.

מעבר למסך הברזל

בלה שגיא

.

את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אמר היום הרצל המורה להיסטוריה. לא קוראים לו באמת הרצל אלא דודו, אבל בגלל הזקן הארוך שלו כולם קוראים לו הרצל. לינה יושבת על גדר אבן נמוכה בגינה השכונתית ומביטה מעלה אל צמרות העצים. אם עוצמים עין אחת העצים רוטטים ואולי אפילו משנים מקום. היא חושבת שהיא לא ניצחה בשום דבר בחיים שלה, אבל לכתוב היא דווקא אוהבת, ולפי פנינה, המורה לספרות, אפילו ממש יודעת. היא לא יודעת איך להסכין עם הסתירות הללו ומעדיפה לחשוב על השורשים, כמה עמוק הם צריכים לרדת אל תוך האדמה כדי שהעץ יצמח גבוה כל כך. האם על פי גובה צמרת העץ כך גם השורש מבקע את האדמה? היא יודעת שאין לה שורש ארוך כל כך וחושבת עכשיו שזה בטח אומר שחייה יהיו קצרים. היא מחליטה לשאול את ולדימיר, המורה לביולוגיה, שגם מבין בשורשים קצרים כי הוא עולה חדש מרוסיה ואומרים שהשאיר את משפחתו מעבר למסך הברזל. גם המשפחה של אמא שלה מעבר למסך הברזל. היא מדמיינת את מסך הברזל ככבד, אפור וחורקני, נטוע במקומו, וכשאנשים מצליחים להימלט בעדו הוא נסגר אחריהם בטריקה עצומה, נקישות בריח מהדהדות וקולות נביחה של כלבי זאב אימתניים.

לפני שבוע אמא לקחה אותה איתה כשהלכה לדואר המרכזי ברחוב יפו כדי להתקשר למשפחה שמעבר למסך הברזל. לינה הלכה איתה, כי אמא הבטיחה שאם תגיד לסבתא פניה, בבושקה יא לובלו טיבה – היא תקבל בַּרבּית חדשה מחנות הצעצועים ברחוב חבצלת. לינה אהבה את החנות הזו כי הייתה בה "סחורה מאמריקה" כמו שכתוב בשלט ליד דלת הכניסה. היו שם שורות אינסופיות של ברביות אמיתיות, יקרות ממש, אבל גם היו המזויפות, ולפי מצב הרוח והכסף של אמא היא יכלה לבחור בין האמיתית למזויפת. האמיתית תמיד הייתה הדמות המרכזית בעלילה של משפחת הברביות שלה, כמו דיאנה ואן, והמזויפת תמיד הייתה דמות צדדית וקראו לה סינדי (כמו הכיתוב על הקופסה) או אסתר. למזויפת השיער היה פחות מסתרק והרגליים לא התקפלו. לאמיתית התקפלו הרגליים, אבל הידיים לא התקפלו בשום סוג. לברביות המזויפות לא קרו דברים ממש מעניינים בסיפורים והן גם לא זכו בתלבושות היפות באמת, שהיו שייכות רק לאמיתיות. אבל עדיין, לכל סיפור טוב צריך גם דמויות צדדיות, או דמויות משנה, בשפה של פנינה המורה לספרות. את האהבה שלה לברביות לינה הבינה שהיא כבר צריכה להסתיר, היא הייתה בת אחת־עשרה וחצי ולפי העולם מסביב בגיל הזה היא כבר לא אמורה לשחק בברביות.

כשהן הולכות לדואר המרכזי הן מחכות הרבה זמן בתור. אמא מסבירה שרק מכאן אפשר להתקשר לבית של סבתא בעיר ריגה, שבה לינה נולדה, ולינה מרגישה שיש קדוּשה במקום הזה. התקרה הגבוהה ונקישות הצעדים שגורמות לאנשים ללחוש מזכירות לה את הטיול ההוא לבית לחם, כשהן נכנסו לכנסייה ואמא התרגשה אבל הסתירה את זה, והחברה הנוצרייה של אמא בכתה והתפללה על הברכיים. לינה כל הזמן פחדה שיכריחו גם אותה לשבת על הברכיים וזה נראה לה כואב, והיא חשבה שהחברה של אמא בוכה בגלל זה. לא הכריחו, אבל כשקנו לה סנטה קלאוס משוקולד הן רמזו שתגמור אותו מהר, לפני שהן מגיעות הביתה, ולינה הבינה שזה משהו שאבא לא צריך לדעת ממנו.

בתוך הקולות המהדהדים בין הקירות של אולם הדואר הן נצמדות לתא טלפון ציבורי. אמא מחזיקה את השפופרת ביד רועדת ומחכה שהמרכזנית תחבר אותה לבית של סבתא פניה מעבר למסך הברזל. לינה לא רגילה לראות את אמא שלה נרגשת כל כך והיא גם כבר לא רגילה להיות קרובה כל כך לאמא שלה. היא דחוסה איתה בתא הטלפון, קרובה מספיק כדי לראות את השערות הקטנות על הסנטר. קולה האדיש של המרכזנית בטלפון מתחלף בפתאומיות ונראה שאמא המוּכרת לה נעלמת. אמא מתחילה לבכות, היא מנסה לדבר, קולה נסער, היא כמעט צועקת, לינה זזה ממנה קצת, נבהלת. הצעקות הללו מפירות את הקדושה השקטה של המקום ולינה נבוכה, מסתכלת מסביב, אבל מרבית האנשים לא מסתכלים. אמא בוכה ממצ'קה ממצ'קה ומנסה לדבר. השיחה מתנהלת בצעקות ובכי משני הצדדים. לינה מפחדת מהרגע שתצטרך להגיד את המשפט שלה, והיא כבר מוכנה לוותר על הברביות.

לינה מושכת בשולי החולצה של אמא, מנסה לרמוז שילכו משם, אבל מה שהצליח כשהייתה קטנה פתאום לא עובד, גם אמא נראית זרה לה ולינה מתחילה לפחד שהיא לבד. פתאום אמא אומרת, בואי, תגידי לסבתא שלום, ונותנת לה את השפופרת. לינה משותקת לרגע ואז דוחפת ממנה את הזרוע המושטת, לא רוצה, היא אומרת, לא רוצה! אמא מפצירה: נו, לינצ'קה, סבתא מחכה לשמוע את הקול שלך, היא מתגעגעת, מתוך השפופרת נשמעות זעקות מעבר למסך הברזל, לינצ'קה מאלינקייה, מאליושה, לינה גם בטוחה שהיא שומעת כלבים נובחים שם. לא רוצה! צורחת לינה מבוהלת ומתרחקת מהתא. אמא מסתכלת עליה בהפתעה, ולוחשת לסבתא פניה ברוסית, היא מתביישת.

אחרי הטלפון הן הולכות בשתיקה, לינה יודעת שאין לה מה לבקש ללכת לחנות הצעצועים של רחוב חבצלת. המחשבה על המילה חבצלת מזכירה לה את שיעור בוטניקה, כשוולדימיר המורה לביולוגיה הסביר על חבצלת החוף. הוא אמר שזה פרח שמצליח לשרוד בניגוד לכל הציפיות, בבית גידול לא טבעי עבורו, קרוב מאוד לחוף הים. הוא פיתח הסתגלויות מיוחדות שעוזרות לו לשרוד ברסס של מי המלח. ולדימיר אמר, רק מינים מעטים מסוגלים לכך.

.

בלה שגיא, ביבליותרפיסטית ומרצה במכללת דוד ילין. ספר הביכורים שלה, ״שבר ענף ירוק״ (שתיים, 2021), זיכה אותה בפרס שרת התרבות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שבעת המופלאים", סיפור קצר מאת עדו חפץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שבעת המופלאים

עדו חפץ

.

א.

ואוו!! איך הכול הלך חלק בהתחלה, כל כך חלק עד שלפני הכול אני ממש חייב דוגמה, משל: אתה מנסה להכין עוגה נגיד, או לחם, והכול מתחרבש לך. שכחת את זה וגם את זה, עשית דברים בסדר הלא נכון, הפוך, שמת מלח במקום סוכר, שמן במקום מים, התנור כבה באמצע ואתה אפילו לא שמת לב. בכל זאת, איכשהו, באורח פלא, בסוף יצא לך טוב, יותר טוב אפילו ממה שקיווית. זהו, לזה אני מתכוון, כזה חלק היה.

דברים ריחפו סביבנו, נשרו עלינו, הסתדרו מעצמם, הלחם ששלחנו על פני המים חזר עם עלה של זית בפה. הבעיות נפתרו לפני שידענו שהן נוצרו, הקשיים לא הספיקו להתקשות, חוקי מרפי התהפכו במאה ושמונים מעלות. היינו צעירים וחזקים, לא משנה כמה שתינו, כמה עישנו, כלום לא נשאר, הכול נספג והתפוגג, בבוקר שלמחרת קמנו חדשים.

עשינו אהבה עשרות פעמים ביום ובכל זאת נשאר לנו כוח לעוד, נשאר לנו חשק לעוד, נשאר לנו כוח גם כשלא היה לנו חשק ולהפך, יכולנו לעשות אהבה בלי אהבה בכלל. נרדמנו בכל מקום, מתחת לספסל ברחוב, על דשא בגינה ציבורית, על אדמה רטובה. פעם נרדמנו בתוך רכבת נוסעת והתעוררנו במדינה אחרת, לא היה לנו מושג איפה אנחנו אבל זה לא ממש שינה. ירדנו, שאלנו, ענו לנו והבנו, למרות שאת השפה לא שמענו מעולם. לא גירשו אותנו אפילו פעם אחת, כי כל מקום היה בשבילנו בית, העולם היה בית, אף פעם לא הרגשנו זרים.

לא מיהרנו, כי החיים היו לפנינו. החיים היו משהו נפלא שעוד לא קרה, אבל מיד, באיזשהו מחר, יקרה. בכל זאת ידענו שאין לחץ, לא צריך להעיר את המחר, אם הוא ישן כל כך טוב הוא כנראה צריך את זה. עבדנו פה ועבדנו שם, לא כעסו עלינו אף פעם, גם אם עשינו נזק, גם אם ממש החרבנו את המקום ועזבנו למחרת, בלי הודעה מוקדמת. תמיד הסכימו לקבל אותנו בחזרה ובלי פרצופים, ביקשו במקומנו סליחה. היינו מוצלחים בכל מה שעשינו, גם דברים ששעממו אותנו עד מוות, גם מה שהיה מגוחך בעינינו, הרשים את כל העולם, דיברנו שטויות וכולם מסביב מחאו כפיים והתפוצצו מצחוק. אכלנו בלי סוף ונשארנו רזים, בזבזנו המון כסף ואיכשהו, תמיד, נשאר לנו עוד. אחרים כבר התחילו להתקבץ סביבנו כמו דבורים סביב מים, כמו פרפרים סביב אור, ולפתע, יום בהיר אחד, גילינו שאנחנו לא לבד, שהפכנו לעדר, ללהק, לשלם גדול מסך חלקיו. היינו שבעת המופלאים.

הדרך רבצה על הגב לפנינו
וכשכשה בזנב
הנחלים זרמו חלב
כל מה שנגענו בו הפך זהב

תמיד הגענו בזמן – הזמן שהגענו בו היה הזמן. בכל מקום חיכה לנו מישהו, חבר, כמו אישה בכל נמל. השתוקקו אלינו, איבדו את הטעם לחיים בהעדרנו, היינו התרנגול שקורא לשמש לצאת. דיברנו על עצמנו בגוף ראשון רבים – אנחנו; שלנו; היינו; רצינו. אף אחד לא ניסה להתחרות בנו, כולם רק רצו להצטרף אבל לא מצאו את דלת הכניסה. התכנסנו בבית קפה וכל הרחוב נדלק, רק הלכנו ומיד התחילו צעקות ובאה משטרה, נכנסנו לחדר שניים ויצאנו ארבעה. רצינו את הדברים אחרי שכבר השגנו אותם, אחרי שמסרו את עצמם לידינו בהכנעה.

מעולם לא שאלו אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים, שֵם – כל שֵם, גבול – כל גבול, היה עלבון, ואם התקרבנו אליו, הוא מיהר לסגת ולהסתלק.

.

ב.

נדמה היה שהכנענו הכול, הטבע ציית, השמש; הירח; הכוכבים; הזמן עצר אובד עצות וחיכה לפקודה הבאה. רק יום אחד, מתוך בדיחות דעת שאננה, ספרנו את עצמנו וגילינו שנותרנו שישה בלבד. ספרנו שוב, מההתחלה לסוף ובכיוון ההפוך, הפכנו סדינים ומחצלות, שלחנו שליחים, בקבוק בים ומברקים, לא הותרנו אפילו אבן אחת בלתי הפוכה. הרמנו גבות וציפינו לרגע שבו נתעורר מהחלום, מהבדיחה, כשמישהו העז לפתע לגמגם, אמר שראה אחד מאיתנו מתרחק אל האופק, נועץ עיניים כלות בגב של מישהו אחר, הוא נשבע שקרא לו, אבל ההוא לא ענה. נדהמנו, לא האמנו, מעולם לא הלך אחד מאיתנו בעקבות זר. שילחנו אותו וקראנו לעד נוסף, רצינו עובדות אחרות, אמת שתמצא חן בעינינו. הוא עמד מולנו ולחש שעדיף לו למות ולא לומר את האמת.

מַשהו מאיתנו תלה את עצמו על עץ אלון שעמד בשלכת
השאיר רק פתק מקופל אחריו
לא קראנו, לא פתחנו בכלל
שרפנו את הפתק וגם אותו
נותרנו חמישה

החורף בא. פיהקנו בעיניים נפוחות, התמעטנו, התדלדלנו, הצטמקנו, נקלענו למלחמה שלא פרצה ונפלנו בה חלל. נעלמנו במסדרונות, בלבירינת אפל במנזר חסר אל, התכסינו בשמיכות צמר עבות ואטמנו אוזניים. כאב לנו בכל הגוף, מפינה לפינה, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, היינו צמאים נורא, אבל לא היה לנו כוח לקום ולשתות. ספרנו בחושך את הנושמים ושקט ריק התנחל בחלל שהפך גדול ולא חדל להתפשט, לא חדל להתרוקן. נרדמנו וחלמנו שאנחנו ישנים, מישהו נכנס לחדר, נעמד ליד המיטה, הושיט יד וטלטל אותנו בכתף. אנחנו לא זזנו, הוא דיבר, הוא הרים לנו את אחת הידיים והיא צנחה ונפלה. הוא חשב שמתנו כבר, רצינו לצעוק לו שלא, שלא יוותר עלינו, שעוד לא נגמר, שאנחנו נחים רק לרגע ומיד נחזור בכוחות מחודשים, בוהקים יותר ממה שהיינו אי פעם, שמחים וטיפשים כמו גורי כלבים, אבל הוא כבר הלך ואנחנו נותרנו ישנים ומכוסים.

בבוקר קמנו לאט, גיששנו, נתמכנו בקירות. האור לא הצליח לחדור מבעד לחלונות הפתוחים, האביב חזר אבל שום דבר לא בקע מהאדמה, הציפורים שרו בשביל אחרים. נתקלנו בכורסה וצנחנו עליה, העייפות הפכה בבת אחת הרגל והדם הזורם בוורידים נחל אכזב, זיכרון רחוק ומתפוגג, רעש של מים, ריח של שמש, חושך סמיך התפשט באוויר כמו ענן דיונון. רצינו לחזור למיטה ולאגור עוד כוח, אבל לא זכרנו איך קמים. רצינו לדבר ולו כדי להביס את השקט הצורם, אבל לא היה לנו מה להגיד, הכול נאמר והכול נשכח, המילים שלנו לא התאימו עוד לעולם הזה – הבדיחות עצובות והעצות תפלות, האיומים מצחיקים והבקשות נדחות. מצאנו את עצמינו שוב לבד, באותו רחוב נידח, באותו בית ישן, באותו חדר אחד שאפילו ההד, זיכרון הצחוק השאנן, עזב אותו, ולא רצה לחזור.

 

עדו חפץ, יליד 1962, מתגורר ביישוב כליל שבגליל. בעבר מלחין ומורה למוזיקה. ספרו הראשון ובו שתי נובלות – "עוזב הולך" ו"חלון" – יראה אור בקרוב בהוצאת שתיים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נטע פתע", סיפור קצר מאת נולי עומר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת מיכל זכריה

.

למרות ההצלחה הבינלאומית שזכתה לה, סקנדל הגניבה הספרותית שליווה את הסופרת המנוחה אסיה אשל־בלוי בשנותיה המאוחרות הרחיק מעליה את כל ידידיה. ילדיה המבוגרים, חווה ואדם, מתקשים למצוא את הדרך הנכונה לכבד את זכר אימם. ניסיונם לפזר את אפרה בפריז לפי בקשתה האחרונה גווע בפיזור נפש, וכשהם מבקשים לארגן טקס לזכרה בישראל בהשתתפות חבריה הם נתקלים בסירובים מנומסים. ההתמודדות עם זכרה המוכתם של האם היא הבעיה הרגשית והמעשית שעומדת בבסיס שעת השקרנים, ספרה החדש של יערה שחורי. הפלגיאט שאסיה מואשמת בו הוא השקר המובהק ביותר בספר (וגם בו ניתן לפקפק), אך הסיפור כולו עשוי שקרים: תירוצי המוזמנים המתחמקים מהטקס, הכוונות הנסתרות של האורחים הקבועים בבית משפחת אשל־בלוי, והחזות הבלתי חדירה אך השבירה למעשה של חווה ואדם, אשר גדלו בצילה של אם לגלגנית שהשתמשה בהם כחומר לסיפוריה המפלצתיים.

האם הספרות משקרת תמיד? כותרת הספר והמובאה בתחילתו לקוחות משירו של חזי לסקלי ״שעת השקרנים מכל הסוגים״: ״הַזְּקֵנָה הַשַּׁקְרָנִית, הִיסְטוֹרְיָה, שׂוֹנֵאת / שַׁקְרָנִים קְטַנִּים״. השקרנים הקטנים של לסקלי הם משוררים ומספרי סיפורים, המואשמים בבלופריות עוד מימי אפלטון, והמאבק הוותיק בין הספרות להיסטוריה בשירו מזכיר את ההגנה על השירה שכתב סר פיליפ סידני במאה השש־עשרה. המשורר, לפי סידני, לעולם אינו משקר, כי הוא לא טוען דבר. כוחו טמון לא בתיאור המציאות אלא בטוויה של מציאות אפשרית. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתיימר לתאר דברים כהווייתם, ולכן הוא השקרן האמיתי. אסיה, שסמכותה מלווה כל תו בספר, כותבת רומנים היסטוריים, וכך חולשת על כל העולמות – מה שהיה ומה שיכול היה להיות. גם השקר שבו הסתבכה – בין שאכן התכחשה למקורות של ספרה או רק הואשמה בכך וסירבה להגיב לחשדות – כרוך בשאיפה לשררה. את תעלול ההעלמה הזה יודעת לא רק אסיה אשל־בלוי, שבעברה שינתה את שמה הפרטי מחווה לאסיה, קראה לילדיה חווה ואדם, והפכה את עצמה מאם כל חי לאלוהים. כשבנה אדם מהרהר ביחסיו עם אחותו, גם הוא מבצע גניבה שקטה ומייחס לעצמו את אחד הדימויים הנלמדים ביותר בשפה האנגלית: אחותו הגדולה חווה ״הוסיפה לעדכנו גם כששהו בארצות אחרות, כלומר חווה תמיד באותו מקום ואדם זז, כמו בסיס ורגל של מחוגה. אדם שנא את הדימוי הזה, גם אם הגה אותו בעצמו.״ דימוי המחוגה, דוגמה קלאסית לשירה המטפיזית ברנסנס האנגלי, שייך למשורר ג׳ון דאן: ״אִם שְׁתַּיִם הֵן, הֲלֹא הֵן שְׁתַּיִם / כִּשְׁתֵּי שׁוֹקֵי הַמְּחוּגָה: / נַפְשֵׁךְ, זוֹ הַקְּבוּעָה, כְּמוֹ לֹא / תָּחוּג, אַךְ עִם שֶׁלִּי חָגָה״ ("שיר פרידה: איסור על אֵבל", בתוך אין אדם שהוא אי, ספרי סימן קריאה – הקיבוץ המאוחד, 2019; מאנגלית: שמעון זנדבנק). השנאה שאדם רוחש לדימוי המפורסם היא הביטוי היחיד לעובדה הבלתי נסבלת שהוא אינו מי שהגה אותו. במקרה הזה, אם אדם לא נתפס בשקר, הרי גם שחורי לא נתפסת. אך לעומת אדם, שלאורך הספר משתמש בדימויים ספרותיים רק כדי להפגין את ידענותו ולכן מרדד אותם, שחורי משתמשת בדימוי המחוגה באופן שמוסיף עומק הן לדמות שהיא יוצרת והן לדיון על שימוש יצירתי במקורות ספרותיים.

ספרה של שחורי גם מרחיק לכת יותר וגם מקומי יותר מהשאלות הכלליות על היחס בין ספרות לאמת, ובין מקוריות לפלגיאט. השקר הגדול בטבורו של שעת השקרנים הוא העניין בספרות; לאף אחת מהדמויות בספר, שכולן קוראות וחלקן כותבות, לא באמת אכפת מספרות. בשיחות הספרותיות המתנהלות בחצר בית משפחת אשל־בלוי ובקלישאות הספרותיות שאדם משתמש בהן כדי להשפיל את בני שיחו, הספרות היא שולית, והעיקר הוא להפגין הון תרבותי – אותו מכלול של השכלה וטעם טוב שמבסס עליונות חברתית. בהתאם, הרגש שבו ספוגים עמודי הספר אינו אהבת הספרות אלא בוז מר כלפי כל מי שנתפס כבינוני, כל מי שהרפרנס התרבותי עובר מעל ראשו. בבחירתה זו, שחורי, עורכת ספרות מקור בהוצאת כתר, המצויה היטב בעולם הספרות הישראלית, מצביעה על נקודת תורפה מקומית וכואבת. בוז ולגלוג תופסים חלק דומיננטי בשיח הספרותי העכשווי. עורכי כתבי עת ומוציאים לאור מפרסמים חדשות לבקרים גילויי דעת על טעמו הירוד של הציבור. לפני שבועות ספורים בלבד התפרסם דבר השופטים בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״ – התחרות המפורסמת מסוגה בישראל – כשהוא רווי בלעג כלפי משתתפי התחרות, שאת כתיבתם תיארו השופטים (מרים גולן, עומר ולדמן ואוריאל קון) כנטולת ערך ספרותי ומביכה. הפנטזיה של אדם, שבה הוא וחווה ״יושבים ביציע, מעבירים זה לזה שקיות ענק של חטיפים״ בטקס לזכר אימם, מבטאת באופן מושלם את עמדת הבוז המתורבת. לכאורה כולם יושבים באותו האודיטוריום וצופים באותו הטקס, אבל יש מי שמבינים ויש מי שלא. מי שרואים את הדברים נכונה ומי שללא ידיעתם הפכו ממשתתפים לתפאורה. תחושת הבוז היא עמדה פרדוקסלית שבליבה הן אדישות והן סלידה; האנשים שחווה, אדם והוריהם בזים להם הם גם פחותים מכדי שמשפחת אשל־בלוי תשגיח בהם וגם נחוצים כדי להבליט את מידותיהם הטובות של מי שיודעים לצטט ספרות. בהתאם לאינסטרומנטליות של הספרות בתוך תרבות הבוז, שעת השקרנים נקרא לעיתים כמו שיחת חולין במסיבת קוקטיילים – הדמויות מפזרות אזכורים ספרותיים של יצירות קאנוניות לא כדי להעשיר את שיחתן אלא על מנת לבחון את הזולת, ובאופן בלתי נמנע – גם את הקוראים. באורח אירוני, הדמות היחידה בספר שמושפעת מספרות ולא רק משתמשת בה היא איילת כהנא, סגניתו של ראש מכללה נידחת בנגב, המוסד היחיד שנעתר לאירוח הטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי. ״הספר ההוא דיבר אליי,״ היא אומרת על אחד מספריה של המנוחה, ״חבל שלא קוראים אותו יותר, לא שאני מבינה בזה.״

ההרהור המדוקדק בסטנדרטים מחמירים של טעם טוב, בתחרויות של שנינות וידענות ובעריצות של מורשת האם מפיח בשעת השקרנים אווירה של דיסטופיה ספרותית – עולם שבו הספרות התרוקנה מיופייה ובמקומה נותרו רק מימרות נוחות לשליפה, כמו עשים מנופצים על מנורה כבויה. אווירה זו היא האפקט העיקרי של הספר. שחורי אמנם בונה עלילה עם מכשולים, התגברויות, ואפילו הפתעות, אך כמו הילדים הבוגרים שאינם מצליחים לחמוק מאחיזת אימם המתה, גם האירועים הללו טבועים כולם באותה תחושת מחנק. למרות האפקטיביות הרגשית של האווירה הזו, לעיתים היא מכרסמת ביסודות הסיפור. קשה להאמין שדמות כמו אסיה אכן הייתה סופרת בעלת שאר רוח, או שעבור האמנית הצרפתייה סופי קאל ״לא היה בכל ירושלים אדם יותר מעניין מאשר אסיה אשל־בלוי״. הקושי לא נובע מאופייה הלא נעים של אסיה או מהאימהות הפוגענית שלה, אלא מנטייתה להתבטא בפתגמים רעילים שמזינים את התחושה שהספרות, בשבילה, היא כלי נשק. במקרים כאלה העמדה האנטי־ספרותית בשעת השקרנים נראית טוטלית מדי. ברגעים אחרים, לעומת זאת, שחורי מיטיבה לתאר את האווירה שהיא יוצרת מבלי להיבלע בה. אצל משפחת אשל־בלוי אווירה זו מכחידה לא רק את הסיכוי לאהוב אמנות, אלא גם את היכולת לקשור קשרים קרובים עם אחרים. כשאדם מבקר בדירתו של מאהב לשעבר, למשל, הוא לא מסוגל להשתחרר מהצורך להוכיח את עליונותו: ״תראו אותי, חשב, עומד עם פלס הטעם הטוב האידיוטי שלי ובודק את אלי. אבל ככל שניסה לא הצליח להניח אותו מידו. עדיין היה הסנוב הבלתי נסבל, גם אם העמיד פנים שלא, עדיין הבן של אסיה.״ אדם מוצא פרנסה כמרהט בתים – ניסיון נוגע ללב להקדיש את טעמו הטוב דווקא ליצירת מרחבים אינטימיים במקום להריסתם. אך הבתים הם תמיד בתים של אחרים. אפילו הרוך ששורר בין חווה לאדם מצומצם לעיבוד כפייתי של חוויית הילדות המשותפת שלהם ומשוסע בעקיצות הדדיות. הקִרבה המוגבלת בין האחות והאח היא המחיר הכבד ביותר של העולם שבו גדלו, כבד בהרבה מהכישרונות המבוזבזים שלהם, שהסובבים אותם מבכים. שעת השקרנים מראה שהעמדה התרבותית כלפי הספרות קשורה גם בעמדתה כלפי אנשים – השימוש בספרות כדי לצבור כוח מוביל לבדידות ולדלות רגשית. ההצגה הרגישה של הבדידות והדלות הללו בספר מזמינה התמסרות מחודשת לספרות ויצירה של שיח ספרותי חדש.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את שעת השקרנים סבתי האהובה זיוה נפטרה ממחלה קשה. בניגוד לטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי, הלוויה של סבתא זיוה הייתה מלאה בחבריה. כל הכיסאות היו תפוסים, ומאחוריהם מלווים נוספים הצטופפו בעמידה. רבים אמרו עליה שהייתה אישה תרבותית, ולמרות כוונתם הטובה, בקטנוניותי רציתי לתקן: סבתא לא הייתה תרבותית במובן הרווח, אנינה וידענית כדרוש כדי לזכות בהון תרבותי בתוך תרבות הבוז. היא אהבה מוזיקה בכל נפשה, אזרה כוח לבקר בתיאטרון גם כשהמחלה החלישה את איבריה, והתנחמה בספרים. בינה לבין חברהּ לחיים התבדחה שהם ״אינטלקטואלים אנאלפביתים״. הרשימה הזו מוקדשת לזכרה.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, המוסך ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

יערה שחורי, "שעת השקרנים", כתר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

אימת ההזדהות: על "התאומים" מאת אורית גידלי

מרב פּיטוּן

.

ספרה החדש של אורית גידלי, התאומים, עוסק במשבר אמון זוגי, בליקוט פרטיו ובהדבקתם מחדש, באופנים שבהם בני אדם מתחברים ומתפצלים זה מזה. יותר מכול זהו ספר על בחירה, על מסירות והתמסרות, לא לבן או בת זוג, אלא לעבודת הקשר, לַתפר המקווקו, הבלתי־רצוף, שיותר משהוא מחזיק דבר שלם הוא מעיד על פעולת ההטלאה עצמה.

צמד הקווים המקבילים המפלחים את עטיפת הספר מַפנה אל קריסתם של מגדלי התאומים, זוג תודעתי שליף, אולטימטיבי, דיאדת בניינים שהדהדו זה את מראהו של זה, שניתן היה לצעוד ביניהם ולבטוח בהם שיישאו אדם בזכות הסימטריה שלהם, למרות הגובה, כנגד האימה; מגדלים שהותכו ועלו השמיימה בהרס שלא נראה כמותו, ואף על פי כן הם מסמלים דווקא גבורת הינצלות:

…

כָּל בֹּקֶר אֲנִי חוֹצָה אֶת הַתְּאוֹמִים

בַּדֶּרֶךְ עַד אֵלֶיךָ.

מָה עוֹד חוּץ מִזֶּה נָחוּץ לְךָ לִשְׁמֹעַ?

.

הֵיטֵב אֲנִי מְבִינָה מָה סוֹפָם שֶׁל בִּנְיָנִים,

גֹּבַהּ הוּא תָּמִיד הַגְזָמָה.

אֲבָל הַחוּט, הַחוּט שֶׁבֵּין הַתְּאוֹמִים.

זֶה שֶׁנִּמְתַּח בֵּינֵיהֶם וְנָשָׂא אָדָם.

הַחוּט הַזֶּה קֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם.

.

דַּי בְּזֶה כְּדֵי שֶׁאַסְכִּים

לְמַה שֶׁאָסוּר לְהַסְכִּים לוֹ

אִם רוֹצִים מֵרֹאשׁ לְהִנָּצֵל.

.

(מתוך "להינצל")

.

אפשרות התואַם הזוגי, זו שהופכת אדם אחר, נפרד ממך, ל"נפש תאומה", חוויית הדומוּת המענגת, היא דבר ששווה לנו, בני האנוש, להסתכן למענו. סיפורים ששמענו מאז ומעולם, סדרות טלוויזיה ועלילות אופרה, כולם מעודדים אותנו לחצות יבשות או כללים, פחדים ומרחקים, ולצעוד על חוט של קשר, של הדדיות, אף שתמיד הוא מגלם בתוכו את אפשרות הנפילה. שירי הספר עוסקים בצעידה הזאת, על החבל הזה, ולא משנה אם מדובר בזוג רומנטי, בידידות אנושית, או גם וגם. "בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁקַּמְתָּ,/ נָגַעְתָּ בִּי בַּכָּתֵף,/ הִגַּשְׁתָּ לִי אֶת חֲבֵרוּתְךָ/ שֶׁעָמְדָה לִזְכוּתֵנוּ עֲדַיִן." (מתוך "קרקע")

כמו באנדרטת מגדלי התאומים, רגע הקריעה, הנפילה, הופך את התאומוּת לתשליל, למעטפת חלולה שמסמנת את החוסר. אובדן היחד שומט את הקרקע גם מתחת ליחידה, הכותבת השואלת: אם תאומוּת היא מצב השלם, המושלם, מי אני כאשר התאום שלי איננו? נטישתו של האחר, בחירתו ביצירת צופן התאימות עם אדם אחר, שוללת את אפשרות ההדהוד, מרוקנת את המראָה ומאיינת את הקיום. היעדרה של ההלימה השגורה המבססת את היחסים בין בני הזוג פירושה לא רק ביטול הברית ביניהם, אלא איום על עצם היותם.

…

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאַתָּה מֵת,

אָמַרְתִּי לְךָ.

אֲנִי מְרַחֶפֶת מֵעָלֶיךָ

מְשֻׁחְרֶרֶת מִצָּרוּתִי.

.

הָיָה עָלֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַסַּף

אֲבָל הַקִּרְבָה הֵאֵטָּה אוֹתָנוּ.

כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּתְּאוֹמִים וּפָחֲדוּ לִקְפֹּץ.

כְּשֶׁהָאֵשׁ הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַכְרִיעַ.

.

הִסְתַּכַּלְנוּ לְמַטָּה.

.

אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד.

אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ.

.

(מתוך "קרקע")

.

אין ספק כי גידלי מצליחה לתת מילים לחוויית האין, לִמנות ולהנכיח אותה, ללכוד ולמשש את החושך, להסתכל ישר לתוכו מבלי לכסות את העיניים, וזו אחת מאיכויותיו המהפנטות של הספר. אך בעיניי, התאומוּת המרתקת ביותר היא לא זו הביוגרפית, של השבר הזוגי, אופן התגלותו, הפירוק וההרכבה שלו, אלא זו הפואטית: פחות "מה קרה לכותבת?" ויותר "מה קרה לקורא/ת?", המומנטום המרתק מבחינתי הוא זה שבו הביוגרפיה עוברת התמרה לחומר ספרותי ופרטי החיים מותכים לאמנות.

גם כאן, במרחב שבין המשוררת לקוראים/ות, מתקיימת מחד תאומות אוניברסלית, עקרונית: כולנו עשויים למצוא את עצמנו מוכפלים ומשתקפים בספר – בסיפור האהבה, בעוצמת הבגידה, במחירים שאיננו יכולים לשאת ובאלו שאנו מוכנים לשלם כדי להתמסר לְקשר. מאידך, אף שמרבית הקוראים עסוקים בוודאי בשאלות קונקרטיות, בתוצאתו של מאורע הבגידה, בפועל, גם אם נדמה לנו שהקריאה מקרבת אותנו לידיעה כלשהי, לעולם נישאר זרים, לא נדע. בסופו של דבר, הסיפור הפרטי נותר (ובצדק) בגבולות זרועותיהם ולבבותיהם של בני הזוג המסוים.

ואולם, מרחב התנועה שבין החיים לספרות הוא זה שבו הקוראים עצמם צועדים על חבל, מתקרבים ומתרחקים אל עצמם דרך הספר: האם אופן הפעולה של התאומים, ההזדהות הכרוכה בקריאה, היא מין "ברית ערים תאומות" – דומות וקשורות זו בזו בידידות ועניין, אבל רחוקות ולכן חפות מהסכנה להכחיד זו את זו? או שהקריאה בו חודרת מתחת לעור והופכת לתאומוּת סיאמית, קרובה מנשוא, מסוכנת, כזו שלא ניתן להיחלץ ממנה?

התאומים, כמעשה פומבי, מבוסס על הפרה של טאבו תרבותי שלפיו "כביסה מלוכלכת" אמורה להישמר בחדרי חדרים, שלא לערער את הסדר החברתי שנועד לשמר חזות אינסטגרמית של הצלחה ואושר שאין בהם סדק. עם זאת, כמעשה לשוני, הוא מבקש להציב את הפצע במרכזו ולדווח עליו, מקרוב, בדרכים שונות שאולי יוכלו לצמצם את ההחמצה, להסביר, להשלים באמצעות הכתיבה את פערי המידע שנוצרו בחיים עצמם.

שירים שונים בספר מבקשים לארגן את האירוע המציף, את אסון הטבע שהרעיש את הקרקע הזוגית והפרטית, באמצעות הרחקה מהעצמי ועריכת חשבון "חיצוני", נבדל לכאורה ממי שעורכת אותו. כך למשל בשיר "תנשמת", הנפתח בשורות: "בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן לֹא קִבַּלְתְּ אֶת הַשָּׂכָר עַל מָה שֶׁנָּתַתְּ./ לֹא נָתַתְּ כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים נְכוֹחִים./ אַתְּ הִיא סַךְ יְכָלְתֵּךְ לָשֵׂאת אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַיִךְ."; או בבית מתוך שיר שנושא את הכותרת "חשבון": "… מָה כְּבָר קָרָה./ הָיְתָה אִשָּׁה בְּחַיֶּיךָ,/ עָבְרָה./ כְּמוֹ שַׁפַּעַת,/ כְּמוֹ חֹם גָּבוֹהַּ,/ לֹא מַשְׁאִיר סִימָנִים." תורת הצמצום הזאת מכווצת את הקרע, לא מתוך הכחשה של מידת הכאב שהוא מייצר, אלא כדי להצהיר על חופש בחירה מולו, על מיקומה של הבגידה לא כקו פרשת מים שממנו אין חזור, אלא כקו חולף, מנורמל, על ציר הזמן של החיים.

שירים אחרים מצהירים גם כן על גישה סטטיסטית, אמפירית, כזו שמספקת נתונים וסימוכין – אך במהלכם מתפרקת הלשון עצמה וחושפת את היותה נייר לקמוס של הנפש. כך למשל בשיר "אמזון שואלים אותי": "… אָמָזוֹן מַרְאִים לִי מֶה עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּמַּצָּב שֶׁלִּי … 236 אֶלֶף אִישׁ נִבְגְּדוּ לְפָנַי, 342 מִתּוֹכָם הִשְׁאִירוּ חַוַּת דַּעַת מְפַרְגֶּנֶת". אך לקראת סופו, ההתפרקות היא פרטית מאוד, סוערת ומערערת, ומעידה כי לכותבת אין מקום בטוח – לא בגופה: "… בְּלִי יְכֹלֶת לָקוּם וְעִם סְחַרְחוֹרוֹת וְעִם בְּעָיָה בָּאוֹרְיֶנְטַצְיָה, וְעִם כְּאֵב גַּב וּכְאֵב צַוָּאר וּכְאֵב כְּתֵפַיִם וְעִם אָבְדָן שֵׂעָר"; וגם לא בנפשה: "וְעִם מְקוֹמוֹת שֶׁמַּלְחִיצִים אוֹתִי וְעוֹשִׂים לִי טְרִיגֶר וְעִם מַחְשְׁבוֹת חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן, זֹאת אַשְׁמָתִי, זֹאת אַשְׁמָתִי, מֶה עָשִׂיתִי לֹא בְּסֵדֶר, וְעִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחוֹזְרוֹת וְהַנִּשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן."

התמקמותה החוזרת ונשנית של גידלי מול אירוע הבגידה מתרחשת במרחב השפה, ובכך היא הופכת ממאורע פרטי, אינטימי, למחווה של עדות, של דיאלוג עם נמעני הספר: באמצעות השפה היא באה חשבון, מעבירה את הקוראים דרך קשת התחושות והרגשות בפעולת הקריאה עצמה, על מנגנוניה הדקדוקיים, הסמנטיים, המצלוליים. ביטוי אחד לכך הוא האקורד הציני המריר, רווי סימני הקריאה, בשיר "פרחים":

.

פְּרָחִים הִגִּיעוּ מִמְּקוֹם עֲבוֹדָתְךָ.
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל בֵּיתֵנוּ הֶחָדָשׁ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה! בְּשָׁעָה טוֹבָה!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֲנַחְנוּ חָגִים בֵּין הַחֲדָרִים הָרֵיקִים!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינְךָ טוֹרֵחַ לְסַפֵּר עָלֶיהָ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינֶנִּי תּוֹבַעַת לִשְׁמֹעַ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל הַדִּמְיוֹנוֹת הַיְּחִידָאִים כְּמַאֲכֶלֶת!
…

דוגמה אחרת היא השיר "מוגלה", שכבר בכותרתו מכריז על דליפתו של הפצע החוצה, על ספיגתו של הזיהום הרגשי לתוך השיח. כיוון שהתאומוּת כבר אינה מאחדת את השניים לישות אחת, כרוכה, מלוכדת, מתרחש פיצול, העמדת פנים שככל שהיא מצטברת לאורך השיר הארוך היא מדגישה את המרחק, את התהום ההולכת ונפערת – לא רק בין בני הזוג, אלא גם בתוך הדוברת עצמה, בין קולה הנשמע בחוץ לבין זה הפנימי, הנסוג ונסגר אל עצמו. האותנטיות, הכנות, האמת, נתחבות לתוך סוגריים, מתחת לפני השטח של הדיבור:

…

אַל תְּחַכֶּה לִי (אֲנִי שַׁיֶּכֶת לְכָל אֶחָד שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבַּר כָּמוֹנִי)
נִתְרָאֶה כְּבָר מָחָר (אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת שְׂעָרְךָ, לְנַחֵם אוֹתְךָ עַל מָה שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי)
אֵין לְךָ מָה לִּדְאֹג (אֵין לְךָ בְּרֵרָה)
אֶחְזֹר בַּבֹּקֶר (אֲנִי מַפְסִיקָה לְהַגִּישׁ לְךָ אֶת הַמַּרְאָה הַמְּעֻוֶּתֶת שֶׁל הָרָצוֹן)
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת (אַהֲבַת עַצְמִי מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִתּוֹךְ אִי אַהֲבָתְךָ)
מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי? (סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה מְעַקְּלִים אֶת עַצְמָם סְבִיב הַצַּוָּאר)
אַתָּה זֶה שֶׁהִתְחַלְתָּ (פְּרֵדָה סוֹדִית בְּלִי שֶׁהַהוֹרִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁהַיְּלָדִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁאֲנִי אֵדַע וְאֶתְחָרֵט)…

.

נדמה כי הלשון עצמה, האפשרות להעניק באמצעותה מובן, לפענח דרכה את שאירע, היא "הַחוּט הַזֶּה שֶקֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם." ("להינצל"). השירה היא חבל שמאפשר טיפוס חזרה במעלה החיים, היא מאפשרת שליטה היכן שנוצרה התפרקות, הבנייה של נרטיב בתוך מצב של הלם, חתירה לתקשורת במקום שנאלם. פעולת הכתיבה, אם כך, היא שימושית ומועילה לא רק במובנה התרפויטי הפנימי, כאמצעי לבירור ולעיבוד של הכותבת עם עצמה, אלא גם כלפי חוץ, בשאיפה לייצר חיבורי תאומוּת חדשים בינה לבין בני בריתה, הקוראים. הפיכת היעדרו של תאום הנפש הזוגי לנוכחות לשונית של "יש" מאפשרת מגע עם אחרים נוספים, שלהם היא קוראת להביט בה, לראות אותה כפי שהיא, על חסרונותיה ומעלותיה: "אָז כָּכָה זֶה מַרְגִּישׁ, אָמַרְתִּי./ אָמַרְתִּי אֶת זֶה בְּקוֹל כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹשָׂה סֶרֶט/ תִּעוּדִי עַל עַצְמִי,/ מְנַסָּה לְהָבִין תַּרְבּוּת רְחוֹקָה/ שֶׁעוֹמֶדֶת לְהִכָּחֵד." (מתוך "קרקע")

התאומים מזַמן אפשרות להרהר שוב ושוב במרחק בינינו לבינו. הוא מטלטל את קוראיו בין רצון להכריז על נבדלות, על היעדר דומוּת כלשהי בינם ובין המתרחש בו, לבין הפיתוי לצלול עם הכותבת אל התהום שפקדה אותה, להתענג עליה. שירה טובה אינה עוסקת בחיטוט צהוב, מציצני, במעיו של אחר, אלא קוראת לנו לעיין, בהתמסרות, בעיניים פקוחות, באלה שלנו.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

אורית גידלי, "התאומים: שירי אהבה", מקום לשירה, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על ספר שיריה של צביה ליטבסקי, "עין הדומיה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן