"הרגשתי שאני נכנסת לאזור של סכנה, שאני עומדת מול משהו שאני לא מבינה עד הסוף, ואולי גם לא אבין כשאסיים, אבל אני יכולה להרגיש אותו על העור שלי"
יש מפגשים שאף פעם לא שוכחים.
אני זוכרת איך כבר בעמודים הראשונים של הספר "חמדת" הרגשתי שאני נכנסת לאזור של סכנה, שאני עומדת מול משהו שאני לא מבינה עד הסוף, ואולי גם לא אבין כשאסיים, אבל אני יכולה להרגיש אותו על העור שלי.
לכוח הכתיבה המכשף של טוני מוריסון יש אחיזה על הקוראים. בספרים שלה מתקיים זמן אחר, הקיום הפיזי מתחכך במטאפיזי ולמה שמתרחש מעל פני השטח יש עוד כמה שכבות מתחת, שמאיימות לשבור אותם, ואותנו, כל הזמן. הדמויות של מוריסון חד פעמיות, והאנושיות שלהן מוצגת לנו על שלל רבדיה הכואבים, היפיפיים, האכזריים.
בספר הזה, כמו בשאר ספריה של מוריסון, כמו בכתיבה מעניינת תמיד, אין מקום בטוח. היא מראה לנו איך הבית הפרטי הופך למקום רדוף ורודף, והבית הזה, שחורג מקירותיו, מתרחב לחברתי ולפוליטי. מכיוון שהחופש שמוריסון דורשת לעצמה אבסולוטי ומכיוון שהדרישה שלה חסרת פחד, מוריסון משחררת את השפה.
והשחרור הזה, הוא מעשה שפותח שער, לוקח אותנו לטריטוריות חדשות, מגלה לנו זוויות אחרות. וכשהשער הזה נפתח, לא רק שהיא נותנת לרבות לעבור בו בעצמן, את השער הזה קשה לסגור. וזה אחד המעשים הכי משמעותיים שיצירה יכולה לעשות בעולם.
עדי קיסר היא משוררת, מנהלת אמנותית ומייסדת ״ערס פואטיקה". זוכת פרס ברנשטיין לספרות ופרס ראש עיריית ראשון לציון על יצירתיות בשפה העברית ע״ש מאיר אריאל.
צילום תמונה: ליאור אוחיון
***
"חמדת", מאת טוני מוריסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד באתר הספרייה הלאומית
