מסה | אמיתה מחרידה על היופי

"היופי המתואר בנובלה לא יכול היה להגיח אל העולם לולא ההרדמה, ומכאן שהוא מותנה בהשעייתן של החישה והתודעה." גיא דולב על הנובלה "בית היפהפיות הנמות" מאת יאסונרי קוובטה, שנדפסה מחדש לאחרונה

יעל יודקוביק, תיעוד מתוך הפרויקט "רב איבר", 2003, חלל המבואה של להקת המחול בת דור, תל אביב. רקדניות: איריס ארז, עמית הדרי, מירב שפר (אוסף בנדמן, טוקיו)

.

יופי שקוע בשינה

גיא דולב

..

בשנת 1961 פלטו מכבשי הדפוס ביפן חלום מסויט – הנובלה המטלטלת בית היפהפיות הנמות מאת יאסונרי קוובטה, שזכה לימים בפרס נובל בזכות חיבורים אחרים. בבית היפהפיות הנמות גולל קוובטה את עלילת חמשת ביקוריו של אגוצ'י, תושב טוקיו מזדקן, באכסניה שבה הוא קונה את זכותו לישון – ורק לישון – לצד נערות בתולות, כשהן ערומות ומורדמות. הנובלה ראתה אור בעברית בתרגומה של שונית שחל־פורת ב־1999, לצד שני סיפורים קצרים אחרים של קוובטה ("הזרוע" ו"נפש חיה"), והיא הודפסה מחדש בתחילת השנה הנוכחית ושבה לפקוד, כמו ביעות לילה בלתי רצוי, את חנויות הספרים.

בעת הזאת, לאירוע ספרותי ערמומי כמו ההדפסה המחודשת של בית היפהפיות הנמות נחוצה מידה של זהירות וחיישנות, אולם שובו של הסיוט הזה יכול היה להיות מאורע חגיגי באמת לו הייתה מתורגמת ומצורפת לנובלה ההקדמה הקצרה שכתב לה הסופר יוקיו מישימה (שהממואר שלו וידויה של מסכה ראה אור לאחרונה בעברית בתרגומה של עינת קופר, כחלק ממפעל התרגום מעורר החשק של הוצאת אפרסמון). בהקדמתו מישימה מסביר כי קוובטה גורם לקורא להזיע ולהסתחרר ותוך כדי כך להתוודע אל "אימתה של תאווה שמתעוררת בהתקרב המוות" (התרגום שלי, על יסוד התרגום האנגלי של א' סיידנסטיקר מ־1969). אולם בניגוד לשנות השישים ולסוף המאה העשרים, השיח המיני של העשור השלישי של האלף השלישי נדמה כסביבה זרה כל כך עבור שיבתה של אותה תאווה. עשרים ושלוש שנה לאחר פרסומו הראשון של הספר בעברית, אם כן, מפתיע להסיט את המבט מאותו חלום אימתני ישן ולהיזכר שעל המין להיות מוסדר היום כאחד משלושה: בחינה מחדש של המערכת הצורנית של השפה, הדקדוק, ומשטורה כאופן של שחרור; תביעה זהותנית לזכויות שתעדנה על מתן הֶכשר בירוקרטי­־לאומי לחריגות המינית; או שערורייה שעל העיתונות מוטל לשמש לגביה חוקרת, פרקליטה ושופטת.

מעמד הפתיחה של הנובלה מציג בפני הקורא את הגבול שסביבו גיבורו של קוובטה ישוטט במהלך חמשת ביקוריו בבית היפהפיות הנמות: האישה המנהלת את האכסניה מקבלת את פניו של הזקן לאחר שהרדימה בכדור שינה חזק את הנערה שלצידה הוא עתיד לישון, ומתרה בו שאסור לו לעולל לה שום דבר מרושע במהלך הלילה; "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה" – ציווי שמנבא, על דרך ההקטנה, את מחשבת החטא שהאוויר הסמיך של הנובלה רווי בה, זו המשתחלת ברווח הצר שבין נקרופיליה לבין אונס תחת סם הרדמה. אולם סיפורו של קוובטה מראה כי למזימת החבלה שאגוצ'י מתפתה לעמוד כל העת על סיפה יש כוח סיפורי, פואטי, רק כל עוד אין היא מוצאת לפועל. רעיון זה זר למוסר המיני של זמננו ולכל תפיסה עכשווית של מימוש – כלומר, שהחרדה המבעיתה ביותר, כמו גם התקווה הגדולה ביותר, שומרת בקנאות על זכותה שלא להתממש, אלא רק בעתיד שמתרחק דרך קבע. התפיסה הזו הנוגעת לכוחו של אי־מימוש רחוקה גם מן ההנחה המובלעת בטענות עכשוויות רבות על תפקידן של הספרות והתרבות – שעליהן לייצג זהויות מיניות ואחרות בהלימה למציאות, כלומר, להביא לידי מימוש ספרותי רישומים סטטיסטיים שנטען כי הם מגלים דבר מה על המציאות (מלבד האופן הדמוגרפי שבו משתוקקים לא מעטים לשוחח עליה).

כשהזקן מגיע לבית בפעם השנייה, אותה אישה מסבירה לו בחידתיות כי בין המורדמות יש מנוסות במלאכה יותר ויש מנוסות פחות. הסתירה שעומדת בין ניסיון ומיומנות לבין נתינות מוחלטת של גוף רופס השרוי בתרדמה נטולת זיכרון והתנסות טורדת את מנוחתו של הזקן לאורך הנובלה, אולם הוא נוכח בהדרגה שהצורות השונות שבהן גופה של כל נערה ונערה מביע את היעדרה הזמני הן כתדרים נבדלים המעוררים בו את יצריו ואת חמלתו, את זיכרונותיו ואת עקת נפשו. באמצעות המורדמות קוובטה משרטט צורה ביקורתית של סובייקטיביות: עצמיות שהיא שוקקת ביותר רק בעת שהתודעה המכוננת אותה מושעית. כשהמורדמות נתונות באופן מוחלט למרותו של אגוצ'י, מהדהדת בהן ההוראה המקורית של 'סובייקטוס' בחוק הרומי – זה שאינו עבד (כלומר, אינו כפוף לחוק בעל כורחו) אלא אזרח חופשי הבוחר להיות נתון בסד החוק, נתין הכפוף לריבון, נושא עול משמעת. עיוות דומה, מהופך, מתרחש אצל הזקן: מרוב יכולת פעולה, לעומת המורדמות, אגוצ'י עצמו מופעל ואין ביכולתו לשלוט בזיכרונות הפוקדים אותו וביצר שלו להביט ולגעת.

מישימה כותב:

עבור קוובטה, ארוטיקה אין משמעה טוטאליות, שכן ארוטיקה כטוטאליות נושאת בחובּה הומאניות. התשוקה נאחזת בהכרח ברסיסים, וכשהיפהפיות הנמות נעדרות סובייקטיביות כמעט לחלוטין, הן בעצמן רסיסי אדם הדוחקים את התאווה אל מלוא האינטנסיביות שלה.

האסתטיקה הארוטית של קוובטה, אם כן, היא בלתי־ייצוגית, אנטי־זהותנית, בזה לגילויים של ליברליות וביקורתית כלפי כל הומניזם: התשוקה נעה אל שברי אדם, אל גוף מורדם. טעותו היחידה של מישימה בהקדמתו היא בקביעה שהמוות המתרחש בסוף הנובלה מביא את הזקן להכיר במלוא עוצמתם של החיים. זו פרשנות מוטעית, שכן השלילה של טוטאליות מתקיימת גם כשלילה של הטוטאליות של המוות, או של המוות כטוטאליות: הפליאה בנובלה מתחוללת לנוכח רסיס הקרוב אל המוות, אולם כזה שעדיין יש בו פירור של חיים. זהו הגוף המורדם, זה שבין החיים למוות, ובהימצאו מעבר לשינה הוא שרוי בין השינה למוות; זהו גוף שאינו חש, שאינו זוכר, ועדיין אינו לחלוטין מת. אם הגוף הזה ייכנע למוחלטות של המוות – הרי לא ייוותר בו דבר מן החידה.

רוב הטענות נגד הנובלה מאז פרסומה נגעו מטבע הדברים לאי־השוויוניות של המבט שהספר מעלה על נס, כביכול. זהו שורש האלימות שמפעיל מי שהעמיד לפניו אובייקט לחזות בו, מי שמאז קאנט קובע בעצמו לפי טעמו וכשרי שכלו ודמיונו אם אותו אובייקט יפה או לא. אולם קוובטה מסכל את הקריאה הזו בהוספת נדבך משמעותי: בנובלה קיימים זה מול זה כיעור שיש ביכולתו לצפות ביופי ויופי שאין ביכולתו להשיב מבט לכיעור. זו אירוניה שצורתה היא פיתול כיאסטי – הזקן יכול לראות את יופייה של הנערה, והיא אינה יכולה לראות את כיעורו; היופי הוא מושא למבט, הכיעור אינו זוכה אפילו לכבוד המפוקפק הזה. אם קוובטה מציע לנו שידיעת היופי ואי־ידיעת הכיעור שקולות, הרי עלינו מוטל להכריע מי אומלל ועלוב יותר, למי הקרבה אל האַיִן מסוכנת יותר: ללקוחות הזקנים המצויים על סף המוות או לנערות המורדמות.

שם הנובלה באנגלית, House of the Sleeping Beauties, מגלה היבט נוסף בקשר שבין היופי לבין ההרדמה שעל מצעה הוא מפציע. לצירוף sleeping beauty יש משמעות כפולה – יפהפייה רדומה, ובאותה עת גם יופי נם, יופי שקוע בשינה (עניין זה אינו נשמע בשם המקורי ביפנית, אולם מרומז בהרכב הגרפי של "יפהפייה" מן הסימניות "יופי" ו"אישה"). משמעות הדבר היא שהיופי המתואר בנובלה לא יכול היה להגיח אל העולם לולא ההרדמה, ומכאן שהוא מותנה בהשעייתן של החישה והתודעה. כך, קוובטה צורף בביעות לילי בן חמש מערכות אמיתה מחרידה על היופי, שעניינה הקשר שבין אסתטיקה (aesthetics) לאנסתטיקה (anaesthetics), בין החוש לאׅלחוש: בין היכולת החושית לקלוט את הנראה ולהסדיר אותו, בתנאים מסוימים, כיפֶה, לבין ביטולה הזמני של היכולת הזו בעזרת סם הרדמה חזק.

השינה העמוקה חסרת התחושה, אם כן, אינה רק אופן של היות מחוץ לעולם, אלא צורה קיצונית של הימצאות בתוכו, מוטלוּת זמנית בחיק העולם שאינה קבורה נצחית. ביחס לצורה הזו, בית היפהפיות הנמות מצליב את היופי והכיעור עם הרפיון והיכולת, באקס־טריטוריה דחוקה ומגונה של המיניות שאי אפשר להצביע בה על הכרעה או הסכמה; זו זירה שאין בה פעולות ריבוניות (ואולי היא אף נעדרת פעולות בכלל). שם, מבעד לחפות המינית הרופסת ולגרוטסקת הזקנה המנוונת אצל קוובטה, נשמעים הדיה של הרומנטיקה הגרמנית של ראשית המאה התשע־עשרה, שאז עטה לֶקח הגירוש מגן־עדן לבוש (אנ)אסתטי – החן, שהוא החסד האלוהי, טמון בהיעדר התודעה, את היופי יכול לעטות מי שאינו ער אליו: הדקדנטי עד זרא – רק לו תיטה העין חסד.

.

גיא דולב, יוצר בתחומי התיאטרון והמחול, לומד לתואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית. מחקרו האקדמי והאמנותי עוסק בפוטנציאל הארוטי והכוריאוגרפי של הגוף המורדם, המושאל למרותו של המנתח, המאהב או הכוריאוגרף.

.

יאסונרי קוובטה, "בית היפהפיות הנמות", כתר, 2022. מיפנית: שונית שחל־פורת.

.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על קריאה, ספרים ורובינזון קרוזו בספר "האי ברחוב הציפורים" לאורי אורלב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

חמישים שנות הגשמה ציונית

כיצד הפכו מדבריות חול בערבות השממה למקומות ישוב?

במלאת יובל להסתדרות הציונית, יצאה לאור מפה ציורית הסוקרת 50 שנות התישבות ציונית ופיתוח הארץ. המפה יצאה בשלוש מהדורות: עברית, אנגלית ויידיש, בעריכת ארנסט מכנר, וצוירה ע"י ש. לוב S. Loeb.

אזור תחנת הכח של רוטנברג ובסמוך הישוב תל אור מתוך המהדורה ביידיש. מאוסף המפות ע"ש ערן לאור Pal 1535

המפה המלאה מציגה את התפתחות ההתיישבות היהודית במהלך שלוש תקופות זמן; במהלכן ניתן להתרשם מהגידול בשטחים הצבועים ירוק ומייצגים את אדמות היהודים

ההסתדרות הציונית אשר הוקמה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב- 1897, המשרד הארצישראלי וממשיכתו הסוכנות היהודית, קרן היסוד שריכזה את איסוף התרומות לבנין הארץ והקרן הקימת, כולם סייעו במהלך השנים לרכישת אדמות ולהקמת ישובים יהודים בארץ. במפת סיכום פועלם של הגופים הללו בין 1897 ועד 1947, בוחר העורך להדגיש אתרים מסוימים המהווים לדעתו אבני דרך בציר הזמן של תהליך יישוב הארץ.

לדוגמא, "דגניה 1909 אם הקבוצות"

דגניה, "אם הקבוצות" קמה ביוזמת המשרד הארצישראלי אשר הזמין קבוצת חלוצים שהגיעו למקום ב- 1909 לעבוד במקום בתשלום. לכן תאריך זה מופיע על המפה, ולא 1910 שנחשב התאריך הרשמי לייסוד ההתיישבות השיתופית בדגניה ע"י הקומונה החדרתית

חלוצי הקומונה החדרתית בין הצריפים באום ג'וני (דגניה) 1912. צילם: ליאו קהאן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בתי דגניה בצילום ממטוס גרמני, 1918. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הכיתוב "עמק יזרעאל ביצות קדחת" טעון בדיקה; אנו יודעים שביצות אפיינו במובהק אזורי התיישבות כמו מדרום לזכרון יעקב (ביצות כבארה) או אזור חדרה, אך לגבי עמק יזרעאל, הביצות היוו בפועל אחוז מזערי מאדמותיו, כפי שאפשר לראות למשל במאמר "ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות" מאת יורם בר גל ושמואל שמאי. זיהוי הביצות עם עמק יזרעאל העצים את רעיון גאולת האדמה השוממה והפיכתה ליישובים פורחים ונראה שבמפה זו המסר הכללי גבר על הדיוק הגיאוגרפי-היסטורי.

מתוך: ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות, קתדרה 27 (תשמ"ג) עמ' 170

תנאי הכרחי לקיום התיישבות הינו מקורות מים: מאמץ מיוחד הושקע בהנחת צינור המים לנגב שסיפק מים לשתיה ולחקלאות; החלוץ מצויר במפה כנפיל עצום מימדים כהמחשה לפעולה הציונית הכבירה.

ערשטער וואסער –רער אין נגב [צינור מים ראשון בנגב] 1946-1947 – הנחת קו המים הראשון לנגב

חפירה לקראת הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חנן בהיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המפה כוללת שמונה עשרה דמויות חלוצים, מתוכן שלוש של נשים.

חלוצה מאכילה תרנגולות או קוטפת פרי הדר

החלוץ דג בכנרת, חורש בטרקטור, שומר רכוב על סוס, עובד עם מכוש

תחנת הכח של רוטנברג בנהריים והישוב תל אור בו גרו עובדי המקום ומשפחותיהם. התחנה ספקה חשמל לישובים ארץ ישראל משנת 1928 עד 1948 עת הפסיקה התחנה פעולתה ופונה היישוב

הקמת תחנת הכח בנהריים, 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
בניית תחנת הכח של רוטנברג בנהריים. 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בחתך המפה העדכני ביותר, הכיתוב מתייחס גם למבצע הקמת 11 הנקודות בצפון נגב ביוזמת הסוכנות היהודית בשנת 1946

במפה נמצא ציון לשנת הקמת נמל תל אביב, מספר התושבים היהודים בעיר, הקמת ההתישבות העובדת החדשה – הפיכת "מדבריות חול למקומות ישוב" ועוד

באיור מרכז התעשיה במפרץ חיפה נמצא את מגדלי הקירור ("לבניות") של בתי הזיקוק; מצוינת שנת הקמת נמל חיפה, ומצפון מאויירת התיישבות חומה ומגדל בחניתה

מצודות אוסישקין (קבוצת הישובים שמנחם אוסישקין ביקש שייקראו על שמו) – ביניהם ישובי חומה ומגדל – כפי שמעיד הציור – הקיבוצים דפנה ודן

מוטו מאת הרצל מודפס על גב המפה:

חוץ מלשמש סיכום ותיעוד העבר, המפה הצבעונית במהדורה התלת לשונית שימשה את הקרן הקיימת כאמצעי לגיוס תרומות למוסדות הציוניים לצורך המשך גאולת הארץ ובניינה.

שירה | מתי נדרכה נצרת הבדידות

שירים מאת ענבר שפרוני ואפרת בלום

אלה אמיתי סדובסקי, 1. המפל 2. המנורה הדולקת 3. החולצה, שמן, פולימר ופיגמנט על בד ריפוד, 215X175 ס"מ, 2009

.

ענבר שפרוני

סדק

הָעֶרֶב הַשָּׁמַיִם מִסְתָּרְקִים בְּזָהָב

צִפּוֹרִים מַמְרִיאוֹת בְּאֵין פַּחַד

מֵרַעַם מְטוֹסִים.

.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה נֶאֱלָמוֹת מִלִּים כְּמוֹ רָעָב אוֹ מַגֵּפָה

וּמָה שֶׁהֶחְזַקְתְּ בְּכוֹחַ – מִתְרוֹפֵף

כְּשׁוּלֵי מַחְשָׁבָה.

אַל תְּשַׁנְּנִי עַכְשָׁו כָּל שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָדַעַת

כְּדֵי לִשְׂרֹד בָּעוֹלָם. אַל תָּנִיחִי מָה חָשׁוּב מִמָּה.

זוֹ הָרוּחַ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נוֹשֵׂאת אֵלַיִךְ בְּכַפֶּיהָ

עוֹד לְגִימָה.

.

בְּכָל רֶגַע רִבְבוֹת לְבָבוֹת בּוֹדְדִים מִתְהַפְּכִים

עַל מִשְׁכָּבָם. יֵשׁ מִי שֶׁכּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו מוּל חַלּוֹן נִסְגָּר.

יָד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אַחַר מֵצַח.

מָה מְבַקֵּשׁ תִּקּוּן? מִי שָׁב לְבֵיתוֹ

וּמָה מִתְעוֹרֵר עַכְשָׁו?

.

זֶה לֹא הַזְּמַן לִקְרֹא לַדְּבָרִים בְּשֵׁמוֹת אוֹ לִמְדֹּד

אֶת עֶרְכָּם. יֵשׁ סֶדֶק שֶׁקּוֹרֵא לָךְ

לְהוֹשִׁיט בַּעֲדוֹ יָד וּלְמַשֵּׁשׁ

אֶת קִרְבֵי הָעוֹלָם.

.

מערכת אזעקה

לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תַּרְחִיקִי בְּמַעֲלֵה הַזֶּרֶם אֶל הַמְּקוֹרוֹת כַּמָּה לָעֹמֶק תִּזְחֲלִי בַּשּׁוּחָה תִּתְקַדְּמִי עַל מַרְפְּקַיִךְ, נִמְרַחַת בַּבֹּץ הַתַּת קַרְקָעִי, גּוֹרֶסֶת בְּשִׁנַּיִךְ חָצָץ, לֹא תְּגַלִּי מָתַי נִדְרְכָה נִצְרַת הַבְּדִידוּת, מָה הִדְלִיק אֶת הָעַיִן הַפְּנִימִית לְאֵין עָצוֹם, מַדּוּעַ זָקְפוּ רֹאשָׁם הַכְּלָבִים, הֵאִיצוּ צַעֲדָם אֶל הַגָּדֵר, אֵיךְ הִתְגַּבְּרוּ נְבִיחוֹתֵיהֶם. מַעֲרֶכֶת אַזְעָקָה קְלוֹקֶלֶת, סִירֵנָה מִזְדַּעֶקֶת לְנֹכַח מָה, נוּרָה מְהַבְהֶבֶת, מַזְנִיקָה אוֹתָךְ בְּאַמְבּוּלַנְס הַהַכָּרָה בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים צוֹפֶרֶת בְּאָדֹם וּמַמְשִׁיכָה מָתַי הִתְכַּוְּצוּ שְׁרִירֵי הַצַּוָּאר, הִתְהַדְּקָה הַלֶּסֶת, נִנְעֲצוּ הָאִישׁוֹנִים אֶל הַסַּכָּנָה. גּוּפֵךְ נִשְׁעָן אֲבָל נַפְשֵׁךְ נִצֶּבֶת זְקוּפָה מִתְהַדֶּקֶת אֶל הַצִּיר שֶׁמִּתְרוֹמֵם בְּתוֹכֵךְ וְאֵין לָךְ מָקוֹם לִהְיוֹת מֻנַּחַת בּוֹ כְּמוֹ מִשְׁאָלָה.

מִישֶׁהוּ מַחְזִיק בָּךְ עוֹטֵף אוֹתָךְ כְּשֶׁלֶד חִיצוֹנִי, כְּקוֹנְכִיָּה וְאַתְּ לֹא מַרְפָּה מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָךְ מִלִּים מַרְגִּיעוֹת מִבְּלִי שֶׁתַּאֲמִינִי הַזִּכְרוֹנוֹת שׁוֹעֲטִים אֵלַיִךְ מִן הֶעָתִיד, שׁוֹטְפִים אֶת הַהוֹוֶה גּוֹאִים עַל הַסִּיד הַלָּבָן כְּתֵאַטְרוֹן צְלָלִיּוֹת. אַתְּ מְחַיֶּכֶת בְּבֶהָלָה מְמַהֶרֶת לֶאֱסֹף אֶת מָה שֶׁהִתְפַּזֵּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵךְ מִן הַנְּטִישָׁה שֶׁכְּבָר קָרְתָה מָתַי לָמַדְתְּ לְהַרְגִּיעַ אֶת מִי שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָךְ לִדְאֹג לְמִי שֶׁאָמוּר הָיָה לִדְאֹג לָךְ מָה הֶעֱמִיד אוֹתָךְ עַל הָרַגְלַיִם. אוֹמְרִים שֶׁיֶּדַע זֶה כּוֹחַ וְיֶדַע אָכֵן נוֹתֵן לְךָ הֲגָנָה. כְּמוֹ מִגְדַּלּוֹר אַתְּ רוֹאָה לְמֵרָחוֹק. אוֹסֶפֶת אִינְפוֹרְמַצְיָה. מְמַיֶּנֶת מִשְׁפְּחוֹת מִלִּים. הַמִּלִּים הוֹדְפוֹת אוֹתָךְ הַרְחֵק. אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לְדַבֵּר בְּכָל זֹאת.

בַּלַּיְלָה אִיִּים גְּדוֹלִים מִתְפָּרְקִים מִמֵּךְ וְנִסְחָפִים לְטֵרִיטוֹרְיָה אַחֶרֶת

אַתְּ נוֹתֶנֶת אֶת עַצְמֵךְ וּמַשְׁקִיפָה.

.

ענבר שפרוני היא מטפלת בתנועה, מנחת מיינדפולנס ותנועה אותנטית, עוזרת הוראה בחוג לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטת בר־אילן. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים. ספר שיריה הראשון, "אם כל זה ממש", עתיד לראות אור השנה בהוצאת טנג'יר.

.

.

אפרת בלום

מחסן העץ

גּוּיָבָה בְּשֵׁלָה נוֹשֶׁרֶת בַּלַּיְלָה עַל גַּג פַּח —

הַאִם כָּךְ נִשְׁמָע יָרֵחַ הַנִּשְׁמָט מִמְּקוֹמוֹ אֶל בֵּין עַנְפֵי עֵץ חוֹלֵם.

.

הַאִם נְפִילָה הִיא דֶּרֶךְ

שֶׁבָּהּ הַחֹמֶר מַבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ.

.

אֲנִי פּוֹרֵשׂ יָדַי לְהָכִיל אֶת הַגּוּיָבָה,

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיהָ כְּעַל יֶלֶד, אֲנִי

.

מְפַנֶּה לָהּ מָקוֹם בְּתוֹכִי.

כָּךְ לִמֵּד אוֹתִי הַגּוּף: לִמְצֹא אֶת הַמִּרְוָח

שֶׁלֹּא הָיָה בִּי קֹדֶם.

.

וְהִיא, הַגּוּיָבָה, הֲפוּכָה מִמֶּנִּי: מְגַדֶּלֶת בְּתוֹכָהּ

אֶת הַהַתְחָלָה עַצְמָהּ, מְטַפַּחַת אֶת הַשֶּׁפַע.

.

אֲנִי מוֹשִׁיט יָדַיִם לִקְרָאתָהּ וְהִיא

נוֹפֶלֶת אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתַי

.

וְנֶחְבֶּטֶת בַּפַּח,

נִבְקַעַת

.

וּדְבַשׁ שַׁלֶּכֶת צְהֻבָּה וְאוֹר יָרֵחַ מִתְפַּזְּרִים בַּגַּן וְרֵיחַ

מְתִיקוּת

.

סיפךָ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֵלֶיךָ, מַשְׁמָע:

יֵשׁ בֵּינֵינוּ תְּהוֹם.

.

בְּפֶתַח חֲדַר הַשֵּׁנָה אֲנִי עוֹגֶנֶת בְּכוֹחַ

עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁנַיִם סוּסִים, בְּלִי

מִנְחוֹת אַהֲבָה. סֻלַּם מַבָּטְךָ בִּי, רַעַד יָדְךָ

עַל הַסָּדִין. דְּבָרִים שְׁלֵמִים

כְּבָר נְחוּצִים לָנוּ פָּחוֹת.

.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אַתְּ יָפָה כְּמוֹ צַעֲצוּעַ

שֶׁל יֶלֶד אַחֵר.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אֲנִי אוֹהֵב לִפְתֹּחַ בָּךְ

אֶת הַמְּגֵרוֹת הֲכִי קְטַנּוֹת.

בָּעֶרֶב נִדְלָק אוֹר הַיּוֹם בְּחַדְרֵי גּוּפְךָ

וּמְסַמֵּן לִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

.

אֲבָל מַשֶּׁהוּ אָפֵל הִתְחַפֵּר בָּרְקָמוֹת,

לָמַד אֶת כָּל דַּלְתוֹת הַגּוּף.

וְכָל מָה שֶׁעָמַד בִּי מִלֶּכֶת

נָע עַכְשָׁו לִקְרָאתְךָ מִן הַמִּפְתָּן

עָגֹל וְקַר

כְּמוֹ בְּלִקּוּי חַמָּה.

.

לחזור

מָתַי אַתְּ חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה, אַתָּה שׁוֹאֵל לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, וַאֲנִי

מְאַבֶּדֶת אֶת דַּרְכִּי בַּחֲלוֹם, תּוֹעָה בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת, נֶהֱדֶפֶת, כּוֹשֶׁלֶת, יָדַיִם שְׁלוּחוֹת בִּי

מִבַּעַד דְּלָתוֹת מוּגָפוֹת, נִכְרָכוֹת בְּאָרְכֵי אֵיבָרַי, מוֹשְׁחוֹת אֶת פָּנַי בְּחֹשֶׁךְ, וְהִנֵּה

דֶּלֶת נִפְתַּחַת אֶל חֲדַר יַלְדוּתִי, שָׁטִיחַ כָּחֹל, שְׂמִיכַת צֶמֶר צְהֻבָּה, בֵּית הַבֻּבּוֹת, וַאֲנִי

מִתְנַפֶּלֶת לִטְרֹף מְעֵי קֻפְסָאוֹת יְשָׁנוֹת, מְגֵרוֹת, אַרְנָקִים, מְחַפֶּשֶׂת מִכְתָּב

לֹא קָרוּא, שֵׁם שֶׁנִּשְׁמַט, פָּנִים שֶׁאֵינָן, אֲבָל מַעַטְפוֹת הַשָּׁנִים נְשׁוּכוֹת, נְגוּסוֹת,

חַיּוֹת מֵתוֹת מְבֻתָּרוֹת עַל צַלַּחְתִּי, הַכֹּל יֶשְׁנוֹ, זָכוּר לִי כִּלְשׁוֹנוֹ, וְאֵין מִרְוָח

לִפְסֹעַ לְתוֹכוֹ, לֹא דָּבָר שָׁלֵם לְהַצְמִיחַ, וְלֹא נוֹתְרוּ בִּי חַלְלֵי מָקוֹם,

מְבוֹאוֹת הָאוֹר —

.

הַאִם הָיִיתִי שָׁם, בַּחֶדֶר, הַאִם זָכַרְתִּי אֵיךְ לִהְיוֹת

הַאִם הָפַכְתִּי עַל פִּיהֶן אֶת כָּל הַקֻּפְסָאוֹת

וְנִפְצַעְתִּי בְּכָל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת —

מֵצַח, קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, גָּרוֹן —

הַאִם מִהַרְתִּי לַעֲזֹב בִּגְלַל הַפַּחַד לִרְצוֹת

אֶת הַמָּוֶת שֶׁשָּׂרַד מִתַּחַת לַצַּלֶּקֶת, הַשֹּׁרֶשׁ הַחַי

הַמַּמְתִּין לִפְרֹץ

וְאֶת הַדָּבָר הַדּוֹמֵם שֶׁמִּכּוֹחוֹ יָכֹלְנוּ לִנְשֹׁם בְּיַחַד

וְשֶׁלִּפְעָמִים קָרָאנוּ לוֹ אַהֲבָה

הַאִם יָצָאתִי מִכָּל מְקוֹמוֹת הַמִּסְתּוֹר

תַּחַת הַשְּׂמִיכָה, מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן הָאָרֹךְ מִדַּי

כְּדֵי לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל מִי שֶׁהָיִיתִי, אֶל הַמְּעַט

בַּחֶדֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ, לַיְלָה לַיְלָה, עוֹדֶנִּי עוֹשָׂה

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

.

אפרת בלום עוסקת בכתיבה ובתרגום. שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת משיב הרוח ובגיליונות 35, 77 ו-95 של המוסך.

.

 »במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מרב מדינה קרניאל, גלית ארז ואיה סומך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | ירוקת העין

"כשהיא יוצאת מהבית של סיגל גם הוא יוצא מהחצר של הבית שלו עם כדור והולך בעקבותיה. היא מרגישה שהוא מתקרב אליה ואז הוא שואל אותה אם היא רוצה לעשות סיבוב." סיפור קצר מאת רונית רפ, מתוך ספר בכתובים

הראל לוז, רוסליה שבטבטית (פרט), תרסיס צבע על נייר שחור, 100X35 ס"מ, 2016

.

ירוקת העין

רונית רפ

.

בית הקולנוע, כמו לוויתן ורוד ומגושם, משתרע בין השיכונים הלבנים ובין הכיכר. אם עומדים ברחוב עם הגב לקולנוע אפשר לראות שעל המרפסות של הבניין תלויות הרבה תמונות של הנשיא הראשון והנשיא שעכשיו, ראש הממשלה הראשון וזאת שעכשיו. סמלים של המנורה, פרחים שמקשטים את התמונות ושרשראות של נורות צבעוניות. אחרי חופשת פסח גם היא ואמא כיסו בסדין לבן ורחב את המעקה של המרפסת. אל הסדין חיברו בסיכות שלט שעליו כתוב 25 לישראל, לידו את דגל ישראל ומתחתיו תמונות של הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה שקיבלו עם העיתון של החג בשנה שעברה. מסביב הדביקו מסגרת מעלי אספרגוס שהילה קטפה בחצר. להילה זה נראה מעט לעומת הקישוטים הצבעוניים של השכנים, ואמא אומרת, "אם את לא היית אז לא הייתי תולה כלום. אולי הייתי משאירה רק את דגל ישראל."

ליד שיחי האספרגוס בצד השמאלי של הדשא צומח עץ סיגלון וכשהוא פורח הכול מתחתיו הופך לשטיח של פרחים סגולים שיימעכו וייעלמו במשך הקיץ אל תוך הדשא.

מהחלון האחורי של הדירה רואים אופק נקי שנמשך לכל הרוחב, מפריד את הכחול של הים הרחוק מהתכלת של השמיים. בסוף כל יום אפשר לעמוד שם ולראות את השקיעה הוורודה־זהובה מתערבבת לאט־לאט עם התכלת של השמיים, צובעת את העננים באור צבעוני, ואפור שמתכהה עד שהחושך מכסה אותם ואת כל הזהב. היא עוצמת את העיניים וכשהיא פוקחת אותן, היא מחפשת את הירח, ורואה את העיניים שלה משתקפות בזגוגית החלון בין העצים ובין הפנסים שנדלקו ברחוב. המורה תקווה קוראת לה ירוקת העין כשהיא מפטפטת בזמן השיעור עם סיגל שיושבת בשולחן לפניה. לפעמים היא מדמיינת שסוף־סוף העין הירוקה משמאל והעין החומה מימין יתערבבו כמו בשקיעה. אמא מבטיחה לה שזה יקרה כשתגדל ושתי טבעות, טבעת ירוקה וטבעת חומה, יקיפו את האישונים בשתי העיניים.

בבוקר היא מתיישבת לשתות את הקקאו שאמא הרתיחה עם חלב. אמא אומרת שמהיום היא חייבת להתחיל לאכול את כל מה שהיא מכינה לה. ואת הקקאו היא מפסיקה לסנן, כדי שלא תצא מפונקת כמו חתולה. היא מתקרבת ואומרת לה שהן לא יוצאות מהבית עד שהיא גומרת לשתות. עד הסוף. הילה ממשיכה להתבונן בכוס ובקצוות של מפת הפלסטיק שהתגלגלו ומחכה שלאמא יחזרו קמטים רגילים, כי כשהיא כועסת יוצאים לה הקמטים המכוערים. אם הייתה יכולה הייתה מרימה את כל הקרום בבת אחת, אבל היא יודעת שאם תכניס את הכפית לכוס הזכוכית, הקרום ייהרס והכוס תתמלא בחתיכות קטנות ואז זה אבוד. היא מתכננת להשאיר אותו שלם ולשתות מהרווח שבינו לבין הכוס, בלי שהוא יתקרב לשפתיים שלה, אבל פוחדת שאם תקרב את הכוס אל הפה, הקרום יהיה הראשון שיגלוש לתוך הפה ואז היא תקיא. היא מסובבת את הכוס לאט־לאט. הקקאו החום, כמו בוץ, שוקע בתחתית הכוס וקו אופק קטן ועדין מפריד בינו ובין החלב הבהיר שעליו צף הקרום שהיום נראה כמו ירח מקומט.

אמא גומרת להסתדר ואומרת שמאוחר מדי וצריך לצאת, כי היא ממהרת לאוטובוס. הילה מגיעה לכיתה בדיוק בצלצול. בהפסקה סיגל אומרת לה שהיא לא הייתה מסכימה לזה שהמורה תקווה תקרא לה ירוקת העין עוד פעם ועוד פעם. אותה זה היה מעליב. הילה אומרת שהיא לא נעלבת, אבל מרגישה שזה מרגיז את סיגל. סיגל, שכבר לובשת מכנסיים קצרים ונועלת סנדלים למרות שעדיין לא קיץ, מציעה שהילה תבוא אליה אחרי בית ספר כדי להכין ביחד את שיעורי הבית. אחרי שהן מסיימות לכתוב הן יוצאות יחפות לחצר ורואות את הבנים המאומצים של השכנים בצד השני של הרחוב. כולם יודעים שהם מאומצים. שני כלבים מסתובבים בחצר שלהם על האדמה היבשה בין הגדרות. כשהאח הקטן מתקרב לגדר, הגדול, הגבוה והרזה נורא, מושך אותו משם. היא מכירה אותו מהקולנוע. אמא שלו מוכרת כרטיסים בקופה וכשהוא בא לעזור לה, כל מי שמתקרב לקופה כדי לקנות כרטיס רואה אותו יושב לידה. שני הכלבים לא מפסיקים לנבוח.

כשהיא יוצאת מהבית של סיגל גם הוא יוצא מהחצר של הבית שלו עם כדור והולך בעקבותיה. היא מרגישה שהוא מתקרב אליה ואז הוא שואל אותה אם היא רוצה לעשות סיבוב. זו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו מדבר. אם הוא יכיר אותה אולי יזמין אותה לראות את כל הסרטים, את כל אלה שהיא מפסידה. הרחוב ריק. אישה דוחפת עגלה ובתוכה תינוק. הם חוצים את תחנת האוטובוס, וממשיכים בשביל של הדשא הגדול מתחת לעצים. הוא מקפיץ את הכדור כמעט כל הדרך. אם הוא היה מספר לה איזה סרט הוא הכי אהב, היא הייתה אומרת לו שהסרט שהיא הכי אהבה היה לאסי שובי הביתה, אבל הם ממשיכים ללכת בשתיקה עד שהם מגיעים לבית־ספר. השער הגדול פתוח וחבורת ילדים שהתאמנה במגרש יוצאת ממנו ברעש. המנקות כבר גמרו מזמן לנקות את הכיתות והמסדרונות. אולם הספורט סגור אבל מתוכו נשמעים קולות הבנות מהחוג להתעמלות של כרמלה, שגם צועקת באותו הרגע על אחת מהן. הם מקיפים את האולם מהצד הימני ואז הוא נעצר, מפסיק להקפיץ את הכדור ומניח אותו על האדמה. הוא אומר לה שתעמוד עם הפנים צמודות לקיר של האולם ועם הגב אליו. היא מסתובבת, ושוב מסתובבת ושוב, המצח נצמד לקיר שרועד מהקפיצות של הבנות על הסוס מתוך האולם, בקצב אחיד, שתי קפיצות, אחת אחרי השנייה ושוב שתי קפיצות, ואז כרמלה אומרת משהו. הוא אומר לה בקול רציני ונמוך שלא תזוז. מישהי מתוך האולם מציעה להדליק את האורות.

פעם דני השכן שלה מכניסה שש כמעט הרביץ לה כי היא דרכה על הגולות שלו. מרוב בהלה היא נפלה, קמה וברחה הביתה, ומאז הוא לא מתייחס אליה והיא לא אליו. היא מדמיינת את עצמה מדלגת ללא הפסקה את כל הדרך עד הבית. השיער שלה נדבק לפנים ולשפתיים שנדבקות לבטון הקר. היא פוחדת לזוז מהקיר. הברכיים כואבות. היא פוחדת שהוא ירביץ לה אם תברח. הוא בן וגדול וחזק ואף פעם לא מחייך, גם כשהוא יושב ליד אמא שלו בקופה של הכרטיסים. הוא אף פעם לא מחייך. ואם הוא יהרוג אותי, היא חושבת ועוצרת את הנשימה. עוצמת את העיניים חזק. שומעת את תנועת הענפים בצמרות העצים הגבוהים עם הרוח. כמעט ערב, השקט מתחזק יותר ויותר. השקט שמאחוריה, מעל האדמה וזה שמעל הראש שלה, ואז הוא אומר לה להוריד את המכנסיים ומתקרב אליה.

היא ממשיכה לעמוד כמו פסל קפוא. מדמיינת את הסדין הלבן מתנתק מהמרפסת ומתעופף באוויר עם כל התמונות. התמונה של הרמטכ"ל עפה לשמיים, של הנשיא, של ראש הממשלה, מסתחררת ומסתחררת באוויר עם כל האספרגוס שמתפזר באוויר. האורות הצבעוניים של השכנים נדלקים ונכבים לסירוגין, אדום נדלק, ירוק נדלק, כחול נדלק, צהוב נדלק, ושוב אדום, והקצב מתגבר עד שכל האורות מתערבבים לה בראש והיא כבר לא מצליחה לעקוב אחריהם, והם ממשיכים להבהב עד שכולם כבים. בבת אחת האופק בולע את כל התמונות ונהיה חושך סמיך שאי אפשר לראות בו כלום.

צעדי ריצה מתקרבים אליהם וחוצים את השקט. היא שומעת שהוא זז ואת הכדור מתגלגל בחרישיות. הוא אומר לה בלחש תקיף: "לכי." היא מציצה ורואה שהוא לוקח את הכדור שלו ורץ מהר, כמו צל, לעבר השביל שעלה לכיוון הבית שלו. תוך כדי ריצה הוא עושה תנועות עם היד שלו, מסתובב לעברה, מתחיל לצחוק בקול רם, מתרחק ונבלע בחשכה. הילדות יוצאות מהאולם. כרמלה מבקשת שיכבו את האור. היא מתחילה ללכת מסביב הבניין שלא יראו אותה. מבקשת מהגוף שלה למהר לפני שאמא תגיע ותרצה לחפש אותה, הפנסים מאירים באור חלש על השביל. מישהו רץ לעברה וממשיך. כשהיא מגיעה לבניין היא סופרת את הכניסות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ולא מדליקה אור בחדר המדרגות. אמא עומדת מול הדלת ומחפשת את המפתח. היא בדיוק הגיעה הביתה, מדליקה את האור. שואלת אותה למה רצה. היא רוצה לספר לה שקרה משהו, אבל אמא ממשיכה לפשפש בתוך התיק, פותחת את הדלת ומדליקה את האור במסדרון. היא רוצה שוב לספר לה, אבל אמא פונה למטבח ופותחת את המקרר. היא אומרת שהיא הולכת להתרחץ, ואמא צועקת מהמטבח, "כבר?"

"כן, לבד." היא עונה. מתיישבת בתוך האמבטיה ומחכה שהמים יזרמו ויכסו את הרגליים ואחר כך את כל הגוף. היא מביטה בתקרה ואז על המים הזורמים ושוב אל התקרה. היא צועקת לאמא שאין לה מגבת ואמא עונה משהו שהיא לא מצליחה להבין ורק יודעת שהיא מתרגזת כי היא צריכה להפסיק את העבודה במטבח ולגשת אליה. היא סוגרת את הברז כדי שתצליח לשמוע, ובאותו הרגע אמא פותחת את הדלת בחבטה ואומרת, "הקקאו מחכה מהבוקר." ושואלת מהר "למה את בוכה"? והיא צועקת, "כלום, אל תיגעי בי."

אמא מתחילה לבכות בשקט, ומרימה את המשקפיים שלה כדי לנגב את הדמעות שלה עם המגבת. שזה סימן בשביל הילה שהיא בוכה על הצרות שהיו לה לפני שהילה נולדה, שהיא נזכרת בהן. היא מתיישבת על שפת האמבטיה ושואלת את הילה אם כבר כתבה את החיבור לשיעורי־בית לכבוד יום העצמאות עשרים וחמש למדינה. "כן," היא כתבה אצל סיגל, "על זה שזה טיפשי שיום העצמאות מתחיל בערב מיד אחרי יום הזיכרון. שזה ממש רעיון מטומטם." היא יודעת שאמא לא מקשיבה. אמא מלמלת לעצמה, "את עוד קטנה, רק בת תשע…. זה יעבור… את תשכחי מהכול."

"אני כבר בת תשע וחצי." היא רועדת מקור. אמא עוטפת אותה במגבת ומקרבת אותה אליה ומחבקת אותה. הריח מהלחיים של אמא נעים כמו ריח של טלק, והיא עוצמת את העיניים ורוצה להישאר ככה תמיד.

.

רונית רפ היא מרצה וחוקרת ספרות. ספרה, הרומן "גבולות", ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתב העת פטל. הסיפור "ירוקת העין" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

 » במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן