הספר ששינה אותי: יאיר אגמון מספר על "והילד הזה הוא אני"

"התמלאתי פליאה: איך הוא יודע שזה בדיוק מה שקורה גם לי?"

הייתי ילד באחת הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, אולי א', אולי ג', אני לא זוכר. קראתי אז לראשונה את הספר "והילד הזה הוא אני". באחד השירים שם, יהודה אטלס מספר על איך החולצה של הילד מתקמטת מתחת לסוודר, ואמא מושכת את השרוול מתחתיו, וכמה זה מתסכל. אני זוכר את עצמי בתור ילד מתמלא פליאה מול האיש שכתב את זה: איך הוא יודע? איך הוא יודע שזה בדיוק קורה גם לי? זה ריגש את הילד שהייתי בזמנו, מאד.

היה לדבר הזה המון כוח עבורי. ואני חושב שזה בדיוק הדבר שספרות אמורה לעשות – לתת לקוראים שם וצורה למה שהם מרגישים, ולא יודעים לבטא את זה בעצמם. זה גם מתאר את מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב בעצמי, בספרים שלי.

אגב, בהמשך לחוויה הראשונית שלי, לימים יהודה אטלס הגיע ל"מפגש סופר" בבית הספר בו למדתי, אבל המפגש היה מיועד לבני כיתות גבוהות יותר. הלכתי למנהלת לבקש אישור מיוחד להיכנס למפגש, למרות שהייתי בכיתה אחרת, אבל היא סירבה. התאכזבתי קשות, אבל בדיעבד, יכול להיות שעדיף היה ככה, שהגיבור הספרותי של ילדותי נשאר כפי שהיה בעיני רוחי.