כל החזיונות בחושך: על ספרה של עמית זרקא
שרי שביט
בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לוֹעַ / מַעֲבִירוֹת לַיְּלָדוֹת / שֶׁמַּתְחִילוֹת לִפְתֹּחַ / הָרַגְלַיִם וְהַפֶּה / בַּהַתְחָלָה שֶׁל עֶרֶשׂ / אַחֲרֵי זֶה / שֶׁל זִיּוּן / וּבַסּוֹף לִפְעָמִים / עַד הַמִּיקְרוֹפוֹן / הַפֶּה וְהָרַגְלַיִם / קוֹל / לְהַגִּיד / זְדַּיְּנוּ
"הפה והרגליים", עמית זרקא.
השיר הפותח את ספרה של עמית זרקא כל החזיונות בחושך נפתח בדיווח על פגיעה מינית ומסתיים בקללה. שורותיו הקצרות של השיר טומנות מהלך פואטי רחב ומפותח, שמהווה מפת דרכים רגשית לקריאה בספר כולו. רבים משירי הקובץ עוסקים בקשר בין טראומה מינית לבין היכולת להירפא ממנה – מהלך שהמשוררת מעמידה למבחן באופן תדיר.
עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובימאית, שהשתייכה בעברה לעולם הדתי. יצירותיה עלו בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, וכל החזיונות בחושך הוא ספרה השני, שראה אור בהוצאת עתון 77 במסלול ליווי השירה של מפעל הפיס.
מרכז הכובד של השירים טמון בפגיעה מינית שמקורה בילדות, אך לא מסתפק בכך. שירי הספר משרטטים בכללותם מהלך רחב יותר, הנע בין תחנות שונות בחייה של הדוברת, תנועה המאפשרת מרחב הזדהות והכרה מצד הקוראים. התוכן העולה מן השירים קרוב למסע חניכה – ניסיון למצוא זהות ושייכות בעולם, לדייק ולבטא את הרצונות והתשוקות הפרטיים, לעמוד על הרגליים מבחינה רגשית וכלכלית, לנהל מערכות יחסים, לקבל ולתת אהבה. התוצאה היא קובץ שירים יפהפה ונועז, שישאיר את קוראיו בתחושת השתאות עמוקה, או לכל הפחות הזדהות.
אותה קללה, "זדיינו" המופיעה בשיר הראשון בציווי ובלשון רבים, היא התשובה המתריסה שיכולה להציל את "הבנות הנגועות," אותן מגייסת זרקא לכדי קהילה אחידה. המבע השירי המכונס לכדי גוף ראשון רבות, כמו מגדיל את רצון הבנות להשיב בעלות על גופן בעזרת המיקרופון – באמצעות מילים בווליום מוגבר שיבטאו את אשר עבר על נפשן.
שיר זה מבטא יסוד תיאטרלי המטשטש את המרחב שבין שירה מולחנת לשירה כתובה. אך המיקרופון משמש לא רק יסוד פרפורמטיבי, אלא גם פונקציה למערכת הכוח שמציבה זרקא אל מול קוראיה. הם הקהל, ואילו היא האחת, המשוררת, עומדת ו"מציגה" מולם את הדברים שלא ירצו לשמוע, בלשון רבות, באמצעות השירה. ובהחלט נדמה כי מיקרופון מטפורי ניצב אל מול רבים משירי כל החזיונות בחושך. מכשיר פואטי מגביר קול, חף ממלודרמטיות או קיטש, שמטרתו להדהד את דברו בעולם בעוצמה גדולה.
שירי הספר (הצנום בגודלו) מגוונים בתוכנם ובצורתם. חלקם עוסקים בזיכרונות ילדות, חלקם בהתאהבויות שנכשלו בגברים ובנשים, חלקם בזהות הדתית שנטשה הדוברת ובחילוניות החדשה שרכשה לעצמה, כמו למשל בשיר "אורפה": "יַלְדָּה שֶׁל סוּרְיָה לְבָנוֹן טוּנִיס וְאוּרְפָה … חוֹלֶמֶת עַל מוֹסְקְבָה בִּטְבֶרְיָה ד, קוֹרֵאת לָהּ הָעוֹלָם / חוֹלֶמֶת עַל בַּלֶּט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעַל טוּסִיק קָטָן". חלקם הניכר, כאמור, עסוקים בהשלכות הפגיעה המינית. אך הפגיעה עצמה – כמו גם התיאור הנטורליסטי של התוקפים והקורבנות – אינה מתוארת. ודווקא על שום כך, כשהחטא הגדול מכול נשאר בגדר היעדר בלתי כתוב, משאו הרגשי נוכח ומתעצם במהלך הקריאה.
מבחינה מוזיקלית שירי הספר ניחנים באיכות מיוחדת. בתי השיר שולטים היטב בצלילי המילים ובמשקלם עד לכדי מנגינת מילים מקורית. מרבית משפטי השיר נחתכים לשורות קצרות, לעיתים של מילה או שתיים, כמו משולים לדחיפות וללהט שדרכם נכתבו. כך גם בשיר "פעמון הזכוכית": "הַהֶרֶס וְהַבְּרִיאָה / בְּגוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי / בַּגְּבוּלוֹת / הָעוֹר צוֹרֵחַ אֶת הַפַּעַר."
החומרים העולים מן השירים סובבים סביב אובדן התמימות אחרי טראומה קשה, וסביב המאבק התמידי בין "האני הגדולה" שהתגברה על שקרה לה וקוראת תיגר על המשברים בטון מרדני, לבין "האני הקטנה" האבודה, שלנצח תישאר פגיעה. אך מערכת היחסים הלירית שמנהלת המשוררת עם הטראומה המינית (שלא פעם מסתתרת בספר תחת מילים שונות מהשורש אב"ד – ביניהן "אבדון", "אובדן" או "התאבדות") היא מערכת יחסים חוקרת, למדנית וסקרנית. דיאלוג מקורי זה מייצר שירה שמצליחה להרחיב את גבולות ההזדהות הרגשית שלה. זוהי לא עדות על פגיעה מינית ספציפית ועל השלכותיה הנוראות. זוהי הגדלתה המדומיינת של הפגיעה המינית, הנשית האישית, לכדי תופעה כללית שנהפכת לאם כל הפגיעות. בערכה המצטבר, הפגיעה הכללית נקראת לרגעים כקולקטיבית, ובכך הופכת את השירה של זרקא לשירה פוליטית־חברתית, הקוראת תיגר על עוולות החברה. את זאת למשל מבטא השיר "כל אונס לדורות," המציג את הנפגעת בלשון מוכפלת – "אַלִּימוּת בַּמֵּחַ עֶצֶם / הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר / אָנַרְכִיַּת הַטַּבָּעוֹת /…אֵין רַעַל / שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג / מַחְזוֹר הַדָּם / מַחְזוֹר / נָשִׁים / רֶחֶמִים / וְקִלְּשׁוֹנוֹת."
תנועת השירים כולם חותרת, לעיתים בזעם אלים, לצלילות של יופי אסתטי. רובם קצרים מאוד, שירים המדומים לפעימות לב קטועות של שפה. בחלקם הדוברת השירית מחליפה תדיר את המגדר שלה, אמצעי אמנותי שאפיין את שירתה של יונה וולך ובו מתנסים גם משוררים עכשוויים נוסח אופיר משרקי ואורי פרץ. וכך כותבת זרקא:"אֲנִי חוֹמֶר חַם זוֹרֵם / אֲנִי מַרְהִיב / אֲנִי קַיָּם …/אֲנִי / שָׁוֶה אֶת כָּל הַדָּם / אֶת הַשְּׁבָרִים בָּעֲצָמוֹת / שָׁם / אֲנִי שָׁוֶה לִחְיוֹת / שָׁוֶה אֶת דָּלֶת הָאַמּוֹת / אֶת הָרָעָב / הַהַשְׁפָּלוֹת." שיר זה, שעוסק בדימוי עצמי מרוסק שלאחר השפלה, מעלה אפשרות של השבת העצמאיות לסובייקט דרך פירוק והגדרה מחדש של הגוף הגברי.
שירים אחרים מתייחסים לארון הספרים היהודי ולדיאלוג עם מסריו. המרתק מכולם הוא "פרולוג" שמתכתב עם רבי נחמן באופן ישיר. שיר זה נפתח בהקדשה "לרבי נחמן, מעשה באבידת בת מלך," ומתאר סטוץ תל־אביבי קצר בין גבר לאישה צעירה בעלת "אבדון מפואר," המחפשת זיווג ל"גופה הנטוש". "לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת / עָלִיתִי לַדִּירָה. / אָלֶנְבִּי הָעֲצוּבָה נִמְצֵאת בְּתוֹךְ הַחֲרַכִּים," כותבת זרקא, ובהמשך, "אֲנִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם מִי שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי. / (אוֹמְרִים: זִיֵּן) / נָתַתִּי." בבית האחרון אומר הגבר לאישה: "'אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתָךְ הַזּוֹנָה שֶׁל תֵּל אָבִיב' / (לָחַשׁ אֵלַי שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד וְאֵינֶנָּה)". המשפט האחרון המוצב בסוגריים חושף את המתח בין ה"אני" שהולכת לאיבוד בהווה השירי בזמן האקט המיני, לבין ה"אני" המתבוננת על הסיטואציה ממרחק הזמן ומדווחת עליה. בשורות מצמיתות בשיר אחר היא מיטיבה לדייק את המחיר הנפשי של הטראומה המינית החוזרת ומתדפקת על הנפש בכל מפגש ארוטי: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַהֲבָה / גִּלִּיתִי עוֹד צְעָקוֹת לְדֻגְמָא תְּלִיָּה / כָּל סוּג מִיתָה / הוּא פֶּצַע. כָּל פֶּצַע חִזָּיוֹן / כָּל סוּג מִטָּה מַנְגָּנוֹן."
השיר "פזמון לזהבה", המרפרר לאגדה העממית על זהבה ושלושת הדובים, בא חשבון עם אובדן התמימות: "הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֶהָבָה / הָפְכָה דֹּב / זָכָר / בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ / זָכַר אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם לְזֶהָבָה / זָכָר אֵיבָרִים כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע / זָכַר אֶת הַבִּזָּה". זהבה הבובה כפי שהכרנו אותה כבר מתה ולא קיימת, משום שזרקא שכתבה אותה מחדש בעבור קוראיה, בראה מחדש את האגדה העממית. בגרסתה שלה, היא מצביעה על האפשרות שזהבה והדוב הם ישות אחת. הבוזזת זהבה, והנבזז הדוב, המשולים בשיר זה לתוקפת ולקורבן – או בקריאה מהופכת לתוקף ולקורבנית, מתערבבים זה בזה עד לכדי מקשה אחת.
הדבר שנשאר מזהבה "המקורית" הוא זיכרון של גבר שבזז את גופה. אך הזכר הגברי בשיר משתתף בעל כורחו במשחק מילים שפירושו זיכרון. הגבר הזכר הוא בו־זמנית גם התוקף, אך גם גבר שהדוברת השירית מצווה עליו לזכור את שחולל. יצור כלאיים שהיא מבייתת, באמצעות כלי התיקון שלה: מילים ועוד מילים.
שירים רבים בספר נותרים בגדר אניגמה ולא מפורשים לקורא באופן מושכל, ולא תמיד לטובתו. ביניהם "לואיז" – המספר על ספק רומן ספק פנטזיה של אישה עם אישה. לעומתם עומד שיר כמו "כל אונס לדורות" המספר באופן מפורש וחסר רחמים, את השלכות החוויה עצמה.
בשיר מכמיר לב וחסר שם תוהה הדוברת כיצד נראים החיים אחרי הפגיעה המינית, וכמה קצר המרחק בינה לבין האבדון המוחלט: "ווּמָה הַבֶּן אָדָם מַגִּיעַ אִם בִּכְלָל / עַד לְאָן יָדוֹ / אֶל הַנּוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה / אֶל / סַכִּין מִטְבָּח / אֶל חֶרֶב / יָדוֹ מַגַּעַת עַד כְּדֵי הַזִּקְנָה / וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב." בנקודה זו מחברת הדוברת בין לשונה שלה המדוברת לבין לשון בראשית, ובכך מצביעה על המתח שבין ריקון העולם הפנימי לבין סיפור בריאת העולם המיתולוגית, שלא מצליח להגן על הפרט.
אך נדמה כי קובץ השירים כל החזיונות בחושך, הכתוב בכישרון יוצא דופן, לא מייצג את קולה של נפש אחת בעולם לבדה. מחוויית הקריאה בו מזדעק דבר גדול מכך. קול של דור צעיר שנאבק להגדיר את עצמו לאחר טראומות קשות, ומשתמש בשפה השירית על שלל רבדיה כדי להחזיר להוויית החיים את המקצב הפועם, את התשוקה הבריאה. "אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲבוֹד," כותבת זרקא. "יֵשׁ לִי כַּדּוּר / בַּתִּיק / אֶחָד בָּרִכּוּז / אֶחָד בָּאֶקְדָּח / רוֹלֶטָה / הַכֹּל דָּבִיק מִטָּעֻיּוֹת".
שירה טובה היא שירה שמתמקדת במקומות האפורים והקשים, אלו שלא מסתדרים ולא מסתתרים, ולרוב חסר בהם סוף טוב. חמושה בחומרים נפשיים עוצמתיים, מבע שירה מרדני וכתיבה מקורית ומיוחדת, מצליחה עמית זרקא להפוך את חזיונה הפרטי לדבר גדול מסך חלקיו. ספר זה ניחן בכל התכונות הטובות ששירה עכשווית צריכה לשאת על גבה: תחושה עזה של חיות, המעורבבת בכאב עז.
.
.
שרי שביט היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות. עורכת כתב העת "מאזניים." פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושירה. ספרה האחרון "כשרון דיבור" ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2021. רשימות פרי עטה ראו אור בגיליון 87 של המוסך, ובגיליון מיום 10.02.22.
.
עמית זרקא, "כל החזיונות בחושך", הוצאת ספרי עתון 77, 2023.
..
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
