.

לימונים מתוקים

שרית גורן

.

נירה הלכה בקושי רב בכביש הראשי של המושב הירוק והשומם. איש מיושביו המפונקים לא העז לצאת מהמזגן המרכזי ולנטוש את סלונו המעוצב בסגנון כפרי מודרני, המותאם לכל צרכיו.

אבל נירה הלכה בחום הכבד, איתנה כחלוצה. היא חייבת להגיע לחוות הלימונים המתוקים של עליזה שטקלר. היום מירבי הקטנה שלה באה לבקר, והיא רוצה להביא לילדים שלה לימונים מתוקים. בייחוד לאהודי שכל כך אוהב צמחים וטבע, ומסכן קטן, גר בעיר המלוכלכת. היא צעדה לבדה, למרות רגליה הצולעות ושני השברים בירכיים, שהיה צריך לאחות בברגים. היא אחזה באומץ במקל ההליכה הארור, שהיא שונאת שנאת מוות, והרגישה כל צעד, כמו סכין חדה. כאב מעולם לא הרתיע אותה, ובחמסין הייתה רגילה לעבוד מילדות. הבטלה, לעומת זאת, גרמה לה סבל רב. הייתה לה משימה לבצע ונכדים קטנים לארח, ועבודה תמיד כרוכה במאמץ.

נירה המשיכה ללכת בחמסין לאט ובנחישות, כאילו הייתה ילדה קטנה שהולכת אחרי הוריה בפרדס.

עכשיו הכול נראה לה זר, אף שהכירה את המושב הזה מילדות, כשעוד הייתה מטיילת לכאן עם בני המושבה כדי לקטוף פרחי בר. הם היו ממלאים את ידיהם הקטנות כלניות, נוריות ורקפות. כל ילד קטף כמה שידיו הצליחו לשאת. פעם היה מותר לקטוף הכול, והם היו משוטטים לבד רחוק מהבית, ומביאים להוריהם, שעבדו רוב היום בלול ובמשק. הוריהם היו מניחים את הפרחים באגרטלים שהגיעו באונייה מרוסיה או פולין.

האגרטלים ההדורים היו החפצים היפים ביותר בבית הפועלים הפשוט בן שני החדרים, שספרייה גדולה מילאה את כולו, ובעונת הקטיף גם שקי תפוזים.

היא חלפה על פני הווילות האימתניות של שנות השמונים, על חלונות העץ החומים שלהם, הגגות האירופאים והשפריץ המלוכלך. הן עמדו בלב חצרות זרועות עצי דקל או קקטוסים מסוגננים שיצאו מהאופנה מזמן. חצרות ענקיות ומבוצרות, מטופחות כמו הגנים הלאומיים של המלכה, וריקות מילדים ופרחים עונתיים.

נירה חלפה ליד המסלעות הגבוהות המגוננות, שהגדירו טוב כל כך את מושגי ההצלחה של שנות השמונים, והן, במבטן הגבוה והיהיר, הצלו מעט על הליכתה, בלי שהתכוונו לתת צל לאיש, ובטח שלא לזרה מבוגרת מהמושבה השכנה.

בין שערי הברזל המסוגננים, שנעשו תמיד בהזמנה אישית, נדחפו הבתים החדשים: חסרי גג, בצבעי אפור או לכל היותר בז׳ אפרפר, חצרותיהם קטנות, כי המועצה רצתה למקסם את אפשרות הבנייה. הבתים האלה, על גדרות הפלסטיק הלבנות שלהם או האלומיניום האפור בפרופיל היי־טק, הזמינו זוגות צעירים, ואלה מילאו אותן בטרמפולינות ענקיות שתפסו ממש את כל החצר. את מעט החצר שנותרה מילאו בריכות לטקְס מתקפלות שוות לכל נפש. בחנייה ובכניסה לבית עמדו בימבות עממיות, בקועות ודהויות משמש, ג'יפונים ואופניים. הצעירים החדשים מהעיר היו מזמינים גנן אולי פעם בחצי שנה, לתקן את סימן החריכה שהשאירה בריכת הלטקס על הדשא ולרענן את הפרגולה. החצרות האלה ידעו שלעת ערב, כשהחום הכבד יעבור, ימלאו אותן ילדים וחברים, מכרים מהעיר, או אנשים חסרי גינה. הם יפעילו מוזיקה ואת המנגל החשמלי, עד שעות הערב המאוחרות.

נירה, שגרה בבית הישן של סבתהּ, שהקימה את המושבה שליד המושב הזה, לא הייתה שייכת, לא לאלה ולא לאלה. אבל היה לה כל מה שהיא צריכה והיא לא מתלוננת. במיוחד עכשיו שגם מירבי כבר בסדר.

העיקר שעכשיו כולן מסודרות. הגדולה שלה שאף פעם לא היה צריך לדאוג לה, והשנייה היפיפייה והנעימה, ועכשיו גם מירבי, עם כל הכעס שלה, והאומנות שלה, והבחירות המוזרות שעשתה, שאלוהים ישמור כמה שהיא דאגה לה, ממש מגיל הנעורים.

היא נזכרה בבתה חוזרת מפסטיבל ערד עם הנזם ההוא באף, והעיניים השחורות מאיפור, שגרמו לנירה לבכות ולא לדבר עם מירבי שבוע. הזיכרון הזה כל כך החריד אותה, והיא לא הבחינה בשלט הקטן התלוי על תמרור עצור: "הלימונים המתוקים של עליזה".

נירה חשבה על כך שמירבי העדיפה לנסוע שעה וחצי בשלושה אוטובוסים, רק לא ללמוד פה. כל האנשים האלה שהסתובבה איתם, עם שערות ארוכות, והפסטיבלים, שלא נדע. ואחר כך כשהיא הלכה ללמוד משהו שאין בו כסף ולא עתיד, ובקושי פרנסה את עצמה, וחיפשה את עצמה בהשד יודע איפה. זה לא שאין לה שכל. הרי בבית הספר היסודי הייתה ממש תלמידה טובה.

וכמו שקרה אז עם מירבי, שהפכה מילדה טובה, לדבר שהיא, נירה, לא יכולה להבין, גם עכשיו, כשהלכה, היא הבינה שהיא במקום מוכר שהפך ברגע, בלי שהבחינה, לשונה לחלוטין. היא לא זיהתה דבר והיא הייתה לגמרי לבד.

הבתים המבוצרים עמדו בפנים חתומות, חלונותיהם אדישים לאישה שבחוץ. היא לא רצתה להפריע לאף אחד בשעת הצהריים. היא עצרה לרגע, ואז ראתה לימינה בית קטן וישן, עם גג רעפים דהוי. מסביב לבית צמחה גדר חיה, ושער הברזל החלוד שלו היה פתוח.

משהו בבית הזה הזכיר לה את הבית של הוריה. לרגע אחד הייתה כמו ילדה שחוזרת הביתה מיום לימודים. עוד רגע היא תוריד את התיק מהגב ותשתה מים ותאכל עוף עם פתיתים ותלך לעזור להורים במשק.

פרחים עונתיים עודדו את רוחה משני צידי השביל השבור, וליד הדלת פרח שיח ורדים מטופח. החצר הקטנה של הבית הייתה עמוסה במשחקים, ושתי ילדות עשו גלגלונים על יתרת הדשא.

"אבא," צעקה הילדה הקטנה, "יש פה אישה מבוגרת."

מתוך הבית יצא גבר גבוה. הוא היה מוכר לנירה, והיא אמרה:

"אתה היית תלמיד שלי." זאת הייתה המסקנה המתבקשת, כי כולם היו תלמידים שלה,  ומדי פעם הייתה פוגשת אותם כשהם בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, ופניהן פני אנשים מבוגרים, שהזמן לא הותיר בהם זכר לילדים הפרועים שהיו.

האיש חייך. הוא לא הביט בה כשאמר, "לא הייתי תלמיד שלך. את אמא של מירב ארז."

"כן," היא ענתה מופתעת, ועדיין לא זכרה אותו. הרי אחרי שמירב עברה לבית הספר בעיר היא ניתקה כל קשר עם הילדים פה. זה לא היה נאה לה יותר.

"אני עידו מאירי. היינו יחד בכיתה ז'," אמר הגבר הגדול, גופו נטוע בנימוס חסר אונים, ועיניו רוצות לסגור את הדלת.

" כן." היא הכירה את השם שלו, כי שמעה אותו בזמנו ממירבי לא פעם.

 "אתה עשית את המוות לבת שלי," היא אמרה בפשטות.

הוא הביט בלית ברירה במורה, שפעם נראתה לו הרבה יותר גדולה, וכעת עומדת בקושי, אוחזת מקל הליכה, והיא כמעט מחצית מגובהו, ואמר:

 "הייתי פעם ילד רע." ואז הוסיף לעצמו, אבל בקול: "אני לא רע יותר."

נירה חשבה על כל אותן הפעמים שמירב ביקשה לעבור כיתה בגללו, והיא אמרה לה שעם קושי צריך להתמודד. ככה הם חשבו פעם. הוא חשב על הסיפור הזה, שהשמיט לחלוטין כאשר היה מספר לבנותיו על ילדותו היפה. והאמת המציקה, שלא נאמרה מעולם מפי אף אחד מהם, עמדה עכשיו יחד איתם ליד הדלת, בעיניים גדולות ופקוחות, לא מתקפלת, לא מאשימה, ולא בורחת יותר.

"למירבי יש שלושה ילדים, בעלה מהנדס, והיא עצמה מורה לאומנות," נירה נידבה לו מידע שלא ביקש לדעת והיה עבורה חשוב כל כך, ושאלה עליו. הוא אמר לאישה המבוגרת שהוא אבא לשתי בנות, ולא פירט עוד.

הוא ליווה אותה ותמך בה עד ל"חוות הלימונים המתוקים של עליזה", בדק שהיא לא נופלת, והלך. עליזה הכינה לה קפה, וארזה לה חבילה של לימונים, שנראו רגילים לגמרי. בשביל זה כל העניין.

עליזה לא רצתה לקבל מבת כיתתה מהיסודי כסף, מה עוד שאנשים פה אוהבים "לימונים מתוקים" כשהם מארחים בפרגולה. אבל נירה התעקשה, ועליזה לקחה את הכסף. בכל זאת יש לה עסק לקיים. עליזה הנמיכה את הקול, למרות שהיו רק שתיהן בחדר, ואמרה שהבחור הזה התחתן עם בת המושב, והוא עובד משהו בהיי־טק. היא לא יודעת בדיוק מה, כי היא, עליזה, לא מבינה בהיי־טק שום דבר, והוא בחור טוב.

כשנירה הגיעה הביתה היא הניחה את הלימונים. היא השעינה את המקל הארור במזווה ולא ישבה. היא ניגשה להכין עוגיות, ועוגה, וגלידה משני סוגים, לילדים של מירבי. הכאב התפתל וזחל לגבה. כעת היא הרגישה את רגליה בקושי. היא נשענה בידיה על השיש כדי לייצב את עצמה כשהיא מזלפת את עוגיות הקצפת, שמירבי אוהבת כל כך. אלה שהיא תמיד מכינה לה ליום ההולדת. לחלקן הוסיפה מוס שוקולד, בשביל מירבי, ולחלקן הוסיפה סוכריות צבעוניות, בשביל הנכדים.

הרי הורים תמיד עושים מה שהם יכולים בשביל הילדים שלהם, ולפעמים הם פשוט לא יודעים מה לעשות, והילדים, הם משתנים, וגדלים כל כך מהר.

כשסיימה, התיישבה לשולחן ופתחה את אחד הלימונים. היא טעמה אותו, מצפה לאכזבה: היום כל אחד ממציא את עצמו מחדש. הלימון היה מתוק. לימון מתוק.

הילדים של מירבי ישתגעו על זה. אפשר לומר על מירבי מה שרוצים, לאן שהיא לא הלכה שאלוהים ישמור. אבל בסוף גם היא, למרות כל השיגעונות שלה, נעשתה ילדה טובה. ואפילו שקצת מאוחר בחיים, ממש ברגע האחרון, גם אמא טובה.

.

שרית גורן היא מחזאית, תסריטאית, סופרת ומורה. ספרה "גילי והמכשפה הקטנה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2011, וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. מחזה פרי עטה, "הג'ירפה הנמוכה", הוצג בתיאטרון אורנה פורת.  

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת בלה שגיא

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מחשבת הצורה וצורת המחשבה: על "המגרפה" מאת שרון אס

נדב ליניאל

.

1.

ספרה החדש של שרון אס, המגרפה (אפיק, 2021), נדמה בקריאה ראשונה כהמשך ישיר של ספריה הקודמים, אגף נוסף בבית המידות שאס בונה מלבני שירתה מאז צאת ספר ביכוריה, אם ההר נעלמה (הליקון, 1997). כלומר, חטיבה נוספת, אורגנית, של אותה פואטיקה מלוכדת שהלכה והשתכללה מספר אל ספר. אך כשם שהמגרפה הולך ומעבה, הולך ומעמיק ומשכלל את קולה של אס, הספר יכול להיקרא כקריאת תיגר על תנועת ההצטברות הזו. קריאה כזו מעמידה את הספר לא (רק) כהמשך טבעי, אלא גם, ואולי דווקא, כדין וחשבון עם שירתה שלה, ובכלל זה, אולי דין וחשבון עם השירה עצמה, עם אותו דבר חמקמק, בלתי מפוענח לעולם הנקרא השיר הלירי.

.

2.

גם כאשר הספר שב וחוזר אל טריטוריות פיגורטיביות, סמנטיות, לשוניות ובעיקר אינטרטקסטואליות המוכרות לקהל קוראיה, הוא מפנה את הלשון פנימה, אל הצורה, ופנייה זו אל חומריו המוכרים של היקום השירי של אס פועלים כעצמים שעיקרם, אולי, התייחסות עצמית. אך מחווה זו – הפנייה מן החוץ אל הפנים – אינה, או לכל הפחות אינה רק, פעולה של התענגות. שירי הספר "פונים פנימה", כפעולה עיקשת ונוקבת של אינטרוספקציה, של בחינה עצמית, העשויה – כמו כל התבוננות רצינית – ממיזוג מאוזן מאוד של סקרנות וחירוף נפש. מן הבחינה הזו, הפניית המראה פנימה אינה פעולה ארס־פואטית במובנה האוטומטי, הצפוי (כלומר חקירה של ממדים ידועים־ממילא ביחס לפעולת הכתיבה, כמו שאלת ההשראה, המקור [מאין נחלתי את שירי], שאלת הפורטרט העצמי [אותה מראה קמורה של אשברי] או אפילו שאלת הציטוט [שאס נדרשת אלה באופן בהיר בספרה נתיני השמש כשהיא מביאה, בעקבות אליוט, "תוכן עניינים" שכולו ציטוטים משירים של משוררות ומשוררים קודמים לה, כולם מרהטים את ספרייתה הפרטית, הנפשית]). לא. כאן השאלה היא רחבה ועקרונית בהרבה – מהו אותו החומר שממנו עשוי השיר. מה צורתו? כלומר, מהי האידאה של השיר הלירי?

.

3.

אך ישנו עוד איזה ממד, תחום, סמוי – כמעט מוחשי – שבו ספרה החדש מתקיים, בעת ובעונה אחת, כהמשך וכסמן־של־סף בשירתה, כתפנית־נשימה, ביחס לשירה הקודמים. ספרה שיריה הקודם, מוזיקת הנתיב הרחב (אפיק–הליקון, 2015) נקרא (ואפשר שנכתב) כיומן אֵבל בעקבות מות האב (הממשי, הביוגרפי), ועיקרו הליכה עיקשת אל תוך שאול השכול, בעקבות אורפאוס. המסה של אס, היום שאחרי (אפיק, 2019), אף היא יומן אבל, אף היא הליכה בעקבות האב, כדי לראות איך ומדוע סופוקלס פנה עורף, או מוטב, נטש את השירה (מסלול שניטשה שרטט, בעקבות אריסטו ואפלטון, ביחס לנפילתה הטראגית של הטרגדיה עצמה). חקירות העומק הללו חיוניות. רק אחריהן תיתכן החקירה הנועזת – שפשרהּ גם חזרה אל השירה וגם התבוננות עליה, מן הצד, ממרחק. חקירה שעניינה, כאמור, דין וחשבון על צורת המחשבה ומחשבת הצורה של השיר הלירי.

.

4.

העוקבות אחר שירתה של אס והקוראים בשירתה מאז שנות התשעים המאוחרות ימצאו כאן, ודאי, הרבה מחומרי החיים ששימשו והזינו את הפואטיקה הזו מראשיתה; פיגורות, ארכיטיפים ואינוונטר שלם של "חומרים" מהתרבות היוונית והרומית (גלריית האלים של הפנתאון, המיתולוגיות של אובידיוס, סיפורו של אורפאוס כאבי המשוררים, דמותה של ספפו כאם המשוררות, וכמי שבראה, בשירתה, את השיר הלירי כאפשרות של דיבור נפשי). לצידם מתגלים כאן (אולי, במידה רבה, לראשונה) גם שלמה המלך (כ"הוגה" וכ"אדריכל" של היכל האלוהים), קהלת (כמנסח של האלגיה היהודית) וקולות רפאים אחרים (שייקספיר, וולף, דנטה) המצטרפים אל המקהלה, משתתפים בקפלת הקולות של שיריה.

.

5.

בלב רבים מן הטקסטים – ספרים, שירים, פואמות, מסות – שאנחנו מכנים (בצדק, גם אם בראייה מסולפת, לעיתים) תחנות היסוד של ספרות המערב (מה שקרוי לעיתים The Great Books) ניצב רגע, ניצב אובייקט, שאוצר בתוכו ממדים רבים של היצירה עצמה, מומנטים עקרוניים שתופסים את "הגיונה" של היצירה, את עולמה. אובייקט – כמו מפתח – ליצירה עצמה. חומות העיר ארך בעלילות גלגמש, שעליהן (כך אנחנו מבינים) כתובה היצירה עצמה (כלומר, ההבנה שהקריאה של השיר היא שער ותנאי כניסה אל תוך החברתי, או לכל הפחות, האנושי). שטיח הקיר שפנלופה אורגת ופורעת עד בואו שובו של אודיסאוס באודיסאה (עצם האריגה והפריעה היא הגיונה הנרטיבי של לשונו של הומרוס, החורגת מן העיקר רק כדי לשוב אליו בסוף), תבליט הקיר על כותל ארמונה של דידו באינאיס (כלומר לא רק הפיכה של אימת המלחמה לאמנות, אלא הפיכתה לספרות, בתוך הספרות) הצלב בברית החדשה (לא רק כתנועה של הצטלבות בין הגיונה של היהדות ותפיסת העולם היוונית־רומית ביחס לאפשרות של גילום האלוהי באנושי, אלא כאובייקט ש"ממחיז" של האלהתו של אותו האיש בדיוק ברגע של מותו האנושי, הגופני). לא צריך להרחיק אל הרומנים הרומנטיים של מדאם בובארי, או אל שירי האבירים של דון קישוט כדי להבין שהקריאה, כמו הכתיבה, היא פעולה של סכנה וגאולה, ושהספרות – לפחות סוג הספרות הזו – פעמים נדרשת לגילום הסכנה הזו בחומר. כלומר בדין וחשבון על הצורה. המגרפה הוא – לפחות בחלקו – אובייקט שכזה.

.

6.

שאלת הצורה היא השאלה העקרונית, היסודית, המלווה את המגרפה מן השיר הפותח ועד השיר החותם. הספר פותח בשיר ארוך בשם "כלי מלאכה", וכפי ששמו מרמז, הוא נדרש אל הטכניקה של השירה, אל מחסן הכלים של הכתיבה. אבל אצל אס התהייה אינה רק שאלה טכנית, כלומר זו אינה שאלה "מקומית" או "סגנונית" בנוגע לאפקטיביות או לאופנתיות של המשקל והריתמוס או שאלת המשלב והטון (שתי פריזמות שדרכן נהוג לרוב לתפוס את התפתחותה האורגנית של ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית, בדין או שלא בדין), ואפילו אינה שאלה של "איזם" או "אסכולה" (שדרכה נהוג לחשוב, פעמים רבות, על האבולוציה של השירה המערבית, ודאי באשר למודרניזם ויורשיו). כלי המלאכה הם חומרי השיר עצמו – הם השיר עצמו – הם האובייקט של השיר. הם גוף השיר, הם השיר כגוף הפועל בעולם.

.

7.

שירי המגרפה שבים ומגלים אמת פשוטה – ששירה (לכל הפחות, נוסח מסוים של שירה) היא צורה, היא אופן, של מחשבה. במובן זה, שירי הספר שבים וחוקרים את צורת המחשבה הזו. במובן זה שירי המגרפה הם מחשבת הצורה הזו. שוב ושוב אס נדרשת אל בעיית הצורה. בשיר "כלי מלאכה" השאלה הזו עולה במלוא תוקפה. הדוברת מצהירה על כך שאולי מצאה – אולי אחרי פרידתו של סופוקלס מן השירה, אולי אחרי מות האב – דרך חזרה אל השירה: "הַאִם יִתָּכֵן / וּמָצָאתִי שׁוּב / צוּרָה לְחֹסֶר הַצּוּרָה: מַגְרֵפָה לְנִקּוּי חָלָל". הבחירה במגרפה כמובן אינה מקרית. המגרפה אינה רק כלי מלאכה ארצי, מקומי, יומיומי, אלא שם (סתום, בלתי מובהר) של אחד מכלי הנגינה ששימשו בבית המקדש. אבל הדימוי עצמו – המהבהב בין קודש לחול, בין הארצי לטמיר – כרוך בתפיסת "תפקידה" של השירה ויחסה אל היומיומי. כמו המגרפה עצמה, השירה אוספת את כל חומרי החיים, ללא סייג, רק כדי שניתן יהיה לברור מתוכם את מה שנתפס בשיני המגרפה, כלומר סיגי האור. הרי אפילו צורתה הארצית של המגרפה מתגלה כדימוי הולם – מהמם בפשטותו – לשירה, ובפרט לזיקתה של השירה אל המוזיקה. הרי מהן שיני המגרפה אם לא משקלים, וריתמוס, ופסיחות, כלומר אורך וצורת נשימה של הקול הדובר בשיר.

.

8.

שוב ושוב אס נדרשת לבעיית הצורה: "מִשְׁקָלִים שׁוֹנִים נוֹשְׂאוֹת עַל גַּבַּן / שׁוּרוֹת בַּעֲלוֹת אֳרָכִים שׁוֹנִים // וּרְוָחִים שׁוֹנִים – וּבְמִשְׁקָלִים וּרְוָחִים אֵינִי / מִתְכַּוֶּנֶת לַקַּל אוֹ לַכָּבֵד, אֶלָּא לִפְעֻלָּה שֶׁל גּוּף", וזיקתה אל האתיקה של צורת החיים, כלומר אל המידה הנכונה של היות אדם בעולם, בין בנות ובני אדם: "אֵיךְ נִשְׁמֹר עַל הָעִוָּרוֹן שֶׁלָּנוּ, זֶה הַמְּאַפְשֵׁר לְהִמָּנַע / מִמָּה שֶׁאֵינוֹ הֶכְרֵחִי – כִּי הַמְּיֻתָּר כְּבָר בְּדַרְכּוֹ אֵלֵינוּ // וְהוּא יַחְרִיב כָּל צוּרָה יְדוּעָה: עַד כִּמְעַט הֶרֶס הַצֹּרֶךְ / לָתֵת צוּרָה לְחֻרְבַּן הַצּוּרָה"; "שָׁנִים וְהוּא שָׁמַר עַל הַצּוּרָה: בְּקַפְּדָנוּת / הַיּוֹדֵעַ שֶׁהַמְּלָאכָה מַחְזִיקָה אוֹתוֹ כִּדְבוֹרָה" (מתוך שער המגרפה). המשוררת מתוודה – בגילוי לב – על ההשראה וההשפעה כעל גניבה, אך לא גניבת האש, אלא חמידה וכיוס של הצורה: "לֹא בְּלִי חֲשָׁשׁ אֲנִי חוֹזֶרֶת לְמִסְתְּרֵי הַצּוּרָה: גַּם אוֹתָהּ / גָּנַבְתִּי: אַךְ הַגְּנֵבָה הָיְתָה סוּג שֶׁל הִתְגַּלּוּת … הֶעֱתַקְתִּי הַצּוּרָה בְּהִתְלַהֲבוּת / וְלָכֵן לֹא בִּמְדֻיָּק: כְּמוֹ מְשׁוֹרְרִים".

.

9.

סופו של הספר – כלומר סיפו של הספר – הוא גם סיפה של השפה, או למצער קצה הספר, ואחריו הוא מתפוגג, נעלם, נחתם בשתיקה. הטורים החותמים את הספר שבים לאחור, אל הילדות, כלומר אל הגילוי הראשון של הצורה ועימה גילויה הראשוני של השירה. אס חותמת את הספר בציטוט משיר הילדים המפורסם "יש לנו תיש":

הַאִם זֶה גְּבוּל הַשִּׁירָה

לַעֲזָאזֵל –

תַּיִשׁ הוֹ תַּיִשׁ

הוֹ תַּיִשׁ עִם זָקָן וְלוֹ אַרְבַּע

רַגְלַיִם וְגַם זָנָב קָטָן

.

10.

את "יש לנו תיש" כתב יצחק אלטרמן, אביו של נתן אלתרמן. הבחירה הזו – הנדמית תמימה בקריאה ראשונה – היא שיעור חשוב על הפרוזודיה, או לכל הפחות הערה על ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית ותשובה מעודנת מאוד למסלול תנועתה של השירה העברית, ולמרידתו המפורסמת של נתן זך, והכרזת הפרידה מהמוזיקה שהלה העמיד בספרות העברית. כלומר, הפניית פנים אל הפניית עורף דרך השבת קולו של הסב, אחרי אותו רצח אב מפורסם, מפורסם מדי. אבל יותר משאס מאפשרת לנו לשמוע בסיום ספרה את ההיסטוריה של השירה העברית (ואת ארגונה של ההיסטוריה הזו לכדי נרטיב, כלומר כסיפור היסטוריוגרפי, כהתגוששות של מאבקים), ציטוטו של השיר מציף את צידה האחר, האלים, של הצורה. אנחנו לא רואים, לא שומעים, את המקל, את הסרגל (כלומר את כלי המדידה של החינוך, של המשקל, של הפדגוגיה), או את אפשרות האלימות הכרוכה בהם (מה שבא ליד). אנחנו שומעים את התיש, כלומר את השירה עצמה – עצם אפשרות הכתיבה – כמשחק ילדים, אך גם כקורבן, כפיגורה (מעודנת) של כל מה שנעקד בדרכו אל הדיבור, בדרכו אל הצורה.

.

נדב ליניאל הוא משורר וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן. ספרו הראשון, "תקרת האדמה" ראה בהוצאת קשב (2010), ספרו השני, "הלל", ראה אור בהוצאת פרדס (2021). חתן פרס טבע לשירה לשנת 2011. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליון 70 של המוסך ובגיליון מיום 2.12.21. 

.

שרון אס, "המגרפה", אפיק, 2021.

.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גיא דולב על "בית היפהפיות הנמות" מאת יאסונרי קוובטה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה בארבעה שירים מאת גבריאל פֵראטר

גיא פרל

.

גבריאל פראטר הוא מן הקולות הבולטים בספרות הקטאלנית של המאה העשרים. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה הספר שמש בקרסוליים, מבחר משירתו הייחודית, בתרגומו המשובח של איתי רון. השיר "ערפל" לוט בערפל, ולכן אני רואה בו שער לשירת פראטר בכללותה.

.

ערפל

הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁתַּהֲפֹךְ לְזָקֵן וְאָפֹר,
צֵל הֶעָנָן שֶׁלִּי הַנִּפְרָשׂ מֵעַל
הַטֶּבַע וְהַיְּבוּלִים: הֶעָפָר שֶׁלְּךָ
יִנָּשֵׂא בְּחֹפֶן אֵפֶר קַל, בִּלְתִּי־מוּחָשׁ
בָּהֶם, אַךְ לֹא לְעֶבְרְךָ,
כְּשֶׁיִּשָּׂא אוֹתוֹ מַשַּׁב חִוֵּר אַחֲרוֹן
יִסְתּוֹלֵל פָּרוּעַ לִפְרֵדָה,
וְיוֹתִיר לְךָ זֵכֶר קֹר עָמוּם.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַחַר־כָּךְ יִפָּתְחוּ בְּךָ דַּרְכֵי
הַשֶּׁמֶשׁ, בִּפְלִיאָתָם הַמְּרֻבָּה
שֶׁל עָלִים אֲצִילִיִּים, חֲלִיל הַתֹּפֶת הַקָּלִיל
שֶׁל צְהָרֶיךָ כִּדְקִירָה בָּאֹזֶן.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּעֵת אֲנִי מְעַרְפֵּל אֶת
עֹמֶק דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר שֶׁלְּךָ. בְּיֵאוּשִׁי
לְהִתְרוֹמֵם, אֲנִי נִכְרָךְ עַל הַשִּׂיחִים
וּמְמַלֵּא בִּבְכִי עֲרוּצִים שֶׁל אִי־וַדָּאוּת.

.

מי הדובר? מי הנמען? אני? אינני יודע, אין לי ודאות ובכל זאת, להרף עין, בכי ממלא את ערוצי אי־הוודאות. אני אוהב שירה הרמטית. מעצם טבעה היא מצביעה על המקום שלפני ואחרי השפה – אפילו שפת השירה – המקום שממנו מגיעה השירה. שירה הרמטית מדברת בשפה שאיננו דוברים ואיננו מבינים, שפה שאינה רוכנת לעברנו ואינה משדלת אותנו לרכון לעברה. שירה הרמטית מדברת בשפה מרחיבה, ואם נתרחב, יימצא לה מקום בתוכנו. קשה לכתוב על שירה הרמטית, משום שכל התרחקות מן הטקסט עשויה להתנתק ממנו, לפזר את הערפל, להתיר מה שנכרך על השיחים.

אני מרגיש כרגע כמו קטר שמחובר לרכבת משא מרובת קרונות עמוסי אוצרות. אני מנסה לצאת מן התחנה, ויודע שבכל רגע אני עלול להתנתק משרשרת הקרונות ולדהור לדרכי מהיר, קל, נטול מטען.

אנסה, בעדינות, להתחיל בנסיעה, ולומר משהו בשפת הקטרים על שלושה שירי אהבה.

.

עד שתשובי לזרועותיי

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה קִירוֹת בֵּינִי וּבֵינֵךְ. הַגַּעְגּוּעַ,
מֻתָּשׁ, אֵינוֹ מַגִּיעַ אֵלַיִךְ. אֵינוֹ רוֹאֶה אֵיךְ הַכֹּל
מִתְעוֹרֵר בָּךְ, בִּמְקוֹמוֹת וּבִרְגָעִים שֶׁהֵם אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ,
לֹא דְּחוּיִים כְּיֵאוּשׁוֹ. כֶּלֶב שׁוֹפֵעַ
לַהַט פִּרְאִי מִתְפַּלֵּשׁ בַּאֲבַק קַיִץ שֶׁל לֵית בְּרֵרָה.
הוֹ, רַק זֶרֶם דַּק שֶׁל מַיִם לַהֲפָגַת
הַצָּמָא הֶעָמוּם, רַק זִכְרֵךְ בְּכָל רֶגַע,
עַד שֶׁתָּשׁוּבִי לִזְרוֹעוֹתַי.

.

זהו שיר געגועים לאהובה, וקינה על המחיצות המפרידות תמיד בין הדובר לבין העולם ובינו לבינה. אולם, יש כאן הרבה מעבר לגעגוע ולתוגת המרחק. בשיר מתוארת התפצלות ברובדי הקיום העמוקים ביותר: החיים והאמת, אצלה. ההתעוררות, אצלה. ומה אצלו? הוא מתרוקן, מתמעט, מתייבש. אפילו הרגשות הקשים והשליליים מאבדים מחיותם ועוצמתם – הגעגוע מותש והייאוש דחוי. זה שיר של אדם גוסס. ליבו פועם הרחק מגופו וחייו תלויים על חוט השערה.

אמונה

הִיא חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.
אַתָּה יָשֵׁן וְחוֹלֵם אוֹתָהּ,
וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
בָּהּ אֵינוֹ אֶלָּא חֲלוֹם.
וְהַלֵּב נֶעְתָּק בְּךָ,
רוֹטֵט בֶּאֱמוּנָה.
רַק דָּבָר אֶחָד
שֶׁאַתָּה מַצִּיעַ לָהּ
מַבְטִיחַ
שֶׁלֹּא תִּרְצֶה לְהֵרָדֵם.
תַּכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר
עֲלֵיהֶם אֵינָם אֶלָּא חֲלוֹם,
אֲבָל מִתַּחַת לְקוּרֵי
הַחֲלוֹם, זוֹ הִיא
בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.

.

פיצול דומה לזה שתואר בשיר "עד שתשובי לזרועותיי" אנו פוגשים בשיר "אמונה". שוב, נקודת המוצא פשוטה לכאורה: יש מרחק מפריד, הקשר בלתי אפשרי: הוא חולם אותה, היא מתקיימת רק במחוז געגועיו, היא ספק אמיתית ואינה לצידו ספק משאלת ליבו הבודד. אבל בהמשך התמונה מתהפכת – היא המציאות, היא הערנות, היא הקיום היחיד האפשרי ואילו הוא הוא ישן, חולם, עטוף בקורי חלומותיו, מחשבותיו, השלכותיו, מגבלותיו. השיר "אמונה" מגדיר באופן נפלא את מהותה העמוקה ביותר של אמונה, והוא מצטרף בכך ל"עד שתשובי לזרועותיי" – מקור החיים, מקור החיות, הוא רחוק, בלתי נראה ובלתי ידוע. נדרשת אמונה כדי לשמר בינינו לבינו זיקה כלשהי של געגוע.

פתחתי את דבריי בהתייחסות למקום שעליו מצביעה הפואטיקה ההרמטית של פראטר – מוצא השירה, והמשכתי אותם בשני שירי אהבה. אסיים בשיר אהבה ארס־פואטי הכורך את משאלת ההתעוררות ואיחוי הפיצול – בכתיבה.

אם אוּכַל

דְּבַר־מָה נִכְנַס לְתוֹךְ
שׁוּרָה שֶׁל שִׁיר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁעוֹד אַצְלִיחַ לִכְתֹּב, אַךְ אֵינִי
יוֹדֵעַ מָתַי, אוֹ אֵיךְ, אוֹ מָה
אַצְלִיחַ לוֹמַר. אִם אוּכַל
אָבִיא לָךְ אוֹתוֹ.
שִׁיר שֶׁיְּבַטֵּא אֶת שְׂעָרֵךְ
אוֹ אֶת כֶּתֶם הַשֶּׁמֶשׁ
הָרוֹטֵט בִּקְצוֹת צִפָּרְנַיִךְ.
אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד
הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי
מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת.
שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה
שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט
לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף
הַאֵדַע לְזַהוֹת
אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?

.

לרגע אחד חווה הדובר דבר־מה במלואו. לרגע אחד מאוחה הפיצול – הוא חי, יודע, אוהב, רואה, וחש דבר־מה הכרוך בשׂער אהובתו ובכתם שמש נוצץ בקצה ציפורניה. הדבר־מה הזה קודם לשיר, הוא מקור השיר. ״אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד / הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי / מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת״, כותב פראטר, למוד הפיצול, היודע כמה חמקמק הדבר־מה הזה, באהבה ובשירה. הוא ממשיך וכותב: ״שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה / שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט / לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף / הַאֵדַע לְזַהוֹת / אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?״. המשורר שומע את צליל הפגיעה במים, ואף רואה את מה שצף ועולה, כפי שהוא יזכור שראה את שער האישה ואת כתם השמש בקצה אצבעותיה. בכל הנוגע למציאות הגלויה לעין לא חסר דבר, ובכל זאת הוא כמֵהַּ אל שאין לראותו ואין לזוכרו ואין לאומרו; הוא מבקש להגיע אל עומק הבאר, אל מתחת למים – המקום שממנו עולה השיר ועליו הוא ימשיך להצביע.

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" ראה אור ב־2021 בהוצאת רסלינג. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

גבריאל פראטר, "שמש בקרסוליים", קשב לשירה, 2022. מקטלאנית: איתי רון.

.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: עדנה גורני קוראת בהַייבּוּן "מפל" מאת אלכס בן־ארי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני שירים מאת מרינה צְבֶטָיֶבָה

מרוסית: מקסים אוסצקי־פלדמן

.

שיריי מן התקופה שבה עדיין…

שִׁירַי, מִן הַתְּקוּפָה שֶׁבָּה עֲדַיִן
כְּלָל לֹא הִכַּרְתִּי אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת בִּי,
שֶׁעָפוּ כִּנְתָזִים מִפֶּרֶץ מַיִם,
כְּמוֹ גִּצִּים מִטִּיל,
שֶׁהִתְפָּרְצוּ כְּמוֹ שֵׁדוֹנִים מִשַּׁחַת
אֱלֵי מִקְדָּש רָדוּם, רְווּי קְטוֹרָה,
שִׁירַי עַל נְעוּרִים וְעַל הַמָּוֶת –
שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא קָרָא!
מַעֲלִים אֲבָק בַּחֲנֻיּוֹת סְפָרִים הֵם,
שָׁם לֹא קָנוּ וְאֵין קוֹנִים אוֹתָם.
שִׁירַי, כְּמוֹ יַיִן מִיָּמִים יָמִימָה,
יַגּיעַ גַּם תּוֹרָם.

.

Моим стихам, написанным так рано…

Моим стихам, написанным так рано,
Что и не знала я, что я — поэт,
Сорвавшимся, как брызги из фонтана,
Как искры из ракет,

Ворвавшимся, как маленькие черти,
В святилище, где сон и фимиам,
Моим стихам о юности и смерти,
— Нечитанным стихам!

Разбросанным в пыли по магазинам,
Где их никто не брал и не берет,
Моим стихам, как драгоценным винам,
Настанет свой черед.

.

מה טוב שלא אני משאת ליבך…

מָה טוֹב שֶׁלֹּא אֲנִי מַשְׂאַת לִבְּךָ,
מָה טוֹב שֶׁלֹּא אַתָּה מַשְׂאַת חַיַּי,
שֶׁכֹּבֶד הַקַּרְקַע הַבְּטוּחָה
לֹא יְרַחֵף מִתַּחַת לָרַגְלַיִם.
מָה טוֹב לֹא לַחֲשֹׁשׁ לִהְיוֹת לִצְחוֹק,
פְּרוּעָה, לֹא לְכַלְכֵּל מוֹצָא שְׂפָתַיִם,
בִּנְשִׁימָה אוֹבֶדֶת לֹא לִסְמֹק
בְּגַעַת שַׁרְווּלְךָ לְהֶֶרֶף עַיִן.

טוֹב גַּם שֶׁלְּעֵינַי, בְּלֵב שָׁקֵט,
חוֹבְקוֹת אִשָּׁה אַחֶרֶת זְרוֹעוֹתֶיךָ,
מִבְּלִי שֶׁתַּעֲלֵנִי עַל מוֹקֵד
עַל כָּךְ שֶׁאֲנַשֵּׁק לֹא לִשְׂפָתֶיךָ.
שֶׁשְּׁמִי הָרַךְ אֵינוֹ עוֹלֶה בַּלָּאט,
יָקָר שֶׁלִּי, לַשָּׁוא עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ,
שֶׁ"הַלְּלוּיָהּ" לֹא תּוּשַׁר לָעַד
בִּכְנֵסִיָּה עָלַי וְעָלֶיךָ.

מִכָּל לִבִּי תּוֹדָה לְךָ שְׁלוּחָה
עַל כִּי – בְּלִי שֶׁיָּדַעְתָּ! – אֲהַבְתָּנִי:
עַל לֵילוֹתַי, לֵילֹות שֶׁל מְנוּחָה,
עַל נְדִירוּת פְּגִישׁוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם,
עַל לֹא־שִׁיטוּט יַחְדָיו עֲדֵי זְרִיחָה,
עַל הַחַמָּה לֹא־לָנוּ בַּשָּׁמַיִם,
עַל שֶׁאֵינִי – מָה צַר! – מַשְׂאַת לִבְּךָ,
עַל שֶׁאֵינְךָ – מָה צַר! –  מַשְׂאַת חַיַּי.

.

Мне нравится, что Вы больны не мной…

Мне нравится, что Вы больны не мной,
Мне нравится, что я больна не Вами,
Что никогда тяжелый шар земной
Не уплывет под нашими ногами.
Мне нравится, что можно быть смешной —
Распущенной — и не играть словами,
И не краснеть удушливой волной,
Слегка соприкоснувшись рукавами.

Мне нравится еще, что Вы при мне
Спокойно обнимаете другую,
Не прочите мне в адовом огне
Гореть за то, что я не Вас целую.
Что имя нежное мое, мой нежный, не
Упоминаете ни днем ни ночью — всуе…
Что никогда в церковной тишине
Не пропоют над нами: аллилуйя!

Спасибо Вам и сердцем и рукой
За то, что Вы меня — не зная сами! —
Так любите: за мой ночной покой,
За редкость встреч закатными часами,
За наши не-гулянья под луной,
За солнце не у нас над головами,
За то, что Вы больны — увы! — не мной,
За то, что я больна — увы! — не Вами.

.

מָרִינָה צְבֶטָיֶיבה (1892–1941), סופרת, מסאית, מתרגמת ומשוררת רוסייה, מנציגיה הבולטים של התקופה, המכונה גם "תור הכסף של השירה הרוסית". את גישתה אל הכתיבה ביטאה צבטייבה באחת המסות שלה כך: "אני כותבת לא בשביל מיליונים, לא בשביל יחיד, לא בשבילי. אני כותבת בשביל היצירה עצמה." בסגנון שירתה בולטות בין היתר מוזיקליות התחביר ובחירות מפתיעות בסמלים לשוניים, אשר משַווים ליצירותיה הבעה עזה, חדה וסוערת, ומעצבים את ייחודן הפיוטי. השיר "מה טוב שלא אני משאת ליבך…" נודע בקרב הקהל הרוסי כסמל איקוני של יצירתה בזכות הלחנתו ושילובו בסרט הפופולרי "צחוק הגורל" בביצועה של אַלָּה פּוּגָצ'וֹבָה. בימים אלה רואה אור אסופה משיריה של מרינה צבטייבה, 'הכפפה של יד שמאל' בתרגום סיון בסקין וריטה קוגן (הוצאת ה-21 ואפרסמון).

.

מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, מתרגם שירה ופרוזה רוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות. תרגומיו הופיעו בגיליונות המוסך מיום 5.8.21 ומיום 14.4.22.

.

» שירה מתורגמת במדור "ובעברית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אלכס אוורבוך בתרגום עצמי מאוקראינית

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן