"זה היה רגע של הארה מהסוג שחווים פעמים בודדות בחיים"
כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו. בוקר אחד מצאתי שם ספר אדום קטן, מסדרת השירה של הקיבוץ המאוחד שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה, עליה ילד קשקש בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, ולא הבנתי כלום. אבל, אני לא יודע להסביר את זה אחרת, פתאום הבנתי שיש גוף למילים. שיש להן מוזיקה. שהן מתקיימות. זה היה רגע של הארה מהסוג שחווים פעמים בודדות בחיים; מעין פנס שאפשר היה להסתכל איתו על הכל ולהבין הכל מחדש.
מאותו היום הספר הזה היה איתי. הוא הלך איתי לתיכון ועשה איתי את שביל ישראל, הוא טייל איתי באוקראינה ואפילו הגיע לאפוד הצבאי, בכיס רימון־החזה, כי שריונרים לא מסתובבים עם רימונים. וקראתי בו שוב ושוב, והבנתי כמבוגר מה שלא הבנתי כשהייתי צעיר, ובכיתי וצחקתי ושמחתי. וגם את ספריו המוקדמים של נתן זך קראתי שוב ושוב. את 'שירים שונים', ואת 'כל החלב והדבש', שעד היום יש לי שלשה עותקים מכל אחד מהם כי אני לא מסוגל לזרוק אותם. אחר כך הוא גדל ופנה בכתיבה לכיוונים אחרים, והתאהבתי גם במשוררים ומשוררות אחרים, ובסוף הלכתי בכלל לכתוב פרוזה. אבל אותה אהבה ישנה נשארה שם, ככה, והיא שם על המדף עד היום.
יהודה גזבר פניגשטיין הוא סופר, מחזאי ומנחה סדנאות כתיבה ישראלי
צילום תמונה: מאיה אושרי משל
***
נתן זך, מבחר שירים, הוצאת מחברות לשירה, באתר הספרייה הלאומית
