לפעמים כל מה שנשאר מיצירה מפוארת שנס ליחה הוא שיר אחד קטן. לפעמים, השיר הזה שווה את משקלו בזהב, יותר מכל היצירה עבורה נוצר. ואולי כל הכישלון המפואר, דאבון הלב וחסרון הכיס שגרמה ההפקה הכושלת של המחזמר "אסתר המלכה" – כולם מתגמדים למשמע המילים החד פעמיות והלחן המופלא של "שיר ערש".
***
שנות השישים בישראל היו תור הזהב של המחזמרים. העם בציון שיווע למחזות מוזיקליים בשפת הקודש, ומכל עבר הקיפו אותנו הפקות מושקעות ששוררו בעברית.
גיורא גודיק, מפיק התיאטרון המסחרי המהולל, התחיל את הסחף כשפתח את התיאטרון שלו עם הפקה ישראלית של "גברתי הנאווה", אבל היו אלו "כנר על הגג" שלו, ומאוחר יותר "קזבלן", שגירו את בלוטות המחזמר של התיאטראות הרפרטואריים שלא טמנו ידם בצלחת. כולם רצו להצליח כמו גודיק, וחלקם גם השיגו את רצונם: בתיאטרון חיפה הוצגו "הרשל'ה" ו"פיטר פן", הבימה הציגה את "אוליבר", והקאמרי הפתיע עם גרסה קומית ומוזיקלית לאגדת האחים גרים – "עוץ לי גוץ לי" – שהפכה לשלאגר ענק.
נתן אלתרמן ניסה את כוחו בעולם המחזמרים כשהתבקש להפוך את המחזה שתרגם מגרמנית עשרים שנה קודם לכן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", למחזמר שיוצג בתיאטרון "הקאמרי". אלתרמן הוסיף למחזה – שהיה סוג של פרפרזה דמיונית על דמויות ועלילות מסיפורי האגדה של חז"ל – פזמונים עבריים למהדרין, וההצגה הפכה מיד ללהיט. ההצלחה העצומה הגבירה את תאבונו של אלתרמן (ושל הקאמרי) לחזור על הבוננזה המסחרית הזו. גם כיסו של אלתרמן וחובותיו לרשויות המס היו יוצאים נשכרים מהצלחה נוספת.
בשנות השישים היה אלתרמן כבר נכס לאומי – מחשובי המשוררים בעברית, פובליציסט חד לשון שטוריו השבועיים נקראו בשקיקה ומחזאי מצליח. פחות או יותר. שלושה מחזות מקוריים כתב עד אז: "כנרת כנרת" ו"פונדק הרוחות" נחשבו להצלחה מסחרית (הן היו ההצגות הרווחיות ביותר של "הקאמרי" בשנים 1962 ו- 1963 בהתאמה) אבל לא זכו לשבחי הביקורת, ואילו "משפט פיתגורס" ירד מהבמה לאחר 13 הצגות בלבד.
הוא גם היה אז אייקון שפרחי השירה הצעירים נהנו לחבוט בו. עבורם היה מיושן ומתחנף, משורר-החצר של השלטון ונושא דברו. חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר טוענת שאלתרמן השתמש ב"אסתר המלכה" גם כדי "לסגור חשבון" עם מבקריו ועם ויריביו, שהפגינו את "חָכמתם המופלגת" ואת "הֲבנתם הרבה" בעזרת שימוש מופרז במילים לועזיות, במין התהדרות-שווא שחשפה את הפרובינציאליות שלהם.
כשההצלחה העצומה של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" נותנת לו רוח גבית, ניגש אלתרמן לפרויקט התיאטרוני הרביעי והמאתגר ביותר שלו: מחזמר עברי מקורי למהדרין, שנשען על יסודות מגילת אסתר ומסורת ה"פורים שפיל".
העבודה הייתה מרובה, ולצוות שעובד עם אלתרמן גוייסו גרשון פלוטקין, במאי הבית של תיאטרון הקאמרי, מעצב התפאורות המהולל דוד שריר, הכוריאוגרפית רות הריס וגם השותף לכתיבת שירי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – סשה ארגוב. אלתרמן, מצידו, השתתף במהלך החזרות ושינה את הטקסט של המחזה עד לשלב מאוד מתקדם בהפקת ההצגה. התיאטרון השקיע ממון רב במה שקיווה שיהיה השלאגר הגדול הבא שלו, שיעלה על כולנה: בכורה עולמית של מחזמר עברי מקורי, שיתעלה על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ביצת הזהב המרהיבה שיטיל עטו של אלתרמן.
אבל לא רק הקאמרי – כולם ציפו ש"אסתר המלכה" יהיה הלהיט הגדול הבא , אפילו לפני שצפו במערכה אחת מתוכו. רבות דובר וסופר על ההצגה המסקרנת.
בינתיים, אלתרמן כתב בקדחתנות את הפרשנות שלו למסורת הפורים-שפיל. הוא לא היה מעוניין בעיבוד של מגילת אסתר, שכן ידע שהקהל מכיר את סיפור המגילה היטב, אלא השתמש בה כנקודת המוצא לסיפור חדש, שבו הפוקוס שונה. העלילה המורכבת ומלאת ההתרחשויות שכתב אלתרמן דמתה כמעט למופע בידור שבו כל אחד מהמשתתפים מקבל קטע בו הוא יכול להציג את יכולותיו ויכולת הלהקה המלווה אותו.
הוא שילב בין דמויות בדיוניות מהמאה ה-20, ובכלל, ודמויות מהמגילה. כך למשל, המציא לאסתר בן דוד שהוא גם מושא תשוקתה, והפך את ליצן החצר – מונדריש (השחקן שמעון בר) לתפקיד הראשי במחזה. הליצן שימש כקונפרנסייה, כלומר המנחה והשחקן שמקשר בין חלקי המחזמר ובין עלילותיו הרבות. חבוש כובע צילינדר ממורט ולבוש פראק, קיבל הליצן של אלתרמן – דמות ידועה במסורת הפורים-שפיל – תפקיד הרבה יותר גדול מאשר בהצגות המסורתיות. הליצן הפך לדמות יודעת כל שמכוונת את המאורעות, וגם נפגעת מהן.
אלתרמן לא הסתפק במופע שטחי. הוא חקר את דמויותיו, והתלבט איך להציגן ולמה. בסיפור המחזה של אלתרמן הופכת אסתר, שעל שמה המחזה, לדמות משנית – נערה כעורה שרק במקרה נבחרה להיות המלכה. היא מאוהבת בבן דודה עזגד (דמות מומצאת) ורואה בנישואיה מילוי שליחות לאומית שהוטלה עליה בעל כורחה.
ובקיצור – אלתרמן רצה ליצור מופע פורים-שפיל מרהיב ומודרני, שטרם נראה כמותו – כזה שיש עומק מאחוריו, אבל לא שמאלץ, הצגה שופעת הומור לכל המשפחה, יצירת תיאטרון ראוותנית, קלילה אך מתוחכמת ורבת רבדים, עם דובדבן על הקצפת – הפזמונים. בתחום הזה, הרי, לא היו לו מתחרים לשנינות, לפיתולי השפה הווירטואוזיים ולקסם שנוצר בין מילותיו ללחניו של סשה ארגוב.
כאמור, אלתרמן השתמש בבמה שניתנה לו גם כדי להיפרע מיריביו שמיררו את חייו לקראת סופם: העיתונאים והמבקרים ברוך קורצוויל וחיים גמזו שהשחיזו את עטיהם בביקורות נגדו, ונתן זך ודור המשוררים הצעירים, שללעגם ענה בלעג משלו. במחזה, דמותו המתנשאת והמלאה בעצמה של ד"ר שיפַּרתי, משתמשת במילים לועזיות רבות, שהופכות אותו לדמות כלאיים אותה חולקים הקטלניים שבמבקרי אלתרמן: גמזו וקורצווייל הוותיקים וזך הצעיר.
לא נפרט כאן את כל נפתולי העלילה, אבל בזכות הארכיון של הצלם בוריס כרמי, המופקד בספרייה הלאומית, נספר על כמה מהדמויות והשחקנים:
שמעון בר, הוא מונדריש, היה ידוע בכריזמה הכובשת שלו ובקולו הערב.
אברהם (אבריימל'ה) מור הוא אחשוורוש, המלך הנרפה והטרוד. הוא היה אז שחקן צעיר ומבטיח, בן 30 בסך הכל. עשר שנים מאוחר יותר ישחק מור שוב את אחשוורוש, הפעם במחזה "המגילה" של איציק מאנגר, שהיה כמובן מקור להשראה, ואולי אף לקנאה, מצד אלתרמן.
את תפקידה של אסתר המלכה מילאה שחקנית צעירה (ויפה מאוד, למרות תיאור הדמות האלתרמני) בשם שולמית ירון. אחר-כך נכיר אותה כשולה רווח, ונראה אותה בכמה סרטים ישראלים מאוד מוכרים. אחת הדמויות הזכורות שלה היא האלמנה גילה זינגר בקומדיה הגששית "שלאגר".
ושתי גולמה בידי זמירה חן, זמרת ופזמונאית שהמילים שכתבה ל"ים של דמעות" עזרו לנינט להפוך לכוכבת נולדת.
ובאחד מתפקידי המשנה, של הזמרת אמוריתה, שיחקה צעירה יפיפיה, משוררת ומתרגמת וגם שחקנית לעת מצוא, שבמקרה גם הייתה בתו של כותב המחזמר – תרצה אתר.
כל המשקל, המאמצים, ההכנות, ההשקעה והכוונות הטובות שהוכנסו לתבשיל הזה אמורות היו להניב מחזמר מפואר, אבל הקהל והביקורת סירבו לאכול אותו. התבשיל הוקדח. הביקורות היו חד משמעיות וגורפות: המחזה אינו טוב, השחקנים לא יודעים לשחק, הזמרים לא יודעים לזמר, הרקדנים לא יודעים לרקוד. ההצגה ראוותנית מדי וכבדה מדי. אפילו לחניו של סשה ארגוב הוכתרו כ"לא מוצלחים", בלשון המעטה.
אחרי כל הרעש והצלצולים שליוו את הפקת המחזמר, שעלה לבמות ב-6 בפברואר 1966, הקהל הצביע ברגליו. 38 הצגות בלבד עברו לפני שהמסך נסגר על "אסתר המלכה", לתמיד.
לכאורה, כישלון מוחץ. למעשה, "אסתר המלכה" נמצא בחברה טובה עם שאר ההצגות שהעלה הקאמרי ב-1966. רק הצגה אחת של התיאטרון, "הדה גאבלר", עלתה באותה שנה יותר מ-40 פעמים.
למה נכשלה "אסתר המלכה" כישלון נחרץ כל-כך, שצילו הוטל על אלתרמן? מדוע היה זה המחזה המקורי האחרון שכתב המשורר והפולבליציסט הנערץ? עד מותו, ארבע שנים מאוחר יותר, נמנע אלתרמן מלהעלות מחזה חדש פרי עטו. הוא עוד היה מעורב במופע הפזמונים "צץ וצצה" שאמור היה להיות מחזה, אך השתמש בפזמונים בלבד עם כמה קטעי קישור, צל חיוור של המחזה "אסתר המלכה".
קל לשער שכגודל הציפיות מאלתרמן וממחזהו, כך גודל האכזבות. ייתכן שגם כובד הציפיות של אלתרמן כלפי עצמו הפכו את הכישלון למר יותר. אלתרמן, שאחד מחלומותיו היה להיות מחזאי גדול, הסתכל בהערצה ובקנאה על מחזה הפורים-שפיל של איציק מאנגר ורצה ליצור משהו גדול יותר, טוב יותר וישראלי למהדרין. למרות שבקריאה עכשווית המחזמר שכתב לא חף מפגמים, עדיין אפוף הוא כולו בקסם, בכישרון ובשנינות האלתרמנית.
ובכל זאת, מתוך הכישלון הזה צמחו שני דברים טובים: בזמן אמת, הביקורות שיבחו את משחקם של בר ומור, הם מונדריש ואחשוורוש. ולמרות הביקורות הקשות שקיבלו הפזמונים של המחזה, אחד מהם זכה להיגאל מהמחזמר וקיבל, בזכות גמורה ולא בחסד, חיים חדשים.
היה זה שיר הערש ששר מונדריש לאחשוורוש, כשהליצן מנסה להרגיע את המלך המוטרד, שמנסים להתנקש בחייו, ולהפיג את חששותיו. לפני עליית המחזמר, סיפר אברהם מור (אחשוורוש) על השיר הזה כאחד הרגעים המרגשים ביותר במחזה: "באחת הסצנות היפות כאשר נדדה שנת אחשוורוש, ואין בעצת חכמיו להועיל לו, הוא מניח ראשו על ברכי מונדריש, וזה מזמר לו שיר־ערש ומרדים אותו." [מתוך ריאיון עם הדה בושס ב"הארץ" מיום 13 בינואר 1966]:
אחשוורוש: בּוֹא הֵנָה. שֵׁב. תִּקַּח כָּרִית וְתִשָּׁעֵן./ הָרוּחַ נִרְגְעָה. שׁוּשַן שׁוֹתֶקֶת. / אוּלַי נֹאכַל דְבַר־מָה? לֹא? רֶבַע עוֹף שָׁמֵן? / לֹא? טוֹב. אֵין צֹרֶךְ. סְתָם נֵשֵׁב לָנוּ. בְּלִי נִיעַ. / הָא? מִי זֶה מְנַגֵּן? זֶה כֹּה יָפֶה וַחֲגִיגִי?".
מונדריש: "כְּלֵי־זֶמֶר שֶׁהֵבֵאתִי מְנַגְנִים, מַלְכִּי. / כָּךְ, אֶת רֹאשְׁךָ הַנַח נָא עַל בִּרְכַּי וְהָס / נַגְנוּ לְאַט, כִּנוֹר, חָלִיל וְקוֹנְטְרַבַּס".
ואז שר מונריש (מרדכי) לאחשוורוש, את שיר הערש שלו:
את "שיר ערש" כתב אלתרמן מתוך השלמה עייפה מחויכת ומרירה, כותבת פרופ' שמיר, מתוך ידיעת גזר דינו של הזמן והשלמה עם המוות, מבלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר.
אלתרמן הוא גם המלך וגם הלץ בשיר – גם זה שרדף הבלים בצעירותו, וגם זה שנאלץ להרכין את ראשו מפני התקפותיו של הדור הצעיר של המשוררים. לאלו שרוצים לגזול את כתרו הוא מזכיר, ברוגע ובנחת – "אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי, אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא", כי המוות מגיע בסוף אל כולנו.
****
בהכנת הכתבה נעזרנו במקורות הבאים, שמומלצים גם לקריאה נוספת:
מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית | דבורה גילולה | הוצאת הקיבוץ המאוחד
נומה מלך, נומה לץ – עיון בפזמונו של אלתרמן, "שיר ערשׂ" | זיוה שמיר
כאשר גודיק הביא את ברודווי ליפו | דוני ענבר
תודה רבה גם לרמי סמו על הערותיו המועילות וידיעותיו המפליגות בעולם התיאטרון, שעזרו לי מאוד.