כל החזיונות בחושך: על ספרה של עמית זרקא

שרי שביט

 

בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לוֹעַ / מַעֲבִירוֹת לַיְּלָדוֹת / שֶׁמַּתְחִילוֹת לִפְתֹּחַ / הָרַגְלַיִם וְהַפֶּה / בַּהַתְחָלָה שֶׁל עֶרֶשׂ / אַחֲרֵי זֶה / שֶׁל זִיּוּן / וּבַסּוֹף לִפְעָמִים / עַד הַמִּיקְרוֹפוֹן / הַפֶּה וְהָרַגְלַיִם / קוֹל / לְהַגִּיד / זְדַּיְּנוּ

"הפה והרגליים", עמית זרקא.

השיר הפותח את ספרה של עמית זרקא כל החזיונות בחושך נפתח בדיווח על פגיעה מינית ומסתיים בקללה. שורותיו הקצרות של השיר טומנות מהלך פואטי רחב ומפותח, שמהווה מפת דרכים רגשית לקריאה בספר כולו. רבים משירי הקובץ עוסקים בקשר בין טראומה מינית לבין היכולת להירפא ממנה – מהלך שהמשוררת מעמידה למבחן באופן תדיר. 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובימאית, שהשתייכה בעברה לעולם הדתי. יצירותיה עלו בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, וכל החזיונות בחושך הוא ספרה השני, שראה אור בהוצאת עתון 77 במסלול ליווי השירה של מפעל הפיס.

מרכז הכובד של השירים טמון בפגיעה מינית שמקורה בילדות, אך לא מסתפק בכך. שירי הספר משרטטים בכללותם מהלך רחב יותר, הנע בין תחנות שונות בחייה של הדוברת, תנועה המאפשרת מרחב הזדהות והכרה מצד הקוראים. התוכן העולה מן השירים קרוב למסע חניכה – ניסיון למצוא זהות ושייכות בעולם, לדייק ולבטא את הרצונות והתשוקות הפרטיים, לעמוד על הרגליים מבחינה רגשית וכלכלית, לנהל מערכות יחסים, לקבל ולתת אהבה. התוצאה היא קובץ שירים יפהפה ונועז, שישאיר את קוראיו בתחושת השתאות עמוקה, או לכל הפחות הזדהות.

אותה קללה, "זדיינו" המופיעה בשיר הראשון בציווי ובלשון רבים, היא התשובה המתריסה שיכולה להציל את "הבנות הנגועות," אותן מגייסת זרקא לכדי קהילה אחידה. המבע השירי המכונס לכדי גוף ראשון רבות, כמו מגדיל את רצון הבנות להשיב בעלות על גופן בעזרת המיקרופון – באמצעות מילים בווליום מוגבר שיבטאו את אשר עבר על נפשן.

שיר זה מבטא יסוד תיאטרלי המטשטש את המרחב שבין שירה מולחנת לשירה כתובה. אך המיקרופון משמש לא רק יסוד פרפורמטיבי, אלא גם פונקציה למערכת הכוח שמציבה זרקא אל מול קוראיה. הם הקהל, ואילו היא האחת, המשוררת, עומדת ו"מציגה" מולם את הדברים שלא ירצו לשמוע, בלשון רבות, באמצעות השירה. ובהחלט נדמה כי מיקרופון מטפורי ניצב אל מול רבים משירי כל החזיונות בחושך. מכשיר פואטי מגביר קול, חף ממלודרמטיות או קיטש, שמטרתו להדהד את דברו בעולם בעוצמה גדולה.

שירי הספר (הצנום בגודלו) מגוונים בתוכנם ובצורתם. חלקם עוסקים בזיכרונות ילדות, חלקם בהתאהבויות שנכשלו בגברים ובנשים, חלקם בזהות הדתית שנטשה הדוברת ובחילוניות החדשה שרכשה לעצמה, כמו למשל בשיר "אורפה": "יַלְדָּה שֶׁל סוּרְיָה לְבָנוֹן טוּנִיס וְאוּרְפָה … חוֹלֶמֶת עַל מוֹסְקְבָה בִּטְבֶרְיָה ד, קוֹרֵאת לָהּ הָעוֹלָם / חוֹלֶמֶת עַל בַּלֶּט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעַל טוּסִיק קָטָן". חלקם הניכר, כאמור, עסוקים בהשלכות הפגיעה המינית. אך הפגיעה עצמה – כמו גם התיאור הנטורליסטי של התוקפים והקורבנות – אינה מתוארת. ודווקא על שום כך, כשהחטא הגדול מכול נשאר בגדר היעדר בלתי כתוב, משאו הרגשי נוכח ומתעצם במהלך הקריאה.

מבחינה מוזיקלית שירי הספר ניחנים באיכות מיוחדת. בתי השיר שולטים היטב בצלילי המילים ובמשקלם עד לכדי מנגינת מילים מקורית. מרבית משפטי השיר נחתכים לשורות קצרות, לעיתים של מילה או שתיים, כמו משולים לדחיפות וללהט שדרכם נכתבו. כך גם בשיר "פעמון הזכוכית": "הַהֶרֶס וְהַבְּרִיאָה / בְּגוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי / בַּגְּבוּלוֹת / הָעוֹר צוֹרֵחַ אֶת הַפַּעַר."

החומרים העולים מן השירים סובבים סביב אובדן התמימות אחרי טראומה קשה, וסביב המאבק התמידי בין "האני הגדולה" שהתגברה על שקרה לה וקוראת תיגר על המשברים בטון מרדני, לבין "האני הקטנה" האבודה, שלנצח תישאר פגיעה. אך מערכת היחסים הלירית שמנהלת המשוררת עם הטראומה המינית (שלא פעם מסתתרת בספר תחת מילים שונות מהשורש אב"ד – ביניהן "אבדון", "אובדן" או "התאבדות") היא מערכת יחסים חוקרת, למדנית וסקרנית. דיאלוג מקורי זה מייצר שירה שמצליחה להרחיב את גבולות ההזדהות הרגשית שלה. זוהי לא עדות על פגיעה מינית ספציפית ועל השלכותיה הנוראות. זוהי הגדלתה המדומיינת של הפגיעה המינית, הנשית האישית, לכדי תופעה כללית שנהפכת לאם כל הפגיעות. בערכה המצטבר, הפגיעה הכללית נקראת לרגעים כקולקטיבית, ובכך הופכת את השירה של זרקא לשירה פוליטית־חברתית, הקוראת תיגר על עוולות החברה. את זאת למשל מבטא השיר "כל אונס לדורות," המציג את הנפגעת בלשון מוכפלת – "אַלִּימוּת בַּמֵּחַ עֶצֶם / הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר / אָנַרְכִיַּת הַטַּבָּעוֹת /…אֵין רַעַל / שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג / מַחְזוֹר הַדָּם / מַחְזוֹר / נָשִׁים / רֶחֶמִים / וְקִלְּשׁוֹנוֹת."

תנועת השירים כולם חותרת, לעיתים בזעם אלים, לצלילות של יופי אסתטי. רובם קצרים מאוד, שירים המדומים לפעימות לב קטועות של שפה. בחלקם הדוברת השירית מחליפה תדיר את המגדר שלה, אמצעי אמנותי שאפיין את שירתה של יונה וולך ובו מתנסים גם משוררים עכשוויים נוסח אופיר משרקי ואורי פרץ. וכך כותבת זרקא:"אֲנִי חוֹמֶר חַם זוֹרֵם / אֲנִי מַרְהִיב / אֲנִי קַיָּם …/אֲנִי / שָׁוֶה אֶת כָּל הַדָּם / אֶת הַשְּׁבָרִים בָּעֲצָמוֹת / שָׁם / אֲנִי שָׁוֶה לִחְיוֹת / שָׁוֶה אֶת דָּלֶת הָאַמּוֹת / אֶת הָרָעָב / הַהַשְׁפָּלוֹת." שיר זה, שעוסק בדימוי עצמי מרוסק שלאחר השפלה, מעלה אפשרות של השבת העצמאיות לסובייקט דרך פירוק והגדרה מחדש של הגוף הגברי.

שירים אחרים מתייחסים לארון הספרים היהודי ולדיאלוג עם מסריו. המרתק מכולם הוא "פרולוג" שמתכתב עם רבי נחמן באופן ישיר. שיר זה נפתח בהקדשה "לרבי נחמן, מעשה באבידת בת מלך," ומתאר סטוץ תל־אביבי קצר בין גבר לאישה צעירה בעלת "אבדון מפואר," המחפשת זיווג ל"גופה הנטוש". "לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת / עָלִיתִי לַדִּירָה. / אָלֶנְבִּי הָעֲצוּבָה נִמְצֵאת בְּתוֹךְ הַחֲרַכִּים," כותבת זרקא, ובהמשך, "אֲנִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם מִי שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי. / (אוֹמְרִים: זִיֵּן) / נָתַתִּי." בבית האחרון אומר הגבר לאישה: "'אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתָךְ הַזּוֹנָה שֶׁל תֵּל אָבִיב' / (לָחַשׁ אֵלַי שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד וְאֵינֶנָּה)". המשפט האחרון המוצב בסוגריים חושף את המתח בין ה"אני" שהולכת לאיבוד בהווה השירי בזמן האקט המיני, לבין ה"אני" המתבוננת על הסיטואציה ממרחק הזמן ומדווחת עליה. בשורות מצמיתות בשיר אחר היא מיטיבה לדייק את המחיר הנפשי של הטראומה המינית החוזרת ומתדפקת על הנפש בכל מפגש ארוטי: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַהֲבָה / גִּלִּיתִי עוֹד צְעָקוֹת לְדֻגְמָא תְּלִיָּה / כָּל סוּג מִיתָה / הוּא פֶּצַע. כָּל פֶּצַע חִזָּיוֹן / כָּל סוּג מִטָּה מַנְגָּנוֹן."

השיר "פזמון לזהבה", המרפרר לאגדה העממית על זהבה ושלושת הדובים, בא חשבון עם אובדן התמימות: "הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֶהָבָה / הָפְכָה דֹּב / זָכָר / בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ / זָכַר אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם לְזֶהָבָה / זָכָר אֵיבָרִים כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע / זָכַר אֶת הַבִּזָּה". זהבה הבובה כפי שהכרנו אותה כבר מתה ולא קיימת, משום שזרקא שכתבה אותה מחדש בעבור קוראיה, בראה מחדש את האגדה העממית. בגרסתה שלה, היא מצביעה על האפשרות שזהבה והדוב הם ישות אחת. הבוזזת זהבה, והנבזז הדוב, המשולים בשיר זה לתוקפת ולקורבן – או בקריאה מהופכת לתוקף ולקורבנית, מתערבבים זה בזה עד לכדי מקשה אחת. 

הדבר שנשאר מזהבה "המקורית" הוא זיכרון של גבר שבזז את גופה. אך הזכר הגברי בשיר משתתף בעל כורחו במשחק מילים שפירושו זיכרון. הגבר הזכר הוא בו־זמנית גם התוקף, אך גם גבר שהדוברת השירית מצווה עליו לזכור את שחולל. יצור כלאיים שהיא מבייתת, באמצעות כלי התיקון שלה: מילים ועוד מילים. 

שירים רבים בספר נותרים בגדר אניגמה ולא מפורשים לקורא באופן מושכל, ולא תמיד לטובתו. ביניהם "לואיז" – המספר על ספק רומן ספק פנטזיה של אישה  עם אישה. לעומתם עומד שיר כמו "כל אונס לדורות" המספר באופן מפורש וחסר רחמים, את השלכות החוויה עצמה. 

בשיר מכמיר לב וחסר שם תוהה הדוברת כיצד נראים החיים אחרי הפגיעה המינית, וכמה קצר המרחק בינה לבין האבדון המוחלט: "ווּמָה הַבֶּן אָדָם מַגִּיעַ אִם בִּכְלָל / עַד לְאָן יָדוֹ / אֶל הַנּוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה / אֶל / סַכִּין מִטְבָּח / אֶל חֶרֶב / יָדוֹ מַגַּעַת עַד כְּדֵי הַזִּקְנָה / וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב." בנקודה זו מחברת הדוברת בין לשונה שלה המדוברת לבין לשון בראשית, ובכך מצביעה על המתח שבין ריקון העולם הפנימי לבין סיפור בריאת העולם המיתולוגית, שלא מצליח להגן על הפרט.

אך נדמה כי קובץ השירים כל החזיונות בחושך, הכתוב בכישרון יוצא דופן, לא מייצג את קולה של נפש אחת בעולם לבדה. מחוויית הקריאה בו מזדעק דבר גדול מכך. קול של דור צעיר שנאבק להגדיר את עצמו לאחר טראומות קשות, ומשתמש בשפה השירית על שלל רבדיה כדי להחזיר להוויית החיים את המקצב הפועם, את התשוקה הבריאה. "אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲבוֹד," כותבת זרקא. "יֵשׁ לִי כַּדּוּר / בַּתִּיק / אֶחָד בָּרִכּוּז / אֶחָד בָּאֶקְדָּח / רוֹלֶטָה / הַכֹּל דָּבִיק מִטָּעֻיּוֹת". 

שירה טובה היא שירה שמתמקדת במקומות האפורים והקשים, אלו שלא מסתדרים ולא מסתתרים, ולרוב חסר בהם סוף טוב. חמושה בחומרים נפשיים עוצמתיים, מבע שירה מרדני וכתיבה מקורית ומיוחדת, מצליחה עמית זרקא להפוך את חזיונה הפרטי לדבר גדול מסך חלקיו. ספר זה ניחן בכל התכונות הטובות ששירה עכשווית צריכה לשאת על גבה: תחושה עזה של חיות, המעורבבת בכאב עז.

.

.

שרי שביט היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות. עורכת כתב העת "מאזניים." פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושירה. ספרה האחרון "כשרון דיבור" ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2021. רשימות פרי עטה ראו אור בגיליון 87 של המוסך, ובגיליון מיום 10.02.22.

.

עמית זרקא, "כל החזיונות בחושך", הוצאת ספרי עתון 77, 2023.

..

 

 .

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עומר ולדמן

.

בְּיוֹם הֻלַּדְתִּי הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, שֶׁהוּא גִּיל אִמִּי כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

נִשְׁאַלְתִּי מִפְּנֵי מָה לֹא נַעֲשֵׂיתִי סוֹפֵר. מִפְּנֵי פַּחַד לָצֵאת מִבֵּיתִי וְלִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם. וּלְדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וְלִלְמֹד אֶת שְׁמוֹת צִמְחֵיהֶם, עָרֵיהֶם, מוֹשָׁבוֹת בְּתוּלוֹת. וְאֶת שְׁמוֹת הַחוֹחִים וְהַחוֹלוֹת וְהַמְּחִלּוֹת. וְאֶת הַצַּעַר לְסוּגָיו. וּמִפְּנֵי הָאַשְׁמָה. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל קְרוֹבַי חַיִּים עֲדַיִן. וּבְכָל יוֹם אֲנִי קָם מִמִּטָּתִי וּבְיָדַי כָּל דָּמַי. וּלְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה יָפֶה יוֹתֵר, בָּרִיא יוֹתֵר, אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר, עִם כָּל טְעָמַי. אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת.

וְעֶשֶׂר שָׁנִים, אוּלַי כְּבָר יוֹתֵר, עוֹמֵד בִּי רַק גַּעֲגוּעַ אֶחָד. סָמוּק כָּזֶה כָּמוֹנִי. וְהוּא הוֹלֵךְ וְנֶאֱדָם. גַּם אִם כְּבָר כִּמְעַט אֵין לוֹ אֲחִיזָה בְּבָשָׂר וָדָם. גַּעֲגוּעַ שֶׁל נַעַר לְיַלְדָּה מִירוּשָׁלַיִם שֶׁפַּעַם פָּגַשׁ בְּאַקְרַאי, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה בָּעוֹלָם עוֹד לְבַד מִלְּבַדָּהּ.

נַעַר שֶׁקּוֹרֵא לָהּ תְּהִלָּה. הִיא מְגַלָּה בּוֹ מַשֶּׁהוּ. וְהוּא נִשְׁבָּר מוּלָהּ. וְהִיא נִשְׁבַּעַת. אוֹ שֶׁנִּשְׁמָע לוֹ בִּדְבָרֶיהָ מַשֶּׁהוּ, נִימָה שֶׁל שְׁבוּעָה. וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר לְבֵיתוֹ, הוּא מַעֲלֶה בְּדַעֲתוֹ נְבוּאָה: אֵיךְ הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ, אֵיךְ הִיא מִתְבַּגֶּרֶת. אֵיךְ הִיא נִשְׁאֶרֶת עֵרָה בְּכָל הַלֵּילוֹת בְּבַיִת פְּרָטִי, חַד־קוֹמָתִי, בְּבֵית הַכֶּרֶם. וּמֵחַלּוֹן חַדְרָהּ רוֹאִים שָׁמַיִם חֲלָקִים, וּשְׁחֹרִים וְלֹא שְׁחוּקִים. וְאֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לְמַטָּה, אֶת טְבִיעוֹת יַשְׁבָנֵיהֶם הַמְּתוּקִים עַל כָּל הַסַּפְסָלִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֶת הוֹרֶיהָ, תָּמִיד, שֶׁבְּחֶדֶר רָחוֹק יְשֵׁנִים וּנְשׂוּאִים. כְּמוֹ בְּכָל הַבָּתִּים.

יֵשׁ לָהּ אָח אֶחָד יָפֶה וְאָחוֹת שֶׁנִּרְאֵית מְכֹעֶסֶת תָּמִיד, עִם מִשְׁקָל עוֹדֵף. וְיֵשׁ לָהּ אוֹפְּטִימִיּוּת (בְּשָׂפָה עַדְכָּנִית יוֹתֵר זֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְעָדִים). הִיא לוֹמֶדֶת בְּתִיכוֹן בְּגִבְעַת רָם, בִּיּוֹלוֹגְיָה וּדְרָמָה, וְחוֹצָה אֶת הַמִּסְדְּרוֹנוֹת בִּצְעָדִים חַדִּים. וּבָעֶרֶב הִיא הוֹלֶכֶת מֵרְחוֹב הַמֶּלֶךְ עַד כִּכַּר הַחֲתוּלוֹת. וְעִם הַבְּגָדִים הָהֵם שֶׁלָּהּ, וְעִם הַשֵּׁם שֶׁלָּהּ, הִיא יָכְלָה לָלֶכֶת כָּכָה כְּבָר לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. וְאוּלַי כָּל אֵלֶּה לְקוּחִים מִשָּׁם, מִימֵי הוֹרֶיהָ הַמְּבֻגָּרִים, הַלֹּא־עֵרִים. וּבְכָל לַיְלָה הִיא עוֹנָה עַל שְׁאֵלוֹת שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי.

וַאֲנִי יוֹצֵא אֵלֶיהָ בְּרֹאשִׁי. בַּשֶּׁלֶג הַגָּרוּעַ, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹטוֹבּוּסִים, בְּשֶׁבַע יְמָמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּיָנוּאָר אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע. יוֹם הַהֻלֶּדֶת הָאַרְבָּעִים שֶׁל אִמִּי. וְעוֹלֶה בִּי אֵלֶיהָ תְּהוֹם נוֹאָשׁ וַחֲסַר יֶשַׁע. אֲבָל הִיא יְשֵׁנָה.

מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ יֵשׁ מַפְתֵּחַ. הוּא אוּלַי הֻשְׁאַר לָאָח. וְנִפְתָּח לִי הַחֹשֶׁךְ שֶׁלָּהּ וְלוֹקֵחַ אוֹתִי לְחַדְרָהּ, וּבִפְנִים מִתְנַגֵּן מִמַּחְשֵׁב שִׁיר שֶׁל פִּיטֶר רוֹט שֶׁהָיְתָה לוֹחֶשֶׁת לִי עַל עַצְמָהּ: "רוֹצָה שֶׁיִּשְׁאֲלוּ אוֹתָהּ מָה אִתָּךְ". וּכְבָר הָרִיר הַחַם שֶׁלָּהּ נִמְתָּח מִפִּיהָ עַד שַׂעֲרוֹתַי, עַד כָּל קוֹרוֹתַי שֶׁהָיוּ לְבָשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כְּאִלּוּ יָדַע כָּל יָפְיִי שֶׁיִּתֵּן הַכֹּל לְבִטְחוֹן נְשִׁימוֹתֶיהָ, הַקְּרוֹבוֹת לְנַחֲרָה. שֶׁיִּבָּלַע בְּקוֹלָן, כְּמוֹ שֶׁתָּמִיד רָצִיתִי עַד הֵנָּה. שֶׁיִּמְצָא בְּזֶה נְהָרָה. אֲבָל עַכְשָׁו הִיא לֹא עוֹנָה.

אָז אֲנִי יוֹצֵא מִגַּג בֵּיתָהּ לְגֶשֶׁם. וּמַרְטִיב אֶת שִׁירַי הַיּוֹצְאִים מִתּוֹכָהּ עַד שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת מְרוּחוֹת. וּמַרְגִּיעַ אֶת עַצְמִי: כָּל הַדְּאָגוֹת כְּרוּכוֹת. כָּל הַדְּאָגוֹת כְּרוּכוֹת. אֲנִי נִזְכָּר בְּכָל מוֹרוֹתַי לְסִפְרוּת שֶׁנָּזְפוּ בִּי אַחַר שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַגְדִּיר מֻנָּח, וְהָיִיתִי מַגְדִּירוֹ דֶּרֶךְ עַצְמוֹ: "מֻנָּח הוּא מֻנָּח שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ".

עַל זֶה אוּלַי לֹא יְסֻלַּח לִי מֵעֶשְׂרִים נָשִׁים שֶׁקָּרָאתִי לָהֶן תְּהִלָּה וְאָמַרְתִּי, אַתֶּן תְּהִלָּה כִּי יֵשׁ בְּכֻלְּכֶן תְּהִלָּה אַחַת שֶׁמִּתְפַּזֶּרֶת אַחֶרֶת. אֲבָל עַכְשָׁו, בָּרֶגַע הַזֶּה, הַכֹּל עוֹד נִסְלָח. לָרִאשׁוֹנָה הַכֹּל מַפְשִׁיט מִמֶּנִּי אֶת כְּבוֹדִי, אֶת מְאֹדִי. וּבְלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הֵדִי אֲנִי קוֹבֵר אֶת תִּיק שִׁירַי בַּאֲרוֹנוֹת. וְעוֹבֵר בַּהֲדַר בְּתוּלִין מִתְחַנֵּק וּמָתוּן עַל כָּל הַשְּׁלָגִים, עַל כָּל חֲרוֹנוֹתַי. וּמִתְחַנֵּן לִנְעָרוֹת וְלִנְעָרִים דּוֹמִים לִי שֶׁעוֹד לֹא יֵלְכוּ, שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתָּח לְכָל עוֹנוֹתַי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ קָמִים. וְעַל זֶה אֶתְגַּעֲגַע כָּל הַיָּמִים.

.

אַחֲרֵי הָאוֹר

בְּצֵאתֵנוּ מִתּוֹךְ הַשָּׂדֶה לְדִירַת יְדִידֶיהָ עָלָה צַוָּארָהּ שֶׁל תְּהִלָּה וְעָלָה מִקּוֹמָתִי מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וּזְרוֹעֶיהָ נֶעֶלְמוּ לְחִבּוּק בְּתוֹךְ בַּד שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁנִּכַּר בּוֹ הָרוּחַ. שְׁמִי נִשְׁמַע לִי לְרֶגַע תָּמִים וְרִאשׁוֹן וּבִלְתִּי מְיֻדָּע, כְּשֶׁהִצִּיגָה אוֹתִי לִפְנֵיהֶם בָּאוֹר הַדָּלוּחַ. עַל הָרִצְפָּה יָשְׁבוּ חֲצִי תְּרֵיסַר נָשִׁים וּגְבָרִים וְאָחֲזוּ בְּכוֹסוֹת תֶּה בְּכָל כֹּחָם כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְהַכֹּל הָיָה רַךְ, כָּל כָּךְ רַךְ וְרָגִיל, כְּשֶׁהִבְחִינָה תְּהִלָּה בִּדְמוּתִי הָאֲמִתִּית. בְּיָדַי הַפְּשׁוּטוֹת מִמַּעֲשֶׂה. בִּזְקִיפָתִי הַקְּלוּשָׁה. וּפִתְאֹם הֵחֵלָּה לְהַבִּיט בִּי בְּלִי עֵינַיִם וְכָרְעָה עַל הַשָּׁטִיחַ כְּאָדָם הַמְּבַקֵּשׁ לְהִנָּשֵׂא. אַחַר כָּךְ נִבְלְעָה בֵּין רֶצֶף חִיּוּכֵי־פִּיּוֹת־סְגוּרִים. וְהַגְּבָרִים. וְלֹא אֶרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ.

.

כְּשֶׁאָחֲזָה בִּי תְּהִלָּה בְּרַחֲמִים

וּבְכָל זֹאת בָּרֶגַע הַהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁאָחֲזָה בְּיָדִי, בָּאָה אֵלַי תְּהִלָּה בְּרַחֲמִים. כִּי אָחֲזָה בְּיָדִי בֵּין שְׁמָשׁוֹת, שֶׁהִיא עֵת רַחֲמִים. וְרָעָה נְגִיעָה בָּאוֹר מִנְּגִיעָה בַּחֹשֶׁךְ, כִּי בָּאוֹר לֹא תּוּכַל לֶאֱהֹב אִשָּׁה בְּלִי לִרְאוֹת בְּטַעֲמָהּ אֶת מֶלַח הָאָרֶץ. וְרָאִיתִי אֶת מֵתֶיהָ עַל פָּנֶיהָ.

וַעֲדַיִן קִבַּלְתִּי עָלַי לִרְאוֹת בִּתְהִלָּה אֶת זִכְרוֹן מֵתֶיהָ כְּעָבָר, אַף שֶׁעוֹד חָיוּ בָּהּ כְּהֹוֶה. כַּכָּתוּב, "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". כְּלוֹמַר בְּדִיּוּק כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי, עִם מִי שֶׁהָיִיתִי אִתּוֹ לְפָנֶיךָ. וְזוֹ מֻכְרָחָה לִהְיוֹת מִדַּת רַחֲמִים. כְּכָל הַנִּרְאֶה רַחֲמֶיהָ לְמַעַן עַצְמָהּ. כִּי הֶאֱמִינָה שֶׁאָמְנָם לֹא הִתְחַסְּרָה מִגְּבָרִים שֶׁקָּדְמוּ לִי, וְלֹא תִּתְחַסֵּר גַּם מִמֶּנִּי. וְכָךְ הִרְגַּשְׁתִּי בְּיָדִי אֶת כָּל קוֹדְמַי הָאוֹחֲזִים בָּהּ, בְּכַפָּהּ.

רַק בְּרַחֲמִים אָחֲזָה, כְּלִקְרַאת חֻפָּה. אָחֲזָה בִּי בַּחֹשֶׁךְ. כְּמִצְוַת רוֹפֵא מִין שֶׁאָמַר לִי: שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן שֶׁאַתָּה עִם אִשָּׁה בַּחֹשֶׁךְ, רַק בַּיָּד שֶׁלָּהּ תִּגַּע. וּתְסַמֵּן לְךָ בְּרֶגַע הַמַּגָּע רֶגֶשׁ חוּשׁ וַחֲשִׁיבָה, וְרַק אַחַר כָּךְ מַעֲשֶׂה. שָׁבוּעַ שֵׁנִי תִּתְרַחֵק עַד כְּתֵפָהּ. וְיָמִים אַחֲרוֹנִים פָּנֶיהָ. רֶגֶשׁ חוּשׁ וַחֲשִׁיבָה, כְּסֵדֶר חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, כִּי חֲשִׁיבָה הִיא שֹׁרֶשׁ רַחֲמִים, שֶׁאֵין רַחֲמִים בָּאִים אֶלָּא מִמֶּרְחָק בֵּין מַחְשָׁבָה לָגַעַת בְּאָדָם וּבֵין חֹסֶר הַמַּגָּע בּוֹ.

וְלָמָּה לוֹמַר זֹאת בִּשְׁלֹשָׁה, כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁאֲלוּ תַּלְמִידִים לְרַבָּם עַל פֵּשֶׁר הַפָּסוּק "אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי הוּא יֹדֵעַ". וְאָמְרוּ לוֹ, אַחַר שֶׁדָּחִיתָ בַּקָּנֶה (כְּגוּפִי לִפְנֵי אִשָּׁה), לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב. וְעָנָה, זֶהוּ כְּאִישׁ שֶׁכִּנָּה אֶת הַשָּׂר "בְּסִילוֹגוּס אָגוּסְטוּס קֵיסָר", שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת לְיֵשׁוּת אַחַת. אֲבָל לֹא הָיוּ הַשֵּׁמוֹת זֵהִים, שֶׁ"בְּסִילוֹגוּס" שֵׁם אֶחָד הוּא, "אָגוּסְטוּס" שֵׁם נִרְדָּף, "קֵיסָר" תַּפְקִיד אוֹ תַּכְלִית. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ "אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי". וְכָךְ גַּם "חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים": חִזּוּר בְּחֵן, רְדִיפָה בְּחֶסֶד, תַּכְלִית בְּרַחֲמִים.

וּמָה עוֹד, שֶׁרַק לְאַחַר שֶׁנִּקְרָא הָאֵל בְּאוֹתוֹ פָּסוּק פַּעֲמַיִם "אָדוֹן" עַל אֲחֵרִים, נֶאֱמַר "הוּא יֹדֵעַ". וּפַעֲמַיִם הָיְתָה תְּהִלָּה אָדוֹן עַל מַעֲשַׂי, בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ. וְלָכֵן יָדְעָה. וְלָכֵן יָדְעָה אוֹתִי בְּרַחֲמִים.

.

הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן

הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אַתָּה קוֹרֵא לָרֶגֶשׁ הֶחָדָשׁ בְּשֵׁם. נוֹתֵן לוֹ שֵׁם שֶׁל בֶּן אָדָם. רוֹצֶה לְהָבִין אֶת עַצְמְךָ דַּרְכּוֹ לְלֹא גְּבוּל, לְלֹא גּוּף, כִּי הַגּוּף הוּא הַגְּבוּל. בָּרִאשׁוֹנָה חַשְׁתִּי צֹרֶךְ לְהִתְפַּשֵּׁט מוּל אִשָּׁה וּלְהִשָּׁאֵר כָּסוּי לַחֲלוּטִין. חִפַּשְׂתִּי לְזֶה שֵׁם. קָרָאתִי לְזֶה "תְּהִלָּה". וְיָרַדְתִּי אֶל הַיָּם וְיָשַׁבְתִּי עִם אִשָּׁה עַל סָדִין מְחֹרָר מְכֻסֶּה בְּחוֹל. בְּרָצוֹן לְנַעֵר אֶת הַחוֹל לְהַחְזִיק בַּסָּדִין לַעֲלוֹת לָאִשָּׁה וְלִרְאוֹת מֵחַלּוֹנָהּ עַד הָעֶרֶב, וְלֹא לָתֵת לְזֶה שֵׁם. אֲבָל לָרָצוֹן אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת שֵׁם. וְעָלָה בִּי הַשֵּׁם "תְּהִלָּה". לְיָמִים אֶתְחַפֵּר בְּאִשָּׁה שֶׁנִּקְרֵאת תְּהִלָּה בֶּאֱמֶת. אֲבָל שְׁמָהּ כְּבָר הָיָה שָׁמוּר בִּי לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא נָתְנָה לִי לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם אַחֵר, וְלֹא נוֹתְרוּ בִּי פָּנֶיהָ בַּיְּצִיאָה מִן הַיָּם.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב "תְּהִלָּה" הַכַּוָּנָה לִתְחוּשַׁת הַחֹשֶׁךְ שֶׁבָּהּ הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי הַגּוּף הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁבָּהּ נִקְרֵאתִי לִהְיוֹת הַחֹשֶׁךְ, לִהְיוֹת סָדִין הַמְּכַסֶּה חוֹל מִתַּחַת לְחוֹל. וְכָל שְׂדֵה הָרְאִיָּה הָיָה חַיָּב לָצֵאת מִגּוּפִי. כְּשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ רַק אֲנִי יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מוּל אָדָם אַחֵר. וְהָאַחֵר רָצָה לָצֵאת. זֶה רֶגֶשׁ שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי רִאשׁוֹן מוּל אִשָּׁה שֶׁנִּקְרֵאת תְּהִלָּה. וְלָכֵן תְּהִלָּה לְעוֹלָם רִאשׁוֹנָה. לֹא כְּמִסְפָּר, אֶלָּא כְּתֹאַר. הִיא הִמְצִיאָה אֶת הָרֶגֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה קוֹרֵא בִּשְׁמִי. אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי צֹרֶךְ מִן הַחוּץ.

דָּבָר דּוֹמֶה אוּלַי הִרְגִּישׁ שָׁלוֹם חֲנוֹךְ כְּשֶׁכָּתַב: "מְדַמֶּה לִי שֶׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן בְּחַיַּי". "הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן" כַּמּוּבָן אֵינוֹ הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹ כָּתַב. זֶה הַשִּׁיר שֶׁהוּא הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן. יְסוֹד הַשִּׁיר. הֵיכָן שֶׁגִּלָּה נוֹכְחוּת חֲשׁוּכָה לְיָדוֹ, בְּתוֹכוֹ, שֶׁמַּגָּעָהּ מוּבָן לוֹ כָּל כָּךְ וּבְכָל זֹאת הִיא בִּלְתִּי נְגִיעָה. שֶׁשָּׁמְעָה אֶת הַשִּׁיר מִמֶּנּוּ וּבוֹ. תְּהִלָּה הִיא כָּל הַנָּשִׁים שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן בְּחַיַּי. בְּחֶדֶר, בְּחֹשֶׁךְ, כְּאִשָּׁה אַחַת הַנִּרְאֵית יְחִידָה בָּעוֹלָם. וְיָדַעְתִּי שֶׁהִיא יְחִידָה, וְהִיא שׁוֹמַעַת מִתּוֹכִי אֶת הַשִּׁיר, וְהִיא עוֹמֶדֶת לָצֵאת. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ בָּרוּר שֶׁתֵּצֵא וַעֲדַיִן לֹא יָצְאָה. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ לֹא תֵּצֵא לְעוֹלָם. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָמְרָה: "אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה אַתָּה מִתְעַקֵּשׁ לְסַפֵּר לִי דְּבָרִים שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת", בִּזְמַן שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי מֻכְרָח לַחֲזֹר עַל הַיְּדִיעָה. כִּי אֵין בִּי יְדִיעָה אַחֶרֶת. כִּי בָּרוּר לִי בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה לְהֵיכָן אֶחֱזֹר.

.

הקטעים לקוחים מהספר "פרקי תהילה" שיראה אור בחודש הבא בהוצאת הבה לאור. ספר השירים הקודם של עומר ולדמן, "חינוך גופני", פורסם ב-2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירים ויצירות נוספות שכתב פורסמו בעיתונות היומית (הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב) ובכתבי עת (הו!, הבה להבא, הליקון, מאזניים, משיב הרוח ועוד).

.

» במדור קצרים בגיליון קודם של המוסך: שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר בכתובים מאת גל גורליק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ערש בחיק בעתה: על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר

טליה סיידל כהן

.

לספר שיריו של רון בן אשר, רקוויאם קטן, שתי כותרות משנה. הראשונה, "סיפור ילדים", והשנייה, הנכתבת לאחר שורת רווח ובסוגריים: "(שירים למבוגרים)". בהענקת כותרות אלו מסמן המשורר רון בן אשר את ראשית הדרך עבור הקוראים הנכנסים אל עולמו של הספר, עולם מבעית ומסויט, הצבוע בצבעי התעללות שחווה ילד רך מאוד, פעוט.

"סיפור ילדים": שכן הספר כולו משמש עדות צלולה ומתמשכת לחיי הנפש והגוף של הילד הרך. השירים כתובים בשורות קצרות וקצובות, המהדהדות שירי ילדים במקצבן ובכמה מדימוייהן. אל שירת הילדים הזו חודרים במהרה תיאורי ההתעללות שהילד עובר מידי הוריו. זהו סיפור הילדות של אותו ילד.

דרך כותרת המשנה הנוספת, "(שירים למבוגרים)", נדמה כי המשורר מבקש להגן על קוראיו העתידיים מפני "בלבול השפות". האנליטיקאי שנדור פרנצי ממשיג את "בלבול השפות" בין "שפת הרוך" הילדית ל"שפת התשוקה" של עולם המבוגרים. לדידו, התעללות מתרחשת כאשר מבוגרים מחדירים אל הנפש והגוף הילדיים והרכים את תשוקותיהם המיניות, ואת אלימותם. הילד הרך בספר רקוויאם קטן נחדר בידי הוריו באופנים מצמררים, מיניים ואלימים. כותרת המשנה "(שירים למבוגרים)" מבהירה כי בספר זה ישנם תכנים אשר מיועדים למבוגרים בלבד. כך המשורר מעניק לקוראים את ההגנה שהילד הקטן לא זכה לה. כותרת משנה זו מהווה גבול מגן לנפשיוּת ילדית מפני פלישת החומרים הקשים, אותם חומרים אשר הוחדרו בטרם עת ובאלימות אל דמות הילד הפעוט, שעליו לא הגן איש.

בספר נמסרת, שיר אחר שיר, עדות שירית הטומנת בחובה נגזרות חוויה המתוארות כמו ממעוף הציפור. החל בראשית הקריאה הקורא בא במגע עם השירה שאיכותה רכה וילדית, ואליה פולשים באופן מיידי כוחות אלימים, המשמשים חלק אינהרנטי מהשירים עצמם. הם מוגשים, לבלי הפרד, באותו מקצב של שירי פעוטות. חוויית קריאה זו מטלטלת מאין כמותה, ודומה כי היא מגלמת בתוכה הד עז, משחזר, של חוויית החיים של הפעוט. מבעד לשירים משורטטת דמות ילד רך בשנים – לעיתים שמו "לולי", לעיתים "בובוני" ולעיתים "דובוני" – אשר נפשו וגופו פקוחים בתום זך אל זולתו, מתוך תקווה למגע הורי מיטיב. אל תוך המרחב הנפשי הרך, ההורים – אשר היה עליהם לשמור מכל משמר על נפש תינוקם וגופו – מחוללים בו מעשי זוועה שהדעת מתקשה לתפוס. אמנם מתקשה הדעת, אך האיכות השירית של רקוויאם קטן חודרת מבעד לדעת ולמחשבה.

בקוראי את הספר חשתי כי הוא מעורר בי תגובה רגשית וגופנית עזה ביותר של כאב ובעתה. ככל ששהיתי בחוויה זו עלתה בתוכי האפשרות כי ייתכן שהשירה חודרת אל נפש הקורא בדרך תקשורת קדומה ביותר, ששמה "הזדהות השלכתית". על פי האנליטיקאי וילפרד ביון ("התקפות על חיבורים", בתוך: במחשבה שנייה, תולעת ספרים, 2003. מאנגלית: איריס גיל־רילוב) מנגנון זה הוא דרך תקשורת – ראשיתית ולא ורבלית – בין התינוק לאימו. ההזדהות ההשלכתית מאפשרת לאם לחוות בנפשה את החוויות הגולמיות של תינוקה שאינו מסוגל להכיל לבדו, לספוג לתוכה את תחושות האימה המושלכות אליה, להכילן ולעכלן עבורו, ואז להשיבן אל התינוק באופן שנפשו הרכה תוכל לשאת. בכך היא דומה לציפור, אשר בטרם תאכיל את הגוזל, אוכלת ומעכלת חלקית את המזון עבורו, שכן גופו הרך והפגיע טרם הבשיל לכך בעצמו. השירה בראקוויאם קטן אוצרת בתוכה איכות תת־קרקעית וייחודית זו של תקשורת דרך הזדהות השלכתית. כך, לא זו בלבד שהקורא נהפך עד לטראומה, אלא הוא חווה הדים שלה בעומק נפשו.

תהליך ההזדהות ההשלכתית מתחולל בנפש הקורא מתוך המגע עם השפה השירית – שפת שירת פעוטות – שבתוכה נשזרים, באותה השפה ממש, תיאורי ההתעללות. כך נוכחים לכל אורך הספר האלמנטים השיריים של שירת פעוטות, על שפתה, מקצבה ותכניה. לדוגמה: "בֹּקֶר טוֹב,/ בֹּקֶר טוֹב!// צִיּוּר שֶׁל שֶׁמֶשׁ/ קָפַץ לָרְחוֹב.". התיאור הקשה נשזר כמעט באופן מיידי: "הִבִּיט אַבָּא לְמַטָּה./ רֶגֶל? הוּא שָׁאַל/ לֹא חֲבָל?// מִי הוֹלֵךְ/ בִּכְלָל?// הֶחֱזִיק אַבָּא/ אֶת הָרֶגֶל הַקְּטַנָּה// בַּיָּד הַגְּדוֹלָה,// פֵּרֵק אַבָּא אֶת הָרֶגֶל,/ פֵּרֵק וְזָרַק". בעת הקריאה בשפה שירית ילדית זו עולים בנפש הקורא, מתוך הלא מודע, חלקי עצמי השייכים לתקופות ראשיתיות בחייו שלו. כך, כאשר נפש הקורא מצויה בתדר רך וראשוני, חודרים תיאורי ההתעללות אל נפשו, כהד ישיר לאופנים שבהם נפש הפעוט, אשר היה מצוי באותו תדר רך, חוותה את מעשי הפגיעה שנעשו בו.

זיגמונד פרויד התייחס בכתיבתו אל המונח "האלביתי" (the uncanny), אשר תורגם בעבר למונח "המאוים", המציין תחושות איום וזרות אשר עולות דווקא בתוך מרחב אינטימי ומוכר. לשון השירה הילדית ודימוייֵהַּ מתחברת אל חוויות בית ראשיתיות אשר מוכתמות במעשי ההתעללות, וביחד הן מייצרות את אותה תחושה אלביתית מאיימת בעת הקריאה.

שיר אחר שיר מצטרפת אבן נוספת לפסיפס חייו של הילד, כמו בחוויית הטראומה המצטברת שחווה הילד מידי הוריו בכל יום מחדש. כך, ככל שהקורא מוסיף בקריאה, מצטברת בנפשו חוויית הפוגענות הלופתת, החוזרת על עצמה, שאין ממנה דרך יציאה.

השיר הפותח את הספר, "שיר ערש", ראשיתו בשלוש שורות: "שַׁן, לוּלִי, שַׁן,/ זֶהוּ שִׁיר יָשָׁן –/ שַׁן, לוּלִי, שַׁן." שלוש שורות עדינות אלו מעלות שלל אסוציאציות מן העולם הפואטי־ינקותי, כמו גם מן התרבות הישראלית הפופולרית. המשוררת מיריק שניר הקדישה שירים רבים לפעוטות, וגיבורם הוא "לולי", אפרוח זעיר אשר דמותו הזהובה והמצוירת, בלוויית אימו ואביו, מרבה להופיע על מסך הטלוויזיה. מקצב השירים רך ופשוט, ושגרת היום־יום נשזרת בו בנעימים. נדמה כי השיר הפותח מאותת לקורא, כפי שיוסיף ויסמן הספר בדרכים רבות בהמשכו, את התהום הפעורה בין המנעד החווייתי של הילדות הנורמטיבית ובין המתרחש בדל"ת אמותיו של בית אחד, בשנתו של תינוק אחד. "שיר ערש" זה אולי נכון יותר שייקרא "שיר הרדמה", שכן מתוך המשכו עולה כי הוא משמש מעין דקלום היפנוטי סוגסטיבי, המאלחש נפש רכה ומנתק אותה מחווייתה המודעת אל תוך הדיסואציאציה. שיר הרדמה זה יכול להיות מושר מפי הפוגע, המבקש להרדים את תודעתו של הילד הרך ואת גופו כדי שיוכל לעשות בו שימוש אכזרי לצרכיו. ייתכן גם כי השיר מושר מן העצמי פנימה – כלומר מפיו של לולי, המכניס את עצמו לתרדמת כדי לשרוד חוויות פולשניות ומבעיתות: "עַל הַכְּבִישׁ –/ יֶלֶד מֵת./ לוּלִי, שַׁן./ בָּא עוֹרֵב,/ נִתֵּר. נִקֵּר./ לוּלִי, שַׁן." מקור העורב נחווה כחודר את הילד הרך, ומעלה בנפש הקורא חוויה מצמררת של פגיעה מחרידה, המתרחשת בזמן הווה שירי, זמן אמת. דומה כי נפש הקורא נהפכת להד לנפש הילד, חווה צמוד אליו את המתרחש, את האימה החיה גם תחת סם ההרדמה המאלחש.

בשיר הבא, "האפרוח", נוכחת חוויית החשיפה ההדרגתית של הפעוט עצמו – המלא כמיהה לקשר ראשיתי עוטף עם דמות הורה – אל החומרים הרעילים אשר מובאים לפתחו בידי אותו הורה עצמו: "הַשָּׁעָה שֵׁשׁ: אַבָּא בָּא!/ אַבָּא חוֹזֵר מֵהָעֲבוֹדָה.// … מִתְכּוֹפֵף אַבָּא וּמְלַטֵּף אֶת לוּלִי,/ וְהַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי קוֹפֶצֶת מִבִּפְנִים,/ צְהֻבָּה כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ,/ מְאִירָה.// 'מַתָּנָה', אוֹמֵר אַבָּא,/ 'הֵבֵאתִי לְךָ מַתָּנָה'." גם הפעם אותה מתנה נגלית לקורא באופן אשר מגלם את חווייתו של הפעוט, הנחשף פיסות־פיסות אל מה שהנפש והדעת הרכות בשנים אינן יכולות לעכל: "וְלַמַּתָּנָה הָיָה מַקּוֹר אֲדַמְדַּם,/ וְהָיְתָה לָהּ עַיִן אַחַת שְׁחֹרָה,/ סְגוּרָה,// וְהָיָה לָהּ קִשּׁוּט בַּצַּד:/ פֶּצַע יָרֹק/ עִם דָּם.// "וְלַמַּתָּנָה הָיְתָה רֶגֶל/ צְהֻבָּה וְרָזָה/ וְעוֹד רֶגֶל/ חוּמָה וּשְׁמֵנָה.// וְעֶצֶם קְטַנָּה חֲמוּדָה/ יָצְאָה מֵהָרֶגֶל הַשְּׁמֵנָה." הדימויים הללו, פרגמנטריים ומבהילים מאין כמותם, מסמנים לקורא הממאן לתפוס את מלוא הזוועה כי מדובר ב"מתנה" מעוותת, אשר מייצגת בדרכים רבות את מיניות האב המוחדרת אל הילד. קורות הלילה נמסרים לכאורה במרומז, ועם זאת העדות צלולה וחדה, משסעת גוף ונפש. בסיום השיר "בָּכְתָה הַבֶּטֶן שֶׁל לוּלִי עַל הַמַּתָּנָה,/ בָּכְתָה וּבָכְתָה." ייסורי הנפש והגוף של האפרוח הרך מתגלמים בבטן, שכן נראה כי גם דעתו של לולי וחווייתו את העצמי הגופני שלו עוברות פרגמנטציה. הבטן בוכה מכאבי תופת. היא לבדה חווה את הכאב. היכן יתר הגוף? היכן הדעת? לו תעכל את מלוא הזוועה, הפעוט עשוי לא לשרוד את האסון המתחולל.

מסכת העינויים מוסיפה להיפרש על פני שירי הספר הבאים, ואלימות ההורים מיוצגת בשירים מפורשת ואכזרית, קרת רוח ואף סדיסטית. כך בשיר "דבש", שצוטט לעיל: "שָׁכַב בֻּבּוֹנִי/ עַל הַשֻּׁלְחָן/ עַל הַמַּגָּשׁ/ הֶחָלָב הַלָּבָן// וְעוּגִיָּה/ וּדְבַשׁ. // בָּא בֻּבְּ־אַבָּא,/ בָּא וְהִבִּיט// עַל הַיָּד/ הַיְּמָנִית.// יָד וְרֻדָּה־וְרֻדָּה,/ יָד קְטַנָּה.// לֹא צָרִיךְ, אָמַר אַבָּא./ מְיֻתָּר.// פֵּרֵק אַבָּא/ אֶת הַיָּד – – -// פֵּרֵק וְזָרַק." חוסר יכולתה של דעת הפעוט לעכל את המתקפה הנוראה עליו ממוסכת ביתר שאת בידי חלב ודבש, אשר הדמויות ההוריות האלימות מחדירות אל תוכו: "שָׁפְכָה אִמָּא/ לַפֶּה שֶׁל בֻּבּוֹנִי// חָלָב חָמִים.// שָׁפַךְ אַבָּא/ אֶת הַדְּבַשׁ.// וּבֻּבּוֹנִי לֹא הֵבִין// בִּכְלָל,/ מַמָּשׁ."

בשיר "סיפור לבוקר" נפרשת מסכת התעללות נוספת, מרומזת לכאורה אך בה בעת נוכחת בצלילות מבעיתה בפולשנותה הגופנית. בסוף השיר מוכרעת נפשו של הפעוט, המכונה בשיר זה "דובוני": "שָׁלוֹם שֶׁמֶשׁ,/ שָׁלוֹם, צִפּוֹר!/ יֵשׁ סוֹף טוֹב:// דֻּבּוֹנִי יָשֵׁן/ עַכְשָׁו לְתָמִיד./ אֵין דֹּב." תחת גל נוסף של כפייה גופנית מַחְלָה ומבעיתה מתחולל הנתק הסופי בנפשו של הפעוט בעקבות הפגיעה המתמשכת, שאינה מסוגלת עוד לשאת. השריית השינה הזמנית מ"שיר ערש" נהפכת לשנת נצח דיסוציאטיבית של הנפש. הקורא מלווה את לולי היכן שלא היה עימו איש מלבד מעניו. היכן שלא היה לו מגן, לא היה לו עד. העדויות חודרות אל נפש הקורא מבעד לשירה, מטלטלות מאין כמותן.

יחיאל די־נור, הוא ק. צטניק, אמר בעדותו במשפט אייכמן: "אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ." שירתו של רון בן אשר נחווית אף היא ככרוניקה מתמשכת של עדות מתוך הזוועה, מתוך פלנטת הבית אשר חוקים אחרים לו, אשר מיניות ואלימות נכרכות בו כחבל על צוואר הילד בידי הוריו: "בָּא הַבֹּקֶר/ קוּם, חָמוּד!// לֵךְ יָשָׁר/ אֶל הָעַמּוּד// אֶת הַחֶבֶל עַל צַוָּאר/ אֶמְתַּח/ אֲנִי!// לוּלִי/ שֶׁלִּי." הכרוניקה המחרידה הנמסרת לאורך הספר כמו בוראת סוגת שירה תיעודית, שהיא שירת אימה.

הבלחת אור וחום ורוך נגלית בשיר "בבית של סבתא", ששם "הַכָּרִים רַכִּים/ אֲפִלּוּ יוֹתֵר/ …  הַשּׁוֹקוֹ חַם/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וְהַסָּדִין מְלַטֵּף/ הֲכִי בָּעוֹלָם". בית סבתא נחווה כאי אחר, שבו שוכנות אופנויות מגע אחרות. אך עבור הילד ההלום והפצוע, המצוי בדריכות מתמדת, אין לדעת כיצד נחווים סדינים מלטפים ומה משמעותם. העוררות לסכנה נשמרת, ואין לגוף ולנפש מנוחה גם במקום המפלט: "הָאוֹר הַקָּטָן עָיֵף/ אֲבָל הוּא לֹא נִרְדָּם./ הוּא שׁוֹמֵר/ הֲכִי בָּעוֹלָם,/ וַאֲפִלּוּ יוֹתֵר." בעת הכתיבה עולה בי תהייה: לו בית סבתא אכן היה מקום מקלט, ולו להרף עין – האם בסביבה זו נותר שמור החלק החי בנפש הילד, החלק אשר ישמיע את קול השירה בעתיד.

בשיר "הצחוק" מתואר קיומו של הילד במרחבי החברה והעולם, מחוץ לבית שבו הורדם, נותק ונכרת מעצמו: "בְּבַיִת אֶחָד,/ בְּעִיר אַחַת,// גָּר יֶלֶד/ מְיֻחָד.// הָיָה לוֹ צַוָּאר/ וּבְסוֹף הַצַּוָּאר// לֹא הָיָה/ שׁוּם דָּבָר./ … אָז שָׁתוּ הַיְּלָדִים/ מַיִם מִמֵּימִיּוֹת,/ וְגַם הַיֶּלֶד נִסָּה/ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמֵּימִיָּה –// נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם/ לָאֲדָמָה.// הִתְפַּלְּאוּ הַיְּלָדִים/ אֲבָל הִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם.// הָלַךְ גַּם/ הַיֶּלֶד אִתָּם// בְּלִי מַיִם/ בִּכְלָל. // צָפוּ הַיְּלָדִים בְּמִשְׁקֶפֶת בַּנּוֹף/ וְשָׂמְחוּ.// הוֹצִיא גַּם הַיֶּלֶד מִשְׁקֶפֶת –/ אֲבָל לֹא רָאָה שׁוּם דָּבָר.// צָחֲקוּ הַיְּלָדִים:/ זֶה דָּבָר מוּזָר,// יֶלֶד בְּלִי רֹאשׁ,/ רַק צַוָּאר.// רָצָה גַּם הַיֶּלֶד לִצְחֹק/ אֲבָל הוּא לֹא יָכֹל." שיר מכמיר לב זה מגלם את ההיעדר הנורא של הילד מעצמו, את החסימה הנוראה שהתחוללה בנפש ובגוף, שהיא תוצאת האוטוטומיה ההישרדותית בצל הטראומטיזציה המתמשכת.

במאמר "'המיכל־הגופני': מסמנים צורניים של המרחב הפסיכו־פיסי הראשיתי" (מתוך כתב העת שיחות כ"ב 1, 2007) ממשיגה הפסיכואנליטיקאית תמי פולק "דימוי של 'שידרה קדמית'", אשר "מבוסס על קישור פיסיולוגי ואסוציאטיבי של כמה פרוטו־פונקציות גופניות מובחנות לציר קדמי רך וגמיש. … החזית הקדמית רכה ומלאת 'חלונות' – עיניים, אף, פה, פטמות, חבל טבור וסוגר השופכה. אפילו האוזניים הממוקמות בצדי הגולגולת פונות למעשה קדימה". אלו יוצרים ציר המאפשר, לדבריה, "ארגון בהקשר של יחסי אובייקט".

בשיר "הצחוק" נוכחים הפה והעיניים: הפתחים הרכים קושרים את התינוק אל זולתו לצורך הזנה, ראייה, ביטוי והשמעת קול. פתחים אלו, אשר היו פקוחים בתקווה ואמונה אל הזולת בראשית החיים הינקותיים, חוו מגע מחריד ומתעלל. הם נכרתו עם הדעת בשל הדברים המחרידים אשר ראו העיניים, בשל החומרים הרעילים אשר הוכנסו אל הפה. הפתחים אבדו ואינם, ועימם אובדת אפשרות הילד ללגום מים אחרים, לראות מראות אחרים, לזכות למגע אחר עם זולתו.

האובדנים הנוראים – אובדן העצמי, אובדני הגוף והנפש – מובאים בשיר החותם את הספר. אביא אותו כאן במלואו:

.

האגדה על נרקיסוס

יֶלֶד אֶחָד רָצָה לְחַבֵּק

וְנִסָּה לְהָרִים אֶת הַיָּד –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לִלְמֹד אֵיךְ,

נִסָּה לַחְשֹׁב –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לְסַפֵּר,

נִסָּה לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

רָצָה הַיֶּלֶד לְהִתְעַצֵּב,

נִסָּה וְנִסָּה לְאַמֵּץ אֶת הַלֵּב –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

עָמַד הַיֶּלֶד מוּל הַמַּרְאָה,

רָצָה לִרְאוֹת –

אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר.

.

כמה ביקש הילד מגע אחר עם העולם – רצה לחבק זולת, לחשוב את מחשבותיו, לחוות את רגשותיו, לראות את עצמו ולהתקיים – אך הועלם. אני מבקשת לומר לילד זה, כשם שכתבה צביה ליטבסקי במסתה "לקרוא לזה בשם" (על הקו 7, קיץ 2004) כי מעשה שירתו הוא "יצירה של מציאות. הוא שחרור של יסודות כאוטיים מן האלם שנכפה עליהם. הוא מעשה בעולם". לומר לו כי קולו נשמע, כי חווייתו נחווית בלב הזולת הקורא, ומהדהדת בנפשו. הרקוויאם הקטן, רקוויאם לילד הקטן, מושר ומגיע אל פתח לב הקורא.

על כריכת הספר תמונת פסל מלאך זך פנים, אשר נם בתוך כף יד. מי ייתן וימצא הילד הרך, הילד אשר הוקפא, מעט מנוחה בכף הקורא הקשוב, שליבו פתוח. חלקי הנפש האבודים של הפעוט אשר אובנו, נכרתו ואוינו, מהדהדים בשעת הקריאה בגוף ובנפש. כך נחווים בעת הקריאה אימה וכאב עמוק, כמו גם חמלה, משאלה להפר את הזוועה, להעניק הגנה ורוך ולו לרגע, ולו בדיעבד. להחם מעט את שקפא. הנה קולו של הפעוט, הילד – הנה הוא חי ונשמע.

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

רון בן אשר, רקוויאם קטן, ספרי עתון 77, 2023.

.

» במדור ותקרא בגיליון הקודם של המוסך: אורן ירמיה על "ולדימיר" מאת ג'וליה מיי ג'ונאס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מתוך "מסכת תהום"

איל חיות־מן

.

המרכבה היטלטלה על דרך לא כבושה בליל מוצאי שבת, עת שבה מת השבוע והבא אחריו טרם נברא. מבעד לחלונות הפתוחים הסתננו אוויר חם של חודש אב ואור הירח שחסר רק מעט למילואו.

יפתח, שישב מולי, היה רק צל כהה באור הקלוש. הוא לא הוציא הגה מפיו מאז יצאנו לדרכנו. אף אני שתקתי: בדממת הדרך דימיתי לשמוע את מילותיו האחרונות של אבי מהדהדות בחלל הריק. מילים שכוונו ליפתח: בי סירב אפילו להביט.

המרכבה הוסיפה לנסוע אל הלילה. אור הירח היה די לראות בעדו, והימים חמים מכדי לנסוע תחת שמש הצהריים. מבחוץ שמעתי את צניפת הסוסים. אבי חכר אותם ואת המרכבה על מנת שאגיע לישיבת לוד ברוב רושם. עוד תקווה שנכזבה.

מיששתי בכיס כותונתי עד שאצבעותי התהדקו סביב ריקוע דק של כסף. האומנם רק הבוקר העניק לי אותו? ראיתי שוב את פני אבי כפי שהיו אז, את הלחלוחית שנרמזה בעיניו כשאסף אותי אל תוך חיבוקו. תחילה נבהלתי – מאז ומעולם מיעט לגעת בי – אך עד מהרה התרפקתי על חוזק זרועותיו ועל ריח הבשמים שהתערבב בזיעת הקיץ, על גופו שיכולתי לטבוע בו. לאחר מכן ענד את הקמע לצווארי, אותו קמע שעבר במשפחתנו מאז ימי בית חשמונאי. משקל המתכת על חזי היה כהמשך של חיבוקו.

הסרתי את הקמע לפני החורשה, כמובן, והסתרתי אותו בכיסי. אילו היה ענוד סביב צווארי, אינני יודע אם היה בי הכוח לעשות את מה שעשיתי.

מבית אבי שבגליל רכבנו דרומה ומערבה לעבר דרך החוף. עד מהרה, הבנתי, לא אדע כיצד לשוב. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וקראתי אל הרַכָּב לעצור, אך הוא התעלם מקריאתי. לא היתה זו הפעם הראשונה, אך כל ניסיון כזה העצים את הכעס שחשתי.

הכנסתי את ראשי שוב ופניתי ליפתח. "אין לך רשות לנהוג בי כך!" קראתי. "אינני ילד עוד, אלא גבר שהגיע למצוות!" קולי, שנשבר מחמת הכעס, בקע מפי גבוה וצרוד. יפתח קימט את מצחו כמשתומם על הכרזתי. חשתי את הדם מציף את לחיי ופניתי ממנו, שלא יראה אותי בתבוסתי.

במשך כמה שעות נסענו בדממה. יפתח עצם את עיניו והתנמנם עם תנועת המרכבה, אך אני החזקתי את עיני פקוחות עד שדמעות עלו בהן. הזכרתי לעצמי שאני נישא בשבי, והמעט שבכוחי לעשות הוא להתנגד בלבי.

שחר הסתנן אט־אט אל העולם והשמש הפציעה מעל הגבעות ממזרח. אורה גילה שרידי חורבות בצדי הדרך, כפרים שיושביהם לא שבו לאחר המלחמה ושדות שלא נותר מי שיחרוש אותם. כעבור זמן קצר עצרה המרכבה בחורש אלונים. ייתכן שהיו פונדקים בסמוך, אך בכולם היה חשש טומאה: טומאת כלים וטומאת משקים של גויים ועמי ארצות. לישיבת לוד, כך הורה אבי, היה עלינו להגיע בטהרה.

הרכב הכותי, תשוש מרכיבת הלילה הממושכת, פרש שמיכה בצל שני עצים והשתרע עליה. יפתח, עדיין מבלי לדבר, הוציא מכליו תאנים, דגנים וגבינה ופרש אותם בינינו. מאז סעודת הצהריים שלאחר עלייתי לתורה לא טעמתי דבר, וחשתי את בטני מתעוררת לריח המזון. הבטתי במזון, אך לא עשיתי שום תנועה כדי ליטול ממנו. יפתח הביט בי. "עוד נסיעה ארוכה לפנינו," אמר לבסוף. "אתה זקוק לאוכל כדי להשלים אותה." היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז צאתנו לדרך.

הנדתי בראשי. "אינני רוצה להשלים אותה."

הוא הביט בי עוד רגע, ואז משך בכתפיו והשיב את האוכל לכליו, מניח כל דבר במקומו. לאחר מכן הושיט לי את נאד המים, אך גם לו סירבתי. במקום זאת נטלתי שמיכה מהצרור, פתחתי את דלת המרכבה ויצאתי החוצה.

"היזהר מהעקרבים," אמר יפתח.

"מוטב לי לישון עם העקרבים מאשר להיות כלוא כאן," הטחתי בו. הוא השיב במשיכת כתף נוספת.

האדמה היתה מכוסה עשבים יבשים ובלוטים, ואלה התפצחו תחת רגלי כשקפצתי מן המרכבה. הבטתי כה וכה, אך לא ראיתי את קצהו של החורש. אף על פי שהרביתי להתהלך בסמוך לבית האחוזה, וגם עד שפת הכינרת טיילתי לא פעם, מעולם לא ישנתי אלא במיטתי. עמדתי כשהשמיכה בידי והירהרתי באזהרתו של יפתח. הכותי איננו חושש מפני העקרבים. אך אולי הוא שוגה? או שמא יש לו קמע או לחש שמגוננים עליו? נזכרתי במה שסיפרה לי לאה על מכשפי הכותים. הנורא שבכולם, שמעון מאגוס שמו, יכול היה לצוות על כל בעל חיים לעשות את רצונו, והיה משיל את גופו כנחש המשיל עור. המחשבות הללו לא סייעו להרגיע את פחדי. 

פרשתי את השמיכה על הארץ ונשכבתי. האוויר הלך והתחמם. מחטים ואבנים דקרו את גבי, והעולם רחש צלילים: רשרוש עלי האילנות, זחילתם של רמשים ולטאות, זמזומם של זבובים. עצמתי את עיני, אך מדי כמה רגעים העפתי מבט סביבי, אל שולי השמיכה ואל סנדלי העור שחלצתי, וחשבתי על עקרבים.

כששבתי למרכבה והשתרעתי על המושב, נמנעתי מלהביט ביפתח. העץ היה נוקשה כנגד גבי, והבוקר מהביל. הזעתי בכותונת המהודרת שלגופי, לבוש בר המצווה שלא היתה לי שהות להחליפו. השינה היתה ממני והלאה: במקום זאת, עצמתי את עיני וחשבתי על רות.

ראיתי אותה לעיני רוחי כפי שהיתה אמש, ממתינה לי בחורשה שמעבר לבית האחוזה. לגופה לבשה שמלה ירוקה ששאלה מאמה, שנתלתה עליה רפויה אך צבעה הדגיש את עיניה. תלתליה שכה אהבתי היו פזורים סביב ראשה כענן סערה. היא חייכה אלי את חיוכה המעוקל, כאונייה המיטלטלת על הגלים. נתתי את המגילה בידה לעיני שני העדים ואמרתי את המילים העתיקות. לאחר מכן נותרנו לבדנו, שוכבים על הארץ זה לצד זה וצופים יחדיו בכוכבים כשראשה נח על חזי. ריחה הציף אותי, בד שמלתה וזיעתה ורגבי האדמה שדבקו בה, ושמץ מריחם החריף של תבליני המטבח. כשדיברה, נדמה כאילו קולה בקע מתוכי, מרעיד את עצמותי. עתה, בחלל המרכבה, שכבתי כשזרועותי חובקות את גופי, ממשש את היעדרה.

לפנות ערב חידשנו את נסיעתנו. יפתח ניסה שוב לשדל אותי לטעום דבר־מה או לפחות ללגום מהמים, אך ללא הועיל. "אינך יכול לצום לנצח," אמר לי. משכתי בכתפי ולא השבתי דבר. שתיקה היא נשק שאף אני יכול להשתמש בו. אבי יכול לגרש אותי, הוא יכול להפריד ביני ובין רות, הוא יכול להגלות אותי לישיבתו של רבי אליעזר בן הורקנוס; אך הוא איננו יכול לאלץ אותי להסכים לכך.

לא טרחתי להביט מבעד לחלון אל הארץ שנראתה כגוועת באור הדמדומים. הרוח שחדרה פנימה היתה חמה, העשב שבצדי הדרך מצהיב תחת השמש הקיצית. ואם כך בגליל, כיצד בלוד, על גבול המדבר? דמיינתי את החום הזה חודר אל תוכי אט־אט, ימים ולילות שייבשו את עורי ויסדקו אותו. חשבתי על אדם הראשון, מגורש מגן העדן אל ארץ שממה; ידיו של יפתח שנחו בחיקו, קשות מעבודה, אחזו בלהט החרב המתהפכת. אלא שאדם, אמרתי בלבי, לפחות גורש עם חוה, ואילו את אהובתי – אשתי – קרעו ממני.

טלטלות המרכבה התמעטו כשעלינו על דרך החוף. הדרך הרומית היתה מוגבהת, מרוצפת כולה, ושתי כרכרות יכולות היו לחצות אותה זו בצד זו. בפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, הדרך הפעימה אותי בגודלה וברוחבה, נמתחת כל הדרך מאנטיוכיה ועד אלכסנדריה. עתה, מצטיירת לאיטה לאור הירח, היא אילצה אותי להכיר בזעירותי. איזה סיכוי יש לי לשחות כנגד הנהר השוצף הזה, שנושא את כל בני האדם לדרכם? לוד וישיבתה ממתינות לי במורד הזרם, וכל שאועיל הוא להתיש את זרועותי.

הצמא גבר, מייבש את פי ומסחרר את ראשי עלי, ואף ברעב התחלתי לחוש. ניסיתי להסיח את דעתי בדמיונות, בסיפורי גבורה שטוויתי לעצמי: דמיינתי כיצד אחמוק מיפתח ואעשה את הדרך חזרה ברגלי. אפרוץ לאחוזה באין רואה, אחלץ את רות מן החדר שחלקה עם אמה ועם יתר המשרתות, ונברח יחד לחיות בשדות ובכרמים כזוג האוהבים בשיר השירים. בדמיון אחר, משובח יותר, הגעתי ללוד ושהיתי בה עד שנסמכתי לרבנות, אלא שבזכות חוכמתי עשיתי זאת בתוך שבועות ספורים, ובגיל צעיר משנסמך אדם אי־פעם. אז שבתי לביתי עטוי אדרת צמר ושלמה, כאחד הנביאים מימי קדם, הוכחתי את אבי באותות ובמופתים ובישרתי לו שרצון האל הוא שאהיה עם רות, והוא כרע על ברכיו וביקש מחילה.

אך ישנה גם אפשרות פשוטה מאלה, חשבתי לפתע בעומק הלילה: אוכל הרי ללכת אל רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, ולגלות לו את תוכניתו של אבי. הוא יעניש אותו ודאי, אולי אף יפקיע ממנו את נכסיו במצוות הזקנים, אך עלי לא תהיה לו סיבה לתרעומת: בתור יורשו של אבי, האחוזה תעבור לרשותי, ואני ורות נחיה בה כבעל ואישה. כן, כך אעשה, חשבתי, וחשתי פרפור של תקווה עובר בחדרי לבי כמשק כנפיים.

לא נדרש זמן רב עד שהכנפיים הללו נגדעו. לבגוד באבי? כיבוד אב הוא מעשרת הדיברות. ובנוסף ישנו חוב גדול בהרבה שאני חב לו, ויותר מכך לאמי, כזה שלעולם לא יהיה בכוחי לשלם. לא, מוטב שלא אהרהר בכך אפילו. במקום זאת, עצמתי את עיני והנחתי לטלטלות המרכבה לשאת אותי הרחק מתוך עצמי.

עד עלות השחר חדלו הרעב והצמא להציק לי והתחלפו בחולשה שהיה בה מן ההתעלות. פעימות לבי התערבבו בטלטלות המרכבה על הדרך. ישנתי והתעוררתי וחוזר חלילה, וחלומות פקדו אותי בין שעיני היו פקוחות ובין שעצומות. שקעתי באזור דמדומים שבו דמיון ומציאות נמזגו זה בזה כמים ושמים בקו האופק. המרכבה חנתה שוב, אך לא ידעתי היכן. זימנתי אלי את דמותה של רות, והיא ליוותה אותי, יושבת לצדי ומלטפת את ראשי הנח על ברכיה. ריחה הציף אותי, מגעה נטמע בי, ואור חום־ירקרק קרן ממפרקי אצבעותיה כאילו היתה יער ולא נערה. לעתים היו לי מלווים נוספים: אבשלום רכב מחוץ לחלון, ושערו הסתבך בענפי עץ בצד הדרך. יונה הנביא ישב לצדי בכרכרה וייעץ לי, אך את נינווה לא הזכיר ולו במילה: כל דבריו הוקדשו ליופייה של העיר תרשיש. סיפורים נעשו לי אמיתיים מחיי שלי, עד כדי כך שטעיתי לחשוב שאינני אלא ירמיהו הנביא שנכפה עליו לצאת לגלות. בהפוגות שבין חלום לדמיון ראיתי את יפתח מביט בי, פניו מיטלטלים מעלה ומטה בקצב נסיעתנו ועיניו דאוגות. הוא שפך עלי מים, ופעם או פעמיים ניצל רגע של הסחת דעת כדי לתחוב את הנאד לפי. ירקתי מה שיכולתי, וכשניסה להאכיל אותי, נעלתי כנגדו את לסתותי. את המרד שלי, לפחות, זכרתי מבעד לכל הדמיונות.

נכנסנו ללוד בשעת בין ערביים של היום השני ליציאתנו לדרך, חוצים שווקים ורחובות צרים. העיר היתה בנויה בצפיפות, כאילו הבתים התקבצו יחד כדי ללחוש זה לזה איזה סוד. היתה זו העיר הראשונה שראיתי שלא היתה מוקפת חומה, והדבר הוסיף לתחושת הזרות שנטעה בי, ערבוב התחומים. הרחובות שבהם נסענו לא היו מרוצפים, וילדים, כלבים ותרנגולות התרוצצו בהם בערבוביה, מזנקים ממקומם רגע לפני שנדרסו תחת גלגלי המרכבה. האוויר היה כבד מריחות של חציר וזבל בהמות.

ישיבת לוד היתה מבנה גדול ורבוע, עשוי לבנים ואבן חול, כמצודה בלבה של העיר. יכולתי לחוש ברצון עז ועוין שמשל בה, בנפשו של אדם שאסר מלחמה על עולם ומלואו. חלש כפי שהייתי, נכנעתי לרצון הזה: חשתי כיצד אני מאבד אף את יכולת התנועה. כשלבסוף נעצרה המרכבה, נאלץ יפתח לגרור אותי החוצה. מעבר למבנה הישיבה היתה השמש פצע מדמם שזיהם בהדרגה את השמים.

ניצבנו בפני שערי עץ מוגפים, שגובהם כמעט כפליים מגובהי. בראשם נקבע לוח של כסף ועליו נחרט פסוק מתהלים: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ". יפתח הקיש על השער, ולאחר כמה רגעים נפתח חריץ בדלת ועין הציצה מתוכו.

"מה לכם במקום הקדוש הזה?" שאל קול מבעד לחריץ.

"זהו אלישע בן אבויה," הכריז יפתח, "אביו, ידיד לעולם התורה, שלח אותו על מנת שילמד כאן."

היה רגע של שיהוי, ואז צליל של בריח מוסט. בעל הקול התגלה כנער שמנמן כבן שש־עשרה, לבוש בכותונת לבנה ופניו מחוטטים. הוא הוסיף לעמוד לפנינו, חוסם את הפתח. "תצטרכו להמתין עד הערב לפני שתיכנסו," הודיע לנו, "ולאחר מכן לטבול, שמא דבקה בכם טומאה ואינכם יודעים."

יפתח הניד בראשו בקוצר רוח. "איבדנו די זמן," אמר. כנראה לא רצה לספר לו על צומי.

"אין ברירה," אמר הנער. "כל מי שמבקש לבוא בקהל חייב להימצא בטהרה."

"אדוני הוא מזרע כוהנים," אמר יפתח. "יצאנו מביתו לפני יומיים ומחצה, ומאז היינו לבדנו במרכבה, ישנים בצדי הדרכים. הרכּב ששכרנו כותי, וגם הם מקפידים על טהרה. לא היה דבר שיטמא אותנו. עכשיו, אנחנו נכנסים." יפתח לא היה אדם גדול, אך כשפסע פנימה בנחישות, גורר אותי אחריו, הנער נרתע והניח לו לעבור.

מצאנו את עצמנו עומדים בתוך חצר פנימית, פתוחה לכיפת השמים ומוקפת מכל עבריה במבני הישיבה. במרכזה ניצבו עץ חרוב ומזרקת שתייה במתכונת רומית. המקום כולו אמר חומרה ושקט. יפתח פסע מבעד לחצר כשאני נגרר עמו, והנער נאלץ לבוא בעקבותינו.

עברנו בדלת נוספת אל אולם גדול, ששורות ארוכות של ספסלים סודרו לאורכו. המקום היה מלא נערים וגברים ששוחחו יחד בזוגות או בחבורות, כולם לבושים בבגדים לבנים מאותה מתכונת, ולכולם תפילין לזרועותיהם ולראשם. ריח כבד ומעיק של זיעה עמד בחלל הדחוס, וההמולה היתה רבה. יפתח פסע היישר לפנים, מוביל אותי מבעד לרווח בין הספסלים אל קדמת האולם.

האיש שבפניו התייצבנו היה כבן גילו של אבי, אך נמוך וצר ממנו, זקנו אפור וארוך ושְׂער ראשו דליל. לגופו לבש אדרת צמר לבנה, בלויה מרוב שימוש, כפי שהיו גם התפילין שעיטרו את מצחו. הוא עמד זקוף ונוקשה, ראשו מורם, ופניו הצרים דמו ללוח אבן שנחרצו בו קמטים עמוקים שלא יימחו עוד. ידעתי מיד שנוכחותו היא זו שחשתי בה, שרצונו מושל במקום הזה. תהום נפערה בבטני למראהו וברכי רעדו. חשתי שדי שיפנה את מבטו ויביט לעברי, כדי שאצנח מת בו במקום.

אך הוא לא הביט בי. עיניו היו נעוצות בשני תלמידים כבני שמונה־עשרה שעמדו לפניו ושנו הלכות, אף להם תפילין כשל רבם.

"אלה לבושים של כוהן גדול," אמר אחד. "חושן ואפוד, מעיל וציץ ומצנפת."

למרות תשישותי שבו אלי המילים: למדתי את ההלכה הזו מפיו של יוסף, מורי לתורה. היה דבר־מה מנחם במילים המוכרות, כריחו של תבשיל אהוב בבית זר.

ידיו של האיש ששיערתי כי הוא רבי אליעזר היו שלובות לפניו. הוא הינהן כמעט בקוצר רוח. "ומה לבושו ביום הכיפורים?" שאל. קולו, גבוה וצרוד קמעה, העלה על דעתי חריטה בסלע יבש.

"כלבושי כוהן הדיוט," מיהר השני לענות, וחברו הינהן אחריו.

"ממש כלבושי כוהן הדיוט?" חזר הרב. ההטעמה היתה קלה, ועם זאת הורגשה היטב: שניהם שתקו. למרות עייפותי, היה נדמה לי שזיהיתי את השגיאה. "כלבושי כוהן הדיוט," חזר בקול שקט, מדוד.

"אתה!" פנה לפתע ליפתח. "מתי ניתנה התורה?"

יפתח, שלא למד תורה מימיו, נבוך בעליל מן השאלה. "במעמד הר סיני?" מילמל.

"בהר סיני, יפה. ביציאת מצרים. לפני אלף שלוש מאות תשעים ושבע שנים. דבר אלוהים!" הוא שב ופנה אל התלמידים, וקולו הלך והתגבר, עד שהרעים כתוכחתו של נביא זעם. קמטי הכעס שבפניו העמיקו. כל העיניים באולם נפנו עתה לעברו. "דבר אלוהים, שנשמר במשך ארבע־עשרה מאות שנים. דורות על דורות שעמדו ושנו את דברי התורה. עד שבאתם אתם, זוג גלמים, ושמטתם אותה מבין טלפיכם! כלבושי כוהן הדיוט," ציטט, לעגו נשפך עליהם כיורה רותחת. "והאם אין בידינו הלכה מפורשת, שאבנטו מפשתן בלבד?"

שני התלמידים כבשו את פניהם בקרקע. רבי אליעזר שילח אותם מעל פניו בתנועת יד. "לכו, הסתלקו מכאן. ממילא אין טעם שאוסיף להשחית עליכם את זמני." הם פנו לדרכם. אט־אט שבו השיחות בחדר והתחדשו.

"ואתה, מה עניינך?" נפנה רבי אליעזר אל יפתח. "האם גם אתה באת לכאן לשבש לי הלכות?"

"חלילה, כבוד הרב." יפתח עמד כפוף מעט, ידיו מוסתרות מאחורי גבו. הבטתי מרותק ברבי אליעזר. ראיתי רבנים בעבר, אך מעולם לא חשתי יראה כזו, כוח כזה שקרן מדמותו של אדם.

"שמי יפתח בן יואב," אמר, "ובאתי הנה בשליחות אדוני, אבויה בן עזרא."

"כן, כן, אני זוכר את אדונך," השיב רבי אליעזר בקוצר רוח. "מה לי ולו?"

יפתח החווה לעברי. "זהו בנו, אלישע, שהגיע זה עתה למצוות. אביו שלח אותו שילמד תורה מפיך."

לראשונה הפנה רבי אליעזר את מבטו לעברי. גון עיניו היה חום כה כהה עד שהיה כמעט שחור. הוא הציץ בי, בחן ופסל אותי, הכול בתוך שניות מספר. "נכחתי בבריתו," אמר. "הוא נולד ביום חורבן הבית. סימן מבשר רעות."

"בירכת אותו אז שיהיה גדול בתורה," הזכיר לו יפתח.

"אביו סחט ממני את הברכה הזו," השיב רבי אליעזר מיד. "מה עוד תבקש ממני?"

"הוא תלמיד ראוי לכבוד הרב," אמר יפתח. "היו לו טובי המורים. הוא דובר עברית, ארמית ויוונית, יודע על פה כמעט כל התורה, נביאים וכתובים, ושונה ארבע מאות הלכות."

"'כמעט' כל התורה," חזר רבי אליעזר בהטעמה, ואז פנה אלי שוב. "מדוע אתה חפץ ללמוד?" שאל.

כל אותו הזמן הוסיף יפתח לתמוך בי כדי שלא אפול ארצה. במאמץ עילאי של הרצון נשאתי בשתיקה את מבטו של רבי אליעזר, ולא השבתי דבר.

"מה? שמא אינך רוצה ללמוד?" שאל אותי. הוספתי לשתוק.

הוא פנה שוב ליפתח. "הנער אילם או סתם שוטה?" שאל. "אני עומד בראש ישיבה, מכהן כדיין העיר ונמנה עם זקני הסנהדרין. כל זמני קודש לתורה. שמא אדוני סבור כי אני אומנת, שבאת הנה להפיל לחיקי ילד שאינו רוצה ללמוד?"

"אביו רוצה שילמד," אמר יפתח, "ובכך העיקר."

רבי אליעזר הניד בראשו בעוז. "לימוד התורה הוא דבר שבין האדם ובין ריבון העולמים," אמר. "לאיש מלבדו אין חלק ונחלה בכך."

"הוא רצה ללמוד," ניסה יפתח, "כל חייו התכונן לכך. אלא שעתה…"

"מה?" שיסע אותו רבי אליעזר. "שמא דיבוק או שד נכנסו בו? התהום השתלטה על נשמתו? מה עניין לי מה רצה ומה לא רצה הזאטוט הזה?"

"כבוד הרב, אנא ממך," ביקש יפתח. הוראותיו של אבי היו מפורשות: "קח אותו ללוד, ברצונו או בניגוד לרצונו," הורה בטרם צאתו מן המרכבה.

יפתח הנמיך את קולו. "הנער, הוא טוען שהוא מאוהב. הוא נישא בסתר, בניגוד לרצון אביו. לכן לא רצה להישלח מביתו, ולכן הוא נוהג עתה כאילם."

אחת מגבותיו העבות של רבי אליעזר התרוממה. הוא סקר אותי בעניין מחודש. "נשוי בגיל שלוש־עשרה? על דעת עצמו?"

"משובת נעורים, לא יותר," מיהר יפתח להבטיח. "אביו הודיע לו שיגרש את הנערה אם לא ייסע…"

רבי אליעזר התעלם מדבריו. "הנח לו," הורה. יפתח שיחרר את זרועי ונשמטתי מאחיזתו. רק במזל הצלחתי להיאחז בספסל ולא ליפול ארצה.

"הילד חיגר, חלילה?" שאל רבי אליעזר.

"לא," אמר יפתח, "אלא שהוא צם זה יותר מיומיים, מאז שיצאנו מבית אביו."

התרגשותו של רבי אליעזר גברה כמדומה. "צם? מרגע שיצאתם?" יפתח הינהן. "אם כן, הנער חגג בר מצווה, נישא באותו יום, ומאז הוא שקוע בצום, ואתה בא לכאן ומפטפט על אביו ועל מה שאמרתי בבריתו?!" קולו התנשא שוב לכדי צעקה. כמה מן התלמידים שעמדו בסמוך הגניבו לעברנו מבטים. יפתח שתק, נבוך.

"אדונך, אבויה," שאל רבי אליעזר, ונעימה של דחיפות התגנבה לקולו, "מה מוצאו?"

"משפחתו מירושלים, כבוד הרב," השיב יפתח.

"שוטה שבשוטים! מה אכפת לי שם עירו. הוא כוהן? לוי אולי?"

"אכן," גימגם יפתח, "יש לאדוני הכבוד להשתייך למשפחת כוהנים, אף שהוא עצמו מעולם לא שימש בקודש."

"צא מכאן מיד," הורה רבי אליעזר. "צאו, צאו כולכם! השיעורים תמו להיום." התלמידים, שהיטיבו להכיר את רבם, מיהרו כולם לעבר הדלת. יפתח היה בין האחרונים לעזוב.

בתוך כמה רגעים נותרנו רק רבי אליעזר ואני באולם הישיבה. ישבתי על הספסל והוספתי להביט נכחי, תשוש מכדי להיות מופתע ממה שהתרחש סביבי. "עצום את עיניך," הורה לי.

לא התקשיתי לציית. כעת, משהאולם התרוקן, החל האוויר הדחוס מצטנן לעת ערב וריח השדות נמסך בו. שקט שרר סביבי, וכמעט מיד צללתי לאותו אזור שכבר נעשה לי מוכר, בין שינה ובין חלום בהקיץ. דמויות ומראות התרוצצו בתוך עפעפי מבלי שאנסה להיאחז בהם.

קולו של רבי אליעזר לא בא מבחוץ, אלא כביכול מתוך חלומי, רך להפתיע. "שווה בנפשך אמת מים," אמר. "כזו שמוכרת לך היטב." קולו הרגיע אותי, נסך יציבות בעיני רוחי. העליתי על דעתי את הכינרת, מימיה רגועים תחת שמש הצהריים.

"הבט במרוצת המים," הורה לי רבי אליעזר. "הנח לרוחך להיסחף בה. חוש את המים, את האור, את מרוצת האדוות." הינהנתי קלות, וכעבור רגע הוסיף: "עתה, אמור לי מה אתה רואה."

תחילה לא היה דבר אלא המים, מתנוצצים לעיני רוחי, אך מעט־מעט החלה תמונה להתגבש. ראיתי בית מפואר, עשוי כולו שיש. גברים לבושים לבן הסבו סביב שלושה שולחנות אדירים, ושולחן רביעי ניצב על גבי במה מוגבהת. צל שחור, אדיר, הסב לשולחן, והם התאספו וטרחו סביבו, מוזגים נוזל אדום אל תוך כוסו.

"אני רואה את זקני הסנהדרין מסיבים לסדר הפסח," אמרתי, "ומלאך המוות מסב עמם."

"מה עוד אתה רואה?" שאל.

הראייה היתה קלה יותר הפעם. עמדתי על ראש גבעה, לצדי רועה צאן מבוגר. בידינו היו קרדומים, וחצבנו בהם במשך שעה ארוכה. כשנשאתי את מבטי, ראיתי הר עצום מתנודד תחת מכותינו. כשעמדנו לקראת סיום מלאכתנו, מבלי שתהיה לי שליטה בכך, נשאתי את ידי ונעצתי בלבו של הרועה את הקרדום, שהיה עתה ללהב מאכלת. ההר התרסק ברעש גדול, אותיות הזדהרו בשמים, ולבי נמלא צער כה חד, שחשתי כאילו בלבי שלי נעצתי את הסכין. סיפרתי כל זאת לרבי אליעזר.

"מה עוד אתה רואה?" קולו של רבי אליעזר רעד קמעה בהתרגשות עצורה.

תשישות ממין שונה נפלה עלי, כזו שלא היה לה כהוא זה עם הצום, ואיימה להכריע אותי. כשיכולתי שוב להביט, ראיתי את עצמי עומד בהיכל עצום ממדים, שקירותיו עשויים משמי הלילה, והמנורות שדולקות בו הן אור הכוכבים. הייתי לבוש חושן, אפוד ומגבעת של כוהן גדול, ולנגדי התנשאה דמות עצומה, מכונפת, שפניה היו פני. בידה האחת אחזה הדמות ספר. דפיו היו דבוקים יחדיו וכרוכים בעור, מחציתו שחורה ומחציתו לבנה. התעלות ואימה היו מעורבות בו בשיעורים שווים. הייתי כה שקוע בספר, שרק כשהדמות הניפה את ידה השנייה, הבחנתי בחרב האש. פלטתי צעקה, בשרי בער, והאפלה אספה אותי אל קרבה.

*

התעוררתי במיטה רכה בחדר חשוך. חלון, שלא היה יותר מסדק בקיר, בישר לי שבחוץ כבר ירד לילה. לא ידעתי אם ישנתי שעה או שתי יממות. התיישבתי במיטה, ומיד נתקפתי סחרחורת שהפילה אותי שוב לאחור.

"ברוך מחיה המתים," אמר קול צרוד. "חששתי כבר שנצטרך לומר עליך קדיש." הבטתי וראיתי את רבי אליעזר יושב לצד מיטתי. כד מים היה מונח לידו, וזיעה נקוותה על מצחו. הוא נראה עייף, כאילו צעד חמישה מילין תחת שמש הצהריים.

רבי אליעזר ספק את כפיו, וכעבור רגע נכנסה דמות נוספת אל החדר. "השוטה חי, אם כי בקושי," הודיע רבי אליעזר, קולו שב לעוקצנותו הרגילה. "תצטרך לשלם לי את שכר החדר. הוא נועד לאורחי הישיבה, לא לתלמידים."

"תלמידים," אמר יפתח. "פירוש הדבר שתקבל אותו?"

"אם כך נגזר עלי," נאנח רבי אליעזר. "אני משער שאביו ישלם את דמי מחייתו?" יפתח הינהן. "כמו כן, עליו להבטיח שלא ירעיב את עצמו למוות לפני השיעור הראשון." הוא נטל כוס, מילא אותה מכד החרס וקירבה אלי. "שתה," הורה לי.

אינני יודע מהיכן נמצא בי הכוח לסרב לו. במקום לקחת מידו את הספל, צנחתי חזרה על המיטה. רבי אליעזר קם ממקומו ובחן אותי במבט שמורת־רוח והערכה נמסכו בו בשיעורים שווים.

"כמובן," אמר ליפתח, "ישנו תנאי נוסף. מסור לאדונך שאל לו לשלח מעל פניו את הטבחית או את בתה. הנערה נשואה לבנו כדין."

לא נזקקתי לאור רב כדי להבחין בתדהמתו של יפתח. "במחילה מכבודך," אמר לבסוף, "העדים אומרים שהנער קידש אותה במגילה של עובדי אלילים!"

"הראה לי," הורה רבי אליעזר.

יפתח נטל מצרורו את המגילה שהחרים ממני בליל הנישואים ושנותרה בכליו מאז. למרות העייפות והחולשה, כעס עלה בי למראה.

רבי אליעזר נטל את המגילה מידיו ובחן אותה באריכות. "'המשתה' של אפלטון," הכריז. "הנוכל הקטן התברך בכושר המצאה. המגילה של אביו?"

"חלילה!" מחה יפתח. "אדוני לא מחזיק דברי כפירה כאלה בביתו. ודאי השיג אותה בעצמו, בדרך לא דרך."

"היא רכושו, אם כן," פסק רבי אליעזר. "והנערה, לדבריך, בת מצווה. עדים היו?"

"שניים מנערי החווה," אישר יפתח. "הם אלה שבאו להזעיק אותי לאחר מעשה."

"הקידושין תקפים, אם כן," חזר רבי אליעזר והושיט את המגילה ליפתח. "קח את זו עמך ומסור אותה לארוסתו – היא רכושה כדין. איכות ההעתקה משביעת רצון. ערכה ודאי יותר מפרוטה, שהיא כל שנדרש."

"תקפים? לא ייתכן!" קרא יפתח, שוכח לגמרי את נימוסיו הקודמים. "הרי הנישואים לא מומשו, והוא רק ילד…"

"אני מצטער," קטע אותו רבי אליעזר, "באמת צר לי. משום־מה שגיתי לחשוב שאני ראש הישיבה הזו, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ומזקני הסנהדרין. והנה מתברר שאדוני בא הנה ללמדני תורה! מחל לי, רבי ומורי. אנא, בוא והורה לי מהם התנאים שבהם קידושין תקפים. הרי ודאי אינני שונה יותר מאלף הלכות על דיני קידושין וכתובות."

יפתח נותר ללא מענה. "אמסור לאדוני את דבריך," אמר, ואז סב על עקביו ויצא ללא מילה נוספת. רבי אליעזר נופף בידו כמי שמגרש מעליו יתוש, ואז הציע לי שוב את המגש. "עתה, התואיל בטובך לשתות, פגע רע שכמוך?" שאל.

"תודה," לחשתי.

"אל תודה לי," אמר. "הודה לריבון העולמים. הוא, ולא אני, הוריד את הגשמים והוציא את הלחם מן הארץ."

חלש מכדי לדבר, הנדתי בראשי. נדמה שהבין.

"אם כוונתך לנערה שלך, דע שגם את ההלכה לא אני בדיתי מלבי, חלילה." הוא הביט בי במבט חמור בעיניו הכהות. "ראה בכך את שיעורך הראשון והחשוב מכולם: אנו איננו ממציאים את ההלכה." הוא ביטא את המילים באיטיות ומתוך הדגשה. "מקורה בקדוש ברוך הוא. אנו לומדים, שונים, מקיימים ומלמדים." הינהנתי: כבר כילד למדתי שכך הם פני הדברים.

הוא קירב את הכוס לשפתי והשקה אותי בעדינות. גופי נתקף רעד למגע המים ולבי האיץ את פעימותיו. רבי אליעזר הרחיק את הכוס, מניח לי שהות להתאושש, ואז הניח לי ללגום פעם נוספת. הוא המתין עמי עד שאזרתי די כוח לקום לישיבה וליטול את ידי, ואז הושיט לי פרוסת לחם מרוחה בדבש. בירכתי לפני שאכלתי, והוא הינהן, מוסיף כל העת להביט בי בעיון. היתה מין מוצקות יתרה באוכל, תחושה של כבילה בשיבה אל הגוף.

סיימתי את פרוסות הלחם שהושיט לי ואזרתי עוז לבקש עוד. "תאכל מחר עם כולם," אמר. "לא מגיעות לך שום זכויות יתר רק מפני שתיקנת תענית על דעת עצמך."

הייתה שאלה נוספת שרציתי להציג לו, אך הוא הקדים אותי: "מה היה החיזיון השלישי?" שאל.

"אם כן, אכן היו אלה חזיונות?"

"כן, ודאי שהיו חזיונות," אמר, קצר רוח. "עתה אמור לי מה ראית."

"אני סבור שראיתי מלאך," אמרתי. עתה, הרחק מן המראות, המילים נשמעו באוזני כדמיונותיו של ילד. לדבר על לבושי הכוהן הגדול שלגופי נראה לי כביטוי נורא של יוהרה, ולכן לא אמרתי על כך דבר.

"ו…?" עודד אותי רבי אליעזר. "מה היה תואר דמותו של אותו מלאך? האם אמר לך דבר־מה?"

תיארתי לו את המלאך המכונף שפניו כפני. "הוא הניף עלי חרב של אש." הזיכרון שילח בי רעד.

"זהו? הניף עליך חרב ותו לא?" הוא נשמע מאוכזב קמעה.

"יכולתי לחוש אותה צורבת בבשרי," אמרתי, מתאמץ להסביר לו את מה שחשתי. "ובידו השנייה היה ספר," נזכרתי.

"ספר? תאר לי אותו."

סיפרתי לו על הספר שכדוגמתו לא ראיתי, על הדפים המרובים האסופים יחד בכריכה שמחציתה שחורה ומחציתה לבנה.

הוא בחן אותי במשך רגע ארוך, מהורהר, ולאחר מכן הניד בראשו כמי שמנער שינה מעפעפיו. "הלילה תוכל להוסיף לישון בחדר האורחים," אמר. "מחר תהיה כאן עם זריחת החמה לשיעור הראשון."

"אנא," ביקשתי. "טרם אמרת לי מה פירושם של הדברים שראיתי."

"נראה שעלינו להישמר מפני מפולות סלעים," אמר ביובש. "אך מלבד זאת, אף אני אינני יודע מה ראית. נבואות אינן עניין פשוט לפענוח."

"אתה אומר…" היססתי. תהיתי כיצד אוכל לבטא את המילים מבלי להישמע כשוטה, אך לבסוף אמרתי נואש. "רצונך לומר שאני נביא?"

"אל תתרברב," גער בי, ידו האחת מושכת בזקנו, "אתה רחוק מלהיות נביא. אך ישנם מצבים שמעוררים באדם ניצוץ של נבואה. אתה קיבלת עול מצוות ונישאת באותו יום עצמו, ואז עינית את נפשך, וכך הפלגת מעבר לעולם הזה."

שקלתי את דבריו במשך רגע. "האם אוכל לעשות זאת שוב?" שאלתי.

"אם תימצא ראוי," השיב, "ואם יהיה רצון מלפני ריבון העולמים, לא תהיה זו הפעם האחרונה. טוב שבאת אלי כשבאת. רק שמור בסוד את מה שראית, והקפד שלא תוכיח את דברי מי שאומרים שמאז החורבן ניתנה הנבואה לשוטים." בזאת נפטר ממני רבי אליעזר והותיר אותי לבדי בחדר. המתנתי עוד עת קלה עם ברכת המזון וצפיתי בו כשחצה את החצר ויצא מבעד לשערי הישיבה, אדרתו מתבדרת אחריו במשב קל של רוח קיצית.

.

איל חיות־מן סיים לאחרונה דוקטורט בחקר קבלה באוניברסיטת תל אביב, מבקר ספרים ואלוף אירופה בדיבייט אוניברסיטאות. "מסכת תהום" הוא ספרו הראשון – וגם הפרק הראשון בעלילותיו של אלישע בן אבויה. כתב היד של הספר זכה בפרס שר התרבות לספר ביכורים לשנת 2023.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "נודדות הציפורים", רומן בכתובים מאת צחי פרבר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן