.
יופי שקוע בשינה
גיא דולב
..
בשנת 1961 פלטו מכבשי הדפוס ביפן חלום מסויט – הנובלה המטלטלת בית היפהפיות הנמות מאת יאסונרי קוובטה, שזכה לימים בפרס נובל בזכות חיבורים אחרים. בבית היפהפיות הנמות גולל קוובטה את עלילת חמשת ביקוריו של אגוצ'י, תושב טוקיו מזדקן, באכסניה שבה הוא קונה את זכותו לישון – ורק לישון – לצד נערות בתולות, כשהן ערומות ומורדמות. הנובלה ראתה אור בעברית בתרגומה של שונית שחל־פורת ב־1999, לצד שני סיפורים קצרים אחרים של קוובטה ("הזרוע" ו"נפש חיה"), והיא הודפסה מחדש בתחילת השנה הנוכחית ושבה לפקוד, כמו ביעות לילה בלתי רצוי, את חנויות הספרים.
בעת הזאת, לאירוע ספרותי ערמומי כמו ההדפסה המחודשת של בית היפהפיות הנמות נחוצה מידה של זהירות וחיישנות, אולם שובו של הסיוט הזה יכול היה להיות מאורע חגיגי באמת לו הייתה מתורגמת ומצורפת לנובלה ההקדמה הקצרה שכתב לה הסופר יוקיו מישימה (שהממואר שלו וידויה של מסכה ראה אור לאחרונה בעברית בתרגומה של עינת קופר, כחלק ממפעל התרגום מעורר החשק של הוצאת אפרסמון). בהקדמתו מישימה מסביר כי קוובטה גורם לקורא להזיע ולהסתחרר ותוך כדי כך להתוודע אל "אימתה של תאווה שמתעוררת בהתקרב המוות" (התרגום שלי, על יסוד התרגום האנגלי של א' סיידנסטיקר מ־1969). אולם בניגוד לשנות השישים ולסוף המאה העשרים, השיח המיני של העשור השלישי של האלף השלישי נדמה כסביבה זרה כל כך עבור שיבתה של אותה תאווה. עשרים ושלוש שנה לאחר פרסומו הראשון של הספר בעברית, אם כן, מפתיע להסיט את המבט מאותו חלום אימתני ישן ולהיזכר שעל המין להיות מוסדר היום כאחד משלושה: בחינה מחדש של המערכת הצורנית של השפה, הדקדוק, ומשטורה כאופן של שחרור; תביעה זהותנית לזכויות שתעדנה על מתן הֶכשר בירוקרטי־לאומי לחריגות המינית; או שערורייה שעל העיתונות מוטל לשמש לגביה חוקרת, פרקליטה ושופטת.
מעמד הפתיחה של הנובלה מציג בפני הקורא את הגבול שסביבו גיבורו של קוובטה ישוטט במהלך חמשת ביקוריו בבית היפהפיות הנמות: האישה המנהלת את האכסניה מקבלת את פניו של הזקן לאחר שהרדימה בכדור שינה חזק את הנערה שלצידה הוא עתיד לישון, ומתרה בו שאסור לו לעולל לה שום דבר מרושע במהלך הלילה; "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה" – ציווי שמנבא, על דרך ההקטנה, את מחשבת החטא שהאוויר הסמיך של הנובלה רווי בה, זו המשתחלת ברווח הצר שבין נקרופיליה לבין אונס תחת סם הרדמה. אולם סיפורו של קוובטה מראה כי למזימת החבלה שאגוצ'י מתפתה לעמוד כל העת על סיפה יש כוח סיפורי, פואטי, רק כל עוד אין היא מוצאת לפועל. רעיון זה זר למוסר המיני של זמננו ולכל תפיסה עכשווית של מימוש – כלומר, שהחרדה המבעיתה ביותר, כמו גם התקווה הגדולה ביותר, שומרת בקנאות על זכותה שלא להתממש, אלא רק בעתיד שמתרחק דרך קבע. התפיסה הזו הנוגעת לכוחו של אי־מימוש רחוקה גם מן ההנחה המובלעת בטענות עכשוויות רבות על תפקידן של הספרות והתרבות – שעליהן לייצג זהויות מיניות ואחרות בהלימה למציאות, כלומר, להביא לידי מימוש ספרותי רישומים סטטיסטיים שנטען כי הם מגלים דבר מה על המציאות (מלבד האופן הדמוגרפי שבו משתוקקים לא מעטים לשוחח עליה).
כשהזקן מגיע לבית בפעם השנייה, אותה אישה מסבירה לו בחידתיות כי בין המורדמות יש מנוסות במלאכה יותר ויש מנוסות פחות. הסתירה שעומדת בין ניסיון ומיומנות לבין נתינות מוחלטת של גוף רופס השרוי בתרדמה נטולת זיכרון והתנסות טורדת את מנוחתו של הזקן לאורך הנובלה, אולם הוא נוכח בהדרגה שהצורות השונות שבהן גופה של כל נערה ונערה מביע את היעדרה הזמני הן כתדרים נבדלים המעוררים בו את יצריו ואת חמלתו, את זיכרונותיו ואת עקת נפשו. באמצעות המורדמות קוובטה משרטט צורה ביקורתית של סובייקטיביות: עצמיות שהיא שוקקת ביותר רק בעת שהתודעה המכוננת אותה מושעית. כשהמורדמות נתונות באופן מוחלט למרותו של אגוצ'י, מהדהדת בהן ההוראה המקורית של 'סובייקטוס' בחוק הרומי – זה שאינו עבד (כלומר, אינו כפוף לחוק בעל כורחו) אלא אזרח חופשי הבוחר להיות נתון בסד החוק, נתין הכפוף לריבון, נושא עול משמעת. עיוות דומה, מהופך, מתרחש אצל הזקן: מרוב יכולת פעולה, לעומת המורדמות, אגוצ'י עצמו מופעל ואין ביכולתו לשלוט בזיכרונות הפוקדים אותו וביצר שלו להביט ולגעת.
מישימה כותב:
עבור קוובטה, ארוטיקה אין משמעה טוטאליות, שכן ארוטיקה כטוטאליות נושאת בחובּה הומאניות. התשוקה נאחזת בהכרח ברסיסים, וכשהיפהפיות הנמות נעדרות סובייקטיביות כמעט לחלוטין, הן בעצמן רסיסי אדם הדוחקים את התאווה אל מלוא האינטנסיביות שלה.
האסתטיקה הארוטית של קוובטה, אם כן, היא בלתי־ייצוגית, אנטי־זהותנית, בזה לגילויים של ליברליות וביקורתית כלפי כל הומניזם: התשוקה נעה אל שברי אדם, אל גוף מורדם. טעותו היחידה של מישימה בהקדמתו היא בקביעה שהמוות המתרחש בסוף הנובלה מביא את הזקן להכיר במלוא עוצמתם של החיים. זו פרשנות מוטעית, שכן השלילה של טוטאליות מתקיימת גם כשלילה של הטוטאליות של המוות, או של המוות כטוטאליות: הפליאה בנובלה מתחוללת לנוכח רסיס הקרוב אל המוות, אולם כזה שעדיין יש בו פירור של חיים. זהו הגוף המורדם, זה שבין החיים למוות, ובהימצאו מעבר לשינה הוא שרוי בין השינה למוות; זהו גוף שאינו חש, שאינו זוכר, ועדיין אינו לחלוטין מת. אם הגוף הזה ייכנע למוחלטות של המוות – הרי לא ייוותר בו דבר מן החידה.
רוב הטענות נגד הנובלה מאז פרסומה נגעו מטבע הדברים לאי־השוויוניות של המבט שהספר מעלה על נס, כביכול. זהו שורש האלימות שמפעיל מי שהעמיד לפניו אובייקט לחזות בו, מי שמאז קאנט קובע בעצמו לפי טעמו וכשרי שכלו ודמיונו אם אותו אובייקט יפה או לא. אולם קוובטה מסכל את הקריאה הזו בהוספת נדבך משמעותי: בנובלה קיימים זה מול זה כיעור שיש ביכולתו לצפות ביופי ויופי שאין ביכולתו להשיב מבט לכיעור. זו אירוניה שצורתה היא פיתול כיאסטי – הזקן יכול לראות את יופייה של הנערה, והיא אינה יכולה לראות את כיעורו; היופי הוא מושא למבט, הכיעור אינו זוכה אפילו לכבוד המפוקפק הזה. אם קוובטה מציע לנו שידיעת היופי ואי־ידיעת הכיעור שקולות, הרי עלינו מוטל להכריע מי אומלל ועלוב יותר, למי הקרבה אל האַיִן מסוכנת יותר: ללקוחות הזקנים המצויים על סף המוות או לנערות המורדמות.
שם הנובלה באנגלית, House of the Sleeping Beauties, מגלה היבט נוסף בקשר שבין היופי לבין ההרדמה שעל מצעה הוא מפציע. לצירוף sleeping beauty יש משמעות כפולה – יפהפייה רדומה, ובאותה עת גם יופי נם, יופי שקוע בשינה (עניין זה אינו נשמע בשם המקורי ביפנית, אולם מרומז בהרכב הגרפי של "יפהפייה" מן הסימניות "יופי" ו"אישה"). משמעות הדבר היא שהיופי המתואר בנובלה לא יכול היה להגיח אל העולם לולא ההרדמה, ומכאן שהוא מותנה בהשעייתן של החישה והתודעה. כך, קוובטה צורף בביעות לילי בן חמש מערכות אמיתה מחרידה על היופי, שעניינה הקשר שבין אסתטיקה (aesthetics) לאנסתטיקה (anaesthetics), בין החוש לאׅלחוש: בין היכולת החושית לקלוט את הנראה ולהסדיר אותו, בתנאים מסוימים, כיפֶה, לבין ביטולה הזמני של היכולת הזו בעזרת סם הרדמה חזק.
השינה העמוקה חסרת התחושה, אם כן, אינה רק אופן של היות מחוץ לעולם, אלא צורה קיצונית של הימצאות בתוכו, מוטלוּת זמנית בחיק העולם שאינה קבורה נצחית. ביחס לצורה הזו, בית היפהפיות הנמות מצליב את היופי והכיעור עם הרפיון והיכולת, באקס־טריטוריה דחוקה ומגונה של המיניות שאי אפשר להצביע בה על הכרעה או הסכמה; זו זירה שאין בה פעולות ריבוניות (ואולי היא אף נעדרת פעולות בכלל). שם, מבעד לחפות המינית הרופסת ולגרוטסקת הזקנה המנוונת אצל קוובטה, נשמעים הדיה של הרומנטיקה הגרמנית של ראשית המאה התשע־עשרה, שאז עטה לֶקח הגירוש מגן־עדן לבוש (אנ)אסתטי – החן, שהוא החסד האלוהי, טמון בהיעדר התודעה, את היופי יכול לעטות מי שאינו ער אליו: הדקדנטי עד זרא – רק לו תיטה העין חסד.
.
גיא דולב, יוצר בתחומי התיאטרון והמחול, לומד לתואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. מחקרו האקדמי והאמנותי עוסק בפוטנציאל הארוטי והכוריאוגרפי של הגוף המורדם, המושאל למרותו של המנתח, המאהב או הכוריאוגרף.
.
יאסונרי קוובטה, "בית היפהפיות הנמות", כתר, 2022. מיפנית: שונית שחל־פורת.
.
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על קריאה, ספרים ורובינזון קרוזו בספר "האי ברחוב הציפורים" לאורי אורלב
.