מה גרם לאישה משכילה וצעירה לבחור לעצמה את שם העט 'אם כל חי'? יכול להיות שחוה שפירא, שידעה עברית היטב, לא חיבבה את שמה הפרטי על פרשנויותיו. יתכן שלא רצתה להיזכר בנשימה אחת עם דמות תנ"כית שידועה כמי שנכנעה לפיתוי ואכלה מפרי עץ הדעת, ונחשבת כמי שבכך גזרה את גורל בני האדם לחיים מלאים צער ועצב. כשהפכה שפירא לכותבת, בחרה לעצמה שם עט שמייצג דווקא את הזווית הרכה, האנושית והחיובית של חוה: האישה הראשונה, האם היוצרת של כל בני האדם, מי שמבליטה את המשותף לכולנו.
כזו היתה שפירא: מחדשת ומאתגרת את המוכר בעולם המשתנה של אמצע המאה ה-19.
תחילת חייה לא בישרו על העתיד הצפון לה. חוה שפירא נולדה בעיירה סלאוויטה שבאוקראינה ב-1878, לאב בעל עסקים רבים. אך הייתה זו דווקא האם, מנוחה, שהעבירה לבתה את אהבת העברית העמוקה וההיכרות עימה מגיל צעיר. עד כדי כך שבמשפחתם היה נהוג כי כל האחים כותבים מכתבים להוריהם בעברית.
חוה נישאה בגיל 17 הצעיר, וכבר לאחר שנתיים ילדה את בנה היחיד, פנחס. כשעברו לגור בוורשה, העיר הגדולה, היא התוודעה לחוג הסופרים העבריים הפעילים בה ויצרה קשרים עם שלום עליכם, דוד פרישמן וי.ל. פרץ.
נישואיה התפרקו לאחר שנים אחדות, אך היא ידעה שהמחיר שתשלם על כך יהיה כבד, וצדקה. האב לקח את בנה מחזקתה ועיגן אותה במשך שנים עד שזכתה לגט המיוחל ממנו. היא החליטה לצאת ללימודים גבוהים של דוקטורט בפילוסופיה בשוויץ. הדבר הקשה ביותר עבורה היה הריחוק מבנה, פנחס. המרחק ביניהם גבה ממנה מחיר נפשי של ממש. למרות שהייתה מגיעה לבקרו באופן קבוע, הם התאחדו מחדש רק כשהוא כבר בשנות ה-20 לחייו.
על אף קשיי הפרנסה והבדידות הלוחצת חוה לא אמרה נואש והמשיכה לחפש לעצמה חיים טובים והגשמה עצמית ככותבת בשפה העברית. קובץ הסיפורים הראשון שהוציאה לאור נקרא "קובץ ציורים" (כינוי לסיפורים קצרים). מהעותק שנמצא בספרייה הלאומית למדתי שהוא יצא לאור בשנת 1909 בוורשה, בדפוס אדלשטיין ונמכר במחיר של 30 קופיקות בחנות ששכנה ממול לבית הדפוס.
את הקובץ הקדישה חוה לאמה. פתח הדבר לספר סיפוריה נפתח במילים נחרצות, שמטעינות את הקובץ הקטן והמרופט במשמעות עזה:
"ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.
בהכנסי עתה אל חוג זה תקוותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותיי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גון ידוע.
בכל פעם שאני מתפעלת ומשתוממת על כשרונו הגדול של "מפליא לעשות", של "חודר ללב אישה" הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק."
זו קריאה יוצאת דופן, כמעט יחידה בנוף של אותן ימים – קריאה לנשים נוספות לחבור אליה ולקחת חלק פעיל בשדה היצירה העברית. למרות שעל הכריכה מופיע שם העט 'אם כל חי', היא חותמת בשמה המלא על פתח הדבר לקובץ, ומוסיפה לפניו את הקיצורים: קאנד. פיל. – שמשמעותו ככל הנראה 'סטודנטית (קנדידט) לפילוסופיה'. שנה לאחר מכן תתהדר כבר בתואר אותו הרוויחה בכוחות עצמה – ד"ר.
באותה הקדמה מתייחסת חוה בענווה וברציונליות ליכולות הכתיבה שלה, ומסבירה מדוע החליטה לפרסם את קובץ הסיפורים למרות שלטעמה אינו טוב מספיק:
"יודעת אני שעוד טרם הגעתי למילוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק ניסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול 'בעצבו ומשושו שברו מאוויו' בידי אחרים."
היא רואה את עצמה, ובצדק כמי שסוללת את דרך חדשה מתוך מחשבה על אלו שיבואו אחריה:
"ובשלחי עתה את "קובץ ציורי" לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כניסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש."
שפירא ספגה לא מעט ביקורת על קובץ סיפוריה. בעיתון "השילוח" פסקו: "הציורים הם, לצערי, בינוניים כולם". למרות הביקורת העזה, מציין כותב הרשימה על ספרה: "ספר עברי, שכתבה אישה, הוא מקרה כל כך יוצר מן הכלל, עד שבכל לב הייתי רוצה לקדם את פניה של בעלת הקובץ הנוכחי, מרת 'אם כל חי' בחבה ובכבוד".
בשנת 1911 מבקרת חוה לראשונה בארץ ישראל יחד עם דוד פרישמן ואף מגיעה לביקור ב"בית הספרים הלאומי", מה שיהפוך לספרייה הלאומית שנים מאוחר יותר, ומגלה שספרה נקרא גם מעבר לים: בדיווח על ביקורה בעיתון "החירות" מסופר ש"הקהל פגש אותם במחיאות כפיים סוערות".
המשך הקריירה הספרותית של חוה שפירא מקרטע, וכולל מספר סיפורים קצרים נוספים וקבצים שנכתבו בהזמנה. במקום להמשיך ולכתוב פרוזה, פנתה חוה לפובליציסטיקה, שאפשרה לה להתפרנס מהכתיבה שהיא כל כך אהבה. היא כתבה לרוב בעברית, השפה האהובה עליה, אך לעיתים גם בעיתונות היידיש. ניתן למצוא מאמרים שלה בנושאים שונים. חלקם עסקו בתיאורים היסטוריים, כמו תיעוד של קונגרס ציוני וחלקם מאמרי דעה, שמתוכם בולטים מאמריה על מעמד ומקום הנשים בעולם הספרות.
במאמר שכותרתו "הקוראה – איה?" שהתפרסם ב-1931 בשבועון"הדאר", שיצא לאור בניו יורק, מעלה שפירא שוב את נושא המחסור בנשים קוראות, מגיבות ופעילות בעולם התרבות של אותם ימים. במאמר היא מתייחסת לתואנות של כותבים בעיתון על כך שהוא אינו מצליח להתקיים בכבוד:
"אלמלי היו לעיתון העברי קוראות לא רק במספר שישנן לעיתונים אחרים, אלא אפילו רק במידה זעומה זו שיש לו קוראים עברים, היה יכול זה להתקיים בהרחבה… ולא רק העיתונות בלבד, אלא הספרות כולה הייתה מתקיימת בהרחבה. כי היכן ראיתם עיתונות או ספרות שתהיה מתקיימת בלי קוראת?
(…) השתתפות לא רק בתור כוח פעיל ויוצר אלא גם השתתפות פסיבית, שאף היא פועלת ומשפיעה – האישה בתור קוראה ותיקה ומתמידה חסרה לגמרי בספרותנו. … הופעה אי טבעית היא… יודעים המשוררים והסופרים למפרע, שהם יוצרים רק לבני מינם. המין השני לא יקרא ולא יכיר את דבריהם אלא אם כן יתורגמו לשפות לועזיות. … אמנם אין להאשים את האשה העברייה בחוסר התעניינות בדברים שבכתב. סבותינו היו קוראות תמידיות.. ואף בדור הבא לא חסרו הקוראות.."
זוהי כתיבה פובליציסטית מהשורה הראשונה: שפירא קוראת לשינוי בחינוך, להקניית השפה העברית לא רק לגברים – כפי שהיה נהוג בלימוד התורה בחדר במשך דורות ארוכים – אלא גם לנשים. זו הדרך היחידה להבטיח מספיק קוראים וכותבים לעיתונות העברית – לדאוג שיהיו כמה שיותר קוראות וכותבות.
בארכיון הספריה הלאומית שמור אוסף מכתבים שכתבה שפירא אל עורך עיתון "השילוח", פרופ' יוסף קלוזנר. בכתב היד יפהפה, עגול וברור ובניסוח לבבי היא מנסה לפלס את מקומה כאישה כותבת. כשקוראים את מילותיה מתגלה המצוקה בה היא שרויה והתחושה שאופפת אותה, של תלות עמוקה באחרים.
באחד מהם, היא מתארת את עצמה בגילוי לב:
"יגידו מה שיגידו עלי, לשבח או לגנאי, דבר אחד לא יוכלו להכחיש: השפה והספרות העברית הן תוכן חיי, תוך תוכי ונשמת ונשמתי, ואני יכולה לתאר לי חיים בלי אור, מאשר חיים בלעדיהן. ועוד זאת – הרבה והרבה סבלתי וסובלת אני מתוך יחסי זה בסביבה כה זרה לרוחי. ואף על פי כן!"
מתוך מכתב של חוה שפירא לפרופ' יוסף קלוזנר, 22 באפריל 1934. מתוך ארכיון קלוזנר השמור בספרייה הלאומית.
נוסף על ספריה ומאמריה, הקפידה חוה על כתיבת יומן אישי במשך עשרות שנים, מגיל 22 עד גיל 63.
יומנה האישי הוא זה שחושף את מחשבותיה ורגשותיה בשנים האחרונות לחייה: עם הכיבוש הנאצי את פראג, העיר בה הקימה לעצמה בית נוסף ובה נישאה בשנית, היא מחפשת דרכי מילוט. יש לה מעט נחמה בידיעה שבנה הצליח לברוח מאירופה הבוערת והגיע לחופי ארה"ב בבטחה עם פרוץ המלחמה.
ברשימה האחרונה של יומנה, מיום 21 באוקטובר 1941 היא נפרדת מזהותה כאישה כותבת, ולמעשה מחייה שלה:
"…לא כתבתי עברית עוד כשנתיים ואני נפרדת עכשיו גם מיומן זה ומוסרת אותו לידיים זרות. בני מעבר לים, ואני הולכת, מי יודע לאן? גורל בני עמי גורלי… כל כך קשה להיפרד אפילו מיומן, מנייר שנושם בו רוח חיים מהכתוב בו".
(מתוך עבודת הM.A. של רחל יוקטן, עמ' 15)
כארבעה חודשים לאחר מכן, ב-28 בפברואר 1943, נרצחה חוה שפירא בטרזינשטט. יש שטענו שהיא התאבדה בביתה כשבוע לפני השילוח למחנה אך מכר מעיירת ילדותה העיד שראה אותה מוכה למוות במחנה בזמן שהגנה על חברה. אולי בכך רק נחסך ממנה הכאב על מותו הטראגי של פנחס בנה: הוא נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב-1957.
יומנה של שפירא הגיע אל אחיה, שהצליח לשרוד את המלחמה והעביר אותו לארכיון גנזים שם הוא שמור עד היום.
שפירא הייתה מבוגרת בכעשור מדבורה בארון ואלישבע ביחובסקי – נשים כותבות נוספות מאותה תקופה, ידועות יותר. שלא כמוה, הן עלו לישראל בסופו של דבר ואולי משום כך נתפרסמו. לא ידוע על קשרים שהיו לה עם נשים אחרות מהמלייה הספרותי, ומכתביה שנשמרו מעידים על כך שהיא נתמכה מקצועית על ידי גברים בלבד. אין ספק שבהיותה חלוצית בתחומה כאישה – לא הייתה לה בחירה רבה.
למרות שנכתבו אודותיה בישראל מאמרים, עבודת MA, וגם שני ספרים, אחד מהם אוסף את כתביה, שמה של חוה שפירא עדיין אינו מוכר לקהל הישראלי. כתבה זו היא ניסיון נוסף להוציא אותה מאלמוניותה ולהניח את עשייתה כלבנה בבניין הכתיבה הנשית העברית שהופכת את תרבותנו לעשירה ומגוונת.
