.
מְסִירוֹת
תמרה חלוצי
.
לקארין לא אכפת. היא מצליחה לשכנע את כולם שלא אכפת לה. מכנים אותה מאחורי הגב "מלכת הקרח", והיא מעמידה פנים שהיא לא יודעת מזה. היא יושבת בחצר, מחוץ לביתן בפנימייה, מחכה לשיחה מאורן. בשבילה הוא פשוט אורן, בשבילם הוא הגבר המבוגר שהכירה ברשת. העשב בחצר גבוה משזכרה, ובעצם הכול נראה כל כך אחרת בלילה, והרי את החצר היא רואה לרוב בשעות היום, כשהיא חולפת על פניה בדרכה אל הביתן. לקארין לא אכפת איך היא נראית וגם לא מזה שהיא מדלגת על ארוחות כשאין לה חשק לאכול. היא לובשת בגדים ארוכים אפילו שהקיץ כבר התחיל, לא אוהבת להסתכל על הגוף שלה, ובטח שלא אוהבת שאחרים מסתכלים. הגוף שלה הולך ומתכווץ מאז הגיעה לפנימייה, נעלם בתוך הבגדים הגדולים. אחד הבנים שאיתה בביתן אמר לה פעם שאם לא הייתה כל כך רזה, הייתה יכולה להיות דווקא יפה. זו הייתה הכמעט־מחמאה הכי נחמדה שנאמרה לה.
ללא ספק זה היה אתגר של ממש, איכשהו להתלבש ולנסות בכל מאודה להיות כמו כל נערה אחרת בגילה, או לפחות להיראות כמו אחת, להכריח את עצמה לקחת את פלטת צבעי האיפור ולחבר את הפנים הניבטות מהמראה, לטשטש את המשולשים האפורים תחת העיניים ולכסות בסומק על שדיפותה וגון החולי שדבק בה, ולבסוף להוליך את עצמה אל החצר בדרכה אל השער הראשי, בעודה מרכיבה מחדש פנים וגפיים ובכל זאת הם אינם מונחים במקומם.
היא רואה איך הארנבונים מתרוצצים ורצים אל האופק, מתחפרים במהירות עפעוף. הלוואי שלה הייתה מחילה כזאת. פעם ראתה איך הילדים הקטנים רצים מהביתנים היישר אל האופק הזה, שולחים אל הארנבונים זרועות קטנות, מותירים אחריהם שובלים של התנשפויות וחותמות סוליות. הארנבונים היו זריזים מהם ותמיד הצליחו לחמוק. זה נראה לה מגוחך: גורי־אדם רצים אחרי גורי־חיות.
היא לא רוצה לגעת בהם. הספיק לה להתבונן מהצד כדי להבין שהמגע הזה, שהילדים כמהו אליו, בעיקר מבהיל את הארנבונים. היא הולכת לעומק החצר וחושבת על מה שגבִּי המדריך אמר לה, את כאן עשרה חודשים וכולנו הרגשנו שאת יודעת רק לקחת. היא הולכת עוד, רחוק יותר מהביתנים, הופכת לנקודה הולכת וקטנה. מדברים עלייך הרבה, גבי הוסיף, ומה שאמר עוד מהדהד בה, והיא חושבת, חבל שמבזבזים עליי מילים. היא מקווה שאם תתרחק תצליח להשיל את המחשבות האלו מעליה, עד שהיא מבחינה בארנבון אחד שלא זז. לרגע היא נחרדת שמא הוא מת, אבל אז רואה איך הבטן של הגוף הקטן מתנפחת ומתכווצת. היא גם יודעת מה גבי אמר עליה פעם, כשחשב שהיא ישנה: קארין פשוט הגיעה לכאן מאוחר מדי. מי שמגיע מאוחר, אבוד.
אבל עכשיו, חודש לפני סיום השהות שלה כאן, היא כבר עייפה מהמשחק הזה. היא לא רוצה להותיר עקבות. בטח לא בכי. באיזשהו שלב באמת הפסיקה להותיר אחריה מסלולים עקומים של בכי לתוך הכרית, אולי מאז שהכירה את אורן, אולי קצת לפני, ברגע שהניחה עיניה על המקום הזה והחליטה, אני לא שייכת לכאן. וכהרגלה, כשהחליטה משהו, עמדה בו, והצליחה להקשיח את ליבה כלפיהם. עכשיו תחושת רעב פילחה לה את הבטן. היא לא אכלה מהבוקר.
אין להם מה להתלונן, היא פוסקת בעודה בוהה במסך הנייד. היא טיפוס מאד נוח לגידול, סך הכול. לא זקוקה להרבה אוכל ומים, מילים או יחס, או אפילו לשמש, ובעיקר, היא שומרת על עצמה ולא נכנסת לצרות. לפחות לא סיבכתי אתכם בצרות, אמרה לגבי, והוא ענה מיד: מי שמסתבך בצרות מסבך את עצמו ויש דברים יותר גרועים מזה. רצתה לשאול כמו מה, והתאפקה. היא תפסה בעצמה מה יותר גרוע: בדיוק מה שהיא עושה, לא משתייכת. עכשיו היא משחקת עם עצמה משחק שהמציאה כשהייתה ילדה ובמשפחת האומנה היו משאירים אותה לבד בבית. זה משחק "מְסִירוֹת־שאלות־משאלות": היא זורקת כדור, מביעה משאלה או שואלת שאלה, ותופסת. אז הפעם, באין כדור, הסתפקה בנייד שלה.
זריקה. אני הולכת לעזוב ולא לחזור. תפיסה. זריקה. אורן ידאג לי. תפיסה. זריקה. ואני לו? תפיסה.
היא מפסיקה לרגע, תולה עיניה במסך, מקליקה עליו והוא מאיר את כף ידה. היא ניצבת בחושך ומחכה שיתקשר אליה. זו לא תהיה שיחה ארוכה. אין להם שיחות ארוכות, אבל הוא, שלא כמו האנשים בפנימייה, לא גורם לה להרגיש רע בקשר לזה, ונותן לה לשתוק כשהיא רוצה. אבל כשהיא כן מדברת, ההקשבה שלו גואה בה, נהיית עדות למילים שלה.
הוא הזמין אותה לשתות איתו כמה פעמים. בחורף, בתקופה שבה הכירו, זה עזר להם להתחמם קצת, בשעות שבהן היו יחד – בפנימייה קבעו שעת חזרה לכל בילוי בחוץ. הם התחילו לשתות יחד ביום הולדתה השישה־עשר, כשהיה קר במיוחד. וכששתתה, הרגישה איך לנפש חיים משלה והיא כבר לא כפופה או אנוסה להיבלע בגוף. והייתה הבּערה הזאת בגרון, והאפקט המשונה שזה חולל בה מבפנים, כאילו העור שלה נמתח ונפרם ומשהו בה רועד, אולי כי כמעט תמיד שתתה על בטן ריקה. בהתחלה היא לא אהבה את הטעם. הוא אמר לה שמתרגלים וזה משתפר. אבל היא לא רצתה להיות כמוהו, לא רצתה להתרגל.
אז כשציוותה על עצמה להפסיק לשתות, היא הפסיקה לשתות. זה לא הפריע למדריכים לנסות להגביל לה עוד יותר את היציאות. אבל היא הייתה מספיק חכמה לאתר פרצות. למרות שהיא לא אהבה לשקר. היא הרגישה שבכל פעם שהיא משקרת, היא מתרחקת עוד קצת מעצמה, ממי שקיוותה להיות.
בפעם האחרונה שהייתה בבית המשפחה המאמצת, הם רצו שתצא איתם לים. היא לא רצתה. לא היה לה מצב רוח. אבל גם לא רצתה להעליב אותם. חמוטל, האם המאמצת, הכניסה מגבות לתיק, לה ולאריה, האב, וסיננה, זאתי לא מעניין אותה כלום חוץ מעצמה. לפני שהספיקה להוסיף על כך, קארין הבחינה באריה מנסה לגונן עליה, אומר, עזבי אותה. דווקא כי עמדו להניח לה – אם כי לא בלי קורטוב של אשם – היא נעתרה. וכשהגיעה לים, מוכנה להתמסר לגלים עד התמזגות, קלטה אותו, את אריה, בוחן את גופה במבט רעב. היא חשבה, אין סיכוי. זה רק בראש שלך. הוא התקרב אליה והניח יד על כתפה. היא ניסתה להתנער, אבל היד שלו שקלה טון, אצבעותיו שיחקו עם כתפיות בגד הים שלה. מאוחר יותר כשנזכרה בזה – הרבה יותר מדי פעמים – לא הבינה איך היד שלו הייתה כל כך כבדה והמגע שהסיר את כתפיותיה – מרפרף וקל. "אני נכנסת למים עכשיו, להצטרף לחמוטל", הצליחה איכשהו לפלוט, בקושי שומעת את עצמה. היא קיוותה שהשם של חמוטל ישפיע עליו, אבל הוא כמו לא שמע, והיד שלו ירדה מטה לאיטה. לכי כבר, היא ציוותה על עצמה. בתערובת של גועל וסקרנות היא ננטעה במקומה. בכל פעם שנזכרה בזה, התערבלו בתוכה הפתעה משתקת וכעס – איך לא לקחה את הרגליים שלה ועפה משם. היה לה את כל הים להימחק בו.
מאז היא לא חזרה לבית. היא מצאה פרצה: בסופי השבוע, אחת לשבועיים, כשכולם נשלחו למשפחות שלהם, היא שילחה את עצמה אל אורן.
בפעם האחרונה שנפגשו הם השתרעו על הספה בסלון שלו, הוא ניגן בגיטרה שיר שלא הכירה, ממלא את החדר במנגינה נעימה. היא הקשיבה, נמוגה לאיטה בתוך הצלילים. באותם רגעים, היה נדמה שרק שניהם קיימים בעולם, ולרגע כיווצה את עפעפיה ודמיינה אותו בגילה.
כשהתחיל להיות מאוחר והייתה צריכה לחזור, היא אמרה, אני לא רוצה ללכת, והניחה את הראש שלה על הכתף שלו. הוא שיחק לה בשיער וזה הצחיק אותה. כששמעה פתאום את הקול של הצחוק שלה, התפלאה שעוד יש לה את היכולת לצחוק. הוא פינה את כוסות היין לכיור. הוא התנדנד קלות, מלווה אותה אל תחנת האוטובוס, ולפני שנפרדו כל אחד לדרכו, הם התחבקו ארוכות. הלחי שלה קצת נדקרה מהזיפים שלו, ריח האפטר־שייב חדר לנחיריה, חזק יותר מריח היין שוודאי עוד נכח בפיו. זרועו הייתה חמה ונכרכה סביב השכמות שלה, וזה הזכיר לה את אבא שלה. את אביה האמיתי, זה שלא ראתה מאז הייתה בת ארבע. הוא היה רוצה רבע מהמשמעת העצמית שלה, היא הייתה רוצה רבע מהעצמאות שלו. כי גם כשהייתה עצמאית, זה תמיד היה כרוך בשקרים. כמו עכשיו, כשהיא עוד מעט תצא לדרך אליו, וגבי חושב שהיא בדרכה למשפחת האומנה.
הרעב שוב דפק על דופנות קיבתה.
היא כותבת לאורן הודעה: כמה זמן עוד אחכה לך?
היא מחקה את ההודעה מיד. אות אחר אות היא ראתה איך קולה נאלם שוב. לו רק הייתה יכולה להתכתב עם העולם, היה לה קל יותר.
הארנבון שנעמד במקומו מבחין בה כעת ובוטש נמרצות בקרקע ברגלו האחורית. היא קופאת על עומדה, מקווה שאם לא תנוע, יפסיק לפחד. הוא מסתכל בה ישר לתוך העיניים ואז מתחפר במחילה ונעלם. היא ממשיכה ללכת, ודאי כבר הפכה לנקודה קטנה כל כך בעיניהם. חוזרת לשחק עם עצמה בעודה מתקרבת אל השער הראשי של הפנימייה, מדמיינת איך תעשה את דרכה החוצה, קדימה והלאה. זריקה. האם למישהו בכלל אכפת. תפיסה. זריקה. האם לרעב הזה יש סוף. תפיסה. זריקה. האם אורן יכול להציל אותי.
.
תמרה חלוצי היא דוקטורנטית לבלשנות שפות סימנים באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות. מחזאית ההצגה "עת לטעת", שעלתה ברחבי הארץ בשנים 2015–2017.
.
» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "אליס", סיפור מאת זהבה כלפה
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
