הספר ששינה אותי: ד"ר חיים שפירא מספר על "מותו של איוון איליץ'"

"הסיפור הזה שווה, לדעתי לפחות, כמה וכמה קורסים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אם לא תואר שלם"

את "מותו של איוון איליץ'" קראתי רק ברוסית. בפעם הראשונה שקראתי אותו הייתי בן 14. לא, זה לא מומלץ בכלל לקריאה בגיל הזה, אפילו לאנשים שנולדו, כמוני, קצת זקנים. ובכל זאת, הצלחתי להבין כבר אז שיש שם משהו, איזה סוד. הייתי צריך לחכות לגיל ארבעים כדי להבין את מה שטולסטוי מנסה להעביר בספר הזה באמת, לעומק.

זו לכאורה נובלה קצרה, סיפורית, אבל היא שווה, לדעתי לפחות, כמה וכמה קורסים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה יחד, אם לא תואר שלם.

בן אדם, אומר לנו טולסטוי, יכול לחיות את כל חייו כאידיוט גמור, וזה קורה ללא מעט אנשים, אבל – אתה לא יכול למות אידיוט. מתישהו לפני שמתים – זה יכול להיות שבוע, יממה או גם שעתיים לפני המוות, תמיד לקראת הסוף בן אדם יודע פתאום איך היה עליו לחיות. פתאום הוא אומר לעצמו למה לא דיברתי עם אחי 40 שנה, למה הייתי קמצן, למה לא עשיתי את מה שבאמת רציתי. הבעיה היא, כמובן, שדווקא כשסוף סוף אתה יודע איך צריך לחיות את החיים – בא מלאך המוות ואומר: אלה היו חייך. זהו, נגמר.

אבל טולסטוי לא רק מתאר את המציאות העגומה הזו, הוא גם נותן עצה מדהימה.

אל תאמינו שהחכמה מגיעה עם השנים – זה משפט טפשי ולא נכון, אני מכיר אנשים שצברו שנים על גבי שנים, ובכל זאת – החכמה מתמהמהת. מה שכן מגיע עם השנים אלה החרטות. איוון איליץ מבין שכל חייו היו טעות אחת גדולה. והוא מתחרט.

הפתרון של טולסטוי אומר כך: קחו את המוות כמדריך לחיים. כולנו יודעים שאנחנו נמות, ב"בעקבות הזמן האבוד" כותב פרוסט, שכל בן אדם יודע שהוא הולך למות, אבל מה? זה לא יקרה מחר הרי, מחר יש לי אירוע ללכת אליו, יש לי תוכניות. היום הזה "תפוס" כבר.

אז טולסטוי אומר: כל מפגש שיש לך, כל מעשה שאתה עושה, תחשוב שזאת הפעם האחרונה שאתה עושה את זה. אתה נפגש עם מישהו תחשוב שזה המפגש האחרון. עכשיו הרי אין סיכוי שתעליב אותו, או שתגיד כל מיני דברים שתצטער עליהם בהמשך. ברגע שאתה שם את המוות כרקע לחיים, הכל נראה אחרת, מקבל פרספקטיבה שונה.

נבוקוב טוען ש"מותו של איוון איליץ'" הוא הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם, ואני מסכים איתו. מה עשיתי עם זה בעצמי? אני לא תלמיד כזה טוב, זה קשה, ניסיתי. כשמצליחים, זה עובד בצורה מדהימה, אבל זה לא קל.