אסתר המלכה ושיר הערש של אלתרמן

הוא ידוע כאחד השירים היפים והמוכרים ביותר שיצאו מתחת ידיהם של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, אבל המחזמר שעבורו נכתב נדחה בביקורות נלעגות גם על ידי הקהל וגם על ידי מבקרי התיאטרון. מהיכן הגיע אלינו שיר הערש המרגש, ומה הקשר לחג פורים? זה הסיפור מאחורי פרויקט הענק הכושל של אלתרמן, ויצירת המופת מתוכו שעשתה "נהפוך הוא" ובכל זאת שרדה עד היום

שמעון בר ואברהם מור - הליצן והמלך - על רקע תוכניית המחזמר "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, ארכיון מיתר של הספרייה הלאומית.

שמעון בר ואברהם מור - הליצן והמלך - על רקע תוכניית המחזמר "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, ארכיון מיתר של הספרייה הלאומית.

לפעמים כל מה שנשאר מיצירה מפוארת שנס ליחה הוא שיר אחד קטן. לפעמים, השיר הזה שווה את משקלו בזהב, יותר מכל היצירה עבורה נוצר. ואולי כל הכישלון המפואר, דאבון הלב וחסרון הכיס שגרמה ההפקה הכושלת של המחזמר "אסתר המלכה" – כולם מתגמדים למשמע המילים החד פעמיות והלחן המופלא של "שיר ערש".

***

שנות השישים בישראל היו תור הזהב של המחזמרים. העם בציון שיווע למחזות מוזיקליים בשפת הקודש, ומכל עבר הקיפו אותנו הפקות מושקעות ששוררו בעברית. 

גיורא גודיק, מפיק התיאטרון המסחרי המהולל, התחיל את הסחף כשפתח את התיאטרון שלו עם הפקה ישראלית של "גברתי הנאווה", אבל היו אלו "כנר על הגג" שלו, ומאוחר יותר "קזבלן", שגירו את בלוטות המחזמר של התיאטראות הרפרטואריים שלא טמנו ידם בצלחת. כולם רצו להצליח כמו גודיק, וחלקם גם השיגו את רצונם: בתיאטרון חיפה הוצגו "הרשל'ה" ו"פיטר פן", הבימה הציגה את "אוליבר", והקאמרי הפתיע עם גרסה קומית ומוזיקלית לאגדת האחים גרים – "עוץ לי גוץ לי" – שהפכה לשלאגר ענק. 

נתן אלתרמן ניסה את כוחו בעולם המחזמרים כשהתבקש להפוך את המחזה שתרגם מגרמנית עשרים שנה קודם לכן, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", למחזמר שיוצג בתיאטרון "הקאמרי". אלתרמן הוסיף למחזה – שהיה סוג של פרפרזה דמיונית על דמויות ועלילות מסיפורי האגדה של חז"ל – פזמונים עבריים למהדרין, וההצגה הפכה מיד ללהיט. ההצלחה העצומה הגבירה את תאבונו של אלתרמן (ושל הקאמרי) לחזור על הבוננזה המסחרית הזו. גם כיסו של אלתרמן וחובותיו לרשויות המס היו יוצאים נשכרים מהצלחה נוספת.

נתן אלתרמן, צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
נתן אלתרמן, צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בשנות השישים היה אלתרמן כבר נכס לאומי – מחשובי המשוררים בעברית, פובליציסט חד לשון שטוריו השבועיים נקראו בשקיקה ומחזאי מצליח. פחות או יותר. שלושה מחזות מקוריים כתב עד אז: "כנרת כנרת" ו"פונדק הרוחות" נחשבו להצלחה מסחרית (הן היו ההצגות הרווחיות ביותר של "הקאמרי" בשנים 1962 ו- 1963 בהתאמה) אבל לא זכו לשבחי הביקורת, ואילו "משפט פיתגורס" ירד מהבמה לאחר 13 הצגות בלבד.

הוא גם היה אז אייקון שפרחי השירה הצעירים נהנו לחבוט בו. עבורם היה מיושן ומתחנף, משורר-החצר של השלטון ונושא דברו. חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר טוענת שאלתרמן השתמש ב"אסתר המלכה" גם כדי "לסגור חשבון" עם מבקריו ועם ויריביו, שהפגינו את "חָכמתם המופלגת" ואת "הֲבנתם הרבה" בעזרת שימוש מופרז במילים לועזיות, במין התהדרות-שווא שחשפה את הפרובינציאליות שלהם.

כשההצלחה העצומה של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" נותנת לו רוח גבית, ניגש אלתרמן לפרויקט התיאטרוני הרביעי והמאתגר ביותר שלו: מחזמר עברי מקורי למהדרין, שנשען על יסודות מגילת אסתר ומסורת ה"פורים שפיל".

 מתוך תוכניית "אסתר המלכה"
מתוך תוכניית "אסתר המלכה"

העבודה הייתה מרובה, ולצוות שעובד עם אלתרמן גוייסו גרשון פלוטקין, במאי הבית של תיאטרון הקאמרי, מעצב התפאורות המהולל דוד שריר, הכוריאוגרפית רות הריס וגם השותף לכתיבת שירי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – סשה ארגוב. אלתרמן, מצידו, השתתף במהלך החזרות ושינה את הטקסט של המחזה עד לשלב מאוד מתקדם בהפקת ההצגה. התיאטרון השקיע ממון רב במה שקיווה שיהיה השלאגר הגדול הבא שלו, שיעלה על כולנה: בכורה עולמית של מחזמר עברי מקורי, שיתעלה על "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ביצת הזהב המרהיבה שיטיל עטו של אלתרמן.

אחת מהכתבות הרבות לקראת עליית המחזמר "אסתר המלכה", מתוך "דבר"⁩, 4 בפברואר 1966
אחת מהכתבות הרבות לקראת עליית המחזמר "אסתר המלכה", מתוך "דבר"⁩, 4 בפברואר 1966

אבל לא רק הקאמרי – כולם ציפו ש"אסתר המלכה" יהיה הלהיט הגדול הבא , אפילו לפני שצפו במערכה אחת מתוכו. רבות דובר וסופר על ההצגה המסקרנת.

בינתיים, אלתרמן כתב בקדחתנות את הפרשנות שלו למסורת הפורים-שפיל. הוא לא היה מעוניין בעיבוד של מגילת אסתר, שכן ידע שהקהל מכיר את סיפור המגילה היטב, אלא השתמש בה כנקודת המוצא לסיפור חדש, שבו הפוקוס שונה. העלילה המורכבת ומלאת ההתרחשויות שכתב אלתרמן דמתה כמעט למופע בידור שבו כל אחד מהמשתתפים מקבל קטע בו הוא יכול להציג את יכולותיו ויכולת הלהקה המלווה אותו.

הוא שילב בין דמויות בדיוניות מהמאה ה-20, ובכלל, ודמויות מהמגילה. כך למשל, המציא לאסתר בן דוד שהוא גם מושא תשוקתה, והפך את ליצן החצר – מונדריש (השחקן שמעון בר) לתפקיד הראשי במחזה. הליצן שימש כקונפרנסייה, כלומר המנחה והשחקן שמקשר בין חלקי המחזמר ובין עלילותיו הרבות. חבוש כובע צילינדר ממורט ולבוש פראק, קיבל הליצן של אלתרמן – דמות ידועה במסורת הפורים-שפיל – תפקיד הרבה יותר גדול מאשר בהצגות המסורתיות. הליצן הפך לדמות יודעת כל שמכוונת את המאורעות, וגם נפגעת מהן.

אלתרמן לא הסתפק במופע שטחי. הוא חקר את דמויותיו, והתלבט איך להציגן ולמה. בסיפור המחזה של אלתרמן הופכת אסתר, שעל שמה המחזה, לדמות משנית – נערה כעורה שרק במקרה נבחרה להיות המלכה. היא מאוהבת בבן דודה עזגד (דמות מומצאת) ורואה בנישואיה מילוי שליחות לאומית שהוטלה עליה בעל כורחה.

ובקיצור – אלתרמן רצה ליצור מופע פורים-שפיל מרהיב ומודרני, שטרם נראה כמותו – כזה שיש עומק מאחוריו, אבל לא שמאלץ, הצגה שופעת הומור לכל המשפחה, יצירת תיאטרון ראוותנית, קלילה אך מתוחכמת ורבת רבדים, עם דובדבן על הקצפת – הפזמונים. בתחום הזה, הרי, לא היו לו מתחרים לשנינות, לפיתולי השפה הווירטואוזיים ולקסם שנוצר בין מילותיו ללחניו של סשה ארגוב.

סקיצת תפאורת במה של המחזמר, מתוך ארכיון דוד שריר. מבחר מייצג מחומרי הארכיון דוד שריר, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה
סקיצת תפאורת במה של המחזמר, מתוך ארכיון דוד שריר. מבחר מייצג מחומרי הארכיון דוד שריר, המופקד באוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה), זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

כאמור, אלתרמן השתמש בבמה שניתנה לו גם כדי להיפרע מיריביו שמיררו את חייו לקראת סופם: העיתונאים והמבקרים ברוך קורצוויל וחיים גמזו שהשחיזו את עטיהם בביקורות נגדו, ונתן זך ודור המשוררים הצעירים, שללעגם ענה בלעג משלו. במחזה, דמותו המתנשאת והמלאה בעצמה של ד"ר שיפַּרתי, משתמשת במילים לועזיות רבות, שהופכות אותו לדמות כלאיים אותה חולקים הקטלניים שבמבקרי אלתרמן: גמזו וקורצווייל הוותיקים וזך הצעיר.

לא נפרט כאן את כל נפתולי העלילה, אבל בזכות הארכיון של הצלם בוריס כרמי, המופקד בספרייה הלאומית, נספר על כמה מהדמויות והשחקנים:

שמעון בר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
שמעון בר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שמעון בר, הוא מונדריש, היה ידוע בכריזמה הכובשת שלו ובקולו הערב.

 אברהם מור ושולה רווח (אז שולמית ירון), מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
אברהם מור ושולה רווח (אז שולמית ירון), מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אברהם (אבריימל'ה) מור הוא אחשוורוש, המלך הנרפה והטרוד. הוא היה אז שחקן צעיר ומבטיח, בן 30 בסך הכל. עשר שנים מאוחר יותר ישחק מור שוב את אחשוורוש, הפעם במחזה "המגילה" של איציק מאנגר, שהיה כמובן מקור להשראה, ואולי אף לקנאה, מצד אלתרמן.

את תפקידה של אסתר המלכה מילאה שחקנית צעירה (ויפה מאוד, למרות תיאור הדמות האלתרמני) בשם שולמית ירון. אחר-כך נכיר אותה כשולה רווח, ונראה אותה בכמה סרטים ישראלים מאוד מוכרים. אחת הדמויות הזכורות שלה היא האלמנה גילה זינגר בקומדיה הגששית "שלאגר".

זמירה חן, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
זמירה חן, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ושתי גולמה בידי זמירה חן, זמרת ופזמונאית שהמילים שכתבה ל"ים של דמעות" עזרו לנינט להפוך לכוכבת נולדת.

תרצה אתר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
תרצה אתר, מתוך "אסתר המלכה". צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ובאחד מתפקידי המשנה, של הזמרת אמוריתה, שיחקה צעירה יפיפיה, משוררת ומתרגמת וגם שחקנית לעת מצוא, שבמקרה גם הייתה בתו של כותב המחזמר – תרצה אתר.

מתוך דבר, 8 פברואר 1966
מתוך דבר, 8 פברואר 1966

כל המשקל, המאמצים, ההכנות, ההשקעה והכוונות הטובות שהוכנסו לתבשיל הזה אמורות היו להניב מחזמר מפואר, אבל הקהל והביקורת סירבו לאכול אותו. התבשיל הוקדח. הביקורות היו חד משמעיות וגורפות: המחזה אינו טוב, השחקנים לא יודעים לשחק, הזמרים לא יודעים לזמר, הרקדנים לא יודעים לרקוד. ההצגה ראוותנית מדי וכבדה מדי. אפילו לחניו של סשה ארגוב הוכתרו כ"לא מוצלחים", בלשון המעטה.

אחרי כל הרעש והצלצולים שליוו את הפקת המחזמר, שעלה לבמות ב-6 בפברואר 1966, הקהל הצביע ברגליו. 38 הצגות בלבד עברו לפני שהמסך נסגר על "אסתר המלכה", לתמיד.

לכאורה, כישלון מוחץ. למעשה, "אסתר המלכה" נמצא בחברה טובה עם שאר ההצגות שהעלה הקאמרי ב-1966. רק הצגה אחת של התיאטרון, "הדה גאבלר", עלתה באותה שנה יותר מ-40 פעמים.


למה נכשלה "אסתר המלכה" כישלון נחרץ כל-כך, שצילו הוטל על אלתרמן? מדוע היה זה המחזה המקורי האחרון שכתב המשורר והפולבליציסט הנערץ? עד מותו, ארבע שנים מאוחר יותר, נמנע אלתרמן מלהעלות מחזה חדש פרי עטו. הוא עוד היה מעורב במופע הפזמונים "צץ וצצה" שאמור היה להיות מחזה, אך השתמש בפזמונים בלבד עם כמה קטעי קישור, צל חיוור של המחזה "אסתר המלכה".

קל לשער שכגודל הציפיות מאלתרמן וממחזהו, כך גודל האכזבות. ייתכן שגם כובד הציפיות של אלתרמן כלפי עצמו הפכו את הכישלון למר יותר. אלתרמן, שאחד מחלומותיו היה להיות מחזאי גדול, הסתכל בהערצה ובקנאה על מחזה הפורים-שפיל של איציק מאנגר ורצה ליצור משהו גדול יותר, טוב יותר וישראלי למהדרין. למרות שבקריאה עכשווית המחזמר שכתב לא חף מפגמים, עדיין אפוף הוא כולו בקסם, בכישרון ובשנינות האלתרמנית.

ובכל זאת, מתוך הכישלון הזה צמחו שני דברים טובים: בזמן אמת, הביקורות שיבחו את משחקם של בר ומור, הם מונדריש ואחשוורוש. ולמרות הביקורות הקשות שקיבלו הפזמונים של המחזה, אחד מהם זכה להיגאל מהמחזמר וקיבל, בזכות גמורה ולא בחסד, חיים חדשים.

שיר ערש בביצועם של שמעון בר ואברהם מור

היה זה שיר הערש ששר מונדריש לאחשוורוש, כשהליצן מנסה להרגיע את המלך המוטרד, שמנסים להתנקש בחייו, ולהפיג את חששותיו. לפני עליית המחזמר, סיפר אברהם מור (אחשוורוש) על השיר הזה כאחד הרגעים המרגשים ביותר במחזה: "באחת הסצנות היפות כאשר נדדה שנת אחשוורוש, ואין בעצת חכמיו להועיל לו, הוא מניח ראשו על ברכי מונדריש, וזה מזמר לו שיר־ערש ומרדים אותו." [מתוך ריאיון עם הדה בושס ב"הארץ" מיום 13 בינואר 1966]:

אחשוורוש: בּוֹא הֵנָה. שֵׁב. תִּקַּח כָּרִית וְתִשָּׁעֵן./ הָרוּחַ נִרְגְעָה. שׁוּשַן שׁוֹתֶקֶת. / אוּלַי נֹאכַל דְבַר־מָה? לֹא? רֶבַע עוֹף שָׁמֵן? / לֹא? טוֹב. אֵין צֹרֶךְ. סְתָם נֵשֵׁב לָנוּ. בְּלִי נִיעַ. / הָא? מִי זֶה מְנַגֵּן? זֶה כֹּה יָפֶה וַחֲגִיגִי?".

מונדריש: "כְּלֵי־זֶמֶר שֶׁהֵבֵאתִי מְנַגְנִים, מַלְכִּי. / כָּךְ, אֶת רֹאשְׁךָ הַנַח נָא עַל בִּרְכַּי וְהָס / נַגְנוּ לְאַט, כִּנוֹר, חָלִיל וְקוֹנְטְרַבַּס".

ואז שר מונריש (מרדכי) לאחשוורוש, את שיר הערש שלו:

הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע
וְנִשְׁתַּתְּקוּ שׁוּקֵי פָּרַס
וְרַק אֵי שָׁמָה קְלָרִינְטָה
וְקוֹל כִּנּוֹר וְקוֹנְטְרָבַּס
מְלַחֲשִׁים אל תִּתְלַבֵּטָה
וְשֶׁקֶט, שֶׁקֶט, הַס

אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים
אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ
אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי
אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא
וְהַי לִי לוּ וְהַי לוּ לִי
וְהַי לִי לָנוּ לְכֻלָּנוּ

נוּם תַּפּוּחַ, נוּמָה עֵץ
נוּמָה מֶלֶךְ, נוּמָה לֵץ
נוּמוּ נַהֲרוֹת וָחוֹף,
נוּמוּ חֲצוֹצְרוֹת וַתֹף
(המלך): אוּלַי בְּכָל זֹאת רֶבַע עוֹף?
לֹא, לֹא, סוֹף.

​כָּל רֹגֶז וְחֵמוֹת וַטֹרַח
וְתַאֲווֹת וְחֵרוּק שֵׁן
עָבְרוּ חָלְפוּ כְּעוֹבְרֵי אֹרַח
(המלך): שֶׁיַּעַבְרוּ, אֲנִי יָשֵׁן.
גַּם שְׁאֵלוֹת לִשְׁאֹל אֵין צֹרֶךְ
וְאֵין תּוֹעֶלֶת, אֵין.

רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים
אַךְ שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁיָּדַעְנוּ
וְשֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים
רַק הוּא בַּסּוֹף נִשְׁאָר אִתָּנוּ
נִשְׁאַר וְשָׁר הָנִיחוּ לִי
הָנִיחוּ לָנוּ לְכֻלָּנוּ.

נוּמִי דֶּרֶךְ, בָּא הַקֵּץ,
נוּמָה מֶלֶךְ, בָּא הַלֵּץ,
נוּמוּ רוּחַ וּמִפְרָשׂ,
הֵרָדְמוּ תּוֹלְדוֹת פָּרַס,
(המלך): שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַפָּנָס?
כֵּן, כֵּן, הָס.

שלמה ארצי נזכר בקסם שהילך עליו "שיר ערש" כבר אז, כשצפה בהצגה כנער, מתוך "ידיעות אחרונות, 20 באוגוסט 2021
שלמה ארצי נזכר בקסם שהילך עליו "שיר ערש" כבר אז, כשצפה בהצגה כנער, מתוך "ידיעות אחרונות, 20 באוגוסט 2021

את "שיר ערש" כתב אלתרמן מתוך השלמה עייפה מחויכת ומרירה, כותבת פרופ' שמיר, מתוך ידיעת גזר דינו של הזמן והשלמה עם המוות, מבלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר. 

אלתרמן הוא גם המלך וגם הלץ בשיר – גם זה שרדף הבלים בצעירותו, וגם זה שנאלץ להרכין את ראשו מפני התקפותיו של הדור הצעיר של המשוררים. לאלו שרוצים לגזול את כתרו הוא מזכיר, ברוגע ובנחת – "אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי, אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא", כי המוות מגיע בסוף אל כולנו.

שיר ערש בביצוע הבלתי נשכח של מתי כספי וסשה ארגוב

 ****

בהכנת הכתבה נעזרנו במקורות הבאים, שמומלצים גם לקריאה נוספת:

מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית | דבורה גילולה | הוצאת הקיבוץ המאוחד

נומה מלך, נומה לץ – עיון בפזמונו של אלתרמן, "שיר ערשׂ" | זיוה שמיר

כאשר גודיק הביא את ברודווי ליפו | דוני ענבר

תודה רבה גם לרמי סמו על הערותיו המועילות וידיעותיו המפליגות בעולם התיאטרון, שעזרו לי מאוד.

אני, אישה: ג'נט אסימוב מספרת

שניהם כתבו, שניהם היו דוקטורים - היא בפסיכיאטריה, הוא בכימיה. אבל האם מישהו מהקוראים יזהה את שמה של ג'נט אופל אם לא נוסיף לו את שם המשפחה הכה מפורסם שהעניק לה בן זוגה היהודי? ג'נט אופל אסימוב הייתה יד ימינו של אייזק בעלה לאורך כל שנות נישואיהם. היא חלקה איתו קרדיט על לא מעט ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שכתבה, וערכה רבים מכתביו. אבל למרות שחסתה בצילו, היא הייתה אישה מרשימה ומרתקת שראויה להיזכר בפני עצמה

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

“אחת התשוקות העמוקות ביותר של בני אנוש היא שידעו עליך ושיבינו אותך". 

במשפט הזה פותחת ג'נט אסימוב את האפילוג המאד אישי שהוסיפה לספר שערכה על חייו של בעלה אייזק אסימוב. כשהיא מנסה לתאר את חייו של אייזק, שהיו מלאים ועשירים, היא אולי מספרת לנו משהו קטן גם על עצמה. 

האם הרגישה שהעולם רואה אותה? מבין אותה? 

אם תזינו "ג'נט אסימוב" בקטלוג הספרייה הלאומית, תקבלו רק 2 תוצאות (אחת מהן בכלל באנגלית). ושתיהן קשורות לבעלה. האחת הוא "It's been a good life" – אותו ספר ביוגרפי של אייזק אסימוב שהיא ערכה. השנייה היא ספרון קטן, בעיצוב מיושן, עליו מופיעים שמותיהם זו לצד זה: "ג'נט ואייזק אסימוב – נורבי הרובוט המבולבל". 

עוד נחזור לספרון הזה בהמשך.

Whatsapp Image 2024 03 10 At 07.36.55
נורבי הרובוט המבולבל. הקשר העברי הכמעט יחיד. אם תרצו – תוכלו להזמין את העותק הבודד שנמצא בספרייה הלאומית.

המבחר הזה, כמובן, רחוק מלשקף את היקף או איכות עבודתה הספרותית, שאת רובה בחרו המוציאים לאור בארץ שלא לתרגם. 

ג'נט אופל ג'פסון-אסימוב הייתה דוקטור לרפואה, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הרבה לפני שהתחילה לכתוב. כשכתבה, היא השתמשה לא מעט בכישוריה ובהכשרתה המקצועית, כדי להעלות סוגיות של זהות, הגדרה עצמית ותודעה. 

במאי 1966 פורסם סיפור ראשון פרי עטה, זה היה סיפור מיסתורין קצר שנמכר למגזין "The Saint Mystery". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם רומן המדע הבידיוני הראשון שלה – "הניסוי השני". מאז היא לא הפסיקה לכתוב ולפרסם – רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, אנתולוגיות ומאמרים. 

במקביל לקריירת הכתיבה המתפתחת שלה, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש – היא עבדה במשרה מלאה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה, פרסמה מאמרים רפואיים רבים, וגם התאהבה והתחתנה עם בחור לא אלמוני בכלל בשם אייזק אסימוב. 

את אייזק היא פגשה לראשונה בשנת 1956. היא הייתה עדיין מתמחה לפסיכיאטריה בביה"ח בלוויו, והוא כבר היה מפורסם. היא השתתפה בכנס למעריצי מדע בידיוני, וניגשה לקבל חתימה על העותק שלה מהסופר המפורסם, שהתייחס אליה בקרירות. אייזק סבל אז מאבנים בכליות, וג'נט קיבלה את הרושם שהוא אינו אדם נעים. 

הם נפגשו שוב שלוש שנים אחר כך, בסעודה חגיגית לכבוד כותבי מסתורין שאירחה ורוניקה פרקר ג'ונסון. הם ישבו זה לצד זו במהלך הארוחה, והפעם הקליק היה מיידי. 

ג'נט ואייזק שמרו על קשר, למרות שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן – אמם של שני ילדיו. ב-1970 הוא נפרד מאישתו, ועבר לגור יחד עם ג'נט. שלוש שנים לקח הליך הגירושין מגרטרוד, ורק ב-1973, כשהושלם התהליך רשמית, נשא אסימוב את ג'נט לאישה בטקס צנוע בביתם. 

אייזק אסימוב היה יהודי גאה. הוא התעקש, למשל, שבתרגומים העבריים לספריו יצוין השם העברי שלו – יצחק. משום מה המוציאים לאור הישראלים החזיקו מעמד עם "י.אסימוב" על הכריכות רק עד שנות השבעים, ואז עברו כולם להתעלם לחלוטין מבקשתו והוא נשאר בתודעת הקורא הישראלי כ"אייזק אסימוב". לג'נט, לעומתו, היו שורשים מורמונים. אבל החיבור הבין-דתי הזה לא היה עניין מבחינתם – שניהם היו הומניסטים, וטקס הנישואין לא היה דתי אלא התבסס על התרבות האתית.  

כבר מיום שעברו לגור יחד, ג'נט החלה לקחת חלק פעיל ביצירתו של בעלה. היא כתבה מדע בדיוני עוד לפני שהכירה אותו (סיפוריה התפרסמו בעיקר תחת השם "ג'נט או. ג'פסון"), אבל עכשיו היא החלה לשתף פעולה עם אחד היוצרים הפוריים, המקוריים והמפורסמים ביותר בז'אנר. 

תוך כדי שהיא ממשיכה בעבודתה כרופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, היא ערכה רבות מיצירותיו (כולל ספריו האוטוביוגרפיים), הייתה שותפה לכתיבת מאמרים רבים שלו, והם אף כתבו יחד כמה ספרי עיון. 

Jjjjj
"איך להנות מכתיבה", לא רק מדע בדיוני – אחד מספרי העיון שכתבו ג'נט ואייזק אסימוב ביחד.

אייזק אהב את ג'נט והעריך את כתיבתה ואת דעתה מאד. "מכתבי אלייך הם הטיוטות הראשונות שלי", הוא כתב לה פעם, "…למעשה, זה נפלא ממש שאני יכול להשאיר את זה בידייך, בביטחון ובאמון מלאים". 

אבל גם אם אייזק הרגיש שהיא שותפה ליצירתו, עבור העולם היא נעלמה בצילו הרחב.. הוא היה הכוכב במערכת היחסים הזו. סיפוריה שלה, טובים ככל שהיו, הלכו קצת לאיבוד בתהום הנשיה של ההיסטוריה הספרותית. 

נחזור רגע לספרון הקטן שמצאנו בארכיון שלנו בספרייה הלאומית: הספר האחד הדקיק הזה, 107 עמודים בסך הכל, משקף כנראה יותר מכל את "היעלמותה" של ג'נט מאחורי המסך המפואר שהיה בעלה. 

"נורבי הרובוט המבולבל" היה הספר הראשון בסדרה בת 12 ספרים המגוללים את הרפתקאותיו של רובוט עצמאי אחד – נורבי, והצעיר שזכה להיות לבעלים שלו – ג'ף. זוהי סדרת מדע בדיוני לילדים המלאה בדברים שהיום הפכו לכמעט מובנים מאליהם ביצירה הספרותית והקולנועית לילדים. אז היו אלה עדיין המצאות חדשות, ומגניבות ממש: מעבורות חלל ו"מזנקים" בין-כוכביים, דרקונים עתיקים, חייזרים, מחשבים שמנהלים את הבית, תחבורה מעופפת, ובעיקר – רובוטים שמתעלים על התכנות הבסיסי שלהם ומפתחים אישיות עצמאית. 

אלה סיפורים מצחיקים, קלילים ומושכים שחבל שלא תורגמו לעברית (רק הספר הראשון, כאמור, תורגם). אלא שלאייזק אסימוב, ששמו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים, לא היה כמעט שום קשר אליהם. 

לפי עדותו שלו, אלה היו סיפוריה של ג'נט. לבקשתו של המוציא לאור, אייזק התערב מעט בעריכתם רק  כדי ששמו יופיע על הכריכה – מטעמים שיווקיים בלבד. 

היפרספייס
עטיפת אחד מספריה של ג'נט אסימוב שכן הופיעו תחת שמה – מדע בדיוני קליט לילדים.

אם ג'נט נפגעה או הרגישה פחיתות כבוד בגלל הבקשה הזו, היא לא השאירה תיעוד של הפגיעה הזו. נראה שמערכת היחסים שלה עם אייזק נותרה חזקה ואוהבת. הם ידעו לריב. החיים בבית לא תמיד התנהלו על מי מנוחות, אבל הם לא שמרו טינה והיו מסורים ונאמנים זה לזו. 

ב-1983 עבר אייזק אסימוב ניתוח מעקפים שלכאורה הסתיים בהצלחה, אבל מאותו יום בריאותו החלה להידרדר. הרופאים לא הבינו את הקשר בין מכלול התסמינים שהוא החל לפתח, אבל לג'נט, שהייתה רופאה בעצמה, היה רעיון. היא ביקשה שיבצעו בדיקה לגילוי HIV. 

הרופאים שסבלו מדעות קדומות התנגדו בתחילה לבצע בדיקה למחלה שבאותן שנים נחשבה למקור לבושה נוראית ולבידוד חברתי כמעט מוחלט. אבל היא התעקשה, ותוצאות הבדיקה גילוי שהיא צדקה, למגינת ליבה. אסימוב נדבק בנגיף ממנות דם שקיבל במהלך הניתוח. בזמנו, מדובר היה בגזר דין מוות שכל מה שנותר היה לחכות לראות מתי הוא יתממש. 

ג'נט עזבה את עבודתה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה והקדישה את זמנה לטיפול בבעלה – היא סעדה אותו במיטת חוליו וגם דאגה לעניינים שברוח כמו  הכתיבה המשותפת שלהם, סיום מאמרים שלא הצליח לסיים ועריכת טיוטות ומכתבים כך שיהיו ראויים לדפוס. 

כשנה לפני מותו, הוא כתב את הספר "אסימוב צוחק שוב", ובסיכום כתב היד הוא הוסיף את הדברים הבאים: 

"אני חושש שחיי מגיעים לסוף מסלולם, ואיני מצפה לחיות עוד זמן רב… בחיי הייתה לי ג'נט,  והייתה לי בתי, רובין, ובני, דוד. היה לי מספר גדול של חברים טובים. הייתה לי הכתיבה שלי, והתהילה והכסף שהיא הביאה לי. ולא משנה מה יקרה לי עכשיו, אלה היו חיים טובים."

הוא מת כשג'נט ובתו לצידו. ג'נט נהגה לספר כי המשפט האחרון שאמר היה "גם אני אוהב אותך". 

Isaac And Janet Asimovtaken By Jk Klein Enhanced
ג'נט ואייזק אסימוב. צילום: Jay Kay Klein

אחרי מותו, היא המשיכה הן את עבודתם המשותפת והן את כתיבתה העצמאית. היא חזרה לפרסם רומני מדע בדיוני תחת השם ג'נט או. ג'פסון, אבל לא זנחה את מורשתו של אייזק: במשך תקופה היא כתבה במקומו את טור המדע הפופולרי שלו, ערכה שני ספרים ביוגרפיים מכתביו – שלאחד מהם נתנה את הכותרת "אלה היו חיים טובים" – ואף ערכה, מתוך מכתבים שכתב לה ושברי טיוטות שהשאיר, את המאמר ה-400 שלו ב Fantasy and Science Fiction – "דרך חשיבה". 

היא התעקשה לפרסם, למרות התנגדות רופאיו, את סיבת מותו, ועשתה זאת, גם אם באיחור מה, באפילוג לספר "אלה היו חיים טובים". היא האמינה כי הפרסום יסייע במלחמה בדעות הקדומות, בהילה האפלה ובחוסר המודעות שנילוו למחלה וגבו קורבנות רבים כל כך.

היא נפטרה בעצמה, בשיבה טובה, ב-2019. כשדיווחו על פטירתה מרבית הפרסומים בכלי התקשורת היו על "מותה של אלמנתו של אייזק אסימוב". 

פה ושם, אתרי אינטרנט או מגזיני מדע בדיוני התייחסו גם לכתיבתה העצמאית. באחד מהם, כתב דון קיין כך: 

"ג'נט אסימוב, החצי השני של אחד מהזוגות החשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני, עברה למקום שהוא מעבר להבנת בני האנוש". 

מה היה קורה אילו ג'נט אופל ג'פסון לא הייתה הופכת להיות חצי מהזוג הזה? מה היה קורה אם היא לא הייתה פוגשת את אייזק אסימוב? האם הפסדנו עוד אורסולה לה גווין מאחר ולא היה לג'נט אסימוב החופש והמרחב לפתח סגנון ושפה ייחודיים משלה? או שאסימוב היה עבורה מנטור צמוד שהשביח את כתיבתה ופתח בפניה עולם שלם? 

תשובות לשאלות הללו לא נקבל, אבל גם בלעדיהן אפשר לומר שחבל שההיסטוריה לא זוכרת אותה מספיק, וחבל שלא תרגמו יותר ממנה לעברית. היא הייתה כותבת מעולה שידעה לשלב הומור ועלילה קולחת עם שאלות פסיכולוגיות ואנושיות גדולות, ומגיע לה שנכיר גם אותה, ג'נט אופל ג'פסון, ככותבת בזכות עצמה.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

הסופרת שכתבה לפני מאה שנה: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של חצי מהאנושות"

מאחורי שם העט המסתורי 'אם כל חי' מתחבאת אישה יוצאת דופן, סופרת ופובליציסטית שהתאהבה בשפה העברית המתחדשת. חוה שפירא הייתה כותבת חלוצית בתקופה בה קולן של נשים כותבות כמעט ולא נשמע, ששילמה מחירים כבדים על בחירתה ללכת אחרי צו ליבה

832 629 Blog

חוה שפירא, פראג, 1929. באדיבות מכון גנזים. מתוך הספר "תלושות ומורדות - סיפורת נשים בספרות התחייה העברית: חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי". מאת הילה שלומית קיגל-לימוני, הוצאת רסלינג, 2016.

מה גרם לאישה משכילה וצעירה לבחור לעצמה את שם העט 'אם כל חי'? יכול להיות שחוה שפירא, שידעה עברית היטב, לא חיבבה את שמה הפרטי על פרשנויותיו. יתכן שלא רצתה להיזכר בנשימה אחת עם דמות תנ"כית שידועה כמי שנכנעה לפיתוי ואכלה מפרי עץ הדעת, ונחשבת כמי שבכך גזרה את גורל בני האדם לחיים מלאים צער ועצב. כשהפכה שפירא לכותבת, בחרה לעצמה שם עט שמייצג דווקא את הזווית הרכה, האנושית והחיובית של חוה: האישה הראשונה, האם היוצרת של כל בני האדם, מי שמבליטה את המשותף לכולנו.

כזו היתה שפירא: מחדשת ומאתגרת את המוכר בעולם המשתנה של אמצע המאה ה-19.

תחילת חייה לא בישרו על העתיד הצפון לה. חוה שפירא נולדה בעיירה סלאוויטה שבאוקראינה ב-1878, לאב בעל עסקים רבים. אך הייתה זו דווקא האם, מנוחה, שהעבירה לבתה את אהבת העברית העמוקה וההיכרות עימה מגיל צעיר. עד כדי כך שבמשפחתם היה נהוג כי כל האחים כותבים מכתבים להוריהם בעברית.

חווה שפירא כנערה צעירה בסלוויטא באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול
חוה שפירא כנערה, סלאוויטה, אוקראינה. באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

חוה נישאה בגיל 17 הצעיר, וכבר לאחר שנתיים ילדה את בנה היחיד, פנחס. כשעברו לגור בוורשה, העיר הגדולה, היא התוודעה לחוג הסופרים העבריים הפעילים בה ויצרה קשרים עם שלום עליכם, דוד פרישמן וי.ל. פרץ.

שפירא בצעירותה. באדיות הספרייה היהודית במונטריאול
חוה שפירא בצעירותה, באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

נישואיה התפרקו לאחר שנים אחדות, אך היא ידעה שהמחיר שתשלם על כך יהיה כבד, וצדקה. האב לקח את בנה מחזקתה ועיגן אותה במשך שנים עד שזכתה לגט המיוחל ממנו. היא החליטה לצאת ללימודים גבוהים של דוקטורט בפילוסופיה בשוויץ. הדבר הקשה ביותר עבורה היה הריחוק מבנה, פנחס. המרחק ביניהם גבה ממנה מחיר נפשי של ממש. למרות שהייתה מגיעה לבקרו באופן קבוע, הם התאחדו מחדש רק כשהוא כבר בשנות ה-20 לחייו.

תמונה משותפת עם בנה ואחיה
התמונה היחידה הידועה של חוה שפירא עם בנה, פנחס. החיבה ביניהם ניכרת. באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

על אף קשיי הפרנסה והבדידות הלוחצת חוה לא אמרה נואש והמשיכה לחפש לעצמה חיים טובים והגשמה עצמית ככותבת בשפה העברית. קובץ הסיפורים הראשון שהוציאה לאור נקרא "קובץ ציורים" (כינוי לסיפורים קצרים). מהעותק שנמצא בספרייה הלאומית למדתי שהוא יצא לאור בשנת 1909 בוורשה, בדפוס אדלשטיין ונמכר במחיר של 30 קופיקות בחנות ששכנה ממול לבית הדפוס.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 1
"קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'. אחד העותקים המצויים בספרייה הלאומית.
Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 2
"מוקדש לאמי." באותיות גדולות ובולטות. מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

את הקובץ הקדישה חוה לאמה. פתח הדבר לספר סיפוריה נפתח במילים נחרצות, שמטעינות את הקובץ הקטן והמרופט במשמעות עזה:

"ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.

בהכנסי עתה אל חוג זה תקוותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותיי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גון ידוע.

בכל פעם שאני מתפעלת ומשתוממת על כשרונו הגדול של "מפליא לעשות", של "חודר ללב אישה" הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק."

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.32
ההקדמה שמגלה כל כך הרבה, מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

זו קריאה יוצאת דופן, כמעט יחידה בנוף של אותן ימים – קריאה לנשים נוספות לחבור אליה ולקחת חלק פעיל בשדה היצירה העברית. למרות שעל הכריכה מופיע שם העט 'אם כל חי', היא חותמת בשמה המלא על פתח הדבר לקובץ, ומוסיפה לפניו את הקיצורים: קאנד. פיל. – שמשמעותו ככל הנראה 'סטודנטית (קנדידט) לפילוסופיה'. שנה לאחר מכן תתהדר כבר בתואר אותו הרוויחה בכוחות עצמה – ד"ר.

באותה הקדמה מתייחסת חוה בענווה וברציונליות ליכולות הכתיבה שלה, ומסבירה מדוע החליטה לפרסם את קובץ הסיפורים למרות שלטעמה אינו טוב מספיק:

"יודעת אני שעוד טרם הגעתי למילוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק ניסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול 'בעצבו ומשושו שברו מאוויו' בידי אחרים."

היא רואה את עצמה, ובצדק כמי שסוללת את דרך חדשה מתוך מחשבה על אלו שיבואו אחריה:

"ובשלחי עתה את "קובץ ציורי" לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כניסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש."

שפירא ספגה לא מעט ביקורת על קובץ סיפוריה. בעיתון "השילוח" פסקו: "הציורים הם, לצערי, בינוניים כולם". למרות הביקורת העזה, מציין כותב הרשימה על ספרה: "ספר עברי, שכתבה אישה, הוא מקרה כל כך יוצר מן הכלל, עד שבכל לב הייתי רוצה לקדם את פניה של בעלת הקובץ הנוכחי, מרת 'אם כל חי' בחבה ובכבוד".

בשנת 1911 מבקרת חוה לראשונה בארץ ישראל יחד עם דוד פרישמן ואף מגיעה לביקור ב"בית הספרים הלאומי", מה שיהפוך לספרייה הלאומית שנים מאוחר יותר, ומגלה שספרה נקרא גם מעבר לים: בדיווח על ביקורה בעיתון "החירות" מסופר ש"הקהל פגש אותם במחיאות כפיים סוערות".

המשך הקריירה הספרותית של חוה שפירא מקרטע, וכולל מספר סיפורים קצרים נוספים וקבצים שנכתבו בהזמנה. במקום להמשיך ולכתוב פרוזה, פנתה חוה לפובליציסטיקה, שאפשרה לה להתפרנס מהכתיבה שהיא כל כך אהבה. היא כתבה לרוב בעברית, השפה האהובה עליה, אך לעיתים גם בעיתונות היידיש. ניתן למצוא מאמרים שלה בנושאים שונים. חלקם עסקו בתיאורים היסטוריים, כמו תיעוד של קונגרס ציוני וחלקם מאמרי דעה, שמתוכם בולטים מאמריה על מעמד ומקום הנשים בעולם הספרות.

גלויה ששלחה חוה שפירא מתוך ארכיון קלוזנר
"שלום רב לידידי היקר מר ד"ר קלוזנר ורעיתו… הקונגרס לא ישביעני רצון כלל". גלויה שכתבה חוה שפירא לד"ר יוסף קלוזנר בירושלים, 13 בספטמבר 1921. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

במאמר שכותרתו "הקוראה – איה?" שהתפרסם ב-1931 בשבועון"הדאר", שיצא לאור בניו יורק, מעלה שפירא שוב את נושא המחסור בנשים קוראות, מגיבות ופעילות בעולם התרבות של אותם ימים. במאמר היא מתייחסת לתואנות של כותבים בעיתון על כך שהוא אינו מצליח להתקיים בכבוד:

"אלמלי היו לעיתון העברי קוראות לא רק במספר שישנן לעיתונים אחרים, אלא אפילו רק במידה זעומה זו שיש לו קוראים עברים, היה יכול זה להתקיים בהרחבה… ולא רק העיתונות בלבד, אלא הספרות כולה הייתה מתקיימת בהרחבה. כי היכן ראיתם עיתונות או ספרות שתהיה מתקיימת בלי קוראת?

(…) השתתפות לא רק בתור כוח פעיל ויוצר אלא גם השתתפות פסיבית, שאף היא פועלת ומשפיעה – האישה בתור קוראה ותיקה ומתמידה חסרה לגמרי בספרותנו. … הופעה אי טבעית היא… יודעים המשוררים והסופרים למפרע, שהם יוצרים רק לבני מינם. המין השני לא יקרא ולא יכיר את דבריהם אלא אם כן יתורגמו לשפות לועזיות. … אמנם אין להאשים את האשה העברייה בחוסר התעניינות בדברים שבכתב. סבותינו היו קוראות תמידיות.. ואף בדור הבא לא חסרו הקוראות.."

בשנים מאוחרות באדיבות מכון גנזים
חוה שפירא בשנים מאוחרות, באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

זוהי כתיבה פובליציסטית מהשורה הראשונה: שפירא קוראת לשינוי בחינוך, להקניית השפה העברית לא רק לגברים – כפי שהיה נהוג בלימוד התורה בחדר במשך דורות ארוכים – אלא גם לנשים. זו הדרך היחידה להבטיח מספיק קוראים וכותבים לעיתונות העברית – לדאוג שיהיו כמה שיותר קוראות וכותבות.

בארכיון הספריה הלאומית שמור אוסף מכתבים שכתבה שפירא אל עורך עיתון "השילוח", פרופ' יוסף קלוזנר. בכתב היד יפהפה, עגול וברור ובניסוח לבבי היא מנסה לפלס את מקומה כאישה כותבת. כשקוראים את מילותיה מתגלה המצוקה בה היא שרויה והתחושה שאופפת אותה, של תלות עמוקה באחרים.

22.3.34 1
"העברים שבפראג חוגגים את יובלי .. והוגד לי שפנו אף אליך בבקשה לשלוח את ברכתך שתקרא בפומבי, אמרתי להם שאליך אכתוב בעצמי: אם יש את נפשך לשלוח את ברכתך לי לעצמי ודאי שהיא יקרה וחשובה עד מאוד".. מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 במרץ 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

באחד מהם, היא מתארת את עצמה בגילוי לב:

"יגידו מה שיגידו עלי, לשבח או לגנאי, דבר אחד לא יוכלו להכחיש: השפה והספרות העברית הן תוכן חיי, תוך תוכי ונשמת ונשמתי, ואני יכולה לתאר לי חיים בלי אור, מאשר חיים בלעדיהן. ועוד זאת – הרבה והרבה סבלתי וסובלת אני מתוך יחסי זה בסביבה כה זרה לרוחי. ואף על פי כן!"

מתוך מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 1
"מכתבך הביאני עד לידי דמעות" מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 2

נוסף על ספריה ומאמריה, הקפידה חוה על כתיבת יומן אישי במשך עשרות שנים, מגיל 22 עד גיל 63.

יומנה האישי הוא זה שחושף את מחשבותיה ורגשותיה בשנים האחרונות לחייה: עם הכיבוש הנאצי את פראג, העיר בה הקימה לעצמה בית נוסף ובה נישאה בשנית, היא מחפשת דרכי מילוט. יש לה מעט נחמה בידיעה שבנה הצליח לברוח מאירופה הבוערת והגיע לחופי ארה"ב בבטחה עם פרוץ המלחמה.

ברשימה האחרונה של יומנה, מיום 21 באוקטובר 1941 היא נפרדת מזהותה כאישה כותבת, ולמעשה מחייה שלה:

"…לא כתבתי עברית עוד כשנתיים ואני נפרדת עכשיו גם מיומן זה ומוסרת אותו לידיים זרות. בני מעבר לים, ואני הולכת, מי יודע לאן? גורל בני עמי גורלי… כל כך קשה להיפרד אפילו מיומן, מנייר שנושם בו רוח חיים מהכתוב בו".

(מתוך עבודת הM.A. של רחל יוקטן, עמ' 15)
דף אחרון ביומנה
באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-28 בפברואר 1943, נרצחה חוה שפירא בטרזינשטט. יש שטענו שהיא התאבדה בביתה כשבוע לפני השילוח למחנה אך מכר מעיירת ילדותה העיד שראה אותה מוכה למוות במחנה בזמן שהגנה על חברה. אולי בכך רק נחסך ממנה הכאב על מותו הטראגי של פנחס בנה: הוא נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב-1957.

יומנה של שפירא הגיע אל אחיה, שהצליח לשרוד את המלחמה והעביר אותו לארכיון גנזים שם הוא שמור עד היום.

שפירא הייתה מבוגרת בכעשור מדבורה בארון ואלישבע ביחובסקי – נשים כותבות נוספות מאותה תקופה, ידועות יותר. שלא כמוה, הן עלו לישראל בסופו של דבר ואולי משום כך נתפרסמו. לא ידוע על קשרים שהיו לה עם נשים אחרות מהמלייה הספרותי, ומכתביה שנשמרו מעידים על כך שהיא נתמכה מקצועית על ידי גברים בלבד. אין ספק שבהיותה חלוצית בתחומה כאישה – לא הייתה לה בחירה רבה.

למרות שנכתבו אודותיה בישראל מאמרים, עבודת MA, וגם שני ספרים, אחד מהם אוסף את כתביה, שמה של חוה שפירא עדיין אינו מוכר לקהל הישראלי. כתבה זו היא ניסיון נוסף להוציא אותה מאלמוניותה ולהניח את עשייתה כלבנה בבניין הכתיבה הנשית העברית שהופכת את תרבותנו לעשירה ומגוונת.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.27
שני ספרים המאירים את חייה ויצירתה של חוה שפירא: "בהכנסי עתה", ו"תלושות ומורדות", השמורים בספרייה הלאומית.

פרוזה | בגד הגוף של בִּתָּהּ

"לפעמים נשמטו לאנשים הדברים שהחזיקו ביד, גם לה, כי אין לה גוף להצמיד אליו את הכביסה. כשזה קרה, היא נשרה חֵלק חלק לרצפה, עד שכף ידה אחזה שוב בבגד הגוף ואיבריה שבו והתרוממו, חלק חלק, לפי דרכם החדשה." סיפור קצר מאת מירב אורן

832 629 Blog

עמדה האם, ברונזה וברזל, 21X39X33 ס"מ, 2015

כביסה

מירב אורן

.

הבהונות גרפו את הקרקע, והעקב נגרר בעקבותיהן. תחילה זה היה מוזר וגם לא יעיל, צָפִי התקדמה ממש מעט ולאט בטכניקה הזו. היא ניסתה עוד כמה פעמים, ואז ניתרה והניחה את כף רגלה  היחידה בניצב לכיוון התנועה. היא החלה לחוג עם העקב ואחר כך עם כרית כף הרגל, לסירוגין, כשצדודיתה פונה אל הרחוב שבו עמדה המכבסה. עתה התקדמה מהר הרבה יותר. זה היה יעיל והגיוני יותר להתקדם כך, על כף רגל אחת.

שתי עיניה הביטו קדימה, מטה ומעלה ואל הצדדים, בקווים ישרים, חוקרות ולומדות את המרחב החדש שהוגדר להן. ככל שהצטמצם המרחב כך התרחבה ההבנה, עתה יכלה להביט רק למקום שאליו כף רגלה פונה.

אצלה היה גם אף. הנחיריים נפערו או הוצרו בהתאם לניחוחות שהתפרצו ונגלו.

והיה פֶּה, רק שעכשיו היא לא תמיד ידעה איפה הוא נמצא. לפעמים ראתה אותו, ולפעמים הוא הסתובב סביבה ולא ראתה אותו. לא היה לה ברור מה הוא אמור לעשות, לאכול? ללעוס? והייתה גם השאלה: לאן יגיע המזון לאחר הלעיסה? לפיכך היטלטל הפה של צפי עם האף ועם כדורי העיניים, נסחב איתם. אולי מאוחר יותר, באיזה מקום או זמן, היא תמצא לו תעסוקה.

הרגל המשיכה, במאמץ, ושאריות הגוף התפַּקדו מעליה, התכווצו ונפתחו בתנועה גלית, כשהם שומרים על ההיררכיה החדשה – כף הרגל, אחר כך הקרסול, לאחריו השוק, הברך, הירך, המפרק השמאלי של האגן, עצם החזה, שתי צלעות בצד ימין, שלוש בצד שמאל, הכתף הימנית. חבל שלא נותר בית שחי, זה היה עוזר לה עם קביים, אבל לא נורא, היא מסתדרת.

אלון עבר מולה והעין שלו נפגשה בעיניים שלה. הוא הניף את כף ידו לשלום, והיא כופפה את ברכה. לאלון היו שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, והמרחק בין ידיו ורגליו העיד גם על אמצע, לא כמו אצלה, למרות שצפי ממש, אבל ממש, התאמצה שייראה כאילו עדיין יש לה אמצע.

אלון החזיק משהו ביד. בימים האלה כל אחד החזיק משהו ביד. צפי החזיקה את בגד הגוף של בתה. גם אתמול החזיקה אותו וגם ביום שלפניו. היו מצבים שבהם הוא נשמט.

זה קרה.

לפעמים נשמטו לאנשים הדברים שהחזיקו ביד, גם לה, כי אין לה גוף להצמיד אליו את הכביסה. כשזה קרה, היא נשרה חֵלק חלק לרצפה, עד שכף ידה אחזה שוב בבגד הגוף ואיבריה שבו והתרוממו, חלק חלק, לפי דרכם החדשה.

אחר כך חלפה ליד הכניסה של עמליה, שגרפה עלים לערמה. האוזן הענקית של עמליה פנתה אל הרחוב.  צפי עצרה מרותקת, ועיניה עלו וירדו, הביטו בחורים הפזורים עליה, המלאים והריקים. עמליה תלתה עליה דברים רבים: פנינים של אמהּּ, חישוקים של בנותיה, פרחים שיָבְשו. היא רצתה לומר לה, "על האוזן שלך, הכול יפה עמליה", אבל הפה שלה עכשיו לא בא, אז היא הרימה את אפה מעלה, והאוזן של עמליה נטתה הצידה וחייכה.

צפי המשיכה בדרכה, נחושה. רבע סיבוב עקב ורבע סיבוב כרית, היא תגיע, בקצב שלה, בהתמדה. בהמשך הרחוב ראתה את אביגדור. אתמול הפיות והאוזניים שלהם דווקא נפגשו, והם הצליחו להחליף כמה מילים. אבל היום עיניו, אוזניו ופיו נשאבו לתוך תעלותיהם ואפשר היה לראות רק את הסוגרים שבלעו אותם והתכווצו.

היום רק האף של אביגדור היה בחוץ. דווקא היום רצתה לדבר איתו, אבל במצב הזה אין טעם לחפש את הפה שלה, הוא לא ישמע. צפי ידעה שאביגדור יודע שהיא לידו כי אפו נע לקראתה ולרגע הרחיב את נחיריו ונשף. היא היססה אם לגעת בראשו, אבל ויתרה, שלא יאבד לה שיווי משקלה. רגלה כאבה מן המאמץ, אך היא ידעה שעוד מעט, עוד קצת דרך, עוד רגע קט – והיא תגיע אל יעדה.

אספלט המדרכה התחמם מעט מקרני השמש החורפיות, והמגע הנעים עודד את רוחה. עוד ניתור אל הכביש, להתאמץ ולעבור אותו במהירות עד כמה שאפשר, ועוד ניתור לעלות חזרה למדרכה, והינה היא שוב בפתח המכבסה, משעינה עצמה על המשקוף, פוערת את נחיריה ומתמסרת לריח התפוח של המרכך.

במכבסה כל המכונות לבנות, גם כל המייבשים, והדלתות כולן פתוחות. היום אין אנשים. ספרים פזורים על המדף, חסרי תכלית. אין צורך להעביר היום את הזמן. צפי הכניסה את הטבלייה הירוקה, שפכה הרבה מרכך אל המכונה, סגרה את דלתה והפעילה אותה. היא נתמכה בקיר שמול המכונה ובתנועה מדודה נשרה לישיבה, הביטה במקצב התוף המסתובב מבעד לזכוכית ותרגלה נשימה בקצב משלה. קצף דלף לאט מהמכונה ושט עננים עננים על רצפת המכבסה. היא טבלה בעננים את כף רגלה ויצרה סביב בהונותיה הינומה. אחר כך מרחה את הקצף על שוקה ודימתה שזהו שערה הלבן של סבתה. לבסוף שיקעה את כף רגלה בתוך העננה, כמו הייתה תינוקת בשמיכה רכה. כשהמים הצטננו וקסמו של הקצף פג, ערמו איבריה את עצמם לעמידה לפי דרכם החדשה, והיא יצאה אוחזת בבגד הגוף של בתה, עם אותם כתמים ואותו ריח גוף, בדיוק כמו אתמול וכמו שלשום וכמו ביום שלפניו.

..

מירב אורן היא מטפלת באומנויות בעלת תואר שני, רכזת תחום הטיפול באומנויות במרכז תמיכה יישובי אזורי (מתי"א) דרום השרון. סטודנטית לתואר שני נוסף, בספרות, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן-גוריון. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון פברואר 2024 של צריף. מאמר שכתבה פורסם בספר איים של סיפורים – נרטיבים אישיים ומקצועיים של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות (מופ"ת, 2020).

..

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לא, רק חבקי", סיפור ממוארי מאת אבישג רבינר; "מרחב מוגן", סיפור קצר מאת טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

מוסך 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן