיים וקישון היו שותפים", אומרת גליה. "החלום להפוך את סאלח לסרט, שהיה גדול הרבה יותר מחמשת המערכונים של סאלח שיצאו עד אז, היה של שניהם," היא מספרת. "כשמנחם גולן נכנס לתמונה, החלה ההפקה. חיים כרגיל היה ספקן. קישון לא הפסיק לומר לו שהסרט טוב, אבל חיים סירב להאמין. עם זאת, הוא היה מחויב לזה לחלוטין וחש אחריות גדולה להצלחה. מכיוון שאז עוד היה שחקן תיאטרון חיפה, הוא היה מסיים להציג בלילה את 'מעגל הגיר הקווקזי', ונוסע לתל אביב ישר לצילומים. הוא נהג כמו מטורף בימים ההם והיה מגיע לתל אביב תוך פחות משעה. הוא היה מצלם, אחר כך נוסע לחזרות בחיפה, מעלה עוד הצגה בערב ורק אז חוזר לישון לילה ושוב למחרת חוזר על אותו סבב. בתקופה שהוא עשה את הסרט, הוא הופיע בכמה הצגות במקביל, גם ב'רשומון' וב'קרנפים'".

1
טופול וקישון עם גלובוס הזהב מתוך "מעריב", 19 בפברואר 1965

בדיעבד, לטופול לא היה על מה להתחרט שהסכים לחזור לדמות שכל כך מזוהה איתו. "סאלח שבתי" היה הסרט הראשון שביים אפרים קישון, וזכה מיד להצלחה עצומה, כולל פרסי גלובוס הזהב ומועמדות ראשונה לישראל בטקס האוסקר. ההצלחה הבינלאומית של סאלח הייתה גם קרש הקפיצה להצלחה הבינלאומית של טופול עצמו. "כשהסרט יצא והקהל קיבל בכזו אהבה, חיים היה מאושר", מסכמת גליה. "למרות הספק, הוא הגיע לסרט עם המון אנרגיות, הוא הרגיש מחויב לסאלח שבתי והכניס את כל כולו לסרט. היכולת שלו לעשות הכל היא חלק מהדרייב הפנימי שלו. הוא הוכיח שהוא יכול להיות סאלח, במקביל לפטרוציו, או אצדאק במעגל הגיר הקווקזי". טופול הוכיח שהוא שחקן בעל יכולות מגוונות, וששום תפקיד לא יטיל צל על האור שהכוכב המכונה טופול מאיר.