גיא מזיג מחזיר את תור הזהב של הלהקות הצבאיות

בחלק השני בסדרת הפרקים של הסכת "הספרנים" על הלהקות הצבאיות שוחחנו עם המוזיקאי גיא מזיג על הקסם של הלהקות הצבאיות שמשפיע על המוזיקה הישראלית עד היום. ואיך כותבים שיר חדש שיישמע כך שאפילו ותיקי הלהקות חשבו שהוא שיר מאז?

להקת הנח"ל בתוכניתה "לא לצאת מן הכלים", 1959

הירשמו לפודקאסט "הספרנים":

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי

אורח: גיא מזיג

הפקה: KeyPod הפקות הסכתים

עריכה: עמית נאור

לפרק הראשון על הלהקות הצבאיות

שלמה ארצי, גידי גוב, ירדנה ארזי, שלום חנוך, מירי אלוני, דני סנדרסון – כולם אושיות בעלות מניות יסוד במוזיקה הישראלית, וחלקם עדיין פעילים גם היום. מה משותף להם עוד? הם ועוד רבים אחרים היו חברי הלהקות הצבאיות בשנים שעיצבו יותר מכל את המיתוס של הלהקות האלה – שנות תור הזהב של הלהקות הצבאיות.

תור הזהב הזה היה תקופה אחת, משמעותית במיוחד. זה נמשך שבע שנים בלבד – ממלחמת ששת הימים ועד אחרי מלחמת יום כיפור. בתקופה זו הוקמו להקות חדשות, מספר הזמרים והנגנים בכל להקה גדל דרמטית, גיטרות בס וגיטרות חשמליות החליפו את האקורדיון והביאו סאונד מערבי חדש ומלהיב. חיילים בני 19 ו-20 הפכו לכוכבים בן לילה. בכירי הבמאים והפזמונאים גויסו במטרה להפוך את הלהקות למקצועיות מאוד, ולכאלו שהשירים שלהן נמצאים בראש מצעדי הפזמונים ומובילים את מכירות התקליטים בארץ.

בפרק הזה של הסכת "הספרנים", אנחנו ממשיכים לדון בלהקות הצבאיות ונבדוק כיצד אותו תור הזהב משפיע על המוזיקה הישראלית עד היום. האורח הפעם הוא המוזיקאי גיא מזיג ("הדורבנים"), שיספר על אהבתו לתקופה, לשירי הלהקות של אז, וגם על הפסקול שכתב לסדרת הטלוויזיה "מי שמע על חווה ונאווה" (Yes), שמתרחשת באותה תקופה. כאן תוכלו למצוא טעימה קטנטנה ממה שמחכה בפרק הזה של פודקאסט "הספרנים".

מה יש שם מבחינתך בשירים האלו של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70?
"היה שם משהו שלי חסר באופן אישי היום שזה יותר מוזיקה במיינסטרים, יותר מוזיקליות, יותר שימוש בחומרים לא בנאליים בתוך המוזיקה. חומרים יותר מפתיעים, חומרים שמכבדים את המאזין, נגיד את זה ככה. זאת נקודת המבט שלי. אני מחפש הפתעות במוזיקה ואיזשהו מינימום תחכום, או איזשהו ערך מוסף פשוט. זה בראש ובראשונה הלחנים".

הייתה אז נוסחה כדי לכתוב שיר של להקה צבאית?
"זאת לא בדיוק נוסחה, אבל יש דפוסים. כמו שמדענים מראים דפוסים בטבע, ככה זה גם במוזיקה. שיר סולו לזמרת נשמע קצת אחרת מאשר שיר ללהקה ששרים כולם ביחד. אז כדי לכתוב שיר חדש שנשמע כמו אז, לקחתי משהו מאוד בסיסי ויצאתי ממנו. זה לא הרמוניות קיטש מאה אחוז, אלא יש בסיס ואז יש מתוכו כל מיני יציאות. זה גם מה שהם היו עושים, גם אז הכניסו את המוזיקליות שלהם ואת ההפתעות בצורה שלא תפריע לזמרת לבטא את עצמה שתוציא אותה יותר מרגשת".

הייתה גם קצת מוזיקה ים תיכונית שניסו להכניס ללהקות. היה ייצוג של זמרות וזמרים – יגאל בשן, אופירה גלוסקא – אבל המוזיקה הייתה קצת סוג של בלוף, לא?
"כן, אבל בואי נגיד שאני מעריך את המחווה. הם לא יכלו באמת. נתנו להם את המנדט להיות המלחינים, ה-מלחינים. אבל למעשה אין להם את התוכן התרבותי כדי לכתוב שירים כאלה. לא היה להם את הרקע ואת הפולקלור. רבע טון ממוזיקה ים תיכונית למשל – סשה ארגוב ניגן על פסנתר, הוא לא יכול להכניס על הפסנתר רבע טון. אין אופציה כזאת. אז נחמד שהם בכל זאת אמרו שהם בלבנט, נביא את הטייק שלנו על הלבנט. זה גרם לזה שכל עדות המזרח המשיכו להאזין לפריד אל-אטרש ואום כולתום כי לא היה להם מענה מספק כביכול".

לכל פרקי הסכת הספרנים – לחצו כאן

הראשון בבידור: סיפורו של שאול ביבר

מי מכיר את שאול ביבר, האיש שעיצב את פני הבידור וההווי הישראליים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, מי שנחשב למר הבידור הלאומי, אבי הלהקות הצבאיות ופלמ"חניק עד עמקי נשמתו? למרות שעשייתו אמורה הייתה להשאירו חקוקה בזיכרון הציבורי, רק למעטים שמו עדיין מוכר

שאול ביבר בשנת 2004, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שאול ביבר היה הרבה דברים: הוא היה מיפי הבלורית והתואר של הפלמ"ח, איש המוסד לעלייה ב', אדם עטור גבורה ומעללים. אבל יותר מכל הוא אמור אולי להיזכר כ"מר בידור" של ישראל. ביבר הוא האיש שהקים את להקת גייסות השריון, כיהן כראש ענף הווי ובידור בצה"ל, ונחשב לאבי הלהקות הצבאיות בישראל. הוא כונה בחיבה "אבא של המורל". אבל מלבד זאת הוא היה גם חברו הקרוב של דן בן-אמוץ (וההשראה לדמותו של עופר מ"ילקוט הכזבים"), כתב להיטים כמו "הוא פשוט שיריונר", ו"אוכל, קדימה, אוכל!" והיה חבר צוות תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת". בשנות ה-60 וה-70, כולם הכירו את שמו בישראל. אלא שהיום, כבר כמעט אין זוכר את אחד מהאנשים שעיצבו את התרבות הפופולרית בארץ.

קשה להכניס את קורותיו של שאול ביבר לתוך כתבה אחת. גם בתוך ספר הם יתקשו להיכנס במלואם. כל רגע שזור בסיפור שאין לדעת מה בו אמת ומה בו פרי הדמיון – וזה ככל הנראה סוד קסמו. אפילו לגבי נסיבות לידתו יש אי וודאות, ומסיבה שכבר לא נשמעת יותר במחוזותינו – שאול ביבר לא נולד בארץ והעובדה הזו הציקה לו מאוד. הוא נהג להסביר שנולד להוריו, שפרה ולייבוש, על האונייה בדרך לישראל. לכאורה נחגג יום הולדתו ב-29.11.1922, אולם נסו להביט בתמונה מתוך ארכיון קריית ענבים: אם נכון הכיתוב, והתמונה צולמה ב-1922, ניתן להסיק די בוודאות כי מדובר כבר בפעוט. אפשר אם כן ששאול ביבר נולד ברוסיה, ליטא, או פולין ועוד לפני שנת 1922. היום זה נראה כמו פרט טריוויה לא רלוונטי, אולם עבור ביבר היה הדבר מהותי, פגם ב"צבריותו", ולכן ניסה לטשטשו. זו הסיבה שבמקומות רבים מצוין שנולד בקריית ענבים, למרות שלא כך היא. 

1
שפרה, שאול וליבוש ביבר בקיבוץ קריית ענבים בשנת 1922. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קרית ענבים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

את שנות ינקותו אכן עשה ביבר בקריית ענבים, עד שבסוף שנות העשרים עברה המשפחה לטבריה בעקבות עבודתו של האב בתנובה. ביבר עבר בין מספר בתי ספר עד שהגיע בשנות לימודיו האחרונות לבית הספר כדורי, שם למד במחזור ד' של יצחק רבין, ישכה שדמי ומשה נצר. הוא היה פעיל בנוער העובד והלומד והתגייס ל"הגנה". היותו בין המתגייסים הראשונים לפלמ"ח לא הפתיעה אף אחד. בפלוגה א' של הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון וסגנו משה כהן, שירת עם חיים גורי, רפי איתן, משה טבנקין, אורי לוברני, זהרירה חריפאי ורבים אחרים. הוא שירת בתפקידים שונים, בין היתר ביחידת המסתערבים, משום שידע ערבית על בוריה. בקורס מ"מים הכיר את חיים בר-לב, חיים גורי, מאיר עמית, עוזי נרקיס וצבי זמיר – חבורה שנשארה מלוכדת כל חייהם.

לשורות המוסד לעלייה ב' הצטרף ב-1946 ולאחר קורס קצר נשלח לצרפת. ב-1947 הצטרף לצוות המלווים של ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" והיה למפקדה. היא התגלתה על ידי הבריטים ולאחר קרב קצר נגררה על ידי הבריטים לנמל חיפה. שם, הועלו המעפילים לאוניות גירוש למחנה מעצר בקפריסין. 

1
כנס פלוגה א' של הפלמ"ח, ככל הנראה 1963, שאול ביבר במרכז. צילום: אליעזר סקלרץ, באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף ארכיון בית שטורמן. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
שאול ביבר בטקס לציון 40 שנה לספינת המעפילים אקסודוס בשנת 1987. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בקפריסין, סיפר ביבר בריאיון מוקלט, אימנו אנשי "ההגנה" את המעפילים לקראת העלייה לארץ מתחת לאפם של השומרים הבריטים. באוגוסט 1947, הוא חזר למרסיי לקבל שם את פניהם של מגורשי אקסודוס.

בסוף יוני 1948 חזר ביבר לארץ וקיבל פיקוד על יחידת הג'יפים של גדוד 9 בחטיבת הנגב. לאחר המלחמה, החליט ביבר להישאר בצה"ל והתמנה לקצין חינוך גייסות השריון: "בר-לב ודדו ארבו לי בקפה כסית. דדו בעיקר דיבר ואמר שלצנחנים מתנדבים, אבל לשריון לא. הם רצו שאצטרף, אעסוק בחינוך ואעלה אותם על המפה. דדו האמין בחשיבות של שירים ומוסיקה למורל".

"בהתחלה הקמנו מקהלה מחיילי השריון עם המנצח משה קפלן – אני הייתי די בטוח שמזה לא יצא כלום", סיפר ביבר. "בכל מקרה הוחלט שההופעה הראשונה תהיה ביום השריון, ה-29.10, אבל זה לא נראה טוב. נסענו לבית של זיקו גרציאני, דדו הביא בקבוק סליבוביץ'. זיקו הקשיב, והציע שניתן לו חודש לעבוד עם החיילים יום יום. כשהגיע מועד ההופעה בהיכל התרבות, התזמורת עמדה לפניהם והם התחילו, להקה של 300 חיילים עם מטפחות קשורות לפנים, שרה 'כאן השריונים' (שירו של חיים חפר – ק"ה), וכשסיימו, אנשים מחאו כפיים בהתלהבות. באמת עשינו היסטוריה עם להקת גברי השריון".

1
גרציאני ומקהלת גברי השריון בתצלום מ"מעריב", 31 באוקטובר 1962

להקת גברי השריון הזאת הורכבה מחיילים בסדיר בניצוחו של זיקו גרציאני, והייתה להקה לא מקצועית ששרה בעיקר לחנים עממיים. היא הורכבה מארבע פלוגות, שכונסו יחד, חולקו לשלושה קולות, קיבלו את המילים לשירים ומיד התחילו באימונים – כל יום שישי אחר הצהריים למשך כמה שעות בלבד. בכתבה ממעריב, שפורסמה ב-31.10.1962, אמר ביבר: "למקהלה כזו יש ערך חינוכי עצום. החיילים למדו לשיר ובמפגשי הגדוד נותנת את הטון הפלוגה שהשתתפה במקהלה. הייתי מציע שגם חיל האוויר, חיל הים והצנחנים יקימו מקהלות כאלו. יש לתת לחייל הזדמנות לשיר. אחרת – הוא סותם את אזנו בטרנזיסטור שלו".

במקביל הקים ביבר את להקת גייסות השריון, אליה הביא את הבמאית נעמי פולני. זה לא הזיק שבין תשעת חברי הלהקה הראשונים הייתה גם תרצה אלתרמן (לימים אתר), שבזכותה קיבלה הלהקה את השיר "אליפלט" שכתב אביה, נתן אלתרמן. תרצה שרה אותו בתוכנית השנה השנייה ללהקה. 

1
חברי להקת השריון, 1958. ביבר עומד בשורה העליונה מימין. מתוך ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

בהרכב הראשוני היו חברים ניסים עזיקרי ועליזה מלול (לימים עזיקרי), נאוה דמארי ושלי טימן ובין הכותבים הייתה גם נעמי שמר. בהמשך כיכבו בלהקה נורית הירש, גבי ברלין, שוקי פורר ועוד. לתוכנית של שנת 1964, הביא ביבר, שבינתיים מונה לראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי, את אפרים קישון וישראל ויסלר לכתיבת המערכונים. 

שיאה של הלהקה – כמו של כל הלהקות הצבאיות – הגיע בסוף שנות ה-60, עם הצטרפותם של עזרא דגן, טליה שפירא, תיקי דיין ואבי טולדנו. ב-1969 הביא שיתוף פעולה בין ביבר ליורם טהרלב לכתיבת הלהיט "הוא פשוט שריונר", אותו הלחין ביבר בעצמו. באותה השנה ביצעה הלהקה גם את השיר "אחי הצעיר יהודה" של אהוד מנור, שהפך לקלאסיקה ישראלית של שירי זיכרון. בשנת 1974 פורקה הלהקה, אך ביבר כבר השתחרר מצה"ל בשנת 1970.

בעיתונות התקופה ביבר ממלא לא מעט מקום בטורי הרכילות. לא פלא – הוא היה פלמ"חניק עטור מעללים ואיש שיחה כריזמטי בעל חוש הומור. בתקופה שבה הצבא היה מרכזי כל כך בחיי האומה, הוא היה "מר בידור", האיש שהביא מוזיקה וצחוק לחיילים ולאזרחים. מעבר לפעילותו הצבאית, הוא השתתף בתוכנית הסאטירה "שלושה בסירה אחת" ברדיו, כתב מערכונים שונים, פרסם את סיפורי "עלילות אבו-ליש", וב-1962 היה בין כותבי התסריט לסרט "חבורה שכזאת". אחר כך גם היה מיוצרי המחזמר "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ".

1
סא"ל שאול ביבר עם יפה ירקוני בתוכנית "אלה הם חייך" של עמוס אטינגר: חברות אישית אמיצה. צילום עוזי קרן, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

התמהיל של איש צבא ופלמ"חניק סוער, עם חוג מכרים אגדי, עיניים תכולות עזות מבט ונוסף על הכל גם רווק מושבע – הפך אותו לסלבריטי ארצישראלי-מקומי. לכן, אין להתפלא שהחלטתו להתחתן, מסיבת הרווקים שערך לו חברו הטוב דן בן-אמוץ והחתונה עצמה היו נושא רכילות חם שמצא את דרכו לעיתוני התקופה.

הכל עורר לא מעט יחס תקשורתי: מסיבת הרווקים, ההתערבויות אם "הרווק המושבע" באמת יתחתן, הפרש הגילאים בין החתן בן הארבעים וקצת והכלה היפהפייה בת העשרים ושתיים והחתונה שנערכה בבסיס שריון, עם חופה בכלוב מורם על ידי מנוף משוריין ומסביב ארבעה טנקים. כפי שנכתב בהארץ, בני הנוער אולי לא הבינו על מה המהומה, אך עבור הדורות המבוגרים יותר ביבר היה סמל, לא פחות. ניסחה זאת מירית שם-אור, בכתבה ממעריב: "אם מישהו במדינה הזאתי יכול להגיד על עצמו 'הבידור זה אני' – מלבד מנחם גולן כמובן – אז זה רק שאול ביבר".

1
איך הוא מתחתן? מתוך "מעריב", 8 בפברואר 1963

גם פרישתו מהצבא הייתה סיבה לסיקור. בכתבה ממעריב (13.10.1970) נכתב שבמועדון "כליף" הייתה מגבלת מקום של 500 אנשים ולכן הורה ביבר לנהוג לפי הכלל הבא: "בראשונה תזמינו את אלה היכולים להזיק. אחר כך, את אלה שיכולים לעזור. את ההזמנות הנותרות – תשלחו לידידים". בפתח המסיבה בירך הרמטכ"ל בר-לב את ביבר וסיפר את סיפור "שן החופש" מקורס מ"מים של שנת 1944 – מתברר שלביבר הייתה שן משוחררת שהוא יכול היה להוציא מפיו ולהכניס וכך הצליח לקבל חופשות לביקורים אצל רופא שיניים.  

אחרי פרישתו מהצבא דחה הצעות בתחום הבידור ופנה לניהול מחלקת האירועים של הממשלה, בדגש על עצרות עם חגיגיות לרגל 25 שנות עצמאותה של ישראל. ב-1973 מונה למנהל האומנותי של מוזיאון השעווה הישראלי הראשון. 

1
שאול ביבר ואריק איינשטיין (האמיתי, לא משעווה) בקפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום של ג'ימי סער משנת 1968, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השמונים כל עולם התרבות הישראלי כבר ידע שינויים גדולים ומהירים והתקדם הלאה. הרמטכ"ל רפאל איתן ביטל את הלהקות הצבאיות, פסטיבלי הזמר התחלפו בקדם אירוויזיון, בדרנים חדשים עלו על הבמות ותפסו את זמן המסך בטלוויזיה העברית הצומחת. ביבר עוד סיפק מדי פעם כותרות במדורי הרכילות, אך באופן טבעי אולי, פינה את מקומו לטובת הדורות החדשים אחרי שסלל להם את הדרך.

בשנותיו האחרונות הרבה לצייר ולעסוק באומנות של מתיחת חוטים. תערוכה של עבודותיו הוצגה בצוותא בשנת 2011. לא פעם צייר בקפה תמר האגדי בתל אביב, שם נהג לשבת מדי יום בצהריים. הוא נפטר ב-20 ביולי 2013 והותיר אחריו שלוש בנות ובן.

שירה | רקדי סביב האש

שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן

מיכל גבע, ללא כותרת, אקריליק וטייפ על בד, 101.6X73.6 ס"מ, 2014

.

תמר כהן שמאי

כשאת רכבת

כְּשֶׁאַתְּ רַכֶּבֶת

מְסִלָּה, אֲדָנֶיהָ פְּלָדָה

שֶׁנּוֹלְדָה בְּכִבְשָׁן, לִכְבוֹדֵךְ,

פֶּחָם וּבַרְזֶל וְעָשָׁן,

דַּהֲרַת הַקִּיטוֹר, הַבֻּכְנָה

הַסּוֹבֶבֶת, חוֹשֶׁבֶת, שִׂפְתֵי הַר רוֹעֲדוֹת,

סַנְטֵרוֹ הָרוֹטֵט, וּסְלָעָיו כְּמוֹ הַצְּחוֹק

מְלַגְלֵג, מִתְגַּלְגֵּל לְפִתְחֵךְ.

מְאוֹתֵת.

עוֹד דַּקָּה, מִפְגַּשׁ מְסִלּוֹת,

עוֹד דַּקָּה, מָסוֹט

יְשַׁנֶּה מַסְלוּלֵךְ, חֲרִיקַת מַתָּכוֹת

וּצְרִימַת הָרוּחוֹת.

.

פַּסִּים יְשָׁרִים יְשַׁקְּרוּ.

הַזְּמַן יַעֲמֹד בְּדַרְכֵּךְ.

.

תמר כהן שמאי היא רואת חשבון, מנהלת אגף בבנק לאומי. השיר "כשאת רכבת" לקוח מהספר "מפולת אהבה", ספר הביכורים שלה שעתיד לראות לאור בקרוב. זהו לה פרסום ראשון משיריה.

.

.

אור גרוס

*

הַמַּעֲרֶכֶת הַחָרְפִּית מִתְעַצֶּמֶת

בְּכָל רַחֲבֵי הָאָרֶץ, אוֹמֶרֶת שַׁדְרָנִית הָרַדְיוֹ

דֶּרֶךְ קוֹלוֹת גּוּמִי שֶׁל מַגְּבִים עַל זְכוּכִית

מַהֵר, מַהֵר הֵם מִתְנַשְּׁפִים לִי עַל הַשִּׁמְשָׁה.

כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בַּיִת חוֹלְפִים

מֵאֲחוֹרַי, מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי

בִּמְכוֹנִיּוֹת אֲחֵרוֹת. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִרְאוֹת עָלַי שֶׁאֲנִי יְתוֹמָה

אֲבָל אוּלַי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי קְצָת אַחֶרֶת

מַחְבִּיאָה אֶת רֹאשִׁי הַקָּצוּץ מִתַּחַת לַכּוֹבַע.

"זֶה סַרְטָן?"

שָׁאֲלָה הַפְּרוֹפֵסוֹרִית כְּשֶׁאָמַרְתִּי שֶׁבְּקָרוֹב

יִשְׁכַּב גּוּפִי הָעֵירֹם עַל שֻׁלְחַן נִתּוּחִים

זֶה סַרְטָן? זֶה סַרְטָן? זֶה

סַרְטָן

.

על שולחן הניתוחים

גּוּפִי שׁוֹכֵב פָּתוּחַ עַל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים,

הַמַּתֶּכֶת קָרָה מִתַּחַת לְגַבִּי

וַאֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת בְּעַל פֶּה

מִסֵּפֶר תְּהִלִּים.

מִלִּים מִזְדַּחֲלוֹת אֶל תּוֹךְ פְּצָעַי

אֵיפֹה שֶׁעוֹד מְעַט תַּחְתֹּךְ הַסַּכִּין

וְהַכְּאֵב יִפְעַם וְהַצַּלֶּקֶת תִּתְהַוֶּה.

אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירָה בַּחֲדַר הַנִּתּוּחַ הַלָּבָן.

"תִּסְפְּרִי אָחוֹרָה מֵעֶשֶׂר"

הוּא אוֹמֵר.

וּבְעוֹד צִפְצוּף מַכְשִׁיר אַחֲרוֹן עָמוּם

מַתְוֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הַתַּרְדֶּמֶת הַכִימִית,

מָה שֶׁעוֹלֶה עַל דַל שְׂפָתַי הוּא

כְּתָבְתִּי הַמְּדֻיֶּקֶת

כּוֹלֵל הַהֶעָרוֹת הַמִּתְבַּקְּשׁוֹת תָּמִיד

"קוֹמַת קַרְקַע"

"בַּיִת פִּנָּתִי יָשָׁן"

"תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה בַּמִּרְפֶּסֶת הַסְּגוּרָה מִקָּדִימָה,

אִם אֶפְשָׁר"

"שִׁלְחוּ לְשָׁם אֶת הַמִּלִּים הַכְּלוּאוֹת בִּי

אִם לֹא אֶתְעוֹרֵר" –

אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד אֲבָל פִּי לֹא זָז

חַיָּב לִהְיוֹת לָהֶן בַּיִת גַּם כְּשֶׁאֵרָקֵב

עֲטוּפָה בִּגְלִימַת מַלְכוּת שֶׁל תּוֹלָעִים.

.

אור גרוס היא אגרונומית, מנהלת מעבדת מחקר באוניברסיטה העברית, קווירית, משוררת. שיריה התפרסמו בבמות שונות. בשנה הקרובה עתיד לצאת ספר שיריה הראשון, "הקול הגדול הזה", בעריכת אלי הירש, בהוצאת טנג'יר. 

.

.

קרן דוד הרטמן

ביכורים

אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַל תִּסְרְקִי בְּעֵינַיִם קָרוֹת מָה שֶׁעָטַפְתְּ בְּדָם חַם. אַתְּ הָיִית שָׁם. אַתְּ רָצִית לִהְיוֹת כָּל זֶה. אַתְּ צָלַלְתְּ לְתוֹךְ. הִתְפַּלַּשְׁתְּ בָּזֶה. לָעַסְתְּ וְיָרַקְתְּ וְאָז אָסַפְתְּ מֵהָרִצְפָּה כְּמוֹ חַיָּה. וְלָעַסְתְּ שׁוּב וְנָפַלְתְּ. וְאָז הֵרַמְתְּ אֶת זֶה בְּרֹךְ. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. לֹא רָצִית הַרְבֵּה רַק לְהִתְחַמֵּם מִפְּנֵי הַקֹּר, לִשְׁכֹּךְ מֵרְתִיחַת הַדָּם. עַכְשָׁו זֶה שָׁם. כָּל מָה שֶׁבִּשַּׁלְתְּ הִגַּשְׁתְּ. הִנַּחְתְּ עַל סַף הַדְּלָתוֹת וְעַל אַדְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. זֶה נָח בִּידֵי אֲחֵרִים. זֶה מִתְרַפֵּק וּמְגַרְגֵּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְהוּקַל לָךְ. תִּרְאִי אוֹתָךְ. מִתְרַחֶקֶת בַּהֲקָלָה. מִתְקָרֶבֶת בַּהֲקָלָה. נָעָה קָדִימָה וְאָחוֹרָה. חָפְשִׁיָּה. מְרַחְרַחַת בְּאַפֵּךְ וּמָה שֶׁהָיָה שֶׁלָּךְ עוֹד פּוֹעֵם בָּךְ. אַל תִּשְׁפְּטִי מֵרָחוֹק מָה שֶׁאָהַבְתְּ מִקָּרוֹב. אַתְּ אָהַבְתְּ. אַתְּ אוֹהֶבֶת עֲדַיִן. הִתְמַסַּרְתְּ לַדָּבָר וְעַכְשָׁו, מִשֶּׁהֻנְּחוּ בִּידֵי אֲחֵרִים, הַמִּלִּים יָפוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקָּרָה. הַמִּלִּים כְּמוֹ אַבְנֵי בָּרֶקֶת שֶׁחָצַבְתְּ מִמָּה שֶׁלֹּא קָרָה. כָּל מָה שֶׁצִּמְצַמְתְּ מִקְּלִפּוֹת הָאַיִן מַמְתִּיק בְּפִי אֲחֵרִים. עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה? זֶה נַעֲשָׂה. אַתְּ יוֹתֵר יָפָה כָּכָה. זְקוּפָה. אַתְּ יְכוֹלָה לְכָל זֶה. אַתְּ יְכוֹלָה. הִנַּחְתְּ אֶת זֶה בָּאוֹר. עַכְשָׁו רִקְדִי סְבִיב הָאֵשׁ.

.

קרן דוד הרטמן היא משוררת ומטפלת בפסיכותרפיה גופנית. ספר ביכוריה, "הכֹל צמא בך", ראה אור בשנת 2021 בהוצאת לוקוס. שירים פרי עטה פורסמו במשיב הרוח, על השפתיים, אררט וכן בגיליון 36 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מהפנימייה החוצה

"היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת." סיפור קצר מאת תמרה חלוצי

אתי צ'כובר, ללא כותרת, מתוך הסדרה "במיטה", שמן על עץ, 30X15 ס"מ, 2021

.

מְסִירוֹת

תמרה חלוצי

.

לקארין לא אכפת. היא מצליחה לשכנע את כולם שלא אכפת לה. מכנים אותה מאחורי הגב "מלכת הקרח", והיא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מזה. היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת. העשב בחצר גבוה משזכרה, ובעצם הכול נראה כל כך אחרת בלילה, והרי את החצר היא רואה לרוב בשעות היום, כשהיא חולפת על פניה בדרכה אל הביתן. לקארין לא אכפת איך היא נראית וגם לא מזה שהיא מדלגת על ארוחות כשאין לה חשק לאכול. היא לובשת בגדים ארוכים אפילו שהקיץ כבר התחיל, לא אוהבת להסתכל על הגוף שלה, ובטח שלא אוהבת שאחרים מסתכלים. הגוף שלה הולך ומתכווץ מאז הגיעה לפנימייה, נעלם בתוך הבגדים הגדולים. אחד הבנים שאיתה בביתן אמר לה פעם שאם לא הייתה כל כך רזה, הייתה יכולה להיות דווקא יפה. זו הייתה הכמעט־מחמאה הכי נחמדה שנאמרה לה.

ללא ספק זה היה אתגר של ממש, איכשהו להתלבש ולנסות בכל מאודה להיות כמו כל נערה אחרת בגילה, או לפחות להיראות כמו אחת, להכריח את עצמה לקחת את פלטת צבעי האיפור ולחבר את הפנים הניבטות מהמראה, לטשטש את המשולשים האפורים תחת העיניים ולכסות בסומק על שדיפותה וגון החולי שדבק בה, ולבסוף להוליך את עצמה אל החצר בדרכה אל השער הראשי, בעודה מרכיבה מחדש פנים וגפיים ובכל זאת הם אינם מונחים במקומם.

היא רואה איך הארנבונים מתרוצצים ורצים אל האופק, מתחפרים במהירות עפעוף. הלוואי שלה הייתה מחילה כזאת. פעם ראתה איך הילדים הקטנים רצים מהביתנים היישר אל האופק הזה, שולחים אל הארנבונים זרועות קטנות, מותירים אחריהם שובלים של התנשפויות וחותמות סוליות.  הארנבונים היו זריזים מהם ותמיד הצליחו לחמוק. זה נראה לה מגוחך: גורי־אדם רצים אחרי גורי־חיות.

היא לא רוצה לגעת בהם. הספיק לה להתבונן מהצד כדי להבין שהמגע הזה, שהילדים כמהו אליו, בעיקר מבהיל את הארנבונים. היא הולכת לעומק החצר וחושבת על מה שגבִּי המדריך אמר לה, את כאן עשרה חודשים וכולנו הרגשנו שאת יודעת רק לקחת. היא הולכת עוד, רחוק יותר מהביתנים, הופכת לנקודה הולכת וקטנה. מדברים עלייך הרבה, גבי הוסיף, ומה שאמר עוד מהדהד בה, והיא חושבת, חבל שמבזבזים עליי מילים. היא מקווה שאם תתרחק תצליח להשיל את המחשבות האלו מעליה, עד שהיא מבחינה בארנבון אחד שלא זז. לרגע היא נחרדת שמא הוא מת, אבל אז רואה איך הבטן של הגוף הקטן מתנפחת ומתכווצת. היא גם יודעת מה גבי אמר עליה פעם, כשחשב שהיא ישנה: קארין פשוט הגיעה לכאן מאוחר מדי. מי שמגיע מאוחר, אבוד.

אבל עכשיו, חודש לפני סיום השהות שלה כאן, היא כבר עייפה מהמשחק הזה. היא לא רוצה להותיר עקבות. בטח לא בכי. באיזשהו שלב באמת הפסיקה להותיר אחריה מסלולים עקומים של בכי לתוך הכרית, אולי מאז שהכירה את אורן, אולי קצת לפני, ברגע שהניחה עיניה על המקום הזה והחליטה, אני לא שייכת לכאן. וכהרגלה, כשהחליטה משהו, עמדה בו, והצליחה להקשיח את ליבה כלפיהם. עכשיו תחושת רעב פילחה לה את הבטן. היא לא אכלה מהבוקר.

אין להם מה להתלונן, היא פוסקת בעודה בוהה במסך הנייד. היא טיפוס מאד נוח לגידול, סך הכול. לא זקוקה להרבה אוכל ומים, מילים או יחס, או אפילו לשמש, ובעיקר, היא שומרת על עצמה ולא נכנסת לצרות. לפחות לא סיבכתי אתכם בצרות, אמרה לגבי, והוא ענה מיד: מי שמסתבך בצרות מסבך את עצמו ויש דברים יותר גרועים מזה. רצתה לשאול כמו מה, והתאפקה. היא תפסה בעצמה מה יותר גרוע: בדיוק מה שהיא עושה, לא משתייכת. עכשיו היא משחקת עם עצמה משחק שהמציאה כשהייתה ילדה ובמשפחת האומנה היו משאירים אותה לבד בבית. זה משחק "מְסִירוֹת־שאלות־משאלות": היא זורקת כדור, מביעה משאלה או שואלת שאלה, ותופסת. אז הפעם, באין כדור, הסתפקה בנייד שלה.

זריקה. אני הולכת לעזוב ולא לחזור. תפיסה. זריקה. אורן ידאג לי. תפיסה. זריקה. ואני לו? תפיסה.

היא מפסיקה לרגע, תולה עיניה במסך, מקליקה עליו והוא מאיר את כף ידה. היא ניצבת בחושך ומחכה שיתקשר אליה. זו לא תהיה שיחה ארוכה. אין להם שיחות ארוכות, אבל הוא, שלא כמו האנשים בפנימייה, לא גורם לה להרגיש רע בקשר לזה, ונותן לה לשתוק כשהיא רוצה. אבל כשהיא כן מדברת, ההקשבה שלו גואה בה, נהיית עדות למילים שלה.

הוא הזמין אותה לשתות איתו כמה פעמים. בחורף, בתקופה שבה הכירו, זה עזר להם להתחמם קצת, בשעות שבהן היו יחד – בפנימייה קבעו שעת חזרה לכל בילוי בחוץ. הם התחילו לשתות יחד ביום הולדתה השישה־עשר, כשהיה קר במיוחד. וכששתתה, הרגישה איך לנפש חיים משלה והיא כבר לא כפופה או אנוסה להיבלע בגוף. והייתה הבּערה הזאת בגרון, והאפקט המשונה שזה חולל בה מבפנים, כאילו העור שלה נמתח ונפרם ומשהו בה רועד, אולי כי כמעט תמיד שתתה על בטן ריקה. בהתחלה היא לא אהבה את הטעם. הוא אמר לה שמתרגלים וזה משתפר. אבל היא לא רצתה להיות כמוהו, לא רצתה להתרגל.

אז כשציוותה על עצמה להפסיק לשתות, היא הפסיקה לשתות. זה לא הפריע למדריכים לנסות להגביל לה עוד יותר את היציאות. אבל היא הייתה מספיק חכמה לאתר פרצות. למרות שהיא לא אהבה לשקר. היא הרגישה שבכל פעם שהיא משקרת, היא מתרחקת עוד קצת מעצמה, ממי שקיוותה להיות.

בפעם האחרונה שהייתה בבית המשפחה המאמצת, הם רצו שתצא איתם לים. היא לא רצתה. לא היה לה מצב רוח. אבל גם לא רצתה להעליב אותם. חמוטל, האם המאמצת, הכניסה מגבות לתיק, לה ולאריה, האב, וסיננה, זאתי לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה. לפני שהספיקה להוסיף על כך, קארין הבחינה באריה מנסה לגונן עליה, אומר, עזבי אותה. דווקא כי עמדו להניח לה – אם כי לא בלי קורטוב של אשם – היא נעתרה. וכשהגיעה לים, מוכנה להתמסר לגלים עד התמזגות, קלטה אותו, את אריה, בוחן את גופה במבט רעב. היא חשבה, אין סיכוי. זה רק בראש שלך. הוא התקרב אליה והניח יד על כתפה. היא ניסתה להתנער, אבל היד שלו שקלה טון, אצבעותיו שיחקו עם כתפיות בגד הים שלה. מאוחר יותר כשנזכרה בזה – הרבה יותר מדי פעמים – לא הבינה איך היד שלו הייתה כל כך כבדה והמגע שהסיר את כתפיותיה – מרפרף וקל. "אני נכנסת למים עכשיו, להצטרף לחמוטל", הצליחה איכשהו לפלוט, בקושי שומעת את עצמה. היא קיוותה שהשם של חמוטל ישפיע עליו, אבל הוא כמו לא שמע, והיד שלו ירדה מטה לאיטה. לכי כבר, היא ציוותה על עצמה. בתערובת של גועל וסקרנות היא ננטעה במקומה. בכל פעם שנזכרה בזה, התערבלו בתוכה הפתעה משתקת וכעס – איך לא לקחה את הרגליים שלה ועפה משם. היה לה את כל הים להימחק בו.

מאז היא לא חזרה לבית. היא מצאה פרצה: בסופי השבוע, אחת לשבועיים, כשכולם נשלחו למשפחות שלהם, היא שילחה את עצמה אל אורן.

בפעם האחרונה שנפגשו הם השתרעו על הספה בסלון שלו, הוא ניגן בגיטרה שיר שלא הכירה, ממלא את החדר במנגינה נעימה. היא הקשיבה, נמוגה לאיטה בתוך הצלילים. באותם רגעים, היה נדמה שרק שניהם קיימים בעולם, ולרגע כיווצה את עפעפיה ודמיינה אותו בגילה.

כשהתחיל להיות מאוחר והייתה צריכה לחזור, היא אמרה, אני לא רוצה ללכת, והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. הוא שיחק לה בשיער וזה הצחיק אותה. כששמעה פתאום את הקול של הצחוק שלה, התפלאה שעוד יש לה את היכולת לצחוק. הוא פינה את כוסות היין לכיור. הוא התנדנד קלות, מלווה אותה אל תחנת האוטובוס, ולפני שנפרדו כל אחד לדרכו, הם התחבקו ארוכות. הלחי שלה קצת נדקרה מהזיפים שלו, ריח האפטר־שייב חדר לנחיריה, חזק יותר מריח היין שוודאי עוד נכח בפיו. זרועו הייתה חמה ונכרכה סביב השכמות שלה, וזה הזכיר לה את אבא שלה. את אביה האמיתי, זה שלא ראתה מאז הייתה בת ארבע. הוא היה רוצה רבע מהמשמעת העצמית שלה, היא הייתה רוצה רבע מהעצמאות שלו. כי גם כשהייתה עצמאית, זה תמיד היה כרוך בשקרים. כמו עכשיו, כשהיא עוד מעט תצא לדרך אליו, וגבי חושב שהיא בדרכה למשפחת האומנה.

הרעב שוב דפק על דופנות קיבתה.

היא כותבת לאורן הודעה: כמה זמן עוד אחכה לך?

היא מחקה את ההודעה מיד. אות אחר אות היא ראתה איך קולה נאלם שוב. לו רק הייתה יכולה להתכתב עם העולם, היה לה קל יותר.

הארנבון שנעמד במקומו מבחין בה כעת ובוטש נמרצות בקרקע ברגלו האחורית. היא קופאת על עומדה, מקווה שאם לא תנוע, יפסיק לפחד. הוא מסתכל בה ישר לתוך העיניים ואז מתחפר במחילה ונעלם. היא ממשיכה ללכת, ודאי כבר הפכה לנקודה קטנה כל כך בעיניהם. חוזרת לשחק עם עצמה בעודה מתקרבת אל השער הראשי של הפנימייה, מדמיינת איך תעשה את דרכה החוצה, קדימה והלאה. זריקה. האם למישהו בכלל אכפת. תפיסה. זריקה. האם לרעב הזה יש סוף. תפיסה. זריקה. האם אורן יכול להציל אותי.

.

תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. מחזאית ההצגה "עת לטעת", שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2015–2017.

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "אליס", סיפור מאת זהבה כלפה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן