כביסה
מירב אורן
.
הבהונות גרפו את הקרקע, והעקב נגרר בעקבותיהן. תחילה זה היה מוזר וגם לא יעיל, צָפִי התקדמה ממש מעט ולאט בטכניקה הזו. היא ניסתה עוד כמה פעמים, ואז ניתרה והניחה את כף רגלה היחידה בניצב לכיוון התנועה. היא החלה לחוג עם העקב ואחר כך עם כרית כף הרגל, לסירוגין, כשצדודיתה פונה אל הרחוב שבו עמדה המכבסה. עתה התקדמה מהר הרבה יותר. זה היה יעיל והגיוני יותר להתקדם כך, על כף רגל אחת.
שתי עיניה הביטו קדימה, מטה ומעלה ואל הצדדים, בקווים ישרים, חוקרות ולומדות את המרחב החדש שהוגדר להן. ככל שהצטמצם המרחב כך התרחבה ההבנה, עתה יכלה להביט רק למקום שאליו כף רגלה פונה.
אצלה היה גם אף. הנחיריים נפערו או הוצרו בהתאם לניחוחות שהתפרצו ונגלו.
והיה פֶּה, רק שעכשיו היא לא תמיד ידעה איפה הוא נמצא. לפעמים ראתה אותו, ולפעמים הוא הסתובב סביבה ולא ראתה אותו. לא היה לה ברור מה הוא אמור לעשות, לאכול? ללעוס? והייתה גם השאלה: לאן יגיע המזון לאחר הלעיסה? לפיכך היטלטל הפה של צפי עם האף ועם כדורי העיניים, נסחב איתם. אולי מאוחר יותר, באיזה מקום או זמן, היא תמצא לו תעסוקה.
הרגל המשיכה, במאמץ, ושאריות הגוף התפַּקדו מעליה, התכווצו ונפתחו בתנועה גלית, כשהם שומרים על ההיררכיה החדשה – כף הרגל, אחר כך הקרסול, לאחריו השוק, הברך, הירך, המפרק השמאלי של האגן, עצם החזה, שתי צלעות בצד ימין, שלוש בצד שמאל, הכתף הימנית. חבל שלא נותר בית שחי, זה היה עוזר לה עם קביים, אבל לא נורא, היא מסתדרת.
אלון עבר מולה והעין שלו נפגשה בעיניים שלה. הוא הניף את כף ידו לשלום, והיא כופפה את ברכה. לאלון היו שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, והמרחק בין ידיו ורגליו העיד גם על אמצע, לא כמו אצלה, למרות שצפי ממש, אבל ממש, התאמצה שייראה כאילו עדיין יש לה אמצע.
אלון החזיק משהו ביד. בימים האלה כל אחד החזיק משהו ביד. צפי החזיקה את בגד הגוף של בתה. גם אתמול החזיקה אותו וגם ביום שלפניו. היו מצבים שבהם הוא נשמט.
זה קרה.
לפעמים נשמטו לאנשים הדברים שהחזיקו ביד, גם לה, כי אין לה גוף להצמיד אליו את הכביסה. כשזה קרה, היא נשרה חֵלק חלק לרצפה, עד שכף ידה אחזה שוב בבגד הגוף ואיבריה שבו והתרוממו, חלק חלק, לפי דרכם החדשה.
אחר כך חלפה ליד הכניסה של עמליה, שגרפה עלים לערמה. האוזן הענקית של עמליה פנתה אל הרחוב. צפי עצרה מרותקת, ועיניה עלו וירדו, הביטו בחורים הפזורים עליה, המלאים והריקים. עמליה תלתה עליה דברים רבים: פנינים של אמהּּ, חישוקים של בנותיה, פרחים שיָבְשו. היא רצתה לומר לה, "על האוזן שלך, הכול יפה עמליה", אבל הפה שלה עכשיו לא בא, אז היא הרימה את אפה מעלה, והאוזן של עמליה נטתה הצידה וחייכה.
צפי המשיכה בדרכה, נחושה. רבע סיבוב עקב ורבע סיבוב כרית, היא תגיע, בקצב שלה, בהתמדה. בהמשך הרחוב ראתה את אביגדור. אתמול הפיות והאוזניים שלהם דווקא נפגשו, והם הצליחו להחליף כמה מילים. אבל היום עיניו, אוזניו ופיו נשאבו לתוך תעלותיהם ואפשר היה לראות רק את הסוגרים שבלעו אותם והתכווצו.
היום רק האף של אביגדור היה בחוץ. דווקא היום רצתה לדבר איתו, אבל במצב הזה אין טעם לחפש את הפה שלה, הוא לא ישמע. צפי ידעה שאביגדור יודע שהיא לידו כי אפו נע לקראתה ולרגע הרחיב את נחיריו ונשף. היא היססה אם לגעת בראשו, אבל ויתרה, שלא יאבד לה שיווי משקלה. רגלה כאבה מן המאמץ, אך היא ידעה שעוד מעט, עוד קצת דרך, עוד רגע קט – והיא תגיע אל יעדה.
אספלט המדרכה התחמם מעט מקרני השמש החורפיות, והמגע הנעים עודד את רוחה. עוד ניתור אל הכביש, להתאמץ ולעבור אותו במהירות עד כמה שאפשר, ועוד ניתור לעלות חזרה למדרכה, והינה היא שוב בפתח המכבסה, משעינה עצמה על המשקוף, פוערת את נחיריה ומתמסרת לריח התפוח של המרכך.
במכבסה כל המכונות לבנות, גם כל המייבשים, והדלתות כולן פתוחות. היום אין אנשים. ספרים פזורים על המדף, חסרי תכלית. אין צורך להעביר היום את הזמן. צפי הכניסה את הטבלייה הירוקה, שפכה הרבה מרכך אל המכונה, סגרה את דלתה והפעילה אותה. היא נתמכה בקיר שמול המכונה ובתנועה מדודה נשרה לישיבה, הביטה במקצב התוף המסתובב מבעד לזכוכית ותרגלה נשימה בקצב משלה. קצף דלף לאט מהמכונה ושט עננים עננים על רצפת המכבסה. היא טבלה בעננים את כף רגלה ויצרה סביב בהונותיה הינומה. אחר כך מרחה את הקצף על שוקה ודימתה שזהו שערה הלבן של סבתה. לבסוף שיקעה את כף רגלה בתוך העננה, כמו הייתה תינוקת בשמיכה רכה. כשהמים הצטננו וקסמו של הקצף פג, ערמו איבריה את עצמם לעמידה לפי דרכם החדשה, והיא יצאה אוחזת בבגד הגוף של בתה, עם אותם כתמים ואותו ריח גוף, בדיוק כמו אתמול וכמו שלשום וכמו ביום שלפניו.
..
מירב אורן היא מטפלת באומנויות בעלת תואר שני, רכזת תחום הטיפול באומנויות במרכז תמיכה יישובי אזורי (מתי"א) דרום השרון. סטודנטית לתואר שני נוסף, בספרות, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן-גוריון. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון פברואר 2024 של צריף. מאמר שכתבה פורסם בספר איים של סיפורים – נרטיבים אישיים ומקצועיים של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות (מופ"ת, 2020).
..
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לא, רק חבקי", סיפור ממוארי מאת אבישג רבינר; "מרחב מוגן", סיפור קצר מאת טל ניצן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
