גיא פרל קורא בארבעה שירים מאת המשורר הקטלאני גבריאל פראטר

.

קריאה בארבעה שירים מאת גבריאל פֵראטר

גיא פרל

גבריאל פראטר הוא מן הקולות הבולטים בספרות הקטאלנית של המאה העשרים. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה הספר שמש בקרסוליים, מבחר משירתו הייחודית, בתרגומו המשובח של איתי רון. השיר "ערפל" לוט בערפל, ולכן אני רואה בו שער לשירת פראטר בכללותה.

ערפל

הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁתַּהֲפֹךְ לְזָקֵן וְאָפֹר,
צֵל הֶעָנָן שֶׁלִּי הַנִּפְרָשׂ מֵעַל
הַטֶּבַע וְהַיְּבוּלִים: הֶעָפָר שֶׁלְּךָ
יִנָּשֵׂא בְּחֹפֶן אֵפֶר קַל, בִּלְתִּי־מוּחָשׁ
בָּהֶם, אַךְ לֹא לְעֶבְרְךָ,
כְּשֶׁיִּשָּׂא אוֹתוֹ מַשַּׁב חִוֵּר אַחֲרוֹן
יִסְתּוֹלֵל פָּרוּעַ לִפְרֵדָה,
וְיוֹתִיר לְךָ זֵכֶר קֹר עָמוּם.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַחַר־כָּךְ יִפָּתְחוּ בְּךָ דַּרְכֵי
הַשֶּׁמֶשׁ, בִּפְלִיאָתָם הַמְּרֻבָּה
שֶׁל עָלִים אֲצִילִיִּים, חֲלִיל הַתֹּפֶת הַקָּלִיל
שֶׁל צְהָרֶיךָ כִּדְקִירָה בָּאֹזֶן.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּעֵת אֲנִי מְעַרְפֵּל אֶת
עֹמֶק דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר שֶׁלְּךָ. בְּיֵאוּשִׁי
לְהִתְרוֹמֵם, אֲנִי נִכְרָךְ עַל הַשִּׂיחִים
וּמְמַלֵּא בִּבְכִי עֲרוּצִים שֶׁל אִי־וַדָּאוּת.

מי הדובר? מי הנמען? אני? אינני יודע, אין לי ודאות ובכל זאת, להרף עין, בכי ממלא את ערוצי אי־הוודאות. אני אוהב שירה הרמטית. מעצם טבעה היא מצביעה על המקום שלפני ואחרי השפה – אפילו שפת השירה – המקום שממנו מגיעה השירה. שירה הרמטית מדברת בשפה שאיננו דוברים ואיננו מבינים, שפה שאינה רוכנת לעברנו ואינה משדלת אותנו לרכון לעברה. שירה הרמטית מדברת בשפה מרחיבה, ואם נתרחב, יימצא לה מקום בתוכנו. קשה לכתוב על שירה הרמטית, משום שכל התרחקות מן הטקסט עשויה להתנתק ממנו, לפזר את הערפל, להתיר מה שנכרך על השיחים.

אני מרגיש כרגע כמו קטר שמחובר לרכבת משא מרובת קרונות עמוסי אוצרות. אני מנסה לצאת מן התחנה, ויודע שבכל רגע אני עלול להתנתק משרשרת הקרונות ולדהור לדרכי מהיר, קל, נטול מטען.

אנסה, בעדינות, להתחיל בנסיעה, ולומר משהו בשפת הקטרים על שלושה שירי אהבה.

עד שתשובי לזרועותיי

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה קִירוֹת בֵּינִי וּבֵינֵךְ. הַגַּעְגּוּעַ,
מֻתָּשׁ, אֵינוֹ מַגִּיעַ אֵלַיִךְ. אֵינוֹ רוֹאֶה אֵיךְ הַכֹּל
מִתְעוֹרֵר בָּךְ, בִּמְקוֹמוֹת וּבִרְגָעִים שֶׁהֵם אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ,
לֹא דְּחוּיִים כְּיֵאוּשׁוֹ. כֶּלֶב שׁוֹפֵעַ
לַהַט פִּרְאִי מִתְפַּלֵּשׁ בַּאֲבַק קַיִץ שֶׁל לֵית בְּרֵרָה.
הוֹ, רַק זֶרֶם דַּק שֶׁל מַיִם לַהֲפָגַת
הַצָּמָא הֶעָמוּם, רַק זִכְרֵךְ בְּכָל רֶגַע,
עַד שֶׁתָּשׁוּבִי לִזְרוֹעוֹתַי.

זהו שיר געגועים לאהובה, וקינה על המחיצות המפרידות תמיד בין הדובר לבין העולם ובינו לבינה. אולם, יש כאן הרבה מעבר לגעגוע ולתוגת המרחק. בשיר מתוארת התפצלות ברובדי הקיום העמוקים ביותר: החיים והאמת, אצלה. ההתעוררות, אצלה. ומה אצלו? הוא מתרוקן, מתמעט, מתייבש. אפילו הרגשות הקשים והשליליים מאבדים מחיותם ועוצמתם – הגעגוע מותש והייאוש דחוי. זה שיר של אדם גוסס. ליבו פועם הרחק מגופו וחייו תלויים על חוט השערה.

אמונה

הִיא חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.
אַתָּה יָשֵׁן וְחוֹלֵם אוֹתָהּ,
וְיוֹדֵעַ שֶׁכָּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
בָּהּ אֵינוֹ אֶלָּא חֲלוֹם.
וְהַלֵּב נֶעְתָּק בְּךָ,
רוֹטֵט בֶּאֱמוּנָה.
רַק דָּבָר אֶחָד
שֶׁאַתָּה מַצִּיעַ לָהּ
מַבְטִיחַ
שֶׁלֹּא תִּרְצֶה לְהֵרָדֵם.
תַּכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר
עֲלֵיהֶם אֵינָם אֶלָּא חֲלוֹם,
אֲבָל מִתַּחַת לְקוּרֵי
הַחֲלוֹם, זוֹ הִיא
בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.

פיצול דומה לזה שתואר בשיר "עד שתשובי לזרועותיי" אנו פוגשים בשיר "אמונה". שוב, נקודת המוצא פשוטה לכאורה: יש מרחק מפריד, הקשר בלתי אפשרי: הוא חולם אותה, היא מתקיימת רק במחוז געגועיו, היא ספק אמיתית ואינה לצידו ספק משאלת ליבו הבודד. אבל בהמשך התמונה מתהפכת – היא המציאות, היא הערנות, היא הקיום היחיד האפשרי ואילו הוא הוא ישן, חולם, עטוף בקורי חלומותיו, מחשבותיו, השלכותיו, מגבלותיו. השיר "אמונה" מגדיר באופן נפלא את מהותה העמוקה ביותר של אמונה, והוא מצטרף בכך ל"עד שתשובי לזרועותיי" – מקור החיים, מקור החיות, הוא רחוק, בלתי נראה ובלתי ידוע. נדרשת אמונה כדי לשמר בינינו לבינו זיקה כלשהי של געגוע.

פתחתי את דבריי בהתייחסות למקום שעליו מצביעה הפואטיקה ההרמטית של פראטר – מוצא השירה, והמשכתי אותם בשני שירי אהבה. אסיים בשיר אהבה ארס־פואטי הכורך את משאלת ההתעוררות ואיחוי הפיצול – בכתיבה.

אם אוּכַל

דְּבַר־מָה נִכְנַס לְתוֹךְ
שׁוּרָה שֶׁל שִׁיר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁעוֹד אַצְלִיחַ לִכְתֹּב, אַךְ אֵינִי
יוֹדֵעַ מָתַי, אוֹ אֵיךְ, אוֹ מָה
אַצְלִיחַ לוֹמַר. אִם אוּכַל
אָבִיא לָךְ אוֹתוֹ.
שִׁיר שֶׁיְּבַטֵּא אֶת שְׂעָרֵךְ
אוֹ אֶת כֶּתֶם הַשֶּׁמֶשׁ
הָרוֹטֵט בִּקְצוֹת צִפָּרְנַיִךְ.
אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד
הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי
מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת.
שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה
שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט
לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף
הַאֵדַע לְזַהוֹת
אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?

לרגע אחד חווה הדובר דבר־מה במלואו. לרגע אחד מאוחה הפיצול – הוא חי, יודע, אוהב, רואה, וחש דבר־מה הכרוך בשׂער אהובתו ובכתם שמש נוצץ בקצה ציפורניה. הדבר־מה הזה קודם לשיר, הוא מקור השיר. ״אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תָּמִיד / הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי / מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בָּךְ כָּעֵת״, כותב פראטר, למוד הפיצול, היודע כמה חמקמק הדבר־מה הזה, באהבה ובשירה. הוא ממשיך וכותב: ״שָׁמַעְתִּי אֶת הַצְּלִיל הַכֵּהֶה / שֶׁל דְּבַר־מָה הַנִּשְׁמָט / לְתוֹךְ בְּאֵר. לִכְשֶׁיָּצוּף / הַאֵדַע לְזַהוֹת / אֶת הָרֶגַע שֶׁמִּמֶּנּוּ עָלָה?״. המשורר שומע את צליל הפגיעה במים, ואף רואה את מה שצף ועולה, כפי שהוא יזכור שראה את שער האישה ואת כתם השמש בקצה אצבעותיה. בכל הנוגע למציאות הגלויה לעין לא חסר דבר, ובכל זאת הוא כמֵהַּ אל שאין לראותו ואין לזוכרו ואין לאומרו; הוא מבקש להגיע אל עומק הבאר, אל מתחת למים – המקום שממנו עולה השיר ועליו הוא ימשיך להצביע.