.
מאת דפנה לוי
.
לוסיה ברלין ביקשה שעל מצבתה ייכתב "חסרת נשימה". היא חשבה על עצמה, מן הסתם – על נסיבות חייה, שהובילו אותה מהתמכרות לגמילה ובחזרה דרך אינספור סערות דרמטיות. קוראיה יודעים עד כמה "חסרת נשימה" היא כותרת שמתאימה גם לכתיבה שלה. לאופן שבו היא מצליחה לשלוח יד אל תוך־תוכי הקרביים וללחוץ שם על כל הנקודות הכואבות האפשריות, ובכל זאת לאפשר לקוראים לשרוד עד סופו של הסיפור ולרצות עוד.
המדריך לעוזרות הבית, אסופת סיפורים שברלין כתבה בין שנות השבעים לשנות התשעים, הוא ספר ספוג רגשות, שאינו כושל לרגע לסנטימנטליות קלישאתית. ארבעים ושלושה סיפורים העשויים מרקם מפתיע של שורות אגביות, מפוטפטות ("למה אני מהססת אם לספר לכם את זה?… אני רוצה לעשות רושם טוב"), ושורות שמחביאות בתוכן תכנים קשים לעיכול ("סיפרתי לסאלי סיפורים על איך שאימא שלנו הייתה לפני ששתתה, לפני שפגעה בנו. היה היה"), שיש בהן גם מבט ציני, מפוכח ("אנה תמיד ניהלה רומאנים עם דלת העם"). ברלין כותבת לרוב בגוף ראשון וללא פירואטים מילוליים ראוותניים. הדמויות – אימהות, בנות, אחיות, חוזרות במרבית הסיפורים וכמוהן הנגיעות בפצעים כאובים של הגירה, זרות, ניסיונות להשתלב, חרדות נטישה, וסצנות שקל לשייך לביוגרפיה של ברלין – סצנות המתרחשות בבתי חולים, במוסדות גמילה, בין מכורים וחולים ומטפלים ומי שמביטים אלה באלה בתערובת של חמלה ובוז. החזרה הזו מאפשרת לסיפורים להתמזג זה בזה ואף שכל אחד מהם מדויק, מהודק ומכוון היטב, במהלך הקריאה מתגבשת איזו היכרות מעמיקה ודינמית עם הדמויות והמצבים, ופרספקטיבה עשירה ומעניינת יותר.
ברלין נולדה בשנת 1936 בג'ונו, אלסקה, וכבתו של מהנדס מכרות נדדה עם משפחתה ברחבי ארה"ב ובעולם, במקומות עם שמות אקזוטיים שהציעו לה בעיקר בדידות. היא המשיכה לנדוד גם בבגרותה – גאוגרפית ומנטלית – ובקורות חייה הרשמיים רשומים לא פחות משלושה בעלים וארבעה בנים. ניסיון לעקוב אחרי השבילים שבהם התהלכה עלול להיגמר בסחרחורת: נעוריה עברו עליה בבית עשיר בצ'ילה, כיפהפייה צעירה היא הסעירה את הסצנה הבוהמיינית של ניו יורק, התגוררה עם ארבעת בניה בבקתה על החוף במקסיקו, ולפני שהתרוששה לבסוף ועברה לגור בפארק קרוואנים בקולורדו, היא הספיקה לעבוד כאחות בחדר מיון באוקלנד. ההתרוששות הגיעה יד ביד עם ההתמכרות לאלכוהול, המככבת ברבים מסיפוריה, לצד תהומות אחרים של הקיום האנושי שברלין התחככה בהם בעצמה ומדווחת עליהם בתערובת מהפנטת של הומור, חום, זעזוע וגועל.
על כריכת המדריך לעוזרות הבית היא נראית זוהרת. משהו במבט שלה מזכיר את ליז טיילור בימיה כאלילה מהורהרת ובלתי נגישה. מאחורי החזות הזו הסתתר גוף חולה, שסבל בין השאר מעקמת בעמוד השדרה, אשר הביאה לפגיעות חוזרות בריאותיה וחייבה אותה להישאר צמודה לבלון חמצן. ברלין מתה לבסוף מסרטן ריאות. ברשימת הספד שכתבה חברתה אליזבט גייגהֵגן (Elizabeth Geoghegan) בכתב העת The Paris Review היא נזכרת: "היא מעולם לא דיברה על 'החלמה' או על 'קארמה'. לא דיברנו מעולם על תוכנית שנים־עשר הצעדים. זה היה מובן: כעת היא פיכחת. אין צורך לדבר על זה. בעיקר משום שהיא יכולה לכתוב על זה".
ברלין החלה לכתוב בגיל צעיר יחסית, ופרסמה סיפורים בכתבי עת שונים, אבל קובץ סיפוריה הראשון, Angels Laundromat, ראה אור כשהייתה כבר בת ארבעים וחמש, ולמרות ביקורות מצוינות מצד סופרים (מוערכים) כמו לידיה דייוויס וסופרים (מעורכים מאוד) כמו סול בלו, שהשוו אותה לאשפי סיפורים קצרים אחרים כמו ריימונד קארבר, אנני פְּרוּ ואפילו צ'כוב, ולמרות זכייתה בפרסים, היא נותרה אלמונית למדי. כך עד לפני שלוש שנים, שאז ראה אור בארה"ב המדריך לעוזרות הבית והפך מיד לרב מכר. אחת־עשרה שנה לאחר מותה, ברור לגמרי שההתלהבות מכתיבתה אינה קשורה לביוגרפיה שלה. מעטים מן הקוראים של ברלין הכירו אותה, ואלה שחיו יודעים, כפי שאומרת גייהגן, "שזה מסוכן מאוד לחשוב שאתם מבינים את חייה, להאמין שאתם יודעים באיזה בן או באיזה בעל בדיוק מדובר בכל סיפור, ובוודאי לא לקשר בין כל הרומנים, ההפלות וההתאבדויות בסיפוריה לבין מה שקרה באמת".
"באותו ערב אבא ורקס באו ותקעו לקליטיס מכות רצח," היא כותבת בסיפור "נשיכות נמר". "הוא הגיע לבית החולים עם עצם צוואר ושתי צלעות שבורות. הם כל הזמן אמרו כמה שהוא סוטה ושצריך לשים אותו בכלא על מעשה סדום או לבטל את הנישואים […] לא זזתי מהמיטה של קליטיס עד שלא יכולתי להביא אותו הביתה. והיינו בסדר, עוד פעם מאושרים כמו זוג יונים. אפילו שקליטיס התחיל לשתות הרבה, כי הרי לכמה זמן הוא לא היה יכול לחזור לעבודה. ואז בשבוע שעבר אני מסתכלת מהחלון ורואה קאדילק חדשה לגמרי בשביל שלנו, ועליה בובת פרווה ענקית של סנטה, עטופה במלא סרטי משי. צחקתי, את יודעת, כי זה היה מצחיק. אבל קליטיס אמר, 'את שמחה? הה? טוב, אני בחיים לא אוכל לשמח אותך כמו האבאל'ה שלך.' והוא נסע. חשבתי שהוא יצא לעשות סיבוב כי הוא עצבני ושעוד מעט הוא יחזור… הוא עזב! הוא הלך לעבוד באיזה אתר נפט בלואיזיאנה. הוא אפילו לא התקשר. אמא שלו, הזבל הזאת, אמרה לי את זה כשהיא באה לקחת את הבגדים ואת האוכף שלו".
העובדה שברלין הכירה מחייה את מרבית הדפוקים והזרוקים שבסיפוריה – את הצעירה ההרה שגונבת את הגבול כדי להבריח סמים, את הזקנות שאין להן בתיק יותר משיניים תותבות, את המנקות שנכנסות לכל בית כאילו פתחו ספר חדש שהן מתחילות לקרוא ואת האימהות הטורקות את הדלת לבנותיהן המתחננות על הסף – עובדה זו מעניקה לסיפורים עוצמה, כמובן, אבל עיקר כוחם בכישרון הכתיבה הנדיר של ברלין. ביכולת שלה לפתוח בשיחה שאינה מעוררת חשד, למשוך את קוראיה פנימה, לשעשע אותם קלות ואז, בבת אחת, להכריח אותם להביט במראות שבשגרת היומיום הם היו מעדיפים להסיט מהם את עיניהם.
.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, ועל "אביב באיליריה" מאת אן ברידג'.
.
לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.
הסיפור "בלי שליטה" מתוך הספר התפרסם בגיליון 28 של המוסך.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: סימונה באט על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן.
