הסופרת שכתבה לפני מאה שנה: "ספרותנו חסרה את השתתפותה של חצי מהאנושות"

מאחורי שם העט המסתורי 'אם כל חי' מתחבאת אישה יוצאת דופן, סופרת ופובליציסטית שהתאהבה בשפה העברית המתחדשת. חוה שפירא הייתה כותבת חלוצית בתקופה בה קולן של נשים כותבות כמעט ולא נשמע, ששילמה מחירים כבדים על בחירתה ללכת אחרי צו ליבה

832 629 Blog

חוה שפירא, פראג, 1929. באדיבות מכון גנזים. מתוך הספר "תלושות ומורדות - סיפורת נשים בספרות התחייה העברית: חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי". מאת הילה שלומית קיגל-לימוני, הוצאת רסלינג, 2016.

מה גרם לאישה משכילה וצעירה לבחור לעצמה את שם העט 'אם כל חי'? יכול להיות שחוה שפירא, שידעה עברית היטב, לא חיבבה את שמה הפרטי על פרשנויותיו. יתכן שלא רצתה להיזכר בנשימה אחת עם דמות תנ"כית שידועה כמי שנכנעה לפיתוי ואכלה מפרי עץ הדעת, ונחשבת כמי שבכך גזרה את גורל בני האדם לחיים מלאים צער ועצב. כשהפכה שפירא לכותבת, בחרה לעצמה שם עט שמייצג דווקא את הזווית הרכה, האנושית והחיובית של חוה: האישה הראשונה, האם היוצרת של כל בני האדם, מי שמבליטה את המשותף לכולנו.

כזו היתה שפירא: מחדשת ומאתגרת את המוכר בעולם המשתנה של אמצע המאה ה-19.

תחילת חייה לא בישרו על העתיד הצפון לה. חוה שפירא נולדה בעיירה סלאוויטה שבאוקראינה ב-1878, לאב בעל עסקים רבים. אך הייתה זו דווקא האם, מנוחה, שהעבירה לבתה את אהבת העברית העמוקה וההיכרות עימה מגיל צעיר. עד כדי כך שבמשפחתם היה נהוג כי כל האחים כותבים מכתבים להוריהם בעברית.

חווה שפירא כנערה צעירה בסלוויטא באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול
חוה שפירא כנערה, סלאוויטה, אוקראינה. באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

חוה נישאה בגיל 17 הצעיר, וכבר לאחר שנתיים ילדה את בנה היחיד, פנחס. כשעברו לגור בוורשה, העיר הגדולה, היא התוודעה לחוג הסופרים העבריים הפעילים בה ויצרה קשרים עם שלום עליכם, דוד פרישמן וי.ל. פרץ.

שפירא בצעירותה. באדיות הספרייה היהודית במונטריאול
חוה שפירא בצעירותה, באדיבות הספרייה היהודית הציבורית במונטריאול. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

נישואיה התפרקו לאחר שנים אחדות, אך היא ידעה שהמחיר שתשלם על כך יהיה כבד, וצדקה. האב לקח את בנה מחזקתה ועיגן אותה במשך שנים עד שזכתה לגט המיוחל ממנו. היא החליטה לצאת ללימודים גבוהים של דוקטורט בפילוסופיה בשוויץ. הדבר הקשה ביותר עבורה היה הריחוק מבנה, פנחס. המרחק ביניהם גבה ממנה מחיר נפשי של ממש. למרות שהייתה מגיעה לבקרו באופן קבוע, הם התאחדו מחדש רק כשהוא כבר בשנות ה-20 לחייו.

תמונה משותפת עם בנה ואחיה
התמונה היחידה הידועה של חוה שפירא עם בנה, פנחס. החיבה ביניהם ניכרת. באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

על אף קשיי הפרנסה והבדידות הלוחצת חוה לא אמרה נואש והמשיכה לחפש לעצמה חיים טובים והגשמה עצמית ככותבת בשפה העברית. קובץ הסיפורים הראשון שהוציאה לאור נקרא "קובץ ציורים" (כינוי לסיפורים קצרים). מהעותק שנמצא בספרייה הלאומית למדתי שהוא יצא לאור בשנת 1909 בוורשה, בדפוס אדלשטיין ונמכר במחיר של 30 קופיקות בחנות ששכנה ממול לבית הדפוס.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 1
"קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'. אחד העותקים המצויים בספרייה הלאומית.
Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.31 2
"מוקדש לאמי." באותיות גדולות ובולטות. מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

את הקובץ הקדישה חוה לאמה. פתח הדבר לספר סיפוריה נפתח במילים נחרצות, שמטעינות את הקובץ הקטן והמרופט במשמעות עזה:

"ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.

בהכנסי עתה אל חוג זה תקוותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותיי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גון ידוע.

בכל פעם שאני מתפעלת ומשתוממת על כשרונו הגדול של "מפליא לעשות", של "חודר ללב אישה" הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק."

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.32
ההקדמה שמגלה כל כך הרבה, מתוך "קבץ ציורים" מאת חוה שפירא, שכינתה עצמה 'אם כל חי'.

זו קריאה יוצאת דופן, כמעט יחידה בנוף של אותן ימים – קריאה לנשים נוספות לחבור אליה ולקחת חלק פעיל בשדה היצירה העברית. למרות שעל הכריכה מופיע שם העט 'אם כל חי', היא חותמת בשמה המלא על פתח הדבר לקובץ, ומוסיפה לפניו את הקיצורים: קאנד. פיל. – שמשמעותו ככל הנראה 'סטודנטית (קנדידט) לפילוסופיה'. שנה לאחר מכן תתהדר כבר בתואר אותו הרוויחה בכוחות עצמה – ד"ר.

באותה הקדמה מתייחסת חוה בענווה וברציונליות ליכולות הכתיבה שלה, ומסבירה מדוע החליטה לפרסם את קובץ הסיפורים למרות שלטעמה אינו טוב מספיק:

"יודעת אני שעוד טרם הגעתי למילוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק ניסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול 'בעצבו ומשושו שברו מאוויו' בידי אחרים."

היא רואה את עצמה, ובצדק כמי שסוללת את דרך חדשה מתוך מחשבה על אלו שיבואו אחריה:

"ובשלחי עתה את "קובץ ציורי" לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כניסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש."

שפירא ספגה לא מעט ביקורת על קובץ סיפוריה. בעיתון "השילוח" פסקו: "הציורים הם, לצערי, בינוניים כולם". למרות הביקורת העזה, מציין כותב הרשימה על ספרה: "ספר עברי, שכתבה אישה, הוא מקרה כל כך יוצר מן הכלל, עד שבכל לב הייתי רוצה לקדם את פניה של בעלת הקובץ הנוכחי, מרת 'אם כל חי' בחבה ובכבוד".

בשנת 1911 מבקרת חוה לראשונה בארץ ישראל יחד עם דוד פרישמן ואף מגיעה לביקור ב"בית הספרים הלאומי", מה שיהפוך לספרייה הלאומית שנים מאוחר יותר, ומגלה שספרה נקרא גם מעבר לים: בדיווח על ביקורה בעיתון "החירות" מסופר ש"הקהל פגש אותם במחיאות כפיים סוערות".

המשך הקריירה הספרותית של חוה שפירא מקרטע, וכולל מספר סיפורים קצרים נוספים וקבצים שנכתבו בהזמנה. במקום להמשיך ולכתוב פרוזה, פנתה חוה לפובליציסטיקה, שאפשרה לה להתפרנס מהכתיבה שהיא כל כך אהבה. היא כתבה לרוב בעברית, השפה האהובה עליה, אך לעיתים גם בעיתונות היידיש. ניתן למצוא מאמרים שלה בנושאים שונים. חלקם עסקו בתיאורים היסטוריים, כמו תיעוד של קונגרס ציוני וחלקם מאמרי דעה, שמתוכם בולטים מאמריה על מעמד ומקום הנשים בעולם הספרות.

גלויה ששלחה חוה שפירא מתוך ארכיון קלוזנר
"שלום רב לידידי היקר מר ד"ר קלוזנר ורעיתו… הקונגרס לא ישביעני רצון כלל". גלויה שכתבה חוה שפירא לד"ר יוסף קלוזנר בירושלים, 13 בספטמבר 1921. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

במאמר שכותרתו "הקוראה – איה?" שהתפרסם ב-1931 בשבועון"הדאר", שיצא לאור בניו יורק, מעלה שפירא שוב את נושא המחסור בנשים קוראות, מגיבות ופעילות בעולם התרבות של אותם ימים. במאמר היא מתייחסת לתואנות של כותבים בעיתון על כך שהוא אינו מצליח להתקיים בכבוד:

"אלמלי היו לעיתון העברי קוראות לא רק במספר שישנן לעיתונים אחרים, אלא אפילו רק במידה זעומה זו שיש לו קוראים עברים, היה יכול זה להתקיים בהרחבה… ולא רק העיתונות בלבד, אלא הספרות כולה הייתה מתקיימת בהרחבה. כי היכן ראיתם עיתונות או ספרות שתהיה מתקיימת בלי קוראת?

(…) השתתפות לא רק בתור כוח פעיל ויוצר אלא גם השתתפות פסיבית, שאף היא פועלת ומשפיעה – האישה בתור קוראה ותיקה ומתמידה חסרה לגמרי בספרותנו. … הופעה אי טבעית היא… יודעים המשוררים והסופרים למפרע, שהם יוצרים רק לבני מינם. המין השני לא יקרא ולא יכיר את דבריהם אלא אם כן יתורגמו לשפות לועזיות. … אמנם אין להאשים את האשה העברייה בחוסר התעניינות בדברים שבכתב. סבותינו היו קוראות תמידיות.. ואף בדור הבא לא חסרו הקוראות.."

בשנים מאוחרות באדיבות מכון גנזים
חוה שפירא בשנים מאוחרות, באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "תלושות ומורדות – סיפורת נשים בספרות התחייה העברית" מאת הילה שלומית קינל-לימוני)

זוהי כתיבה פובליציסטית מהשורה הראשונה: שפירא קוראת לשינוי בחינוך, להקניית השפה העברית לא רק לגברים – כפי שהיה נהוג בלימוד התורה בחדר במשך דורות ארוכים – אלא גם לנשים. זו הדרך היחידה להבטיח מספיק קוראים וכותבים לעיתונות העברית – לדאוג שיהיו כמה שיותר קוראות וכותבות.

בארכיון הספריה הלאומית שמור אוסף מכתבים שכתבה שפירא אל עורך עיתון "השילוח", פרופ' יוסף קלוזנר. בכתב היד יפהפה, עגול וברור ובניסוח לבבי היא מנסה לפלס את מקומה כאישה כותבת. כשקוראים את מילותיה מתגלה המצוקה בה היא שרויה והתחושה שאופפת אותה, של תלות עמוקה באחרים.

22.3.34 1
"העברים שבפראג חוגגים את יובלי .. והוגד לי שפנו אף אליך בבקשה לשלוח את ברכתך שתקרא בפומבי, אמרתי להם שאליך אכתוב בעצמי: אם יש את נפשך לשלוח את ברכתך לי לעצמי ודאי שהיא יקרה וחשובה עד מאוד".. מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 במרץ 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.

באחד מהם, היא מתארת את עצמה בגילוי לב:

"יגידו מה שיגידו עלי, לשבח או לגנאי, דבר אחד לא יוכלו להכחיש: השפה והספרות העברית הן תוכן חיי, תוך תוכי ונשמת ונשמתי, ואני יכולה לתאר לי חיים בלי אור, מאשר חיים בלעדיהן. ועוד זאת – הרבה והרבה סבלתי וסובלת אני מתוך יחסי זה בסביבה כה זרה לרוחי. ואף על פי כן!"

מתוך מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 1
"מכתבך הביאני עד לידי דמעות" מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
מכתב מה 22.4.34 2

נוסף על ספריה ומאמריה, הקפידה חוה על כתיבת יומן אישי במשך עשרות שנים, מגיל 22 עד גיל 63.

יומנה האישי הוא זה שחושף את מחשבותיה ורגשותיה בשנים האחרונות לחייה: עם הכיבוש הנאצי את פראג, העיר בה הקימה לעצמה בית נוסף ובה נישאה בשנית, היא מחפשת דרכי מילוט. יש לה מעט נחמה בידיעה שבנה הצליח לברוח מאירופה הבוערת והגיע לחופי ארה"ב בבטחה עם פרוץ המלחמה.

ברשימה האחרונה של יומנה, מיום 21 באוקטובר 1941 היא נפרדת מזהותה כאישה כותבת, ולמעשה מחייה שלה:

"…לא כתבתי עברית עוד כשנתיים ואני נפרדת עכשיו גם מיומן זה ומוסרת אותו לידיים זרות. בני מעבר לים, ואני הולכת, מי יודע לאן? גורל בני עמי גורלי… כל כך קשה להיפרד אפילו מיומן, מנייר שנושם בו רוח חיים מהכתוב בו".

(מתוך עבודת הM.A. של רחל יוקטן, עמ' 15)
דף אחרון ביומנה
באדיבות מכון גנזים. (מתוך הספר "בהכנסי עתה – מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן. חוה שפירא" עורכות: ד"ר קרול ביילין וד"ר וונדי זירלר)

כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-28 בפברואר 1943, נרצחה חוה שפירא בטרזינשטט. יש שטענו שהיא התאבדה בביתה כשבוע לפני השילוח למחנה אך מכר מעיירת ילדותה העיד שראה אותה מוכה למוות במחנה בזמן שהגנה על חברה. אולי בכך רק נחסך ממנה הכאב על מותו הטראגי של פנחס בנה: הוא נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב-1957.

יומנה של שפירא הגיע אל אחיה, שהצליח לשרוד את המלחמה והעביר אותו לארכיון גנזים שם הוא שמור עד היום.

שפירא הייתה מבוגרת בכעשור מדבורה בארון ואלישבע ביחובסקי – נשים כותבות נוספות מאותה תקופה, ידועות יותר. שלא כמוה, הן עלו לישראל בסופו של דבר ואולי משום כך נתפרסמו. לא ידוע על קשרים שהיו לה עם נשים אחרות מהמלייה הספרותי, ומכתביה שנשמרו מעידים על כך שהיא נתמכה מקצועית על ידי גברים בלבד. אין ספק שבהיותה חלוצית בתחומה כאישה – לא הייתה לה בחירה רבה.

למרות שנכתבו אודותיה בישראל מאמרים, עבודת MA, וגם שני ספרים, אחד מהם אוסף את כתביה, שמה של חוה שפירא עדיין אינו מוכר לקהל הישראלי. כתבה זו היא ניסיון נוסף להוציא אותה מאלמוניותה ולהניח את עשייתה כלבנה בבניין הכתיבה הנשית העברית שהופכת את תרבותנו לעשירה ומגוונת.

Whatsapp Image 2024 03 04 At 07.53.27
שני ספרים המאירים את חייה ויצירתה של חוה שפירא: "בהכנסי עתה", ו"תלושות ומורדות", השמורים בספרייה הלאומית.

"אף גבר לא ירצה אישה חכמה כל כך": סיפורה של ז'קלין כהנוב

את המילים שכתבה ז'קלין כהנוב לא לומדים בשיעורי ספרות בבתי הספר. ההגות שלה נשארה רחוקה ומוכרת רק ליודעי דבר, על אף הרעיונות המרתקים שלה. הסופרת אילה דקל על חייה של הסופרת והמסאית שמתוך ילדותה בקהיר הקוסמופוליטית, ידעה ליצור תמהיל מזוקק של חידוש ומסורת והעזה לסטות מהדרך המקובלת

ז'קלין כהנוב, מתוך כריכת הספר "בין שני עולמות"

אמא שלה אמרה לה שתפסיק ללמוד. "אף גבר לא רוצה אישה חכמה כל כך, אף גבר לא יסכים להתחתן איתך" היא טענה. אבל ז'קלין כהנוב המשיכה. היא למדה וקראה וכתבה הגות ייחודית, יהודית, מזרחית ונשית. בכתיבתה היא העזה לפרוץ את הנורמות המקובלות ולצייר מציאות אחרת. אבל המילים שלה לא נשמעו בעולם. היא הייתה אישה, היא הייתה מזרחית ובמקום להפוך לדמות קאנונית בחברה הישראלית היא הפכה לדמות שולית שכמעט אינה מוכרת לציבור הרחב. 

ז'קלין כהנוב גדלה על תפר בין עולמות. היא נולדה בשנת 1917 כבת למשפחת שוחט בקהיר, שהייתה באותם ימים עיר קוסמופוליטית שברחובה נשמע בליל מיוחד של שפות: יוונית, צרפתית, אנגלית וערבית. ז'קלין כהנוב פסעה בין המילים והתרבויות השונות וגילתה עולם חדש בכל מפגש שאליו נחשפה.

המפגש עם המשרתת הנוצרייה של המשפחה, מריה, היה אחד המפגשים המשמעותיים בילדותה. בימי ראשון ביקשה מריה לקחת את ז'קלין יחד איתה אל הכנסייה. ז'קלין הילדה שאלה את אביה אם תוכל ללכת, והוא ענה לה שהיא יכולה ללכת איתה אל המיסה ובלבד שלא תצטלב. צריך לזכור, הוא הסביר לה, ש"לכל עם יש דת משלו, ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה, והאלוהים הוא שבראם, והוא אוהב ומבין את כולם" (מתוך "הצעיף הכחול של הקדמה", עמ' 50). מתוך תפיסה שפניה אל העולם ומכילה את השונות, נחשפה ז'קלין הצעירה לדתות השונות, והתחילה לפתח מערכת ערכים מרתקת ומיוחדת במינה, המאירה את כל בני האדם במבט אוהב וחומל.  

1
כריכת הספר "בין שני עולמות", הוצאת כתר

מפגש נוסף שעיצב את דמותה הבוגרת התרחש דווקא בחברת הילדות והילדים עם חברתה הטובה קאדריה. יום אחד הגיעה קאדריה לביתה של ז'קלין בדיוק בזמן ההכנות לחג הפסח. אנחנו, שחוגגים וחוגגות את חג הפסח בארץ המובטחת ומספרים על "יציאה ממצרים", לא יכולים לדמיין את המבוכה שאוחזת בילדים וילדות שצריכים לחגוג את ליל הסדר בעודם חיים בקהיר, בירת מצרים עצמה. ילדים וילדות שמקשיבים לסיפור ההגדה מגלים לפתע שהם חיים בארצו של פרעה, ומי יודע, אולי בעוד רגע יקומו המצרים סביבם ויתחילו להעביד אותם בפרך. כהנוב מתארת כיצד סיפרה לקאדריה על החג שאותו הם חוגגים. היא וחברתה נבהלו מהסיפור העתיק, אולם לאחר כמה דקות אמרה לה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, הייתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא יתנו לכם" ("לזכור את מצרים", עמוד 64).

גם במקרה הזה ז'קלין כהנוב היא ילדה ואישה שחיה בעולם גברי. הפעם קאדריה היא שמעלה את אתגר הגבריות וטוענת שאם אלוהים וסגניו היו קצת יותר נשיים הסכסוך בין העמים היה נפתר בקלות. אולם מכיוון שזה אינו המצב, שתיהן מבינות שבקרוב חברות הילדות שלהן תגיע לסיומה. במשחקי הדמיון שלהן חוזרות הילדות לתקופת התנ"ך אבל הפעם בת פרעה היא השליטה במקום פרעה. בת פרעה מלווה את משה ואת עם ישראל לארץ המובטחת, שם הם כורתים הסכם שלום ומבטיחים שלא להילחם יותר לעולם. 

כהנוב נמשכה אל קסמו של העולם המסורתי, אל הסיפורים, המנהגים והריחות. היא פגשה את המסורת דרך עיני אביה ועיני סבה וסבתה: 

"תמונות של ממש לא היו בביתו של סבא. זה היה בחזקת איסור. אבל היו שני גווילים כתובים, נתונים במסגרות, על הקיר הפשוט והמסויד לבן, שראיתי תמיד בהרימי את ראשי לאחר הברכה שקיבלתי את ברכתו של סבא. אבא הסביר שהאחד הוא עשרת הדיברות בעברית…הגוויל השני היה הצהרת בלפור באנגלית ובה נאמר כי הולכת וקרבה עת שובנו לארץ המובטחת" ("הצעיף הכחול של הקדמה", מתוך: "בין שני עולמות"; מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה, עמ' 51).

1
כריכת ספר התערוכה "הלבנט כמשל", הוצאת מוזיאון ארץ ישראל תל אביב

על שני הגווילים הללו מבססת ז'קלין כהנוב את היהדות שלה. הראשון כולל את עשרת הדיברות, מבדיל בין טוב ובין רע. הוא מדגיש את האלמנט האנושי והמוסרי ביהדות כאלמנט מרכזי. הגוויל שני, האנגלי, ובו הצהרת בלפור, מבשר על פעמוני הגאולה בתמהיל מיוחד של ארץ עתיקה ומובטחת עם מילים מערביות וזרות. במילותיה מעניקה לנו כהנוב הצצה אל הריקוד המרתק שבין חידוש למסורת שהתקיים בקרב יהדות ארצות המזרח.

אבל אימה והאומנת האנגלייה שלה כיוונו אותה למחוזות אחרים. הן רצו שתקרא הגות מודרנית, שתתרחק מן העולם המסורתי ותתקרב אל העולם המערבי. ז'קלין כהנוב מתארת איך השתנו חייה מרגע שהגיעה האומנת אל ביתה. היא חוותה סוג של רעידת אדמה פנימית בנפשה כשזו הגיעה לשבת קבע. מאותה עת היא הייתה צריכה ללבוש צעיף מיוחד כשיצאה החוצה אל הרחוב, כדי להגן עליה מהחיידקים, ואולי כדי להפריד אותה מהרחוב הקהירי ולחבר אותה דווקא אל העולם האנגלי והמערבי ממנו הגיעה האומנת. ז'קלין כהנוב מתארת את החיכוכים בין הסבתות לבין האומנות. בין החינוך המערבי לחינוך המסורתי ודווקא משם, מתוך הכאב של המפגש נוצרה הכתיבה המיוחדת שלה. 

ז'קלין כהנוב משרטטת בכתביה הגות חדשנית ואחרת ביד בטוחה. כזו שמעניקה מקום להומניזם מזרחי ששואב מתוך מקורות יהודיים ולציונות שיונקת מתפיסה מסורתית ומגיעה עד לימי משה רבנו ויציאת מצרים.

בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים

ז'קלין כהנוב עלתה ארצה בשנת 1954 אחרי לימודים באוניברסיטת קולומביה ומגורים בצרפת. היא גרה במשך שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע ומשם עברה להתגורר בבת ים. היא התחתנה פעמיים והתגרשה פעמיים, ומעולם לא נולדו לה ילדים. ואז חלתה בסרטן הרחם. תוך כדי ההתמודדות עם המחלה היא המשיכה לכתוב, ותיארה את הפחד והחשש מההליכים הרפואיים שעברה וגם את תחושת ההודיה שחשה לצידם. "דווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים (נקווה), אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם – אילנות, רקיע, פרחים, איוושת הרוח – בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו". בשנת 1979 היא נפטרה ונקברה בבית העלמין של בת ים. 

את המילים שכתבה לא לומדים בשיעורי ספרות בבתי הספר. ההגות שלה נשארה רחוקה ומוכרת רק ליודעי דבר, על אף הרעיונות המרתקים והחדשניים החבויים בה. ז'קלין כהנוב הקדימה את זמנה. היא דיברה על רב תרבותיות כשתפיסת כור ההיתוך עוד כיכבה בחברה הישראלית. הקול שלה כאישה לא ממש הצליח להישמע מעל פגזי המלחמות שישראל התמודדה איתן.

1
כריכת הביוגרפיה של ז'קלין כהנוב מאת אבירמה גולן, מתוך הסדרה "הישראליות"

אני חושבת שכהנוב בכתיבתה מצליחה ליצור תמהיל מיוחד ומזוקק דווקא בשל היותה אישה. בכתיבה שלה היא פוגשת דלתות נעולות, היא מלאה בחלומות שכמעט לא ניתנים למימוש ומנסה כל חייה לחצוב את הדרך כדי לגשר על הפער הזה של היותה אישה-אורחת בעולם היהודי והישראלי. 

כהנוב מחוללת בהגות שלה מהלך נשי נוסף. בדרך כלל הגות נכתבת במילים גבוהות ובשפה פילוסופית. אבל היא כתבה הגות כמעט אינטימית ומתארת רעיונות גדולים מתוך העיניים שלה כילדה, בהתבסס על חוויות הילדות שלה. ההגות שלה נעה בין מילים גדולות לאירועים יומיומיים ולכאורה שוליים. 

במילים מלאות כנות ובסיפורים שובי לב שמשקפים ילדות מורכבת, ז'קלין כהנוב טוותה רעיונות עמוקים על הומניזם חוצה גבולות ומגדר. היא חיה במתח שבין העולמות, ליהטטה בין שפות שונות – מזרח ומערב, מסורת וחידוש – והעניקה לנו הגות חד פעמית ומהפכנית שניזונה מכל העולמות הללו יחד. 

1
כרזת הסרט התיעודי "לבנטינית" על חייה של ז'קלין כהנוב

למרות כל הקשיים, היא המשיכה לכתוב. היא מעולם לא ויתרה אפילו כשצעדה לגמרי לבדה בארץ לא זרועה. ז'קלין כהנוב תיארה כמה מאתגרת ההתמודדות עם הבדידות, אולם אפילו אז שמרה על הקו שאותו החזיקה לאורך כל הגותה. מה שהפיג את בדידותה היה דווקא החיבור אל העבר, העובדה שהיא חוליה אחת בשרשרת דורות ארוכה:

"כל פעם שהרגשתי קצת בודדת ומה אני עושה ואולי זו טעות ולמה אני כל כך רחוקה או למה אני כותבת דווקא בארץ ישראל על לוונטיניות אז התשובה היתה תמיד: את שייכת, שייכת לשיירה של סבא משה. וזה מה שאת צריכה לעשות, כאן, עכשיו" (מתוך ראיון שערך עימה גדעון לב ארי. הראיון מופיע בתוך הספר "ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות").

אני שייכת, אומרת לנו ז'קלין כהנוב. למרות שהיא אישה, למרות שהיא סוטה מהדרך המקובלת, למרות שהיא צועדת בדרך חדשה. היא מושכת חוט של חסד ואהבה מתוך העולם הישן ומייצרת חיבור ייחודי ומשמעותי בין אתמול ומחר. היא מתווה לנו דרך שגם היום נוכל לצעוד בה.  

אנחנו זקוקות להגותה של ז'קלין כהנוב. לצד כתיבתן של לאה גולדברג, רחל וזלדה. לצד ביאליק עגנון וברנר. אנחנו זקוקות גם לקול שלה. קול שמאפשר לרבים ורבות לשכון בין כתליו ולהרגיש סוף סוף שייכות לאותה שרשרת דורות מסתורית שכולנו חלק ממנה.

באה חושך לגרש: סיפורה של שרה לוי תנאי

היא הייתה כוריאוגרפית עטורת פרסים ויוצרת פורה ומוערכת, אבל חייה האישיים החלו בחושך גדול. זהו סיפורה של ילדה קטנה שהצליחה להפוך נר קטן ומהבהב של תקווה וחלום לאבוקה אדירה של חום ואור עבור אנשים רבים כל כך

שרה לוי תנאי, באדיבות תאטרון מחול ענבל

דמיינו לעצמכם מסיבת חנוכה ב"גן ליבי" או "גן דקלה" בכל עיר רנדומלית בארץ. 

הילדות והילדים עומדים במעגל, כל אחד מחזיק סטיק לייט זרחני ביד אחת (הגרסה המודרנית לכתרי הנייר עם השלהבות הצבועות בכתום ואדום), והם שרים. הם שרים מילים ומנגינה שיצאו לאור עוד לפני שההורים שלהם נולדו. 

בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן,
וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!

כשהם מגיעים לשורה האחרונה הם רוקעים ברגליהם הקטנות, מגרשים את החושך שנמצא רק בפינות, וצוחקים.  

האם הם יכולים לראות, בין רגליהם הנעולות נעליים חדשות, את רגליה היחפות של הילדה הענייה והבודדה שחיברה את מילות השיר הזה? האם הם יכולים לראות בגננת העומדת מולם את דמותה של הגננת הצעירה שלימדה את ילדי הגן שלה לשיר את השיר שכתבה, לרקוע במקומות הנכונים ולהתנועע בקצב המוזיקה שמילאה את חייה? 

מי הייתה אותה גננת יתומה שצמחה להיות כוריאוגרפית עטורת פרסים ופורצת דרך? זהו סיפורה של שרה לוי-תנאי.

לוי-תנאי נולדה לעוני גדול אבל גם לשלווה המחבקת של משפחה אוהבת ושלמה ביפו של טרום מלחמת העולם הראשונה. הוריה עלו מתימן בדרך חתחתים מפרכת, אבל היא הגיעה לעולם מאוחר יותר, כששלבי הקליטה הראשונים בארץ החדשה היו כבר מאחוריהם. 

בניגוד למקובל בקרב המשפחות נטולות האמצעים בסביבתם, היא נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק – פסגת החינוך העברי באותה תקופה. הילדה הקטנה, זו שפיזזה ושרה וגילתה כישרון גולמי לדרמה ולמילים, לא נועדה להמשיך את שרשרת הדורות העייפים מעבודת כפיים ועמל. במשפחתה ציפו וקיוו שהיא תשכיל ותגדל להיות חלק מהיצירה הציונית שהחלה להירקם כאן, על האדמה שהוריה עברו הרבה כל כך כדי לבנות עליה בית. 

אבל חלומות התנגשו במציאות, ודי מהר. 

באמצע מלחמת העולם הראשונה, כששרה הייתה רק בת שבע, חתם אחמד ג'מאל פאשה על צו גירוש ליהודי תל אביב ויפו. משפחת לוי העמיסה את מיטלטליה המעטים על עגלת עץ ויצאה שוב לגלות. אלא שהפעם, הם לא הגיעו לארץ המובטחת. 

גולי תל אביב התפזרו בין המושבות הצעירות בפנים הארץ ובין הערים הוותיקות כמו טבריה וצפת. המשותף לכולן היה העוני הגדול והמחלות שפשו במחנות הארעיים שהוקמו עבור הפליטים. משפחת לוי הגיעה לכפר סבא, שם נבנה מחוץ למושבה הצעירה מחנה בקתות לטובת המגורשים. 

 

גירוש תל אביב, 1917
גירוש תל אביב, 1917

החורף הקשה, מחלת הטיפוס והרעב גבו מחיר כבד מקהילת הגולים נטולי האמצעים. בין המתים הרבים היו אמה ואחותה של שרה. אחיה נעלם. 

אביה של שרה, מן איוב מודרני שאיבד באחת את כל שהיה לו מלבדה, לקח אותה איתו לצפת. שם הם חיו ברחובות, מקבצים נדבות למחייתם וישנים תחת כיפת השמיים. 

זו הייתה נקודת שפל שקשה היה לקום ממנה. אמה האהובה של שרה נלקחה ממנה, ואיתה הביטחון והאמונה. חלומותיה של הילדה מלאת החיים עם העיניים הבוערות על במות גדולות ותשואות של קהל מתפעל היו רחוקים מן המציאות ככל שחלום יכול להיות. הם הוחלפו בקולותיה האפלים של העיר בלילות ארוכים וקרים, בשקט הרועם של הבדידות הנוראה, ובחיים עם אביה, שצפנו בחובם רק עוני ומחסור. 

אבל היא האמינה, ככל שאיפשר לה ליבה הקטן והצעיר, שיכול להיות אחרת. וכשאנשים טובים הציעו לה מקום בבית היתומות של צפת, היא קיבלה את ההצעה ופסעה פסיעה ראשונה בדרך חיים חדשה. 

מבית היתומות היא עברה לכפר הנוער ע"ש מאיר שפייה ומשם לסמינר לוינסקי למורות וגננות. היא קיבלה סוף סוף את החינוך אליו כמהה כל כך – חינוך אירופאי קלאסי לצד חלוציות ציונית. היא למדה צרפתית ופסנתר לצד שיעורים מעשיים בחקלאות ומאוחר יותר – בחינוך.

בכל מקום שהגיעה אליו קיבצה לוי-תנאי סביבה חבורות של ילדים למופעי ריקוד וזמר. להפתעת סביבתה הקרובה, למרות החינוך האשכנזי האינטנסיבי שקיבלה כל השנים הללו, היא נשארה עם תחושת שייכות עמוקה כלפי תרבות המזרח והמשיכה לדבר בהטעמת ח' ו-ע'.  

עם סיום לימודיה, היא החלה לעבוד כגגנת. הרפרטואר המוזיקלי העברי שיועד לילדי הגן באותם ימים היה דל מאוד. שרה נכנסה בשמחה לתוך הוואקום. היא המציאה שירים, דיקלומים ותנועות עבור ילדי גנה. היא שרה איתם, לימדה אותם לגרש את החושך, להאמין בעצמם ולהתנועע לקצב המוזיקה שלא הפסיקה להתנגן.  

במקביל, היא לא הפסיקה לחלום על יותר מזה. היא ראתה את עצמה עומדת על במות גדולות, מופיעה ומשחקת מול קהל בוגר. היא הלכה ללמוד משחק בסטודיו של צבי פרידלנד (שם פגשה את בעלה לעתיד), אבל כשגם ב"הבימה" וגם בתיאטרון "האוהל" התל אביביים דחו אותה היא נפגעה. מאחורי האישה הבטוחה בעצמה והמעורה בחברה התל אביבית, היא הייתה עדיין אותה ילדה יחפה המביטה מהשוליים  אל החברה שדחתה אותה ואת אביה. 

לימים היא סיפרה על כך: "הדבר הכאיב לי מאוד וחשתי כי נדחיתי רק בגלל היותי מזרחית בעלת מבטא מזרחי".

אבל מי שבנתה לעצמה חיים מתוך החושך, לא תיתן לדחייה אחת או שתיים להפיל אותה. מי שלא רצה אותה כשחקנית מן המניין, קיבל אותה כמנהלת להקה. 

היא אספה קבוצת נערים מזרחיים למה שכונה בתחילה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". לימים הפכה החבורה ללהקה מוכרת ומוערכת שקיבלה מקום של כבוד בארץ ובעולם ופועלת עד היום – להקת ענבל. עם להקת ענבל הביאה שרה לוי-תנאי לראשונה את המחול האתני אל הבמות בישראל. 

בניהול האומנתי של הלהקה היא הדגישה חומרים אתניים מסורתיים במוסיקה, בתנועה, בלבוש ובעיצוב הבמה. היא שילבה בכוריאוגרפיה המיוחדת שלה פרקי הווי של עדות המזרח, בעיקר של יוצאי תימן. 

להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה - מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל
להקת ענבל, 1953. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל

לא כולם אהבו את זה, והיא הרגישה זאת היטב. בעיקר בתחילת הדרך. 

"היו רבים מידידיי שלא הסכימו להחלטתי 'להצטמצם' בתחום עדות המזרח. גם אז, בצעדיי התמימים הראשונים לא חשתי צמצום, אלא להיפך – התרחבות אישיותי האומנותית, אותה התלהבות רוחנית עמוקה המטלטלת אותי עד היום כטורנדו איום. חשתי כי לא רק אני, כי כל נער ונערה מוכשרים הבאים אליי נושאים בחובם חלק מאותה אנרגיה רוחנית כבולה של עדות אילמות ומסוגרות", כתבה במכתב לחבר. 

מתוך התעקשות  על דרכה האומנותית, היא הביאה לעולם יצירות שזכו בפרסים ונמכרו לתיאטראות בינלאומיים. היא עבדה קשה כל חייה כדי לקבל הכרה ציבורית – מקצועית ואישית. ובסופו של דבר אכן קיבלה אותה. 

בשנת 1973 היא קיבלה את פרס ישראל על מפעל חייה באומנות המוסיקה והמחול. 

 

שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973
שרה לוי תנאי ברשימת חתני פרס ישראל, מתוך עיתון הארץ, 23 במרץ 1973

עיריית תל אביב, העיר שבה התחילה את חייה ואליה שבה שונה לגמרי, הכירה בה גם: ב-1956 היא קיבלה את פרס אנגל, ב-1984 את פרס הכבוד לאומנות הבמה על שם משה הלוי, וב-1988 את תואר "יקירת תל אביב". 

ההכרה והאישור לא היו רק מקומיים. להקת ענבל ייצגה את ישראל על במות העולם, ועל היצירה "מגילת רות" משנת 1961, לדוגמא, היא קיבלה ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז. 

אי אפשר להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יוצאי מדינות ערב על איך שנראית מדינת ישראל היום. ללא יוצרים כמו שרה לוי תנאי, שהתעקשו לשמרה ולפתחה למרות הגבות המורמות של עמיתיהם, היו נעלמים בתהום הנשייה ההיסטורית פרקי חיים שלמים ועשירים. 

אבל אחרי הכל, היצירות המוחשיות שנשארו בידינו אינן דווקא היצירות "הגדולות", אלה שבוצעו על במת תיאטרון פריז או היו חלק משיקולי הוועדה בהענקת פרס ישראל. לא. אלה דווקא שירי הגן. הקטנים. הפשוטים מוזיקלית. 

שרה לוי תנאי הייתה ונותרה אחראית על חלקים גדולים מפס הקול של שנות הגן של כולנו. היא כתבה והלחינה שירים שנשמעים בגני ישראל עד היום, מתוכם למשל "נסדר מעגל גדול", "זרת זרת לשלום", "ליצן קטן שלי" וכמובן "באנו חושך לגרש". שירי מעגל השנה של כור ההיתוך הישראלי.

בשנת 1960, כשיצא קובץ השירים "זמר חן" (שבו הופיע לראשונה השיר באנו חושך לגרש), שמה מופיע בכותרות העמודים לצד יוצרים אלמותיים אחרים כמו לוין קיפניס, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג ועוד רבים.

מילותיה, לחניה ותנועתה של אותה בת מהגרים, יתומה, אסופית, שבסופו של דבר פרצה את תקרת הזכוכית שפרשו מעליה דורות של אפליה עדתית ודעות קדומות, אותן מילים הן היום חלק בלתי נפרד ממסורת החגים בבתים ובגני הילדים של כולנו, מירוחם ועד כפר ורדים. 

היש אור איתן מזה? 

אישה כמו שהיא: סיפורה של רחל כצנלסון שז"ר

היא הייתה גיבורה ציונית פמיניסטית אחרת, והעמידה אידיאל נשי שונה בנוף הציוני של העלייה השנייה. לצד פעילות חברתית ענפה היא גידלה במסירות, ללא בושה או הסתרה, את ביתה המיוחדת - בתקופה שבה רוב בני מעמדה לא נהגו כך. "על הדרך" היא גם ערכה את אחד מעיתוני הנשים העבריים הראשונים וזכתה בפרס ישראל. ובכל זאת, היא מוכרת ומונצחת בעיקר כ"אשת הנשיא". הגיע הזמן להכיר את רחל כצנלסון שז"ר בזכות עצמה

Shazar832

רחל כצנלסון שז"ר, התמונה באדיבות לע"מ

שישים ושש שנות זוגיות שידעה עליות ומורדות, בת אחת עם תסמונת דאון, עשרות שנים של פעילות ציבורית במוסדות הציוניים לפני קום המדינה ואחריה, עשר שנים בבית הנשיא, ועדיין, עבור רבים השם רחל כצנלסון שז"ר לא אומר הרבה, אלא אם תוזכר בנשימה אחת לצד בעלה – הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר. 

אולם רחל כנצלסון שז"ר לא הייתה רק "אשת הנשיא", אלא אישה רבת פעלים ומנהיגה ציונית שהייתה אמיצה מספיק להתמקד ביודעין ובמכוון בנושא שהיה אז עוד בחיתוליו ואולי אף זכה לביקורת ובוז: תפקיד האישה וחשיבותה בתוך התנועה הציונית. 

רחל כצנלסון נולדה ב- 1885 בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. בוברויסק הייתה אז עיר עם רוב יהודי מובהק, שחיי היהודים בה היו ענפים ועשירים. היא עצמה זכתה להיוולד למשפחה אמידה ומבוססת שאיפשרה לה  לרכוש השכלה מערבית. אבל למרות חייה הנוחים יחסית בעירה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבת, רחל נמשכה אל השונה. 

Nnl Aleph11375278240005171 Ie79613146 Fl79613150
בנין בית הכנס בבוברויסק, עיר הולדתה של רחל. התמונה באדיבות המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה. הלאומית

הציונות הייתה בימים אלה תנועה מהפכנית חדשה שהחלה לצמוח באירופה, ומשכה בחזונה את צעירי המשפחות היהודיות. אחרי פרעות קישינייב בשנת 1903, יהודים רבים נהו אחר החזון הציוני וחלמו להקים את המדינה היהודית החדשה על אדמת ארץ ישראל הרחוקה, גם אם הביצוע הממשי היה עדיין רחוק.  

רחל, שעבורה הדרך הארוכה ומלאת האתגרים הייתה רק תמריץ, הפכה לפעילה ציונית נלהבת והדביקה את המשפחה כולה בקדחת הציונות. עד סוף שנות ה-30 עלו ארצה כל בני משפחתה פרט לאחיה שנפטר בטרם הספיק לעלות (אלמנתו וילדיו עלו לאחר מותו). עד כמה נחשב הדבר חריג? על כך יכולים להעיד דבריה של רחל עצמה: "מכל 70 בני הדודים שלי, הגיעו ארצה רק בני אבי ואמי, עוד אחד או שניים הציצו ועזבו, אחרים גם לא הציצו".

כיאה לחלוצה שהייתה, רחל עלתה ראשונה מכל בני משפחתה, וכבר בסוף שנת 1912 הגיעה לנמל יפו. בארץ, תחת השלטון העות'מאני, המצב היה רחוק מלהיות נוח או קל.  חבל הארץ המוזנח, המאובק והעני היה שונה בתכלית מכל מציאות שחוותה או הכירה בבית האירופאי האמיד שעזבה. אולם מעבר לכך, רחל, שעלתה לבדה, נתקלה בקושי כפול: היא הייתה אישה. 

דבר הפועלת, 1948
תורה פמיניסטית ציונית? מתוך דבר הפועלת, 1948

מצד אחד, יכול היה להיות יותר גרוע. חלוצי העלייה השנייה, אנשים כמו דוד בן גוריון, משה שרת וברל כצנלסון הושפעו מערכי הסוציאליזם שהתפתח כמעט במקביל לציונות, ומתוך כך הייתה התנועה הציונית חלוצה אמיתית בכל הנוגע ליחסיה כלפי נשים. 

מצד שני, כמו כל שינוי היסטורי, גם מאבק הנשים החלוצות למעמד והכרה לא עבר חלק. מהחלוצות, שרובן הגיעו לארץ כרווקות וללא ילדים, ציפו להתמסר מוחלטת. לא ניתן היה לשלב חיי משפחה עם חיי חלוצה ציונית. מנגד לגברים הציוניים שהאמינו בנשים ובכוחן להשתלב במאבק החלוצי, היו גם רבים שזלזלו בהן וסגרו בפניהן את הדלת. בנוסף, הגברים לא רצו לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה ומשק הבית, וכך עמדה בפני הנשים בחירה אכזרית – להימנע לחלוטין מחיי משפחה, או להותיר את גידול הילדים בידי מטפלות ואומנות או לבית הילדים של הקבוצה והקיבוץ ולהתנער מתפקידן האמהי. 

בחלק מהמקומות המצב היה גרוע עד כדי כך שתועדו מקרים של נשים ששלחו יד בנפשן מאחר ולא יכלו להתמודד עם הפער בין שלל מחויבויותיהן. 

שנות המאבק הזה היו גם שנותיה הראשונות של רחל בארץ, והיא זכתה להתנסות בכל חוויה חלוצית שהייתה לא"י להציע. היא התנסתה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים נוספים, הייתה שותפה בחווה החלקאית שהקים ברל כצנלסון בירושלים ואף לימדה עברית ב"חוות העלמות", אליה נשלחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה.  . 

חוות העלמות הוקמה ב-1911 על ידי חנה מייזל, חלוצה אגרונומית שרכשה קרקע חקלאית על גדות הכינרת, שם הכשירה נשים לעבודה חקלאית לצד לימודי משק בית "רגילים". 

כשרחל נשלחה אליה, פחות משנתיים מיום הקמתה, כדי למלא תפקיד של מורה לעברית, היא הרגישה נחיתות מול עולים גברים שהגיעו כמוה רק עכשיו לארץ וגם לימדו עברית. היא כתבה לחברה הקרוב ברל כצנלסון, שעודד אותה להגיש את מועמדותה למשרת הוראה בחווה: "ברל, דבר קשה הוא לכתוב מכתב כמו שכתבתי אני לחנה מייזל. חפצתי שהיא תדע שאין להשוות אותי עם מורה אמיתי שלמד בחיידר וכן הלאה. תעשה את זה במקומי. ספר לה את כל זה. בייחוד מכאיב אותי שלא הספקתי לעבור על כל התנ"ך". 

997012239067405171
עם חברות הקיבוץ בבית המרגוע מעלה החמישה. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ מעלה החמישה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

באווירה  הזו, בשנים ההן היא התחילה לעצב את תפיסתה הפמיניסטית שהייתה שונה מזו של נשים אחרות בנות דורה.

בעוד שפעילות ציוניות אחרות כמו מניה שוחט וגולדה מאיר האמינו כי מטרת העל היא הידמות מלאה ומוחלטת של נשים לגברים, כצנלסון האמינה בשוויון הזדמנויות אבל ראתה גם את התועלת בהבדלים המהותיים בין גברים לנשים, והאמינה שדווקא מתוך השוני  הזה יוכלו החלוצות לתרום אפילו יותר לחברה הציונית.

במיוחד הצטערה לראות כיצד נדחקות הנשים לפינה כשהן הופכות לבעלות משפחה ואימהות, "האם לא מגוחך שנערה כזאת, כשהיא נכנסת לחיי המשפחה, חושבת ברצינות גמורה שהיא תארגן את חייה כאמה וסבתה, תשרת את הילדים ואת הבעל ותהיה מאושרת. מדוע בעלה מסדר את חייו באופן גלוי והיא בהסתרה. מדוע הוא חי את חייו בחייו והיא חיה בהפסקות, אחרי סיפוק צרכי הבית צרכי הילד וצרכיו שלו. מדוע נחל חייה הוא רק נחל צדדי?"

מתוך אותה תחושת החמצה ודחיקתן מהשיח הציבורי, הקימו חלוצות העלייה השנייה והשלישית את ועד הפועלות, שהוקם בשנת 1921, כשנה אחרי הקמת הסתדרות הפועלים. הועד פעל תחת ההסתדרות אולם מטרותיו היו פמיניסטיות במוצהר – ובראשן  עיצוב דמותה של האישה החלוצה העברייה והציונית. 

בינתיים, במקביל לעבודתה רחל מתפנה לבניית חייה האישיים, וב-1920 היא נישאת לאהובה זלמן רובשוב. חייה לצד זלמן ידעו עליות ומורדות. למרות שהיו בקשר זוגי מאז 1909, הם חיו בנתק במשך כמעט עשור: רחל הייתה כבר בא"י בעוד זלמן, שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת המפעל הציוני, הסתובב ברחבי אירופה כפעיל ודיפלומט ציוני. 

D813 017
רחל עם בעלה, זלמן שז"ר. התמונה באדיבות לע"מ

כשנה לאחר נישואיהם, הצטרפה רחל לבעלה בווינה שם הוא התמנה לחבר במשרדי "ברית פועלי ציון". בוינה היא יולדת את בתם היחידה – רודה. 

כבר למן ההתחלה רחל  מרגישה כי בתה אינה ככל התינוקות. קשיי האימהות "הרגילים" בשילוב שונותה של רודה עוררו אצלה משבר אמיתי. "אני לא יכולה להסתיר ממך", כתבה לזלמן ששהה רחוק מהן בשליחות בברלין, "אני חיה בעולם בלהות. יומם וגם בליל אין מנוח. לבי לא שקט, עוברות מחשבות שונות וגם להוציא אותן מהפה אי אפשר. אינני פוחדת מפני רע, אך מפני התאבנות הלב". 

כשהייתה רודה בת שלוש היא אובחנה עם תסמונת דאון, והדאגה והטיפול בה ליוו את הזוג שז"ר עד סוף חייהם. אולם בניגוד למקובל בזמנו, הם לא הפנו עורף לבתם, לא נטשו אותה לטיפול בידי אחרים ולא התביישו בה. לאורך כל חייה זכתה רודה שז"ר לאהבה וטיפול מסור, אבל אין ספק שמשקעי ההתמודדות הזו ותחושת ההחמצה הותירו חותם באמה רחל. למרות שהאמינה, בניגוד למרבית החלוצות בנות דורה, כי האימהות אינה מגבלה אלא זכות ואף מעלה, היא התאכזבה מכישלון הנשים להעביר חלק מעול המשפחה גם לגברים, "אני מזמן חדלתי לראות את האידיאליה בחיי משפחת הפועל. אני רואה את הסבל…האם הצעירה שקועה כולה בחייה הפרטיים והיא עיוורת וחירשת לענייני חיינו. העיוורון הזה לא אומר שהיא מטפלת כל כך טוב בילד. כל אישה מרגישה שהיא חוטאת: לילד, לבית, לרצפות. היא עובדת הרבה מאוד ותמיד מונה את חטאיה. האישה היא הד של חיי החבר". 

997009851663005171
האמא הראשונה. רחל כצנלסון שז"ר מבקרת פצועי צה"ל בביה"ח הדסה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית.

בשנת 1924 חזרה משפחת שז"ר לארץ, ורחל נבחרה לתפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות. זו הייתה הוכחה נוספת לייחודה בנוף החלוצי הכולל – היא האמינה כי תרבות היא חלק בלתי נפרד מעיצוב החברה הציונית, חשובה לא פחות מחקלאות וביטחון.

היא גם בחרה במודע, להישאר לפעול בוועד הפועלות עצמו. בעוד פעילות אחרות כמו גולדה מאיר ומניה שוחט ראו בוועד הפועלות רק מקפצה אל ועד הפועלים ואל הזירה הפוליטית העיקרית, רחל האמינה זירת הפעילות הנשית חשובה לא פחות.

לאחר מספר שנות פעילות בהסתדרות היא התחילה לערוך את "קובץ דברי הפועלות" הראשון, ולאחר צאתו לאור אף נבחרה למזכירות ועד הפועלות בשנת 1930. היא עושה את כל זה כאשר במקביל, ממשיכים בני הזוג שז"ר בפעילותם הציונית המשותפת באירופה ובאמריקה. 

אבל בשנת 1934 היא עוזבת כדי לייסד עיתון חדש, "דבר הפועלת", ועידן חדש מתחיל בחייה של רחל כצנלסון שז"ר.

דף שער001

עוד בשנת 1926 שאפה רחל להקים עיתון שישמיע את קולן של הנשים, ידבר בשמן ויקרב נשים נוספות אל הרעיון הציוני ואל המוסדות הציוניים שכבר הוקמו בא"י. עבודת העיתונות והכתיבה לא הייתה זרה לזוג שז"ר שעסקו שניהם בכתיבה, תרגום ועריכה לכתבי עת או עיתונים לאורך כל חייהם – זלמן שז"ר היה כותב הנוסח הראשון של מגילת העצמאות, בעוד רחל ערכה ואיגדה מאמרים, ספרים והגות בנושאי הציונות. 

בשנים ההן הקימו חברות ועד הפועלות את עיתון "האשה" שהיה עיתון עצמאי הדן בענייני השעה מזווית ראייה נשית, "ירחון האשה שואף ליצירת טיפוס חדש, של האישה הארץ ישראלית אשר אינה רואה את ביתה ואת חוג פעולתה כתכלית בפני עצמה אלא כחלק מהבניין הצבורי והלאומי בכלל", נכתב במאמר המערכת של הגיליון במלאת חצי שנה ליציאתו לאור. אבל העיתון לא האריך שנים ונסגר. 

עכשיו החליף אותו מפעל חייה של רחל שז"ר -"דבר הפועלת". העיתון התפרסם בתחילה כמוסף בתוך עיתון דבר, כאשר מטרתו הייתה להגדיל את תפוצת העיתון ולפתוח אותו לקהלים נוספים. רק בתחילת שנות ה-50 הפך לעיתון עצמאי המתפרסם בזכות עצמו.

פרט לרחל שהייתה העורכת הראשית וגייסה את כל הכותבות, השתתפו וכתבו בעיתון נשים כמו דבורה דיין אמו של משה דיין, רבקה אהרונסון היא "אובי" האחות הקטנה של מייסדי מחתרת ניל"י (ומי שהייתה או לא הייתה ארוסתו של אבשלום פיינברג), מנייה שוחט ועוד. 

כולן, פרט לרחל שקיבלה שכר זעום, כתבו בהתנדבות. רחל ראתה בעיתון אמצעי לחינוך נשים והעברת מסרים, ידע ומידע לנשים הפועלות בא"י: "היא (הפועלת) מוכרחה להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה".

997009452187105171
רחל נואמת בבית הנשיא, התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סוף סוף מצאה רחל בית אמיתי ומקום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולבטא את עצמה בחופשיות. אחרי שנים של פעילות ציבורית ופוליטית שבה הרגישה שהיא אינה מצליחה להשתלב, ושנכפה עליה לאמץ גינונים גבריים או להתעלם מתכוניותה הנשיות, מצאה את עולמה בין דפי העיתון. היא המשיכה לערוך את דבר הפועלת במשך עשרים ושבע שנים.

השנים עברו ומשברים נוספים המשיכו לפקוד את העם היהודי בעולם ובארץ. בימי מלחמת עולם השנייה והשואה, תמכה רחל בגיוס נשים לצבא בתקווה כי השתתפותן המעשית בהגנת היישוב והארץ תתרום אף היא לקידום מעמדן החברתי.

עם הקמת המדינה הצטרף בן זוגה לממשלת המעבר וכיהן בשנותיה הראשונות של המדינה כשר החינוך, וכן כבעל תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובמוסדות ציוניים נוספים. רחל המשיכה בעריכת העיתון לצד פעילותה המעשית למען קידום נשים. ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, בשנת 1958, היא קיבלה את ההכרה שהייתה כה ראויה לה וזכתה  בפרס ישראל. בין הנימוקים להענקת הפרס נאמר: "… פועלה בקרב החברה ומערכותיה, על עבודתה זה קרוב לחמישים שנה בשדה הקליטה התרבותית, החינוכית והתרבותית של האישה העובדת בארץ. יש לראותה כמדובבת ומכנסת את הביטוי הספרותי של האישה החלוצה".

997009634110505171
רחל ינאית בן-צבי (מימין) משוחחת עם רחל כצנלסון -שזר בוועידת הפעלים השביעית. התמונה מתוך יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף הנשיא יצחק בן צבי.

בשנת 1963 נבחר זלמן שז"ר לנשיאות  וכיהן בתפקיד זה כעשור. רחל המשיכה בפעילותה הציבורית לצידו, עכשיו כאשת הנשיא. 

התפקיד הזה, מטבע הדברים, השאיר את חותמו על מורשתם של בני הזוג. רחל כצנלסון שז"ר מוכרת היום לרבים רק כרעיית נשיא המדינה השלישי, אולם היא הייתה לפני זה חלוצה וציונית נלהבת, עיתונאית וסופרת ובעיקר פמיניסטית אדוקה בימים שבהם המאבק הפמיניסטי עוד היה בחיתוליו. גם אם כיום נראה שהדרך לשיוויון ארוכה, רעיונותיה וכתביה היו הבסיס האיתן ממנו יצאו דורות של נשים לכבוש את דרכה  של האישה הישראלית להכרה ולשוויון.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"