הירשמו לפודקאסט "הספרנים":
מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: גיא מזיג
הפקה: KeyPod הפקות הסכתים
עריכה: עמית נאור
שלמה ארצי, גידי גוב, ירדנה ארזי, שלום חנוך, מירי אלוני, דני סנדרסון – כולם אושיות בעלות מניות יסוד במוזיקה הישראלית, וחלקם עדיין פעילים גם היום. מה משותף להם עוד? הם ועוד רבים אחרים היו חברי הלהקות הצבאיות בשנים שעיצבו יותר מכל את המיתוס של הלהקות האלה – שנות תור הזהב של הלהקות הצבאיות.
תור הזהב הזה היה תקופה אחת, משמעותית במיוחד. זה נמשך שבע שנים בלבד – ממלחמת ששת הימים ועד אחרי מלחמת יום כיפור. בתקופה זו הוקמו להקות חדשות, מספר הזמרים והנגנים בכל להקה גדל דרמטית, גיטרות בס וגיטרות חשמליות החליפו את האקורדיון והביאו סאונד מערבי חדש ומלהיב. חיילים בני 19 ו-20 הפכו לכוכבים בן לילה. בכירי הבמאים והפזמונאים גויסו במטרה להפוך את הלהקות למקצועיות מאוד, ולכאלו שהשירים שלהן נמצאים בראש מצעדי הפזמונים ומובילים את מכירות התקליטים בארץ.
בפרק הזה של הסכת "הספרנים", אנחנו ממשיכים לדון בלהקות הצבאיות ונבדוק כיצד אותו תור הזהב משפיע על המוזיקה הישראלית עד היום. האורח הפעם הוא המוזיקאי גיא מזיג ("הדורבנים"), שיספר על אהבתו לתקופה, לשירי הלהקות של אז, וגם על הפסקול שכתב לסדרת הטלוויזיה "מי שמע על חווה ונאווה" (Yes), שמתרחשת באותה תקופה. כאן תוכלו למצוא טעימה קטנטנה ממה שמחכה בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים".
מה יש שם מבחינתך בשירים האלו של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70?
"היה שם משהו שלי חסר באופן אישי היום שזה יותר מוזיקה במיינסטרים, יותר מוזיקליות, יותר שימוש בחומרים לא בנאליים בתוך המוזיקה. חומרים יותר מפתיעים, חומרים שמכבדים את המאזין, נגיד את זה ככה. זאת נקודת המבט שלי. אני מחפש הפתעות במוזיקה ואיזשהו מינימום תחכום, או איזשהו ערך מוסף פשוט. זה בראש ובראשונה הלחנים".
הייתה אז נוסחה כדי לכתוב שיר של להקה צבאית?
"זאת לא בדיוק נוסחה, אבל יש דפוסים. כמו שמדענים מראים דפוסים בטבע, ככה זה גם במוזיקה. שיר סולו לזמרת נשמע קצת אחרת מאשר שיר ללהקה ששרים כולם ביחד. אז כדי לכתוב שיר חדש שנשמע כמו אז, לקחתי משהו מאוד בסיסי ויצאתי ממנו. זה לא הרמוניות קיטש מאה אחוז, אלא יש בסיס ואז יש מתוכו כל מיני יציאות. זה גם מה שהם היו עושים, גם אז הכניסו את המוזיקליות שלהם ואת ההפתעות בצורה שלא תפריע לזמרת לבטא את עצמה שתוציא אותה יותר מרגשת".
הייתה גם קצת מוזיקה ים תיכונית שניסו להכניס ללהקות. היה ייצוג של זמרות וזמרים – יגאל בשן, אופירה גלוסקא – אבל המוזיקה הייתה קצת סוג של בלוף, לא?
"כן, אבל בואי נגיד שאני מעריך את המחווה. הם לא יכלו באמת. נתנו להם את המנדט להיות המלחינים, ה-מלחינים. אבל למעשה אין להם את התוכן התרבותי כדי לכתוב שירים כאלה. לא היה להם את הרקע ואת הפולקלור. רבע טון ממוזיקה ים תיכונית למשל – סשה ארגוב ניגן על פסנתר, הוא לא יכול להכניס על הפסנתר רבע טון. אין אופציה כזאת. אז נחמד שהם בכל זאת אמרו שהם בלבנט, נביא את הטייק שלנו על הלבנט. זה גרם לזה שכל עדות המזרח המשיכו להאזין לפריד אל-אטרש ואום כולתום כי לא היה להם מענה מספק כביכול".
