מאיר שלו: ילד הטבע שהפך לסופר

"כל גלגליו של הטבע תקתקו סביבי כמו בחנות של שען. המחוגים הקטנים של עונות-השנה הורו סוף-קיץ בצעקתן של ציקדות אחרונות, בריח הצחיח החמים של אבק השדות הנחרשים, בטפיחות כנף של חוגלות צעירות, שצבעיהן, תעוזתן וגודלן מנו מספר לימים שעברו משעת בקיעתן. המחוגים הגדולים הראו את שעת היום בשמש שהחלה להשפיל וברוח המערבית שלחשה כבר-ארבע-אחרי-הצהריים-ותיכף-אני-מתחזקת, ובצריחת הסיסים משחרים לציד ומבשרים קרבתה של ערבית."

("כימים אחדים" עמ' 97)

הטבע חי וצומח בכתיבתו מאיר שלו. מוזר לחשוב שיכול להיות שלא היינו זוכים לכך אלמלא גדל כשהוא מוקף בטבע ובאנשים שהכירו לעומק את כל גווניו ויצוריו. כששומעים איזה שחקן מרכזי היה הטבע בגידולו, אפשר להבין טוב יותר מדוע הוא השתקף בכל פסע מכתיבתו.

הכל עובר במשפחה

למשפחתו של שלו מצד אמו היה חיבור חזק מאוד לטבע. אמו בתיה הייתה ילידת מושב נהלל. היא גילתה בקיאות מדהימה – כמי שגדלה וחונכה במושב – בצמחיה ובחי של האזור, וספגה שם אהבה גדולה לטבע. שלו זוכר כילד פרחי בר מפוזרים לייבוש בין הספרים בבית ואת הכישרון של אימו לנקוב בשמה של כל ציפור רק על פי צליל ציוציה.

שני הוריו היו מורים ואהבו מאוד לטייל. אביו, יצחק שלו, היה גם סופר ומשורר ומשיריו ניכרת היכרותו עם הטבע והאהבה לחי ולצומח. שלו האב נהג להסתובב בטבע עם ספר תנ"ך, ובהשראתו טען מאיר שלו כי הן את מקצוע הטבע והן את מקצוע התנ"ך יש ללמוד אך ורק מחוץ לכותלי הכיתה, בטבע. זו הדרך הטובה, הנעימה והיעילה ביותר, אמר, לחנך את הנפשות הרכות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ולהקנות להן ידע.

אביה של אימו בתיה, אהרון בן-ברק, היה הסב האהוב מן המושב ואל ביתו היה שלו הילד מגיע מירושלים בכל חופשה. אהרון היה נוטע מומחה, ושלו נהג להתלוות אליו כשטיפל בעצים:

"אהבתי לראותו גוזם ומדלה את הגפנים בכרמו. תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם".

("גינת בר", עמ' 12)

למרות ששלו התגורר רק שנתיים מילדותו בנהלל (בנוסף לחופשים שאהב לבלות עם משפחתו המורחבת בכפר), השנים הללו היו צרובות בו ושימשו לו השראה ברבים מספריו.

השכן שהפך למורה

שלו בילה את רוב ילדותו דווקא בעיר – בירושלים, אבל גם שם היה מוקף טבע וספרים. "לא היה משהו טוב יותר לעשות" היה נוהג לומר. האם זו הייתה אמת לאמיתה או הגזמה ספרותית? בדבר אחד אין ספק: השילוב של שני אלה ליווה אותו כל חייו, ואהבתו העצומה לחי ולצומח השתקפה כמעט בכל הספרים שכתב. התיאורים החיים, המפורטים והמרתקים של הצמחים, החרקים והחיות הכניסו אותנו לעולמם המופלא של גיבוריו, בין אם היו אלה חתולים שמנמנים ועצלנים, או מושבניקים מיובלי ידיים.

כבר כילד רך, בן 5 או 6, מצא לעצמו מאיר שלו מדריך מושלם לעולמות הטבע. בשיכון בו גר בשכונת קרית משה בירושלים, התגורר גם איש שקט מאוד, לבן שיער ועיניו כחולות ביותר, שעורר את תשומת ליבו. כל יום ראה אותו יוצא לשדה הפתוח, מרים אבנים, צופה בסבלנות במתרחש תחתן ורושם לאיטו בפנקס שבידו. שמו היה אמוץ כהן. אביו של שלו, יצחק, היה תלמיד של כהן בשיעורי טבע בגימנסיה. הוא שאל את מורהו לשעבר אם מאיר הצעיר יוכל להצטרף אליו להליכותיו בשדה. שלו הפך לנושא כליו של כהן, ועולם שלם ומרתק נפתח בפניו.

לא רק ידיעת הטבע של כהן הייתה מרשימה. שלו גם ספג ממנו את העברית העשירה שלו, ושמר איתו על קשר חם כל חייו.

כילד שהפך לחובב חרקים מושבע, שלו לא היה מעוניין בכלב או חתול כחיית מחמד. הוא רצה להרשים את אמוץ כהן, שחנך אותו, וחלם לגדל רצה חיות בר, כאלו שיוכל לעקוב אחריהן ולהכירן מקרוב. שלו ידע שהוריו לא יסכימו בקלות שיגדל חיה מסוכנת, לכן החיה הראשונה שהביא הביתה הייתה בלתי מזיקה – זחל זנב הסנונית, שאחרי שהתגלם הפך לפרפר יפהפה. רק לאחר מכן התחיל להביא אל הבית הירושלמי את היצורים בהם באמת היה מעוניין – עכבישים, עקרבים וכל מיני זוחלים שהוריו פחות חיבבו.

לכן לא פלא ששלו חלם כילד להיות זואולוג. כשהוציא בגיל 40 "המופלג" את רומן הביכורים שלו, גמל למורה האהוב אמוץ כהן והכניס כבר ל"רומן רוסי" את דמותו של פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך ואיש קרוב ויקר לנפשותיהם של הילדים, שהיה מבוסס על זכרונותיו מכהן:

"פינס הראה לנו את תחנות-הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש-הצלב פרושות בין שיחי הלוטם. שליחיו הקטנים אספו שרידי חרסים בתל, ביצי חומטים בשדות מאובנים בסלעי הגיר של הגבעות. בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמים המכוכבים, להשמיענו את "זמרת הקרפדים" ולהראותנו את "גרמי השמים"."

("רומן רוסי", עמ' 177)

חשיבותם של החרקים

לאחר כמה שנים כנושא כליו של כהן, התבקש שלו לצאת לבדו על מנת לערוך תצפית על קן של צרעות מזרחיות שמצאו השניים בשדות. עם עפרון ופנקס ישב ורשם – מי הגיעה, מי יצאה, ומה נשאו בפיהן. לאחר כמה שעות השתעמם, ובמשובת ילדות החליט לעשות ניסוי – הוא הניח סמרטוט על פתח הקן וחיכה לראות מה יקרה. הצרעות הכועסות המו תחת המחסום הלא צפוי. רחמיו נכמרו עליהם בסופו של דבר וכשהניף את הסמרטוט חטף כמה עקיצות כואבות בפניו שבעקבותיהן נאלץ לשכב שבוע בבית ולהחלים.

הוא בא איתן חשבון שנים מאוחר יותר ב"רומן רוסי":

"בעונת האביב יצאו מלכות הצרעה המזרחית ממחבואי החורף שלהן. קפואות וחלושות תרו אחר מקום להקים בו את קנן החדש. בתוך שבועות מספר הולידה כל אחת מהן גדוד של שודדים. הוועד שילם לילדים כמה פרוטות בשביל כל דבור מת וכל אביב הוציא פינס את הילדים אל השדות והחצרות ללכוד את המלכות בטרם יקימו דור חדש של "מדיינים שוסים"."

("רומן רוסי", עמ' 116-7)

ספר הביכורים של שלו מלא בתיאורי חרקים מפעימים. כתיבתו המדויקת והיצירתית אודות חיות נשכחות אלו הרשימו גם את אנשי המדע. אלה בחרו בו כזוכה בפרס השנתי של אגודת האנטמולוגים (חקר החרקים) ב-1990, פרס בו שלו היה גאה במיוחד, מאחר ולא היה איש מקצוע בתחום אלא חובב. את כספי הפרס, 5,000 ש"ח, תרם חזרה לאגודה לשם המשך המחקר על החרקים האהובים עליו.

חג שהפך למלחיץ

"ט"ו בשבט הוא חג נפלא. הוא לא כרוך בחשבונות נפש, פוגרומים ומלחמות. יש לו ניחוח פגאני-נורמלי דק ונעים, הוא אופטימי מעצם הגדרתו ועל אף המנהג המוזר לאכול בו פירות יבשים, הוא החג הרענן ביותר בלוח השנה היהודי". כתב שלו על טו בשבט באחד מטוריו השבועיים ב"בידיעות אחרונות". זכרונות ילדותו מאותו החג עיצבו את מי שהוא, אך לא היו נעימים בהכרח.

כשעבר עם משפחתו מירושלים לנהלל בעקבות לימודיה של אמו, היה שלו בכיתה ד'. הוא נאלץ להיכנס לכיתה מגובשת היטב ולה מסורות ידועות שהיו קשורות בקשרים עבותים לציונות החקלאית-חלוצית שנהלל היתה בין סמליה הבולטים. אחת מאותן מסורות נקשרה לט"ו בשבט – שבנהלל נקרא יום האילן – ובו היה נערך כל שנה חידון אימתני בנושאי ידיעת הטבע. הדבר היה ככה: בחדר הטבע של בית הספר פוזרו ענפים משלל שיחים ועצים וצמחים שגדלו באיזור. כל ילד קיבל דף ובו נתבקש לרשום את שמותיהם של אותם צמחים. ילד בכיתה א' נדרש להכיר 10 שמות, ילד בכיתה ב' – 20 שמות – וכן הלאה. הצלחה בחידון הייתה סמל סטטוס נחשב – לא רק למעמדו של הילד בכפר אלא למעמדה של משפחתו כולה. לכן לא פלא שאמו הכינה אותו בקדחתנות ליום הגדול, וישבה איתו על שמות הצמחים בסביבתם ימים ארוכים לפני החג.

הגיע ט"ו בשבט. שלו מספר איך מילא את הדף שם אחר שם, באיטיות שסבל רב לצידה. בסופו של דבר הצליח לקושש 39 שמות של צמחים, אחד פחות מהמינימום הנדרש לגילו. התגובה של המורה שלו בנהלל, יעקב מתתיה, הייתה מעודדת: "לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר". אמו לעומת זאת, לא הייתה מרוצה וכבר יום לאחר מכן התחילה לאמן אותו לקראת השנה הבאה. לא תופתעו לגלות ששנה לאחר מכן שהוא הצליח הרבה יותר, אבל זכרון "מבחן הצמחים" רדף אותו שנים ארוכות לאחר מכן.

הפרח שהוציא את שלו מהבית

"עם בואה של עונה חדשה הוא היה נתקף בחוסר המנוחה של אוהבי הטבע", מספרת אילת שדה, מי שהייתה בת זוגו של מאיר שלו. החיים לצידו של חובב טבע אדוק שכמותו היו מרתקים ומלאי פעילות: "בשבילו לא היה דבר כזה יותר מידי טבע. הוא היה גורר אותי מיום עבודה לראות את המים השוצפים בגעתון, את פריחת החלמוניות, את מרבדי הפרגים בנגב או את מה שהכי אהבתי – מעופי הלפני-שינה המרהיבים של הזרזירים בחורף. אבל לפעמים לא עמדתי בקצב שלו", היא מודה בחיוך.

הטבע היה בנפשו של שלו האדם, ולכן אך טבעי שהופיע בכל פינה בבכתיבתו של שלו הסופר. נדמה היה שהוא מסוגל למצוא לכל אירוע בחיים מקבילה בטבע ולהאניש כל יצור חי:

"האם זוכרת הציקדה את ארבע השנים מתחת לאדמה?" תהה פינס מתחת לעץ התפוח, "וזנב הסנונית היפהפה? היזכור את ימי היותו זחל מגושם על עלי הפיגם?"
"תקופת הגולם" הסביר לי, "אינה רק תקופה של בישול והכנה שקטה, אלא גם תקופה של נשייה ושכחה, מחסום אטום בין תקופת הזחל ותקופת החרק, בין שני ביטויי חיים כה מנוגדים של נפש אחת"."

("רומן רוסי", עמ' 334)

"גינת בר", הספר שהקדיש שלו לחי ולצומח שהרחיבו את ליבו, התחיל בכלל מהביטויים הספורדיים שאהבתו לטבע מצאה בטורים שכתב לעיתון "ידיעות אחרונות" מידי שבוע. בין הרשימות הפוליטיות והחברתיות שכתב מעל דפי העיתון – השתחלו לעיתים פסקאות על צמחים יוצאי דופן שנדמה היה שבאו להקליל מעט את האוירה באותו הטור.

למעשה, היחיד שהצליח אי פעם "להוציא" את שלו מחדר העבודה שלו בעשרות שנות כתיבה פובליצסטית היה לא אחר מאשר החצב, כך העיד אביב הברון, מי שהיה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם כתב שלו באופן קבוע. "הוא אמר לי שהוא המציא את התחרות הזו כדי שיהיה לו תירוץ לטייל בכל הארץ" מספרת אילת. לכבוד רשימתו על החצב, הם הסתובבו, פגשו את מי שטענו שדווקא בחצרם צומח החצב הגבוה ביותר בישראל, מדדו גבעולים ופריחות לבנות וארוכות וצילמו את החצבים שטענו לכתר. חצב אחד גבוה במיוחד עליו כתב עורר את מחאתם של קוראים שביקשו לטעון לכתר "החצב הגבוה ביותר", והטור הצנוע על חצבי ארצנו בהמשך לתחרות כלל ארצית ולטור כפול (!) בעיתון. אבל הפרסום שנתן שלו לפרח המבשר את הסתיו הייתה בעוכריו. חמתו של שלו עלתה כשגילה שהחצב הראשון עליו כתב נעקר ממקומו. מאז התמיד לטשטש את מקומם המדויק של המועמדים הנוספים לתואר "החצב הגבוה ביותר" כדי שלא יחבלו בהם.

צריך להתחיל מוקדם

היכרותו העמוקה של שלו עם רזי הטבע עיצבה במובנים רבים את הסופר הגדול שהיה: סופר שמכיר לעומק כל תחום עליו הוא כותב, שמבין את מקומו הצנוע בתוך העולם, שמכיר בכוחות הגדולים שפועלים בו ובעיקר – רואה בעולמנו את היופי הגלום בו, ואת יכולתו של האדם להרוס את היופי הזה בקלות.

הוא לא רק הפליא בתיאוריו המדוייקים את הטבע. הוא מצא בו דימויים לכל תחום אחר בו עסק. העיסוק הנוקדני בטבע גם לימד אותו כיצד להעמיק ולחקור בכל תחום, כפי שעשה כשלמד על מקצועות שונים אותם תיאר בספריו: המספר האופה ב"עשו", אברהם הסתת ב"בביתו במדבר" ומגדל היונים ב"יונה ונער" ועוד רבים אחרים. כדי לתאר אותם ואת אורחות חייהם, הקפיד שלו ודקדק עד קוצו של יוד, ראיין בעלי מקצוע ותיקים בתחומם ודאג להכיר את כל כלי העבודה בהם נהגו להשתמש.

כיוון שרכש את אהבתו לטבע כבר כילד רך, הבין שלו מניסיונו כי אם האהבה וההיכרות עם הטבע ייקנו בגיל מוקדם, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהן ידבקו באותו ילד קורא ויישארו עימו לכל החיים. ברבים מספרי הילדים שכתב יש לטבע מקום של כבוד, בין אם מרכזי כמו ב"קרמר החתול יוצא אל היער" ו"פנדה יוצאת אל המרעה" ובין אם כחלק בלתי נפרד מהעלילה ובדמויות בדמויות המניעות את הסיפור כמו הארנבות והפרות בספר "הגשם של סבא אהרון", או השדות החקלאיים ב"הטרקטור בארגז החול". כתיבתו לפעוטות תואמת את תפיסתו הגורסת כי היכרות מעמיקה עם הטבע מגיל רך וצעיר מגדלת אנשים טובים יותר.

התחביב שהפך לאהבה

"צל האלה, כגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים בקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם ממש כמו שעורי ושערי מונים את שנותיי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."

("גינת בר", עמ' 83)

מאיר שלו הלך לעולמו ב-11 באפריל 2023, באביב, העונה בה הטבע קם לתחיה במלוא הדרו. בספרו "גינת בר", שיצא 6 שנים קודם לכן, הוא מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, יש מוות וסופיות שהם חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הספר הזה שונה מהרומנים שלו; ספר שלא נכנס לאף קטגוריה מוכרת של סוגות ספרים, אך זהו שיר הלל אחד גדול לאהבה שליוותה אותו כל חייו – אהבה לטבע הפראי.

"הוא היה אספן כפייתי של זרעים ופקעות וגידל רקפות מזרעים קטנים ועד לפקעות עטירות פרחים שעד היום ממלאות את כל גינת-הבר הפרטית שלו. בכל הארץ הכירו את הנטייה הזו שלו וכשהיו מפנים שטח לקראת בנייה היו קוראים לו והוא היה מגיע לכל מקום. תמיד היו לו באוטו מכוש וכלי חפירה למקרה שיזדקק להם. הוא היה זוחל על הברכיים שעות ברחבי הגינה, לאסוף זרעים כדי שלא יברחו לו." מתארת שדה את הקשר של שלו לגינתו. בעשורים האחרונים לחייו, לאחר שעבר מירושלים למושבה צפונית, לבית שנדמה שהגינה עומדת במרכזו, טיפח במסירות ובאהבה גינת בר. מכתיבתו עליה עולה כי הייתה יותר מסתם תחביב אלא מעין חברה וותיקה שמלווה אותו מילדות. חברה נאמנה, כזו שנותנת מרגוע לנפש.

שלו גדל בדור של כותבים נוספים שהפליאו לכתוב, חלקם גדלו בקיבוצים ובמושבים, ונחשפו רבות לחי ולצומח. למעשה, הוא בן דורו של יהונתן גפן, שגדל לצידו בנהלל. אבל אף אחד לא הכיר את הטבע טוב כמוהו ולא היטיב לכתוב עליו באותו שילוב מרתק של אהבה, היכרות אינטימית ופליאה ילדית. איזו זכות היא להתענג על מילותיו, להתאהב מחדש בטבע שמקיף אותנו, וללמוד ממנו עליו ועל עצמנו גם כשהוא כבר לא כאן עימנו.