דנה אמיר

ביום שבו קברת את בתך

פָּנַיִךְ נִצְמְדוּ אֶל פָּנַי, מְבַקְּשִׁים לְהַעֲרוֹת אֲוִיר שֶׁנִּלְקַח בְּאַחַת

עַל קַו הַלֵּב

.

וְהַיַּלְדָּה, יָפָה כְּאַגָּדַת חֹרֶף

יָדַעְתִּי רַק אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת הָאֳפָנִים שֶׁבָּהֶם נָדְדָה מִמַּעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה,

וּשְׂעָרָהּ הַבָּהִיר שֶׁשָּׁב וְצִמֵּחַ כְּנֶגֶד הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ

וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה פֶּה

.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בְּאִבְחַת בֹּקֶר אַחֲרוֹן, חֲשׁוּךְ כּוֹכָבִים, מָשַׁכְתְּ אֶת חַיֶּיהָ אֵלַיִךְ

כְּדִמְעָה הַשָּׁבָה אֶל הָעַיִן,

אֵיךְ עָרַכְתְּ אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת אֵצֶל

כִּסְּאָהּ הָרֵיק, אֵיךְ, חֵרֶף תַּעֲנִית הַגּוּף,

לַוְיַן הַזְּמַן הַמַּמְאִיר, הַיּוֹרֵד תַּחְתִּיּוֹת,

נִזְעַק לְהַחְזִיק בָּךְ

.

אֵיךְ הָיָה מוֹתָהּ עָדִין כָּמוֹהָ. הִבְהוּב רֶגַע אֶחָד, וּמָה שֶׁבָּא מִן הָאוֹר

שָׁב אֵלָיו. מְכָלִים שֶׁל אַהֲבָה דְּרוּשִׁים הָיוּ לָרֶגַע הַזֶּה. שְׁעוֹת יַעַר

לְאֹרֶךְ דְּרָכִים לֹא כְּתוֹבוֹת, עַד נִבְקְעוּ כָּל הַדְּרָכִים.

.

עַכְשָׁו הִיא עֲקֵבוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ, פְּעוּרִים,

כִּגְרוֹנוֹת בִּתְפִלָּה. עַכְשָׁו כָּל שְׁלוּחוֹתֶיהָ

הוֹלְכוֹת אֵלֶיהָ. נָחָה הַיָּד הַמְּדַבֶּרֶת, נָח הַנָּשׁוּךְ,

הַפּוֹעֵם, הַחוֹלֶה.

דְּקִירַת הַלֵּב, רַק הִיא,

לְאֵין סוֹף.

.

מהרו

עָרֵינוּ רֵיקוֹת. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת בִּכְיֵנוּ מֵעַל יַמִּים וְגִדְרוֹת תַּיִל, קָרוּסֵלוֹת

חוֹרְצוֹת מַעְגָּלִים בָּאֲוִיר הַמִּתְדַּלְדֵּל, צְרִיפֵי עֵץ מָטִים לִנְפֹּל,

פְּגִיעִים לָאֵשׁ

.

אִם שְׁעַת רָצוֹן הִיא, חֲבֹק אֶת הַתִּינוֹקוֹת

לְבַל יָקִיצוּ נִבְהָלִים אֶל הֹלֶם הַחֲשֵׁכָה, לְבַל יִכְבּוּ מִכּוֹחַ

קֹר פִּתְאוֹם

וְאֶת הָאִמָּהוֹת הַשָּׁבוֹת אֶל הַחוֹף לָמוּת

חֲבֹק, לְבַל יִזְלֹג זְמַנָּן הַסָּמִיךְ אֶל

פִּיּוֹת הַיְּלָדִים

.

יָגוֹן חוֹרֵךְ אֶת הַמְּבוֹאוֹת, אֶת דַּלְתוֹת הַבָּתִּים.

הוֹ, יְדִיעוֹת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהֶן, מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נִפְקֹד עוֹד,

גּוּפִים שֶׁהָפְכוּ אֶבֶן.

.

רְחָבִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה וְאָנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכָם.

בַּקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בֵּין כַּדֵּי הֶחָלָב הָרֵיקִים, בְּתוֹךְ מַחְרְאוֹת הַצִּפּוֹרִים.

מַהֲרוּ, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חֲשֵׁכָה,

כִּי שַׁקְרָן הַזְּמַן

.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. ספרה האחרון, "שתיים אוחזות", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

טליה סיידל כהן

הד מבטינו

וּבְעֵת שְׁעוֹת הֵעָלְמִי אָבוֹא

בְּתוֹךְ מְבוֹאוֹת הַמַּיִם –

וְכָל הֵדֵי רִקְמַת עוֹרָם יִגְאוּ בֵּין הַכְּתָלִים –

מַפַּת הַחוֹל טְבוּעָה, טוֹמֶנֶת

רֶסֶס הַגַּפַּיִם. עוֹפוֹת שָׁמַיִם כְּאַלְחוּט

יַבְהִילוּ אֶת קוֹלִי –

.

קְרִיעַת מֵיתָר. צִפְחַת גָּרוֹן

שִׁבְרֵי קַרְנִית הָעַיִן –

אִבְחָה חוֹתֶכֶת, מְהַסָּה, בֵּינוֹת לָאֳרָנִים

מִלּוֹת הַצֵּל, כְּאֶצְבָּעוֹת, טָבְעוּ בְּתוֹךְ הָאַיִן –

אָנָּא הָשִׁיבוּ. נְשִׁימוֹת. אֵדֵי הַדָּם אִלְּמִים.

.

הַבִּיטוּ מַעְלָה – הַיְּלָדִים

עַל פְּנֵי כִּבְשָׁן גָּבוֹהַּ

עוֹלִים בַּמְּסִלּוֹת אֶל עָל, מִבַּעַד לַפְּתָחִים –

אֶל תּוֹךְ שְׁנָתָם צִפּוֹר תִּפֹּל, בְּתוֹךְ

גְּרוֹנָם לִנְגֹּעַ

תַּבְהִיל כָּנָף עֵת תַּהֲלֹם

אוֹתוֹת דּוֹלְקִים כָּבִים –

.

אִוְשַׁת קוֹלָם עֵת יִנָּשְׂאוּ

מִן הַיְּאוֹר לִנְבֹּעַ,

הַסְכִּיתוּ – עֶרֶשׂ סִימָנָם

נִשְׂרַג בֵּין הַכְּבִישִׁים –

בֵּין הַשִּׂיחִים חוּטֵי שֵׂעָר, תָּאֵי עוֹרָם לִנְגֹּהַּ

בַּת צֵל תַּנִּיחַ הַגֻּמּוֹת בַּשֶּׁקַע, חֲרִישִׁית –

.

פִּקְּחוּ –

הֵן סִימָנֵינוּ כָּאן, בְּתוֹךְ סִדְקֵי עַרְבַּיִם,

בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּשְׁחִירִים.

מִקְשַׁת הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת פֶּתַח עַפְעַפַּיִם

בֵּינוֹת הַתַּיִל, בַּחוֹלוֹת, עוֹדֵנוּ אֲרוּגִים –

.

מִבַּעַד צֶלַע הַבֵּטוֹן – הֶמְיַת קוֹלֵנוּ נֹהַר

תַּכְלִיל אֶגְלֵי פָּנֵינוּ יִתְאַבֵּךְ, וְהַגַּלִּים –

יַרְחִיקוּ עַד צַמֶּרֶת יָם, כְּאַבְקָנִים לִגְמֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר יַדְכֶם תֻּנַּח – עוֹדֵנוּ נִשָּׂאִים –

.

אַל נָא תַּנִּיחוּ הֶרֶף, כִּי גַּלְעִין הַחֹשֶׁךְ מַטָּה

לוֹפֵת קְנֵה צַוָּארֵנוּ הַלּוֹחֵשׁ מִן הַבְּקִיעִים

אַלְפֵי חוּטֵי זְכוּכִית נִשְׁלַח מִתּוֹךְ אַדְמַת הַלַּיְלָה

הִבְהִילוּ הַדִּמּוּת לָתוּר אוֹתָנוּ, אֲבוּדִים –

.

הָשִׁיבוּ אֶל קְטָבִים, הָשִׁיבוּ זְמַן, הָשִׁיבוּ מַיִם –

מִדֵּי זְרִיחָה, עֵת אוֹר יֻסְתַּר, נִפְרֹם הָאֲרִיגִים

אֲשֶׁר עָטְפוּ עֵינֵינוּ הַטְּווּיוֹת עִם בּוֹא הַלַּיִל

אֲשֶׁר גִּלְּמוּ פְּקָעוֹת הַמַּמְתִּינוֹת עַד תַּשְׁקִיפִים –

.

בֵּין הָרְגָבִים פִּסּוֹת הַזֹּךְ, רִפְרוּף הוֹמֶה עֲדַיִן –

הוֹשִׁיטוּ נָא רִשְׁתוֹת הַהֲשָׁבָה מִן הַשְּׁחָקִים,

הוֹבִילוּ הַסְּפִינוֹת בִּמְאוֹדָן, בְּחֹרֶשׁ מַיִם –

אֶל תּוֹךְ רַחְמָן אִסְפוּ הֵד

מַבָּטֵינוּ, פּוֹעֲמִים –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

רמי לאון יולזרי

פְּיֵטָה

וְאֵלֶּה הֵם נוֹזְלֵי גּוּפָהּ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי

הַמְּכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ: הַזֵּעָה הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח,

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, הַנַּזֶּלֶת הַנּוֹטֶפֶת מֵהָאַף, הַדָּם

הַמִּתְפָּרֵץ מֵהַנְּחִירַיִם אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי. דָּם נִמְסָךְ

אֶל הַנּוֹזְלִים הַשְּׁקוּפִים, אוֹרֵג בְּחוּטֵי רִקְמָה דַּקִּים

אֶת תַּכְרִיךְ הַמַּיִם הָעוֹטֵף אֶת יַלְדָּהּ.

.

*

הַיּוֹם בּוֹ בְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, הָיָה יוֹם רָגִיל וּבְכָל

זֹאת שׁוֹנֶה. הָיוּ סִימָנִים שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי: לֹא הָיוּ

נְמָלִים עַל מִשְׁטַח הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח וְלֹא חֲתוּלִים

בֶּחָצֵר וַחֲצָבִים, שֶׁגִּבְעוֹלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים הֵם

הַצִּנּוֹרוֹת דַּרְכָּם עוֹלָה תּוּגָה מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

פָּרְחוּ שֶׁלֹּא בְּעִתָּם.

.

*

כְּשֶׁבְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, עָנָן חָלַף עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְכַּסֵּינוּ שְׁנֵינוּ בְּצֵל. מֵאָז, תְּנוּעַת חַיַּי הִיא

תְּנוּעַת גַּעְגּוּעַ, לוּלְאַת דָּם הַזּוֹרֵם מִלִּבִּי וְאֵלָיו.

.

*

כְּשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בִּבְנָהּ שֶׁמֵּת, חֲצִי סַהַר מַלְבִּין

בְּלֶחְיָהּ, קַרְנָיו מְאִירוֹת סֻלָּם שֶׁרֹאשׁוֹ נוֹגֵעַ

בַּשָּׁמַיִם, עָלָיו הִיא וּבְנָהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

.

*

בְּנָהּ, בָּרְגָעִים שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, יָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

לְדִמְעוֹתֶיהָ רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

.

*

עֵינֶיהָ צָפוֹת בְּחַלְלֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ אֲגַמִּים בְּלֹעוֹת

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ. כְּשֶׁבָּאוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת עַל בְּנָהּ

הַמֵּת, לַבָּה רוֹתַחַת זוֹרֶמֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיהָ.

מָה שֶׁצָּף, עָתִיד לִשְׁקֹעַ וּמָה שֶׁשָּׁקַע הוּא הוֹוֶה

מִתְמַשֵּׁךְ.

.

*

מִתַּחַת לָעֲנָנִים מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הוּא מְרַחֵף,

הַמֵּת שֶׁעָלָה מִן הַחוֹל. נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו שֹׁבֶל אָרֹךְ,

צִבְעוֹ הוּא הַסָּגֹל שֶׁל הַיָּגוֹן.

.

*

הַיָּד אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּעַצְמָהּ וְהָעַיִן אֵינֶנָּה

יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. כְּשֶׁהִיא מְשַׁלֶּבֶת אֶת

יָדֶיהָ וּמְרִימָה אֶת מַבָּטָהּ נִגְלוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת:

לְהָרִים בִּזְהִירוּת סִתְוָנִית רְמוּסָה, לְלַוּוֹת נְמָלָה

בְּמַסָּעָהּ, לִצְפּוֹת בִּשְׁקִיעָה אִטִּית מִבַּעַד לְתַחֲרַת

עֲצֵי אֹרֶן.

.

רמי לאון יולזרי הוא מטפל בזן־שיאצו ומורה לזן־צ'י קונג. מחזור שירים פרי עטו התפרסם בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.

 .

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מירה רן, סתיו זיתוני ודליה סיני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

במדבר

מיכל כהן

.

1

הַנֶּפֶשׁ עֵינֶיהָ בּוֹעֲרוֹת

וְהִיא תְּפוּרַת זְרוֹעוֹת מְחַבְּקוֹת

אֶת עַצְמָן

אֲסוּרָה בְּשֶׁלָּהּ

הַלְּבָנָה מִזְדַּהֶרֶת עַל כָּרְחָהּ עִם כָּל נְסִיקָה, מַעֲלִימָה כּוֹכָבִים, וְהִיא

רַגְלַיִם

קָמוֹת, מֻנָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים, מוּדָעִים, בִּשְׁרִירִים מֻחְזָקִים, מֵהַצַּד הִיא נִרְאֵית אֲסוּפָה בְּטֶקֶס פְּרָטִי, כֻּלָּהּ מַתְרָה אִי-הַפְרָעָה, אֲבָל הֵן מְבַקְּשׁוֹת לַעֲבֹר

מִתַּבְנִית לִתְחוּשָׁה

מֵאֲחִיזָה לִשְׁמִיטָה

מִדְּבֵקוּת בְּשִׁיטָה לְהִתְמַסְּרוּת לִבְחִירָה

הַנֶּפֶשׁ צִפּוֹר מִסְתַּוֵּית בֵּין זִרְדֵי עַלְעַלִּים בַּמָּקוֹם בּוֹ הָרִים נִשְׁחָקִים, נִסְחָפִים, נִכְתָּשִׁים לְמֶרְחֲבֵי אָבָק וַאֲבָנִים תְּקוּעוֹת

בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵן תְּקוּעוֹת

הַנֶּפֶשׁ מַזְמִינָה אֶת עַצְמָהּ לְהַסְכִּין עִם מִשְׁכָּן

בְּמֶרְחָב שֶׁנֶּעֱתַק, שֶׁנִּסְדַּק, שֶׁהִתְפּוֹרֵר, שֶׁנִּשְׁבַּר

עַל קַו מָצוּק מְשֹׁעָר

בֵּין לָלֶכֶת אֶל כָּל הָרוּחוֹת לְבֵין לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר

כְּשֶׁכָּל נְחָלֶיהָ שׁוֹטְפִים וַחֲרֵבִים

כָּל חֲלָקֶיהָ נָעִים

פֵּרוּרֶיהָ מִסְתַּחְרְרִים, וְהִיא

שְׁמוּרָה,

הַחַי בָּהּ מִסְתַּוֶּה, מְלַוֶּה בְּמַבָּט כָּל זַהֲרוּר שֶׁמַּבְזִיק בָּאֲפֵלָה

וּמְקַשֵּׁת אֶת הַמֶּרְחָב – הַנֶּפֶשׁ הִיא כּוֹכָב

שֶׁנּוֹפֵל

וְהִיא פּוֹעֶמֶת

מִשְׁאָלָה נוֹשֶׁפֶת

כְּמִיהָה נִפְרֶשֶׂת

בִּדְמָמָה מֵהַר לְהַר, הַנֶּפֶשׁ

הִיא פַּרְפַּר

חוּם, נִטְמָע בַּשְּׁמָמָה, נָח דּוֹמֵם אֲרֻכּוֹת עַל אֶבֶן קְטַנָּה, בַּסּוֹף הוּא עָף, וְהִיא

נוֹף בִּלְתִּי נִתְפָּשׂ, לֹא נַעֲנֶה לְמִסְגְּרוֹת, הִיא גָּלֶרְיַת לְחִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁעָבַר, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מְדֻבָּר, לִצְעֹק בָּהּ בְּלִי קוֹל סְעִיפָיו שֶׁל הֶסְכֵּם יְסוֹדִי שֶׁהוּפַר, הַנֶּפֶשׁ

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, הִיא בָּאָה

אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד

אֶל מַכְתֵּשׁ שֶׁנּוֹתָר מֵהַר שֶׁעֻרְעַר

אֶל יָם יָבֵשׁ וְנִגְמָר

הִיא דִּמְמַת צֵל גֶּשֶׁם, מְקַבֶּלֶת אֶת הַדִּין, אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עוֹד מָטָר, יוֹדַעַת שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאָר

כְּשֶׁהָיָה, הַנֶּפֶשׁ

הִיא מִדְבָּר.

.

2

הַמִּדְבָּר מַחְזִיק

לְנֶגֶד עֵינָיו

אוֹתִי וְאוֹתָךְ

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּמְתָּח

אֶת כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻבְטָח

כָּל מָה שֶׁמִּשְׂתָּרֵג מִנֶּפֶשׁ לִרְעוּתָהּ

חַי

וּמֵאֵלָיו

וְנִכְרָךְ

הוּא מַחְזִיק אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי לִבּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת

מִצִּלְלֵי מְצוּק הַהֶעְתֵּקִים

הוֹגוֹת בְּמִלִּים דְּבָרִים לֹא חֲשׁוּבִים

כְּאִלּוּ רַק כְּדֵי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ זוֹ

אֶת קוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל

אֱלֹהִים, עַד שָׁעוֹת נְקוּבוֹת צִפּוֹרִים

לֹא עוֹזְבוֹת

לֹא נֶאֱחָזוֹת

מִתְמַסְּרוֹת

לַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בָּעוֹלָם

לְפֶלֶא נָסוֹג וְנֶעֱלָם

וּלְשֶׁמֶשׁ חַסְרַת רַחֲמִים

בִּנְקֻדַּת תַּצְפִּית

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

כְּשֶׁהִזְמַנְתְּ אוֹתִי לִכְתֹּב

עַל שׁוּרוֹת סוֹרָגִים

דְּבָרִים

שֶׁהִתְאַבְּכוּ מִיָּד כְּשֶׁנֶּהֱגוּ

בַּמִּדְבָּר

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר

צְרוּבוֹת לוֹ בָּרִשְׁתִּית

חֲקוּקוֹת בְּגַרְגֵּר אָבָק

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד בְּמָקוֹם אֶחָד

מִתְרוֹמֵם וְנֶחְבָּט

כָּמוֹנוּ

שֶׁהַמִּדְבָּר רִכֵּךְ וּפָתַח

וּלְרֶגַע הָיִינוּ כָּל

כָּךְ

.

3

מַלְכֹּדֶת הַנּוֹף נוֹעֲדָה לִנְסֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל

מִי שֶׁרָאָה מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וּכְבָר

אֵין לוֹ דֶּרֶךְ חֲזָרָה, הִיא מוֹבִילָה

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ אֶל שְׂפַת

הַמַּכְתֵּשׁ, בְּפִתְחָהּ

מָצָאתִי

לֵב

.

מיכל כהן היא מתרגמת במקצועה, בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב.  מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית השרון.  חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד" בבית ברל.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "שבעה שירי אבל", מחזור שירים בעקבות מאורעות אוקטובר מאת נמרוד ברקו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

צרעות

אילת בוטשטיין

.

ענת מגיעה ל"בית הכסוף" בכל יום שלישי אחרי שהיא משאירה את הקטנה במעון ליום ארוך. צריך לְפַנוֹת לגאולה חפצים. כך תדרכה אותה העובדת הסוציאלית בחברת הסיעוד "חלמונית השדה". שֵם פרחוני מדי עבור חברה שנותנת שירות ללקוחות שרק הולכים ומתייבשים. לא כולם. גאולה "נתקעה בגיל ארבעים ותשע לעד", אמרה העובדת הסוציאלית. ענת התרגשה מזה ששיתפה אותה באבחנה. החברה הקודמת שעבדה בה, "טל אביב", השליכה את העובדות לבתים בלי הכנה ובלי סיפור רקע. ובכל זאת הייתה עדיפה מחברת "רקפות סלע", שנתנה שירות לקשישים הכי נוקשים בעיר, אלה שהופכים אותך לשפחה בעשרים ותשעה שקלים לשעה. שרוצים גם חלונות וגם כיריים וגם אבק מהוויטרינה. יש כאלה שהגדילו לעשות ודרשו שתלטפי עשרות פסלוני חרסינה במגבון. גם "חלמונית השדה" לא הייתה תמיד סמל לאנושיות, אך לפחות שילמה לעובדות שלה את המשכורת בזמן.

שכר הדירה של ענת היה חץ של צרעות עצבניות, כמו אלה בסרטים המצוירים האילמים שפעם נהגה לצפות בהם, כשבידה כוס שוקו, עם הדודה המבוגרת שלה, זאת עם הפיגור. מאיים ודוחק מאחורי גבה לרוץ להשלים את שעות הקשישים ולקבל חתימה על השעות, שמשמעותה – כסף. בשאר הזמן הן פשוט זמזמו, לא אפשרו לה לשמוע את עצמה. אם חלילה רעיונות מבצבצים בתוכה, הצרעות מזנקות ומציירות יחד באוויר את ילדיה הקטנים כחסרי בית, ילדים שבוכים מקור ומרעב. הממזרות אפילו יודעות לדייק ולצייר בקו אחיד את הכובע של אלי הבכור, ואת בובת הארנב של מילי הקטנה, זאת מאלי אקספרס, כולל האוזניים השמוטות הענקיות המרוחות על המדרכה. זה למה אף פעם לא העסיקה את הראש בדברים גדולים מדומיינים, כמו לחיות בצורה אחרת לגמרי ולהתפרנס ממשהו מכובד יותר. זה הופך את הבנאדם ללא מרוכז במציאות ולא מסוגל לתפקד. ההוצאה לפועל יכולה פתאום לעקוץ וזהו, החיים שאת מכירה נגמרים.

האוטובוס עצר וענת שמחה על הטרנינג התכול שקנתה במבצע. היא הרגישה בו ספורטיבית וגמישה גם שבעה חודשים אחרי לידה. אלוהים ברא את המבצעים בכבודו ובעצמו, חשבה. בטח העלה אותם במחשבתו שנייה אחרי הטרנינג. את הטרנינג בטח יצר כדי לחמם את האימהות הסובלות מכאבי שרירים ומעייפות אחרי שילדו בסבל ובכאב בגיל עשרים ושבע וחצי, בפעם השלישית. ילדים זה קשה, אבל יש משהו משמח בטרנינג. גם זה שיש לילדים אבא פעמיים בשבוע עוזר מאוד, עם כל הבלגן שהוא מביא איתו. בכל זאת ארבע שעות של פינוק, של גבות כמו שצריך, של ציפורניים אצל מֵרב. לפעמים גם של תוספת שיער, אם נשאר זמן וכסף.

היא ירדה מהאוטובוס וטיפסה בנעלי אדידס לאט ובנחישות במעלה השביל אל "הבית הכסוף", מוסד טיפולי לקשישים צעירים. היא חשבה שמוזר מאוד שהאישה הזו רק בת שישים וארבע וכבר נמצאת חמש עשרה שנה במוסד יוקרתי לסובלים מדמנציה. הייתה בטוחה שדמנציה זה רק לזקנים עתיקים.

ענת מצמצה מול השמש בעיניים מודגשות במסקרה מהסוג החדש, שכאילו מוסיפה ריסים אבל בעצם רק מדביקה יותר צבע. שערה המוחלק היה מהודק בקליפסים שחורים מעל ראשה במעין קרמבו מסוגנן מעוטר בפסי מוקה. היא פתחה את הדלת ועלתה חמש קומות.

מסכנה גאולה. לא יכולה לטפל בעצמה. כשענת ראתה אותה בפעם הראשונה שלושה שבועות קודם לכן, התנפל עליה הטעם המזעזע שלה. איזו אישה בגילה תסתובב ככה בסרפן סגול מבריק שמתחתיו חולצה ירוקה מכופתרת ועל הראש הענק סרט קטיפה כתום? אולי היא דווקא רוחנית כזאת, או אמנית. היא לא ידעה בדיוק מה זה אומר, רק שזה סגנון חיים שונה מאוד משלה. ולדעתה, בלי קשר לסגנון חיים, לאסוף את השיער זה דבר הכרחי, אם נולדים עם שיער מהסוג שיש לגאולה.

מה העניינים? נשמה שלי גאולה. לא שכחת אותי, נכון? הבאתי הרבה שקיות זבל היום ונתקדם בעזרת השם. היא שלפה גליל שקיות בציפורניים ירוקות־זית שמרב עשתה לה יפה, יום קודם לכן, לכבוד הקשישה שלא דורשת ניקיון, רק סדר.

מולה, על כורסה עתיקה בצבע בורדו, ישבה גאולה בעיניים כמעט עצומות. סדק דק־דק הבריק כפיסת שמש נדירה מבין עפעפיה הסגולים, ותלתלים יבשים, צהובים ואפורים כיתרו את פניה העגולים מעל סרט קטיפה כחול עבה. בידה השמאלית אחזה מקל עץ מגולף.

מי זאת?

ענת הורידה את התיק שעל גבה והפשילה שרוולים. ערמות הזבל שגאולה כינתה "פריטים אמנותיים מיד שנייה", הלכו ותפחו ומילאו את החדרון כמו תינוק הממלא אישה. אלא שחדר אינו יכול להתרחב כמו אישה. חדר גם לא יולד הכול החוצה בבת אחת כשמגיע הזמן.

את המנקה? בואי תעזרי לי למיין דברים יפים. אולי אפילו תמצאי משהו בשבילך. בגד, תכשיט. את יודעת שיש לי בן?

כן. רופא של חיות, ענתה ענת כבדרך אגב והרימה בזהירות שמלה מאובקת מתוך הערמה. שמלת קטיפה מכוערת מאוד. ישר לשקית.

מה פתאום וטרינר? עורך דין יש לי. לא, את זאת אני רוצה! תקפלי לי בצד. חכם. מבריק! עובד רק עם חברות גדולות במשק. עושה חיל. אבל את יודעת? אני קצת מצטערת שעזב את הפסנתר. יש לו נשמה מיוחדת. מוזיקאי. היה עילוי בזמנו כשעוד גרנו באירופה. מעניין למה הוא לא מתקשר. אנחנו רגילים לדבר כל יום! אני מקווה שלא קרה משהו.

גאולה התרוממה פתאום והתהלכה בחדר לכאן ולכאן, ואז עצרה לכמה רגעים ונשמה נשימה עמוקה.

אל תדאגי! בטח הוא עסוק בעבודה. לפחות יש לו מקצוע טוב. גאולה ישבה בעיניים עצומות מול החלון, וענת ניצלה את הרגע והכניסה בזריזות עוד כמה פריטים לשקית.

מוזיקאי זה מקצוע? שאלה אותה גאולה בעודה פונה אליה בחדות. ענת קפצה בהפתעה. כל היום בפסנתר, וכלום לא יוצא מזה. כואב לי הלב לראות את הבן שלי ככה. לא יוצלח. הלוואי שהיה לומד מקצוע. אי אפשר לחיות מאמנות!

הלב של ענת עוד לא האט לגמרי. לאן השיחה הזאת עוד יכולה להתפתח? צעיף נוצות בצבעי הקשת שידה נגעה בו פתאום, עורר בה רצון חצוף, חטוף, למתוח את הגבול.

גאולה, הבאת לי משהו מחו"ל? הבטחת שתביאי.

גאולה חזרה והתיישבה בכורסה בנינוחות של אוהבי תענוגות. נשענה אחורה והניחה את שתי רגליה על הרצפה בפישוק קל.

רק קסטנייטה, ילדתי. לשלושה ימים בספרד נתנו לי פה לנסוע. לא יותר. חשבו שאברח. היית צריכה לראות את השמלות העשירות המתנופפות של הפלמנקו. אחחח. אבל אני לא מוצאת אותה. אולי כשתבואי מחר?

לא חשוב. מחר. עם מי נסעת?

עם חברתי נאווה מהתואר השני. בחורה מוכשרת מאוד. תכף תעשה דוקטורט. אני עוד לא החלטתי אם להשקיע בזה את זמני. אולי כדאי לי לפתח סוף־סוף את הצד האמנותי שלי. ייתכן שאלמד ציור בפריז!

ויסכימו לך לנסוע?

יסכימו? מי עוצר בעדי? אני את המחויבויות שלי סיימתי. לבעלי. לבני. לאוניברסיטה! אני עכשיו אישה חופשייה!

והעובדת הסוציאלית? והפסיכיאטר? והגריאטר? כל תואר הגתה בחשש. במתינות. במהלך עבודתה עם זקנים יצא לה לפגוש את כל בעלי המקצוע האלה. ידעה מה כוחם וכוח אבחנותיהם, גם אם לא הבינה את השפה שבה השתמשו. כשאת חלשה, ידעה, מילה אחת מאנשי המקצוע – והבחירות שלך כבר לא שלך. מחליטים במקומך ודי.

ענת נרעדה. החלה ללקט פריטים מפה ומשם ולמלא עוד שקית. הרגישה שהיא מדברת עם אש. או עם נחש מבריק מתפתל. אין לדעת מה תהיה התגובה. זה הפחיד אותה. מה יכול לקרות? מה יכול לפרוץ פתאום מתוך האישה הזו?

והנה הציצה לרגע בגאולה וראתה שמשהו בעיניה מתקומם. הן התרוצצו בחוריהן כמו חיפשו משהו מוכר.

לאחר ארבעים שניות בערך (ענת ספרה) התאספו התווים להבעה ברורה. חדה.

עוד לא הגיל לגריאטר, יקירתי. רק בשנה הבאה, כשאהיה בת שישים וחמש.

קרירות פשטה בענת, והיא צללה אט־אט עד הרחם והתמקמה שם.

והילד? איפה הילד? העזה ללחוש.

ילד? שאלה גאולה והרימה בידיה שרשרת חרוזים אדומה. יפה דווקא, חשבה ענת. גאולה התקרבה והניחה את השרשרת על צווארה של ענת. התעסקה בה מעט עד שהצליחה לסגור. אחר כך נשענה אחורה כאומדת את ההתאמה במוחה היצירתי. ילד לא היה לי. כמעט היה. אם היה לי בן, היה לומד רפואה. אם הייתה לי בת, הייתה יפה־יפה. הייתי נותנת להם הכול. לא כמו נאווה, שלא עניינו אותה בכלל ילדים. היא והאקדמיה שלה. אני את הנשמה הייתי נותנת.

ואז השתתקה ועצמה עיניים.

עבר זמן. ענת חשבה שגאולה נרדמה. גם השעתיים שלה פה עברו. זמן לזוז. היא קמה לאט, כאילו התעוררה אחרי לילה של שתייה. כמה זמן עבר מאז הרגישה כך? בידיים רועדות לפתה את שתי השקיות השחורות, האטומות בכוונה, וצעדה אל הדלת בנעלי הספורט השקטות שלה. שמחה עליהן עכשיו.

רגע לפני שענת נגעה בידית הדלת, הציץ ראש בלונדי קצוץ שיער לתוך החדר הקטן. גאולה, יש עכשיו מדיטציה קבוצתית. את באה? בשבוע שעבר נהנית מאוד!

נשמע טוב. נשמע טוב מאוד. גאולה ניעורה, פקחה עיניים עגולות והתרוממה מייד במרץ. לא ידעתי שיש לכם אפשרות כזאת! באתי לנופש, לא ציפיתי בכלל. אני אוהבת לעצום עיניים, לנקות את המחשבות, להקשיב למחשבות חדשות. להרגיש את הרוח מנשבת בי בלי מחסומי המחשבה. כדאי גם לך, נאווה יקרה, אמרה, ואז העבירה מבטה אל ענת. מעולם לא התבוננו בה כך, כאילו היא שקופה עד העצם. אולי אם תקשיבי למחשבות כל יום, נאווה יקרה שלי, תגלי מה את באמת רוצה. זה פשוט יבוא אלייך מבפנים.

.

אילת בוטשטיין היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות ויוצרת שירה מדוברת. יוצרת המופע "הצולחות". שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת "משיב הרוח". זהו לה פרסום ביכורים בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן