הספר ששינה אותי: נועה מנהיים מספרת על "חובשת כתר הנייר"

"קיבלתי אישור למה שתמיד ידעתי בסתר לבי – שהעולם מלא בכשף, ושאם רק אצליח לקלוע אבן בלבנה, אצליח להגיע אליו ולגעת בו"

אבי מעולם לא חיבב את האחים גרים. הוא הסתייג ממקס ומוריץ ודומיהם, על הלחשים האפלים והאכזריות הטבטונית שלהם, ולכן הקפיד למלא את ספריית חדר הילדים שלנו בסופרים ישראלים. בכך, ובלא יודעין, פתח עבורנו דלת לאימים ופלאים שהיו קרובים הרבה יותר אל הבית – ואל העברית.

לכן, השליטה הבלתי מעורערת של חלומות וסיוטי ראשית הקריאה שלי היתה נורית זרחי. "חובשת כתר הנייר" שלה היה אחד הספרים הראשונים שקראתי בעצמי, לבדי, מראשית ועד תכלה, והגיבורה שלו, עמליה קוץ, ננעצה בליבי ולא עזבה עד היום. זה היה הספר שבו התוודעתי לראשונה – בכוחותיי שלי – לאפשרות להכיר גיבורה ספרותית – על שוליותה, שונותה, בדידותה – כפי שהכרתי את עצמי.

קיבלתי אישור למה שתמיד ידעתי בסתר לבי – שהעולם מלא בכשף, ושאם רק אצליח לקלוע אבן בלבנה, אצליח להגיע אליו ולגעת בו. שיננתי את השיעורים שלמדה עמליה בבית הספר לקוסמים של אדרבא, שנים רבות לפני שהארי פוטר נולד, הזכרתי לעצמי שמי שגר על נתיב תעופה כאילו גר בעולם כולו, ולחשתי לעצמי "על עד אין דור" כדי שאוכל למצוא ולהציל את המלך.

בשביל ילדה עירונית כמוני, חברת הילדים בקיבוץ נראתה קסומה לא פחות מעורבים מדברים וציפורי חרסינה פורשות כנף. העברית הייחודית, המרהיבה שלה, הזרות והמוזרות נטולות היררכיה והשיפוט ומעל כולם, הפעפוע שהיא מאפשרת בין הראליסטי והמאגי, שינו את פיתולי מוחי, את לבי ואת נשמתי לנצח.