הספר ששינה אותי: אורנה לנדאו מספרת על "הלב"

"אני זוכרת היטב איך היטלטלתי עד עמקי נשמתי כשקראתי את הסיפור הזה"

הייתי בת שבע וחצי או שמונה אבל אני זוכרת אותו עד היום. את כריכת הקרם, את העמודים שהזהיבו והוכתמו, את שם המחבר שהיה אקזוטי בעיני – אדמונדו דה אמיצ'יס – ושם הספר: "הלב". אני כותבת את זה עכשיו ומצחיק אותי לחשוב שפעם היה ספר עם שם כמו "הלב" שלא היה רומנטי ולא אירוטי. ספר על אהבת מולדת ומשפחה, כבוד וחריצות, שנכתב כמעט מאה שנים לפני שנולדתי, שקראתי בו מאה פעמים בקלות.

"הלב", אני מבינה בדיעבד כאישה מבוגרת, היה ספר מוסר משובץ בסיפורים, המפורסם שביניהם הוא, כמובן, "מהאפנינים ועד האנדים" שבו מרקו נוסע לחפש את אמא. כילדה לא הבנתי את רוב דברי המוסר, וזה לא במיוחד הטריד אותי. ילדים שגדלו פה בשנות השבעים ממילא לא הבינו את רוב מה שקראו בגלל שפה גבוהה או סתם משובשת, אבל זה לא הפריע לנו כלל ליהנות מהקריאה.

עד היום איני יודעת מה היה פירוש שם הסיפור "דם הרומנים" (שבתרגום ישן עוד יותר מזה שקראתי נקרא "דם רומנלי". מה זה אומר?) אבל אני זוכרת היטב איך היטלטלתי עד עמקי נשמתי כשקראתי את הסיפור – נער פרחח מקבל הטפת מוסר מסבתו, וכאשר שודדים פורצים לבית הוא מגן עליה בגופו ומת למרגלות רגליה. יצאתי מהחדר שלי, הלכתי ומצאתי את אמי מבשלת במטבח, ושם פרצתי בבכי נורא שבייש אותי ושבשום פנים ואופן לא יכולתי להסביר. איך מסבירים את שברון הלב שאפשר לחוש מתוך הזדהות…ובכן…עם סיפור?

השבוע כשחיפשתי את "הלב" ומצאתי אותו בפרויקט בן יהודה שבתי וקראתי את הסיפור, ובסוף בכיתי שוב. שום דבר לא השתנה בכמעט חמישים שנה, למעט זה שאיבדתי את הבושה.